תתפייסי עם המנהלת... - חלק א

- - - לא מוגה! - - - 

אני כבר שנה בתשובה, וכאילו, מנסה ומשתדלת, ובאמת באמת אוהבת את הקדוש ברוך הוא מכל הלב.

קשה לי מאוד מאוד עם האש בשבת, ואני מבקשת ממך עצה טובה וחזקה, באמת לעזור לי להחזיק להשם בשבת. זה קשה לי, זה קשה לי, ואני רוצה להגיע לשם. מה את אומרת לו, אני לא יכולה? מה את אומרת לו, את כן יכולה? אלא מה זה הפנמה?

ויתור לטובת מי שאני אוהבת באמת, מי שאני מאמינה בו באמת,

ולא יכול להיות שניקח ממנו את הנשמה הרגע להשתמש עם הנשמה הזאת,

אקח את הסיגר ועושה לקדוש ברוך הוא בפנים בשבת.

מבינה מה את עושה לו?

עכשיו רוקסל.

טוב, אז... טוב מאוד.

אחלה. בטח לאחרת, סבי, כן. טוב. אני משתדלת, מה? טוב, זו התחלה טובה. טוב.

אמרת שיש לנו בחירה שלנו, נכון? נכון. אוקיי. עכשיו אני ילדה בת 14. טוב, בואי, אני אגיד שאני לא כל כך מקשיב. כאילו, בסדר. אבל אם ההורים שלי אומרים לי לעשות משהו, הם בוחרים לי מה לעשות.

זה לא מה שאני בוחרת, נכון?

לא. אז אין לי בחירה.

לא. כן? את קיבלת רשות לבוא לפה?

אה? אה? לא. אז איך באתי?

אה? אה? אה?

אז בחרת. אז בחרת לבוא לבד בלי ההורים. כי זה הם לא דורשים ממני. יש אבל דברים שהם כן דורשים ממני. מה? כל חברה דורשת מאדם, אזרח, מה שהיא רוצה. בסדר, אבל הורים זה מישהו שאחראי עלייך. זה הוא כאילו... אז הוא זכאי יותר משוטר, נגיד, נכון? כן. זהו. אז למה את לא שומעת להם?

אבל יש לי בחירה חופשית. מה אני צריכה לשמוע עלייך? נכון, גם זה אמרתי לשוטר. מה אתה קובע לי ואיך לנסוע באדום או בירוק? נו. מה, נו? מה באמת? מה אני צריכה לעשות?

מה אתה, מה? רגע. מה אתה, אבא שלי? רגע, אז אני... מה, אתה חושב שיש לך כובע ואתה יכול לעצור אותי? אז רגע. מה קרה? אז אני צריכה להקשיב להורים שלי למה שהם אומרים לי? כאילו... דברים טובים על פי התורה, כן. טוב. יפה, התקדמנו. את יודעת למה לך יש את שר הגדול? למה? כי את פשוט לא... כי אני נשמה גבוהה.

את לא גבוהה, את ענקית.

אני יודעת. אני כבר שנה בתשובה, ו...

קלטת מס' 495. תתפייסי עם המנהלת, חלק א'.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחם אביו ירוויח.

הערב לרפואת רונן בן מרים ויוסף.

בפרשה,

וידבר השם אל משה בהר סיני לאמור,

דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לשם.

שש שנים תזרע שדיך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.

ובשנה השביעית שבת שבתו נהיה לארץ

שבת לשם.

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.

את ספיח קצירך לא תקצור.

בית עניבא נזירך לא תבצור.

שנת שבתון יהיה לארץ.

והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולעמתך ולשכירך ולתושבך גרים עמך.

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

אני קופץ כמה פסוקים.

ועשיתם את חוקותיי ואת משפטיי תשמרו ועשיתם אותם.

וישבתם על הארץ לבטח.

ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע.

וישבתם לבטח עליה.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית.

ועשית את התבואה לשלוש השנים.

וזרעתם את השנה השמינית.

ואכלתם מן התבואה הישן

עד השנה התשיעית.

עד בוא תבואתה תאכלו ישן.

זה מה שנוגע למה שאנחנו נדבר תכף.

בעוון שמיטה, כשלא שומרים את השמיטה,

וחורשים וזורעים בשנה השביעית, שנת השמיטה,

בעוון זה ישראל גולים מארצם.

בשבעים שנה עם ישראל גלו אחרי חורבן בית ראשון

בגלל סך השמיטות

שהם חיללו,

ביטלו אותם.

בכתוב אומר, כלי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי.

כלי הארץ,

צריך לזכור, כלי הארץ,

אני הבעל הבית על הארץ,

הקול שלי,

ואתם גרים ותושבים עמדי.

זאת אומרת, אנחנו פה עוברי אורח

ועתידים ללכת.

התורה נתנה לאדם פעולות ומעשים לקבוע בליבו ולצייר ציור חזק במחשבתו,

שהשם

הוא הבעלים על הארץ,

ואנחנו רק גרים ותושבים בה.

אבל מה כתוב בזוהר הקדוש?

כתוב,

ברנש אזיל בהיה עלמא,

וסבר דידי להו.

אדם הולך בעולם הזה וסובר שהעולם הזה שלו הוא.

תדיר,

תמיד,

ויישאר בגבי לדרי דרין, ויישאר כאן לעולם ולעולמי עולמים, לדורי דורות. הוא לא מתכוון לצאת בכלל, אין לו תוכניות כאלה.

ולמען הסיר

ולעקור ולשרש מרעיוננו

את ההרהורים האלה שעולים על ליבנו,

באה חובה להוציא את זמננו יום-יום, שעה-שעה, שנה-שנה,

ולמנות שש שנים כדי לשבות בשנה השביעית.

ובכך לא ייפרד הדבר מנגד עינינו שהכול זמני וחולף.

בואו נתבנן על תחילת יצירתו של אדם בעולם.

כל בניינו ומהלך קיומו של האדם

הוטבע בנו,

וזהו תוכן חיינו,

להביא אותנו לתכלית הזאת,

כמו שאומר בעל חובת הלבבות

בשער עבודת האלוקים רבנו בכיר.

וכן נמצא האדם בהקשרו אצל שאר מיני החיים שאינם מדברים,

חסר וחלש מכולם.

האדם,

למרות שהוא החכם מכל הבריאה,

אצל בעלי החיים ולעומתם

הוא חסר וחלש מכולם.

מה פירוש חסר?

בעל חי נולד

בלי חסר של בגדים.

אין בעלי חיים שהולכים לבוטיק לקנות משהו

לפי המודה.

הוא לא חסר את זה.

הם לא צריכים להכין להם מטוסים ותותחים ורובים.

כלי הנשק מצוידים בגופם.

הם לא צריכים לבנות בתים.

יש להם מחסה בטבע מוכן.

הם גם נבראים במקומות שמתאימים לקיומם.

צב אפילו,

חילזון,

מתפתחים עם הבתים.

זה לא שיקום שכונות כמו פה בסביבות בית דני.

זה פשוט מאוד לגדול עם וילה.

ווילה שמתרחבת לפי הצרכים.

הצב גודל והווילה גודלת.

זאת אומרת, הם לא חסרים שום דבר.

מאכלם ומזונם לידם.

לא ראינו ארי סבל ולא ראינו שועל חנווני.

אפילו שלאריה בתור מלך היער מתאים להיות סבל או חזק

ולשועל הפיקח מתאים להיות חנווני.

אבל ראינו הפוך, ראינו בן אדם סבל ובן אדם חנווני ולא תמיד פיקח.

אבל האדם חסר, חסר.

בבריאתו הוא חסר יותר מבעלי חיים.

והוא גם חלש.

אנחנו, בגלל מזג האוויר, צריכים להחליף בגדים כל הזמן.

צריכים מטרייה, מגפיים,

צריכים

תלבושות מיוחדות לעמוד מפני פגעי הטבע.

בעוד שבעלי החיים בחורף, בקיץ, אותו דבר. מסתובבים איפה שצריך, אין להם שום בעיה.

שום בעיה.

אבל אנחנו חלשים מאוד.

אנחנו גם מתעייפים מהר.

אנחנו אפילו עוד לא קמנו מהשינה, אנחנו כבר עייפים.

בעל חי,

בשנייה אתה עושה צפופ.

לא משנה איזה בעל חי.

על המקום.

חוץ מהדוב שישן חצי שנה רצוף,

אין לו דאגות, אז מה הבעיה לישון?

הוא לא צריך לשלם אוברדרפט.

מכל מקום,

אנחנו אפילו מעירים אותנו,

מה השועה?

עוד חמש דקות.

עוד סיבוב. עוד סלטה.

קשה. ובאמצע היום ככה, הופ.

לא ישנתי טוב. מה אני אגיד לך? לא ישנתי טוב.

בקיצור, אנחנו ליד בעלי החיים.

על הפנים.

למה זה?

למה זה?

למה נבראנו נחיתים

לידם בעניין הזה?

וכאשר נעמוד במחשבתנו על גדלות הבורא יתברך,

ועוצם יכולתו וחוכמתו ועושרו,

אנחנו אומרים את זה בשלוש מילים,

אבל אפשר לדבר כל החיים רק על דבר אחד ופרט אחד, ולא נכסה אותו אפילו.

עוצם יכולתו.

הרי הוא הכל יכול.

הכל, הכל, הכל,

הכל, הכל, הכל יכול.

הכל הוא יכול.

וגם חוכמתו.

הוא אפילו את ה-DNA,

החלקיקים הקטנים, המיקרו-מיקרו-מיקרונים,

אנחנו לא יודעים את תכלית החוכמה שנמצאת בהם.

אנחנו לא יודעים בכלל איך העכביש אורג בצורה סימטרית את מה שהוא עושה.

איך העכביש יוצר

בפה שלו ריר,

עושה מנוחות,

הוא מייצר את החוט והוא הולך על החוט.

שמעתם דבר כזה?

אני מתחיל להתקדם, נהיה אוטו.

הולך יותר, נהיה רכבת.

עוד יותר נהיה אונייה.

יש אדם.

איפה נשמע דבר כזה?

עכביש יוצר את החוט, יורד עליו.

עכשיו הוא רוצה לעלות?

הוא מייצר עוד אחד ועולה למעלה עליו. איך זה עולה למעלה,

וככה למעלה, והוא עולה עליו?

איך זה לא נופל?

הוא עולה עליו, מחזיק אותו ומותח.

שמעת כזה דבר?

אחד עולה על הסולם,

ואחרי שהוא מגיע למעלה, הוא מושך אותו איתו למעלה עוד קומה.

איזה מין דבר זה?

מאיפה החוכמה הזאת?

ואיך הוא יודע לייצר את הריר הזה עם חוזק כזה, תדעו לכם, שכורע עכביש זה הדבר הכי חזק שיש בבריאה.

רוצים לייצר מזה עכשיו חומרים.

כמו שיש פלסטיקה היום, שהיא יותר חזקה מברזל.

רוצים לייצר מזה, יש מחקרים, אני חושב שרוצים לייצר מזה חומרים כי הם קלים,

הם לא יקרים,

וליצור מהם חומרים

קשים ביותר

מהריר של תולעת משי.

מישהו חושב שאפשר לעשות בגד משי?

מה זה? כולה ריר, ריר.

זו דוגמה קטנה,

שלא מבינים אפילו את החוכמה.

חוכמתו.

עושרו.

אנשים עובדים שעות נוספות בשביל לקבל עוד 25%

על ה-18 שקל שהם מרוויחים.

יש כאלה שתי משכורות.

מרוויח 6,000-7,000 שקל.

מוכן לשעבד את כל החיים בשביל עוד קצת.

עוד קצת.

עוד קצת.

מה זה עושרו של דקה זו אחורה?

כל העולם הזה זה לא אפילו שקל בשבילו.

מה זה אוצרות טבע? מה זה חריף?

כל הגלקסיות, אתם יודעים כמה גלקסיות יש? וואי, וואי, וואי, וואי, וואי.

נו, כשאנחנו עומדים את עצמנו מול יכולתו,

חוכמתו ועושרו,

ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו,

שהאדם לא מגיע בכלל אלא שלמות,

וכמה רוב צורכו וראשו לדבר שימלא מחסורו.

כמה צריך האדם כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים, וכמה הוא באמת חסר, חסר כדי למלא את מה שהוא צריך.

תראו, אפילו עשירים גדולים עובדים.

מה אתה עובד? לך תענה.

יש לך מלא, מלא, מלא.

וגם יש כאלה, יש להם כבר כסף, אין להם שכל.

דוגמה, צרפתים עכשיו.

תרמו זיקוקים פה, אתמול היה פקקים כל המדינה.

תרמו זיקוקים. כולם הלכו לראות זיקוקים.

כמה הם תרמו? כמה מיליונים?

כמה?

150 מה?

150 מה? מיליון?

שלוש?

מיליון דולר?

מיליון דולר?

מיליון דולר להעיף באוויר.

העיפו מיליון דולר

באוויר וכולם הלכו לראות.

איש הזה.

מה זה נותן?

מה?

היו מעיפים את זה, נותנים לאנשים עניים לאכול, היו עושים קרבה בין צרפתים לישראלים.

אמרו לעניים, תסתכלו איך זה עף באוויר, ולא תקבלו.

תסתכלו,

תתאספו,

תראו איך אנחנו מעיפים כסף.

זה,

מה זה?

זה שכל?

כבר המדינה רוצה לעשות קרבה בין העמים,

מה עושה להם?

העלו את הלחם 7%. תן לאנשים משהו לאכול.

זאת אומרת,

נו,

אדם מסכן חסר כל כך,

והוא צריך להשלים את כל חסרונו,

אבל נבחן גם את רוב טובות הבורא יתברך מחסדו עליו.

ברא אותו מן החסרון הגמור.

נבראנו מהחסרון הגמור.

לא היינו קיימים בכלל, בכלל, בכלל, בכלל, בכלל.

איך בורא עולם,

אחרי שהוא יצר את הראשון מהאפס והתוהו,

איך השני והשלישי, ואנחנו,

מטיפונת של טיפונת של טיפונת

של קמצוץ

נוצר בן אדם.

ומתפתח.

תשעה חודשים,

שני קילו וחצי.

וואי, וואי, וואי.

ומתחיל להתפתח, מתפתח, מתפתח, נהיה מטר שמונים,

ומגיע לגיל 70, מתכופף, מתכופף, מתכופף, מתכופף.

טראק לבפנים.

בשביל מה באת?

מה הייתה התוכנית?

מה אתה צריך לעשות? מה אתה עושה פה?

מה עוד?

לא מזמן היינו בברית שלך, לאן אתה הולך?

ביי,

ביי,

ניפגש עוד מעט, ביי.

הלך,

סלמת.

זהו.

אה, הוא ראה זיקוקים לפני.

ראה זיקוקים.

חשוב מאוד,

שיהיה לו על מה לספר אחר כך.

בקיצור,

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם מן החסרון הגמור,

והוא ראש,

וצריך דברים בשביל שיהיו לו לתקנתו.

וגם אם הוא רוצה להשיג דברים מתקנתו, הוא צריך לגעת, הגיעה,

הגיעה רבה, הרבה עבודה ומאמץ.

צריך לסייד את הבית, לנקות את הבית,

לטפל בבית, חשמל פה, שם,

עלייה, ירידה, בישול, כביסה,

גיהות,

שטיפת כלים.

אה, כמה עבודות, כמה עבודות.

מהבוקר עד הערב לא גומרים. כמה עבודות.

בשביל תקנתו.

בשביל תקנתו.

ולמה עשה הקדוש ברוך הוא שכל כך, כל כך נהיה טרודים בכל מיני דברים ונהיה מוגבלים כל כך? למה לא עשה? למה לא הביא אותנו כמו שור?

שור בן יומו קרוי שור. ראיתם פעם איך עגל נולד?

יוצא ממעימו, איך שהוא יוצא, מתנער ככה, והולך.

התראות.

תינוק יוצא,

אתה יכול להשאיר אותו ככה, גם הוא אומר, להתראות.

הוא הולך, נגמר.

לא יגשו אליו, לא יטפלו בו, לא יעזור. מה לך?

איך חתול

ילך

על מגדל שלום, על המעקה, לא ייפול.

תשים תינוק בן תשעה חודשים,

שים אותו על המעקה,

ראש למטה.

למה? מה, לחתול יש יותר שכל?

הקדוש ברוך הוא ברא אותו עם אינסטינקטים.

לא צריך להסביר לו, זה אש.

לא צריך.

גם לא צריך להגיד לו מה אוכלים.

חתול רואה עכבר, טנק אוכל.

מישהו אמר לו, זה עכבר?

מישהו אמר לו, עכבר אוכלים?

לא אמרו לו.

מישהו הסביר לו?

לקחו אותו לגן?

כן,

עשו איתו קבלת שבת?

מאיפה הוא יודע?

הוא בא מוכן.

למה אנחנו לא באנו מוכנים לעולם?

צריך ללמד אותנו, להאכיל אותנו, הכל, הכל, הכל. וגם אחרי שלמדנו ואנחנו מבינים, לא מבינים כלום. ואחרי שאנחנו מתקדמים והכול והכול, ותמיד צריכים לגעת ולהיגע.

שי!

למה זה?

שנזכור שאנחנו מוגבלים,

אנחנו גרים בתושבים עמו,

ואנחנו עומדים לצאת,

ואנחנו לא יכולים להישאר פה לעולמים ולא לדורי דורים,

וצריך להתכונן.

אבל מעלה אחת נתנו לנו על כל בעלי החיים.

שכל להבין את מה שאמרנו עכשיו.

להם אין שכל אפילו להבין את המעלות שלהם.

בוודאי שלא את החסרונות שלהם.

אבל אנחנו, עם השכל שנתנו לנו,

יכולים להבין הכול ולהבין מי ברא את העולם,

ולמה ברא, ומה התכלית, וללמוד אחד מהשני,

ולעשות, וזה.

אבל העיקר, העיקרים, לדעת שאנחנו תלויים רק בחסדו של מי שברא אותנו.

יש אפרוח בבצע.

דופקים לאפרוח בבצע, שואלים אותו, אפרוח,

מי הכניס אותך לבפנים?

הוא יכול לענות על זה?

הוא יודע איך הוא נכנס לבפנים?

הוא לא יודע איך יוצאים אפילו.

הוא לא יודע, נכון?

האם הוא חושב שיש חוץ לבצע?

הוא יכול לחשוב שיש חוץ לבצע?

הוא לא יכול לחשוב שיש חוץ לבצע. מאיפה הוא יודע? יש לו חבר שיכול להסביר לו?

מאיפה הוא ידע שיש חוץ לבצע?

הוא נמצא בתוך קרום, סגור,

הוא לא יודע.

מה ההפתעה שלו?

פתאום יום אחד הוא עושה גור, גור, גור, גור, גור.

מבקע את הביצה ויוצא,

יואו,

איזה עולם,

איזה גודל.

הוא היה בתוך כזה דבר, פתאום, פשש, מרחבים אינסופים.

ופתאום הוא רואה את אימא התרנגולת,

קקריקו.

פתאום הוא רואה לול, רואה הרבה.

מה זה?

מאיפה זה?

אנחנו עכשיו בביצה,

ביצה שלנו קצת יותר גדולה,

כדור הארץ, אליפסי, ביצה גדולה.

אשו וואחד ביצה.

אצלנו בתוך הביצה רואים שמיים, רואים כוכבים,

יש דשא, יש בית דני, יש דואל,

יש איזה ביצה גדולה, איזה מרחבים.

אבל אנחנו בביצה.

יום אחד אנחנו נצא,

נצא.

נצא מהביצה, ופתאום מרחבים אינסופים, גלקסיות,

עניינים, עולם עליון,

מלאכים, וואו.

נצטרך יום אחד להגיע.

אבל אנחנו לא אפרוחים.

לנו יש שכל להבין

שמישהו ודאי יכניס אותנו פה לביצה,

כי אנחנו לא הכנסנו את עצמנו.

בוודאי שמי שהכניס אותנו לפה גם יכול להוציא אותנו מפה.

וברור לנו שאנחנו לא נשאר פה, כי אנחנו רואים שאף אחד לא נשאר פה. אז לאן הם הולכים?

בשביל מה הם באו?

ומי שם אותנו בביצה?

ולאן נלך אחר כך?

שאלות שכל אחד עם שכל שהוא לא יפרוח,

צריך לשאול ולהבין.

אז הקדוש ברוך הוא נתן לנו את כל המוגבלויות שלנו, בשביל שנבין למה אנחנו הנבראים, הכי נבחרים בבריאה,

הכי מוגבלים.

למה צריך ללכת כמה פעמים חוץ מכבודכם לשירותים?

למה אי אפשר שבמערכת

העיכול שלנו נוכל להסתדר,

שפעם בחודש נרוקן?

למה כל יום כמה פעמים?

אוי, סליחה, רק רגע, אני חייב ללכת לאנשהו.

אתה יודע מה? אני בא איתך.

מה קרה?

למה זה?

שאפילו אם אתה מלך,

ראש ממשלה

ונשיא מדינה,

באמצע הישיבה אתה אומר, סליחה, אני תכף חוזר,

תזכור שאתה בן אדם, אתה רק בן אדם,

אתה בן אדם.

אם לא תקפוץ כמה פעמים לשם, שיזכירו לך שאתה רק בן אדם,

אתה עלול לחשוב שאתה באמת מלך.

אתה רק בן אדם.

זאת אומרת, זה חסד שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כל כך הרבה סימנים, שנבין

שאנחנו מוגבלים.

אבל צריך האדם לבטוח

בקדוש ברוך הוא.

בלכסות את פניו מבושה וגם כלימה שהוא מתעסק במעשים ובפעולות שבהמות עושים.

אתם יודעים, יש אנשים שעושים מעשים של בהמות. אני לא רוצה להגיד את כל המעשים,

אבל אתן דוגמה אחת שאולי אתם מכירים לפחות מתמונות, אם לא הייתם שם.

בסין.

יש גם במדינות אירופיות, בווילנה למשל.

יש בכל מיני מקומות

אנשים שסוחבים אנשים.

ראיתם דבר כזה פעם?

יש עגלה מאחורה, יושב בן אדם,

יש בן אדם לפניו הולך,

הוא קשור ככה, מחזיק את הזה,

ויאללה!

הוא מגיע לסיבוב,

טו, טו, טו.

מה זה? ריקשה, איווה.

בשביל זה אומרים, זה יש לו ריקשה.

אתה מבין?

הריקשה בא מהריקשה.

רגשי נחיתות, כן?

מכל מקום,

אנשים עושים מעשים של בהמות.

מי היה פעם נושא מסעות?

פילים!

פילים!

היו לוקחים פילים,

הם היו מביאים קורות,

הם היו סוחבים מסעות, שמים עליהם.

חמורים! סוחבים מסעות. חמורים.

היום בני אדם סוחבים מקררים,

סוחבים מכונות כביסה.

פעם חמורים עשו את זה.

היום בני אדם.

כן.

פעם דגים שחו רק בים.

היום יש שחיינים שמקבלים מדליות שהם כמו דגים.

כן.

עוד מעט יתחיל מונדיאל.

תראו אנשים כמו קנגורו, קופצים.

שוו! קופצים.

כמו בעלי חיים, גן חיות מבני אדם.

רצים, קופצים.

עכשיו אמרו לי שיש משחק, בגלל זה העולם מלא.

איזה משחק? כדורסל או כדורגל?

מה?

כדורגל, וואו, 22 חכמים מכל מדינה.

לקחו 11-11,

ועוד חכם בשחור אחד שרץ אחריהם,

כדור אחד באמצע,

בום, טראח, צ'פאצ'י, בום, צ'י, אהה.

מה שעדה, נו?

הוא הכניס בסוף את הכדור, נו, אז מה יש אם הכניס אותו?

מה הבעיה להכניס אותו?

הכניס אותו, נכנס.

נו, אז מה עכשיו?

נו, אז מה עכשיו? נו, נכנס.

נו, מה עכשיו?

מה החשיבות של המעשה שהוא עשה? מה, מה הוא עשה?

אה, עשה כסף? כסף אפשר לעשות מהרבה חרטות. חייבים, אתה מבין?

הסב לו הנאה.

נכון.

נכון, יש כאלה שיושבים, אתה יודע, עם שרשרת כזאת,

ועושים ככה כל היום.

כל היום הם עושים ככה.

ויש כאלה שמשחקים ששבש. ויש כאלה שעושים ספורט, ויש כאלה שמשחקים טניס.

מה, אבל זה כמו גביע, זה גביע. זה גביע, בטח.

אנחנו, יש לנו גביע כל יום שישי.

כל יום שישי ושבת בבוקר יש לנו גביע, ממלאים אותו, יין גם.

יין.

לא שמפניה. יין.

ומברכים עליו, מקדש השבת, ושותים.

ויש בתים שלכל אחד נותנים גביע.

אתה יודע איזה יופי זה?

גם ברכה, גם מצווה, גם גביע כל שבת.

איזה יופי.

בלי לבחות באף אחד.

אבל זה משחק בחייאת דינק, זה תרבות.

מה זה?

אבל מה לעשות?

תראה, זו עבודה זרה של הדור הזה.

דורות, הרבה זה כבר, אבל הדור הזה,

מה זה? מה זה? יש!

יש!

יש. מה יש?

הכדור נכנס.

יש!

יש! יש!

יש.

מה יש? נקודה.

כל הכבוד, יש נקודה.

מילא אחד עלה לו בנסדק הכסף.

צעק יש, אפשר לפרוט את זה.

יש! מי צועק? זה שלום משחק.

הוא בחוץ,

הם לוקחים את הכסף,

והוא צוחק, יש!

בטח שיש להם כסף, אם אתה משלם על המשחק,

איך לא יהיה להם?

יש,

יש, יש, כל הכבוד.

והוא נקרא ספורטאי, למה? הוא יושב בקהל.

הוא ספורטאי, אוהב ספורט, הוא יושב שם.

אתה מבין?

בטן כזאת, ספורטאי.

וכשנגמר המשחק,

כולם מבסוטים?

לא.

חצי מקללים את השופט, את האימא שלו, את אחותו, את כל...

וואי, וואי, איזה ברכות, איזה ברכות. אתה יודע מה זה?

אלפים ורבבות מקללים אחד, יואו, יואו, יואו.

איזה מקצוע הוא בער, איזה מקצוע.

איך אימא שלו הסכימה לשלוח עוד דבר כזה?

איך?

אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי.

שחקנים מקבלים בעיטות ברגליים.

זה, פששש.

וכל היום ריצות, ואימונים, צ'ח צ'ח, מרימים רגליים, מורידים, מותחים, עושים, וכל הזמן, ואימונים.

בסוף הוא יושב בספסל, לא עלו אותו.

איי, איי, איי.

אבל בסדר, אם הם נהנים מזה, למה לא?

עולם הבא אין להם. לפחות בעולם הזה יישחקו קצת.

מכל מקום,

דווקא האדם

עם עדינות נפשו וטובת שכלו, מוטל עליו כל עול המסע, סבלות,

מסחר, מלאכות די שפלות ובזויות, כל מיני מחלות ופגעים.

דווקא נמצאים באדם. שמעתם שיש שפעת העופות לבקר?

שמעתם שיש לה דגים?

כן?

כן?

ראיתם איזה פרה שיש לה שפעת?

אנגינה?

קופת חולים?

מכבי?

אלה חביבי אוכלים מהרצפה.

בלי היגיינה מהרצפה.

עם בעלי חיים, עם הכל טוחנים, טוחנים, טוחנים, טוחנים.

כל פרה נראית לך טון וחצי.

חבל על הזמן.

נו, ואנחנו ב...

רק אפצ'י אחד, אחד עשה בסביבה, הדביק את כולם.

עוף אחד עשה אפצ'י שמה, כולם חיסונים.

נו, אנחנו כל כך נפגעים מהר?

מה קרה?

אלא מאי?

אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מסתכלים באמת מהי התכלית שבאנו לעולם.

יש תכלית, יש מטרה.

אתם יודעים,

סיפור שאני מספר מדי פעם,

עוד פעם, לא נורא.

רבי חיים מבולוז'ין, זכר צדיק וברכה, אומר שפעם אחת

שניים באו אליו מתווכחים על קרקע.

זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.

ולא ידעו מה לעשות. כל אחד טוען שהקרקע שלו,

הלכו לרב, אמרו לו, כבוד הרב יפסק.

התכופף לרצפה והגשים לקרקע.

שאלו אותו, מה אתה עושה?

אמר, רציתי לברך. אתם אמרתם את הטענה?

רציתי לשאול את הקרקע, מה היא אומרת? של מי הקרקע?

נו, ומה היא אמרה?

אומר, הקרקע אמרה ששניכם שלה.

זה אומר הקרקע שלי וזה שלי, והיא אמרה את האמת, שניכם שלי. עוד מעט תגיעו אליי, תהיו פה.

שניכם שלי.

אדם בכלל לא לוקח בחשבון שהוא עוזב פה, בכלל.

אוי אוי אוי אוי אוי אוי, מה עושים שההכרה תיכנס אלינו, ואנחנו נבין באמת שאנחנו רק הרעים פה וגרים,

ולא כל כך תושבים ועתידים לעזוב כאן. מה נעשה בשביל שנכיר בדבר הזה?

מתי נבין שאנחנו חיים על זמן שאול?

בכל רגע יכולים להגיד לנו ביי ביי.

מתי נבין?

אלא מה? רק מי שזוכה,

להתבונן בתורה הקדושה

וללמוד ממנה ולהבין את המסרים של המצוות שלה, יכול להבין זאת.

בואו תראו, כתוב בפסוקים,

ונתנה הארץ פריה ואכלתם לה שבע וישבתם לה בטח עליה.

ונתנה הארץ פריה

ואכלתם לה שבע וישבתם לה בטח עליה.

וכי תאמרו,

מה נאכל בשנה השביעית?

וציוויתי את ברכתי לכם.

נשאלת השאלה.

מה הסמיכות הזאת שכתוב, ואכלתם לשבע

וישבתם לבטח עליה,

ואחרי זה כתוב, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית? מה פירוש? מתי שואלים את השאלה הזאת?

אם אוכלים לשבע ויושבים לבטח,

אז מה שואלים? שאלה, מתי שואלים שאלה?

התורה אמרה שאנחנו צריכים לעשות שמיטה בשנה השביעית.

לא לחרוש, לא לזרוע.

ואז, אם אנחנו מקיימים את מצוות השמיטה

בשנה השישית,

הקדוש ברוך הוא מצווה את ברכתו שהשנה השישית

תיתן יבול לשלוש שנים.

שישית,

שביעית,

שמינית.

אם מקיימים את השמיטה, כמו שהשם אמר, מפקירים את כל השדות שלנו,

את כל מה ששייך בבעלותנו, מפקירים הפקר.

זה לא שלנו, זה חוזר לקדוש ברוך הוא.

אנחנו מראים שיש בורא לעולם, הוא בעל הבית.

בשנה השביעית הוא אומר, כי לי כל הארץ.

אנחנו עוזבים את הכול,

מסתלקים מכל הרכוש שלנו, אפילו יש לנו מאה אלף דונם נטוע,

הכל הפקר.

כל מי שרוצה להיכנס לאכול, יכול להיכנס ולאכול,

ואנחנו לא בעלים להגיד לא, כן או לא.

אם אנחנו מקיימים מצוות השמיטה בשנה השישית,

שביעית ושמינית, הבטחה אלוקית.

השם מברך אותנו, שיהיה לנו יבול לשלוש שנים.

אז אחרי שהתורה אמרה, ונתנה ארץ פריה, ואכלתם לסוח, והשבתם לבטח עליה.

איך אומרת התורה, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?

הרי אם אתה מגיע לשנה השישית,

כבר תראה שבשנה השישית זה הביא לשלוש שנים, אז מה אתה אומר, וכי תאמרו מה נאכל?

ואם בשנה השביעית, תגיד, כשאתה כבר לא זורע ולא חורש,

אחרי אתה כבר רואה שבע השישית יש לך כבר עודף עד השמינית.

אז מתי תבוא השאלה הזאת?

ואם נאמר שזה רק בפעם הראשונה הראשונה ששמרו שמיטה,

כי אחרי כן בפעם השנייה של שמיטה הם כבר הראו שזה יתקיים, אז כבר לא יחושו ולא יחששו.

זה גם לא ייתכן שהתורה תצווה מצווה חד פעמית לפעם אחת בכלל.

מה עוד שהיא לדורות?

אז מתי ישאלו?

מה נאכל? אתם יודעים מתי?

בשנה הראשונה.

בשנה הראשונה בן אדם

אומר יואו, מה יקרה אם בשישית

לא תהיה ברכה פי שלוש?

אני אגיע לשביעית,

אני רוצה, אני דתי, אני שומר תורה ומצוות.

אני רוצה לקיים את המצווה של שמיטה,

לא לגעת בכלל בקרקעות,

בשדות, בכרמים, אני רוצה.

אבל מה יקרה?

שנה לא יהיה לי מה לאכול.

ואז חלילה יכול להיות חילול השם שאני לא אעמוד בניסיון שאין לי אוכל שנה.

מה אני אעשה אז?

חושש, חושש, חושש.

אז מה הוא יעשה? הוא אומר, תשמע,

בשביל שלא יהיה חילול השם ויהיה בטוח,

אז אני אקמץ

כל שנה.

אני חודש ממה שעשיתי, אני אפריש.

ככה אני אפריש, אני אגיע אחר כך לשביעית.

יהיה לי מהאוצרות, מהמאגרים שאני אספתי,

יהיה לי לשנה השביעית ואני לא אתקע.

לא יאכילו לשם, ואני אעמוד בניסיון.

ככה יאמר הבן אדם.

הגמרא אומרת, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר, הרי זה מקטני המנה.

מי שיש לו היום פת בסלו,

יש לו אוכל שלא סעודות להיום, מסודר.

והוא אומר, מה אני אוכל למחר?

הוא דואג את דאגת המחר.

מה אוכל למחר?

האדם הזה מאמין קטן, קטן, קטן.

מי שדואג מה יהיה בעוד שבוע,

וואי, מיקרוני.

מי שדואג מה יהיה בעוד חודש, בכלל לא מאמין.

אל תעצור,

צרת מחר.

מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר?

למה הוא קטן המנה?

תשמעו מה הוא אומר.

הוא אומר, מה אני אוכל למחר?

זה שהוא יחיה מחר?

אין לו שאלה.

הרי הוא אומר, מה אוכל למחר? משמע שהוא יחיה.

מי אמר שאתה יחיה?

על לחיות?

אין לו שאלה.

מה הוא יאכל?

יש לו שאלה.

אבל מי שנותן חיים, נותן מזון.

אז אם אתה מאמין שהוא ייתן לך חיים,

למה אתה לא מאמין שהוא ייתן לך מזון?

הרי בלי מזון אי אפשר לחיות.

ואם הוא נותן לך לחיות,

אז הוא צריך להביא לך מזון,

כי בלי מזון לא חיים,

אז למה אתה מוטרד?

אם אתה בטוח שתחיה מחר,

אז אל תדאג למזון.

מי שיש לו הרבה מזון,

הוא לא מת?

כל אלה שמתים,

אז המקרר שלהם ריק?

או שיש אנשים שמתים והמקרר מלא, ודווקא קנו מהשוק עכשיו,

וגם בבנק יש להם הרבה כסף, יש להם קרקעות ונכסים.

מה?

מי שיש לו פת בסלו, הוא בטוח שיחיה מחר?

לא הפת בסל קובעת אם תחיה.

מנד יאהב חיה, יאהב מזונה. מי שנותן חיים, הוא נותן מזון.

קודם כל, תדאג שתחיה.

אבל זה פשיטה בשבילנו, שאני אחיה?

איפה שיטה שאני אחיה? בטח שאני אחיה. מה, אני לא אחיה?

אתמול חייתי, למה שאני לא אחיה מחר?

בטוח אני אחיה.

אז למה אתה לא בטוח שתאכל? למה אתמול לא אכלת? שלשום לא אכלת? הוא אומר, לא, זה אני צריך להשתדל,

זה אני צריך לעשות.

מה אם אני לא אעמוד מאיפה אוכל?

חכם, חכם.

בראייה מאיפה אתה לוקח?

בשמיעה מאיפה?

בחיים מאיפה?

מה, אתה בבוקר שם את עצמך תקוע על המטען בשביל לקבל חיים?

מאיפה יש לך חיים?

כמה אנחנו מצומצמים.

היינו בבטן של אימא,

בתוך מזרון מים,

שתים,

מקבלים את תמצית האוכל הכי טוב שהיא אכלה, הכי טוב,

מתפתחים בפנים,

לא מוציאים כלום, לא הולכים לרוקן.

בפנים, לא, אוי ואבוי, אם בפנים ירוקנו, היא תתפוצץ.

אבל הקדוש ברוך הוא עשה חסד שלא יצטרכו לכלום.

בן אדם לא דואג בתוך הבטן, נכון? לא דואג.

יוצא אחר כך החוצה, כבר הקדוש ברוך הוא הכין לו מזון,

הכל בסדר, אימא מניקה אותו, הכל טוב, לא חסר לו כלום. בדיוק האוכל, החום של האוכל, הטעם של האוכל,

הכל מוכן, מתואם, מדוקדק,

כדי שהוא יוכל אפילו עד גיל 4, 5 ו-6 להתקיים רק מאימא,

בלי מטרנה.

גודל,

יש לכם ילדים בני עשר?

שאלו אתכם פעם, אבא,

יש משכורת?

גומרים את החודש,

יהיה מה לאכול.

ראיתם איזה ילד מודאג?

או שהוא בא ואומר, אבא, תקנה לי. אבא, תקנה לי. אמא, תקנה לי.

מה זה תקנה לי? מה אתה חושב, פה זה מחלבה?

אתה יכול לחלוב כמו מתי שאתה רוצה?

לא, ילד לא מבין.

תקנה, תקנו, תקנו, איזה קמצנים. תקנו, תקנו, תקנו, תקנו.

אבל הוא מגיע לגיל הטיפש עשרה, מה קורה?

הוא יוצא לעבוד.

רגע, למה אתה לא סומך על אבא?

לא, די.

הוא כבר חמור גדול.

צריך לדאוג לעצמו.

רגע, מי דאג לך עד עכשיו?

מי סידר לך את זה בבטן, שיהיה לך לאכול? מי סידר לך שיהיה לך אבא ואמא שיטפלו בך? מי גידל אותך עד עכשיו?

מה,

עכשיו הוא לא יכול לפרנס אותך?

מה, הסתכלת מסביב? לא ראית עולם?

יש עולם שלם, נכון?

כל הבעלי חיים, מי נותן להם אוכל?

כל הנמלים, מי נותן להם אוכל?

כל המקקים, מי נותן להם אוכל? כל הציפורים באוויר, מי נותן להם אוכל? כל הדגים, מי נותן להם אוכל?

כל הבעלי חיים, טריליונים של טריליונים של סוגים.

מי נותן להם אוכל?

פותח את ידיך

ומשביע לכל אחר עצמו.

אז מה אתה חושב, שחסר לו בשבילך סנדוויץ'?

רק אתה מסכן? הגעת לגיל הטיפש עשרה?

מודאג,

מודאג.

מה אוכל למחר, זה מה שאתה מודאג.

אז יהיה בן אדם כזה שמהשנה הראשונה אומר, וואי, וואי, וואי, מה יהיה בשנה השביעית?

מסכן, זה אין לו חיים.

למה היום הוא לא נהנה? כי הוא דואג למחר.

כשהוא יגיע למחר זה יהיה היום.

והיום, על מה הוא ידאג? על מחר.

נמצא שהוא דואג כל ימיו.

כל ימיו הוא דואג למחר.

הוא לא חי את היום.

חי בדאגות כל הזמן.

התורה אומרת כך, ונתנה ארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה. לא הכוונה שהתורה רק אומרת שזו הבטחה שככה יהיה.

התורה מצווה אותנו ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה. אתם מצווים לאכול לשובע,

לא להשאיר.

לא להשאיר.

ולהיות בטוח.

זה מה שאתם צריכים לדעת.

ולא, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

אל תשאלו שאלות כאלה.

כי וציוויתי את ברכתי, אני אצווה את הברכה שלי. מה אתם דואגים?

אני רוצה שתאכלו לשובע, אני רוצה שתיהנו,

אני רוצה שתבטחו בי,

ואני אצווה את ברכתי בשישית, שביעית, שמינית.

אבל אם תהיה קמצן ותקמץ

כל שנה לחסוך,

תדע לך שלא תחול עליך הברכה.

כי כל מי שמסיר ביטחונו מהשם,

הקדוש ברוך הוא מסיר השגחתו ממנו,

ומניח אותו ביד מי שפטח עליו.

אתה קמצן הפסדת.

גם היית צריך לדאוג כל הזמן,

הייתה לך דאגה,

גם קימצת וגם ברכה לא קיבלת, וגם לא תכיר שהבורא יתברך,

מנהיג את העולם.

אבל מי שבוטח בשם,

מי שבוטח בשם, חסד יסובבנו מכל מקום. אתה בוטח, הרווחת.

בשישית תראה את הברכה,

בשביעית ובשמינית תיהנה ממנה.

הכרת שיש בורא לעולם והוא משגיח על כל הברואים.

לא טרחת, אכלת לשובע, נהנית, ישבת לבטח, פנן.

יש בורא לעולם,

אבל עושר שמור לבעליו, לרעתו.

אם אתה שומר את העושר,

לעצמך,

לימים ההם שיבואו,

זה בסוף תצטרך לשמש בהם לרעתך.

זה יהיה לרעתך.

זאת אומרת, התורה מחנכת אותנו, מצוות השמיטה באה ללמד אותנו ביטחון בשם.

כמו שהקדוש ברוך הוא יכול לזון את עם ישראל 40 שנה במדבר,

ולהוריד להם מן מן השמיים בשבילו במדבר וביישוב, זה בדיוק אותו דבר.

לכן, אנחנו מצווים להאמין ולבטוח בשם בענייני הפרנסה שהמזונות קצובים מן השמיים.

עד כדי כך

ששאל אחד את החכם ואמר לו, כבוד הרב,

אם אני אסגור את עצמי בחדר,

האם יגיע אליי מזוני?

אני נכנס לחדר וסוגר את הדלת.

אין אוכל בפנים.

יגיע אליי מזוני.

אמר לו, כשם שישיגך מלאך המוות

בחדר סגור,

כך ישיגך מלאך של פרנסה ומזונות בחדר סגור.

אם הקדוש ברוך הוא רוצה, יהיה לך. אם הוא לא רוצה,

אתה יכול למות כמו רוטשילד בתוך הכספת.

רוטשילד נכנס לכספת,

חדר כספות.

נטרקה הדלת,

אי אפשר לפתור מבנים.

אין שומע, הוא מת מרעב ליד הכסף.

יש בורא לעולם.

שלמה המלך העיד

שהוא מצא תולעת

בתוך סלע שנחתך על ידי תולעת שמיר,

ובתוך הלב של הסלע,

כשהסלע הוא לא מחורר,

הייתה תולעת

עם לחלוחית ואזוב בתוכיות של הסלע.

והקדוש ברוך הוא מגיע עד תהום רבה למטה, למטה, למטה.

ואני אראה לכם סרט, אם לא ראיתם עד עכשיו, נפלאות הבריאה.

אנחנו נראה מה נפלאות הבריאה,

איך הקדוש ברוך הוא מכין טרף ומזון לכל בריאה בעולם. זה לא ייאמן כי יסופר. ואנחנו הפחדנים,

אנחנו בתפקיד השפנים.

שפן שומע משהו, ישר הולך

לסלע להחווה.

איך כתוב בטילים?

סלעים מחסה לשפנים.

סלעים, סלע,

זה המחסה של השפן, הוא מתחבא מאחורי.

אבל ראיתי שמרן החידה, זכר צדיק וקדוש ברוך הוא, אמר

סלעים מחסה לשפנים.

סלעים, כידוע לכם, זה גם השם של מטבע, סלע.

סלעים מחסה לשפנים. מי ששפן חוסה בצל הכסף, בוטח רק בכסף.

מי שבוטח בכסף נקרא שפן,

כי הסלעים הם המחסה שלו.

כסף לא מבטיח כלום.

יש בעל

מאפייה המפורסמת בארץ,

שכולם כמעט אוכלים ממנו,

והוא בעצמו לא אוכל

מהמאפה שלו.

למה?

הוא אוכל דרך צינור מהצוואר.

אז יש לו מאפייה, ועוגות, ולחמים, והכול,

הכול, הכול, הכול. גדול מאוד מאוד מאוד, אבל מן השמיים כתוב,

ולא ישליתנו לאכול ממנו.

אין הבטחה, כסף לא פותר כלום.

אפשר לעשות עם כסף דברים טובים ונפלאים,

ואפשר גם לא,

אבל כסף זה לא המחסה.

אדם צריך לדעת, יש בורא לעולם.

אם אתה בוטח בו, אתה לא חסר מכל,

כל מה שתבקש ותדרוש,

אם אתה קרוב להשם ועושה רצונו,

הוא ייתן לך.

לכן מצוות השמיטה מלמדת אותנו את זה חזק בפרשת השבוע,

וצריך להשליך את זה על החיים היומיומיים שלנו.

איך באמת אם אדם מצבו לא כל כך טוב,

והוא בדוחק ובעוני, מה יעשה? מה יעשה?

לא ישתדל במלאכה ובעבודה, ישתדל בלהתקרב להשם יתברך.

ישפר מעשיו,

יעשה מצוות,

ובגין זאת

הקדוש ברוך הוא יזכה אותו לשנה הבאה במזונות מרובים ומשופעים.

ומה קורה עם אחד שנגזר עליו הרבה מזונות והוא קלקל מעשיו לאחר ראש השנה?

הקדוש ברוך הוא לוקח את המזונות,

לא מחסיר ממנו,

אבל דואג לו להוצאות יתרות.

פשוט מאוד, בכיס הוא יחזיק הרבה,

אבל שמעתם אנשים שאומרים, וואלה, אין לי ברכה ביד.

מקבל כך וכך, טיק, עף.

אין ברכה.

איך זה?

אחד הלך לו מנוע, זה קלקל זה, זה באו לו מפה, זה פתאום שם, שם הוצאה, ואיזה בעיות.

לא נהנה מהכסף, כלום.

רק עובד, עובד, משועבד, ולא נהנה כלום. למה?

הכול בגזירת עליון.

אתה ראוי,

גם אם יש לך מעט,

יתברך במעך.

אבל אם יש לך אפילו הרבה,

לא יועיל שום דבר אם השם לא רוצה שיהיה בו ברכה. אין ברכה, אז אין ברכה.

אין ברכה.

כסף של שבת אפשר להרוויח פי 300. 300 אחוז.

אבל אין ברכה.

נכון שבינתיים אתה מתפרנס 300 אחוז, עוד נהג מונית, שי, קווים בשבת, ברכה.

עושה, עושה, עושה, עושה.

אבל הקדוש ברוך הוא בקטנה אחת.

קטנה אחת.

טק!

הלך אוטו, מנוע, ראש, הלך הראש בכלל, לא משנה.

לא חסר לקדוש ברוך הוא מה לעשות? הוא נותן לך, אדרבה, בוא, תאסוף.

למה? אם הוא יפיל אותך ב-100-200 שקל,

קטן עליך, יש לך 300 אחוז.

אבל אם הוא נותן לך לצבור ככה חבילה,

ופתאום בת אחת את הכול,

עמל של כמה שנים שאספת, וואי, וואי, וואי.

עכשיו זה מכה, מכה.

הקדוש ברוך הוא לא מפיל בן אדם מהסולם, הוא רק עולה בשלב הראשון.

הוא רואה שזה בן אדם עקבי, עקבי.

אז נותן לו לעלות. תעלה מותק, תעלה, תעלה, תעלה, תעלה, תעלה, שהחבטה תהיה אחר כך.

כולם ישמעו בשכונה, כולם. שמעת מה קרה, דודו?

וואו, וואו, וואו, וואו.

אבל אם הוא פסיד 100 שקל, מישהו יספר את זה?

וכל יום מפסידים הרבה.

ככה זה.

למי שיש שאלות, בבקשה.

כן, אפשר פה באמצע?

לגבי הגוף.

כל הבריאה, שהמוח הוא מאוד חכם, מאוד מתוחכם.

איפה התפקיד של הנשמה בכל העניין הזה?

איפה היא נמצאת? מה התפקיד של איזה תכונות?

הנשמה זה חי, מרגיש, יודע.

אם הנשמה יוצאת, אין חי,

אין מרגיש

ואין יודע.

המוח עצמו

הוא דומם.

המוח הוא מקום משכן השכל,

והשכל הוא בנשמה.

והנשמה היא רוחנית,

ועם כור החיות

של האדם.

לדוגמה,

אתה רואה אותי כעת, נכון?

בעיניים או בנשמה?

בנשמה.

אתה שומע קלטות.

כן.

כשאתה שומע באוזניים או בנשמה?

אתה יודע.

גם בנשמה.

כשאתה שומע טוב קלטות.

זאת אומרת,

הגוף מצד עצמו לא שומע, לא רואה.

כשהנשמה היא בפנים, הוא שומע ורואה. כשהיא יוצאת,

אין שמיעה ואין ראייה, למרות שיש את הקול.

זאת אומרת, האדם זה בעצם הנשמה.

הגוף זה נרתיק

שהנשמה נמצאת בתוכו.

וברגע ההיפרדות,

הנשמה עולה למעלה והגוף נשאר כאן.

מה המטרה כשהוכנסה הנשמה בתוך הגוף?

כיוון שרק בעזרת הגוף אפשר לעשות מצוות.

נשמה בלי גוף זה כמו מלאך.

ומצוות צריך לעשות עם גוף.

כגון ציצית,

תפילין,

סוכה,

ארבעת המינים,

ברכות,

תפילות וכו'. צריך איברים.

והאיברים האלה נבראו גם

על פי התורה בדיוק.

יש תרי״ג מצוות רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, וכך איברים בגוף האדם וגידים.

ביחד תרי״ג.

והקדוש ברוך הוא הכניס את הנשמה לתוך הגוף

כדי שנבצע את המצוות האלה,

ובשכרן נקבל את השכר הנצחי שלנו לנץ הנצחים, כי העולם הזה הוא רק מעבר.

כמו שהשהות שלנו בבטן היא רק הכנה ליציאה,

כך השהות שלנו בעולם הזה היא הכנה ליציאה.

הבנתי אוחה?

כן, אבל עוד שאלה, כאילו, בקשר לזה.

בעצם עכשיו הגיע הנשמה, מחקת לה את כל הזיכרון.

על מה היא נותנת לגוף, כאילו, איך אתה מצפה שתעשה מצוות, כאילו,

אם הכול זה הגוף.

אין לי זיכרון עכשיו מהעולם הקודם שהייתי בו, שאני יודע מה התפקיד שלי, מה אני צריך לעשות.

קודם כול, אתה לא צריך זיכרון.

בודדים יש להם גם זיכרון מהעבר שלהם, אבל

אם לא אפשר לרענן את זה גם בהיפנוזה היום.

אבל בסך הכללי,

אתה לא צריך זיכרון.

אתה צריך, מרגע שאתה נברא, כשהנשמה שלך באה,

בין שהיא חדשה או שהיא גלגול,

אתה צריך עכשיו להתחיל מחדש,

וללמוד, כמו שמלמדים אותך והכול, ואחר כך,

עם השכל שלך, לקיים את מה שאתה מבין.

אתה מבין שהתורה אמת, שהמציאות היא כזאת,

אתה מבין שאדם גר ותושב בעולם הזה וצריך לצאת,

והזמן הזה הוא זמן שאול, צריך לעשות בו את המקסימום של לצאת מפה עם משהו.

לא באנו בשביל להשאיר, באנו בשביל לקחת.

ומה לוקחים מפה? גשמיות לא לוקחים.

לא רכוש,

ולא נכסים.

מה לוקחים?

את מה שיש באישיות שלנו,

באני שלי, בנשמה שלי.

מה שעשיתי, שהוא רוחני, נשאר בי, זה אני.

מה שלא,

עבד ונפסד.

אבל האישיות בסופו של דבר זה איך שאתה חי, זה לא משהו שאתה,

זה איך שאתה גודל. אם אני תיקח את אותה נשמה, תשים אותה במקום אחר,

בסביבה אחרת, היא תהיה שונה, יהיה לך אופי שונה לגמרי.

לא.

יש בסביבה אחת אנשים שונים.

בעולם הזה יש הרבה אנשים

שנמצאים בסביבה אחת כרגע, וכולם שונים.

ואם נלך לבניין שלך, כל השכנים שונים.

ואם נלך למשפחה שלך, גם כל האחים שונים.

ואם ניקח את אבא ואימא שלך, גם הם שונים.

ולא כולם חושבים אותו דבר, ולא כולם אותו דבר.

כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות.

וכל אחד, מה שצובר

באישיות שלו, בעני שלו,

בין בסביבה כזאת ובין אחרת, זה מה שהוא וזה ערכו.

תן לו רגע.

הנשמה לא באה מוכנה עם כל התכונות, עם כל האישיות?

זה נבנה עם הזמן?

זה מה שהוא טוען, שאם תיקח בן אדם מסוים,

תגדל אותו במדינה אירופית, או תיקח את אותו בן אדם, תזרוק אותו באפריקה בשבט של כושים,

זה לא יוציא אותו בן אדם, למרות שזו אותה נשמה.

זאת אומרת, הנשמה באה גולמית,

והיא מתפתחת עם התפתחות של האדם,

שהשירה משפיעה עליו.

נכון, קודם כול נכון.

כל נשמה שונה בתחילת יצירתה מנשמה אחרת, תלוי מאיזה מקור היא באה. אני לא אכנס לנושאים קבליים, אבל אני אגיד לך כך.

יש נשמה שבסטארט שלה, בהתחלה, בפתיחה,

הנשמה הזאת היא נשמה של אדם שהוא אדם טוב,

מה שאנחנו קוראים לו לב טוב, רחמן וכו'.

יכול לבוא אדם שהנשמה שלו היא תהיה נשמה של אחד שהוא קצת יותר אכזר, קמצן,

כל מיני מידות. יש תערובת כזאת, יש תערובת אחרת,

כמו שאנחנו נראים אחרת.

עכשיו,

הסטארט לא קובע כלום.

מאותו מצב שאתה התחלת,

אתה צריך לשפר את עצמך ולהגיע לאותו מדרג שהתורה מבקשת להיות צדיק.

צדיק פירושו לאזן את כל המידות שלך לפי סקאלה מסוימת,

שזה המדרג שאתה צריך להגיע אליו.

ואז, אם בקמצנות אתה לא טוב, אתה צריך לשפר את זה לנדיבות.

אם אתה בגאווה יותר מדי, עברת את הבלנס,

אתה צריך להוריד, להוריד, לכיוון הענווה,

וכן הלאה.

יש מדרג כזה,

ואתה צריך לסדר את הכול. מי אומר לך מה אתה צריך לסדר? התורה אומרת.

התורה אומרת מה נכון ומה לא, ואתה בודק בעצמך.

מי שלומד ספרי מוסר יודע בדיוק מה הליקויים והחסרונות שלו.

ואם הוא מתקן אותם על פי זה,

הרי הוא ממצב את עצמו במדרג הגבוה שנקרא צדיק.

אז איפה פה באות לידי ביטוי התכונות המולדות שהן בירושה מההורים?

אנחנו יודעים שבדרך כלל אנשים טובים,

יוולד להם מילד טוב. זה נדיר שיצא ההפך.

לא,

בכלל לא.

זה נכון שיכול להיות כמה דברים שהם עוברים,

נגיד אם ההורים לא צעקנים, אז הילדים יהיו שקטים וכו', זה יכול להיות, אבל זה בכלל לא קובע.

אני אתן לך דוגמה. אברהם אבינו

הוא הוליד שני בנים.

אברהם אבינו היה צדיק גמור,

ושרה אימנו צדיקה גמורה. מה צריך לצאת? רק צדיק אימם, נכון?

אבל יצא ישמעאל.

יצחק אבינו היה צדיק גמור, ורבקה הייתה צדיקה גמורה.

ומה יצא מהם?

עשו.

יצא גם יעקב, יצא גם עשו.

זאת אומרת, יש מציאות שגם יצא מאדם צדיק

מי שהוא רשע.

אמנם אצלהם

זה לא בא בקטע הזה, אני לא יכול להיכנס לפרטים כאלה ואחרים, אבל אני אגיד לך דבר אחד.

מהשאריות של טרח, אבי אברהם,

עבר עוד קצת,

מה שנקרא, זוהמה,

שהייתה צריכה להתנקות אצל ישמעאל,

ועדיין זה לא התנקה מספיק, שהיה צריך על ידי יצחק להתנקות אצל עשו.

ורק יעקב שנולד,

הוא הביא 12 שבטי יה, שהיו כולם צדיקים גמורים,

אבל יש בזה חשבונות כאלה ואחרים שאי אפשר להיכנס לכל תחום ולהסביר.

מכל מקום זה לא מחייב בכלל שאם באת ממשפחה כזאת, אתה תהיה כזה.

יש כאלה, משפחות טובות,

שבסוף קוראים להם בני טובים, בני טובים,

שנתפסו ברצח נהג המונית וזה, בני טובים כאלה.

יש כאלה בני טובים שלוקחים סמים, יש בני טובים,

כל מיני בני טובים, צבא אהרון לבן, בני טובים.

ויש כאלה שהם רעים,

יש כאלה שהם טובים ממש,

והם באו ממשפחות לא כל כך.

יש ויש,

אבל זה לא משנה.

בשמיים ידונו כל אחד ואחד מאיזה נקודה שהוא יצא ולאן הוא הגיע.

אתה צריך להשתדל

לאפס את עצמך,

לפי מה שאמרנו, למדרג הגבוה ביותר.

כמו בספורט להבדיל, נכון? בספורט מה? כולם הגיעו אותו דבר.

לא.

מתאמנים, מתאמנים.

בדיוק. מתאמנים, מתאמנים, מתאמנים, מתאמנים. ואפילו שבאולימפיאדה

שמים כל אחד במקום אחר. נראה שכאילו לאחד נתנו פור.

נכון?

זה פה,

במסלול השני, קדימה, אחורה, זה פאפפאפפאפ.

מה זה?

הריצה 5,000. למה הם לא מתחילים מאותו קו?

זה בדיוק אותו דבר. כי ההיקף משתנה.

בגלל שההיקף משתנה, צריך לעשות את החשבון שהסיבוב יהיה בסוף 5,000. נראה שזה לא,

אבל כולם צריכים להגיע לאותו סיום, אותו מרחק.

הבנת?

קלטת מספר 495,

תתפייסי עם המנהלת, סוף חלק א'.

המשך בקלטת מספר 496,

תתפייסי עם המנהלת, חלק ב'.