"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" - הסבתות של פעם...
- - - לא מוגה! - - -
עכשיו הייתי בהלוויה בירושלים
של סבתא
של אשתי,
ממש כמו סבתא.
והיו בה ממש מידות טובות.
מה המידות טובות?
היא הייתה תמיד
דואגת לאחרים שיהיה.
היא הרגילה את הילדים שלה תמיד
שמגיעים אליכם הביתה, שתמיד יהיה אוכל מוכן. יום שישי
כולם טורחים לכבוד שבת קודש, לא תמיד מספיקים בהכנות,
לפעמים מתמהמהים עד הדקה ה-90. לכן למדנו בערב שבת האחרונה שאדם צריך להתכונן כבר מיום רביעי לשבת לעשות את ההכנות הכל מוקדם, את הקניות הכל מוקדם, כדי שלא להכניס את השבת בפרט בשבתות של החורף, שהן שבתות שהשעון הולך וקצר, הולך וקצר.
אדם צריך הכל מראש, להכניס את השבת בכיף, לא בקוצר נשימה הוא מכניס את השבת. זה לא טוב.
תכניס את השבת כמו שצריך, בשמחה, באהבה,
באחווה, שירגישו הילדים מה זה טעם של שבת,
שירצו עוד ועוד ועוד.
אז אחד מהדברים שהיו במידות הטובות שלה,
שהיא הייתה תמיד מורה לילדים שלה, לבנות שלה,
תמיד
להתכונן לשבת.
אולי הילדים יבואו לבקר, עכשיו הם ירצו לאכול משהו,
אז ערב שבת מגיעים לאימא, אוכלים.
היא תמיד הייתה מספרת שהיא מכינה, חמותי ככה מספרת שהיא הייתה מכינה סיר גדול,
שכל הילדים או הנכדים הירושלמים, אתה גר בירושלים
מול בית העלמין סנהדריה,
אז כל הילדים שמגיעים, רוצים, באים לבקר את סבתא או משהו, הדבר הראשון שהייתה מגישה להם בביקור
זה משהו לאכול.
קודם כל תאכל, תעשה ברכה,
אחר כך תשב, תבקר את סבתא, וכמובן
תלך הלאה. וזה אנשים של הדור הקודם. אתם יודעים איזה צניעות היה לה?
משהו מבהיל, שתי מטפחות.
אמרתי בהספד שם, איפה תמצא היום?
אישה הולכת עם שתי מטפחות.
אם היא תשים עליה יותר מדי בגדים, יגידו, זאת כבר מוזרה,
חולת נפש,
או אני יודע מה, משהו.
איזה צניעות אמיתית. קושרת את הזה בסנטר ככה, שלא יראו חס שלום, שערה לא נרד ממנה.
שתי גרביים, היום היא עושה טובה שלא פשט גרביים אחד,
שם ישמור.
בגדים, הכול צנועים רחב, שלא יהיה יחס שלום צמוד, שלא יהיה יחס שלום,
תראה יחס שלום בעיני הבריות, לא.
צנועה.
עד כדי ככה הם הקפידו, איפה הדורות הללו?
הולכים ונכחדים מאיתנו, נכחדים. אנחנו צריכים לזכור את הדברים הללו ולהמשיך אותם.
נכון, היום קשה לאישה לשים שתי כיסויי ראש,
אבל לפחות תקפידי על אחד.
לפחות על אחד.
לפעמים אתה בצער, אפילו בערב שבת לא מקפידים. למה?
מדליקה נרות, את מברכת.
רווקה, רווקה צריכה להקפיד בעניין של כיסוי ראש בעת הברכות. אז כל שכן וכל שכן נשואה.
כמה היא צריכה? וזו היראת שמיים שמחדירים לילדים הלאה.
זו היראת שמיים שחודרת לילדים הלאה.
הילדים יזכרו.
והיא זכתה, ברוך השם, שכל הנכדים והנכדות תלמידי חכמים.
זה לא פשוט.
כל הנכדים והנכדות תלמידי חכמים. סתם זכתה?
לא.
היות והיה בה יראת שמיים, חדר בה יראת שמיים, תמיד מברכת, תמיד מכבדת, תמיד נותנת.
כמה בפני תלמידי חכמים היא בת תשעים ושתיים?
כמה בפני החתנים שלה, הנכדים שלה, הם צריכים לקום לכבודה.
מכבדת, תלמיד חכם נכנס, מכבדת.
בפעמים הבודדות שזכיתי ככה להגיע לירושלים, תמיד היינו נכנסים לבקר אותה.
תמיד היא הייתה מברכת. בואו, אני אברך אתכם. תשבו,
מברכת ומברכת ומברכת.
זה אנחנו רואים טוב, עין הוא יבורך.
כמו שהאדם טוב, ככה הגדוש ברוך הוא מיטיב איתו.
זה בשבילה, אני אומר לכם, זה ממש נחת.
שהיא עכשיו ששה ושמחה, רואה את כל המשפחה,
את כל הצאצאים,
כולם הולכים בדרך השם.