קלטת 472 עבדות שווה עצמאות

- - - לא מוגה! - - - 

אנו, אנו, אנו,

אנו, דגודשו ונם,

אנו, אנו,

אנו,

אלאא, אלא, אלא, אבדו די קודש אחריך,

אלא, אלא, אבדו די קודש אחריך,

אלא,

אלא, אבדו די קודש אחריך. קלטת מס' 472,

עבדות שווה עצמאות.

ברשות הרמב״ם הגאון הרמב״ם עדני,

בראשות ראש הישיבה הרב שי גרנמן,

בראשות הרבנים,

קהל קדוש.

לפני 3,300 שנה יצאנו לעצמאות,

יצאנו ממצרים ויצאנו מהעבדות לחירות.

היציאה הייתה גם יציאה פיזית וגם רוחנית. עבדים היינו לפרעה,

במשועבדים,

גם בחומר וגם ברוח. אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה.

דרכו של העבד שהוא מתרגל לאדונו,

לתרבותו ומשתקע באותה דרך שחי האדון וכך היה עם בני ישראל.

אבל הקדוש ברוך הוא פתה אותנו מארץ מצרים

עם תנאי,

אני השם אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים,

כי לי בני ישראל עבדים עבדייהם.

אתם יוצאים ממצרים,

הורגלתם בעבדות,

אחרי שאתם מבינים מה זה עבדות לאדם שגובהו אמה,

בקבוק טמפו פלוס,

פרעה גמד,

והוא היה יכול לרדות מכל העולם כולו,

ואי אפשר היה להמרות את פיו,

ונוגסים על ימין ועל שמאל.

אחרי שהורגלתם 210 שנים לזה,

קל מאוד לקבל עבדות אצל הקדוש ברוך הוא, מעוד שמקבלים עליה שכר גם מהעולם הזה וגם לעולם הבא.

אבל לא לשכוח כי לי בני ישראל עבדים מעבדיהם.

היום יש אורח חיים עתירני שאנשים שרואים מי ששומר תורה ומצוות חושבים שהוא עבד במושג השלילי, מה שנקרא באנגלית סליל.

כמו שהיה עד לפני כשישים שנה באמריקה כשהיו עבדים כושים ואם עבד היה ממריא את פי אדונו הוא היה יכול להורגו בלי שום בעיה, בלי שום חשבון ובלי דין מחשבון.

אבל לא יודעים שבעצם המסגרת הזאת שקוראים לה עבדות בתורה היא בעצם הבן חורין. איזהו בן חורין?

זה שעוסק בתורה.

והתורה זו מסגרת.

מסגרת מוקשה ורכה,

אבל מסגרת לכל החיים, מהבוקר עד הלילה,

כל ימות השנה, כל החיים,

כתוב בדיוק מה עושים.

והכול במסגרת, וזה נקרא בן חורין.

ואילו זה שאומר אני עושה מה שבא לי,

זה עבד עבדים.

זה שאומר אני קם מתי שאני רוצה, אני הולך מתי שאני רוצה, אני עושה מה שבא לי,

מאיפה זה בא לו?

זה לא בא לו פירושו של דבר הוא רוצה.

יש לו יצר שיושב עליו והוא מביא לו את זה והוא אומר לו עכשיו תקום עכשיו לא תקום עכשיו תלך עכשיו תענה כך עכשיו תעשה אחרת ובעצם הוא עבד רק מה זה נראה שהוא משוחרר כי יש מי שמוליך אותו באף והוא לא מרגיש בכך

לפני זמן כמה שנים בליל שבת מגיע אליי יהודי עם שיער מתולתל כמו כבש תימני נחמד שלום שבת שלום

כן מה כבודו מחפש אמרתי באתי לרבא משה הרב גר פה בשכונה אז נכנסתי

אמרתי בכלל עוד שם

יושב על שולחן שבת ואני שואל אותו ביידיש למה אתה צריך את הגעשי הזאת על הראש למי שלא יודע זה בלורית מליפה

אז הוא אומר בא לי מתאים לי יפה לי

אמרתי לו איך ליפה על הראש זה יפה הוא אומר זה העניין של טעם ורע עליהם להתווכח

דיברנו עליו ועל דם והוא ציין את זה שבעצם אנחנו מוגבלים

לא יכולים לזוז ימין ושמאל

הכל כתוב לנו

והוא עושה מה שהוא רוצה הנה הוא דופק בדלת נכנס הוא רוצה הוא הולך הוא עושה מה שהוא רוצה לאט לאט הוכחתי לו שבעצם הוא עבד ולאט לאט הוכחתי לו שהוא נשלט על ידי יצרו

והוא לא יכול לשלוט ביצרו ולא כל מה שהוא אומר הוא בעצם מסוגל לעשות

והבאתי לו דוגמה ממישהו שאמר לי פעם שהוא מת לשמור שבת רק דעקה הוא לא יכול בלי סיגריות והוא לא יכול בלי טמבלוויזיה הוא אומר אני מת לשמור שבת אבל אני לא יכול בלי זה אני לא יכול ואצלכם הכל אסור אם היית מתיר לי דבר כזה הייתי שומר שבת אמרתי לו מי אמר לך אסור? אמר כל הרבנים אומרים אסור אמרתי לו אז תדע לך שאני אומר זה מותר אמר לי מה?

אתה רפורמי? אמרתי לו לא דווקא אורתודוקסי

אבל אצלנו אתה צריך להבין שהכל מותר.

מותר לא לעשן בשבת, מותר לא לראות את הטלוויזיה בשבת. מי אמר שאסור?

הוא אומר, מה, אתה הופך לי את המילים?

אמרתי לו, מה פירוש?

אתה בעצמך אמרת שאתה מת לשמור שבת, רק אתה לא יכול בלי סיגריות. מה פירוש שאתה לא יכול בלי סיגריות?

אתה אסור במאסר של הסיגריה, כי אתה לא יכול בלי.

אתה לא יכול בלי הטלוויזיה, אז אתה אסור במאסר שלה.

אני מותר.

אני איתרתי את כל הכבלים האלה.

אני אכול בלי סיגריות, אני אכול בלי טמפלוויזיה.

אני מותר, אתה אסור.

לא מה שבא לי אומר שאתה בן חורין, בדיוק הפוך.

וככה דיסקסתי איתו קצת,

ואמרתי לו, אתה יודע, אני השתניתי לחלוטין

מתי שראיתי פעם את המדרש על הפסוק, כי לי בני ישראל עבדים עבדיהם.

והמדרש שואל, מה עדיף?

עבד למלך או עבד לעבד?

המדרש עונה, עבד למלך.

מה שיש למלך, יש לעבד.

ואם אתה עבד לעבד, מה שיש לעבד, בקושי יש לעבד.

אז מה עדיף? להיות עבד למלך. ביקשתי מהקדוש ברוך הוא להיות עבד שלו,

ולא עבד של בשר ודם. לא חיכיתי לתשובה, והתחלתי לצעוד קדימה. ותראה לאן הגעתי.

ואמרתי לו, אנחנו אומרים את זה בפתיחת ההיכל.

אנא עבד דקוד שבריכו. והתחלתי לשיר לו.

אנו,

אנו,

אנו,

עבד דקוד שבריכו,

אנו, אנו, אנו, עבד דקוד שבריכו.

אנו, אנו, אנו,

אנו, עבד דקוד שבריכו.

אנו, אנו, אנו,

אנו, עבד דקוד שבריכו. אמרתי לו, אני לא בעל קול,

אבל אני לפחות מתכוון למה שאני אומר, אבל בשולחן עם חבר הערב בית.

אנו אנו אנו עבדו דקודשו בריחו,

אנו אנו אנו עבדו דקודשו בריחו,

אנו אנו אנו לוו עבדו לעבדו,

אנו אנו אנו לוו עבדו לעבדו,

אני לא, אני לא, התחלתי לעלות טורים

והוא התחיל לשיר איתי ואנחנו שרים עליו שנינו.

אחרי איזה רמח שעה שאנחנו לא מפסיקים,

בקדושת השבת הבן אדם מוריד דמעות ומענית שהוא עוזר בתשובה.

והוא מתנצל על השאלה הראשונה ששאלתי אותו למה יש לו סערות והוא מרים את הסערות והוא אומר את הרמח שיש לי פה, יש לו צלקת עמוקה במצח, הוא גידל את הסערות בשביל להסתיר אותה. אמרתי אין בעיה,

לא אפסה את הכל, תשים מקבעת וזה יחסה גם כן.

היום היהודי הזה הוא יהודי חשוב מאוד שהרב עדני מכיר אותו,

קוראים לו הרב יהוידע.

זה היהודי, היום הוא ראש כולל הרב.

היום הוא ראש כולל.

וזה משיר א-נו,

א-נו, א-נו,

אבי דאודי קודש ובריכו, א-נו, א-נו, א-נו,

לאו והו אבן דאו לאבנו.

טוב, זו הייתה הפתיחה, אבל עכשיו נגיע לעניין איך נהיים עבדים לקדוש ברוך הוא. יצאנו ממצרים והקדוש ברוך הוא רוצה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. בואו נראה כמה דברים. התורה אומרת לנו איך להתנהג בכל מצב.

יש שלושה מצבים שהתורה משאירה את זה להחלטתנו, מה שנקרא במירכאות. אחד זה גדולה עבירה לשמה,

יותר ממצווה שלא לשמה,

שזה דבר שגורם ספקות לבני האדם,

כי אף על פי שהוא יודע שהדבר אסור מן התורה מכל מקום,

כיוון שיש לו כוונה לשמה, אז הוא נבוך, מה לעשות?

דבר שני, זה מה שאמרו החכמים, זכרם רוחם, לפעמים ביטולה זה קיומה או זהו יסודה.

ודבר שלישי, זה העת לעשות לשם הפרו תורתך,

שבזה צריך שיקול דעת גדול מאוד.

אמנם כבר הובא בספר נפש החיים של רבי חיים מבולוז'ין,

זכר צדיק וקדוש לברכה, שלאחר שניתנה תורה,

אין לנו אלא מה שכתוב בה,

ואפילו יודע אדם שיתקן תיקונים גדולים בכל העולמות

על ידי מעשי איסור דוגמת יעקו אבינו שנשא שתי החיות על מנת לבנות את בית ישראל וכן עמרם שנשא את דודתו ויצאו ממנו משה, אהרון ומרים חס ושלום מלעשות כן. ועל כגון דאמר ישעיה הנביא לחזקיהו המלך בהדי קר שבר רחמנה למה לך

מאי דמי פקד אבעי לך למעבד ומאי דנאי חיכומי קדשבריכו לעבינו אל תיכנס מחשבונות שמיים תעשה מה שמוטל עליך

ומה שנוח לפני הקדוש ברוך הוא יעשה ואף ורק לפני מתן תורה הדבר הזה יהיה אפשרי שיוכלו לעשות

מעשה כזה של גדולה

עבירה לשמה

אבל קשה ממה שכתוב לאחר מתן תורה אצל יואל אשת חבר הקיני שנאמר אצלה גם גדולה עבירה לשמה וזה היה לאחר מתן תורה אבל כבר עמדו בזה בספר כתר ראש ועוד קלב

הוא אומר מצאנו עצה נפלאה וחכמים זיכרונם לברכה מאירה את דרכינו בשאלה קשה זו

ומה שהקשו בגמרא דנזיר על יעל

ואכא מתעניה מעבירה בכל אופן היא נהנית מן העבירה ומתרצת הגמרא טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולמדנו מזה שלא הותרה עבירה לשמה אלא בשעה שהוא לשמה מוחלט ללא כל הנאה עצמית ומכאן שגם כל ההיתרים שנמנו

לעיל אינה מלבשה שאין לאדם הנאה כלל ושמץ הנאה פוסל את המעשה להראו עבירה גמורה ללא הוראת היתר כלל וכלל כתוב אצל משה רבנו וישמע משה ויטב בעיניו בפרשת שמיני כתוב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנדתרים לאמור מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קודשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני השם ועל זה עונה לו

אהרן וידבר אהרן אל משה אין היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני השם ותקראנה אותי כאלה ששני הבנים שלו נפטרו באותו יום ואכלתי חטאת היום אייטב בעיני השם? אונן לא אוכל במצב כזה ומשה רבנו ששכח

את ההלכה הזאת שלמד וייטב הדבר בעיניו וישמע משה וייטב בעיניו והודה ולא בוש לומר לא שמעתי ולא אמר שמעתי ושכחתי זאת אומרת משה

רבנו היה יכול להיפטר מהמצב המביך הזה, שבעצם הוא שכח הלכה, היה יכול להגיד, פשוט לא שמעתי אותה עדיין. אף אחד לא היה יודע אם הוא צודק או לא צודק.

אבל מצד שני,

עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי אם הוא יודע שאכן הוא שכח, יגידו, הרי כל המסורה של העם ישראל היא בזה. והרי כל המסורה שלנו היא ממשה רבנו, ואם משה רבנו עלול לשכוח, אז אוי ואבוי, יכול להיות שהוא שכח עוד כמה דברים ממה נעשה, אז יש פה סיכון גדול, עת לעשות לה' הפרו תורתך,

והוא צריך לכאורה להגיד שפשוט מאוד הוא לא שמע.

אבל לא רק זה, אלא משה רבנו מוציא כרוז בכל המחנה לומר, שמעתי ושכחתי.

שכולם ידעו.

מה העניין בזה? כיוון שהוא הבין שלמרות שעד לא עשת לשם הפרו אותו לתורתיך מכל מקום,

כיוון שיש לו צד הנאה,

כי תימנע ממנו הבושה בשעה שהוא יגיד לא שמעתי.

אז זה כבר לא גדולה עבירה נשמע,

אלא יש פה צד הנאה, ולכן הוא מחליט שעם כל הסיכון שיש בדבר,

הוא מודה על האמת ואומר לפני כולם,

שמעתי ושכחתי.

אז אנחנו רואים פה את משה רבנו במצב זהה,

והוא לא מתבייש ואומר את הדברים.

הוא מודיע לכולם כדי שידעו הלכה לדורות,

שלא לחשוב חשבונות של כבוד שמיים במקום שיש בו משום הפרת התורה.

אין חשבונות שמיים במקום של הפרת התורה, תזכרו את זה.

אין חשבונות שמיים במקום של הפרת התורה.

ובפרט שמעורבת בחשבון גם פנייה עצמית כלשהי,

אלא ייקוב הדין את ההר, ומאי דנאיך אקמק ותשבריכו לעביד. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ונוח לא יעשה.

אנחנו צריכים לעשות מה שהתורה אמרה לנו ותו לא.

בעל ספר חובת הלבבות, רבנו בחייה, זיכרונו לברכה, בהקדמתו אומר שאלו כמה טעמים להימנע מלכתוב את ספרו,

אבל הוא חשד את נפשו שבחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה,

בהשקט ובבטחה.

וכיוון שהוא הרגיש זאת בעצמו, הכריח עצמו לכתוב את החיבור.

כלומר,

כיוון שהוא חשש שנתערבה פנייה עצמית בעניין,

ביטל את כל הטעמים והחשבונות וכתב את ספרו הגדול, חובת הלבבות.

זאת אומרת, צריך אדם תמיד לחוש מצד מה הוא עושה את הדברים, ואיפה היצר נמצא, כי לפעמים היצר עומד לשטנו על ימינו,

מצד ימין הוא בא, מצד המצוות שלו.

היה אחד שבשעה שתיים בלילה פתאום בא לו לעשן מקטרת,

והמקטרת הייתה בסלון, הוא יושן,

והוא התעורר,

והוא רוצה לעשן מקטרת,

אז הוא אומר,

לא,

אני לא אעשן,

זו תאווה.

מניע את ראשו על הקר,

ופתאום יצר הרע אומר לו, זה לא תאווה, זו עצלות.

אתה עצלן.

אתה לא רוצה לקום עד הסלון.

עכשיו יש לו בעיה,

מי זה היצר הרע? הראשון או השני?

או שניהם?

מה עושים? הוא קם לסלון,

לא לקח את המקטרת וחזר לישון.

לא תאווה ולא עצלות.

אבל צריך תמיד לדעת שליצר הרע יש תכסיסים, ואדם צריך למכון את עצמו היטב היטב.

אבל קשה.

תמידו שאצל משה רבנו אומר המדרש, אמרו ישראל יודע משה חוק הסלע.

משה רבנו היה מבין בסלעים.

היה ארבעים שנה במדבר, אצל יתרו הוא מבין בסלעים.

אז הוא יכול להוציא מים מהסלע.

למה? כי הוא מבין בסלעים.

אתם שומעים?

אף אחד לא ראה עדיין שמוציאים בסלע מים,

אבל תמיד יהיו כאלה ש... הוא מבין, הוא מבין, הוא...

הוא מבין בסלאביב.

יודע משה חוק הסלע.

אם הוא מבקש להוציא מים, יוציא מסלע אחר.

לא מהסלע עזן נוציא לכם מים. לא לא לא, לא סלע אחר. ונמצא משה רבינו עומד בספק.

אמר משה,

אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום.

השם אמר לי להוציא מהסלע הזה.

והם אומרים מהסלע אחר כי הוא יודע את חוק הסלע.

אז אם אני אשמע לקדוש ברוך הוא, אז הם יגידו, זה לא נחשב.

אנחנו רוצים הסלע הזה. ואם יעשה כמו שהם רוצים, אז הוא עובר על דברי השם.

ובסוף הוא הכריע עד לעשות לשם הפרו תורתך ודיבר על סלע אחר.

כמו שאמרו ישראל, לכאורה הדבר תמוה.

למה הדבר תמוה? משה רבנו סתר דברי עצמו.

אז הוא הודה ולא בוש, אף על פי שהיה חישוב,

חישוב גדול שלא תתערער,

חס ושלום ואמונה במסורת של התורה הקדושה.

וכאן הוא עבר על דבר השם בגלל קידוש שם שמיים.

איך זה מסתדר ואיך זה מתיישב.

אלא,

לא כשקלא,

שם הוא חשד את עצמו שנתערבה בו וחשבונו נגיעה עצמית של הבושה.

לכן הוא הכריע שלא,

לא עושים חשבונות ויש לך נגיעה אישית.

ולכן החליט לבטל את כל החשבונות והודה ולא בוש.

אבל לא חן בענייננו,

לא הייתה לו כל נגיעה אם להוציא מסלע הזה,

ומסלע אחר, לא עצמו לא הייתה נגיעה בדבר.

מכל מקום קשה.

למה נענש משה רבנו?

ומה היה החטא במ״ם ריב״א?

והרי כך הוא באמת, כמו שכתוב, עד לעשות לה שם, הוא עשה כמו שצריך.

אלא בעל מדרגת האדם, הסבא גלוברדו,

ביאר על פי מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שבשעה שנבקע הסלע נבקעו עמו כל הסלעים והוציאו כולם מים מתוכם.

אם כן,

אפילו אם היה מקיים מצוות השם,

גם כן היה מתקדש שם שמיים. מה שהוא חשב?

שאם הוא יוציא מהסלע שהשם אמר,

וייצאו המים, יגידו ישראל,

משה יודע חוק הסלע,

ואז ממילא לא יהיה קידוש השם,

כי הם יגידו, זה לא חוכמה,

על זה לא דיברנו, תוציא מזה.

אבל אם הוא היה מוציא מהסלע,

ובאותו שנה שהוא הוציא מהסלע באמת, נבקעו כל הסלעים כולם,

מכל מקום היה יוצא קידוש השם, על פי השם.

כשהשם אמר לו, תוציא מהסלע הזה,

וכל הסלעים נבקעים, ממני זה גולל גם את הסלע שלהם. היה עוד יותר קידוש השם.

למה?

איזה חוק סלע? אתה נותן באחד וזה פוגע בכולם?

אז לכן הקדוש ברוך הוא אמר משהו, הוא היה צריך לעשות אותו,

הוא לא עשה והוא נענש.

אבל אני שואל את השאלה,

משה לא ידע שיהיה כן,

ועדיין היה לו את החשבון של העת לעשות להשם?

הוא לא ידע.

שיצאו מכל הסלעים, אלא יש לומר שבמקום של ציווי מפורש מהקדוש ברוך הוא,

אין לדאוג לכבוד שמיים.

והכלל עת לעשות להשם נאמר רק במקום של סתם מצוות התורה, בלי ציווי מפורש.

אבל באופן שהוא נצטווה, בציווי פרטי,

ודאי מי דניך קמקות שבריכו לימין.

אתה לא צריך להתערב מחשבונות שמיים, ואם השם אומר לך מהסלע הזה, תוציא, לא יגידו, שכן יגידו, זה לא עניינך, אתה תעשה כך.

רוב החשבונות שלנו, לצערנו הרב, הם לא נובעים מהשכל,

אלא מהרצונות של הלב, ואנחנו לא מרגישים בזה.

אמנם אנחנו חושבים בשכל,

אבל זה אחרי שהרצון העלה את זה לדיון, לדיון שכלי.

כשזה עולה למעלה בעצם אנחנו מתעסקים ברצונות,

ולא בחשבונות השכליים.

וזה המקור לטעויות שלנו,

ורק השם שהוא חוקר לב ובוחן כליות,

יודע כי עקוב הלב מכל מי ידענו.

עכשיו אנחנו נעבור לכמה דוגמאות,

נלמד אותם טוב, נבין אותם, נראה מה אנחנו ניישם, ונגיע לתוקפו של יום,

ויהיה לי חידוש גדול מאוד היום.

הגמרא ביומא אומרת, אמר רב הונא, כמה לא חריב ולא מרגיש גברא דמרא סייען. שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו.

רשי מפרש, מצינו,

שאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה,

לקונסום מיתה ולבטל מלכותו.

דוד נכשל בשתיים ולא עלתה לו לרעה.

מקשה הגמרא, שאול, מה יהי? מעשה דאגג.

ושואלת הגמרא, ואהי כמעשה דנום עיר הכהנים?

אא מעשה דאגגתי וניחמתי כי המלכתי את שאול למלך.

על זה הפסוק אומר שהוא איבד את המלכות.

וקשה דאגתי היכה שתיים, עדיין יש שתיים ולא אחת,

שלפני המעשה של אגג נכשל כשהקריב את העולה ולא המתין לשמואל.

שמואל ביקש ממנו להמתין שהוא יקריב את הקורבן, והוא לא המתין לו והקריב לא להמתין.

ועל כך אמר לו שמואל, ועתה ממלכתך לא תקום, ביקש השם לו איש כלבבו.

אז אנחנו צריכים להבין

למה לשאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתיים ועלתה לו. וכן מצינו בחטא של ממר איבה שלא נמחה למשה רבנו על אף שהתפלל כמניין ואתחנן 515 תפילות.

ולעומת זאת בחטא העגל שהיה חמור פי כמה נמחה לישראל בגלל תפילת משה רבנו.

ומה היה במה מריבה עד כדי כך שלא ניתן למחילה, שאפילו 515 תפילות

לא הועילו למשה רבנו עליו השלום.

אז דיברנו בנושא של משה רבנו, מה היה איתו במקרה הזה.

ונחבר עוד משהו קטן.

יש הלכה שחייב אינש,

חייב אדם לבסומי בפוריה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש חובה להשתכר ביום פורי עד שאדם לא יבחין ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

איזה מין מצווה זאת להיות מסטוד?

לשתות, לשתות, לשתות,

עד שלא ידע ולא יבחין. מה זה הדבר הזה?

יין ושחר על טשת. אומרים לנו תשתה, תשתה, תשתה בפורים.

פורים.

והשלל הקדוש מביא במעלת הפורים את דברי הארי הקדוש,

שיום כיפורים הוא כפורים.

זאת אומרת מעלת פורים שניתן להשיג בפורים יותר ממה שאפשר להשיג ביום כיפורים.

זה המעלה של מה? של פורים.

וממה זה נובע?

מהחובה הזאת לשתות, לשתות, לשתות, לשתות,

עד שלא יהיה דם בין ארור המן לברוך מרדכי.

אתם מאמינים לדבר כזה?

כי פורים צמים כמו מלאכים, כולם עוטפים, אפילו בערבית.

שמע ישראל, בראש וכל מלאכותו לעולם ועד, בקורם כמלאכים צמים, אנחנו מרגישים מלאכים.

ובפורים מתנדנדים,

לא מבחינים ומשיגים מדרגה יותר גדולה.

איך זה?

על חטא המרגלים אמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

אמרו למשה, כבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא, ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב.

שנאמרו בתים מלאים כל טוב?

והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושים בתיהם מטמוניות.

אם מטמינים הם את ממונם ואנו נכנסים ולא נמצא כלום,

נמצא דברו של הקדוש ברוך הוא, בתים.

אלא ילכו מרגלים לפנינו

ויחפרו לנו את הארץ.

יחפרו, לא כתוב יראו את הארץ, יחפרו.

ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ.

ילכו לבדוק אם יש מטמוניות,

שכשאנחנו נגיע נמצא בתים מלאים כל טוב למה שהם הטמינו והחביאו,

בשביל שלא יצא חלילה דברו של הקדוש ברוך הוא בטל.

אז השאלה אם העיתוי כבר מתאים,

הבתים מלאים במטמוניות או עוד לא.

זאת אומרת, המרגלים התכוונו לשם שמיים,

והם נבחרו באמת על פי משה ובהסכמת הקדוש ברוך הוא, והם התכוונו לשם שמיים.

והיו כשרים, ראשי בני ישראל הם מהם.

אבל מה היה בסופם?

שהם אמרו כי חזק הוא ממנו. אמרו שהעם הזה יושב שם,

הכנענים האלה,

חלילה וחס הם יותר חזקים אפילו ממנו, מהקדוש ברוך הוא.

אלא מאי?

למדים מכם כי על האדם להיות תמיד בבחינת עבד.

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם.

אין לנגד עיניו אלא רצון ריבו ותו לא.

וחשבונות רבים אפילו הם של כבוד שמיים,

מוציאים את האדם מלהיות עבד.

הקדוש ברוך הוא אמר,

אז אל תבדוק את הקדוש ברוך הוא, אל תבחן את הדברים, אל תעשה שום דבר. אמרו לך שאתה תקבל ארץ עם בתים מלאים כל טוב, סע.

לא צריך שליחים, לא צריך שום דבר.

אבל אדם יכול להתחיל כעבד השם,

כשהוא מתחיל להיכנס לחשבונות,

הוא יכול להיות כמו המרגלים שבעטייה מתו 600 אלף איש.

וזה התחיל עם חשבונות בשם שמיים.

כשאתה מתחיל לעשות חשבונות,

אתה לא יודע לאן זה יוביל אותך.

וכמובן שאתה עושה רק חשבונות שמיים, לא מדברים על משהו אחר.

אבל אם לא עושים בדיוק מה שהשם מצווה,

נכנסים לבעיה.

לא תוסיף ולא תגרע.

לא תוסיף, למה?

אמרתי לו, כל המוסיפים מוסיפים לו, אומרים בכל בית כנסת, לא?

לא תגרע, אני מבין.

כן, אבל אם נהיית בעלים להוסיף,

אתה גם אחר כך תהיה בעלים לגרוע.

אז הקדוש ברוך הוא אומר, לא תוסיף ולא תגרע.

אתה, מה שאמרתי לך, עשה,

ואין לך יותר מזה,

כעבד שעושה רצון אדונו בלי שום שינוי.

הגמרא בברכות אומרת, בימים ההם חלה חזקיהו למות,

ואירא אליו ישעיו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו, כה אמר השם צב לביתך, כי מת אתה ולא תחיה.

מה אם מת אתה ולא תחיה?

מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא.

אמר לו, מייקולאי, אמר לו, משום שלא עסקת בפרייה ורבייה.

אמר לו חזקיה, משום דחזאי ברוח הקודש דנפקא מנאי פנין דלא מעלו.

אני ראיתי ברוח הקודש, יצאו לי בנים לא מהוגנים,

ואני לא מוכן להביא בנים כאלה שיכעיסו את הקדוש ברוך הוא.

אמר לו ישעיהו.

בעדי כב שדי רחמנא למה לך?

מה אתה נכנס לחשבון שמיים?

מיידי מפקדתי באילך למעבד? מה שצווית עליך לעשות.

ומיידי נאי חכמי קדשי בריכו לעביד? ומה שהקדוש ברוך הוא נוח לו, אתה צריך לעשות. הוא יעשה את מה שהוא רוצה, אתה תעשה את מה שהוא רוצה.

אל תיכנס בחשבונות שמיים.

אבל נשאלת השאלה,

שולחים את ישעיה הנביא להגיד לחזקיה המלך שהיה

צדיק גדול וראוי להיות משיח,

ראוי להיות משיח.

מי שתוך שלוש שנים

הפך את כל עם ישראל ללומדי תורה,

שלא מצאו נער ונערה שלא מקיאים בסדר טהרות,

ואומרים לו שבגלל שהוא לא עסק בפרייה ורבייה אז הוא מאבד את העולם הבא והעולם הזה,

איפה מצאינו כזה דבר?

אבל נראה שאין העונש החמור הנזכר בעל ביטול מצוות עשה של פרייה ורבייה גרידא,

אלא על הטעם שהוא נתן

דחזי ברוח הקודש דנפקה מיני בנין דלא מעלו.

על הטעם הזה שהוא אמר,

מאחר שמחמת טעמו ונימוקו פטר עצמו מקיום מצוות ה'

כאילו פרג עול עבדות המקום מעליו,

שאין לו לעבד,

אלא מצוות ריבו ותו לא.

ואם אדם נוטל סמכות לעצמו להכריע,

אימת יקיים המצווה ואימת יבטלנה?

הרי זה מכריז על עצמו שאינו עבד

אלא בן חורין,

ואפילו אם יהיו חשבונותיו שם שמים.

מכל מקום הוא אינו משועבד לציווי של ריבו כמות שהוא,

ועל כך נגזר על חזקיה העונש הנורא הזה.

וכמו שאמר לו ישעיה הנביא, בעדי כבשי דרחמנה למה לך?

מאי דמי פקד נביעי לך למעבד. מה שצוות היה עליך לעשות.

אין לך לשקול בעצמך את הדבר ולהחליט אם לעשות או לא.

ומשום כבוד שמים שדאגת,

מיידניך הקמא קדשא בריך ולעבי, הכל בידו יתברך,

ואין לך לדאוג בעבורו כביכול אם הוא כנגד ציווי הקדוש ברוך הוא.

אל תדאג לחשבונות. אם אתה עובר על ציווי ה' אפילו לטובתו מה שנקרא,

אסור לך.

ובאמת,

יצא ממנו בן לא מהוגן, יצאו שניים, אחד הוא הרג ואחד הוא השאיר,

וזה שנשאר,

מנשה היה רשע גמור.

והיה יותר גרוע מירבעם בן נבט.

רק ירבעם בן נבט המציא את השיטה, לכן אומרים, כחטא אותי רבעם.

אבל מנשה כבר העתיק אותו פלוס.

אבל מנשה בסוף חזר בתשובה.

מנשה חזר בתשובה.

שואלים חכמים,

אם ראה ברוח הקודש חזקיה המלך שהבן שלו

יהיה לא מהוגן,

איך הוא לא ראה ברוח הקודש, הוא יעשה תשובה.

אלא התשובה היא למעלה מרוח הקודש.

משבעה דברים שנבראו טרם בריאת העולם,

ולא משיגים את התשובה ברוח הקודש.

מדרגתה גבוהה למעלה, למעלה, למעלה,

ואפילו המנחים שנמצאים בסביבתו של הקדוש ברוך הוא לא יודעים ממנה.

אלא הקדוש ברוך הוא חותר חתירה מתחת כיסא כבודו בשביל להציל נפש אחת מישראל.

מכל מקום למדנו שחזקיה המלך, אף על פי שהיה בעל מדרגה כזאת שראוי להיות משיח,

נענש בעונש חמור

לאבד עולם הזה ועולם הבא.

הוא התחתן בסוף כמובן,

אבל אם לאו,

זה היה דינו.

זה לא רק בני אדם ולא רק במדרגה של משיח, זה אפילו המלאכים ואפילו גבריאל המלאך.

במסכת יום המובא,

אלמלא לא הצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל,

לא נשטיירו משונאיהם של ישראל, שריד ופליט.

הייתה גזירה על עם ישראל, ירושלים הייתה צריכה להחרב,

וגבריאל צווה לשפוך גחלים, חס ושלום,

על ישראל ועל העיר,

והוא ביקש מהכרוב שיביא, ביקש מן השליח שיביא לו את הגחלים. בינתיים מיד ליד זה נצטנן בדרך המשל,

ואלמלא כן

לא היה משטייר חס ושלום משונאים של ישראל.

אמר רבי יוחנן, באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיו שיטין פולסא דנורא.

הלקו אותו במקלות של אש.

אמרו לי,

תשמעו מה הייתה הטענה בשמיים עליו,

אם לא עבד,

לא עבד.

אם לא עשית שום דבר,

אז לא עשית שום דבר.

לא עברת על ציווי השם,

דחית את זה.

נו, אם דחית ואתה רוצה וממתין ומחכה, אולי הקדוש ברוך הוא בסוף ירחם על עם ישראל בגלל הדחייה?

נו,

זה לא נורא.

אבל היא עבד, המי לא עבד כדקא פקדוך.

אבל אם עשית,

אז למה לא עשית כמו שצווית לעשות?

לשנות מציווי הקדוש ברוך הוא זה קשה ביותר ויותר, עד שילקו אותו במקלות של אש.

זאת אומרת, אילו עבד,

עדיין אין פה פריקת עול.

שאפילו שאדם יכול להיכשל,

ואפילו מלאך,

אז עדיין הוא לא פורק מעליו שם של עבד.

אבל אי עבד ולא עבד כדקא פקדוך זה כבר פריקת עול מעליו,

ואפילו שהוא עשה את זה בשביל להציל את כלל ישראל.

איך אומר רבנו יונה בשערי תשובה?

אם יאמר העבד לריבו, הכל אני עושה חוץ מדבר זה,

כבר פרק עול אדוניו מעליו.

כי אתה מראה שאתה בעל הבית בדבר אחד.

אז אתה לא מקבל כבר עול שמיים.

אתה לא מקבל עול של האדון שלך. אם אתה יכול להגיד לו בדבר אחד לא,

אז אתה כבר אדון, אתה כבר לא עבד. ועבד לא יכול להגיד לו.

שאול המלך לא השמיד את עמלק לגמרי, גם לא הייתה סיבה טובה לכאורה.

והיה לו טעם. כתוב הירב בנחל,

אמרו חכמים זכרונם וברכה על עסקי נחל.

הוא עשה קל וחומר,

למד לימודים ככה עם האצבע.

ומה, בשביל נפש אחת אמרה תורה, ערוף עגלה בנחל?

בשביל כל הנפשות הללו? לא כל שכן.

אם אדם חטא ואימא חטאה,

אם גדולים חטאו, קטנים חטאו,

יצאה בת קול ואמרה לו, שאול,

אל תהיי צדיק הרבה.

כלומר, לא עליך לחשוב חשבונות,

כי אם מצוות ה' עליך ככתבה וכלשונה.

צדיק זה עבד השם.

צדיק הרבה זה בבחינת פורק עול.

אל תהיי צדיק הרבה.

צדיק אתה צריך להיות.

עושה מה שהתורה ביקשה ממך, זה צדיק, עבד.

צדיק הרבה עם חשבונות,

חשבונות לשם שמים, זה כבר פורק עול.

ואפילו החטא הראשון

שלא המתין שמואל היה כעניין הזה.

הוא התנצל לפני שמואל ואמר, כי ראיתי כי נפץ העם מעליי ואתה לא באת למועד והתאפק ואליה עולה.

אני ידעתי שאתה צריך לבוא ואתה צריך להקריד.

אבל מה אני אעשה? אני מחכה כבר שבעה ימים ואתה לא מגיע ואני רואה שהעם נפוץ והם עוזבים את המקום ויש מלחמה עכשיו,

שצריכה להיות עם הפלישתים.

והתאפק, אני בפנים, בפנים, ברצוני, לא רוצה להקריב.

אבל בסוף שכלי גבר והחלטתי להקריב.

רש״י אומר, התחזקתי על רצוני שהיה ליבי אומר להמתין לך.

על כורחי עמדתי את ליבי ואליה עולה. כלומר, רצונו היה לקיים את ציווי השם, אבל גבר שכלו במירכאות על רצונו,

כי רעש העם נפוץ ועל כך נענש. למה?

כי תפקידו של אדם להיות עבד

וחייב לקיים את המצוות בלי חשבונות,

ונמצא שחטא זה הוא החטא

ששנה בו גם במעשה הגג.

ולכן שניהם נקראים אחד.

והאייקה שניים, שאלנו בהתחלה בגמרא, גם המעשה הזה מתרצים.

זה מקרה אחד, כי זו אותה סיבה.

שם הוא עשה חשבונות,

ופה הוא עשה חשבונות,

וזה אותו חטא ואותו יסוד.

אבל במעשה הגג נגמר המעשה,

כיוון שהוא חזר פעמיים על המעשה,

ועשה חשבונות,

אז לא עלתה לו.

על פי הדברים האלה נבין.

שאול באחד, ועלתה לו, סליחה.

שאול באחד ועלתה לו, עלתה לו לרעה.

ואילו דוד בשתיים, ולא עלתה לו לרעה, כי אצל דוד לא הייתה זו מרידה ופריקת עול,

אלא מכשול בעלמא.

לכן נמחה לו.

אבל אצל שאול החטא היה בבחינת ביטול העבדות,

ולכן לא ניתן למחילה.

על פי זה יש לבאר את הניסיון של העקדה.

מה היה בניסיון העקדה של אברהם אבינו?

לכאורה הוא קשה,

אבל אנחנו שואלים,

מה גדולה העקדה הזאת של אברהם אבינו? הרי מצינו שגם בשואה הנוראה נעקדו אנשים על המזבח,

וקיבלו עליהם,

הם וילדיהם, וגם בדורות קודמים,

וגם אצל האנוסים,

ובכל מקום ראינו משך כל הדורות שקפצו לאש, וקראו קריאת שמע, וקיבלו על מונחות שמים, ומסרו את הילדים,

וחנה ושבעת בניה תעיד,

והיא אמרה, אברהם עקד אחד ואני שבעה בנים.

אז מתרצים, נכון?

אבל אברהם אבינו היה הראשון שעשה את זה,

ובגנים הוא העביר לנו כבר את זה, ואנחנו, יש לנו מכוחות הכל, מעשה אבות סימן לבנים.

אבל בכל אופן,

רואים שיש עוד אנשים גם בדורות כאלה,

וקרובים,

שגם כן עמדו בניסיון כזה. אז מה הניסיון הגדול שעליו אומר הקדוש ברוך הוא, עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה?

אלא המבחן והניסיון הגדול ביותר שהיה בעקדה,

זה היה שאברהם אבינו חינך את כל הדור ההוא שהקדוש ברוך הוא מואס בעקדת בנים.

היו מקריבים למולך את הבנים שלהם,

והוא היה הולך בכל מקום ואומר, האלוקים הוא אב רחמן,

והוא לא רוצה בעקדת בנים,

והוא לא רוצה את הדברים האלה,

ואתם טועים, וזו לא העבודה הרצויה לפניו,

והוא חינך דור שלם,

והרבה עזבו עבודה זרה.

ויום אחד הוא מקבל ציווי

לקחת הבן שלו,

את יחידך אשר אהבת,

את בנך את יחידך אשר אהבת,

ואעלהו לעולם.

שמר האם. מה עם כל התורה שהפצתי עד עכשיו בעולם?

מה יגידו הבריות?

איזה טעות נוראה.

עת לעשות לה' הפירו תורתך.

אבל אברהם לא עושה ככה.

אברהם לא עושה אש בו.

רגע,

כולם יפרקו עוד, כולם ירדפו חרם עם אבנים,

כולם ירביצו לו. שיגעת אותנו, שיקרת אותנו, הטעית אותנו.

מה עשית לנו? זרקנו, שברנו, תביעות ממון,

תביעה ייצוגית, מה יהיה שם? אבל אברהם אבינו אומר לא. הקדוש ברוך הוא אמר, אני עושה אין שאלות.

אין שאלות.

יצר הרע לא מוכן, אז הוא מדמה לו להיזקן.

הוא בא ומפתה אותו, מה קרה לך?

עד שקיבלת את יצחק ורק ממנו יצא לך זרע, אתה הולך לעקוד אותו?

הוא הולך אצל יצחק. הוא אומר, שמע, אבא שלך זקן כבר, הוא לא מאה.

מה, אתה לא רואה שהוא הולך עם מאכלת?

הוא הולך לשחוט אותך. איפה הכבש?

איפה הכבש?

אז יצחק שואל אותו.

אז הוא אומר לו, עשה לעולה בני, וילכו יחדיו. נדמה לו כנהר, יצר הרע בה כמו נהר.

עומד באמצע, לא נותן לו. גאומיים על נפש. אברהם אומר לכם, ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את הציווי שלך,

אבל אם לא צלק מעלי את היצר הרע הזה,

אז אני לא יכול להגיע להרמוריה כזאת הוא מסלק לו והוא עומד לשחוט אותו.

והמאכלת בידו ושומע, אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער.

וילכ יצר הרע הזה, תראה מאיפה הוא הגיע.

תראה מאיפה הוא הגיע. למה אברהם אבינו עוצר?

מה קרה? איך הוא יודע שזה לא יצר הרע?

אחרי שהגעת כבר לנקודה בכל החשבונות,

זרקת אותם. פתאום אתה זה? למה? כי הוא ראה, אי, לאחר נאחז בסבח בקרניו.

אז מה אם יש אי, לאחר נאחז בסבח בקרניו?

לא,

אם זה היה יצר הרע,

הוא לא היה נאחז בסבח בקרניו.

הוא היה בא עם הצוואר, הוא אמר, שחטאתי, שחטאתי, שחטאתי.

כי יצר הרע מזדמן בחינם ובמהירות, טיק-טק. פתאום הוא זקן, פתאום הוא מצעצע, פתאום הוא נהר.

אין בעיה,

הוא לא מסתבך, בכלל לא.

הוא דוחף ומעודד, וזה בסדר. סע, סע, סע.

אבל אם הוא נאחז, הופה, זה מקדושה כבר. זה לא, בקדושה זה נאחז, זה מסובך.

זה, כשזה קשור וזה בלאגן, זה סימן שזה מקדושה. אז הבין אברהם אבינו.

אבל על זה אמר לו הקדוש ברוך הוא, עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.

אתה רק ירא אלוקים.

שום חשבונות, שום אנשים. עולם עומד מולך, יתלו אותך.

אין לך שום בעיה, עושה את הציווי כמו שהוא.

זה עבד. כל החשבונות מורים שהוא לא היה צריך לעשות כאן.

לא צריך לעשות כך.

אבל אברהם אומר, השם אמר, ככה אני עושה.

כן, וזה היה העניין בחטא מי מריבה.

מה היה בחטא מי מריבה?

אצל משה רבנו ראינו שהוא לא בוש ואמר,

שמעתי ושכחתי, נכון?

אבל בחטא מי מריבה הוא התפלל לקדוש ברוך הוא,

זאת אומרת, הוא עבר על דברי הקדוש ברוך הוא ועשה בסלע השני בגלל העת לעשות לשם פירו תורתך.

נו,

ואז הקדוש ברוך הוא לא קיבל את התפילה שלו.

למה בעגל הוא כן קיבל ופה הוא לא קיבל?

העגל יותר חמור, למה פה הוא לא קיבל?

אלא הבעיה היא כזאת,

עיקר החטא היה שהוא עבר על דברי המקום כדי לקדש שם שמיים,

והיה זה כעין פגם בעבדותו של משה רבנו עליו השלום.

בעל זה לא נתכפר לו על כל תפילותיו,

לא היה צריך לעשות את החשבון כמו שלא היה צריך בקודם.

אמנם חילקנו בין נהנה מהחשבון ללא נהנה,

אבל מכל מקום לא קיבל הקדוש ברוך הוא את התפילה, כיוון שבחשבון שהוא עשה יש בו צד מה שהוא פרג מעליו את העבדות ונכנס לחשבון לכבוד השם יתברך.

ועל זה הקדוש ברוך הוא לא מחה לו ולא ויתר לו, וגם 515 תפילות

לא העילו לו. נו, אז למה חייב אדם לבשום בפוריה עד דלא ידע,

בין ארור המן לבין ברוך מרדכי?

כשאדם הוא היודע והוא המחליט על דעתו

כי ארור המן וברוך מרדכי פשיטה,

פשיטה,

הוא שקל, בדק, בחן את הדברים, וברור לו שזה ארור וזה ברור. עדיין אינו עבד אלא בן חורין,

הוא חושב חשבונות מי ארור ומי ברור.

על כן הוא חייב לבשומה ולסלק את כוח השכל והכרה העצמית. אין שכל,

אין שכל,

אין שכל. אתה צריך לקבל, לקבל עד דלא ידע,

לא עד דידע, עד דלא ידע, שארור אמרנו ברוך מרדכי, אלא על פי רצון הבורא ואמונת חכמים. הם אמרו שהוא ארור והם אמרו שהוא ברוך.

אתה לא עם השכל שלך תשקול מי כן, אפילו שזה יוצא מתאים,

לא השכל שיקבע.

לכן כשאדם מתבשם, מה שנקרא, בפורים,

המטרה היא להגיע לעבדות גמורה.

אין שכל בכלל.

בכיפור אנחנו עוזרים בתשובה,

ואנחנו מקבלים עול מלכותו יתברך, הכל טוב ויפה, אבל זה לא אומר שאנחנו עבדים.

אבל בפורים, שמותר לשתות,

אתה שותה ואתה מראה שאתה עבד גמור לקדוש ברוך הוא, ולא השכל מכריע בתהלוכותיך בחיים, אלא מה שהקדוש ברוך הוא אמר באמונת חכמים, הוא חלשון הזהב של הרמב״ם.

שיקבל אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה,

ולא מפני הכריע דעת. עד דלא ידע,

זוהי תכלית העבודה המוטלת עלינו.

עד דלא ידע, זוהי תכלית העבודה המוטלת עלינו.

אנחנו עבדים לקדוש ברוך הוא.

אינו, אנו, אנו עבדו לימוד אשם בביך.

אינו, אנו, אנו עבד דרכך רצה בביך.

אנו אנו אנו אנו אנו לוו עבדו לעבדו,

אנו אנו אנו לוו עבדו לעבדו, זה הכי חשוב.

ולסיום,

מעניין היום.

יש הרבה חשבונות

והרבה אנשים שחושבים

דברים כאלה ואחרים,

האם זה התחלת דה גולטה

או לא התחלת דה גולטה,

יום העצמאות היום או לא יום העצמאות היום,

אומרים הלל,

לא אומרים הלל,

כל מיני שאילס.

אבל אני רוצה לשאול אתכם שאלה.

יש אומרים בכו ויש אומרים בכו.

אם הייתה כתובה הלכה וההלכה הייתה אומרת שזה לא כלום וזה הטעיה וזה רק מראית עין,

ומה שאתה רואה זה לא המציאות,

לפי מה שלמדנו,

אם קשה לך להחליט, תשתה בקבוק עד דלא ידע,

ומה שאומרים חכמים בהלכה זה מה שצריך להם. אין שכל, אין שכל. איי, אבל אתה רואה, אבל זה, אבל אילו לא זה, אז היה זה, ואם ככה, זה היה ככה.

אין שכל.

אני הולך לחשוף לכם חומר שלא הרבה עיניים ראו. והבאתי לפה את החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה, שיגיד לנו כמה דברים לסיום.

יש ספר שנקרא דובב שפתי שינים,

זה הספר של פנאי.

יש בו קובץ של כ-400 מכתבים מגדולי ישראל בנושא הציונות והמזרחי דאז. ואני מקריא לכם שני מכתבים,

כתיבת יד קודשו של מרן החפץ חיים,

רבי ישראל מאיר מראדים,

זכר צדיק וקדוש לברכה.

וכך כתוב, בנוגע לציונים והמזרחיים,

האמת היא שעד הנה התנגדתי רק מצד האמונה והדת.

זאת אומרת, אם הייתה לי התנגדות לציונות ולמזרחי, לתנועת המזרחי דאז,

זה היה עד עכשיו רק מצד האמונה והדת. ועל מכתבים מאחד מהם,

בטענה שחכמים, זיכרונם לברכה, אמרו,

אל תפרוש מן הציבור,

אחד מרבני המזרחי כתב לא,

אל תפרוש מן הציבור,

השבתי שלא אני הפורש, אלא הם.

ואפילו אם הם היו הציבור, כבר כתב רבנו יונה,

מובאים דבריו בספר הקדוש מגן אבות לרשב״צ,

כי אל תפרוש עצמך מן הציבור נאמר רק בשעה שהציבור עוסקים בתורה.

אך ציבור הנוטה לדרך רעה

ומעשיהם מקולקלים,

אין ראוי להתחבר עימהם,

והפורש מהם הרי זה משובח.

ועל זה אמר ירמיה הנביא,

מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי בהלכה מאיתם,

כי כולם מנאפים עצרת בוגדים.

והציונים בעצמם מודים שאינם מאמינים,

ואחד מהמנהיגים שלהם הוציא כתבי פלסתר וכתב שכל הכתוב בתורה הוא יצור הדמיון,

אוי לו ואוי למתחברים אליו.

ונגד כל אלה המאמרים החכמים, זיכרונם לברכה,

שהמזרחי בא לרכוש בהם נפשות מישראל לציונות,

השבתי כדברי הרד״ק על ספר הושע ט׳.

על הפסוק

לא ישבו בארץ השם,

למה לא ישבו בארץ השם?

כיוון שהם מטמאים אותה, לא ישבו בה.

כי אין הארץ סובלת עובדי עבודה זרה,

ולמחללי שבת בפרהסיה יש דין עובד עבודה זרה. וביחזקאל מ' ד',

על הפסוק וכל בן ניכר אשר בתוך בני ישראל,

כותב הרד״ק.

זה שאני אומר בן ניכר,

איני אומר על הגויים,

כי אין צריך לומר זה,

אלא בעבור בן ניכר אשר בתוך בני ישראל,

ושם בקפיטל, פרק ל״ו,

הקול מבואר

שהרחיק האל יתברך את ישראל והגלם לארצות העמים מפני חטאתם,

ועתיד להחזירם אחרי שישובו אליו ויטהרו מעוונותיהם.

ואני סידרתי לפניהם מאות מאמרים

המדברים נגד רעיון זר זה,

ודיברתי עם גדול שבהם גם פה אל פה, והוא הביא ראיות שישיבת ארץ ישראל גם בזמן הזה חוב מן התורה.

הראיתי לו דברי אמורצחי בסוף כתובות

לעניין החוב לעלות,

וזה לשונו.

כתב רבנו חיים כהן בתשובה,

דהאנה בימיהם שהיה שלום בדרכים,

אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לחופה.

דהאבלה כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות ולסטים,

ואפילו אם יעמיד לה ערבים מגוף וממון ארבך ארבע בעיה. והדבר כל כך פשוט, אם יעלו הציונים לארץ הם גרועים מגדודי חיות ולסטים,

והם ישדדו את נשמותיהם חס ושלום,

וגם הערבים המזרחים ערבע בעיה, ולא תעלה מכל הדבר אל המחלוקת חס ושלום.

אך הנה זה עתה,

התעוררתי ממקום גדול שהדבר נוגע גם לפיקוח נפש ממש,

כי אלה הציונים מדפיסים דברי שטנה על אחינו כמו צוררים ושונאים היותר מסוכנים.

ובאתי בזה בקוצר אומר שהציונות אסורה

לבוא בקהל מטעם דסקונס נפושס.

וראה הגאות מרדכי לבבא בתרא, פרק א',

כפיקוח נפש גדול מיישוב ארץ ישראל.

ואפשר נאיה טעמא,

השמיטה אלפסי בכתובות כמה דברים בעניין ישיבת ארץ ישראל וחיוב העלייה.

מכתב ראשון חתום,

ישראל, מאיר הכהן מרעדין.

מכתב שני,

אוי לי אם לא אומר,

הוא בכלל לא איש דברים אנוכי,

ודברים שביכולתם לגרום מחלוקת.

וגם עתה לא לקנטר באתי חס ושלום.

ואילו לא היה כבוד תורתו כותב כי נוגע הדבר לסכנת נפשות ממש, כי אז לא הייתי מתרצה לכתוב.

וטוב עושה כבוד תורתו שפנה לגדולי עמנו,

והרחיב הדיבור על גודל הסכנה הכרוכה בזה,

ולא עת לחשות היא,

ואמא חשבתם באמת לטובת ישראל,

ימנעו את עצמם מכל העניין,

ויהיה סוף לכל התוכחות והצרות שיצמחו מזה. ולכאורה, למה להאריך,

אחר שהאיסור מבואר במסכת כתובות, שלא לעלות בחומה?

משמע במטרה, בריבוי אנשים. ואני בתומי אלך

לחשוש שעבירה גוררת עבירה. תראו מה זה רוח קודש.

ואני בתומי אלך

לחשוש שעבירה גוררת עבירה.

ואם יעברו חלילה על האיסור שלא לעלות בחומה,

יעברו אחר כך על דחיקת הקץ והמרידה באומות, חס ושלום.

ויש לי צער להאריך בזה,

כי כל העניין הוא עניין מרידה, ומלכות תו גרמה.

ואני דיברתי על לב אחד מהמפורסמים בין המזרחים בארצנו,

ואמרתי לו שכל עשיותם נגד התורה היא,

והייתי בעיניו כמתעתע,

באומרו שאין דרך אחר להיפטר מהגלות.

שכל,

על פי שכל,

אי אפשר להיפטר. אה,

כתוב כך וכך וכך, ויש שלוש שבועות, לא.

אי אפשר ככה להיפטר.

ועד מתי נייחל לגאולה בדרך נס? ואני רמזתי בדבריי איתו,

שאם ניכנס לארץ ישראל לפני בו משיח צדקנו, מדובר פה ברוב עם, בחומה, כן? ככלל.

יש סכנה שהגלות ירדוף אחרינו.

אבל נוכחתי שאין תקווה שישמעו המשתדלים בקול אדירי התורה,

ואפשר יתנו אוזן קשבת לאזהרות מחכמי אומות העולם ושרי המלוכות.

ואגב, גררה, אני מזכיר מה שנודע בשם מרן הגרא,

הגאון מוויננה.

הנה חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו,

עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים שלוש פרסאות למעלה,

שתים עשרה קילומטר לגובה,

כדי שלא יוכל כל הרוצה לעלות להיות עולה.

אלא...

המזומנים לה היו עולים, ובדברי חכמים זיכרונם אלה

הייתה למרן הגרע המניעה לבוא אל הקודש פנימה,

באומרו מי יודע אם אני מן המזומנים לה ומהכדאיים לעלות,

ואמתין עד בוא יום הגאולה,

ואפשר ירחם השם גם עליי.

הגאון מווילנה לא חשב שהוא ראוי להיכנס לארץ ישראל. ונודעת גזירתו של הגאון בחיים מוולוז'ין,

זכר צדיק לברכה בשם הגרא,

שעד שיהיה בין חמישים

כל אחד לא יזוז ממקומו ולא יעלה,

כי אם בהכרח גדול לפלתרין של הקדוש ברוך הוא.

ואיך הציונים והמזרחים יישאו כל יחדיו נעלה, ואיך יאמרו על בן אדם הוא ינהיגנו והוא יקבצנו,

ואם גם מחויבים לדון את כל האדם לכף זכות ולשמור את נפשותנו מלדבר רע בכל איש מישראל,

בהכרח עלינו להזהיר את אחינו שישמרו מדרך זו המעוקשה ולימוץ זכות עליהם שהשטן היא שיעם,

ויכולים לדע בחוש הראות שארוחתנו מהם לא תצמיח ולעולם לא תהיה תפארתם,

ולכלל ישראל יגיע מזה רק כלימה חס ושלום,

בפרט שנודע ברבים שפלוני זה כפר באלוקי ישראל,

והשני כסנחריב חירף מערכות אלוקים חיים,

ומה להם לישראל ולארץ הקדושה.

הוא מדבר על שניים ידועים ומפורסמים,

אפשר לראות, בקלטת, הרצל והציונות.

וביותר אנחנו מצטערים ומודאגים ממה שכתב כתוב תורתו,

שהציונים במדינתם ובמדינת אשכנז

מתאמצים להבהב השנאה לישראל כדי שאחינו יתמלאו פחד.

והארץ הזדעזעה תחתיי כשקראו באוזני דבריהם וניכרת כוונתם.

וממש הם מורים לשונאי ישראל באצבע כזאת וכזאת, תעשו חס ושלום,

בשביל שהיהודים יצטרכו לעזוב את אירופה ולעלות לארץ.

ורק השטן נתן להם הרשות לשלוח פיהם ולשונם,

כי היהודים מורדים באומות,

ועוד ועוד דברים שקשה להעלותם על הכתב.

ועליו כתבו שהוא מהיר בחוכמה ומלא אהבת ישראל, נחמנא רצלן.

יש כאלה שחשבו שהוא המשיח,

ואפילו במדינות מסוימות ראו את הזקן הארוך.

אנחנו לא הבינו איפה נפלה לו הכיפה.

ואל כבוד ידידי הרבנים מלידה ומשבטקין

אשים דברי,

וחלילה לי לריב עמהם,

אלא כתלמיד השואל לרבותיו אני בא,

למה לא ישמעו לכל גאוני ארצנו שעליהם למשוך ידיהם מן הציונים?

הלא הם מאמינים כמוני שאם השם לא ייתן הסכמתו לשוב אל הארץ

ולרשת את נחלתנו לא יועילו כל אוצלות כסף.

ואם השם יסכים,

אין אנחנו צריכים לכסף ולא לשום השתדלות.

עלינו להבין כי לא בכוח יגבר איש ולא לקלים המרוץ,

וחכמים זיכרונם לברוכה התכוונו בפירושם מבראשית רבה בחרבי ובקשתי,

במצוות ובמעשים טובים לתכלית גדול.

והאמת היא שלא מצאתי טוב והגון שהביא הרב משטקו

את המאמר שאפילו הבוגדים שבהם יש ריח.

וחכמים זיכרונם לברוכה התכוונו לבוגדים במצוות ומתחרטים,

אבל לא יעלה על דעתנו שהתכוונו לבוגדים על ידי מלשינות על ישראל.

וחכמים זיכרונם לברוכה אמרו מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי העם קדוש.

אין צריך לו עם קדוש?

איך יפסע על ראשי העם קדוש?

הקדוש ברוך הוא יודע, מחשבות ליבו של אדם יודע,

שכתבתי כל הדברים רק מדאגה על אחינו בני ישראל,

ופן יסיר השם יתברך מאיתנו השגחתו,

כי כל אשר יקרא את דברי הציונים יבין,

כי אפילו נוכרי הטוב שבטובים יהפך לנו חס ושלום לרועץ.

ידעו אחינו,

שעת זמן המשיח, ניתנו להיות בגלות

ומשועבדים לעמים,

והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יציל קבוציו,

ועין בעין יראו ישראל ושוב השם ציון.

איני חפץ לומר קבלו דעתי,

רק כאשר יצטרפו עוד עשרה תלמידי חכמים מארצנו ועשרה משאר הארצות,

יוכל כבוד תורתו לפרסם את מכתבי בדפוס.

חתום

ישראל מאיר הכהן מראדין.

זה בקצרה,

ואידך זיל גמור.

מכל מקום יהודים יקרים,

כל הדברים שהיו,

דברי התורה שנאמרו כאן במשך כל היום, יהיו,

יעלו נשמת המנוח,

הרב אלחנן חיים,

בין אליהו ומרגלית נבא,

וצריך לזכור דבר אחד,

אנחנו עבדים לקדוש ברוך הוא,

צריך להתבטל בפני התורה הקדושה ובפני חכמיה,

להעריך את התורה הקדושה ולזכור,

הקדוש ברוך הוא חפץ לגאול אותנו,

אבל בחרבי ובקשתי זה בתורה ובמצוות.

השם יזכה אותנו שכל מה שנאמר כאן היום,

ומה שהרב הגאון הרב מועדני ביקש,

לשים לנגד עינינו להשלמת החסרון של אותו אברך יקר,

כשנפטר,

זה כי אין חובה,

ועל זה אומרים יתגדל ויתקדש מרבה כשנפטר אדם.

יתגדל ויתקדש, פירושו של דבר,

כשמסתלק אדם שלמד תורה ועסק בתורה, נחסר מכבוד שמיים.

ואנחנו מקבלים על עצמנו תמיד שמה שנחסר, יתגדל ויתקדש

שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא.

אם נחסר, חובתנו להוסיף ולהגדיל. ובוודאי שיש מה ללמוד מאלה שרצו לדבוק בתורה בכל מקרה,

הוא כאן שציין הרב הגאון הרב מועדני.

השם יעזור שהדברים ייכנסו ללבבות ולראות איך לעשות אותם.

ואם משיר אחד בליל שבת קודש אפשר להיות ראש כולל,

אז אחרי שלומדים שנים באוהלה של תורה,

יכולים לצאת גאוני עולם, צריך רק להשקיע.

אבל בלי שכל, עם עבדות,

להשם יתברך, כי לי בני ישראל עבדים עבדייהם.

בסיום, אפשר?

אנו, אנו, אנו, אנו, אבידות אל קודש אפריך אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אבידות אל קודש אפריך אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אבידות אל קודש אפריך אנו, אנו, אנו, אנו, אבידות אל קודש אפריך

אנו, אנו, אנו עבדה וקודשו בריכו.

אנו, אנו, אנו עבדו וירכו.

אנו, אנו

לווה עבודו לעבדו.

ענו ענו עבדו דקודש וברך