חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק יד - גודל מעלת התפילה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 27.10.2019, שעה: 07:01
נציב יום: אלרועי שלמה בן אילנה, הלל שרה בת אילנה, אבישג רחל בת אילנה, הצלחה עליה רוחנית תיקון המידות וכל הישועות מהרה אמן. א מ ן !!
אנחנו ממשיכים חיזוקים לעבודת השם ממקום שהפסקנו. גודל מעלת התפילה, להשפיע ולשנות: גם את הטבע וגם את חסרי הכישרונות, בכל מצב שאדם חושב שאין לו סיכוי לעלות - אין הדבר כן. וגם נראה מוכח גם ממה שכתבה הגמרא "בנדרים" לב': "ויוצא אותו החוצה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי, ואיני ראוי להוליד בן. מי אמר למי? אברהם אבינו אמר לקב"ה. אמר לו: צא מאצטגנינות שלך! אין מזל לישראל!
ורש"י הקדוש כותב בגמרא "בשבת" קנו': על מה שאמרה הגמרא - אין מזל לישראל, דעל ידי תפילה וזכות - משתנה מזלו לטובה. גם אם המזל שלך לא מורה לך דברים טובים, הצלחות, מצבים שהיית חפץ בהם, תדע לך שעל ידי תפילה אומר רש"י וזכות משתנה מזלו לטובה. אז צריך לייצר זכויות, ולהתפלל הרבה לפני הבורא יתברך. אפשר לשנות גם מזל. ובכן כתב גם המלבין "בדברי הימים" א' ד' י', שם הוא כותב על יעבץ, שהוא עתניאל בן קנז לפי דברי חכמים.
וכתוב שמה: ויקרא יעבץ לאלוקי ישראל לאמור, "אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלוקים את אשר שאל". כתוב שמה שהוא נולד במזל רע, למה? "ויהי יעבץ נכבד מאחיו ואמו קראה שמו יעבץ לאמור כי ילדתי בעוצב". הוא הולד במזל רע, התפלל לבטל גזרת המערכת, על ידי ברכת השם, ושלא תוסיף עצב עמה, ועל זה אמר: "אם ברך תברכני", "ויבא אלוקים אשר שאל". כי היה מושגח מאלוקים, והקב"ה שמע תפילתו.
דהיינו - שעל ידי התפילה נתהפך מזלו הרע להיות טוב, ונתמלאו כל משאלות לבו לטובה. תסתכלו שמה במקום, מה ביקש ומה קיבל. אם כן, אפילו אם אדם נולד עם כישרון חלש בטבע, על ידי תפילה - יוכל להיהפך להיות גאון עצום ככל שאר גאוני ישראל. לא פחות ולא יותר, כי הקב"ה יהפוך את הכישרון החלש לכישרון גאוני, ויוסיף לו כישרונות כהנה וכהנה והכל תלוי בערך התפילה שתתפלל.
וכמו שכתב בעל "חובת הלבבות" בשער חשבון הנפש פרק ג': בדיבור המתחיל באחד ועשרים - חשבונו עם נפשו, על מה שיש ביכולתו ממעשה העבודה, ולהרגיל בה, ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה, עד שתשוב לו למנהג. ואחר כך ישתדל להוסיף, על מה שיש ביכולתו, ויכסוף לו בלבו, ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהאל לעוזרו ולאמצו, על יותר ממה שיש ביכולתו, מן הידיעה ומעשה בלב ומצפון נאמן.
וכשיתמיד על זה, ימציא הבורא בקשותיו, ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואיבריו, לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכולתו, מדרגה אחר מדרגה. כמו שכתוב בישעיה מח': "אני השם אלוקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". אז מה שאמרנו אומר בעל "חובת הלבבות" מפורש: אתה צריך לעשות חשבון נפש, מה אתה יכול לעשות ממעשה העבודה, מכל עבודת השם מה אתה יכול לעשות, ומה שיש ביכולתך לעשות - אתה צריך להרגיל את עצמך ולהתמיד בזה,
ולרוץ ולהיות חרוץ לעשות את זה, הכל לעשות בחריצות בריצה ובזריזות, עד שתשוב לו למנהג, עד שזה יהיה טבע אצלך, לעבוד את השם יתברך באופן הזה. טוב אז עשית כל שביכולתך, עכשיו אחרי שהגעת לכל שביכולתך, עכשיו תשתדל להוסיף על מה שיש ביכולתך, עכשיו תשתדל לעבור את המציאות שבה אתה נמצא. ויכסוף בלבו, ויעלה במחשבתו, דהיינו זה יהיה כל הזמן תפוס אצלו,
וישאל מהאל לעוזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו - אז הוא צריך לבקש מהקב"ה עזר, כדי שיוכל לעשות יותר ממה שביכולתו. פה הוא כבר מבקש מהשם כי ביכולתו הוא עשה מה שהוא יכול, יותר מיכולתו צריך כבר עזר מהאלוקים, והוא מבקש ממנו שואל אותו, והוא מבקש ממנו שיהיה לו גם הידיעה והמעשה. לדעת יותר לדעת יותר ממה שהוא יודע ולהשיג יותר ממה שהוא משיג, גם במעשים שהוא יוכל לעשות יותר ממה שהוא היה יכול לעשות.
ואת זה הוא צריך לשאול מאת השם - בלב ומצפון נאמן, לא מן השפה ולחוץ, "מה אכפת לי לבקש?" אלא בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה - ימציא לו הבורא בקשותיו. מבטיח רבינו בחיי - מי שעושה כן: הקב"ה ימציא לו את הבקשות, ויפתח לו שערי הידיעות, ויחזק את השכל והאברים שלו, דהיינו הוא ישמור אותו בריא וחזק כדי שיוכל לעמוד במצוותיו שהם למעלה מיכולתו! מדרגה אחר מדרגה,
כמו שכתוב בישעיה: "אני השם אלוקיך מלמדך להועיל" זה אני יעשה את זה, אני אלמד אותך להועיל, להתייעל, לעלות למעלה. מדריכך בדרך תלך, אם אתה פונה אלי ומבקש את עזרתי אני לא אעזור לך? ודאי שאני אעזור לך. כעין זה כתב בשערי תשובה, שער א' בתחילה: "כי יעזור השם לשבים כאשר אין יד טבעם משגת". הקב"ה עוזר למי ששב בתשובה, מה שאין על פי טבע אפשרות להשיג. "ויחדש בקרבם רוח טהרה, להשיג מעלת אהבתו", לא פחות!
הקב"ה מחדש בהם דבר שלא היה "רוח טהרה" להשיג את מעלת אהבתו. שנאמר: "ושבתה עד השם אלוקיך ושמעת בקולו, ככול אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך" ואומר בגוף העניין - "ומל השם אלוקיך את לבבך ואת זרעך" להשיג אהבתו. מי יסיר מעליך את עורלת הלב, וימול את לבבך, וגם את לבב זרעך, מי עשה את זה? הקב"ה, ולמה שהוא יעשה את זה? בגלל שאתה שבתה עד השם אלוקיך! ושמעת בקולו! ככל אשר אני מצווך היום אתה ובניך,
ועשית את זה בכל לבבך ובכל נפשך - אני ימול לך את הלב ואת לבב זרעך, ואתה תשיג את אהבתי. יתר כל כן, לעניין השגה רוחנית לא קיים המושג "חוץ מדרך הטבע" אה.... להשיג את זה חוץ מדרך הטבע, אי אפשר כזה דבר, מה זה מדרגות של אה אה אה אה....... אי אפשר להגיד שזה למעלה מהכוחות שלו "למעלה מכוחותיי", כי זהו סדר העלייה ודרך הטבע לזכות לדברים שלמעלה מהשגתו! בעזרת השם.
מתי? כשעושה מה שביכולתו, ומשתדל להתחנן להשיג אותם. זה דרך הטבע שאתה תמשיך ותעלה גם במקום שאתה חושב שאין בכוחך. נכון בן אדם יש לו גבול והוא לא יכול יותר! הוא לא יכול יותר! אבל השם יכול הכל, ואם אתה מבקש ממנו סיוע - הוא מקפיץ אותך, מה הבעיה, יש לו בעיה? אין לו בעיה. אבל אם הבקשה אמיתית, בלב נאמן, זה מה שאתה רוצה באמת, ומוכן! להפקיר הכל ולעשות הכל למען זה.
אוה! לא "שיהיה גם, ילה! שיהיה", לא! ממש זה מה שרוצה. אין דבר כזה שאתה לא תשיג. אין דבר כזה שאתה לא תשיג. והמשך דבריו של "חובת הלבבות" הוא אומר: וכאשר ישתדל להם המאמין בלבו ובמצפונו, ויגיע מהם כפי יכולתו - יפתח האלוקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם מה שלמעלה מיכולתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו, בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים פד': "לבי ובשרי ירננו אל אל חי"
כל הוויתו של דוד המלך, גם המצפון וגם הבשר - לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וכבר משלו את זה לאדם שנטע אילנות, ניקש את השורשים, ניקה את האדמה מן הקוצים ומן העשבים, השקה אותם בעת הצורך, ואחר כך הוא מייחל לפרות מאת האלוקים יתברך. מה הוא עשה? את כל מה שבידו לעשות, אבל להצמיח - זה לא אתה עושה זה הבורא עושה. אותו דבר, אתה תעשה כל שביכולתך, ואם עשית הכל - הקב"ה יצמיח אותך, מה אתה דואג?
אבל אם התעלם מעבודתם, ומעיין עליהם - לא יהיה ראוי שיתן לו הבורא יתברך מהם פרי. אם את המתעלם ולא מנכש את האדמה, אתה לא עושה שום דבר, שום פעולות, אתה רוצה שהשם יצמיח לך ככה? אחרי שאתה תעשה את כל מה שצריך לעשות - הוא יעשה את שלו. וכן בעל מעשה העבודה, אם ישתדל וימהר ויחרד לעשות מה שיש ביכולתו - יעזרהו האלוקים לעשות מה שהוא למעלה מיכולתו. שזה הפרי העליון, והטובה הנכבדת מאת האלוקים, על סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה.
אתה תיקרא - מאנשי סגולתו, ואנשי אהבתו, בעולם הזה כחי אתה חפץ! בעבודתו. אתה רוצה, אתה עושה כל שביכולתך, ואחרי זה אתה לא מסתפק אלא אתה מבקש עוד! זה נקרא אנשי סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל המקיים את התורה מעוני!" אין לו את התנאים, אין לו את האמצעים, אין לו את האפשרויות, הוא צריך לחפש אוכל הוא צריך לחפש זה..... והוא יושב ומקיים את התורה מעוני – "סופו לקיימה מעושר".
מה פירוש? הקב"ה ימציא לו את כל האמצעים שלא היה באפשרותו ולא בהשגתו - בשביל שיוכל לקיים את התורה ברווח, כי הוא עשה כל שביכולתו. עני צריך להיות טרוד במזונותיו לחפש אוכל! והוא עוסק בתורה, אז הוא עושה כל שביכולתו - הקב"ה מקפיץ אותו, והופך אותו להיות עשיר, נותן לו כלים ברווח, שתוכל לשקוד על התורה בלי שום בעיה, בלי שום דאגה בלי שום טרדה. הרי מפורש שזה ממש גדר הטבע, ככה זה הטבע,
הטבע שאתה עושה עד איפה שאתה יכול, ואחרי זה אתה מבקש מהשם באמת, ודרך הטבע שאתה תקבל. זה לא נס זה לא פלא, זה הדרך, זה דרך הטבע. שאתה עושה כל שביכולתך – והקב"ה יסייע לך יותר מכפי יכולתך. כעניין הנוטע אילנות ועושה כל הכנה הנצרכת - ובדרך הטבע נותן הקב"ה כוח בהם לצמוח ולהוציא פירות, אז הכל תלוי בך. מעשה בבחור שהתקשה בעליה רוחנית, ושלח מכתב לרב שמשון דוד פינקוס זכרונו לברכה, בבקשת עצה והדרכה, להתמודדות נכונה עם קשיו.
החזיר לו תשובה במכתב: "קראתי את מכתבך, לא הגעתי למדרגה לתת עצות ולומר לך מה לעשות, אבל אכתוב מה שנראה לעניות דעתי אחרי תיאור הדברים שאתה כתבת; נראה לי שאתה משתדל מאוד בעליה בתורה ויראת שמים, ואתה עושה כל שביכולתך, ויצאת ידי חובת השתדלות, עכשיו אתה נמצא בשלב בו אתה צריך עזרה מבחוץ, הסיבה לזה היא פשוטה: מפני שהדברים הם כל כך נשגבים ונוראים, לזכות לתורה ולחשק פנימי כמו שאתה תיארת, שזה למעלה מכוחות אנושיים,
ואף על פי כן ודאי צריך גם השתדלות מצידנו, אבל מגיע רגע בו צריך לפנות לעזרא מבחוץ, לכן אני אתן לך שם וכתובת שתוכל לפנות, ושמה תקבל את העזרה הנדרשת. מי שיכול לעזור לך קוראים לו הקב"ה, הוא חזק מאוד, הוא ברא את הכל, אני יודע גם בסוד שהוא אוהב אותך גם באופן אישי, והוא מחכה בכיליון עיניים שתפנה אליו, אין בעיה למצוא את הכתובת שלו איפה הוא נמצא, כי הוא נמצא בכל מקום, וגם ברגע הזה שאתה קורה את המכתב - אתה כבר יכול לפנות אליו.
ואני כותב לך את זה מפני שהרבה חושבים שהתפילה היא עניין של עשיית מצווה וחיפוש מדרגות, כל זה נכון אבל אינו העיקר, העיקר הוא שהקב"ה חי וקיים, שאפשר לתפוס אתו קשר אישי, ולעולם לא התאכזב מי שעשה כך. ומה הדבר יותר פשוט ופרקטי, יותר טוב ומועיל, והעיקר שיהיה לך קשר אישי ופשוט לספר לו את הבעיה שלך ולבקש ממנו עוד פעם ועוד פעם. חבל על כל השתדלות תלך למי שיכול לעזור באמת, תפוס אותו! ואל תעזוב אותו! עד שתשיג כל מה שלבך חפץ".
כך הוא היה מדריך תמיד את שומעי לקחו, לחיות ביחד! עם ריבונו של עולם! לחיות אתו ביחד, לא לעזוב אותו, "יש לך אבא גדול חזק, הכל יכול, ללא תכלית, מחכה שתדבר אתו, שמור על קשר, תפוס אותו! אל תעזוב, תחיה איתו ביחד, ותבקש ממנו על כל פרט ופרט בחייך. על כל פרט ופרט". את הצורך לחיות עם הקב"ה הוא היה ממחיש תמיד בקושיה עצומה, וכך הוא היה אומר:
"כולנו יודעים שהתורה הקדושה נבראה 2000 שנה לפני בריאת העולם, ויודעים שלפני כ-4000 שנה היא נתנה לכל ישראל, מי זכו לתורה? מי קיבלו אותה? דור דעה, נביאים, ששפכה בהם ראתה מראות נבואה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה המרכבה. ולכאורה יש להקשות, כשם שאתם קונה לעצמו בגד, עליו להתאים אותו למידותיו, לא לקנות מעיל שהמידות של עוג מלך הבשן. גם לעניין התורה הקדושה;
לכאורה התורה היתה תפורה למידות של דור דעה! והמשנה מתאימה למידות של התנאים הקדושים. רבי עקיבא, רבי טרפון, רבי ישמעאל, רבי שמעון, רבן שמעון בן גמליאל. אז איך יתכן שאותה תורה שמתאימה לתנאים מתאימה גם לנו ולמידות שלנו השפלות? לדוגמא: על הצדיק רבי זונדל מסלאנט מסופר: שהיה ישן עם כפפות על הידיים בלילה, למה ? למה? כדי שיקום בבוקר לא יצטרך להמתין עד שיטול את ידיו, אלא יכול ישר ללמוד תורה! למה נוטלים ידיים?
כי הידיים משמשניות ואתה נוגע במקומות המכוסים המגולים שאסור לגעת שמה אחרת אי אפשר לברך ברכות וכו'. וכותב רבי זונדל שמיד שגומר אדם בהתעסקותו בענייני הפרנסה - ירוץ ללימוד התורה, כי על כל רגע של ביטול תורה, הרי הוא ככופר בכל התורה כולה ואין לו חלק לעולם הבא. אין זמן לבוא ולהגיד – "אני עייף אני עבדתי אני עייף", ואז לקחת ארוחה וזה וללכת לנוח וזה..... הלו! ישר לתורה!!, מספיק עבדת בזבזת את הזמן עכשיו מה אתה עוד מטייל?
ישר הוא אומר: "ואם לא? הרי הוא ככופר בכל התורה כולה ואין לו חלק לעולם הבא!". אז הלשון הזה תפורה בדיוק על רבי זונדל, אך אם גם לנו יש שייכות לדיבורים כאלה שכל רגע של דיבור תורה גורם לאדם לחשב ככופר בכל התורה?" ממשיך הרב פינקוס. "ודוגמא נוספת: מספרים על מרן "החפץ חיים" זכר צדיק לברכה, הוא היה רגיל להתבודד ולערוך עם עצמו חשבון נפש. רבי נפתלי טרופ, ועוד אחד מתלמידיו של החפץ חיים, הצליחו לשמוע דרך החלון, איך הוא מציג בעת אחת מהתבודדויות: "רבי ישראל מאיר, מת, אוי אוי! איזה צדיק היה! כל אנשי העירה באו ללויה!
החפץ חיים מספר על עצמו את זה, הוא עומד בעליה ואומר את הדברים, "רבי ישראל מת, אוי אוי! איזה צדיק היה! כל אנשי העירה באו ללויה! עכשיו הוא מתחיל לתאר מה מתרחש עמו כשהוא מגיע לבית דין: אתה, אתה רבי ישראל מראדין? ישאלו אותו, משיב בחיוב יאמרו לו: טוב טוב... בא בא נבחן אותך, נראה מה אתה יודע. בשלב הזה התחיל החפץ חיים לומר: "מאימתי קורין את שמע בערבין"? בבקיאות נפלאה, בבקיאות נפלאה - גמרא רש"י תוספות דף אחרי דף,
כביכול הוא עומד כעת במבחן לפני בית דין של מעלה, אחרי כמה דפים הוא נתקע, הגיע למילה כל שהיא ולא היה יכול להמשיך הלאה! כאן החלה! כאן החלה הכאה עצמית נוראה מצד החפץ חיים שאמר לעצמו כביכול בשם הבית דין של מעלה מה הם עונים לו כשהוא נתקע: אוי ואבוי, טיפה סרוחה, איפה היתה מה עשית עם החיים שלך? ואז הוא פרץ נוראות בבכיות וזעקות עד לב השמים. הוא מתאר לעצמו מה יקרה אם הוא יגיע למעלה ויתקע! מה יענו לו בית דין?
{שמעת יצחק? אתה יודע למי להגיד} רבי נפתלי ברח משם מיד בגלל שהיה לו לב רך, רבי נפתלי טרופ שהקשיב, ושמע אותו כך, עם לב רך ברח! אבל התלמיד האחרון נשאר בכדי לשמוע את כל ההצגה עד סופה. וכך המתין וראה שתוך כל הצעקות והבכיות, צעק החפץ חיים לפתע - הוא חי או מת!? הוא חי! שילך ללמוד! משחררים אותו לך תחזור לא תתקע, בלי תקיעות! וכך הוא סיים את חשבון הנפש. הנה הנהגה זו של החפץ חיים מבוססת על דברים מפורשת בחכמים זכרונם לברכה,
הוא פשוט החיה את מה שאמרו חכמים, גם אנחנו מאמינים שיבחנו אותנו, אבל יש מישהו שחושב שהנהגה של החפץ חיים מתאימה לו ותפורה עליו? האם מישהו מאתנו יכול לעמוד במבחן זה של בית דין של מעלה כפי שעשה זאת החפץ חיים? הלא אם רק נתחיל להגיד "מאימתי קורין את שמע בערבין", יתחילו מיד הבושות. ועוד דוגמא נוספת ואחרונה לחידוד,
לחדד את השאלה: ישנה תוספתא מבהילה שאפילו החפץ חיים חשש לצטט אותה בספרו, כי הוא סבר שהדברים יותר מידי חריפים. אבל אני אינני חושש להביאה כאן, כי הרי היום זהו דור של מכונות של אבנים. ומעת כלום ראיתם פעם אבן שנשברה מתוספתא? לפיכך אני אביא את התוספתא כלשונה. בפאה א' ב': "על אלו דברים נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא? על עבודה זרה - נפרעים ממנה עודם בעולם הזה, והקרן עוד קיימת לעולם הבא.
ועל גילוי עריות - נפרעים מן האדם בעולם הזה, והקרן עוד קיימת לעולם הבא. ועל שפיכות דמים - נפרעים מן האדם בעולם הזה, והקרן עוד קיימת לעולם הבא. ועל לשון הרע!!!!!!!!!!! - כנגד כולם נפרעים מן האדם בעולם הזה, והקרן עוד קיימת לעולם הבא". זה כנגד: עבודה זרה, עריות, ושפיכות דמים. הדברים האלה שנכתבו כלפני 2000 שנה, תפורים בדיוק על רבי עקיבא, על רבי חייא על הרב ושמואל אבל עלי??
איך יתכן שחכמים הקדושים דורשים מאיתנו להסתדר על דברים שמתאימים לגדולי התנאים? אלא התשובה היא: אלה כל הקושיות הללו הם נכונות, והן אמת לאמיתה, תורה שנתנה לנו תפורה על גדולי התנאים, ולנו אין בכלל כוחות לקיים!! מי שסבור שיוכל בעצמו לקיים את התורה הזאת - הוא פשוט לא יודע על מה מדובר, זו משימה בלתי אפשרית, כיצד בכל אופן, יכולים אנחנו לזכות ולקיים את התורה הקדושה?
העניין יתבאר על פי משל ומבוסס על מעשה שהיה: בבית חולים אחד היה מחסור ברופאים, העמידו באחת המחלקות שהיתה קשה מאוד, ואושפזה בה חולים מסוכנים, אשר הטיפול בהם דרש לפחות ארבעה (4) רופאים, העמידו שמה רק רופא אחד (1) למשמרת הלילה, אבל הזהירו אותו באזהרה חמורה: "האחריות על בריאותם וחייהם של חולים מסוכנים אלה נתונה בידיך, מה שארבעה עושים הטילו על אחד (1) ואיימו עליו:
"כל האחריות עליך! אם הלילה יעבור בשקט - די בטיפול שלך כרופא יחיד, אבל תדע לך אם פלוני יתעורר ויתחיל לצעוק - הוא עלול להעיר את כל המחלקה, ואז ישרור במקום תוהו ובהו, אתה פשוט לא תסתדר. ישנו חולה אחד (1) שמחובר למכשיר חמצן, ואם חלילה תהיה תקלה הוא ימות. השני (2) צריך לבדוק את האינפוזיה, וכך הלאה, כל אחד (1) עם טיפול מיוחד שהוא נזקק לו. לפיכך: אם יתעורר אותו פלוני
- אל תסמוך על עצמך בשום אופן, תצלצל למרכזיה לבקש עזרה, ואז נדאג לשלוח באופן מידי שלושה רופאים מיד שיעזרו לך!!" והחשש הצדיק את עצמו, הפלוני קם והעיר את כל המחלקה! והרופא רץ ממיטה למיטה במסירות נפש, אך לאותו חולה שהיה מחובר למכשיר החמצן - לא הספיק להגיע, הוא שבק חיים. חולה אחר חש ברע - בקיצור תוהו ובהו אסונות כבדים. הנהלת בית החולים מיהרה להשעות את הרופא מעבודתו והעמידה אותו למשפט!
בתשובה לפני השופט פתח הרופא וטען בלהט: "אדוני השופט! הייתי לבד במחלקה שבדרך כלל דרושים ארבעה רופאים! רצתי ממיטה למיטה במסירות נפש! השתדלתי בכל בכוחות! אבל לא יכולתי להסתדר לבד מה אני יכול לעשות?!" השופט הקשיב עד תום, אך לא נראה שהדברים מצאו מסילות ללבו, וענה לרופא: "נכון, לא היית יכול להסתדר לבד, אבל למה לא הרמת טלפון לעזרה? זאת פשיעה שאין כדוגמתה!".
מהמשל הזה נוכל למצוא תשובה לשאלתנו: אין אפשרות להסתדר עם התורה לבד! המצב כלאחר יאוש, אבל הטענה על האדם - אתה לא מסתדר? תרים טלפון, תפנה להקב"ה לבקשת עזרה, תאמר לפניו "ריבונו של עולם איני מסתדר לבד אנא ממך עזור לי, תן לי סייעתא דשמיא, אני יודע שאתה רוצה שאני אקיים את התורה, אתה יודע שאני לא יכול להרים את הכל, אז אנא בבקשה תעזור לעשות את מה שאתה רוצה.
אם תפנה בבקשה לעזרה - לבטח תתקבל בקשתך, כי הקב"ה הוא רוצה לעזור ולהעניק סייעתא דשמיא! ואז הכל כבר נראה אחרת. כך גם בעניין התפילה, פעמים רבות קורה שלפני אדם שניגש להתפלל תפילת "שמונה עשרה" מתכנן להתפלל ב"רפאנו" על קרוב משפחה שאינו חש בטוב. ו"בברך עלינו" הוא רוצה להתפלל על בנו ועומד לפני חתונה. יש לו תכנון שלם גם מה לכוון ב"השיבנו" וב"סלח לנו" וכן הלאה.
וכשהוא מתחיל להתפלל פתאום הוא מוצא את עצמו ב"תקע בשופר גדול"! איך הגעת עד כאן!? והתופעה חוזרת גם במנחה וגם בערבית, איך קורה דבר כזה? למה לא מצליחים לכוון התפילה? לדעתי הדבר נובע מסיבה אחת ויחידה, רגילים להתחיל לכוון: "ברוך אתה השם אלוקינו ואלוקי אבותינו" וזאת טעות חמורה, עלינו להתחיל לכוון ב"השם שפתי תפתח" כל אחד ואחד צריך להקדים לפנות לקב"ה עוד קודם שהוא מתחיל בתפילת "שמונה עשרה"
ולומר: ריבונו של עולם, אני לא יכול להתפלל לבד תפילת "שמונה עשרה" הלב שלי קשה כמו אבן {זליג יושב עלי! זליג...} רק אם תפתח לי את השפתיים, רק אז אני יוכל להתפלל כראוי כפי שאתה רוצה! זוהי הדרך להצליח להתפלל כראוי כי בלי יתברך אי אפשר לעשות שום דבר, שום דבר, שום דבר. יושב עליך מלאך, ולא נותן לך, לא נותן, בלי עזר אלוקי - אין, אז תפנה אליו, תהיה מחובר אליו, קח אותו אתך לכל מקום, רק הוא יכול לעזור.
יש לזה המשך, מחר, בלי נדר. בעזרת השם, השם יתן חיים, א מ ן!!!
"רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".