ישראל ערבים זה לזה
בספר "חסד לאברהם" כתב:
"הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, אומר: "מה אעשה לישראל? והם קרוביי!, שאר בשר יש לי עמהם",
כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה: "לאומי" = אמי, נאמר: "עם ישראל עם קרובו, ממש קירבה יש לו עמהם!", "בניו" כתוב,
כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, והיינו: "לשארית נחלתו", "לשארית" זה לשון שאר בשר, "נחלתו" סוף סוף הם נחלתו.
ומה אומר "אם אענישם? הרי כואב עלי!, בכל צרתם לו צר", "ותקצר נפשו בעמל ישראל" וכיוצא בזה.
ואם כן למה אכם?" ואינו סובל צערם וקלונם, אלא מפני שהם שארית נחלתו.
כך האדם עם חברו: "כל ישראל שאר בשר הם אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה"
ולכך "אינו דומה מרובים העושים את המצוה" מפני כללותם.
וכן פרשו רבותינו זכרונם לברכה: "אפילו מאה באים אחריו - מקבל שכר כנגד כולם!", ממש כנגד מאה כמשמעו,
מפני שעשרה שבאו לבית הכנסת הם כלולים אלו באלו, היות וכל אחד כלול מהשני
- אז העשרה הם עשרה פעמים עשרה הרי הם מאה. אם יש עשרה ואני כלול עם כולם - אז אני כולל עשרה,
אם כל אחד כלול עשרה אז ביחד אנחנו מאה. אם כן אפילו יבואו מאה - יש לו שכר מאה.
וכן מטעם זה "ישראל ערבים זה לזה", מפני שממש יש לו חלק אבר ממנו,
וכשחוטא חברו - פוגם את עצמו וגם פוגם את החלק אשר לו עם חברו. אם כן מצד החלק ההוא אתה ערב עליו,
אם כן הם שאר זה לזה.
זאת אומרת: זה כמו ישראל קומה אחת - אחד חוטא,
כל חלק שיש כנגד אותו אדם החוטא שנמצא בכל אחד מישראל גם חוטא.
כשהוא עושה תשובה - אז הוא מסיר מעל כולם, את מה שהיה נדבק בהם מהעוון שלו.
וכך ראוי להיות האדם חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על חברו כשלו, וכבודו חביב עליו ככבודו, שהרי הוא הוא ממש,
ומטעם זה "ואהבת לרעך כמוך". ומטעם זה ראוי שירצה בכשרות חברו, ולא ידבר בגנותו כלל,
כמו שהקב"ה אינו רוצה בגנותנו מטעם הקרבה הזאת, ולא צערנו מטעם הקרבה הזאת,
אז גם אתה לא תרצה בגנות חברך, לא בצערו ולא בקלקולו. וצריך להיות רע לך!
כאילו זה ממש שאתה שרוי באותו צער או באותה טובה, אתה צריך להרגיש ממש כמוך.
כך אומר "החסד לאברהם".