גדולה לגימה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום רפואה שלמה במהרה ברמח איברים ושסה גידים ליוחאי בן אסתר ובן ימין שהקדוש ברוך הוא יהפוך לבבו לתשובה שלמה אמיתית

ושזכות זיכוי רבים תעמוד לו למשפחתו לעד, אמן.

אמן.

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל אדוני עד עולם

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה בסנהדרין קג אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קיסמא

גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל

שנאמר על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים

ורבי יוחנן דידי אמר

מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים

ומעלמת עיניים מן הרשעים

ומשרה שכינה על נביאה הבעל

ושגיגתה עולה זדון.

אז הגמרא אומרת

גדולה לגימה רש״י אומר אכילה שמאכילין אורחים אדם שמכניס אורחים הוא מאכיל אותם משקה אותם

גדולה לגימה

גדולה לגימה

אמר רבי יוחנן

משם רבי יוסף בן קיסמא שהרחיקה שתי משפחות מישראל איזה שתי משפחות? עמון ומואב לא יבוא עמוני ומואבי

על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים

כל כך גדולה לגימה שאם אתה לא מקרב

לא מארח לא

נותן לאנשים

אכילה וכולי

התורה הרחיקה אותם לעולם ולעולמי עולמים

ואה, רבי יוחנן

אומר בעצמו שהיא גם מרחקת את הקרובים,

מקרבת

את הרחוקים,

מעלמת עיניים

מן הרשעים,

משרה שכינה

על נביאי הבעל

ושגגתה עולה זדון.

עכשיו נבהר דבר דבר.

אז הגמרא מפרשת, מרחקת את הקרובים,

זה אנחנו לומדים מעמון ומואב.

עמון ומואב היו קרובים לישראל.

איך הם היו קרובים לישראל? הם באו מלוט,

שהוא היה בין אחי אברהם.

ולמרות שהיה קרבת משפחה כזו,

ריחקן המקום שלא יבואו בקהל.

מפני מה?

מפני מעשה יחיד פעם אחת.

אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.

הם נחרטו לעולם מלהיכנס בברית נישואין בישראל.

לא מקבלים גר עם העמון ומואב,

נקודה. לא יכולים להתחתן עם ישראל.

למה?

כי מידה רעה זו טבועה בדמם ובנפשם.

פעם אחת,

פעם אחת הם לא קידמו, פעם אחת.

זה אומר שיש בהם את המידה הרעה הזאת והיא טבועה בהם ובנפשם.

וגם בזרעם ובזרע זרעם עד עולם.

וזה מה שאמרו, גדולה לגימא,

שלולא זאת

היו קרובים להתקרב,

להתקבל בישראל יותר מאומות אחרות.

כי הם קרובים ממש.

קרבת משפחה.

אלא על דבר אשר לא קידמו אתכם,

לכן לא יבוא עמוני ומאווי בקהל ה' עד עולם.

אז רואים מפה שאדם שאין לו כוח נתינה,

לא מוכן להריח אורחים, מתעלם מהם,

לא נותן דעתו על אחרים.

התורה מרחיקה אותו.

היא אומרת שזו מידה רעה שטבועה בדם ובנפש.

וגוזר את התורה עליהם ועל זרעם ועל זרע זרע זרעם עד עולם.

כמה פעמים הם חטאו בזה? פעם אחת.

דבר שני,

גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים.

ממי לומדים מיתרו?

דאמר רבי יוחנן,

בשכר קראין לו ויאכל ללחם,

זכו בני בניו

וישבו בלשכת הגזית.

מבני בניו של יתרו ישבו בלשכת הגזית. בזכות מה?

בזכות

שהוא אמר לבנות שלו שיקראו למשה ויאכל לחם. איך עזבתם אותו, את האיש?

הוא הציל אתכם מהכול,

תכניסו אותו הביתה,

נארח אותו, נכבד אותו,

ניתן לו לחם.

בזכות זה היה חיתון עם ציפורה וכו'.

בהמשך ידוע נהיה חותן משה וזכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית בירושלים.

והרי לנו במידה טובה מרובה

לא זו בלבד שזכה להיות חותן משה

ולהידבק בישראל להפך מעמון ומאב

וכל יתר הפרשה שהוא ייתר בתורה.

ואתה תחזה מכל העם, אנשי חיל וכו', הרי הוא אמר לו את העצה הזאת.

אלא גם לדורי דורותיו זכה יתרו וישבו בני בניו בלשכת הגזית.

אלה לא נתנו פעם אחת לחם ומים,

הם וזרעם וזרע זרעם עד סוף הדורות רוחקו מעם ישראל.

הוא שנתן

למשה רבנו לאכול לחם,

זכה הוא וזרע זרעו עד עולם,

ומבני בניו ישבו בלשיבת בלשכת הגזית. זאת אומרת, תראו מה ההשלכות של מעשה שיכול להיות אפילו חד פעמי.

מה יכול להיות?

דבר נוסף, היא מעלמת עיניים מן הרשעים.

גדולה לגימה,

כשאדם מארח,

מאכיל אורחים,

גדולה לגימה,

שהיא מעלימה עיניים מן הרשעים. ממי לומדים? ממיכה.

ממיכה הכעיס את הקדוש ברוך הוא.

כמו שכתוב בזכריה יוד,

ועבר בים צרה והיכה בים גלים.

ואמר רבי יוחנן, זה פסלו של מיכה.

הוא עבר עם עבודה זרה בים, השם קורע את הים לעם ישראל,

והוא מנצל את זה להעביר עבודה זרה.

לא יאומן כי יסופר.

לך אדוני הצדקה

ולנו בושת הפנים.

הוא עושה צדקה עם עם ישראל, מעביר אותם בים, מציל אותם מהמצרים,

ומנצלים את זה בשביל לעשות כזה דבר.

זה לא רק במקרה כזה. כל אחד שמקבל כוחות מהקדוש ברוך הוא,

כלים לעבודתו יתברך ומשתמש בהם למטרות אחרות,

בדיוק אותו דבר.

הוא פירש רשי, כשכתב משה את השם

והשליך אותו על הנילוס

בשביל להעלות את ארונו של יוסף,

בא מיכה

ונטלו באחווה.

דהיינו,

ועבר בים צרה, כשעברם הקדוש ברוך הוא לישראל, עבר מיכה עימהם, כשבידו השם לעשות את העגל.

נשנחרינא, מיכה עשה פסל והביאו עימו, כשעברו ישראל בים. שתי דעות.

מה הוא עשה?

אחד, שהוא מצא את השם שזרק לנילוס

משה רבנו,

ואיתו אחר כך עשה את העגל.

ולשון אחרת,

זה שהוא ממש עשה פסל, והעביר ממש פסל

בים סוב, והביא אותו כשעברו

ישראל בים.

הרי לפנינו אדם,

יודע את ריבונו

ומתכוון למרוד בו.

באותה שעה שנפקע הים ונקרע לשנים עשר גזרים,

ונעשו אז לישראל נסים ונפלאות הרבה יותר מבמצרים.

חמישים נסים נעשו על הים, כבר

אמרנו אותם פה מעם לא עז בזרנו.

וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי הכהן.

אז קל וחומר בני ישראל ומיכה עמהם,

ולא נרתע,

ולא שב.

ובידו השם כדי לעשות העגל,

וללשון אחרת, עם הפסל בידו,

והוא עובר בים צרה.

הרי זה נורא למתבונן.

מה רב פשעו וחוצפתו של הרשע הזה?

ואכן היה ראוי להאבד לנצח,

שלא יהיה לו חלק לעולם הבא.

וכן שאלו בגמרא שם,

מפני מה לא מנעו תמיכה

בעדי ארבע הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא?

אלא דלכן לא מנעו אותו בהדי הוא.

למה לא מנעו אותו איתם?

מפני שפיתו מצויה לעוברי דרכים.

פיתו

הוא היה נותן מאכיל עוברי דרכים, מאכיל אותם, נותן להם מזון.

אז בגלל זה,

זכות הגדולה לגימה, שאדם מאכיל אורחים,

אז היא מעלמת עיניים מן הרשעים.

רשע שאין לו חלק לעולם הבא.

שמעביר עבודה זרה ומנצל את הגאולה

בשביל להעביר עבודה זרה,

למה הוא לא נמנע בין כל ההדיוטות שנמנו שאין להם חלק לעולם הבא?

למה?

משום שופט שלו מצויין עוברי דרכים.

טניה,

מגרב לשילה שלושה מילים,

שלוש קילומטר, ממקום שנקרא גרב

עד לשילה, שלושה מילים.

והיה עשן המערכה

ועשן פסל מיכה

מתערבים זה בזה.

זאת אומרת,

עשן המערכה בשילה,

שהיו מקריבים שם עוד לפני הבית,

והעשן שהיה יוצא מגרב איפשהו היה נמצא מיכה,

מעבודה זרה שלו,

היו עולים ומתערבבים זה בזה.

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, הניחו לו שפיתו מצויין לעוברי דרכים.

לא יאומן כי יסופר כמה גדולה מעלת

הממציא פיתו לאחרים.

הלמדנו,

כמה כמה כמה גדולה לגימה שמעלמת עיניים מן הרשעים.

גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל,

משרה שכינה על נביאי הבעל.

מאיפה לומדים? מחברו של עידו הנביא.

כתוב במלאכים א',

יג,

ויהי הם יושבים אל השולחן ויהי דבר אדוני אל הנביא אשר ישיבו.

וברש״י כתוב דעידו הנביא נתנבא על מזבח בית אל שיחרב,

מפני שהעמיד בו ירבעם צלמים.

אז עידו הנביא מתנבא

שהמזבח

בבית אל יחרב.

למה יחרב?

כי ירבעם העמיד בו צלמים.

והנה איש האלוהים בא מיהודה,

ויאמר מזבח מזבח.

ומפרש שם בסדר עולם, דהיינו מי זה היה זה איש האלוהים שבא מיהודה? עידו הנביא.

ובא נביא השקר,

והתעהו לעידו והשיב אותו לבית אל.

והעביר אותו על מצוות הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, לא תשוב לבית אל.

והאכילו.

אבל הוא הביא אותו בחזרה,

וגם האכיל אותו, סעד אותו.

ובזכות שהאכיל אותו,

שרתה עליו שכינה,

שנאמר, וידבר אדוני אל האיש הנביא אשר ישיבו להאכילו אצלו, נגד רצון הבורא.

הוא עשה נגד רצון הבורא. והטעת הנביא,

והחזיר אותו למקום שהשם אמר לא יחזור,

והוא חזר, אבל הוא אכיל אותו.

מה אומר הקדוש ברוך הוא? קודם כל שורה עליו נבואה,

וידבר אדוני אל האיש הנביא אשר ישיבו להאכילו אצלו.

צא וחשוב.

עצם השראת שכינה על אדם,

כמה גלגולים צריך אדם להתגלגל,

כמה עבודות הוא צריך לעבוד,

ומהם המדרגות והמידות

שההכרח לרוכשן

קודם שתשרה שכינה עליו.

וקל וחומר, כשיגיע להתנבא,

אז זאת אומרת, בשביל שאדם יזכה להיות במצב שתשרה עליו שכינה,

הוא צריך לעבוד את השם בדרגות הכי גבוהות שיכולות להיות,

והוא צריך לרכוש מידות ומעלות שיהיו רכוש שלו ממש, לא חד פעמי.

ועוד להגיע לנבואה,

שזה מעלה גדולה וקבועה, זו מדרגה של נביא.

אז איך זה יכול להיות שפה שרתה עליו שכינה והוא נתנבא?

והוא היה נביא שקר.

נביא שקר.

והוא הטעט הנביא אמת.

אלא כן אמר רבי פנחס בן יאיר, מה הוא אומר?

תשמעו כמה דרגות צריך בשביל להגיע לזה.

תורה מביאה לידי זהירות.

זהירות מביאה לידי זריזות.

זריזות מביאה לידי נקיות.

נקיות מביאה לידי פרישות.

פרישות מביאה לידי טהרה.

טהרה מביאה לידי חסידות.

חסידות מביאה לידי ענווה.

ענווה מביאה לידי יראת חטא.

יראת חטא מביאה לידי קדושה.

קדושה מביאה לידי רוח הקודש.

ורוח הקודש מביאה לתחיית המתים.

זאת אומרת, כל המסילת ישרים צריך לקיים

בשביל שאדם יזכה לדבר כזה.

וזה בסתם אדם

צריך כל כך מדרגות רבות ונשגבות

עד שתשרה עליו שכינה.

אבל על נביא שקר,

שהוא אבי אבות הטומאה,

הוא המכחיש האלוקי,

איך תשרה עליו שכינה?

אבל מה נעשה?

בחכמים זיכרונם ברכה שתורת אמת בפיהם

מעידים ואומרים לפנינו

גדולה לגימה

שמשרה שכינה על נביאי הבעל.

הנה, הלגימה הזאת

הוציאה את נביא השקר

ולו רק לשעה מתוך עומק שאול תחתית של טומאת עבודה זרה וכל התועבות שבה,

וסילקה את המחיצות מפניו והעלתה אותו לשמיים וקידשה אותו בקדושה יתרה ונפלאה עד ששרתה עליו שכינה וניבא.

היש חך מתוק מזה?

מה גדולים דברי החכמים זיכרונם למלאכה שאמרו? גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל.

לא יאומן כי יסופר.

גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל.

לא יאומן כי יסופר.

אז זאת אומרת, בשביל זה צריך להיות אדם שמכניס אורחים.

מפה אתם רואים שלא יכול להיות שגייזי דרייזי המויסר,

יש לו חלומות של הרב עובדיה יוסף כל לילה. מה זה?

זה בחינת נבואה כל לילה לקבל

דיווח ישיר מן השמיים.

למה זה לא יכול להיות?

כי הוא לא מאכיל עני, אם הוא בעצמו עני, הוא הפך את עצמו לעני.

והוא רק סוחט אנשים ולוקח מהם כסף.

אז לא יכול להיות, הנה, מזה לומדים שלא יכול להיות שתשרה עליו

שום דבר. יכול לשרות עליו רק טומאה, טומאה, טומאה,

סיטרה אחרם מינוס.

זה הכול.

אז גם זה מוכיח כמה בלופים יש לו לאיש הזה, זה לא יאומן כי יסופר.

עוד אמרו,

גדולה לגימה ששגגתה עולה זדון.

דאמר רב יהודה אמר רב

אלמלא הלווהו יהונתן

לדוד שתי ככרות לחם

לא נהרגה נוב עיר הכהנים

ולא נטרד דואג האדומי

ולא נהרג שאול ושלושת בניו.

אם אדם שגג,

היה לפניו מישהו שהיה צריך לתת לו לאכול ושגג, לא נתן לו, שכח, לא שם לב.

דריגנדו, סטרמה.

אז זאת אומרת, אם בן אדם שגג

ולא נתן למישהו לאכול,

ואפילו הוא אוהב אותו מאוד,

טעות, מה זה טעות?

טעות של הטעות. איך לא זכרתי, איך לא נתתי?

שגגה.

שגגה?

שגגה.

אין דבר כזה.

שגגה

נחשבת זדון.

שגגתה עולה זדון.

כל כך גדולה לגימה,

כל כך חשוב להאכיל אורחים,

כל כך צריך לדאוג לזולת,

שאם אתה שוגג אפילו, שוגג,

מחשיבים לך את זה זדון.

עד כדי מה?

אמר רב יהודה, אמר רב,

אם היה מלווה יהונתן

בשעה שדוד ברח

משאול אביו,

אם היה יהונתן מצייד אותה, הרי שלושה ימים הוא היה רחוק.

הוא היה שולח לו חיצים להגיד לו אם יש סכנה, אין סכנה.

אם היה שולח לו ככרות לחם רעב, מסכן, לא אכל שלושה ימים.

אם היה שולח לו שתי ככרות לחם,

לא הייתה נהרגת נוב עיר הכהנים,

לא היה נטרד דואג האדומי,

ולא נהרג שאול ושלושת בניו.

כל זה נגרם

בגלל שהוא שגג ושכח, ולא נתן דעתו, ולא שלח

שתי ככרות לחם

לדוד המלך.

ורש״י אומר שהרי מצינו ביהונתן ששגג,

ולא הלווה לדוד שתי ככרות.

אם היה כך, לא הייתה נהרגת נוב הכהנים, שמתו שם 85 כהנים,

ולא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב,

בגלל שהוא היה רעב.

אז הוא נכנס לנוב וביקש מהכהנים שיאכילו אותו, ייתנו לו לאכול, הוא גובע ברעב.

ובגלל זה דואג אלשין,

ואמר שהם נתנו לו לאכול,

כי דנו אותו כאילו הוא מורד במלכות, ואם הוא מורד במלכות אז אסור לעזור לו,

והם נתנו לו לאכול,

ובגלל זה דואג, הרג

ברשות שאול

את כל הכהנים.

והוא דואג, איבד את עולמו בגלל זה,

נטרד מהעולם הבא,

וגם שאול המלך ושלושת בניו נהרגו על אותו עוון.

כל זה נגרם

משתי פיתות,

שתי ככרות לחם.

כן. אם לא היה שוגג, לא היה שוכח והיה נותן לו,

לא היה כל זה. למה? לא היה נכנס לנוב, הוא לא היה רעב,

לא היה נכנס, לא מבקש,

ואז לא היו אומרים שהם מורדים במלכות גם כן,

ולא היו הורגים אותם, ודואג לא היה מאבד את עולמו,

וגם לא היה מאבד את שאול ולא שלושת בניו.

עכשיו נתבונן.

אהבת יהונתן אל דוד הייתה עצומה ללא שיעור.

ואמרו חכמים זכרונם רכה במשנה באבות,

פרק ה', כל אהבה שאינה תלויה בדבר

אינה בטלה לעולם.

זו אהבת דוד והונתן.

היא הייתה אהבה אמיתית, לא תלויה בדבר. היום כל האהבות שיש בעולם זה תלוי בדבר. אתה נותן לי, אני אוהב אותך. אתה לא נותן לי, אני נגדך.

לא, אני הולך לקטאות. יאללה, ביי.

זאת אומרת,

היום אין דבר כזה אהבת אמת, אהבת חינם,

אהבת זה, איפה זה? בגלל זה אנחנו לא נגלים, כי יש שנאת חינם. שנאת חינם, אז לא נבנה בית המקדש.

אם הייתה אהבת חינם, הייתה נבנה, איפה היא נמצאת?

אז מנסים פה בקנישטה, עוד לא הגענו לזה. אנחנו רק בינתיים לומדים את המקיף,

כמו שאומרים, את החיבור, להיות ביחד, לעשות דברים טובים וכול, אבל צריך שיהיה אהבה.

אהבה בין כולם אחד לשני במקסימום שאפשר.

להבדיל מהתלמידים של רבי עקיבא,

שכתוב בהם שלא כיבדו זה את זה,

לא חלקו כבוד זה לזה,

רק לא חלקו כבוד,

נאבדו מן העולם.

לא יאומן כי יסופר עד כמה זה חשוב.

והרמב״ן אומר,

וזה לשונו בפרשת קדושים,

וטעם ואהבת לרעך כמוך פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו.

מה פירוש ואהבת לרעך כמוך? הרמב״ן אומר שלא ייתכן שאדם יאהב את השני בדיוק כמוהו,

אבל הוא אומר להשוות אהבת שניהם בדעתו.

לא בליבו, לא אהבה בלב, בדעתו.

מה זה בדעתו?

להשוות אהבת שניהם בדעתו.

פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים

להיטיבו בעושר,

אבל לא בחוכמה.

לא אכפת לו שהחבר שלו יהיה עשיר. למה לא? לבריאות. שיהיה לו לבריאות.

למה לא? שיהיה לו לבריאות.

אבל כשהוא יהיה חכם הוא לא מסכים.

כשיגידו שהוא גם חכם, לא. אני חכם.

הוא,

שיהיה עשיר, אבל אני חכם.

הוא לא מוכן שהוא גם יהיה חכם כמוהו.

לא.

ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בליבו. מה אכפת לך שהוא גם יהיה חכם?

כמוך ואפילו יותר ממך, מה יש? מה כואב לך?

אם השם אוהב את זה, שמח בזה שיהיו לו ילדים,

כל הילדים חכמים ועשירים ומצוינים והכול, למה אתה רוצה שיהיה פחות?

למה בזה כן ובזה לא?

למה? למה העין שלך כאילו צרה? למה אתה לא אוהב אותו?

התורם צבא ואהבת לרעך כמוך.

אתה חכם, שגם הוא יהיה חכם. אתה עשיר, שגם הוא יהיה עשיר. למה לא?

זה התורה מצווה.

ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בליבו,

אלא יאהב ברבות הטובה לחברו.

כאשר אדם עושה לנפשו,

כמו שאתה רוצה שיהיה לך,

שיהיה גם לחברך,

ולא ייתן שיעורים באהבה.

זה אני מוכן, זה לא אכפת לי, זה יופי, הלוואי שיהיה לו, אבל זה לא.

כי אחרת הוא יהיה מעלי, אחרת הוא יהיה כמוני.

לא, זה לא.

זה עובר על מצוות ואהבת לרעך כמוך.

ועל כן אמר בי יהונתן,

כי אהבת נפשו אהבו.

יהונתן אהב את דוד המלך, אהבת נפש.

לא רק כמותו, יותר מכמותו.

למה? כי הסיר מידת הקנאה מליבו.

ומה אמר?

כי אתה תמלוך על ישראל.

עד כאן נשון הזהב של הרמב״ן.

מה זה אתה תמלוך?

במלכות הבן מולך אחרי אביו. מי המלך? שאול. מי הבן? יהונתן. אז מי צריך למלוך? יהונתן. הוא אומר לו, לא, כי אתה תמלוך על ישראל.

יש לך אהבה יותר מזה, בן אדם,

את הזכות הכי גדולה שיכולה להיות בישראל, להיות מלך ישראל.

לזכות את הרבים

בשיעור הכי גבוה שיכול להיות,

לכוון את כל עם ישראל דרך התורה והמצוות.

יש לך דבר יותר גדול מזה?

הוא אומר לו, לא, כי אתה תמלוך על ישראל.

זו אהבת אמת.

אהבת אמת.

אז רואים כמה גדלה אהבת יהונתן אל דוד בלי שיעור,

כי אפילו המלוכה עצמה נתן לו.

ועכשיו נפנה לראות איך הם נפרדו איש מעל אחיו.

לאחר שעשה יהונתן הסימן עם החצים,

והנער

להודיע לדוד כי צריכו לברוח מפני אבים,

כתוב ודוד קם מאצל הנגב

ויפול לאפיו ארצה וישטחו שלוש פעמים

וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל.

ויאמר יהונתן לדוד,

לך לשלום

אשר נשבענו שנינו, אנחנו, בשם אדוני לאמור.

אדוני יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם.

איזה אהבה, איזה פרידה.

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה, כי זה כבר היום הרביעי

שדוד לא אכל.

ביום קודם ראש חודש,

בשני ימי ראש חודש,

ולמחרת בבוקר

כשנפגשו ונפרדו עדיין לא בא מאכל לתוך פיו.

ומי לא יבין

שאם היה עולה על דעתו של יהונתן שדוד עוד לא אכל זה ארבעה ימים,

הייתכן שהיה עוזב אותו לנפשו ככה בלי מזון עם כל האהבה הזאת?

מה, הוא יתקמצן על פיתות? על אוכל?

אלא שגג.

שגג.

בשגגה זו, שלא הבחין בה,

עלתה לו כזדון ונענש.

וכל הריגת הכהנים שנהרגו בנוב,

ומה שניטרד דואג האדומי,

ומה שנהרג שאול ושלושת בניו, ביהו נתן בעצמו איתם,

בא לו כעונש

על זה שלא נתן לדוד שתי כיכרות לחם כשברח מפני שאול אביו.

ומה נורא הדבר?

הדבר ששגגתו זו עלתה לי הונתן כזדון.

בשמיים פסקו את העונש

להרג ביחד עם שאול אביו ואחיו.

כאילו מנע עצמו מליתן לדוד שתי כיכרות לחם,

בזדון כאילו.

וכל רציחתם של נוב עיר הכהנים נחשבים עליו.

ואם יעמוד אדם ויטמע, איך אפשר? איך אפשר לומר כן האשמה כזאת חמורה?

הלא אהבתו של יהונתן לדוד היא בלי שיעור,

וגם את המלכות נתן לו.

האם לא ייתן לו שתי כיכרות לחם לאהובו דוד כדי שישביע את נפשו?

תשובה לזה מצינו בחכמים זיכרונם ברכה שאמרו,

גדולה לגימה, תדעו לכם כמה גדולה לגימה,

כמה צריך להיזהר בה,

כמה צריך להיזהר להאכיל את האורחים,

כמה צריך לדאוג לסיפוקם של אחרים.

גדולה לגימה,

וואי וואי וואי, עד ששגגתה עולה זדון.

וכבר אמר דוד המלך הראשון, גל עיניי

והביטה נפלאות מתורתך,

לדע,

להודיע ולהיוודע כי תורת השם תמימה,

משפטי אדוני אמת

צדקו יחדיו.

אז אנחנו, אין לנו שום תאונה להבין דברים כאלה. במשפט השכל לא היינו מעלים בדעתנו דבר כזה, שיכול להיות

כל מה שאמרנו

מרחקת את הקרובים,

מקרבת

את הרחוקים,

מסרה שכינה

על נביאי הבעל,

מעלמת עיניים מן הרשעים,

ושגגתה עולה זדון.

היינו מעלים על דעתנו על פי סכל?

אם יגיד לנו אפילו חכם דבר כזה, נגיד מה זה, הוא השתבש.

איך יכול להיות דבר כזה?

אלא רואים כמה צריך להיות זהיר בזה.

כמה צריך להיות זהיר בזה.

ומנהג ישראל קדושים היה מאז ומתמיד,

בפרט בדורות הקודמים.

מי שיש לו עוד צוותא כזאת וכולי,

תמיד כשהיו נכנסים יהודים לבית. אכלת, מה תאכל?

שב תאכל, תשתה, תזה. כל הזמן.

זהו.

ככה מנהג ישראל.

שאלה ראשונה על אכילה ושתייה, קודם כל.

זה אחד הדברים שטען

אברהם אבינו לאבימלך.

רק אין יראת אלוקים במקום הזה.

למה?

על מה שואלים בן אדם שבא?

שואלים אותו על אשתו?

מי זאת?

מה?

או שואלים אותו על ענייני אכילה ושתייה.

אדם בא מן הדרך, שואלים אותו על ענייני אכילה ושתייה, מה אתה שואל אותה על אשתו?

מי זאת?

זאת אומרת,

טענה זאת גם על הגויים בעמון ומואב,

שפעם אחת, פעם אחת, נידחו לעולמים.

אתם יודעים מה זה?

אז עכשיו, אם אנחנו רואים את זה בפת לחם,

שזה קל, כמה זה ההוצאות?

כמה זה פיתה?

שקל, שתיים, שלוש? כמה זה? תלוי איזה פיתה. נו, אז מה?

אז מה הבעיה לתת ליהודי?

תראה כמה זכויות אתה יכול לקבל,

תראה כמה העלמת עין ממך אפילו אם אתה רשע,

תראה אתה יכול, שכינה תשרה עליך,

תראה מה זה אם תשגוג ותטעה ותשכח ולא תשים לב, ואם אתה עוד עושה מזיד עוד יותר גרוע,

תראה מה יכול לעלות בגורלך.

זאת אומרת, כמה האדם צריך להיות זהיר.

עכשיו, יש לנו דין.

אם אתה רואה את השור או החמור של אחיך

טועה בדרך,

כתוב השבתי שיבם לו.

צריך להשיב לו אותם. אתה צריך להחזיק אותם ולהשיב אותם אליו.

ואפילו אם הוא כמה פעמים,

כמה פעמים, כל פעם הוא מחרבש כזה,

והבהמות שלו הולכות וטועות בשדה,

והשכן רואה את זה, אה, ראית?

תאסוף אותם אל ביתך,

תשמור אותם, תשיב אותם לאחיך.

ככה מצווה התורה, אפילו כמה פעמים.

לא אומר, מה, אם הוא טמבל כזה,

מה, אם הוא שוכח, מפקיר את הכול, לא אחראי, מה, אני צריך לדאוג לו? מה, אני שומר שלא? מה קרה?

התורה אומרת, כן, כן.

נו, כמה אנשים יעשו את זה?

עכשיו,

אומרים חכמים,

זיכרונו לך,

אם את החמור והפרה והשור

של אחיך אתה צריך לשמור ולהחזיר לו אותם,

אז אם הבן שלו יצא לתרבות רעה, להתרחק וכולי,

אז אשב תשיבם לו,

על אחת כמה וכמה,

שכל אחד מחויב גם לדאוג שהבנים והחברים והיקירים והידידים וכל אלה,

לקרב אותם, להשיב אותם, אשב תשיבם לו.

ואם לא עושה כן,

הוא עובר

על מה שאמרה התורה,

השב תשיבם לו.

הוא עובר,

ואני לא רוצה לפתוח את הפה מהדין שלו.

כי מי שיש בידו

להוכיח בתוך ביתו ולא מוכיח,

נתפס על עוון ביתו.

מי שיכול להוכיח בעירו ולא מוכיח, נתפס על כל עירו, כל החטאים של העיר בראש שלך, בצוואר שלך.

ואם יכול להוכיח בכל העולם כולו, יש לו כוח להשפיע על העולם כולו ולא משפיע,

נתפס על כל העולם כולו.

איך נקרא המבול? מנוח.

למה?

לא הוכיח אותם מספיק.

כל המבול נקרא על שמו.

אתה היחידי שאין לך שכל.

ויכולת לעשות ולפעול וכו' וכו' וכו'. למה לא עשית?

מנוח.

מהמבול על השם שלו, אתם מבינים?

תראו איך התורה טובעת מאיתנו,

ואנחנו הולכים ככה, ככה שאננים, כאילו הכל בסדר, הכל בסדר.

זה חיובים.

זה חיובים.

חיובים.

חיובים.

רבי חנניהו ברגשו, אומר, עושה הקדוש ברוך הוא, זה קדוש ישראל,

לפי כוח רבו עולם ותרום ומצוות שנה, אמור אדם עפש למחן שאת גוייך דלתורו, יא אדיר.