חכמת אדם הראשון | הרב אמנון יצחק
- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' על פרשת 'בראשית' מאמר ל - - -
ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א' כ"ו).
אחז"ל (מד"ר בראשית י"ז), בשעה שאמר הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, אמרו לו אדם זה מה טיבו? אמר להם חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם בהמה חיה ועוף אמר להם זה מה שמו? ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם אמר לו מה שמו? אמר לו זה שמו שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל, א"ל ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקראות אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי, אמר נאה לך להקראות ה' שאתה אדון לכל, אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.
ממאמר הזה אנו למדים, כי בקריאת השמות לברואים היתה גנוזה חכמה עצומה שמלאכי השרת לא היה בכוחם להשיגה, ובה נתגלה כי חכמתו של האדם מרובה משל המלאכים, השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיוחדת לו בלבד, שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם, נמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדה"ר על כל פרט ופרט בכל בריה, מבין כל אלפי רבבות הנבראים האם יש דומה לו.
ולא רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו, אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים, והאופנים אשר אין מספר לגדודיהם, וגם להם להשכלים הנבדלים קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים.
שאלו השי"ת ולי מה נאה להקראות? והשיב ה' שאתה אדון לכל, אחר שהכיר את הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקב"ה אדון, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו ית' על הכל, והנה בשעה שהקב"ה שאל את האדם ולך מה נאה לקרוא? אמר אדם כי מן האדמה נלקחתי, ותמוה שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שלוקח מן האדמה?
אולם בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו, כי אמנם הכיר אדה"ר שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקב"ה התפאר בו ואמר ראו שחכמתו מרובה משלכם, ושהמלאכים טעו בו וחשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (ילקו"ש רמז כג), אבל הוא גם הכיר מהצד השני, שמכיון שנברא מן האדמה מוטל עליו לעלות ממדרגה למדרגה, ואם הוא שוהה רגע מבלי לעלות במדה שהוא ראוי לה, הריהו יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים, עד שאומרים לו יתוש קדמך.
ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה מחריב עולמות, וקונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו, ומשום כך קרא לעצמו אדם שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעליתו, עלול הוא להיהפך לאדמה שממנה לוקח, כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו עפר אתה ואל עפר תשוב, בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה.
וכן מצינו אצל משה רבינו ע"ה אדון הנביאים, שעם כל מעלותיו הנפלאות למאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה', והקב"ה העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא, ונקרא בתורה איש האלקים אמר על עצמו ונחנו מה, ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה.
מצינו עוד יותר מזה, שאף תוך הכרה זו בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמו, שכן אחז"ל ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו (גיטין נו ע"א), חז"ל קובעים למעלתו של ר' זכריה את הענוה, שהיא צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת ע"י סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש, כי זוהי מהותו של האדם כי מן האדמה לוקח.
אמנם בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה גלומה גם עצם גדולתו, כי כשם שהוא עלול ע"י העלם כלשהו לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר, כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור, והתליין של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח, שאמר לר"ח בן תרדיון רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי עוה"ב? אמר לו הן השבע לי נשבע לו, מיד הרבה בשלהבת אף הוא קפץ ונפל לתוך האור, יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי עוה"ב (ע"ז י"ח.).
הרי תליין זה עסק כל ימיו ברציחה, ובודאי היה מהאנשים השפלים ביותר, ובכ"ז בגלל מעשה קטן זה של נטילת הספוגין מעל לבו של ר' חנינא שקירב את מיתתו, התרומם בבת אחת למעלה העליונה כזו, עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור, ובת קול הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנינא בן תרדיון, והכריזה ששניהם מזומנים לחיי עולם הבא! זהו כוחו של האדם וכזאת היא מהותו.
(אור הצפון ח"א עמ' לג).