דארווין היה קופיקו - חלק ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזר השם יתברך,

נתחיל בסייעת ביטשמיא,

קצת בדיני הפסח.

ידוע שחז״ל בפסחים דף עמוד א', הגמרא אומרת,

שלושים יום לפני החג

דורשים שואלים ודורשים בלעיונו של יום,

בניין החג. הגמרא מפורסמת במקום אחר,

הגמרא במסכת מגילת אפלמיד ב', ששם הגמרא אומרת,

משה תיקן להם לישראל

שיהיו לומדים הלכות חג בחג,

ללכות עצרת בעצרת,

אבל זה דין אחר. המשטרה ברוך הוא כותב בכמה מקומות

שיש הבדל בין שני הדינים.

הדינים של שלושים יום לפני החג

לא קשורים להשראת החג, אלה דינים של מחנה לחג, איך אדם

לדעת את הדרך אשר ילכו בה,

את המעשה אשר יעשו,

זה דין איך לבוא ולהתקדם לחג, זה דבר אחד.

זה המשטרה ברוך הוא כותב בכמה מקומות.

הדין של ללמוד ללכות חג וחג בשבת הגמרא במגילה זה עצם היום שהקדושה של היום תשרי, שהאווירה של היום תשרי.

יש שירות בן-איש חי,

לגבי ההכנה ללכות שבת, אדם שרוצה להתכונן לשבת,

אז כותב רבנו בן-איש חי שהשתיים בקרב אחד תרגום זה כמו השראת שכינה, זה כמו האדם שעכשיו מתקרב לשבת, זה כמו הכנה לשבת רוחנית.

זאת אומרת,

יש עניין לא רק לדעת המעשה אלא עצם העובדה שאדם מעורר את אותו דבר, הדבר בעתו הטוב, זה כבר דבר גדול.

זה אחד.

אבל כאן, בפסחים, זו לא נקודה של השראה, זה ביום הסדר עצמו,

כשדורשים בלכות החג, ביום החג עצמו זה עניין אחר.

פה יש עניין מיוחד לבוא מוכן לחג ולדעת את ההלכות ואת הפרטים שכל אחד ואחד צריך לדעת מה לעשות.

הלכות רבות מאוד.

בראשונים יש להם חוק גדולה, אם רק בפסח נאמר הדין של 30 יום לפני החג

לומדים הלכות החג וגם בעצרת וגם בשאר המקומות ובשאר החגים.

בחגי סוכות יש הרבה הלכות.

מכל מקום, רוב הראשונים מסכימים שבפסח זה ודאי 30 יום.

בגמרא זה מחלוקת שבועיים או 30 יום, הלכה לפסק 30, המראיינד פסק את זה

בסימן תכ״ט.

סעיף א',

30 יום לפני החג דורשים הלכות החג. זה מראי.

מה דורשים ואיך דורשים?

איך ההלכות יהיו? המשטרה כותב

שהאדם צריך בדרשה שלו לערבב גם דבר שהוא הלכתי וגם דבר שהוא אגדה.

במשטרה אמורה, לא יוצאים מדי חובה סתם להגיד את ההלכות בלי לתת קצת את האווירה של היום,

את הקדושה של היום, את ההשפעות של היום. זה אחד.

וגם לא יוצאים מדי חובה אם אנשים יגידו רק את הסברות של המוסר

ואת החקירות היפות של המוסר.

לכן במשטרה אמורה לטבל את זה ואת זה, וזהו וזהו אל תנחי דרך. אז גם בעזרה השם אנחנו נשתדל

לעשות יותר הלכתי, אבל גם בעזרה שבאחלה זה לנסות את הבית העניין כמה שיותר מהר.

מורי ורבותי, אז קודם כול, ההלכה הזו לגבי 30 יום, סתם יש עוד מחלוקת מפורסמת בין הפרי החדש למרן החידה.

האם ה-30 יום כולל פורים או לא כולל פורים?

ידוע שבעניין פורים

יש עניין גדול לעשות סעודה.

הגמרא אומרת יב, כמדובה במגילה הגמרא אומרת,

ליהודים הייתה אורה ושמחה, אומרת הגמרא, אורה זו תורה.

התורה זו נקראת ההוראה, הוראה זו תורה.

גדולי המוסר אומרים, אז תגיד,

ליהודים הייתה אורה,

אל תגיד הייתה אורה, תגיד הייתה תורה.

מה זה ליהודים הייתה אורה? הוראה זו תורה. למה צריך את זה?

אז אומרים, תורה שהיא לא באה בהוראה,

תורה שלא באה עם אור, עם חשק, עם כיסופים,

זאת לא תורה.

התורה צריכה לבוא בתחילו ורחימו,

כמו שאומר הזוהר.

כל תורה דלוי בתחיל ורחימו לא פרחת לעילה. תורה שהיא באה בתחיל ורחימו היא עולה למעלה, פרחת לעילה.

בקיצור,

הפשטות היא, כמו שאמרנו מקודם,

הדר לומד תורה על הסעודה. דהיינו, בטח, מהיהודים היתה הורה זו תורה?

הורה זו תורה, וששון ואיכר, אחרי זה צריך לעשות משתה.

אומר השולחן ערוך, בסימן תוף הצדיק, צריך לעשות סעודה.

כותב הרמב״ן, נהגו על-פי הגברה הזאת

טיפה ללמוד תורה וסעודה.

למה? בגלל הרמז שאמרנו. לאוהדים היתה הורה זו תורה,

קודם כול שתהיה הורה שהיא התורה, ואחרי זה ששון ואיכר ומשתה וכו' וכו'. זה אחד.

בא בן ישרי ואומר איזה הלכות ללמוד בפורים על הסולחן, איזה הלכות.

אמר בן ישרי, הלכות פסח. זאת אומרת, בן ישרי למד בסברה פשוטה

ש-30 יום קודם החג כבר מתחיל מיום הגבורים עצמו. יום הגבורים עצמו שיש לנו את הסעודה,

אומר בן ישרי כבר אז מתחילים הסעודה,

מתחילים הלימודים הללו.

זה היה בן ישרי.

בברי חדש, הוא אומר, אי-אפשר לומר כן.

אומר הרבי חדש, אתה נמצא עכשיו ביום פורים,

אי-אפשר לומר שביום פורים אתה נמצא עכשיו ומדאג להשראה של יום אחר.

הרי 30 יום לפני החג זה קשור לפסח, אתה עכשיו בפורים זה ודאי לא שייך. לכל דבר ברי חדש,

אפילו שלמעשה ב-30 בחשבון זה ככה יוצא,

אבל מכל מקום,

בגלל שאתה נמצא עכשיו בפורים לא ייתכן להגיד שה-30 יום של פסח קשורים לפורים, זה הפרי חדש.

מרן אחידה צוען, מה פתאום, זה לא סותר.

אני אוחז בפורים, נמצא בפורים,

זה לא סדר את זה שאני עכשיו רוצה לדאוג לדעת ההלכות בפסח.

זה מרן אחידה. זאת אומרת, זה היה לנו מחלוקת.

דעת ופרי חדש, 30 יום לפני החג שקישו בגמה בפסחים ו' ובשולחן וכת' כת' בהלכות פסח,

30 יום אלו לפי מרן אחידה מתחילים ביום פורים,

לפי הפרי חדש לא, מתחילים ביום אחד אחרי פורים.

מה דווקא מן דווקא מן הסתם, הרן כותב,

כששואלים ודורשים על הלכות החג,

האחרונים מביאים,

כמובן בראשות המזלב, בעכברה עובדיה, בחזון עובדיה ועוד,

האחרונים מביאים שזה לא אומר שעכשיו הבחורים מאוד צריכים לעזוב את הספרים ולהתחיל עכשיו להתעסק נטו רק בהלכות פסח,

כי כל אחד ואחד בעיסוקים שהוא עוסק זה בהלכות שבת,

אלא הכוונה כותב הרן והביא אותו גם הבח.

אומר הרן, וגם מתיוסף, אומר הרן

שהנפקא מיניה היא לגבי השאלות,

שואלים ודורשים, לא כתוב לומדים,

אלא שואלים ודורשים בהלכות הפסח שלושה יום הדחק, מה הפשט?

אני עכשיו באמת מורה הוראה,

מגיע אליי עכשיו יהודי, יש לו שאלה, כן, מה השאלה?

יש לי שאלה, כבוד הרב, הלכות שבת. דין הקידוש, כך וכך, היה ייקשר, לא היה ייקשר.

שומע את השאלה. אני רואה פה יהודי אחריך. במה השאלה שלו?

הוא דיבר בדיני פסח.

דיני פסח, תכניס אותו ראשון. היי, אני חיכיתי מצור,

אני הייתי הרבה לפניו.

למה הוא נכנס עכשיו?

תשובה פשוטה.

שואלים ודורשים,

כותב הר״ן,

מה הכוונה נדרשים? יש הרבה שואלים,

דורשים,

נדרשים לאותו אחד שרוצה לשאול בדיניון השל-יום.

הוא מחמת שעכשיו ההשפעה של ה-30 יום היא בפסח,

ולכן צריך לשאול ולידרש לאותו אחד ששואל דווקא בדיני הפסח ואותו אחד ששואל בחודש שבת או בשאר הדברים,

נדחה אותו שהוא יהיה האחרון בתור.

זה אומר הר״ן. זאת אומרת, ההלכה הזאת ששואלים ודורשים לא צריך עכשיו לסגור את כל הספרים ולעסוק רק בדיני פסח,

אלא העניין הוא לענות לאותם אנשים,

אמרות אם אמורי ההוראה צריכים לענות לאותם אנשים ששואלים דווקא במהלכות הפסח,

הם קודמים להם זכות הקדימה. זה אחד.

דפקא מינא תהיה, מסתפק בזה רבי שלמה קלוגר, הגאון רבי שלמה קלוגר מסתפק,

מה יהיה הדין ביום פורים עצמו, בן-אדם אחלה אין שאלה.

מה הדין עכשיו ביום פורים עצמו,

לאדם יש לו שאלה.

בא השאלה, יש לי שאלה בלוחות פורים.

השני, מה השאלה שלך? השאלה ברוחות פסח.

למי נשאל? מצד אחד מדין 30 יום קודם חג,

על-פי ערן,

שואלים ודורשים לזכות הקדימה לאחד ששואלה על פסח, כי הוא עדיין בהשראה של ה-30 יום.

אבל מצד שני, עכשיו אנחנו נמצאים באווירה של פורים.

הגאון רבי שלמה קלוגר, להסתפק בזה, הרב עבדיה חסון ועדיין כותב,

שוודאי נשאלים לפורים דבר בעיטומתו.

אבל בכל מקום,

פורים עברנו, למדנו כאן את היסוד,

30 יום לפני החג, דבר גדול, לדרוש בהלכות.

ומכאן, כל המורי ההוראה, כולם אומרים

שכל אחד ואחד צריך לדעת את ההלכות, על בורים, בייחוד אנשים שמוסרים שיעורים,

אנשים שיש להם קהילות.

היום בדורנו זה כבר,

אין נביא בעמו, היום כל אחד ואחד נמצא אחד ובגדר נביא בעם שלו. היום כל מקום עבודה,

כל איזה בית-מדרש,

תמיד יש אחד שתופס את הדברים ולוקח את הדברים על הכתפיים.

החסון איש זצל,

זרק הקדישו, הקדוש ברכה, החסון איש הידוע,

שהוא היה חלוש מאוד, כל החיים שלו היה חלוש מאוד.

כבר בגיל 13 הוא קיבל על עצמו ללמוד תורה לשמה.

הוא היה חלוש מאוד מאוד.

אבל אמר פעם הרב מבריסק על החזונ איש,

החזונ איש החלש,

אם הוא מחליט שצריך לנגוס בגזע אילן, בשורש,

הוא נוגס, עם כל החולשה.

אצל החזונ איש לא היה דבר שהיה בלתי אפשרי.

אין דבר כזה לא יכול אצל החזונ איש, יש לא רוצה.

ובגלל שהמידה הזאת נמצאת אצל החזונ איש מידה כזאת גדולה,

ותמיד השתמש עם המידה הזאת, שתמיד אין דבר כזה אפשר,

יש לא רוצה, אין, לא יכול.

כולם ידעו שמרגע שהחזוניש נמצא,

הכול יכול להיות.

הוא יכול לעשות הכול. הוא מחליט שעושים, עושים.

יש בספר במחיצתם,

שאני כותב אותו הרב שלמה לורין, שם הוא כותב את כל המסעות שלו עם גדולי הדור,

עכשיו תסתכלו על החזוניש, מה שהוא כותב על החזוניש.

רוב הדברים על החזוניש היו בנקודה הזאת.

החזוניש לא רואה שום דבר חוץ מהשמת ברח.

אין לו אלא השם מתברח לבדו. זה הדבר שיש לו בלבד.

החזון איש החדיר לכולם שצריך אדם לדעת, בכל מקום שאני נמצא אני צריך לזכות את הרבים ואני צריך לעשות מה שאני יכול.

עד כדי כך, שאחרי שהחזון איש נפטר, הם אמרו,

במקום שאין אנשים,

ישתדל להיות איש. איש זה ראשי תיבות, אברהם ישעיה זה על חזון איש. במקום שאין אנשים אתה תהיה איש, תהיה אתה החזון איש,

שהחזון איש יוכל לעשות דברים הרבה.

במקום שאין אנשים אתה תהיה איש.

אז ידוע שכל אחד ואחד, יבנו שיש משפחה,

היום יש ברוך השם מעודדות גדולה. אז כל אחד ואחד צריך לדעת את ההלכות על בורים,

לדעת כל ההלכה והלכה,

להשתדל לראות את ההלכה במקורות, שיהיה פורחת עלצה ניצה וגם הבשילו את אשקלותיה, שאדם יראה את הכול,

דבר גדול מאוד,

והעיקר שזה יהיה הלכה למעשה,

שאנשים מתוכלסת לדעת איך הם לומדים.

מצד אחר, אנחנו נגיד עוד כמה הלכות לאורך את בעניין של ערב פסח. אז כמו שאמרנו ערב פסח, הלכה ראשונה,

ללמוד 30 יום לפני החג תהלכות. בחודש ליסן ידוע שכל החודש לא אומרים וידוי. יש בזה רחוקת גדולה בפוסקים למה לא אומרים וידוי בחודש ליסן. עמית יוסף כותב,

שם גם בסימן תכף-ט,

שנהגו שלא לומר וכל חודש ליסן וידוי, מחמת

שהרי החודש הראשון, ההדגים בימים הראשונים, זה הימים שהנשיאים היו בהם הקמת הנשיאים.

ובגלל שאדם מקריב קורבן, יום טוב או לא,

יש תוספות בסרב שרים, תפנון א',

הביא שם התוספות בשם ירושלמי,

שאדם שמקריב קורבן באותו היום זה יום טוב או לא.

אז מחמת שהיום הזה נקרא יום טוב, לכן אמרו חז'ל,

בפוסקים הביאו שלכן לא אומרים וידוי. בגלל שזו הקרבת היום יום טוב שלא,

ביום טוב לא אומרים וידוי, גם ביום טוב שהוא היום כביכול אהבת הנשיאים וקורבנות לא אומרים וידוי.

אומר בית יוסף, אז כבר לקחנו את מנה את יג' הראשונים.

ערב פסח לא אומרים וידוי, כי כל דיני יום טוב, שבערב היום טוב נמשך הקדושה,

שגם בערב יום טוב לא אומרים וידוי. זה עוד.

יש לנו עוד שבעה ימים של החג.

אומר בית יוסף, תעשה חשבון,

היו ג' בימים הראשונים,

ואחרי היו ג' הראשונים עוד ערב פסח,

ואחרי זה גם החג עצמו, וגם אחרי זה בעשרו חג וכו',

ממילא אומר בית יוסף יצא רוב החודש בקדושה.

אנחנו יודעים רוב ככולו.

יש לנו כלל גדול בשעש שבדרך כלל רובו ככולו,

לכן אומר מרן הבית יוסף, פשוט, בגלל שרוב החודש יצא מקדושה,

לא נחלק עכשיו להגיד חצי חודש,

אפילו פחות מחצי, להגיד ״וידוי וחצי לא״, לכן אומר הבית יוסף, יצא רוב החודש מקדושה, נגמר הסיבוב.

זו לא טענה רובו ככולו לגבי וידאו או לא וידאוי, אתה צריך להתפלל.

לכן אמר הרמב״ם הרכה רכה יש יסוד אחר.

רק כתוב שלעתיד לבוא הקדוש בו ויבנה בעזר השם יתברך את המקדש השלישי,

השם יתברך את הגאולה הקרובה יעשו אותה בניסן.

ומתי זה בניסן? בזוהר כתוב שזה עתיד להיות ממש בליל הסדר.

זאת אומרת, ממש בחג עצמו של ליל הסדר צריכה לראות הגאולה.

אלא שידוע לנו הגמרא במועד קטן לגמרא, דף ט עמוד א. הגמרא אומרת שיש כלל, לא בערבבין שמחה בשמחה.

אי-אפשר לערב שמחה בשמחה.

הגמרא לומד את זה בשלמה המלך,

ששלמה המלך

עשה חנוכת בית-המקדש,

והוא היה מה שיצא באזור של סוכות.

שואלת הגמרא למה שלמה המלך לא חיבר ביחד את החגיגה של סוכות עם חגיגת בית-המקדש.

אומרת הגמרא כי לא מערבים שמחה בשמחה,

גמרא שאומרת, דרך אגב,

אומרת הגמרא שם שהוא חילק את זה, הוא עשה את חלוקת בית-המקדש

לפני השבעי ימים של חול המועד,

ואחר כך הוא עשה את חול המועד.

אומרת הגמרא, ובאותו הדור, באותה תקופה של שלמה המלך,

באותה תקופה עם ישראל לא נטענו ביום הכיפורים, בגלל שזה היה יום של משתה ושמחה,

זה היה יום הקמת המשכן, זה היה יום הקמת המקדש לרעב בית-המקדש,

שלום-המלך ציווה עליהם והגמראה שם מביאה שהוא עשה קל וחומר,

שעל-פי הקל וחומר הזה אומרת הגמרא, על-פי שלמה לא אוכלים באותו יום,

שותים באותו יום, שמחים באותו יום,

נהנים באותו יום, כיפור,

כי ביום הזה יחבר לכם,

ונחתה הנפש האדם שאוכל ביום הכיפורים, נחתה הנפש האוכלת. לא.

עכשיו אומר שאתה מוה המלך בקל וחומר,

על-פי התורה אומר גדול הדור, צריכים לשמוע לו,

צריכים לאכול, וכולם אכלו.

ואף על-פי כן אומרת הגמרא,

ובאותו הדור חשבו שונאיהם של ישראל שחס ושלום נתחלמו כליה.

חס ושלום, עם ישראל היו ביטוחים שעכשיו, הנה, אכלנו עכשיו ביום הכיפורים.

וחס ושלום, חייבים עכשיו כליה על-פי כרת ונחתה נבישי.

אומרת הגמרא, עד שיצאה בת-קול ואמרה להם,

אל תדאגו,

כולכם מזומנים לחבר עולם הבא.

יש לה הרשאה שם.

שואל להם הרשאה,

למה בת-קול אומרת להם,

כולכם מזומנים לחי העולם הבא. תגיד, אתם מוזמנים לחי העולם הבא.

מה זה כולכם מזומנים לחי העולם הבא? מה העניין של כולכם?

אומר המהרשאה,

היה הרבה בעם ישראל

שאכלו בכיפור והיו רגועים.

למה? אכלנו בכיפור,

אבל בכל אופן

עשינו על-פי הצדיק,

עשינו לשם שמים,

עשינו לשמחת בית-המקדש,

לעשות רצון צדיק חפצנו, עשינו מה שהוא אמר, נגמר הסיפור.

הדבקנו בצדיק,

עשינו את רצונו,

אכלנו לכבוד השם יתברך, לכבוד השם יתברך.

גם האכילה זה סוג של קורבן.

ויחזו את האלוקים ואכלו וישתו. ידוע בספרים של חסידות מובן שגם כשאדם אוכל יכול לקדש את האכילה. ויחזו את האלוקים,

אתה יכול לחזות את האלוקים,

ויאכלו וישתו על-ידי אכילה ושתייה,

אדם ממש רואה אלוקים. ידוע.

אבל, אומר רבי הרשעה,

היה הרבה כאלה שאמרו,

אנחנו לא שמחנו לכבוד השם יתברך,

אנחנו שמחנו בשביל הקרס, בשביל הבטן,

בין אלה שאכלו לכבוד השם שמים ולכבוד הצדיק ולכבוד שלמה מילר שהוא רצה שיהיה שמחה,

לכבוד השם יתברך, מובן, מצוין, נחייה.

אבל אלה שאכלו לבטן דאגו.

אומר הרשייה להכין הבת קול באה ואמרה להם, כולכם,

גם אלה שהתכוונו לשם שמים וגם אלה שהתכוונו לשם הכרס,

כולם ביחד,

מסמלו לכולם, ועד כדי כך זה סתם מלמד אותנו יסוד,

שאדם ששומע לצדיק אין לו מה לדאוג. יתוב אחרי בצדיק נגמר הסיפור, אתה מחובר איתו ביחד, הכל בסדר גמור.

יש וורצ'יק, למדומה בשם רב ארון מקרלין,

הוא אמר אצל נח, כתוב,

ויזכור אלוקים את נח ואת כל הבהמה וחיה אשר איתו.

אומר רב ארון מקרלין זה מדובר לצדיק, שאדם מתקרב לצדיקים,

ויזכור אלוקים את נח,

שהקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיק,

גם את כל הבהמות והחיות איתו ביחד. גם את כל אלה שעושים עבירות, עד הצדיק,

הצדיק בשם מחזק אותם ומחיה אותם,

ויזכור אלוקים את נח,

אבל ביחד איתו גם את כל הבהמה והחיה אשר איתו.

ככה כתוב בספרים הקודשים. ידוע שכמה שאדם יותר קרוב לצדיק אז הוא יותר מתקרב. יש בספר ניקוטי ההלכות של רבי נתן ברסלב,

הוא שם מביא עליהם שתיים מסכמים דף ב' עמוד א', והרשתה אומרת

אור ל-14 בודקים את החמץ לאור הנר.

אומר רבי נתן ברסלב, אור ל-14,

14 הוא מביא שזה גימטריית דוד, אור ל-14, 14 גימטריית דוד.

אומר רבי נתן ברסלב,

אור לדוד,

אם אדם מתקרב,

מאיר לצדיקים, מאיר לדוד, מבחינת דוד המלכוונה צדיק, אור ל-14, אדם שקרוב לצדיקים,

בגלל זה שהוא קרוב לצדיקים יכול לחפש את החמץ,

אור ב-14 בודקים את החמץ עד כדי כך לאור הנר.

אתה יכול, ברגע שאתה בודק ואתה מתקרב לצדיק אור לארבע עשר,

בודקים את החמץ. אתה יכול לבדוק את כל החמץ שיש לך בלב. כשאדם קרוב לצדיקים הוא מתעלם בדרגות הילאיות וגבוהות. יש גמרא, הגמרא אומרת,

כשאדם הרי מצומן לראות את השם מתברך,

אומר משה רבנו לבני ישראל,

ואתה ה' ואתה ישראל,

מה השם אלוקיך שואל מאמך כי אם לי רע.

שואלת הגמרא ברכות וכי רע מילתא זוטרתי,

יראת שמאי וסדבר קטן,

מה ה' לוקח על השם מתברך כי יראה, מה הקדוש ברוך הוא שואל אותך רק יראה, לא רוצה הרבה, רק יראה.

מה זהו?

רק יראה זה דבר קטן, הרי יראת שמים זה ההלכה הראשונה בשלון ערוך,

לא יבוש, בני המנהיגים עליו, כותב הטור שם בהתחלה,

יראת שמים זה לא דבר פשוט בכלל, זה דבר שקשה מאוד לדכא עם יראת שמים.

אלא מה הפשט שאומר השם יתברך, דבר קטן, כי אם לי רע.

ברצת הגמרא,

לגבי משה זה נקרא יראת שמים קטנה. משה רבנו, מה זה יראת שמים בשבילו? משה רבנו רואה את ה' יתברך,

משה רבנו מחובר ל' יתברך,

ותסרו מעט מלוקים וחבוד והדר תשווה עליו.

משה רבנו קרוב לשים להר בתכלית,

בשביל אור יראת שמים,

דבר קטן, אפשר לא לעבוד את השם, זה משה רבנו.

אבל שואלים רבותינו, בעלי המוסר בסדר, זה משה רבנו, אבל עדיין עם ישראל,

יראת שמים זה דבר גדול.

אז מה אתה אומר, לא,

אצל משה רבנו זה דבר קטן, אבל אצל עם ישראל קשה מאוד.

אומרים רבותינו, כי מדובה בשם עשה מאבי קלם,

גבי משה מילתא זוטרתא.

אדם שקרוב למשה, אדם שקרוב לצדיק,

היראת שמים בשבילו זה דבר קטן.

אדם שקרוב לצדיקים, מאוד מאוד קל לו ביראת שמים.

מילתא זוטרתא, ככה כתוב בספרים הקדושים. אז לכן,

אז זה היסוד.

אומר הרב אברהם, רכה, בגלל שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יבנה את בית המקדש במראה בימינו.

בואו נבנה את בית המקדש ואי-אפשר לעשות את החול המועד מייד ביחד עם זה חלוקת בית המקדש.

אז לכן אנחנו קודם כול נעשה את חול המועד פסח,

ואחרי שנגמור את חול המועד פסח,

שלום ובשמחה ובשמחה,

אחרי זה אנחנו נעשה עוד חג ומשתי שבעת ימים לכבוד בית המקדש. אז יצא שזה לא רוב החודש בקדושה, כבר כל החודש בקדושה.

לכן, אומרים וידי וניסן,

זה בגלל היסוד הזה שלפי הזוהר עתיד להיפנות את פסח ברוך הוא יבנו,

ולכן לא אומרים וידוי כל חודש ניסן. אז טוב, יצא לנו ככה הלכה

שכל 30 יום של ניסן לא אומרים וידוי. אם זה לפי הבית יוסף בגלל רוב החודש,

אם זה לפי אמרה קרקה זה לא בגלל רוב החודש,

זה בגלל שממש כל החודש על-פי הזוהר הקדושי. זה עוד הלכה. יש עוד הלכה,

שבעצם הוא מנהג,

כתובים בספרים הקדושים שיש עניין לקרוא את קורבנות הנישואים,

שבא א' בניסן יקרא את הקורבן נשיא לויום הראשון, ב' בניסן נשיא לויום השני.

כל יום ויום יש עניין. אז זה כבר הודפס בסידורים.

בעמודת חודש ניסן זה הודפס שאדם אחרי התפילה יקרא את קורבנות הנשיאים, וזה הודפס כבר בסידורים. זה היום.

אבל

בזמנו וגם עד היום יש כאלה אולי קהילות שנוהגות,

מדובר על זה בפוסקים באחרונה הזמן.

מה ידעים עכשיו להוציא עכשיו ספר תורה ולקרוא מה ספר תורה בקורבנות הנשיאים?

רוצים להוציא ספר תורה ולקרוא בספר תורה בקורת נסים. האם מותר להוציא, אסור להוציא, אם יש בעיה בזה,

מהודר או לא מהודר.

אז ביסוד, בתלמידי הבעל-שם טוב מובא שככה עושים תלמידי הבעל-שם טוב. תלמידי הבעל-שם טוב לוקחים את הספר תורה,

ומה שבא בתלמידי הבעל-שם טוב ומוציאים אותו להיכל,

מוציאים את הספר תורה להיכל,

אחרי תפילת שחרית של יום ניסן רגיל,

מוציאים וקוראים פרשת הנסים.

מה לכאורה הבעיה שיכולה להיווצר בזה שמוציאים ספר תורה, מה הבעיה?

ידוע, יש מחלוקת גדולה בין הבבלי לירושלמי.

יש מחלוקת, הרי אנחנו מברכים בברכות התורה כל בוקר.

יש מרן בסימן מ״ז, מרן כותב, אדם צריך לברך על התורה.

כל יום אדם צריך, זה גמרא ברכות או גמרא מרד,

שאדם צריך לברך על התורה. כל יום לברך בברכות התורה.

יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי

מהן בברכות התורה העיקריות.

האם ברכות התורה העיקריות זה שאדם קם בבוקר ומברך ברכות התורה על לימוד שהוא לומד? זה ברכות התורה שלרוב הראשונים זה חובה, ואי-אסור ללמוד בלי ברכות התורה לרוב הראשונים, חוץ מאלה שטוענים זה רשות.

לרוב הראשונים בירכו בתורה תחילה זה חובה,

ואסור ללמוד לפני ברכות התורה.

האם הן בברכות העיקריות של ברכות התורה, או לא?

שעיקר ברכות התורה זה מה שעזרא תיקן לנו,

שמשה תיקן ישראל שיקורים בתורה, על-פי הגמרא שם בבקר בפ״ב,

שהגמרא אומרת שאחת מהתקנות שנקרא בתורה כל שלושה ימים.

האם זה ברכות התורה העיקריות, ברכות על התורה,

ובברכות האלה הן העיקריות, והאדם נפטר והברכות של הבוקר זה לאו דווקא העיקריים,

או לא, הברכות של הבוקר.

בבבלי כתוב

שברכות התורה העיקריות הן ברכות התורה שהאדם מברך בבוקר.

כשהאדם קבע בבוקר ומברך בבוקר לתורה,

ואין פסק מסימן ממרן ופסק מסימן מז. בחוקת ראשונים, באחרונים,

אם ברכות התורה היא מדאורייתא או לא, אשר גת אריה. החילוך, בחוקת פורסמת, שתמרוויזיה שם במקום.

האם זה דאורייתא דבנן? אבל מה שלא יהיה, הלכה למעשה אנחנו פוסקים שברכות התורה זה לא דאורייתא זה דבנן.

דווקא מביאים להם לספק, אם אדם מסופק אם אמר ברכות התורה או לא,

ספק ברכות להקל גם ברכות התורה, גם בעל המחיה, גם ברכת השם, גם בחזון הוודיעה, בכמה מקומות. דבי אומר, יש בכמה מקומות שאנחנו פוסקים בהלכה שברכות התורה הן לא מהתורה, אלא בדרבנן.

שלום רוב מביא בזה מחלוקת, אבל בהלכה למעשה פוסקים ספק ברכות להקל.

אם אדם מסופק עם אדם ברכות התורה או לא,

לא חוזר להגיד ברכות התורה,

כי ספק דרא בנא לקולא, כי ברכות התורה למעשה גם פוסקים שזה דרא בנא. למעשה רק ברכי תבוזינו לדורייתא, ורק בה אומרים ספק דורייתא לחומרא.

בהזדמנות אחרת נדבר על זה יותר.

אבל בקיצור, לפי הבבלי,

ברכות התורה העיקריות זה הברכות של הבוקר.

אדם קל בבוקר וחביבוק לתורה.

לפי האשכנזים זה להשיג בדברי תורה, לספרדים זה על דברי תורה,

שיש לזה טעמי�ח ובתיוסף ועוד.

אבל זה הברכות הן העיקריות.

במילא, הברכות שקוראים בתורה זה לא הברכות העיקריות בברכות התורה. יש גמרא במסכת מגילה, כא' ואחרי זה זה משנה,

והמשנה בכף גמרא, והגמרא בכף גמרא, הגמרא שם מסבירה את הנקודה של ברכות התורה.

הגמרא בכף גמרא אומרת שם למה באמת פותרים בתורה וכו' וכו', כנגד היחסים, כנגד היוצאים.

שם בבבלי מבואר שכל הברכות הללו זה לא מדינה, זה כבוד הציבור.

בבבלי במגילה כף גמל עמוד א',

כא' עמוד א' זה במשנה וכג' עמוד א' זה בגמרא,

שם הוא מבואר את הנקודה של ברכות התורה,

שזה משום כבוד התורה,

כך טוען לבבלי.

בבבלי מבואר,

התורה העיקרית שמברכים עליה זה בבוקר, בתפילה, בסידור שמברכים על ברכות התורה. זה בבבלי. בירושלמי משמע,

בירושלמי משמע שעיקר הברכות של ברכות התורה זה בספר תורה, זה הברכות העיקריות.

מה שקורה בבוקר זה לאו דווקא, ככה כתוב בירושלמי.

מבעיני,

אומר הנציב מוולוז'ין, שיש פועל להחמיר דבר גדול,

אומר הנציב

אם הירושלמי טוען שעיקר ברכות התורה הן על תורה,

אז אסור להוציא ספר תורה בלי ברכה.

אז כשאני עכשיו בא ומוציא ספר תורה,

זה עיקר על ברכות התורה, עליו עיקר ברכות התורה. אני עכשיו מוציא ספר תורה בברכה, זה עיקר ברכות התורה.

אומר הנציב מוולוז'ין, אתה מוציא ספר תורה, חייב לברך.

אנחנו מסכימים בספר ברכות להקל,

בגלל שלפי הבבלי זה לא ייקח ברכות וזה לא יום שמוציאים בספר תורה,

זה לא יום שיש בו תקנה לספר תורה.

ספר תורה נמצא כשאתה מכניס את עצמך לספק ברכות.

נמצא כשאתה עכשיו לוקח ספר תורה ואתה מסופק עם לברך עליו בבלי וירושלמי.

אז אף על-פי שכתוב את הספרים בבית דוד,

בתורת יקותיאל, במעברן אחידה,

בכל המקומות בכללי השאס,

ששם כתוב שברגע שיש מחוקת בין הבבלי לירושלמי לירושלמי הלכה היא כמו הבבלי. נכון, כתוב את זה, אבל אתה מכניס את עצמך לספק.

יש בחווי דעת חלק ו', והוא כותב שם שהבבלי

הוא הלכה.

אבל לירושלמי זה כמו ראשון, כמו דעת הרשב״א, דעת הרידו״א,

ככה מתייחסים גם לירושלמי. ירושלמי בדרך כלל זה כמו דעה,

ובדעה וברכות חוששים, למרות שבדרך כלל צריך בברכות שתי דעות,

אבל לירושלמי זה משקל, צריך לחשוש לו. לכן אומר הנציב,

בגלל שאתה נכנס לספק ברכות,

תקרא מהסידור.

אל תפתח ספר תורה בשביל לקרוא דבר שהוא מנהג.

הדבר שהוא מנהג בקורבנות הנשיאים זה לא חובה, דבר שהוא מנהג.

אל תוציא ספר תורה שהוא מנהג,

ועכשיו אתה נכנס כאלה לספק ברכות לפי הבבלי ירושלמי,

אל תוציא. אומר הנציב, תוותר על זה. ככה אומר הנציב.

ובנציב משהו שזה משהו אסור, ככה כותב הנשיאים.

בשח,

וכתוב שהם מוציאים ספר תורה,

ולא חשוב לדבר הזה לגבי ברכה. לא חששו לזה.

גם ברבנו אריזה, המהלכות כותב על רבנו אריזה, על מובא ברשפה,

בכף החיים ובעוד מקומות,

שם שתיים מקרא ומחד תרגום שאדם צריך לקרוא,

מה שאומרת הגמרא ברוחות דף עמוד א' שהגמורה אומרת,

לעולם חייב אדם לקרוא, להשלים פרשיותיו עם הציבור,

שתיים מקרא ואחד תרגום, האדם צריך לקרוא שתיים, זו מצווה חשובה מאוד. הגמורה אומרת שם,

שמאריכים בימיו ובשנותיו,

אנשים מחפשים הרבה סגולות לאיכות ימים. לקרוא את הפרשה שתיים מקרא ואחד תרגום, זו סגולה לאיכות הימים הכי גדולה שיש בחז'ל,

וזו חובה. תרומת הדשן אומר להפוק עם אותם אנשים שחושבים שזה לעולם, זה לא חובה. חובה. רוב הראשונים טוענים שחובה לקרוא שתיים מקרא ואחד תרגום. חובה.

בקיצור, שם מביאים, שכף החיים מביא בשם הרבנו אריזה,

שאריזה היה קורא שתיים מקרים אחת תרגום מהספר תורה ממש.

איך הוא היה קורא?

חובה לקרוא שתיים מקרים אחת תרגום מספר תורה?

חובה בשביל לקרוא שתיים מקרים אחת תרגום,

חובה להוציא ספר תורה? מה פתאום? מי אמר? לא חובה להוציא ספר תורה.

אפשר לקרוא שתיים מקרים אחת תרגום מהחומה של עצמו, מה הבעיה?

רבנו אריזה היה בזה סוד גדול,

כנראה, לפי העניינים, רבנו אריזה לא עשה סתם דברים,

הוציא ספר תורה.

מה עם החשש של הנציב בוולוז'ין? ודאי שהוא לא חשש.

אז זה מאריק זל. גם לתלמידי הבעל-שבט, כמו שהקדמתי,

שהיו אומרים את זה במפורש,

שמוציאים ספר תורה וקוראים את זה

בכל הזמן, שהיה להם איזה עניין ומי נהג לקרוא.

אז מצד המשבר הזה שבקוד התורה רואים שלא קשור. למה?

כי בגלל שבבבלי ככה נפסק ההלכה נגמר הסיפור של בבבלי.

אלא שיש עוד חשש. אשר כותב באורו דעה

שכל מה שמותר ללמוד בספרים של ספרי תורה,

לקחת ספר תורה עכשיו מההיכל ולקרוא בו,

אומר השער זה רק בזמנם.

אז לא היה ספרים.

שלא היה ספרים. ובאמת הגמרא, ובאמת הצדקתו עומדים לעד.

אדם שכותב ספרים ומביא את זה לאחרים, משאיר אותם לאחרים,

לא היו ספרים אז בזמנם.

בזמנם לא היו ספרים.

היום ברוך השם אדם מולך לספרייה,

יום ספרים. אתה פותח את כל המקומות,

תסתכלו ברבי ציון, כותב באור לציון, זכרון לנסה,

הוא בא רבי ציון,

בתקופתם

היתה לאנשים המתנה בתור למסכת שבת.

היו אנשים, רבנים גדולים, מחכים בתור למסכת שבת.

איפה מסכת שבת? אצל הרב פלוני.

איפה מסכת כתובות? אצל הרב אלמוני. עכשיו, כל הרב הזה תורם למסכת. לא היו ספרים בנמצא, לא היו ספרים.

איפה מסכת? לא נמצאת.

אבל כל אחד היה מחכה, היה מקבל את הספר, היה מקבל את הספר, לוקח את הספר,

לומד אותו וחורש עליו ולומד אותו וחורש עליו ולומד אותו.

כל כך הרבה תורה למדו שלא היו ספרים.

מסכת ברכות אצל פלוני, שבת אצל עמוני, וככה היו מחליפים ביניהם.

היה גומר את זה, כותב על זה חידושי, מגיע איזה הגאון וכותב.

היה שמחים בזה,

כי מדינתו מסיני, מה זה תורה? היו לוקחים את התורה הזאת עם כל הכוחות, עם כל החשק, עם כל החיד.

לא היה להם אפילו עוד איזו אופציה לראות עוד ספר על המסכת, לא היה שום דבר.

אבל היה כל כך הרבה חשק.

אמרי ורבותי, היו מוסרים נפש על הספרים.

הספר הזה שהם לקחו וקיבלו אותו,

כיום מתן תורה, כיום, כל הספר שהם מקבלים,

נטילתם מסיני. הדברים היו בוערים כלפידים.

אמר רבי ציון, תראה פעם בזמנם, לא היה ספרים,

אבל תראה איזה חשק.

היום בזמנם נותרה כמה ספרים, היום יש כל כך הרבה ספרי עזר, אתה פותח עם גמרות, עם הסברים.

אמר רבא, מסביר לך למטה, רבא אמר,

אבייה אמר, מי זה אבייה, מה המספר הטלפון של אבא של אבייה,

מה זה, כל דבר ודבר מסבירים לך היום,

היום לפרטים, הכול מובאר, הכול מובאר. אמר רב בן ציון, נכון, יש לנו הכול, אבל החשק, מה עם החשק?

החשק לתורה, החשק. דרך אגב, הוא מביא שם מיצג גדולה.

אדם בא ואין לו חשק לתורה.

אדם עכשיו רוצה ללמוד תורה, אבל אין לו חשק.

הוא בא ורוצה להיכנס לתורה,

רוצה להיכנס לתורה באמת, אבל אין לו חשק, מה עושים?

הוא מביא שם, רגע, זה קצת בספר כורתי שחיים של הרב בצלאל אהרן, תלמיד של הרב סופר,

וגם ראיתי

בספר של הרב בן-ציון, עצמו בואו לציון.

הרב בצלאל אהרן, בכורתי שחיים, כותב יסוד.

הוא אומר, משה רבנו ועם ישראל הגיעו למרה.

אז כתוב בתורה,

לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.

באו לשתות מים ממרה, אי-אפשר לשתות מים.

מה קרה?

בר, אי-אפשר לשתות.

מרים הם.

משה רבנו אומר, מה עושים?

אומר השם יתבח למשה רבנו,

זרוק את המטה למים,

קח את המטה,

זרוק אותו למים,

וימתקו המים.

אומר בספר כותבי עשר חיים,

זה יסוד לאדם שאין לו חשק ללמוד.

אדם רוצה ללמוד תורה,

עץ,

בר לו, יבש, לא נכנס.

תורם מים, המים זה תורה שנאמר, אוי, כל צמא ולכו למים.

רוצים תורה וצמאון לתורה זה דבר גדול מאוד.

רוצים, משתוקקים, מנסים, אין חשק. רוצה ללמוד, נרדם.

בא לפתוח גמרא, עד שסוף-סוף ארחיק כל היום הזה.

לא מצליח, קשה לו מאוד.

אין חשק, מה עושים?

קשה, לא מתוק לי.

אומר השבט בא אחלה משה, בתורה יש כלל ברזל.

זרוק את המטה למים, זרוק את כל המר שלך למים,

ימתקו המים. אתה יבש,

אתה יבש, אין לך חשק.

זרוק את הטמחה למים, אפילו שנראה לך בהתחלה מר,

ושמתם אותם, אומרת הגמרא בקידושים, שם טם,

זכה נשאת לא שם חיים, לא זכה, שם המוות. התורה זה שם, תרופה.

זרוק את עצמך למים, זרוק. לאט-לאט תהיה מתוק, לאט-לאט תהיה מתוק, ואז אי-אפשר להתנתק מזה. תראו, האדם חוזר בתשובה.

בהתחלה מכניסים אותו לישיבה, כל אחד שנכנס לישיבה ומכיר קצת מה לתשובה יודע.

בהתחלה, הימים הראשונים קשים.

אחרי כמה שנים,

אם אתה לקחת לו ספר, הוא משתגע.

הוא לא יכול בלי הספרים.

הוא לא יכול לעזוב את זה. למה?

הוא זרק סתם את זה למים, נמתקו לה המים.

הוא זרק את הקרש למים, נמתקו לה המים.

זו העצה הראשונה.

העצה הראשונה, עם חשק,

בלי חשק,

מסירות נפש.

ראש בקיר, מה שלא יהיה, אני לומד.

כל הקשיים, מה שלא יעבור עלי.

שפעם שלאו את אחד התלמידים של ישיבת מיר,

שישיבת מיר

היתה בשנגחאי.

אז היא הגיעה לשם, אתם יודעים, בשנגחאי,

אצל הסינים. היה שם לא פשוט בכלל, היה שם חום אימים.

שאלו אותם, תגידו לי, קודם כול, מה אכלתם?

מה אכלתם שם בשנגחאי?

אז אמרת תלמיד, מה אוכלים?

אורז, מה יש להם לאכול שם? רק אורז.

שאלו את הרב, מה אכלת?

אמר, אכלנו פני יהושע. אכלנו סברים, אכלנו. לא היה שם כלום, היה ספרים, אכלנו ספרים. אמרו את הרב משאש, הוא כותב בהקדמה שלו לאחד הספרים. אומר הרב משאש,

שהוא היה במרוקו,

אומר הרב משאש, הייתי בגיל 14 במרוקו,

מי מסתכל בכלל על בחורי ישיבות? איזה ישיבה?

מה היה שם אז בכלל?

אומר הרב משאש, כל המחורים הצעירים בגילים יוצאים לעשות כסף,

ואני הייתי יושב לומד תורה,

הייתי יושב לומד לבד בבית-מדרש לבד תורה.

אומר הרב משאש, עד גיל 20 לא ראיתי צור דזוזה,

לא ראיתי צורה של כסף.

הייתי לומד בגיל 14 איסור והיתר.

אין בעיה, בהתחלה זה קשה,

והעיר יש איתך מצער, אבל בוא נראה היום מה קורה.

היום את מי מזכירים? את אלה שיצאו לעבוד להביא כסף או את הרב משאש, שעד היום מזכירים אותו בכל בתי הכנסיות,

בתי המדרשות בחידושן נפלאים.

דהיינו, אדם נותן עם הכוחות, עם ההשפעות,

וברוך השם, מההשפעה הזאת לדורי דורות. תן מעצמך וזה יהיה שווה. זה דבר אחד, כלל ראשון בתורה,

שאין חשק, אין מה לעשות, בסירות נפש.

ידיד אחד מהם הגיע לסטייפלר ואומר לו, כבוד הרב,

אין לי חשק ללמוד.

אמר לו, הסטייפלר, אין לך שם ללמוד? מצה בפסח אתה אוכל? אמר לו, כן, הרב. אבל טעים לך? אמר לו, לא.

אמר, אז למה אתה אוכל? אמר, דהורייתא. אמר, גם תורה זה דהורייתא. חשק, בלי חשק, עם חשק, קפץ,

קפץ, יהיה בסדר, ככה אמר לו הסטייפלר.

תורה צריך ללמוד עם כל הדברים. ירידות, נפילות, מה אתה רוצה?

אומר רבי אלימלך וליזנגס,

כשאני אגיע לשמים,

אני לא מחכה לראות את כל הימים שלמדתי לימוד תורה בגמרא,

עם ככה אווירה טובה, והיה לי חשק,

ועם החשק למדתי,

והיה לי הרבה חשק ללמוד, ונהניתי מאוד.

זה שכר גדול, כל מלה של תורה לא יסולא בפס זרקה. איזה כוח יש למלה של תורה.

לא יסולא בפס זרקה, דבר גדול.

אבל לא לזה אני מחכה מהשמים, לראות את השכר. אני מחכה לראות את הימים שלא היה לי חשק ללמוד ולמדתי. את זה אני רוצה לראות.

אמר רבי אלימלך בנזנקס, את הימים האלה הוא רוצה לראות בשמים איזה כוח יש את הימים האלה.

את הימים האלה אני מחפש, את הימים האלה אני רוצה לראות. עד כדי כך, אם מישהו על אדם עובד בלי חשק, זה עשרת מונים. מפורסם.

שאמר הוא, אמר, קיבלתי ממורי ורבי אריזל,

שאמר רבנו אריזל שבדור האחרון הדור הקשה.

כל פעולה הכי קטנה, ובמיוחד בתורה שאדם עושה,

כשאדם מתחבר לתורה במיוחד, הוא עושה עשרת מונים מאשר בדורות קודמים.

אדם שמתחבר לתורה, כל פעולה קטנה, רבינו ארידאל,

זה עשרת מונים למעלה בשמים מאשר בדורות הקודמים. הגבוהה אומרת, תהיה איתם ולא אחמידה,

לא רצו אמוראים ותנאים להיות כאן בדור שלנו.

אז אנחנו נמצאים כאן בדור הזה עם חשק, בלי חשק. אומר רבי ציון, ניסיון יותר כשם שלהם.

לא היה ספרים, אין חשק. יש מלא ספרים, אין חשק.

בן-אדם, הייתי פעם,

דעתי לאיזה אדמו״ר לקבל ברכה.

עניין חשוב מאוד, ניגשתי שם לאדמו״ר, מאוד עוד חיכיתי.

טוב, אז הייתי זקוק לישועה, אז חיפשתי ספרים. ברוך השם, ספרייה גדולה, ש״ס.

ספרנו שם לאלה שבאים לבקר,

אלה שבאים לחכות לאדמו״ר, לפי הם מחכים הרבה זמן לתור.

ש״ס, גמרות, פשיטה ברורה, שולחן ערוך, הכול מונח.

ברוך השם, בחרתי את זה, מה שהתחלתי לקרוא. הגיע שם איזה יהודי, לאדמו״ר, היה שמים,

ראיתי עם עיתון.

באתי, ניגשתי אליו, הייתי צעיר קצת, הייתי קצת יותר תקיף. אמרתי לו, תגיד לי, מה, אתה לא מתבייש, מה, מכל הספרים האלה,

איך מצאת את העיתון?

מכל הספרים האלה שיש כאן בספרייה,

עיתון עכשיו,

סוג הספרייה כזאת מפוארת ומכובדת,

רק בשביל אלה שבאים עכשיו לחזקות לאדמו״ר.

מכל זה,

אחרי זה גדלתי ואמרתי, מה אתה רוצה, מסכן? אין לו חשק, מסכן אין לו חשק.

אז מה עושים כשאין חשק? רוצים ללמוד מה עושים כשאין חשק.

רבותיי ורבותיי,

מה עושים כשאין חשק? יש יסוד.

יסוד הזה ורובי וכל זה זה רבותינו בעלי המוסר, רב חסקן מדבר על זה, ואור יחזקאל ועוד.

מתפללים למי שנתן ת'חשק. הגמרא בלדין א' הגמרא אומרת א' עמוד ב', עולה ל', הגמרא אומרת

מה יעשה אדם ויחכם?

אמרת הגמרא קודם כול, אתה יציאה ראשונה, ירבה בישיבה.

שב, תלמד.

אומרת הגמרא אבל הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, הרבה לומדים בישיבה לנא.

אומרת הגמרא התפלל למי שהחוכמה שלו.

יצעק לבורא עולם, תן לי חוכמה, תן לי שכל.

פתח לבי, תעיר לבי, תעיר לבי באבתיך ובתורתיך ובאיראתיך.

מתחנן, תעיר.

אומרת הגמרא, אז טוב, אז נלך רק להתפלל.

אומרת הגמרא לא.

אה, ולא הלא סגי. אי-אפשר את זה ולא זה. חייב גם לשבת ללמוד וגם להתפלל,

שנקבל עשיית דשמיא עצומה.

לשבת ללמוד ולקבל עשיית דשמיא. שאדם יושב ומתפלל גם, ריבונו של עולם, בזכאות ילמין הלימוד.

אין מצב בעולם שהקדוש-ברוך-הוא לא יקבל תפילתו. אמר הרב בן-ציון,

זה מה ששמרו חז״ל בברכות, הגמרא אומרת ברכות.

הכול בידי השמים חוץ מיראת שמים. כך אומר הגמרא בברכות.

הכול תלוי בידי השמים חוץ מיראת שמים.

אז הפשט הפשוט,

כל מה שקשור לפרנסה,

לכסף, ליופי,

לאושר, לכבוד,

תלוי בידי השמים.

ייראת שמים תלוי בך. פורסם שאחד בא לחסון איש ואמר לו, כבוד הרב, אין לי פרנסה,

אין לי כסף לחוץ מבית,

אין מה להאכיל את הילדים, אין לי אוכל, מה אני אעשה?

ואז הוא אמר לו, תירגע, תירגע.

מה אתה מתערב לקודש-ברוך-הוא ובעניינים שלו?

פעם הוא התערב לך בבירת שמים?

זה בידי שמים, פרנסה של ה' באה. מה אתה מתערב לבירת שמים שלו? תירגע, זה לא שייך אליך.

זה הפשט של הגמרא,

כל בידי שמים. פירת שמים זה אתה.

זה לא קשור לברוא עולם, זה אתה. זה הפשט בגמרא.

ועל מורי ורבותי,

אומר הרב בן-ציון, יש יסוד אחר.

על דרך הוורט, אבל זה כל כך אמיתי ונכון.

הכול בידי שמים, מה אפשר? יש אדם, ריבונו של עולם, תתכנן לפניך. ריבונו של עולם,

תן לי

10,000 דולר.

פה, התפילה הזאת בידי שמים,

אם לקבל את התפילה או לא. למה? כי יש אחד שיהיה לו 10,000 דולר, אבל מה?

זה לא טוב לו.

כשהוא יש אתו 10,000 דולר, לא תראה אותו בבית-מדרש.

כל היום הוא אומר לך, איפה אני אשקיע את ה-10,000 דולר?

מה נעשה אתם?

לשים אותם מתחת לכרית, בבנק, מתחת לבלטה.

כל הזמן הבן-אדם, ברוב המחשבות, איפה לשים?

לא יהיה מונח בתורה.

מה השבח, אני יודע שזה לא טוב לו, הוא מתפלל. זה כמו שחקן כדורגל, להבדיל,

מגיע בליל שבת לבית-הכנסת,

מכירים את החמודים האלה בגיל הבית-הכנסת,

ושם הוא נכנס לתוך הפרוכת, מתפלל בפרק ארגונות של עולם, מחר שלישייה, אי רצון.

שלישייה וזורתך.

למה נהייתך פתוחה ברחבה, איזה שלישייה, ריבונו של עולם? משהו קטן.

זו תפילה.

הרב פינקוס כותב במקום אחר, על-פי איזה מדרש,

שגם את התפילות האלה, הקדוש-ברוך-הוא לא מזניח.

התפילה הזאת לא טובה,

זה כמו אחד שמבקש מהשם דבר ריבונו של עולם,

תן לי כסף,

כמו אחד שמבקש מאבא שלו, אבא, תן לי כסף לשרוף לך את הבית.

אדם בעל אבא של אבא, אתה יכול להביא לי קצת כסף? למה? אני רוצה להביא קצת אנשים שישרפו עד הבית.

שלם להם כסף שישרפו עד הבית.

אחד שבא לבקש גולים על חשבון ברוא העולם, הוא מבקש

מברוא העולם, תן לי כסף לשרוף לך את השבת, השם ישורר ויציר.

תפילה לא טובה,

אבל השם בא כבר חמם, וכותב הרב פינקוס,

גם את התפילה הזאת לוקח.

הוא כביכול מעלים את הבקשה,

אם היהודי הזה צריך להתחתן,

ובשביל להתחתן הוא צריך 100 תפילות, הקודש ברוך הוא לוקח את התפילות האלה לכדורגל,

נוציא אותם בשביל החתונה. זה חסד של ה' יתברח.

תשימו הוא אומר, מעביר את התפילות, הדברים שאנחנו כן צריכים.

זה, כל תפילה לא חוזרת ריקה.

זה נקרא הכול בידי שמים.

בשמים יחליטו, טוב לך, לא טוב לך.

אני מתפלל שנים, אני רוצה כסף, יתפעל שנים שיהיה לי בית, יתפלל שנים שיהיה לי ילדים,

יתפלל שנים שיהיה לי אישה.

בינתיים בשמים החליטו שזה לא טוב לך.

אם היא הלכה אישה עכשיו, לא תלמד.

אם היא הלכה אישה לפי התיקון,

היא אפילו לא נולדה עדיין. לפי הכל אחד, לפי הניזוצורת, לפי התיקונים, עניינים מפורסמים.

זה מידי שמים, טוב לי או לא טוב לי. זה מידי שמים.

יש רק דבר אחד, שאדם מתפלל

ומייד חייבים לענות לו.

כל תפילה שאני מתפלל, יחליטו בשמים,

טוב לי או לא טוב לי.

יש תפילה אחת שוודאי מתקבלת,

לגבונו של העם אני רוצה ירד שמים.

ריבונו שלום, אני רוצה אותך, אני רוצה אותך.

אין ספק ש... אומר הרב בן-ציון, הכול בידי שמים, אם יחליטו לקבל או לא.

יראת שמים, אתה מבקש יראת שמים, אתה חייב לקבל.

אם אדם באמת רוצה תורה,

קרב אותי אליך, תרחיק מעלה את התאוות, תן לי להתחבר בתורה הקדושה,

ודאי מקבל, כך אמר הרב בן-ציון. יסוד אדיר. אם אדם רוצה חשק תורה וקמחים, נגמר הסיפור, אתה מונח בפנים, התפללת באמת,

בלב שלם, קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראו, הוא באמת.

אם אדם באמת מתפלל, ודאי שהוא מקבל. ודאי שהוא נענה, אין ספק בדבר.

רבותי, נמשיך קצת הלאה, בעזרת השם שלו, בגלל שתראו מדי,

נציג שיהיו באמת עוד הלכות

למעשה. לכן אמרנו וסגרנו את העניין.

אז ההלכה הזאת, גם לגבי חודש ניסן, גם לגבי קריאת הנשיאים,

הלכה למעשה לא חוששים לזה. יש שך ביורידע ששך כותב. אומר השך, היום שיש לנו ספרים,

זה ביזיון להוציא ספר תורה סתם. היום שיש לנו ספרי קודש,

יש היום ספרים חומשיים, אתה רוצה לקרוא קורבנות הנשיאים?

תקרא אותם בחומש.

מה אתה קורא לתם מתוך ספר התורה? אתה תקרא ביזיון הקודש. כך כותב השך ביורידע.

אבל הרדב״ז חלק עליו. אומר לו הרדב״ז וגם הרדב״ז, מה פתאום?

מה אכפת לך אם אני קורא בספר תורה מועדר, ספר תורה בהיכל?

אז מה אם עכשיו יש לי גם חומשים אחרים?

מצוות לימוד תורה קיימת בכל הספרים, ואני רוצה לקרוא אותה עכשיו בספר תורה מועדר.

אז לכן, עוד פעם, במנהג הזה יש שתי בעיות.

בעיה אחת, כמו שאמרנו, על-פי הנשיאים, בגלל הבעיה של הירושלמי. זה בעיה אחת.

הבעיה השנייה זה לא בגלל הנשיאים, זה בעיה שלהם בגלל השך.

שך ולא דעת טוען שהיום אתה מוציא ספר תורה סתם,

זה יהיה ביזיון לספר תורה.

אתה מוציא עכשיו ספר תורה סתם ואתה מבזה את הספר תורה.

ועל זה כותבים יום הבית יוסף וגם הרדב״ז,

מותר ואין בזה שום בעיה. לכן, בפוסקים האחרונים, גם בסוף מסערור באחריתים שמביא את זה,

במסקי תשובה סליחה מביא את זה, וגם בחזון עובדיה של הרב עובדיה,

מביאים את זה בין האשקלזים ובין הספרדים.

כולם טוענים הלכה למעשה שהדבר הזה מותר ואין בזה בעיה. המנהג להקל בזה, אבל היום לא יודע כמה נגעו בזה. מי שרוצה

לחשוש לסברה של השך שלא יהיה ביזיון לספר תורה, ההוצאה של הספר תורה,

אז יש כאלה שהולכים להיכל, ובהיכל פותחים שם את ההיכל,

ושם בהיכל פותחים את ההיכל וכורים בתוך ההיכל, מי שרוצה.

אבל בואו נמשיך הלאה לרוץ. אני רוצה לדבר קצת על ברכת העליונות גם.

יש עוד דבר שנקרא, ברכת העליונות. הגמרא בברכות מ״ג הגמרא אומרת

איימן דנאפיק ביומי די ניסן, אדם יוצא ביומי די ניסן.

מימים של ניסן לא זמן להתקרב אליהם.

וחזה אילנא דמלבלבלבלבלבלבלבל. הוא ראה שם אילנות מלבלבלבים.

אומרת הגמרא בברכת הברכה, ברכה בו בריאות טובות, אילנות טובות,

לעיינות בבני אדם וכו' וכו', ברכת האילנות.

ככה אומרת הגמרא בברכות מג', וכך כתוב ברמב״ם וחל בשכונה ובסימן רכה פוסק על ההלכה שאדם שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים,

צריך וחייב לברך ברכת אילנות. ככה כתוב בשולחן אורך. זאת אומרת ברכת אילנות זה אדם שרואה.

יש מחלוקת בהלכה אם זה דווקא אילן שהוא אילן תלוש,

או אילן מחובר או גם אילן תלוש.

האם דווקא אילן שאני מחשוב עליו ברחוב ואני רואה דווקא אילן שהוא מחובר,

או גם עכשיו אני אצטרך את המחלות שלי בבית ואני רואה אילן תלוש ועל האילן הזה יש לבלוב של פרי.

לבלוב.

אני יכול לברך או לא יכול לברך? יש בזה מחלוקת.

יש טוענים כן, אין בעיה לברך.

אתה רוצה לקחת עכשיו את האילן הזה,

רוצה לקחת אותו, אתה רוצה לברך על האילן? אין בעיה.

אפילו שהוא לא מחובר לו, כותב המהרשם,

אפילו שהאילן הזה תלוש אתה יכול לברך עליו.

אה, אבל לא מחובר לא משנה, זה המהרשם.

אבל הפרק בלאד שוויון אומרים,

הרי כתוב בגמרא איימן דנאפיק.

איימן דנאפיק פירושו אתה צריך לצאת מהבית למקום של נטייה וגידול.

אם מותר לברך גם על פירות תלושים,

גם על אילנות ענפים תלושים,

אז מה זה איימן דנאפיק?

מה זה איימן דנאפיק?

הרי גם בתלוש, גם פה אתה יכול לברך. אלא ודאי הלכה למעשה לא מברכים על התלוש. אז לכן הלכה למעשה. הלכה למעשה ברכת האילנות זה רק אילן מחובר.

אי-אפשר לברך ברכת האילנות על דבר שהוא תלוש. אי-אפשר לברך.

תמשיך הלאה בעזרת השם.

אי-אפשר לברך אילן שהוא תלוש.

יש עוד נקודה בעניין של איימן דה נאפיק.

יש בהורגת בפוסקים גדולה,

האם דווקא אדם

צריך לצאת,

היה כתוב בגמרי נאפיק,

נאפיק בארמית פירוש המילים נאפיק,

נאפיק פירושו יוצא.

אז האם לכאורה רק אדם שיוצא מהבית למקום שדה, למקום של משטחים,

רק האדם הזה יכול לברך, או גם אדם שלא יוצא, גם אדם שלא יצא ויש לו ממש מגינה שלו, יש לו עכשיו אילנות של מלבלבים, יכול לברך או לא?

גם זאת מרחוקת בפוסקים.

בהלכה למעשה יש בזה מרחוקת יותר קצת בהנהגה, הייתי אומר.

מרחוקת בהנהגה.

יש,

כפריים גם כותב, הרב חיים פלאג'י מביא בשם

כמה פוסקים שיש עניין גדול, לצאת לשדה.

כי כתוב בבהאג, איימן דנפיק לדברא, דברא בארמית זה שדה.

מי שיוצא לשדה ביומי ניסן הוא בבריכת אילנות.

איימן דנפיק לדברא, ככה כתוב.

זאת אומרת,

אדם שיוצא לשדה עכשיו בביומי ניסן,

כתוב בבהאג, צא לשדה, צא לדברא. יש עניין לדברא.

אז בגלל הבהאג הזה, שהבהאג אומר שיש עניין לצאת לשדה, לכן הרבה מהחולים לקטוש יש עניין לעזוב את העיר,

לצאת למקום גידול של שדות ופרדסים וכו', לצאת לשדה ושם לברך. כך כתוב על-פי הביאקווה.

אומר הפריים בלאט שכך באמת היה צריך וראוי לעשות, אבל הוא בעצמו כותב בשם חכמי קוסטנטינה,

שהוא אומר שאף-על-פי שהם היו נשים חזקים מאוד,

ואנשים שבאמת יש להם כוח והם יכלו לצאת,

בכל אופן הם יעדיפו להישאר בבית ויעשו את ברכת ילדות הבית וכו' וכו'.

טוב, מה הנקודה?

לכאורה כתוב איימן דנאפיק, אז שובה היא, כן, איימן דנאפיק, אפשר להגיד גם עם אדם שיוצא מבית,

גם עם אדם שמוציא מבט מהחלון ורואה,

הוא אומר שחכמי קוסטנטינה היו רואים מתוך הבית ויראים רק בקטעי עולמות,

ממש מתוך הבית. אז רואים בגלל שאין בעיה?

איימן דנאפיק ידבר אז זה ודאי לא בעיה. זאת אומרת, באמת, מעיקר הדין,

זאת אומרת, במהודר ביותר, אם אדם רוצה לקיים את ברכת העליונות המהודרת ביותר, זה לצאת לסדר, זה פשוט.

זה אם אדם רוצה. אבל לפעמים זה גובל בביטול נורא.

בר-אובניה כותב בחזון עובדיה בשם מדרש שמואל. כתוב במדרש שמואל על המשתה, שהמשתה עומדת לעבוד.

הפוסק במשנתו ואומר מה נאה לן זה,

מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו.

כתוב במדרש שמואל, מה הפשט הפוסק במשנתו ואומר מה נאה לן זה?

אומר היום מדרש שמואל,

מדובר כאן באדם אחד שהאדם הזה עכשיו מפסיק בשנתו ובערך ברכת אילנות.

מדובר על כך שהאדם הזה מפסיק בשנתו ובערך ברכת אילנות. זאת אומרת, עד כדי כך, כמה זה ביטול דורה. אז ודאי, אם על זה אומר המדרש שמואל,

שבזה זה ביטול דורה, להפסיק בלימוד תורה וללכת להגיד בתוך כדי הליכה ברכת אילנות,

אז קל וחומר, בן בנו, שלא ללכת לשדה. אם אדם לומד תורה ויש לחול על בין הזמנים, עכשיו זה תקופה עוד מעט של בין הזמנים.

אדם לומד בין הזמנים, כמו שהקדמנו קודם, שכל מלה של תורה לא יסולא בפה הזרקה. אומר הזוהר פרשת בראשית,

איימן תשתדל באורייתא הקדוש ברוך הוא לוקח מלה אחת של תורה שלו.

אטיר לה מנשק לה באבגה פיפלה, מטיס אותה בשבעים עולמות, צועק בקולי קולות השם יתברך.

אתה בנית בחורי ישראל אשר בך את פער.

שבט באח אוהב כל מלה של תורה, כל מלה של תורה.

אז כמובן,

שאם שואלים זה כנגד זה, ודאי שב תלמד תורה.

עזוב, ברכת העלות זה פרש, ברכת העלות ליד הבית מדרש, ליד הבית,

או אם הלכת לטייל למשפחה ודרך אגב.

יש לך בשדה מצוין אבל לא יותר מזה לא לבטל תורה בשביל לצאת לשדה לברכת העליונות כי כל תורה, כל מלה של תורה לא יסולא, לא יסולא בפה זרקה.

גמרא מועד קטן תפצה את הגמרא שם אומרת

פלס מעגל רגליך וכל דרכיה יקונו.

הגמרא מביאה אסתירה בפסוקים, פעם אחת כתוב אורח חיים פן תפלס. תיזהר,

אסור לעשות חשבונות במצוות. אורח חיים, האורח חיים האמיתי פן תפלס. לא לפלס, לא עושים חשבון במצוות.

מצווה באה לידך, קפוץ, אל תחמיץ אנה, קפוץ לאש.

הגמרא אומרת, הושפרתם את המדרש,

הושפרתם את המצות, לא נקרא את המצות אלא את המצוות.

כמו שאת המצות צריך לשמור מרימות, כך המצווה. מצווה שבאה לידך,

אל תחמיץ אנה, אל תחמיץ. הגיע המצווה, קפוץ עליה.

אומרים שרוטשילד פעם הגיע אליו,

היינו בספר על אף הצוות שפעם הגיע זה אני אחד לרוטשילד.

אמר לו, תן צדקה.

אמר לו רוטשילד, תן לי דקה, קח שעון זהב, קח אותו.

אמר, לא נעים לי, כבודו, השעון של כבודו, לא נעים.

אני אעבור מחר, אקבל צ'ק.

מה, אני לא רוצה לקחת לכבודו את השעון זהב.

אמר לו, אל תעשה לי טובות, אל תיקח צ'קים, עכשיו יש לי מצב רוח טוב,

קח את השעון, אני הייתי יודע, מחר תבוא, אני בכריזה.

אל תבוא, קח את השעון, קח, אל תבוא לי מחר,

קח את השעון, עכשיו מצוין, נגמר הסיבוב, עד כדי כך.

זה חז״ל, מצווה הבאה לידך, אל תרביציינה. כותב הרב יגן, הרב יגן כותב,

הוא אומר שאחד האברכים סיפר לו

שהוא נפגש פעם אחת עם אחד העשירים.

אחד העשירים אמר לו, תבוא מחר,

היית נותן לך צ'ק להחזיק את הכולל שנתיים. כותב את זה הרב יגן בספר נתיבי אור על פסח.

העשיר הזה הבטיח לאברך, תבוא מחר,

אני מביא לך את הצ'ק לשנתיים להחזיק את הכולל. צ'ק, שנתיים, יושבים בכיף, לומדים תורה.

והבן-אדם העשיר הזה נפטר באותו לילה.

לא מפספסים מצווה. מצווה הבאה לידך, קפוץ.

מה, החשבונות אולי אצלי? עסוב, קפוץ.

זה גמרא אחת.

צ'ק, גם כתוב הפסוק, מה פתאום, מה פתאום. זה הפסוק שנקדמנו עד עכשיו, זה אורח חיים בין תפלס. אל תפלס.

צ'ק אומר את הפוך, על-פי הפסוק,

פלס מעגל רגליך.

תהיה סוחר במצווה, תיקח את המצווה הכי גדולה.

ומה המצווה הכי גדולה?

תלמוד תורה כנגד כולם.

אלו דברים שאין להם שיעור. אומר הגרומן, מלה אחת של תורה אין לה שיעור. מלה אחת של תורה כותב הגראה.

אי-אפשר להבין ולשאיר ולתאר מה מלה אחת של תורה עושה.

מלה אחת הכי קטנה שעדיין למדת מהחבר שלו,

כמה הוא טס יותר בעולמות מהחבר השני שלו.

אחת שלמדת מלה אחת יותר. לכן גם פה, ברכת העולמות היא מצווה גדולה מאוד. על-פי הסוד היא שאינה יוצאת לשדות. המקובלים עושים בזה כוונות גדולות, ייחודים.

אבל אנחנו אנשים פשוטים, מי שיודע כוונות ועושה ויוצא, אשר רב אשר חלקו.

גם בזה יש מחלוקת. הרי יש מרן, בהלכות תפילה, מרן כותב,

זה בכלל מחלוקת. מה זה ביטול תורה? אנחנו בכלל בדרגה של ביטול תורה. הרבה פעמים שואלים בבית-מדרש,

כן, זה נפקא מלה לגבי החופש של חנוכה,

הרבה פעמים משחררים את האברכים בחנוכה בחצי יום,

ואז כולם שואלים ואז הם משחררים את האברכים בחנוכה.

ביטול תורה.

או למשל באבצ'י.

הגמורה אומרת שבבית-מדרש של רבן גמליאל אדם עושה אבצ'י לא עוברים לו בריאות, למה ביטול תורה.

לבריאות זה ביטול תורה,

יש מחלוקת כי מדומא בין השאר לתז.

האם היום בדור שלנו, שממילא לא כזה מקפידים בביטול תורה,

האם היה מותר להגיד לבריאות בית-מדרש או אסור להגיד לבריאות בבית-מדרש? כי זה נפחולוגיה.

האם אנחנו אוחזים בדרגות?

זאת אומרת, כי מדומא של התז,

כי בדיוק מה של הטז,

תשמע, אנחנו בכלל לא אוחזים בדרגות,

זה בכלל לא בדרגות שלנו. דבר שאתה לא אוחז בו,

דבר שאתה לא בדרגה,

אז למה לך לנסות להיות כזה ולהתנהג בדרגות האלה? אתה לא בדרגות, אתה לא בדרגות,

נהג רגיל, לבריאות תגיד. דברים מטילים, אל תדבר. לבריאות זה ברכה, תגיד. ככה כתוב בטז, כי בדיוק מה זה הטז ולא השאר,

שק טוען אחרת. הוא אומר, מה פתאום, מה שאתה יכול לנצל,

אם חז״ל לא רחבה של הבריאות זה גובל בדיול תורה,

אז גם לבריאות לא אומרים אין לא בדרגה. לא בדרגה זה לא קשור.

אתה צריך להיכנס לנעליים שלך,

לא לנעליים של מישהו אחר. יש גמרא בחולין קופיה, הגמרא שאומרת אמר מורוגבא.

חולין קופיה עמוד א',

זו גמרא שעל-פי זה

עולה לך שולחן עורך בסימן

וט לגבי דיני בשר וחלב.

אמר מורוגבא, אני לגבי אבא, כחומץ בן יין.

אבא, שאבא אוכל בשר רק אחרי 24 שעות, מעת לעת, אוכל חלב. אני, שש שעות.

אמר מרקבי תומר, אני בסעודה לסעודה, אז אני מוכן להגיד בראשוני,

מה הכפשת סעודה לסעודה? האם מייד בסעודה חותכים, בסעודה ואוכלים? זה יותר תוספות בעד רבי זרומיץ ועוד, כותבים

שמייד בסעודה לסעודה, אבל הרב ורשי כותבים שזה שש שעות. סעודה, הכוונה, זמן לסעודה. לא סעודה, סעודה, הכוונה זמן לסעודה.

שואלים המפרשים, מה הבעיה?

מה אתה אומר? אני לאדם שלי חומץ?

הוא יין, הוא 24 שעות לא אוכל.

אני חומץ, אני קטנצ'יק, אני רק שש שעות.

מה הבעיה? תעשה גם את ה-24 שעות. כל כך קשה לא לאכול

חלב אחרי בשר 24 שעות. אתה רוצה הרי להיות כמו אבא, אתה בוכה על זה גם, נכון?

אז תגיד.

יש כאן יסוד גדול.

תהיה מי שאתה.

אל תיכנס לדרגות שלא שלך. תהיה מי שאתה.

מי שאתה, ככה תהיה. כמובן, אם זה גובל בייסורים אז זה לא קשור.

אם זה הלכה למעשה,

אין עצה ואין תבונה, אפילו אם אתה האדם הכי פשוט, אין דבר כזה פשוט. בתורה כל יהודי נטבע על כל הלכה בשולחן ערוך. אין דבר אחר. אין פה מנוס ואין פה בחירה.

כל יהודי נטבע על כל פסיק בשולחן ערוך. שאלו את הרב אלישיב,

שמעתי מראדה קומדס שהוא אמר ששאלו את הרב אלישיב,

איזה תקופה של צרה.

שאלו אותו, כבוד הרב,

במה יש עניין להתחזק? במה יש עניין להתחזק יותר?

במה נתחזק?

אמר רב אליהושי, צריך להתחזק,

לקיים את כל השולחן ערוך.

אמרו לו, כן, אבל עוד משהו קטן,

משהו אשר יצר,

ופרקת המזון בכוונה מה עשינו. מה?

אמר, להתחזק,

לקיים את כל השולחן ערוך. למעלה בשמים, לא מעניין, איזה כיפה יש לך?

למעלה מעניין, קיימת על שולחן ערוך קלה גבע חמורה.

למעלה מעניין, קיימת על שולחן ערוך קלה גבע חמורה. לא משנה מי אתה ומה אתה ואיך שאתה. שולחן ערוך. הלכה, הלכה.

כמובן על-פי השקפה של גדולי הדורות, הכול בהשקפה בריאה, והשקפה על-פי מאורי האומה, שבאמת מזווים לנו את הדרך.

הלכה, הלכה ושחנוך, כמו שצריך.

על זה האדם נדבר, רק כדי כך.

אז בקיצור, אז גם כשאנחנו לא בדרגה, אם זה קשור להלכה למעשה,

בוודאי צריכים לעשות. אז הלכה למעשה סוגרים הלכה למעשה.

הלכה למעשה סוגרים

שאם באמת אדם יישב ולמד תורה,

ויציאה לברכת העליונות לגרום לביטול תורה, יישב ולמד תורה,

בוודאי שזה עולה לצירוף אחר צירוף. אם הבן ישחי כותב שהית תקופה שאצל רבנו אריזל היה מתפלל בבית, ואז שלא רבנו הבן ישחי,

מה עם כל הייחודים והדברים הגדולים שנישים,

שכתובים ברבנו אריזל עצמו, בשערים שלו,

שפותחים את ההיכל, יש שערים גדולים שנפתחים בשמים,

מה עם כל זה? כותב רבנו אריזל,

נעשים הכוונות והתיקונים על-ידי שאר הציבור. אז גם כאן ודאי שאפשר להעמיס את דברי הבן ישחי על-פי האריזל הזה.

כשאדם יושב ולומד תורה, הוא הזכי על-פי התורה גם להשפעות האלה, שכולם מקבלים בברכת העליונות.

האדם הזה הזכה על-ידי זה שהוא נושא ולומד תורה,

הזכה גם להשפעות הללו. זה ודאי.

עוד מלה אחת ממש לגבי לברך על אילן מורכב.

יש בזה ברחוקת גדולה אם אפשר לברך על אילן מורכב או לא. ידוע שיאבץ טען שאפשר לברך על אילן מורכב, ככה טענה יאבץ.

הוא טוען שאפשר.

המערך פלאג'י טוען שאסור לברך על אילן מורכב,

אי-אפשר לברך,

כי אתה מברך על אילן מורכב, זה תלוי במחלוקת הגדולה אם אפשר לברך שהחיינו על פרי שהוא מורכב. ידוע שאסור להרכיב,

לקחת פרי, למשל הפרשזיף וכל מיני פירות,

לעשות מני מרכבה זה אסור.

מה שמותר לנו זה גזירת הכתוב שמותר לאכול,

אבל עשייה זה אסור.

טוב, אז לאכול מותר לנו, אבל לברך על זה עכשיו ברכה?

לברך על דבר שכביכול נעשה בהרכבה נגד רצון השם, כמו שכותב החינוך,

שכל דבר שהוא תרכובת שנעשה לא על-פי כביכול, לא על-פי הבורא יתברך,

הדבר הזה הוא מאוס בעיני השם יתברך.

אז לברך על דבר שהוא מאוס, זה מתאים או לא מתאים,

ולכן הוא טוען שלא ברכים. אמר אחר פלאג'י מביא

מערכה גבי מערכה, הוא אומר שמה, וכמה ראיות ברורות,

שבגלל שהדבר הזה נעשה כביכול נגד רצון הבורא,

לכן אם יש אילן שהוא מורכב,

אי-אפשר לבח עליו ברכת אילנות. כך הוא כותב בהכפלת שם. היאבץ,

הוא טוען עליו כמה וכמה טענות,

אחת הטענות שלו, הוא אומר שאם זה אילן שיצא על-ידי גויים,

דהיינו שגוי בא והרכיב את האילן,

איזה בעיה יכולה להיות.

יש בכלל מחלוקת אם גוי מצווה נטייה או לא. יש שך, שהשך אומר, מה הבעיה?

יש מחלוקת והשך אומר. השך טוען

שאין

לגוי איסור להרכיב אילן באילן, כך השך טוען.

השך ככה טוען שלא מצא לו כזה איסור אצל הגוי.

ואחרונים, הדרישה מאוד מהירים, שזרם במפורש. ברמבה המפורש כתוב

שגוי בנוח מצווה שלא להרכיב אילנות.

שגוי בנוח מצווה גם שלא להרכיב אילנות, אז גם בגוי זה אסור. גם אילן, שנתן אותו גוי,

יהיה אסור ללבך עליו ברכת אילנות. למה? כי זה גם דבר שנעשה על-ידי אילן בריאה.

הדבר הזה לא נעשה בדרכי הבריאה הרגילים,

הקלאסיים, שברא העולם בא וברא, אלא זה דבר שנעשה על-ידי גוי.

דהיינו, אפילו שזה על-ידי גוי וזה אסור לא לעשות ככה,

בגלל שאסור לעשות, זה נראה דבר מאוס בעיני ה' לא מברכים עליו, בגלל שגם גוי מצווה.

ובחזון המדע כתוב

שגם אם נגיד שהגוי לא מצווה,

בוא נאמר שלגוי מותר להרכיב באילנות.

בוא נגיד עכשיו גוי לוקח אילנות ולגוי מותר להרכיב באילנות.

גם אם נגיד שלגוי מותר, עדיין יהיה אסור לברך ברכת אילנות. למה?

עכשיו זה לא דבר שנעשה נגד רצון הבריאה.

מי שאתה, מה יהודי, בא ועכשיו לוקח זרע של אילן ועוד זרע אחר של פרי אחר ומרכיב אותם ביחד.

זה דבר שנעשה נגד רצון הבריאה.

יהודי עבר על התורה,

עובר על התורה, אי-אפשר לברך. אתה מברך כאן נגד רצון הבריאה.

על דבר שנעשה נגד רצון הבורא אי-אפשר לברך. זו טענה.

יהודי עשה נגד רצון ה' מובן.

אבל על הצד שכמו השח, דוגמא,

אלה שטוענים שאל-גוי אין איסור הרכבה,

לכאורה תצא ההלכה,

שכאן זה לא נגד רצון הבריאה.

מה חמת שגוי עשה את זה? לא נעשתה כאן עבירה.

האם אני מתייחס לעצם העובדה שהילן הזה הוא מורכב? זה כבר מהווה לי

בעיה שזה נגד רצון ה' שבכלל תהיה התרכובת הזאת אפילו שהגוי הוא לא מצומא או לא.

כביכול, הביזיון לה' יתברך,

הביזיון לבריאה שה' בהכברה,

זה העבירה שנעשתה. ופה על-ידי הגוי זו לא נעשתה העבירה. אז זאת החקירה.

חקירה,

האם הבעיה במאיסות זה החיבור של האילנות,

זה עצם המאיסות,

או לא. העבירה, אני ציוויתי לא לעשות. מה אתה עושה? נפקא מילא בגוי.

על הצד שהגוי לא חייב, כמו שאמרנו, על-פי השאר,

בחזון ובדיעה גם אם נגיד שגוי לא מצומא.

יש ראיה ממרן בסימן רצ״ח בדיני הבדלה.

אז אתם יודעים, הרי באמת בהבדלה צריך לברך על נר שלא נסתה במלאכה.

נר של הבדלה צריך, נר שלא נסתה במלאכה.

עכשיו, מה הדין אש שלא דלקה בשבת?

מה הדין עכשיו? כי באתי עכשיו אש.

בא הגוי, אומר לי, חסר לך נר להבדלה, אני אביא לך.

מגיע הגוי,

מביא לי נר להבדלה. אומר מרן משכון ערוך,

תלוי.

אם הגוי הזה הדליק את האור הזה בשבת, הנר בשבת, אי-אפשר לבח עליו הבדלה.

למה?

זה מבחינתי נר של שבת.

אני לא הדלקתי את האש.

גוי שהדליק אש זה כאילו לא נעשה פה שום עבירה. זה לא כאילו, לא נעשתה שום עבירה. אדרבה,

גוי של שבת,

גוי ששמר שבת חייב מיתה.

גוי שבא ואומר לי, תשמע, יש כאן עכשיו נר,

ואני הדלקתי בשבת,

המלאכה של הגוי היא כזמן דה לייטה, כאילו לא נעשה פה שום דבר, זה כאילו הנראה הזה לא הודלק.

כי על פי היהדות, לגוי הוא חייב להדליק בשבת,

ששולה יהיה חייב סלילה. כן, מספרים פתיחה.

רואים שפעם איזה ח'דידי אמר לחבר שלו,

לא נעים לי לספר לך,

אבל אתה יודע, אני עשרים שנה מתפלל איתך במניין,

אבל למעשה אני בכלל לא יהודי.

אני גוי.

אמר לו, מה אתה אומר?

איך גוי?

מה, 20 שנה באותו מניין ואתה אומר שאתה יהודי?

אומר לו, כשאתה לא יהודי, אתה גוי?

אמר לו, אני מצטער, לא יודע מה להגיד לך, לא יודע איך להסביר לך את זה.

כל כך אהבתי את השיעורים,

את התורה, אתה חמין, יש פשוט חזק אצלכם, קוגל חזק ביותר,

הייתי חייב להישאר,

אבל למעשה אני גוי.

אמר לו, תראה,

לא יכול להיות,

הרי אתה יושב אצלנו בשיעורים,

שומע כאן אצלנו בשיעורים,

גוי של שבת חייב מיתה, גוי של שבוע שבת חייב מיתה.

הוא אומר לו, כן, האמת,

אני מכיר את ההלכה הזאת,

ואפילו משאני גוי,

אין לי חשש.

יש תמיד מפתחות, הייתי מטלטל אותן.

הייתי מטלטל את המפתח,

וזה היה חילול שבת שלי, הטלטול של המפתח,

ועל-פי הטלטול הזה של חילול שבת הייתי עושה את הגוי של שבת, דהיינו, אני לא נקרא גוי של שבת,

אבל בגלל שלקחתי את המפתח ואותו טלטלתי, ולא כביכול לא שמרתי את כל השבת בגלל המפתח,

לכן אני לא בגדר גוי של שבת ולכן אני לא חייב מיטה. ככה אמר אותו אחד.

אמר לו, ידידי היקר, אני מצטער להגיד לך, אבל גם המפתח זה לא חילול שבת.

יש עירוב, כן, מחלוקת זה לפני השכונה הארוכה, אם סומכים על העירוב או לא.

מחלוקת בית-הדין שלחנוך, אמרו לך שכונה הארוכה שלפני השכונה הארוכה אפשר,

מי שבא בביום חלקיות שאפשר גם בדיעבד.

אבל יש פוסקים שאומרים

שיש עירוב ובגלל שיש לך עירוב אז נמצא שלא עשית איסור,

אז שמרת שבת.

אמר לה, עזוב, אני גוי שלא סומך על העירוב.

לא סומך על העירוב. זה בסדר, גם בגלל זה לא ניגש לשבת.

בקיצור, גוי שבא עושה לי כאן מלאכה.

אז אומר השולחן ארוך,

אף על בלי שגוי שהדליק נר בשבת אין לו שום איסור,

הנר הזה זה לא איסור,

אבל לעשות הבדלה עם אותו נר אי-אפשר. למה? כי כל דבר שאסור לי,

אני גם לא יכול להשתמש איתו.

כל דבר שאסור לי, אני גם לא יכול להשתמש. כן, דיני אמירה לגוי מפוזרים בשכון ערוך, בהלכות שבת ש״ז וברשע נו ברמה שמה ש״ז,

ש״ז סעיף A בשכון ערוך וברשע נו ברמה.

כן, מפוזר בכמה מקומות, גם ברשם A, גם ברשם וו,

כל הסימנים שאתם מדברים על אמירה לגוי בשכון ערוך.

אבל בגלל שלי אסור לעשות אפילו שהגוי עשה,

אז ממילא גם עלי חל החיוב שאסור לי להשתמש בנר הזה.

מה יוצא כאן? גם לגבי ברכת אילנות, מה אמרנו קודם? אומר היה הביץ, רגע,

אם גוי עושה, לגוי אין עבירה.

אשר גוי עשה הרכבה של אילנות, אין לה עבירה. מה הבעיה?

לפי הטענה שהשולחן ערוך, בטח שיש בעיה. כי בגלל שלי אסור להרכיב את האילן,

אז גם כשהגוי באוויר קיב בעצמו, אכפת לי. לי אסור?

אני לא יכול לברך על דבר שלי אסור.

הדבר הזה לי הוא אסור.

אני לא יכול לברך על דבר שלי אסור. אז למעשה,

כעס הוגן להלכה,

שבפרי מורכב, מי שפירך בדיעבד, ודאי שהוא לא חוזר, כי יש שתי דעות שכן במערכת, כמו שאמרנו, יאבץ, טוען שכן.

יש כמה וכמה פוסקים שבאמת הסכימו מה יאבץ,

אבל ההלכה למעשה בגלל ספר גבורות להקל,

פוסקים שבאילן מורכב,

אפילו מורכב על-ידי גוי,

לא בברכים.

אז נסיים.

מה היה הדיל באילן של אורלה?

האם גם אילן של אורלה הוא בגדר אילן שמורכב או לא? בסדר, מחלוקת.

מס, מס וחמח, מה חקירה? כתוב בתורה, ערלים יהיו לכם. שלוש שנים ערלים יהיו לכם. הגמרא אומרת, בפסחים כ׳ ועוד,

אומרת הגמרא שזה מלמד שאורלה אסור בענן.

אורלה לא רק אסורה באכילה. פרי ששלוש שנים עדיין לא עברו על העץ הזה שלוש שנים.

הפרי הזה עדיין שלוש שנים לא עברו עליו.

הפרי הזה אסור מחמת אורלה.

דהיינו,

בגלל שהתורה אסרה ערלים יהיו לכם, אסור לא רק לאכול,

אלא יהיו, אומרת הגמרא, בהבנתם יהיו, יהיו אפילו בהנאה, אסור אפילו ליהנות נפרי. לא רק לאכול, גם ליהנות.

לכאורה, האם באילן הזה אסור בהנאה?

האילן הזה אסור בהנאה.

אני עכשיו מברך עליו ברכת האילנות,

כביכול יש לי כמו איזה סוג של הנאה ממנו.

הרי הדבר הזה הוא אסור בהנאה. האם זה דומה למורכב שהוא עכשיו נגד רצון הבריאה,

או שהדבר הזה הוא מאוס?

גם זה מאוס.

גם זה עכשיו אסור לעלות מעולה, גם זה מאוס. כמו שבמורכב,

במאוס אמרנו שמה הדין שלא מבקרים,

גם לכאורה, בגדר הזה גם.

זה לכאורה הידינו בפוסקים.

רבי כפחיים מסתפק בזה,

רבי כפחיים כתב שלא על-פי רבי קיוויגר. רבי קיוויגר מסתפק בזה. רבי קיוויגר מסתפק בזה, אם אפשר להביא איך או לא.

ורקפחיים כותב גם על-פי רבי קיוויגר,

שלכאורה אסור.

הוא כותב בשם רבי קימיג, רבי קימיג רצון הסתפק, אבל הוא כותב שאסור. זה היה כף החיים.

אבל יש ספר שנקרא, הדובר מישרים. הביא אותו הרבה חסון עבדיה,

כותב הדובר מישרים ראייה מתוקה מדבש.

הראייה היא כזאת,

זה היה הרבי מיצ'בין.

הדובר מישרים, הרבי מיצ'בין, הגאון הקדוש מיצ'בין, היה קדוש וטהור. הוא היה פוסק את כל הספרים שלו, וכתוב כשהוא אומר דם הזיכרון.

מספרים עד כדי כך שפעם אחת היה ויכוח בגמרא,

הוא ישב ואכל ארוחת ערב,

והתבקרו שם כמה תלמידים, איכי דמי.

הוא אמר להם, אתם לא צריכים לדבר על איכי דמי, כתוב בגמרא איכי קאי.

אמרו לו, לא, כתוב איכי דמי. הוא אומר לו, לא, כתוב איכי קאי. איך הצידפתם? סט, נכון?

כתוב שם איכי קאי.

אמרו לו, הרב, הגמרא לפנינו, איכי דמי. אמר, מה באמת? תראו לי.

תסתכל בגמרא,

הוא אומר, הושם ישמור ויציל,

כתוב, אחי דמי, מה אני עושה עכשיו?

תתחיל לרעוד,

תביאו את הגמרה שלי.

הביאו את הגמרה שלו הגדולה.

בגמרה שלו הגדולה באמת היה כתוב כמו שהוא אמר, אחי קאי.

הוא אמר, אה, נרגעתי, זה פשוט בדפוס, דפוס אחר.

נרגעתי.

אמרו לו, הרב,

שאלו יהיו הבעיות שלנו.

אחי דמי, אחי קאי,

שזה יהיה הצרות שלנו.

הוא אמר להם, לא, אתם לא מבינים.

הרי אני את כל הספרים שלי כותב מהזיכרון.

הוא כתב בשואה את הספרים שלו על עללים, עללים. אני כותב את הספרים שלי עם הזיכרון.

אם אני עכשיו מתחיל לטעות בעינייך ידמי ובעינייך יקאי,

יכול לטעות עכשיו שאסור לי בכלל לכתוב תשובות בעל-פה,

כי אני אטעה בסעיפים בשולחן ערוך,

יום לבן ושולחן ערוך לרמה ושולחן ערוך רשם פוסקים, לכן פחדתי. אבל עכשיו כשאני רואה שהכול בסדר אז הכל מונח לפניי, אין בעיה.

גם בסוף ימיו שאלו אותו שאלות, אמר לו, אני אם אני לא חוזר שלושים פעם ועכשיו אני כבר זכה, אני לא יכול לחזור הרבה על לימוד, אני לא עונה בהלכה.

היה גאון וקדוש כזה, קדוש וטהור,

לא עונה בהלכה. לא חזרתי הרבה, לא עונה. זה פלפלאים, איזה קדושה.

הוא הגאון הזה מביא ראייה, חזקה,

פייפייה,

מתוך בדבש.

לקפוץ,

אומר הדובב משרים.

הגמרא בבקה בסמכתית, הגמרא אומרת,

אדם עכשיו יש לו שדה.

עולם, אסור לאכול.

באים כאלה שרוצים לפלח, רוצים קצת לאכול.

האם הצדיק הזה רוצה עכשיו להיות צדיק,

רוצה לדאוג לגזלנים,

לעשות מהם שלט, גזלנים יקרים,

גזלנים יקרים, שימו להם, עורלה.

עכשיו הם יחשבו שהוא עושה את זה כי הם לא רוצים לגזול. זה סיפור מפורסם,

שהיה פעם איזה אחד.

אברך כולל מסכן.

הוא רצה לגזול גלידה לאשתו.

קנה גלידה מתוקה, שם אותה במקרר בצהריים, אמר שאני אחזור בערב מהכולי להביא את זה לאשתי גלידה.

מגיע בערב, כנראה באו כמה חבר'ה שהיו שם, שהיו חבר'ה צעירים, מתחזקים, באו לשיעור, ראו גלידה, תקפו אותה.

טוב, הוא אמר, יבואו של עולם, לא שמו לב שזה בשביל מישהו פרטי? מה, טוב, לא כתבתי, אולי לא שמו לב, כף זכות.

למחרת כתב בשקית.

אמר, יראו שקית, יבינו פרטי.

הגיע בערב, רואה בסוד ולא נדע כי באו אל קרבנה. כלום, גם בגלגול אי-אפשר להוריד את הגלידה.

גם בשיא ארץ, לא תרד, פירקו אותה.

מגיע למחרת,

השם פרטי, גזל.

מגיעה, מפורקת.

מה, מה, גזל לא ברור? טוב, מחרת בא עם דף.

גזל, אין מחילה בעולם הזה, לא בעולם הבא, לא בכפקאלה, לא בדור הפלגה, לא בדור הבול, גיהינום, גן-עדן. אין מחילה, גזל גמור.

רואה, מפורקת הגלידה.

הוא אמר, יש לי רעיון.

למחרת הוא כתב,

לכל אלה שאכלו אתמול את הגלידה,

אני מצטער, רק שידעו שזה חלב נוכרי.

הוא בא בערב לקחת את הגלידה,

הוא רואה שהגלידה שלמה,

וכתבו לו שם פתקים,

מכשיל את הרבים,

טמא, מכשיל את הרבים, אתה טמא, אתה מכשיל את הרבים. עד כדי כך.

המסכן הזה רצה לשמור על הגלידה שלו, עד כדי כך.

בקיצור, האם הצדיק הזה שיש לו שדה של אורלה,

צריך לדאוג לגזדנים,

אז זה בדק מה תלוי.

אם זו שנת שביעית שמותר לקחת,

והיתה לכם הארץ לאוכלה, לא אוכלה ולא להפסד, לא אוכלה ולא לסחורה,

אדם רוצה עכשיו לאכול בשביעית, מותר, כן, שביעית תשמתנה ונתשתה.

אדם צריך להפקיר, במחלקת בין רבית כסף ולמבית, אם זה מופקר מאליו, צריך להפקיר,

אבל בשביעית אדם יש לו עכשיו פירות שהוא מפקיר אותן, מותר לכל אחד ואחד לקחת.

פה, שים שלט, כי הרי זה שדה של שביעית,

מותר לקחת. שים שלט, אסור השנה לקחת,

אף-על-פי שזה שביעית וזה מותר,

הפירות תורלה, שים שלט.

אבל בשנים רגילות, שנה ראשונה ושנייה,

שזה לא שביעית ושלישית, אל תשים שלט,

הם יאכלו אורלה, הגנבים יאכלו אורלה,

שיאכלו,

על ייתהו לרשע וימות, כך אומרת הגמרא.

אומר הרבי מצ'ביין,

רגע, רגע, רגע, רגע, רגע.

מה זאת אומרת,

אני לא צריך לעשות תקנה לאנשים הללו,

להזהיר אותם?

ואם יהיה פה איזה יהודי צדיק

שרוצה עכשיו לברך ברכת אילנות על השדה שלי,

למאן דבר שאומר שאסור לברך על עורלאה,

אני מכשיל אותו, למה לא צריך לשים פתק?

למה לא צריך לשים פתק?

מכאן אומר הדובר משרים הרבי מצ'בין, שאין שום בעיה.

מזה שלא צריך לשים פתק, אין שום בעיה, לכן זה מותר.

כך אומר הגאון הקודש, הדובר משרים.

אבל מורי ורבותי הרב עובדיה בחזון עובדיה כותב שאפשר לדחות. הוא אומר, הראייה יפה מאוד, מתוקה מדבש,

אבל הוא כותב שאפשר לדחות. מה הדחייה?

הדחייה היא שיש הרי מחלוקת מפורסמת בברכת השם,

יש הרב משה לוי ברכת השם בחלק א', זה ידוע, על-פי הרמב״ם, בחוקת בראשונים,

האם ברכה לבטלה זה מהתורה ומתרבנה, ואדם עכשיו אומר שם השם, הדנות, הדנות, הדנות, הדנות, זה ברכה לבטלה.

אבל אדם שעכשיו סתם לוקח כוס מים בלי מים,

בור אתה השם,

אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו, זה ברכה לבטלה?

לא אמרתי משהו בטל, שיבחתי את בורא העולם.

המחלוקת אם גם זה נקרא איסור דאורייתא שלא תישא או שזה דרבנן.

אמר הרב עובדיה, ייתכן שכאן זה למאן דאמר שפוסקים,

שאומרים שברכות לבטלה זה לא איסור דאורייתא, זה דרבנן.

אז הוא אומר, אין ראייה לרבי בן-שבין.

כל מה שאנחנו רוצים למנוע את אותם האנשים זה מאיסור אורלן, מאיסור דאורייתא, מאיסור אכילה.

לכן עושים בתק בשביעית, תדעו, זה אורלן. תיזהרו, זה אורלן.

אבל לעשות תקנה שמא יבוא ואדם ויעבור על ברכה, שגם ברכה זה איסור דרבנן,

לזה לא חשוב, לדברים שהם דרבנן לא חשוב. זה בכל מקרה אם עושים גזירה לדרבנן או לא, יש גמרא במסכת חולין,

ששם הגמרא אומרת בדף קפ עמוד ב', כאילו, ששם הגמרא אומרת שגוזרים גזירה לגזירה,

התוספות שם בקופי תוספות יסודיים מאוד בשאס, זאת אומרת, התוספות בקופי ובחולין,

שיש דה רבנן כאלו ויש דה רבנן כאלו, לפעמים רבנן גוזרים גזירה לגזירה, לפעמים רבנן חוששים בדה רבנן,

לפעמים לא, הגאון מבינה כותב,

ניסיתי למצוא את הטעם למה כאן גוזרים וכאן לא גוזרים, אומר הגאון, הבנתי שאי אפשר להיכנס.

יותר מדי על העומק של חז״ל,

כי כנראה שהדברים על פי קבל מעשית.

בעזרא השם יתברך,

בעזרא השם נמשיך הלאה את השיעורים בהזדמנות אחרת,

שיהיה בעזרא השם בהצלחה, בעזרא השם לימוד בורא ומעניין של הלכות פסח, ולמוד את הדברים לדעת ומתה ודק,

הדק יתה ותה ודק,

מסח כשר ושמח, ישועות והצלחות ברוכלים וגשים בקול בקול קול, וכן יהיה רצון ונאמר אבא.