איפה השכל?!
הרב: תכנסו היום לכל מקום שיש סעודות, תראו, כולם אוכלים. כולם אוכלים.
אתם יודעים, בקהילות פז, הילדים הקטנים לומדים בגנים, כל מיני מקומות. הם לא אוכלים שום דבר, מפתים אותם בסוכריות, בכל מיני דברים, וזה, לא אוכלים. לא אוכלים. לא אוכלים, לא תצליח לפתות אותם.
היה איזה אירוע, לא מזמן, והגישו לאחד הרבנים, ופלים, והוא אכל.
אז ניגשה האמא, של אחד מהילדים, אמרה לו: "כבודו לא שואל באיזו השגחה זאת?!",
והוא נהיה אדום. אם מגישים לך אוכל, מה, לא אוכלים? ממתי שואלים איזה השגחה? מה זה? זה אוכל, לא? אוכל אוכלים. מה זה, אוכל שואלים? אוכל לא שואלים, אוכל אוכלים. איפה שיש אוכל, אוכלים.
נכון, "אוכלים" אותה.
אין יראת שמים. לומדים, אבל איפה הביצוע? איפה הקיום? איפה החקירה? איפה הבירור? איפה הוודאות? איפה השכל?! אין שכל,
יש דמיון: "בטח, זה בסדר. מה, הוא יתן לי דבר לא טוב?",
זה דמיון. אתה רוצה לדמות ככה, כי נוח לך. מה, תפסיד את הופלים?!
ילד יכול להתגבר על יצרו, רב לא יכול.
שולחן 'הכבוד', כולם בולסים ואוכלים, בלי עין הרע. "בלי עין הרע"...