חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק לט - הדרך אל הגדלות | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 26.11.2019, שעה: 06:45
נציב יום: יהודה אזולאי בן בת שבע, חזרה בתשובה שלמה, זיווג הגון, טיסות בטוחות ונחיתות רכות, וחזרה לתפילות בנץ לקבוע עיתים לתורה בבית המדרש בקהילות פז אמן. א מ ן!!
אם נתבונן בתולדותיהם של גדולי ישראל נוכל לראות כי, ברגעים מעין אלו, רגעים של התעלות, בעקבות ניסיון או התבודדות - היה חלק מכריע בהתעלותם שכן ברגעים האלו טמון כוח רוחני ונשגב. כוח שיכול להביא את האדם לידי כך שיפקיר את עצמו, יקדיש את כוחותיו למען המטרה שנתגלתה לו. דוגמא לרגע כזה נזקפת גדלותו של אחד מגדולי הדורות האחרונים במעשה הנפלא שנשמע עתה:
הגאון רבי חזקיהו מדיני בעל "השדה חמד" זכר צדיק לברכה, סיפר פעם לבאי ביתו: "כי בצעירותו לא הצטייד בכישרונות מיוחדים, וכי שערי החכמה נפתחו בפניו כאשר היה מבוגר יותר, בזכות מעשה שאירע עמו וכך הוא מספר: "בהיותי אברך צעיר לשנים, למדתי בכולל אברכים, שהחזיק אותו גביר גדול על חשבונו. לא נמניתי על בעלי הכישרונות הגדולים, אך שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל, יתכן שככה הייתי ממשיך לשבת וללמוד בשקידה,
אלא שכאן קפץ רוגזו של אחד מהחבורה שקינא בי והוא החליט להעליל עלי עלילה שפלה. שיחד משרתת ערביה שהיתה באה בכל בוקר לנקות את בית המדרש, וסיכם איתה שתוציא עלי שם רע, ושתפרסם ברבים שכשהיא באה בבוקר השקם בבית המדרש לנקות - אני מפתה אותה למעשים לא צנועים. באחת הבקרים הגיעה המשרתת הרימה קול צעקה והאשימה אותי בהתנהגות לא צנועה. מיד התקהל במקום קהל רב והצביעו עלי, באצבע מאשימה; "בצביעות!", וחרפו וגידפו אותי עד מאוד.
מאחר ולא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ולעמוד בביזיונות העצומים - נאלצתי לעזוב את הישיבה ולברוח מהאזור. ואין צורך להאריך אודות חילול השם הנורא שנגרם על ידי העניין. היחיד שלא האמין אפילו לרגע לדברי הערבייה - היה ראש הכולל, והוא היה משוכנע כי שקר ענתה בי הערביה ולפיכך פיטר אותה ושילחה מן הישיבה".
תראו באיזה קלות מקבלים אנשים שמועות צ'יק צ'אק, אחד מבני החבורה בום טראך...
"והנה לאחר תקופה מסוימת כאשר קלו דמי השוחד מהכיס של הערביה החלה חושבת על מצבה, ועכשיו הבינה שאם עד עתה היתה מסודרת בעבודה קבועה שפרנסה אותה בכבוד - כעת תצטרך לנוע ולנוד כדי לחפש טרף לעולליה והכל בגלל כמה דינרי זהב עלובים. לפיכך נמלטה וגמרה לבוא לפניי להתחנן על העוול הנורא שגרמה לי, והבקשה היתה בפיה: "הואיל והפרנסה אינה מצויה בידה, היא מבקשת שאשתדל בעבורה אצל בעל הבית שיחזיר אותה לעבודה כמלפנים".
הערביה הבטיחה לי שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת, והיא תאמר: "זו עלילת שווא, ושאחד האברכים שיחד אותה בממון כדי שהיא תפרסם את העלילה!". באותו הרגע" מספר ה"שדה חמד": עמדתי בפני התלבטות נוראה; מצד אחד שמחתי על ההזדמנות שייחלתי כל הזמן לנקות את שמי ולנקות אותו מהאשמה הנוראה. מצד שני, 2 צדדים למטבע, החילול השם של כתוצאה מן העלילה כבר נגרם, ואילו אם יתפרסם עכשיו הסיפור האמיתי - יצא עוד חילול השם אודות ההתנהגות המבישה של האברך.
כל זאת מלבד הביזיון הנורא שייגרם לאותו אברך עצמו. אז סברתי שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם, ומלבד שלא לעורר חילול השם ומהומה מחדש. ההתלבטות היתה קשה מאוד, עמדתי בניסיון, פניתי למשרתת אמרתי לה: "מה שהנך מבקשת שאשתדל בעבורך אצל בעל הבית - אני מסכים לעשות, אבל אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה!".
באותה שעה שקיבלתי את ההחלטה הכל כך קשה הזו, שעלולה היתה לסכן את עתידי בעולם התורה, הרגשתי איך שערי החכמה נפתחים בפניי, ובמקום הנזק שחששתי שיגרם לי מן ההחלטה - זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה ושהביאה אותי עד הלום לכתוב את כל הספרים של ה"שדה חמד". מאחר וההתמודדות עם קשיים היא זו שמביאה את האדם לידי גדלות, ברור איפה כי דוקא זמנים של רפיון ושל חולשה - הם הזמנים המיוחדים להתעלות על ידם.
דוקא בזמנים האלה חבויות הזדמנויות רבות, שאדם צריך להישמר לא לאבד אותם. אחד הזמנים זה "בין הזמנים" אם אדם מנצל ימים אלה כראוי אין ספק שהוא יזכה להיות גדול בישראל. כמו שכתב הגאון רבי משה מרדכי שלוזינגר זכר צדיק לברכה בשם מרן הסטייפלר זכרונו לחיי העולם הבא: "יש בחורים שחושבים שבין הזמנים זה זמן הפטר, ופטורים מלימוד התורה, אולם זאת טעות, אין זמן שיכולים ללמוד בו ומופקע מחיוב לימוד התורה. ויודע אני"
אומר הסטייפלר: "מכמה וכמה מגדולי תורה שנהיו דוקא בזכות זהירותם להקפיד על לימוד "בבין הזמנים". יש בזה שני טעמים: הראשון - מפני שבזמן הזה יכול הבחור ללמוד במקום שלבו חפץ, מה שאין כן בזמן של הישיבה שהוא מוגבל לסדר של כולם. והטעם השני - מפני שיש הרבה יותר סייעתא דשמיא שלומד בזמן שאחרים מזלזלים ואינם לומדים".
כמו כן סיפר הגאון רבי שמואלטרוביץ זכר צדיק לברכה רב בראש ישיבה בראשון לציון מחבר ספר "מעדני שמואל". ששח לו הרב הגאון רבי צבי זילברשטיין זכר צדיק לברכה מתל אביב: "שהיה נוכח פעם אצל מרן החפץ חיים זכרונו לחיי העולם הבא
ושאל אותו שאלה: "במה זכה הגאון רבי עקיבא איגר שנייחד כל כך בדורו והגיע לדרגות שהגיע, והתקבל להיות פוסק גדול בתורתו תאוות נפש של כל לומדי התורה?"
ענה לו החפץ חיים: "בכל דור ודור יורד שפע של סייעתא דשמיא לאותו דור לזכות בחלקי התורה, כיוון שבדורו של הגאון רבי עקיבא איגר החלה תנועת ההשכלה להתפרץ בעולם - הרי כל השפע של התורה שירד לאותו דור נשאר בלתי מנוצל, ולכן הגאון התאמץ כל כך בלימודו, זכה בסייעתא דשמיא כנגד כולם, והוא נטל את השפע המיוחד שלא נוצל בדור".
כך כתוב על אברהם אבינו: שמנוח ועד אברהם עשרה דורות, שהיו באים ומכעיסים לפני הקב"ה, עד שבא אברהם ונטל שכר כולם. אותו פרינציפ. כל המשפך של הסייעתא דשמיא הכול נפל על בן אדם שהעמיד את דת השם.
וכן אמר פעם הגאון רבי משה זריצקי זכר צדיק לברכה הרב של כרכור, לקבוצת תלמידי ישיבה: "דעו לכם יש מעלה מיוחדת לעסוק בתורה דוקא במקומות שוממים מתורה, שכן השפע האלוקי להשגת התורה מושפע בכל מקום ומקום, אלא במקום שבני התורה רבים - מתחלק השפע בין כולם וכל אחד זוכה רק למעט. אבל במקום שבני התורה מועטין בו ואין שם לומד אחד בודד - זוכה אותו היחיד להשפעה ולסייעתא דשמיא כנגד כולם.
לכן למעלה מיובל שנים שקד בכרכור על תלמודו, ושם כתב את חידושיו על הרמב"ם ועל סוגיות שונות. ראשי הישיבות נהגו להציגו לפני תלמידיהם שיצאו לעולם הרבנות, כסמל ודוגמא לגדלות תורנית לצד העיסוק בצרכי הכלל. ואמנם רבי משה זריצקי מחייב את הרבנים". אכן, בימי "בין הזמנים" ניתן לזכות יותר באשר מזומנים הם יותר רגעים המסוגלים לגדלות, אולם רגעים אלו ניתן למצוא גם ברגעים רגילים,
על ידי התגברות בזמן בו הניסיון גדול במיוחד, כשההתמודדות של מצב קשה וחריג - אדם זוכה להתעלות מעלה מעלה. דוגמא לזה אחד מגדולי דורנו זכה לקנות עולמו בשעה אחת של התגברות. בשנות התר"ע כאשר הגיע לאזורנו ה"אוטו" זה היה נקרא אוטו, הממונע הראשון, ונסע לנסיעת בכורה ברחוב יפו, יצאו גם בני הישיבות עם שאר אנשי העיר והתגודדו לראות את הפלא. אולם בחור אחד קיבל שלא ללכת אחרי חשקת הנעורים, קוראים לבחור הזה שלמה זלמן אויירבך שלימים צמח והיה גדול דור ופוסק דור.
שלמה זלמן כבש את הסקרנות הטבעית, וטמן עצמו בבית המדרש כשהוא משנן את תלמודו. ברגעים אלה סיפר: "נכרתה ברית עולם ביני לבין התורה!".
אותו דבר עם הרב אלישיב מספר על עצמו גם: "פעם הגיע אחת המפורסמים בעולם לירושלים וכולם רצו לשמוע אותו, בדרך שהוא רץ כמו כולם כמו כל האברכים - פתאום עלה בדעתו: "מה זה? לאן אני רץ לשמוע חזנות במקום לשבת ללמוד תורה?!" חזר בחזרה, אומר: "זו היתה התפנית!" ומשמה עלה להיות פוסק הדור.
פעם סיפר הגאון רבי שמואל וואזנר זכר צדיק לברכה בעל "שבט הלוי": "בעיר קראקה שבפולין, התהלך גאון עצום מהמופלגים הגדולים בפולין החרדית לפני השואה, השם שלו רבי יוסף שטיינהרטר השם ינקום דמו הגאון הזה שלט עוד בבחרותו, בכל מכמני הבבלי, הירושלמי, והסיפרא, והספרי, ידע בעל פה את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, פעם פגשתי אותו ביקשתי ממנו שיספר לי: "איך זכה לכתר תורה כזה? שגם בפולין של אז שהיתה מלאה בחכמים וסופרים! - הוא נחשב לנדיר במיוחד".
רבי יוסף השם ינקום דמו לא כיחד ואמר את האמת: "היינו חבורת בחורים, שסיכמנו יחד שמידי יום שישי בצהריים נתלבש כבר בבגדי שבת, ונבוא ללמוד בבית המדרש את הסוגיות הקשות בש"ס!".
פה מקדימים לבוא בערב שבת עם בגדי שבת ולומדים את רש"י עם המפרשים עליו.
"וכתוצאה מכך היתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת ובזכותה הגעתי לאן שהגעתי". הרי לנו כי דוקא לימוד תורה בזמני הרפיון והקושי כל אחד וקשיו שלו, הוא שמעלה את האדם ומרוממו למעלות עליונות, ובזכות זה זוכים להיות גדול הדור. היה אב בית דין בירושלים, הגאב"ד בנגיס זכר צדיק לברכה של העדה החרדית, והוא סיפר הוא גמר את הש"ס 101 פעם. הוא סיפר: הוא עשה פעם אחת הזמנה לסיום הש"ס כמויות של אנשים מה שלא עשה בשום סיום ש"ס, וכולם התפלאו: "מה השתנה הסיום הזה משאר הסיומים?", אז הוא סיפר: "זה סיום הש"ס של חמש דקות!",
- "מה זה סיום של 5 דקות"?
הוא אומר: "אני ניצלתי כל חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד חמש דקות וככה מכל חמש דקות - סיימתי עוד פעם ש"ס!".
אז זאת אומרת: אם אדם יודע לנצל ואפילו לשנן אפילו שעובדים בבלטות, אפילו שעובדים בצבע, לשנן מה שאתה יודע או לשמוע ברקע דברי תורה וכו' לא מפסידים רק מרוויחים, גם כשעוטפים את הצינורות - אפשר, הכל אפשר גם כשצובעים הכל אפשר, השאלה: אם זה מונח בקופסה או שלא מונח בקופסה, נמצאים בעבודה בכל מקום - לזכור את האלוקים, "שוויתי השם לנגדי תמיד", זה כלל גדול המעלות הצדיקים והחסידים ההולכים לפני השם יתברך".
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".