את כבר מתגעגעת?

- - - לא מוגה! - - - 

מוזיקה

זהו,

חלק מהעזרת השם עושים את השם, הרשימה הראשונה והצליחה להצביע.

ובכן, ראוי נקראים מאף המלבד כמה אני ראיתי בנושא הגדולות,

מה צריך לתקן ומה לא יכניס.

שענו לי מודה.

בכניסתו לבית המדינה השמאל אומר,

יהי רצון מפניך אשר מלכי שלא יארח בבית הקטלה על ידי ולא יתקשר לדבר עדך וישמחו מחברי ולא רעם תמיד טהור ולא טהור תמיד טהור ולא יתקשרו מחברי ודבר עד אחריו וישמח מהם ורשימה מסביר מה זה ישמחו מחברי כתוב

ולא יתקשר לדבר עד אחר כך וישמחו מחברי.

אומר אנשים, ישמחו מחברי עוד כישלוני.

הוא אומר כאילו אני מתקשר לדבר עד אחר נגד גדולו שחברי יישמחו שנשארתי.

ועוד שתיים שיבואו על ילדים,

שיש דוח להם שיענשו.

ואם הם יישמחו אז הם ייענשו.

והדברים האלה הם טרורניים.

הרי שמחה לעד היא מעמידות הגבונות ביותר.

וביותר זה שמחה לעד במה שנוגע בכישלון בדבר עבירה,

בטעות בדבר דחת.

כשאדם שמח בעדו של חללו,

שהוא נרשם בדבר עבירה או טעם חללותה זה חמור.

ואולי נראה לי קונחים ושבויים בפרות שמים.

אז אין ייתכן שחכמים זה תלונת מוחמד גדולית.

ודובר בתנאים, כן?

חשישות, שמא יגיעו בערון חמוד בברות.

ובעיקר ראשון במשנה, שלא נאמן שמא יישמחו בלחמד גדולה,

אלא נאמן שלא יישמחו בלחמד גדולה.

משמע שבשעה של יישום דבר עבירה זה ודאי שהעבודה ושמחו בזה.

והדברים האמורים מדברים,

החכמים זה דבר לא נאמן הקודשים, חביל הרב של רבי נחמיה ונקנא.

ואם כן, מה נענה אנחנו?

יתומים של יתומים,

שבוודאי מידע הארץ ממצוי הבא.

ואם אנו חיים והשקר שלך, היינו חוששים למות, נמוך.

זאת אומרת,

אנחנו לא פוחדים שנקשר לדבר הזה. אנחנו רואים אחד עילי, כולם צועקים. רואים אחד נפל, כולם ספרים כזה. רואים איזה קטע, רואים איזה קטע. ראית איזה קטע?

רגעים אחרי זה מאחרים כזה וזה עומד כזה. כולם משתתפים בחקיקה על המשטרון.

ואחר כך הוא לא יהיה נזכן,

אחרי זה,

או יהיה נזכן.

כמו שתראו לדבר הזה, הוא גם חושבים לבצעות.

אז אנחנו בכלל לא מודאגים לזה.

ואם התנאים האנושים חששו שזה ודאי שבעיתון דבר כזה,

והיו מתפללים שלא ייקשנו, שלא ירשידו אחרת,

הם יצחקו עליהם ובאמו להם צרות רק בשביל המשורות,

ואנחנו חייבים לשמור את הרשות הזאת.

זה דובק שנכנסים בבית-המוזג'

לקודש הקודשים.

והנה אנחנו רואים למה דבר לא עכשיו דבים, מדעים ביותר.

חטמון המלמדות הנופלת אומרת ששניהם עשר אל תזכויות תלמידים היו להגיע מכיוון.

וכולם מתו בבית-שפה חצרת משום שהעמידה עיניהם צרה בתורה זה לזה.

הרי יש כולנו שילוב עניין של שמחה לאיד בתורה בדיוק מה שחששו שום,

בדיוק מה שחששו שום.

ובין-לאומיון לבנים ותלמידה,

הנה השילוב ומתו 24,000 תנאים דו,

שעיניהם היתה צרה.

בתורה זה לזה.

הרי שכל העולם יושב איננו של שמחה לאין בלבד טוב.

הפסוק אומר, חכם ירא וזר מרם,

וכסים יתעבר ובוטר.

כן.

חכם ירא וזר מרם, וכסים יתעבר ובוטר.

למהר בין-לאומיון לשחרר טובה,

שחכם אף על גב שהוא שר מרם,

מכל מקום הוא ירא שם יתעשב מרם.

אז לא מספיק לו שהוא שר מרם, כל מקום שהוא ירא הוא שר ממנו,

הוא גם שר והוא גם מיירא שם יתעשב מרם.

מעין אם הגב מבינה שבערך החכם בעת שלו יתעשב מרם,

הרי הוא מיירא שם יתעשב מרם באותו רם.

כי אם הזמינו לו לעוד דבר רע,

חלילה הוא נמנס בסכנה שהוא עלול להתעשב מרם.

אז לכן שלמה המלך אומר, חכם ירא וזרחה.

אפילו שהוא כבר ירא,

החכם, והוא מסתלק את הרם.

עד היום הוא כוחן,

ביציב,

אב אדם שמתעבר ובא להתעש, מלא אמורה,

ונמצא שאתה לא מבין בעת,

כי כל אוהס פה, הנה, כי אינם שוטרים בו,

כי כל מקום הוא אומר אלא בוטח בעצמו שלא נתעשב בעת.

החכם עשי,

והוא צפוי מאוד מאוד מאוד מאוד לעבור את העבודה ולפקר,

לשבור, להיכנס לבעצות,

כל מיני שקלים בו,

והוא הוווה עבודה לא מפחד.

כשאנחנו נותנים את דברי הגמרא,

שהיא תכוון שגם גדולים יקששו בשמחה לאל,

אם כן, גם הקוראים אנו למידת הפסידות,

שאנחנו בכלל בחורש אישי,

שמן יקששו פעם מאוד גדולים,

על ספר כפסתות בית-המדרש, זו תפילה שהוא היה אומר,

יהי רצון.

מה הוא אומר כשהוא יוצא?

מה הוא אומר כשהוא יוצא?

ביציאתו הוא אומר,

מודה לי לפניך,

השם חכי,

ששמת חלקי מיושבי בית-המדרש,

ויציאתו, מה הוא אומר?

מודה לי לפניך, השם לא כך,

ששמת חלקי מיושבים בית-המדרש,

ולא שמת חלקי מיושבי קרנות.

רייס אומר, יושבי קרנות,

הכוונה חיומנים.

מה אתה מקבל?

זה יושבי קרנות.

אל תפרש יושבי קרנות, אנשים בטבעים ובראשים. לא הכוונה מאלה שיושבים בטבע,

יושבים בפינה כשנת ברזליים,

לא על זה.

אלא מדובר באמנים ואומנים שעוסקים מפרטק,

ועל זה היה לראות את השם בגמרא ששמתה שחלקו אינו בין האומנים אלא בין יושבי בית-המדרש.

על זה הוא מודל אשר דיברנו.

ויש להאמין שאין הכוונה ביושבי בית-המדרש,

הכוונה שהוא יושב בתוך בית-מדרש עם בני תורה.

גם זה לא.

גם זה לא.

ייתכן באדם יושב בישיבת או בקול... אני משכים

והם משכימים.

אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים.

אני עמל ומקבל שכר

והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת.

מצב האדם

הוא שהוא עומד בסכנה גדולה ואיומה.

בלי עבודה מתמדת וריצה,

וריצה כל הזמן לעולם הבא,

אם אדם לא שם מטרה להגיע לעולם הבא, והוא כל הזמן רץ בכיוון הזה ולא מפסיק,

הרי מצבו שהוא רץ לבאר שחת.

לכן כתוב שאני רץ, אבל לאן?

חיי העולם הבא, כי אני מכוון לשם.

והם, לאן רצים? לבאר שחת.

אז יש סכנה גדולה,

כי אם לא מתאמצים לרוץ לעולם הבא, יוצא שאין ברירה אחרת, אלא רצים לבאר שחת.

כי כך נוצר האדם,

שהוא חייב תמיד להיות משים לב על כל צעד וצעד מדרכיו,

ובעת שהוא מרפה מעט מתשומת הלב,

נופל מיד לבאר שחת. הרי יצר ממתין לנו ואורב

בכל רגע.

ואם אתה פנוי מהדרך,

אתה לא שם לב.

אם לא תשים לב בנהיגה, פתאום על הדרך. דבר בפלאפון ואל תסתכל לכביש.

עשרות מטרים אתה בתהום, זה ברור. אתה בבאר שחת, ישר.

אין פה ספק.

אותו דבר, אם אתה לא כל הזמן רואה שאתה רץ לכיוון עולם הבא,

לא בתקווה,

במציאות,

אז אתה נוסע עשן לבאר שחת.

ואין שום הבדל באיזה מצב רוחני האדם נמצא. ואפילו הגדולים ביותר שהגיעו לרומם, פסגה והמעלה,

גם כן מצבם שהם יכולים לרדת מטה-מטה.

כי גם נהג מצוין,

נהג מקצועי,

נהג מרוצים, אם הוא לא מסתכל על הכביש,

הוא ייפול באחת התהומות.

לכן היו צריכו התנאים הקדושים לתקן את התפילה הזאת,

ובקשה מיוחדת אפילו ליושבי בית המדרש.

אפילו,

כל שכן לנו,

אפילו,

שלא ייכשלו בדברים הרעים ביותר

עוד בהיותם יושבים בבית המדרש.

כמו שראינו בתלמידי רבי עקיבא,

שהיו הגדולים ביותר באותו דור.

ונכשלו בעוון צרות עין בתורה זה לזה,

ונענשו במיתה חמורה.

אז מה קורה לאנשים שיש להם צרות עין בחיי היום-יום?

למה הוא בנה מרפסת?

למה הוא ניצל את השטח?

למה הוא עלה לגובה?

למה הוא לא שאל אותי?

למה הוא לא זה?

צרות עין וסכסוכים והלשנות ומסירות

ודברים איומים ונוראים וחיי מרורים, שנים.

על מה? על קנאה וצרות עין.

אם תלמידי רבי עקיבא, תנאים קדושים, זה לא עמד להם צרות העין והם מתו?

שתבינו,

הם מתו בין פסח לעצרת.

זאת אומרת שכל יום יצאו יותר מ-600 לוויות של תנאים.

אתם שומעים מה זה?

אתם מתארים לכם מודיעים עכשיו שגדול הדור נפטר, יוצא כרוז ומודיע.

אחרי חמש דקות עוד אחד נפטר,

אחרי חמש דקות עוד אחד נפטר.

איזה פחד שתופס את האנשים.

עוד חמש נפטרו, וואו.

מאה,

מאה יום נפטרו, 100 גדולי דור.

לא 100, לא 200, יותר מ-600 כל יום.

למחרת קמים על הבוקר,

נפטר פלוני,

נפטר התנאה, נפטר התנאה.

עוד 600 פלוס.

כל יום,

24 אלף,

בפרק זמן קצר.

שמעתם דבר כזה?

למה?

צרות עיין.

יא חביבי, מה זה?

מה זה?

ביאור הדבר שאפילו במעלות היותר גבוהות אין הרע נעלם לגמרי,

והרע עומד סמוך ודבוק לאדם,

וכיוון שסמוך לרע

כל נגיעה קלה ברע מזיקה לאין שאול.

אדם שהוא סמוך לרע, נמצא בקרבת הרע,

אז כל נגיעה קלה ברע היא כבר תזיק לאין שאול.

לכן חייב להיזהר שלא יידבק ברע.

וזה מהעבודות הקשות ביותר.

לא להידבק בדברים הסמוכים וקרובים אליו.

זה דבר קשה.

להיות סמוך לדבר וכל הזמן לא לגעת בו.

זה דבר קשה.

ומשום כך,

בעת שאדם מפסיק מעט ממלחמת הזהירות,

שלא ליפול ולא להיכשל בעבירה או בדברים מסורים,

אם הוא מפסיק מעט ממלחמת הזהירות, לא יעזור לו מאומה והוא ייפול ברשת

שהרע טומן לו.

חוסר שימת לב לרגע

שם נופלים.

בואו תשמעו דוגמה לזה.

וה' אמר אל אברהם אחרי היפרד לוט מעמו.

כתוב שה' אמר לאברהם, זאת אומרת

הקדוש ברוך הוא לא דיבר עם אברהם כל זמן שלוט היה עמו.

מתי התחיל לדבר איתו הקדוש ברוך הוא שוב?

אחרי היפרד לוט מעמו.

רשי אמר שבזמן שהרשע עמו היה דיבור

פורש מעמו.

הקדוש ברוך הוא לא היה מדבר

עם אברהם אבינו.

ואין ביאור הדבר שהדיבור היה פורש מאברהם,

משום שלוט לא היה ראוי שהדיבור יופנה אליו.

אם הכוונה שה' לא רצה לדבר לאברהם כדי שלא ישמע לוט,

מה הבעיה?

היה יכול לדבר ישירות לאברהם עצמו.

אבל

הרי ייתכן שהדיבור לאברהם לא ישמעות עולות, אלא משום אברהם עצמו.

הוא לא דיבר איתו.

שכיוון שעומד אצל הרשע לא ייתכן שלא יודבק מעט מלחלוחיותו של הרשע.

ולכן בעת שראה אברהם

את מעשה הגזל אצל לוט,

כשרבו רועי אברהם ורועי לוט,

אמר לו ייפרד מעליי. עד כאן.

אנחנו משפחה,

הכל טוב,

אבל אם יש בך מידת הגזל אני לא נשאר במחיצת אדם שהוא גזלן.

ייפרד מעליי.

ואפילו שלוט היה בן אחיו וחניכו של אברהם,

הוא השקיע בו עשרות שנים.

חשש אברהם שלא יודבק בו מרשעתו של לוט.

ולא הייתה עצה לאברהם אלא להיפרד מלוט.

אלא להיפרד מלוט.

מי שהסתכל בהרצאה מאתמול, כששאלו אותי לגבי

נוכחות בחתונה שיש שם פריצות והכול, זה אפילו של אח לאחות.

אמרתי שצריך להיזהר מאוד שלא תהיה פריצות או משהו שאפילו אח לאחות לא ילך.

אלא אם כן החופה תהיה כזאת שמאפשרת להיות נוכח רק בחופה ולעוף משם.

הנה עכשיו אנחנו רואים במפורש

רק מעשה עבירה אחת,

של לוט,

אחרי עשרות שנים שהוא דבוק באברהם.

אברהם חושש, אומר לו, עד כאן, היפרד.

היפרד מעליי.

למה?

אי אפשר שאני לא אדבק באברהם.

אתם שומעים זהירות של אברהם?

ומעתה יש להתעורר,

אחרי שראינו את גודל הסכנה בהתחברות והתקרבות לרשע.

הרי האדם עומד תמיד

סמוך לחבר רע.

אין פה אחד מאיתנו, כולנו,

שאין לו חבר אחד רע מאוד.

אין אחד.

אתם מכירים מישהו פה שאין לו חבר רע אחד?

מישהו יכול להגיד,

אני אין לי חבר רע.

יש מישהו פה שיכול להגיד,

יש כזה.

אני אומר לכם בוודאות,

שאין פה אחד, כולל אני,

שאין לו חבר רע.

דבוק איתו כל הזמן.

יצר רע.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. דבוק. יושב על מפתחי הלב, לא זז.

והוא כאילו חבר שלנו, כאילו הוא חבר שלנו.

חבר רע.

וכל שאיפתו רק להזיק לנו

ולהרע לנו.

ואנחנו הולכים איתו בסבבה.

מה זה הולכים איתו?

סוחב אותנו לאן שהוא רוצה.

הוא אומר לנו מה להסתכל, מה לשמוע,

אפילו שזה אסור.

הוא אומר.

והחבר רע הזה,

אנחנו לא מנסים להיפטר ממנו אפילו.

מה זה רבה? יש לו הצעות, לפעמים קוסמות.

בודדים הצליחו לעקור אותו. אבות הקדושים, דוד המלך.

עקרו אותו לגמרי.

לא רוצים חברים כאלה.

הפכו אותו לאוהב.

אבל אנחנו מסתובבים איתו פנן, מבסוטים.

כאילו אנחנו לוקחים אותו איתנו.

כתוב בתורה, ואנחנו אומרים את זה פעמיים ביום, ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

הלב והעין הם שני סרסורי עבירה.

הם שני המתווכים לעבירה.

אחרי לבבכם, לא תטורו אחרי לבבכם, זה מינות.

מינות זה כפירה.

הלב

שואף לכפור.

אהה, אדם לא שם לב אפילו שהוא כופר לפעמים.

בראש שלו עולה כל מיני מחשבות. ראית?

נו, הנה צדיק, ראית מה קרה לו?

ראית זה? קיבל מכה. ראית ההוא? קיבל מחלה. ראית זה? זהו. מינות, מינות. כפירה, כפירה.

כפירה. הלב כל הזמן זורק. זורק, זורק. כפירה, כפירה. מינות, מינות, מינות.

וכיוון שהלב הספוג במינות הוא קרוב לאדם,

הלא פשוט הוא שאם לא יעורר את הנפש להתרחק מן הרע, אם אנחנו לא נעשה זאת,

הרי הרע מנחה אותנו ומדריך אותנו בכל מעשינו.

אם אנחנו לא נגרור אותו אחרי מצוות התורה לאן שהתורה מכוונת,

הוא יגרור אותנו מן התורה לאן שהוא מכוון.

והוא גם יסביר לנו על פי התורה למה זה בסדר מה שהוא מציע.

וביותר יש להוסיף בזה שהנה אנחנו בכלל סבורים שכל מעשינו ופעולותינו הם אמת צרופה ואין בהם פגם כלל.

וכל התורה שלנו והתפילה שלנו הם לשם שמיים.

אבל כיוון שנתבאר גודל הסכנה בקרבת האדם לחבר ושכן רע,

ונתברר לנו גם שכל אחד ואחד סמוך לרע ששוכן בקרבו,

אם כן בוודאי אפילו מעשינו הטובים

אינם אמיתיים ונכונים,

אלא השקר שולט בם ללא מעצור.

ומעתה אחרי שנתבאר לנו גודל הקרבה שלנו לרע,

אפילו אם נאמר

שאין המעשים שלנו מודרכים על ידי הרע,

כל מקום הקרבה לרע מסלק את האמת מקרבנו.

ולהיות פיו וליבו שווים,

אנחנו לא מסוגלים.

כמה אנשים מסוגלים להגיד מה שבלב שלהם תמיד לכל אדם,

בכל מקרה, בכל סיטואציה?

פיו וליבו שווים.

כמה פעמים אדם, אם אמר בליבו, נגיד, שהוא ייתן למישהו במחיר מסוים,

ופתאום ההוא הציע לו יותר,

הציע לו יותר,

אז הוא אומר לו, כן, אין בעיה, אני אתן לך במחיר הזה.

אבל אתה הסכמת בלב על משהו אחר.

הוא היה טיפש, אבל הלכה יותר.

נו, איפה הפה והלב שווים?

כמה יש כאלה?

כמה יש כאלה שפה ולב שווים?

מה שאתה שומע בפה זה מה שבלב.

אתם יודעים מה הבושה הכי גדולה שתהיה

אחרי שאדם יגיע לעולם האמת?

שיראו לו את הסרט של החיים שלו, ויראו לו

מה הוא חשב ומה הוא דיבר.

היום אתה רואה סרט בסינית.

אתה לא מבין מילה.

אז שמים לך תרגום.

התרגום זה למה שהוא אומר.

אבל בעולם האמת זה יהיה ככה.

ישמיעו מה אתה אומר,

והתרגום למטה זה מה הלב חשב.

אתם יודעים איזה פדיחה זאת?

בן אדם מושאים אותו לידי החבר שלו,

אומר, אין, זה החבר שלי, היינו כמו אחים. מה זה כמו אחים? הוא אומר, בוא, בוא, כנס, בוא.

שבו, שבו שניכם רגע.

אחים, שבו.

תפעיל סרט.

יאללה, תפתח שנת 2011. נו,

במפגש, כן, שהם נפגשו, כן. החיבוקים, תראה לו, תראה לו, כן.

נו, מה הוא אמר לו ומה הוא חשב?

מה הוא אמר, מה הוא חשב?

יואו, וואו, וואו, וואו. ואין איפה לברוח.

אין, אי אפשר למחוק את הסרט.

אי אפשר.

אם אדם לא עבד פה בעולם הזה, למחוק את הסרטים פה על ידי תשובה אמיתית

בתיקון המידות,

כל הסרטים מתועדים, נשארים, ממחקים.

יש רק דרך אחת,

למחוק את כל הסרטים למעלה,

וזה סרטים, חבל לכם, סרטים, כמו שאומרים, סרטים.

אז זה רק מפה בתשובה אמיתית.

רק.

אין דרך אחרת.

וכמו שכתוב, ישמרו לכם, פן יפתה לבבכם,

שהלב מתפלא.

בתי אחרי הרע ורחוקים אנו מהאמת

הישמרו לכם פן יפתה לבבכם

ואל נטעה שמאליו נגיע למידת האמת כי לזה צריך עבודה ויגיעה תמידית.

בואו תשמעו דוגמה מדהימה.

הגר שפחת אברהם

הגר שפחת אברהם

היא הייתה בת פרעה

ועזבה את בית המלוכה

כדי להתדבק בביתו של אברהם אבינו עולם השלום.

והייתה שם זמן רב

וראתה את כל הניסים שנעשו בביתו של אברהם

וזכתה לראות מלאכים ולדבר איתם

ומכל מקום נאמר עליה זרוק חוטרא אה עבירה אה עיקרא קאה.

תזרוק

מקל

כלפי מעלה

והוא ייפול על שורשו למטה.

זאת אומרת איך שלא תזרוק אותו הוא חוזר למצבו הראשוני.

זאת אומרת גם היא

כמה שתזרוק אותה לגובה כמו שאומרים והיא תעלה תעלה תעלה במעלות בביתו של אברהם

ברגע מסוים

כוח הכבידה יוריד אותה לשורשה

לחזור להיות מצרית.

כיוון שהיא נבנתה בבית פרעה

כל האמונה שספגה אצל אברהם

לא הועילה לה מאומה

כי הדברים חייבים לקבל בסיס מוצק של דבקות בחלק אלוקה ממעל

ומבלעדי זה גם שנים רבות של ראיית ניסים ונפלאות

לא יעזור.

לא יעזור.

ואני אומר לכם

היו לצידי ולידי הרבה אנשים שנחשבו באמת טובים והשתפרו

וחזרו בתשובה

והיו במצב

שמי שראה אותה אמר פלא איך האנשים האלה השתנו מן הקצה אל הקצה.

אבל כמו שנאמר בהגר נאמר בהם

זרוק עוטרה עבירה

אי כראכאי חזרו להיות שקוצים

ואנשים שהם גרועים שבגרועים

למרות

שהיו במחיצתי וראו ניסים ונפלאות ודברים מדהימים

שכל פעם יואו יואו יואו והתפעלות ובעקבות זה קיבלו על עצמם וזה וזה וזה.

אז אתה חושב אחרי שנים זה כבר יהיו מלאכים, גמרנו.

הם יהיו דמשק אל יעזר.

חזרו להיות מאוסים וגרועים יותר גרוע ממה שהגיעו בהתחלה.

למה?

כי אין בסיס מוצק של דבקות

בחלק אלוקא ממעל.

לא יעזור שום דבר.

התפעלויות?

זה הכל יורד. התלהבות?

זה כמו להבה של אש.

בהתחלה כשמדליקים את הגפרור, הלהבה עולה גבוה,

ואחרי זה היא יורדת נמוך.

זה רק התלהבות.

אבל זה לא נשאר.

לכן צריך עבודה לקבל בסיס מוצק של דבקות בחלק אלוקא.

זה מה שנאמר,

והשבות אל לבביך כי אדוני הוא האלוהים.

זאת אומרת, אז איך נשיג את כל מה שאמרנו שקשה מאוד להשיג?

איך נשיג?

והשבות אל לבביך.

את מה?

את הוידעת.

כל מה שוידעת זה לא מספיק שזה בידיעה.

זה לא מספיק שזה בהתלהבות.

זה לא מספיק שזה בהשגה.

אתה חייב להפוך את זה שזה יושב לך על הלב

והופך להיות

חתיכה ממך.

שאתה זה מה שאתה יודע,

ומה שאתה יודע זה אתה.

פיך ולבך שווים.

אתה חתיכת תורה.

אתה חתיכת עולם הבא.

אתה חתיכת דבוק בשם יתברך.

זה אתה.

רק בעת שירכוש השווה אל הלב,

אז יש תקווה לעתידו.

בלעדי זה

טבעי הרע פועלים ללא הרף,

וסופם לנצח.

העבודה שלנו היא להחליש את סרסורי הרע,

את העיניים ואת הלב,

ובדרך זו שנחליש אותם,

נוכל בסוף להתגבר עליהם ולזכות להגיע לאמת האמיתית.

עוד נקודה שאני רוצה לעורר.

בטבע האדם, כשהוא רואה עוון שנעשה על ידי חברו,

מייד מאבד חברו את כל ערכו לפניו.

אדם שנתפס גנב,

ודאי שמזלזלים בו

ומבטלים אותו לגמרי.

אדם שגונב,

ודאי שמזלזלים בו ומבטלים אותו לגמרי.

אבל דעת תורה אחרת,

דעת תורה אחרת.

כי יגנוב איש,

אומר רשי,

אמר רבי יוחנן בן זכאי,

חס המקום על כבודן של הבריות.

שימו לב, אפילו על הגנבים חסה התורה.

אדם שגונב שור עושה,

יש הבדל כמה מחייבים אותו לשלם אחר כך.

שור שהולך ברגליו,

הגנב הולך והשור לידו, הולכים ביחד,

ולא נתבזה גנב

כי הוא לא נשא אותו על כתפו,

אז בגלל שהוא לא התבזה הוא ישלם יותר, ישלם חמישה

תחת השור.

אבל אם הוא גנב שא,

והוא לקח את השא הזה והרים אותו על הכתפיים,

הוא ישלם ארבע רק.

למה?

כיוון שהוא נתבזה,

שהוא היה צריך לקחת אותו.

נשאלת השאלה,

מה ביזיון יש לאדם פחות ערך כגנב?

איזה ביזיון?

גנב. עצם זה שהוא גנב זה ביזיון.

זה שהוא לוקח את השא זה המקצוע, זה העבודה.

הוא בעצמו לא חש לביזיון, אחרת אם הוא היה מתבזה,

לא היה לוקח אותו על עצמו.

אבל התורה מעריכה בכל אופן את הגנב

ומתחשבת בכבודו של הגנב,

כיוון שיש בו חלק אלוק הממעל.

אז בכל אופן,

למרות פחיתותו של הגנב,

התורה אומרת, כן, אבל היה פה ביזוי הצלם אלוקים שיש בגנב,

ועל זה הוא ישלם פחות.

אנחנו היינו רואים דברים כאלה.

תראה את הגנב הזה, לא מתבייש, לוקח את השא על הכתפיים,

תראה, הולך לו, כאילו זה שלו, של אבא שלו.

ראית?

והתורה אומרת, רגע, רגע, הלו, תתחשב בו, תראה איזה ביזיונות.

אומרים, הוא לא מתבזה, הוא מבסוט.

אם יש לו אפשרות לקחת עוד עדר, הוא ייקח עדר.

אומרים, כן, אבל יש לו צלם אלוקים וזה ביזוי.

זה ביזוי. צריך להוריד לו קצת במחיר.

שמעתם דבר כזה?

אז מכאן נבין כמה גדול חיוב בכבוד הבריות.

אז כמה צריך לכבד את הבריות,

וכמה אנחנו לקויים בזה.

וגם גדולי עולם לא עמדו בניסיון זה, כבוד הבריות.

כמו שמובא בגמרא, עוד פעם,

שעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, שלא חלקו כבוד זה לזה.

וברור שאין נייחס להם תאבון בגסותו,

כפי שזה אצלנו.

והתביעה כלפיהם הייתה לפי ערכם ומעמדם.

ברור.

אבל אתם יודעים מה זה כבוד הבריות.

נגיד אחד קוראים לו הרב פלוני והשני קוראים לו הרב פלוני.

ופתאום רב אחד קורא לשני בשמו בלי הרב פלוני.

אז לכאורה כאילו חברים, כאילו מדברים ביניהם.

אתה תקרא לי ככה, אני אקרא לך ככה.

זאת אומרת,

לא מתאים לך להגיד לו תואר.

זו פחיתות.

זה לא חולקים כבוד זה לזה. צריכים לדבר בכבוד זה לזה.

אז למה אתה מוריד לו את התואר?

למה?

על זה מתו 24,000, תלמידי רבי עקיבא.

אז צריך לדעת את כבוד הבריות.

וכל אחד צריך לנטוע בו את הכרת ערך הנבראים וכבודם,

ואנחנו מחויבים לכבד אפילו דומם,

דומם,

כיוון שהקדוש ברוך הוא בראו

בכל שכן את האדם שנברא בצלם.

אומנם קיים גם כן חיוב,

שימו לב, יש עוד דבר,

שלא נחשוב שזה בצורה גורפת

שהאדם צריך לכבד את הבריות בכל מצב, ואם גנבים אז כל שכן כל בני האדם.

לא.

יש חיוב גם לשנוא את הרשעים.

ושונאי השם,

יש רשעים ויש שונאי השם.

כמו שאמר דוד המלך, הלא משנאיך השם אשנא,

ובתקוממיך אתקוטט,

תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי.

וחייבים לקיים את החיוב הזה.

חייבים.

אבל יחד עם זה צריך לדעת

את ערכו הרם של כל נברא ונברא.

זה לא אומר שאם אתה מחויב על פי תורה לשנוא את הרשעים

או את שונאי השם,

שאתה לא תדע את ערכם הרם.

אתה צריך לדעת שיש ערך רם לכל נברא.

בהערה נפלאה בזה אנחנו מוצאים

בסוף פרשת יתרו,

ששם כתוב, ולא תעלה במעלות על מזבחי

אשר לא תגלה ערוותך עליו.

רש״י שם מסביר

שעל ידי המעלות, מעלות זה מדרגות,

אתה צריך להרחיב פסיעותיך,

כי כשיש מדרגה צריך להרחיב את הפסיעה.

ואף על פי שאינו גילוי ערווה ממש, כי אם הכהן הולך

ויש לו שמלה,

אז הוא הולך והוא מרים את הרגל,

אז שלא תגלה ערוותך.

והרי אצלו אין גילוי ערווה ממש,

שהרי כתוב הכהנים היה להם מכנסי בד מתחת לזה,

מתחת לשמלה,

היה להם מכנסי בד, שלושת רבעי מה שנקרא,

אז ממילא אין פה ממש.

אבל מכל מקום הרחבת הפסיעות זה קרוב לגילוי ערווה.

ואתה נוהג בה מנהג ביזיון.

אז כשאתה עולה למזבח,

אתה נוהג מנהג ביזיון כשאתה מרחיב את פסיעותיך בעלותך למזבח.

שמעתם?

אז צריך לחוש לכבודן של האבנים.

והרי דברים קל וחומר.

ומה האבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על ביזיונן?

אמרה תורה, לא תתנהג בהם מנהג ביזיון.

אז חבר שלך,

שהוא בדמות היוצר שלך, בורא עולם,

הוא מקפיד, הקדוש ברוך הוא, על ביזיונו,

על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר בכבודו.

אם כן, הערה זאת מדברת בעד עצמה ואין להאריך.

ומצינו שתובעים אדם לאחר פטירתו שאלה, שואלים אותו.

המלכת את חברך?

זאת אומרת, עשית את חברך מלך עליך?

שואלים אותו גם, המלכת את קונך?

עשית את הקדוש ברוך הוא מלך?

באותה לשון שואלים.

המלכת את חברך?

כי חברך הוא בצלם אלוקים.

אם אתה ממליך את הקדוש ברוך הוא,

אתה צריך גם את הצלם אלוקים להמליך.

המלכת את חברך או לא?

שכל אדם דומה למלך, שהרי הוא בצלם אלוקים.

וכשם שקיים חיוב לכבד את הזולת

בלהכיר את ערכו,

כך חייב גם אדם להכיר את ערך עצמו.

גם אתה בצלם אלוקים.

האדם הלובש בגדי מלכות

מתגאה בזה.

ואם אתה צריך להכיר בערך עצמך שאתה בצלם אלוקים,

אז אתה צריך להכיר את ערכך.

לכן כל אחד

צריך להתגאות בצלם אלוקים שיש בו,

והגאווה הזאת מותרת,

כיוון שאם האדם יכיר את ערכו ומעמדו בבריאה,

ויסיק למעשה את המסקנות הנובעות מכך,

על ידי זה ייפתח לפניו פתח לחיי אמת,

שהרי האדם מטבעו חי את חיי הגוף ורצונותיו,

וכוחות של בעלי חיים מושלים בו,

היצרים שלו.

ואם יכיר אדם את ערכו ומעמדו,

ההכרה הזאת תביא אותו שימאס בחיי הגוף ותאוותיו,

וישאף להתרומם לחיים רוחניים.

כשהכרה כזאת מבוססת באדם והוא מתגבר על חיי הגוף,

יוצאת הנפש

ממאסר החומר שהיא נתונה בו,

והאדם מתחיל לחיות חיי נפש,

ואז מרגיש כי חייו הם בעולם אחר.

והוא זר

בעולם הזה,

גר בארץ נוכרייה,

וכל חמדות העולם הזה זרים לו.

ביחס שלו עליהם לכל העניינים הגשמיים זה כמו יחס בת המלך

לבעלה עירוני ומתנותיו.

המסילת ישרים מביא דוגמה.

הוא אומר, וגם הנפש לא תמלא. אנחנו צלם אלוקים, אנחנו רוחניים, אנחנו חלק אלוקה ממעל.

אנחנו מלך.

אז הוא אומר, וגם הנפש לא תמלא.

הנפש, כמה שתיתן לה, לא תסבע. הגוף,

תן לו,

תוך דקות הוא מלא.

תן לו עוגת דבש,

אתה לא יכול לגמור עוגה שלמה,

ודאי לא שתיים.

דבש מצאת, יכול דייק הפן תסבע והכה אותו.

אתה לא יכול.

תן לו דבר ממתק. הוא לא יכול.

לא יכול.

יש גבול,

גבול מיידי לגוף.

הנפש, אין לה גבול.

הנפש לא תמלא.

תן לאדם חוכמה,

בלי סוף הוא יכול לספוג.

בלי סוף.

למה?

הנפש היא רוחנית, חלק אלוקה ממעל.

על הפסוק הזה אומר המסילת ישרים, משל לעירוני

שנשא בת מלך.

אם יביא לה כל מה שבעולם,

אינם חשובים לה כלום. כל מתנה שיביא לה בעולם, לא חשוב אצלה כלום.

למה? שהיא בת מלך.

בת מלך,

יש לה את הדברים הכי עיקרים, הכי טובים שיש בעולם.

מה אתה יכול להביא לה כבר?

מה אתה יכול להביא לה?

ככה הנפש.

הנפש שלנו היא עשירה, היא בת מלך.

אם תביא לה את כל מעדני העולם, אינם כלום בשבילה.

מה תביא לה?

שיחי ממנגל?

מה תביא לה?

חומוס לנגב? מה תביא לה?

מה אתה יכול לפתות את הנפש בהנאות העולם הזה?

אם תביא לה את כל מעדני העולם, אינם כלום בשבילה.

למה?

משומשים מן העליונים.

ומובן שאם הנפש חיה באדם,

אז הנפש משבחת ושרה לבורא.

האמונה פשוטה בתכלית.

העולם הבא מובן מאליו.

האדם עובד את בוראו כראוי.

אם הנפש חיה אבל באדם,

אם הנפש מתה מסכן והוא כל חייו גשמיים,

נחמד הניצן, חיי בהמה הוא חי.

לכן אם הנפש חיה באדם, הנפש משבחת,

שר על הבורא.

האמונה פשוטה בתכלית.

העולם הבא מובן מאליו.

והאדם עובד בוראו כראוי.

אם כן, עד כמה גדול החיוב שיכיר האדם את ערכו האמיתי בהתבוננות עמוקה וחודרת,

וינהג למעשה כפי שמחייבת ההכרה הזאת,

כך יזכה אדם

לתכלית בחיים.

אבל גם זה לעומת זה עשה אלוקים?

ועם כל גדלות של האדם ורוממות נפשו,

קיימת בו גם שפלות נוראה, כי גם זה לעומת זה עשה אלוקים.

ובדיבור קל אפשר לפתות את האדם הזה,

להתעלם מעתידו ולהפקיר את תכליתו.

ובני האדם מאבדים את רכושם הרוחני שרכשו בעמל שנים על ידי פיתוי קל של איזה רשע.

יכול לבוא רשע ולהוציא בן אדם מן הכולל בשנייה.

ידבר איתו, יקשקש לו כמה מילים, מה יצא לך בצד כזה?

טרינג!

מוציא אותו.

יכול בן אדם לראות אחד שמתמסר לעבודה וזה וזה, ואתה השתגעת, תגיד, מה יצא לך מזה? כל החיים שלך אתה ככה, וזה וזה, ולמה אתה לא יוצא קצת וזה וזה? טרינג! מוציא אותו.

איפה ראינו שזה עבד בפעם הראשונה?

אצל האדם הראשון.

האדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא.

דיבור קטן של אשתו, הוא התפתה ונפל והעפיל את כל העולם והביא מוות לעולם.

דיבור קל!

עבר על ציווי מפורש לבורא.

אומנם אנחנו לא מסוגלים להבין את חטאו של האדם הראשון,

כמו שאמרו חכמים זיכרונך שהוא עשה עבירה לשמה,

יש עוד דברים עמוקים שנאמרו בזה,

אבל התורה אומרת שגם זה היה צד בחטא.

אז האדם הגדול והמרומם ביותר,

קיים בו גם כן צד של שפלות להתפתות

ולעבד את מעמדו ותכליתו.

האדם בטבעו, שימו לב,

צר עין וקנאי.

האדם בטבעו צר עין וקנאי,

ומוכן לבלוע את רעהו חי בגלל קנאתו בחלק רעהו.

מקנא למה לו יש שני צימרים ולא אחד?

למה יש לו יותר ולא פחות?

למה יש לו גדולים ולא קטן?

למה?

והוא אוכל את עצמו כל הזמן.

בני אדם משועבדים כל כך למידותיהם הרעות,

עד שרובם מאבדים את עולמם בגלל זה,

שהרי הקנאה והתאווה והכבוד

מוציאים את האדם מהעולם.

לא רק מהעולם הבא, גם מהעולם הזה.

כל כך הוא לוקח ללב,

עד שהוא מת משבץ לב.

ומובא בגמרא, בבבא מציעה

דף קופזן.

רב הלך לבית הקברות

ועשה מה שעשה שם.

רש״י אומר שהיה יודע ללחוש על הקברות

ולהבין על כל קבר וקבר באיזה מיתה מת,

ממה הוא מת,

מה גרם למיתתו.

והוא אמר רב,

ככה מעידה עליו הגמרא,

ש-99 מתים בעין הרע ורק אחד בדרך ארץ.

99% מהמתים

מתים מעין הרע של אנשים

ורק אחוז אחת זה משאר הדברים.

אין לאדם כל טובת הנאה

מהמידות הרעות.

זה שיש לו מידות רעות, אין לו טובת הנאה.

בכישלון הפיתוי,

כשיש פיתוי, אדם נכשל ומתפתה,

אז יש בזה הנאה גשמית.

אבל כשאדם נכשל במידות, אין כל הנאה.

אדרבה, המידות רק מזיקות לו.

מוציאות אותו. כשהוא קנאי, מה קורה?

הוא עצבני.

כשלא יורדים לו כבוד, הוא מתפוצץ.

כשהוא שואף לתאווה והוא לא משיג אותה, היא הורגת אותו.

אז אין לו מזה הנאה.

המידות הרעות הורגות אותו ממש.

אין לו הנאה.

ואפילו אצל קין,

הבן של האדם הראשון,

למרות

גדלותו הנוראה, הוא היה נביא,

והוא ירד לעומק ידיעת סוד הקורבנות,

והיה הראשון שהכיר ונכנס בסוד העבודה הזאת של הקורבן.

אבל בכל זאת, כשהקריא בפעם הראשונה,

השתתפה בהקרבה הזו גם מידה של צר עין.

הייתה לו עין צרה.

עין צרה הייתה לו.

ויבא קין מפרי האדמה מנחל ה'.

מה זה מפרי האדמה?

מן הגרוע שבאדמה.

הביא פשטן.

עין צרה. אתה הולך לשבח את השם. אתה מבין את הסוד

של הקורבן, ומה אתה מביא בסוף עם העין צרה שלך?

אה?

עגבנייה סוג ד'.

אתה כבר מכניס אורחים.

אתה כבר עושה משהו.

אז מה אתה נותן להם? את העוגיות שנשארו לך מאתמול יבשות?

צר עין.

עד כדי כך גדולה השפלות באדם

ומתערבת

אפילו במעשיו הטובים.

ומן המפורסמות,

בקופות צדקה מוצאים הרבה מטבעות שחוקות.

למה?

או שטרות הכי משופשפים. למה?

פרי צרות העין

של אותו אלמוני שעדיקותו דחפה אותו לתת צדקה,

אבל גם עינו גרמה שיטן את הפרוטה השחוקה.

ישאיר לעצמו את הפרוטה החדשה.

זאת אומרת, גם כשהוא נותן אז הוא מחפש את כל אלה שכבר הוא רוצה להתפטר מהם, ויאללה, שם אותם בקופת צדקה.

עוד כל העשיריות הגורות שיש לו אוסף את כולם,

שם אותם שם.

מובא בשם הזוהר הקדוש.

למה התורה

למה התורה לא מפרשת את השכר של העולם הבא במפורש? למה היינו צריכים לקבל את זה בתורה שבעל פה ולא קיבלנו את זה בתורה שבכתב?

למרות שכתוב לנו פסוק שממנו אנחנו למדים על השכר לעולם הבא.

אבל למה לא כתוב במפורש את השכר?

דבר זה נעשה בכוונה לטובת האדם,

שאם לא כן,

לא היה שייך לעבוד השם לשם שמיים בלי תקוות שכר.

אם היית יודעת שכר בול שהתורה הבטיחה,

אתה לא יכולת לעבוד השם לשם שמיים בלי תקוות שכר.

כמו שצריך לעבוד בלי תקוות שכר. לא שאין שכר,

יש שכר.

אבל לא לקוות לשכר ובגלל זה אני עושה.

וכמו שאמר התנא,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר.

אם ידע האדם את גודל השכר,

לא ימלט מהשתתפות של נגיעה של תקוות השכר בעבודתו.

והבחירה שלו לעבוד השם לא תהיה באותה מסירות וזכות

כמו שעושה בלי ידיעת שכר המצוות.

יש מעשה נפלא שהזכרנו בכמה הרצאות מרבי עקיבא, שפעם אחת

בערב ראש השנה הוא ראה שנגזר על הדות שלו,

שהמלכות

תחייב אותו במס

של 600 כסף.

אז מה הוא עשה?

הוא לא אמר לדות שלו,

והיה שולח כל פעם עניים שהיו רוצים לבקש מרבי שמעון צדקה,

היה שולח אותם גם לדות שלו.

והוא היה נותן להם, נותן להם, נותן להם, לקראת סוף השבוע.

עצרו אותו השלטונות ושמו אותו בבית האסורים בגלל שהוא העלים מס.

אז הוא ביקש עזרה מרבי שמעון שיחלץ אותו.

אז הוא שלח אליו, תעשה חשבון, כמה צדקה נתת השנה.

אז הוא ספר לפי הספרים,

ויצא שהוא נתן 594 כסף.

אמר לו, תביא לי שש.

נתן לו שש,

שיחד את השומר ושחרר אותו.

אז הוא שאל אותו, תגיד לי, מה עשית?

מה עשית?

בשביל מה שאלת אותי כמה אני נתתי? ואחר כך אמרת, תביא לי שש, ואחר כך ככה.

היית לוקח שש בעצמך, נותן לזה, ושאלה מלא ישראל, בשביל מה החשבון, מה אכפת לך מה החשבון שלי?

הוא אומר לו, לא,

אני ידעתי כבר מראש השנה,

שנגזר עליך שיענשו אותך במיסים 600 כסף.

אז לא רציתי שילך למס,

רציתי שילך לצדקה ויהיה לך על זה שכר.

אז שלחתי לך את העניים,

וברגע שנגזר עליך הפסד כזה למס,

אז אתה המרת אותו כשנתת את זה לצדקה.

אבל כיוון שנתת פחות,

594 ולא 600 מה שנגזר,

היה צריך להשלים עוד שש.

אז לכן ביקשתי את השש, ובשש עשיתי מה שעשיתי.

אמרו, אז היית לוקח לי בהתחלה מראש השנה, הייתי נותן את השש מאות ביום הראשון, וגמרנו.

אמר לו, לא, רציתי שתיתן לשם שמיים.

אם הייתי אומר לך, ודאי שהיית נותן 600, אבל להיפטר מהעונש.

לא היית עושה את זה לשם שמיים.

ואני רציתי שאתה תיתן את זה לשם שמיים.

זה היסוד שאנחנו לומדים פה.

היסוד הוא שהתורה חיסתה מאיתנו את השכר,

כדי שנעשה לא לקבלת השכר,

אלא שנקבל את זה בגלל שאנחנו רוצים לעבוד את הבורא בלי ידיעת שכר המצוות.

אם היה ידוע גודל השכר הצפוי למקיימי התורה,

כמה קנאה וצרות עין היה הדבר גורם על כלל ישראל מצד אומות העולם.

אם אומות העולם היו יודעים שעל כל מצווה אנחנו מקבלים ככה,

נגיד הנחת תפילין מקבלים 50 עולמות,

דלית מקבלים 70 עולמות,

שבת מקבלים מיליונים עולמות,

חידוש בתורה מקבלים טריליונים,

וואי, אומות העולם היו שומעים שבגלל שאנחנו זכינו בתורה, זה מה שאנחנו מקבלים. הרי הם מאמינים בתורה.

והיו שומעים שעם ישראל מקבל שכר בגלל שהם קיבלו את התורה כזה,

צרות עין שלהם היו שוחטים אותנו.

מה צרות עין?

הרי למה הם שונאים אותנו עד היום? למה נקרא שמא הר סיני?

כי ירדה שנאה לעולם. מה ירדה שנאה לעולם?

כי קיבלנו אנחנו את התורה ולא הם.

אבל הם לא רצו, לא משנה, אבל אתם קיבלתם.

היה מכרז, רצית פה שטח? הציעו מכרז.

בא, אחת זכה. מה אתה מקנא בו?

היית מציע גם במכרז?

אתה אפילו לא ניגשת למכרז, אז מה אתה מתפוצץ?

ככה זה.

צרי עין.

אז לכן הקב'-הוא שמר עלינו שלא פרסם את גודל השכר.

וגם בישראל היו צרי עין אלה שמבטלי התורה היו מתפוצצים מזה.

מה העולם היה נחרב ושמם מרוב קטטות, מלחמות והריגות?

אז מחסדי שמיים שלא גילו לנו את שכר המצוות כלל

ועל זה נאמר, עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחקלו.

אפילו הנביאים לא ראו את גודל השכר שמזומן לחיי העולם הבא.

למה?

עין לא ראתה זולתך, רק אתה יודע.

וזה יעשה למי?

למחקלו. אלה שחורכי ה' ממתינים, מצפים,

יודעים שהקב'-ברוך-הוא ייתן מה שייתן.

אף אחד לא יודע את השכר הצפון.

ועל זה המידות הרעות אינן מתפרצות לצאת ולהחריב עולם ומלואו.

זה מה שה' חסך מאתנו,

שהמידות הרעות לא יתפרצו לצאת ולהחריב עולם ומלואו.

לא יחריב עולם ומלואו.

תסתכלו עכשיו, תסתכלו. מועמר קדאפי,

רק נפל, ראו שאין לו סיכוי, ישר תנפלו לו על הכסף.

עקלו לו 50 מיליארד.

יא מחריטים, יא שוויצרים,

יא אמריקאים,

לא ידעתם שיש לו, הרי הכסף היה אצלכם.

ידעתם שזה הכול גניבה. מאיפה ידעתם?

מה, הוא עבד וקיבל 25 שקל שעה.

למה לא עקלתם לו אז?

כי נהניתם מזה, אה?

הרווחתם מזה ריביות, הרווחתם מזה זה, הבנקים שלכם התנפחו,

הכל היה בסדר.

קיבלתם נפט, קיבלתם הכול.

עכשיו הוא נפל,

ישר העין נלטשה על הכסף.

כאילו הם שומרים את זה בשביל העם הלובי.

יא חביבי, איך זה עובד.

מובארק נפל, ישר הלאימו לו את הכסף.

רק נופלים, לוקחים ישר את הרכוש.

איי, איי, איי, איי.

זה המידות הרעות מתפרצות לצאת ולהחריב עולם לו.

לכן הקדוש ברוך הוא מסתיר את שכר המצוות שלא תשלוט בהם עין רעה של אומות העולם,

ולא יגרום נזק לישראל על ידי זה.

יפה עד כאן?

לא נורא.

רגע,

עוד משהו קטן,

בשביל שננצל מכל המידות הרעות.

יש מידה אחת

שתתקן אצלנו את הכול, אם נלמד אותה טוב ונעבוד עליה. קוראים לה

מידת הביטחון.

אם יהיה לנו ביטחון בשם,

אז מה אתה מקנא?

מה אתה מקנא?

אתה יכול לקבל יותר ממה שהשם גזר?

אתה לא יכול.

אז מה, אם תקנא זה יעזור לך? זה יעבור אליך?

אם הוא גזר זה יעבור גם בלי שתקנא.

ואם תקנא זה יעבור? לא יעבור.

אז ממילא בשביל מה?

תלמד ביטחון.

תפתח בשם,

תעשה כל מה שצריך על פי השם,

לא תקנא,

לא תתפוצץ, לא תכעס. שום דבר. אתה תחיה חיים משהו מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, מדהים.

והנה כתוב פה בחובת הלבבות, בשער הביטחון כך.

הבוטח באלוקים

יביאנו הבטחתו עליו, דהיינו, משהו בוטח בשם,

שלא יעבוד זולתו.

הוא לא עבד של אף אחד.

הוא לא צריך את זולתו.

הוא עובד רק את השם יתברך.

הוא לא עבד של אף אחד.

ולא ייקבע לאיש.

מה אתה מקווה לאיש?

יש הקב' ברוך הוא, קבע אל השם,

חזק ויאמץ ליבך, מקבל השם.

מה אתה מקווה אליו?

מאיפה יש לו?

ממנו.

אז למה אתה צריך אותו?

למה אתה צריך לגשת לברז אם אתה יכול לגשת לשיבר?

משום מה?

אז הוא לא ייקבע לאיש.

מי שבוטח.

והוא לא יהיה יחן לבני אדם.

שום ציפייה משום בן אדם.

הוא לא צריך אף אחד.

ולא יעבדם להתרצות עליהם.

יש אנשים שעושים כל מיני דברים בשביל למצוא חן בעיני אנשים, זה, זה, זה,

לשמור לב, לשמור לך, כל מיני חשבונות כאלה.

אבל זה בגלל שאין לך ביטחון.

ולא יחניף להם.

למה? למה מחליפים לבני אדם?

למה? בשביל להוציאים ממנו.

מה אין? אתה עשר, אתה נשמה, אתה אחי.

אין כמוך.

פששש. איזה מעלות, איזה צדקות, איזה זה.

למה? יום אחד הוא ישחרר משהו, לא?

אז הוא אומר, לא יחניף הבוטח.

ולא יסכים עימהם

בבלתי עבודת האלוקים.

אז זה שבוטח בשם

גם לא מסכים על דברים שהם נגד עבודת האלוקים.

נגיד אחד אומר משהו, וזה נגד האלוקים.

אז זה, אם אין לו ביטחון,

אז הוא אומר, יכול להיות, זה ככה, לא, חצי מאשר, חצי לא מאשר, ככה זה.

למה?

הוא פוחד שאם הוא יגיד, לא, הוא יכעס עליו,

ואז הוא כבר לא יקבל ממנו שום דבר.

אבל זה שבוטח באלוקים,

הוא אומר ישר על השולחן, מה פתאום? זה אסור.

אסור לעשות ככה.

ההוא ייפגע,

ההוא כבר לא יהיה חבר שלו, או שהוא לא ייתן לו.

מה זה מעניין אותו? הוא בוטח בשם. למה? הוא תלה בו משהו?

רק אחד שבוטח יכול להיות אמיתי בעבודת האלוקים.

אם לא, הוא חייב להיות זייפן.

חייב להיות מזויף.

ולא יפחידהו עניינם

ולא יירא ממחלוקתם.

אדם שבוטח בשם,

שום עניין. אומרים, תשמע, לא כדאי לך להתעסק עם זה ולא כדאי לך זה.

למה לך? אחר כך אין לך בעיות? אחר כך זה.

לא מפחד מאף אחד,

כי הוא בוטח בשם, כי אי אפשר לגעת באדם בלי גזירת הקדוש ברוך הוא.

אי אפשר.

אי אפשר.

טנקים יבואו.

אי אפשר.

אי אפשר.

מה שגוזר השם,

זה מה שיהיה. ואם השם גזר אחרת,

אי אפשר. אפילו אם טנקים ישמרו עליך, אי אפשר. אי אפשר.

והנה, היו טנקים למובארק וצבא שלם ולא הצליחו לשמור עליו.

ברח.

אי אפשר.

אי אפשר.

אז לכן מי שהוא בוטח בשם לא מפחד מעניינם וגם לא מפחד ולא ירא ממחלוקתם.

אם תהיה מחלוקת וזה, אומרים לו עזוב אותך, בשביל מה לך מחלוקת וזה וזה.

הוא לא פוחד ממחלוקת אם הדברים הם אמיתיים על פי התורה.

הוא לא מפחד מכלום כי יש לו ביטחון בשם בלבד.

מה כן?

אבל התפשט מבגדי טובתם

ותורח הודאתם

וחובת תגמולם.

כשאדם בוטח בשם,

אז הוא מתפשט מכל הבגדים של הטובות שלהם.

הרי המחניף,

לא הבוטח, המחניף,

הם מלבישים אותו כל פעם בשבחים, בדברים, במתנות, בטובות,

אז הוא כאילו לבוש כל הזמן.

בגדים שלהם, בגדי טובתם זה נקרא, כאילו בדרך משל.

אדם כזה שהוא בוטח, הוא מתפשט מכל, אל תביא לי, אל תעשה לי, אל תעזור לי, תהיה בריא.

אין צורך.

מתפשט.

וגם הוא לא צריך לטרוח בהודאתם.

כי כל הזמן אתה צריך, אם אתה חנף ונזקק לבריאות, אתה צריך כל הזמן להודות להם.

תודה, תודה, תזכר מצוות, זה כל הזמן, כל הזמן. חלילה, אם אתה לא תגיד ככה, אז הוא לא ייתן לך.

אז אתה צריך כל הזמן לנפח, נפח, נפח.

אתה מבין?

אבל בן אדם שבוטח יכול להתפשט מבקדי טובתם וטור חודתם, וגם חובת תגמולם, הוא לא צריך להחזיר להם שום דבר,

כי הוא לא לקח שום דבר.

וגם עוד דבר חשוב ביותר, אם יוכיח אותם,

לא ייזהר בכבודם,

ואם יכלימם,

לא יבוש מהם,

ולא ייפה להם השקר.

זאת אומרת,

יש מצווה תוכיח תוכיח,

וכשצריך להוכיח את השני, צריך להוכיח ולקיים את המצווה.

אבל מי שהוא חנף, הוא לא יוכיח.

רק מי שהוא בוטח בשם, הוא יוכיח.

וכשהוא יוכיח, הוא יוכיח בצורה שלא ייזהר בכבודם.

כי אם התורה אומרת להוכיח כמו שצריך להוכיח,

הוא לא ייזהר בכבודם.

אם אנשים עוברים על דת ישראל ועושים את זה ביד רמה,

אומר הרמב״ם שצריך לצאת עליהם, לבזותם, לקללם וכו' וכו' וכו'.

אז יש אנשים שאולי יוכיחו,

אבל הם חנפים עדיין.

תשמע, זה לא יפה, זה ככה וככה וככה. ואם הוא יגיד לו כמה פעמים והוא לא ישמע לו, הוא יעזוב אותי, מה אכפת לי ממנו? לא.

כתוב שצריך לבזות את זה עד שישוב מדרכו.

למה אתה לא עושה ככה?

אתם יודעים למה הוא לא עושה ככה?

כי הוא חנף.

כי אין לו ביטחון בשם.

הוא פוחד שהוא יסתכסך.

התורה אומרת לו, חביבי,

אתה תוכיח ולא תיזהר בכבודם במקום שאני ציוויתי כך.

וגם אם יכלימם, לא יבוש מהם.

ולא ייפה להם את השקר. לפעמים הם חרטים ככה, ככה, והוא מיפה את השקר. כאילו הוא אומר,

כן, זה לא בדיוק, אפשר להבין אותו, אפשר להבין אותו. זה, יש צדדים לכאן, יש צדדים לכאן.

מיפה להם את השקר, זה החנף.

אבל הבוטח, לא.

ויש על זה פסוקים.

כל מה שלמדנו עכשיו, אומר בעל חובת הלבבות, רבנו בחיה, הנה הפסוקים.

כמו שאמר הנביא ישעיה,

ואדוני אלוהים יעזור לי,

כיוון שאני בוטח בשם שהוא עוזר לי, ואין מישהו אחר.

על כן לא נכלמתי,

על כן שמתי פניי כחלמיש,

ואדע כי לא אבוש.

ואמר יחזקאל הנביא,

אל תירא מהם.

ומדבריהם אל תירא.

ועוד פסוק.

מדבריהם אל תירא,

ומפניהם אל תחת.

ואמר ירמיה,

אל תירא מפניהם.

ואמר, אל תחת מפניהם.

ואמר יחזקאל,

כשמיר חזק מצור נתתי מצחך.

אז זאת אומרת,

מי שבוטח,

מרוויח את כל הבעיות שלמדנו הערב.

כל הצרות והכנעות,

וצרות העין, והכעסים,

והתאוות, והכבוד.

מה אתה צריך כבוד? אתה צריך כבוד מהאנשים?

כבוד של אנשים זה שקר.

הרי ברגע שתסטה ממה שהם חושבים עליך כהוא זה,

יחרפו ויגדפו אותך.

אין

כבוד אמיתי שאדם יודע לתת.

אין.

רק הקדוש ברוך הוא.

אתם יודעים למה קוראים לקדוש ברוך הוא מלך הכבוד?

לא בגלל שאנחנו מכבדים אותו,

כיוון שהוא מכבד את יריעיו.

הוא מלך הכבוד

שהוא מכבד את יריעיו. זה מלך.

אנחנו לא יודעים לכבד אחד את השני.

אנחנו עושים טובות רק, אתה יודע, ככה, בקטנות, כאילו זה, ויוצאים ידי חובה, וזהו.

אבל הכבוד האמיתי,

הכבוד האמיתי,

זה הקדוש ברוך הוא.

אז מה אתה צריך מאנשים?

מה אתה מחכה להם?

ואם אתה מחכה להם, אתה תלוי בהם, אתה מסכן.

אתה מסכן.

מי היה מסכן כזה?

מי שקבל הכי הרבה כבוד בעולם ולא הסתפק.

מי זה המן?

127 מדינות, כולם שטיח פרסי,

משתחווה לו,

ולא מספיק לו.

הוא אומר, וכל זה איננו שווה לי.

למה? כי יש יהודי אחד, מרדכי, יהודי, שלא יכרע ולא ישתחווה.

זה קלקל הכול, לא שווה כלום.

הורגים את העם הזה.

כל העם צריך להרוג. שאני לא אזכור בכלל שהיהודים.

שמעתם?

כבוד.

מה אומר מועמר קדאפי?

להרוג את כולם. מישהו לא מכבד אותי? לא.

יש הפגנות, יש זה, יש זה. מה אומר כל העולם?

מה פתאום? בני העם, מי אוהבים אותי?

בני העם, מי אוהבים אותי?

מה, הם לא רוצים.

זה רק אל-קאידה.

נראה אהבל, אה?

הוא לא אהבל.

הוא אומר, מה עושים האמריקאים? נלחמים באל-קאידה. איפה?

באפגניסטן, בפקיסטן, בכל, יכולים להרוג ולחסל חופשי.

לפני שלושה שבועות חיסלו שישים וכמה,

ארבעים ילדים מביניהם.

אין להם שום בעיה, העולם לא צועק עליהם, כי זה אמריקה.

אמריקה אומרת את מי מותר להרוג ומי לא.

אז הוא אומר, גם אני.

אני נלחם באל-קאידה.

אז אני כמוכם, אני אמריקאי.

אני הורג את כולם.

נראה טמבל, אה?

אבל הוא כבר מכין את זה למשפט בהאג.

מכל מקום,

העולם שקר.

אין כבוד מאנשים.

אל תחכה, אל תצפה.

נתנו לך, תגיד תודה רבה, תהיה בריא. אל תאמין לזה, סע, סע, חבל. אל תחזיק מזה, אל תספר על זה אפילו.

כבוד אתה יכול לקבל רק מהקדוש ברוך הוא. אם עבדת אותו באמת, אתה תקבל כבוד.

מה זה כבוד?

הרי כבוד חכמים ינחלו.

זו הבטחה אלוקית.

כי מכבדי אכבד

ובוזי יקלו. אני לא צריך לבזות את המבזים אותי, הם לבד יהיו קלים מעצמם.

אבל מכבדי,

אני אכבד בעצמי, אומר הכבוד. מה אתה צריך כבוד של בני אדם?

אבל אדם משועבד, משועבד למידות שלו. הוא רוצה כבוד. הוא רוצה, אפילו שלא מגיע לו. הוא רוצה, רוצה, רוצה, רוצה.

מי ישחרר אותך מזה?

מידת הביטחון.

אם יהיה לנו ביטחון בשם יתברך,

לא נזדקק לאיש.

לא נזדקק.

נזדקק להם מתי?

לעבודת השם.

לעבוד בחברותא, בצוות.

להרים קרן השם יתברך בעולם.

זה כן, צריך את הבריות. חייבים להיות בצוותא.

צריך להיות באחדות.

אבל למטרה נעלה אחת שהשם ציווה עליה.

כל דרך אחרת

תתרחק כמה שיותר ותתעסק בתכלית שלך עולם הבא,

שאם אתה לא רץ לשם, אתה נופל בבאר שחר.

אם אתה נוסע בכביש ואתה באמצע מדבר בפלאפון ולא רואה את הכביש,

ודאי שתיפול לתהום.

לכן

אנחנו צריכים להגיע למסקנה, לצאת מפה ערב עם החלטות בעניין הזה.

ואם לא תזכרו את כל מה שאמרתי,

בשידור חוזר באתר שופר.net,

תוכלו לחזור על הדברים שוב ושוב ושוב עד שנגיע כולנו לעולם הבא באמת.

תהיו בריאים.

מי שיש לו שאלות, בבקשה.

כן.

הערב אבל אין שאלות על זמרים, אז מי שרוצה לשאול על זמרים, שלא ירים את הימים.

כן.

ככה נתבקשתי על ידי המארגנים.

שלום.

אני זכיתי במשך למעלה משנה להיות תלמידו של הרב הגאון הרב יצחק יוסף בישיבה הקדושה שלו בירושלים. תודה. אני לא רוצה שתמשיך, בזה זה נגמר. כן, שאלה הבאה.

ככה אני רוצה ושמעתי, שאלה הבאה.

שאלה הבאה.

יש עוד שאלה?

שאלה נוספת.

כן, שאלה נוספת.

יש עוד שאלה?

כן, תן לו, בבקשה.

כן.

אני מבקש שם לא להפריע, שלא תיענש מן השמיים.

כן.

מה קרה?

כן.

הלאה, דבר.

ערב טוב, כבוד הרב.

ערב טוב.

אנחנו קודם כול מקדמים אותך במרכז ברוך הבא.

מי שיודע, זה כבר 26 שנה שביקרת אותנו בפעם הראשונה,

ועכשיו, לאחר 26 שנה,

חלו הרבה שינויים.

כן.

זה עצוב לראות את הדבר הזה, כי...

זה ככה, כל ערב שולחים אנשים כאלה בשביל להפריע. כן.

יש לי כמה שאלות, שזה גם רצון האנשים לשאול, והם כבר מתביישים קצת.

בבקשה. אז אני אשאל שאלה ראשונה.

המושג חזרה בתשובה,

מקובל שזה מושג שהאנשים,

או שהיו חילונים ולא קיימו מצוות, ועכשיו

חזרו בתשובה כאילו נהיו דתיים.

הייתי רוצה שהרב יסביר

מהו מקור השם הזה, חזרה בתשובה.

ואם הכוונה שזה אדם שהיה חילוני, הפך להיות דתי,

מדוע אדם שמתפלל שלוש פעמים ביום,

תפילת שמונה עשרה, עוד מבקש

החזרה בתשובה, כמו שלמשל הרב

חזרה בתשובה,

אז מה עוד מבקש חזרה בתשובה?

על מה הוא מבקש?

זו שאלה ראשונה.

בוא נענה עליה כבר.

ושבת עד השם אלוקיך,

זה המצווה של מצוות התשובה, שאדם צריך לשוב בתשובה,

וזה מצווה על כל יהודי ויהודי, ולאו דווקא ממצב מחילוני לדתי,

אלא מכל עבירה שאדם עובר הוא צריך לשוב בתשובה.

יש בלקו תשובה ביאור מפורט וארוך,

לא, אבל המושג, המושג חוזר בתשובה, מה זה?

חוזר בחזרה.

מאיפה הוא חוזר?

מהדרך שהוא סטה, הוא סטה מן הדרך. אז למה המושג תשובה?

אה?

לא, המושג... שב, שב, שב, מלשון תשובה.

שובו בנים שובבים, הרפא משובותיכם.

אז אני שב בחזרה חוזר בתשובה.

דהיינו מצוות התשובה.

יש מצווה של תשובה לשוב אל אבינו שבשמים.

אז מה ההבדל בין תשובה לתשובה שלמה?

תשובה זה שם. אדם אומר,

אני חוזר בתשובה, אני חוזר בתשובה שלמה. שמעתי. אדם שחוזר בתשובה שלמה, פירושו של דבר

שהוא מקיים את התשובה, אם זה על מצווה אחת או על כלל המצוות,

בשלמות.

יש אדם שמתחיל לשוב בתשובה.

נגיד הוא החליט לקבל עליו עול מצוות,

אבל לא הכול.

אז הוא התחיל לשוב, אז הוא שב, אבל עוד לא שמע הכול.

אז זו עדיין לא תשובה שלמה.

הוא אומר לך, אני לאט-לאט, לאט-לאט, אני אגיע.

אדם כזה, זה עוד לא שב בתשובה.

זה נקרא חוזר בתשובה.

יש מושג שאומרים בעל תשובה.

בעל תשובה זה כבר כאילו מצב שבן אדם הוא בעלים על התשובה, כמו בעל הבית.

זאת אומרת, זה כבר מצב יציב.

הבנת?

אז מה עוזר אחד שהוא כבר צדיק?

למה הוא מבקש שתחזור בתשובה? הוא כבר צדיק גמור.

רבנו סעדיה גאון היה צדיק גמור ושב בתשובה כל יום,

כיוון שהיום שהוא למד יותר, הוא הכיר את הבורא יותר ממה שאתמול,

אז הוא הבין שאתמול הוא עבד אותו לפי הכרה של אתמול שהיא הייתה פחותה.

אז לכן הוא חזר בתשובה היום על שאתמול הוא עבד אותו פחות ממה שהיה ראוי לעבוד אותו לפי היום.

הרב כל פעם מסביר בהרצאות העניין שחיפוד הקבר והרב הסביר מה ההבדל בין פטירה של צדיק לבין פטירה של רשע

אבל אם כבר אדם נפטר מהעולם מה עוד צריכה לצאת הנשמה הוא כבר בקבר איזה נשמה צריכה לצאת ממנעון

אתה אומר מה קורה עם הנשמה כשאדם נפטר

אדם נפטר, יצא הנשמה

אז מה הוא בקבר, איבדו את הקבר? כתוב שמחברים את הנשמה עם הגוף

מגיעים שלושה מלאכים פוערים את האדמה קומת אדם מחצי

וחובטים אותו

להפרידו מן ה... אבל איך זה נפרד?

על ידי זה שהוא צריך לזכור את השם שלו לכל אדם יש שם מסוים

שכשאנחנו אומרים את הפסוק לפני יהיו לרצון

זה בשביל שלא ישכח את השם הזה

שאם הוא לא יודע, כל זמן שהוא לא יודע את שמו,

לא שמו הרגיל, יש לו שם מיוחד,

אז הוא יקבל מכות,

חיבוט הקבר.

ואז חובטים אותו, יש אחת חובטים אותו שניות,

יש אחת דקות, יש שעות ויש ימים שחובטים,

ולכן אומרים, השם יצילנו מחיבוט הקבר.

וזה למעשה שהנשמה לא רוצה להיפרד,

הנשמה לא רוצה להיפרד

מהגוף בגלל שהיא דבוקה בתאוות של הגוף, מחוברת לגוף,

לכן היא לא רוצה להיפרד.

על כן צריך לחבוט בשביל להפריד.

זה כמו בן שמחזיק את אבא שלו ופוחד לעזוב אותו ונדבק אליו ולא רוצה לעזוב אותו.

אז באים לתלוש אותו ממנו וזה האיסורים שיש.

עוד שאלה.

הרב מדי פעם

מציע לאנשים כשמבקשים איזושהי בקשה...

שעתיים, שלושה חודשים. למה שעתיים ושלושה חודשים?

לא.

אני שואל, השעתיים האלה,

האם אדם חייב לבטא במלים את הלימוד, או שהוא יכול גם לשמוע שיעור או... לכתחילה צריך ללמוד בשפתיים מוציאיהם בפה.

אם הוא לא יכול ויותר קל לו ללמוד בלי הרצאה בפה

את הדברים, הוא יכול ללמוד גם בלי.

אם הוא לא יודע ללמוד טוב, הוא יכול לשמוע.

אם אין לו אפשרות להתרכז או משהו,

הוא יכול לשמוע.

אם הוא בדרכים, הוא יכול לשמוע,

וכן על זה הדרך.

והאם הזמן שהוא שותה בתוך הזה,

או טועם משהו... אם הוא חייב לשתות או לא יכול תוך כדי... זה נחשב בתוך השעתיים? אז זה לא על חשבון השעתיים. צריך לנקות את הזמן הזה ולהמשיך. זאת אומרת, אם הוא אכל עשר דקות, אז הוא ילמד שעתיים ועשר דקות.

וגם אם הוא הלך לצרכים או משהו כזה? כמובן, בדיוק אותו דבר.

ורציתי לבקש כמה, נתתי לך איזה פדק שם. כן, תיכף. אבל רצית להגיד שעברו כמה שינויים פה במקום מלפני 26 שנים.

מה התכוונת לומר?

בגלל שעכשיו יש את האינטרנט והכול, אז אנשים,

עשינו מאמצים להגיע לפה, הרבה אנשים,

אבל הם רואים את השידור בבית, אז הם לא מגיעים לפה.

ויש באמת,

איך אומרים, אנחנו רוצים שאנשים באמת יחזרו בתשובה,

ותהיה תנועה כלשהי ב... בשביל זה חילקנו פה שקיות עם דיסקים? חילקנו, חילקנו, אבל ציפינו להרבה אנשים שיגיעו, לא יגיעו.

במושבים זה בדרך כלל ככה.

זה אנשי עמל, שהם קמים מוקדם והולכים, יש להם סדר-יום מסודר,

קשה להם להגיע, אפשר להבין אותם.

ואפשר לבקש את ה...

כן, הנה הברכות. יש כמה, לא, חוץ מזה, אני רוצה פה לבקש בשביל

כמה אנשים שהם,

יש לנו פה... תגיד את השמות ואני אגיד אמן.

יש לנו פה אדם שהוא חולה מאוד,

ואנחנו מתפללים עבורו,

לכל התושבים,

דניאל בוסקילה בן-לבקע,

שהוא חולה קשה. השם ירפא אותו ברפואה שלמה מהרה.

ועוד?

יש לנו מישהו בשם אחר.

אהרון דוד בן לאה, חנה בת לאה, ינון בן לאה, אלחנן בן פנינה,

יזכו לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם. זיווג הגון לאלעד בן אסתר,

ברפואה שלמה לאסתר בת לידיה חיה,

וברכה והצלחה לזהארי בת אלוהי, אלוהי,

וברכה והצלחה לגמרי בת לאה,

ורפואה שלמה לגדליה חיים רפאל בן מזיזלה,

ויהודית בת נסריה, ושרה בת גרציה, וגבריאל משה בן אליהו, רפואה שלמה.

וכל תושבי ערב וסביבותיה בארצנו הקדושה, וגם אלה הצופים בנו מכל מקום בארץ ובעולם.

הייתם נחמדים.

אני אתן לכם מתנות וניפרד לשלום.

תהיו בריאים.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.