פרשת עקב | הרב אורי יצחק *

 \n - - - לא מוגה! - - - \n 

טוב, ברוכים הבאים, ערב טוב. היום בין מנחה לערבית מסרתי דרשה בבית הכנסת ואמרתי אנחנו אומרים בקריאת שמע "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) זה בפרשה הראשונה. 

בפרשה השנייה אנחנו אומרים: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט) 

אמרתי כמה אנחנו צריכים ללמוד כמו שכתוב בחז״ל "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי" (תהלים קיט, צח) כמה אנחנו צריכים ללמוד מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות איך לקיים את הפסוקים האלה. 

"בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" הוא קם על הבוקר ישר, פותח את האינטרנט, בודק מה מו מי, מה חדש, מה הוא פספס. ומאותו רגע הוא רק בלחיצות כל הזמן, מרותק, לא רואה מה מסביבו, מהופנט. נכנס למכולת, לא מבזבז רגע. כל הזמן העיניים שלו בתוך זה. באוטובוס, בנהיגה, רחמנא ליצלן. איפה לא? כל הזמן העיניים שלו במכשיר. 

זה בא ללמד אותנו איך היו צריכים להיות העיניים שלנו בתוך התורה. איך אנחנו היינו צריכים להיראות, לא לבזבז שנייה, לא לבזבז רגע. כל רגע פנוי, אנחנו עם ספר, עם תהילים, עם ספר מוסר, ספר השקפה, כל דבר לדרך. רבותיי, מה שעושה לנו האינטרנט זה וואחד קיטרוג, חוץ מהעניין של העבירות. הרי כתוב שביטול תורה כנגד כולם. אז כמה אנחנו מבטלים תורה, זה אפשר ממי ללמוד? מאלה שמנצלים את הזמן שלהם במרכאות לאינטרנט. 

תראה איך הם מנצלים כל שנייה, הם לא מבזבזים רגע. הם דבוקים בזה כמו נרקומנים. כל הזמן אתה רואה אותו בתוך המכשיר. אז בעצם מזה שיצר הרע לא יקטרג עלינו, אלה שאין להם אינטרנט. ויגידנו, אתה רואה איך צריכים לעבוד את העבודה הזרה? אז להבדיל איך אתה היית צריך להיות מחובר לתורה? "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי". 

אז יוצא שהאינטרנט הזה הוא לא רק עושה צרות לאלה שנופלים איתו, הוא גם עושה צרות לנו, שאנחנו לא עומדים בקריטריון של אלה שפושעים עם האינטרנט. כי הם דבוקים בזה חבל על הזמן. 

אז כשאמרתי את הדרשה הזאת בבית הכנסת, אז ניגש אליי בסוף תפילת ערבית יהודי שם, עם הבן שלו, והוא אומר לי, תשמע, כבודו, היום, בדור הפרוץ שיש לנו, אז כל רגע שהילדים שלנו נמנעים מלהסתכל, זה כבר, אנחנו צריכים להיות שמחים שהם מקיימים: "וְלֹא תָתוּרוּ" (במדבר טו, לט) אתה עושה צחוק. מה אתה מדבר? קראת פרשת השבוע? פרשת השבוע, כתוב לך פסוק מפורש: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז, כו) על מה אתה מדבר? 

עצם זה שאתה נושא את הכלי טומאה הזה בכיס שלך, אתה כבר עובר על כל העניינים. זה לא קשור אם הפעלת או לא הפעלת, אם ראית או לא ראית. זה כמו שאתה תגיד לי שאתה הולך עכשיו עם פסל של ההודים, בכיס שלך. ואתה אומר, לא, אני לא עובד את זה, זה רק בכיס. כל רגע שאני לא משתחווה אליו, אני בסדר. תגיד, אתה בעגלג? על מה אתה מדבר? 

הוא עוד אומר לי את זה ליד הבן שלו. אני אתן לו גושפנקה. היום. טרי, חדשות. אלא מה? כשאדם כבר הוא נכנס לתוך העניינים, הוא מתחיל לחפש תירוצים למה זה בסדר. 

בא אליי איזה מישהו השבוע, אמר לי, תגיד, יש לי דלקת. מה אני עושה נגד דלקת? אמרתי לו, תפסיק לראות סרטים לא צנועים. הוא אמר, מה זה קשור? אמרתי לו, תבדוק בגימטרייה, דלקת, זהו סרט לא צנוע. מה לעשות? כן, אותו מספר בדיוק. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי. 

השבת התחדש לי חידוש נפלא. ניגש אליי אחד התלמידים, נתנאל טובי ייזכר לטוב. הוא שאל אותי בשבת, יש פסוק, קראנו בפרשה: "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר" (דברים ט, כח). 

אז הוא שאל אותי, רגע, זה לא מסתדר פה. כתוב "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם" ואחר כך: "מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם" מי נגד מי פה בפסוק? 

אז אמרתי לו, לא "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם" זה מדובר על המצרים. שהם "פֶּן יֹאמְרוּ... מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר". 

ואם נסתכל בתרג'ום, אז אונקלוס, מה מתרגם? "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם" הוא כותב: 'דַּיְירֵי אַרְעָא דְאַפֵּקְתָּנָא מִתַּמָּן'. זאת אומרת, הדיירים של הארץ שהוצאתנו משם. אז מי אלה? המצרים. אז זה הסתדר לו, אומר לה, אז עכשיו זה מסודר. 

אמרתי לו, לא, אבל לי יש שאלה עכשיו. הוא אומר לי, מה? אמרתי לו, למה התורה האריכה ארבע מילים במקום להגיד מילה אחת? היתה יכולה לומר התורה, משה רבנו היה אומר לקדוש ברוך הוא 'פֶּן יֹאמְרוּ מצרים' למה הוא אמר: "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם"? תגיד מצרים. למה הארכת במילים? 

ואז משמים ככה, זכות שבת קודש, ירד לחידוש, ישתבח שמו. הרי כשעם ישראל יצאו ממצרים, כבר לא נשארו מצרים. אה? לא נשארו מצרים. מה הכוונה? כל הגברים יצאו למלחמה, רובם ככולם מתו. "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד ,ז) 600, כל הקצינים, חיילים וכולי. במצרים במכות קיבלו חביט על חביט. הבכורות, נאמבר 1, נאמבר 2, כמו שאמרנו, כמו שתיארנו. אז מי נשארו שם? נשים, ילדים וכמה חנונים? זה נקרא מצרים? האימפריה הגדולה? לא נשאר כלום. 

אחרי עשרת המכות לא נשאר כמעט כלום מהם. לכן, מה אומר משה? "הָאָרֶץ" נשארה שם רק "הָאָרֶץ". ועוד "הָאָרֶץ" יש עליה זירגו (זרקא). כן, "הָאָרֶץ". גם "הָאָרֶץ" לא נשאר כמעט כלום. אז "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם" כן, אלה שכמו שהתרגום אומר 'דַּיְירֵי אַרְעָא' מי שנשארו, רק הדיירים, לא בעלי הבית. בעלי הבית כבר נגמר. אין כבר הנהגה, אין שלטון, אין כלום. מה נשאר במצרים? כשעם ישראל יצאו. 

לכן הוא אומר, "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם" עכשיו זה מסתדר. ישתבח שמו בורא עולם. 

בעניין של הזירגו, הזרקה. מאוד מעניין. יש פסוק שאומר, "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהלים קלט, ה) אתם שומעים? תבדקו. כמה יש בתורה זרקה, כמה יש את הזירגו, הטעם בתורה, כמניין "אָחוֹר" 215 פעם. בכל התורה, 215 פעם יש זירגו, כמניין "אָחוֹר". 

כמה יש טעם זירגו בנביאים? כמניין "וָקֶדֶם" 150. 

כמה יש בכתובים את הזירגו? 750 כמניין "צַרְתָּנִי". "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" זה הכל על הזירגו. תורה, נביאים, כתובים. מדהים. אה? ישתבח שמו לעד. טוב. זה היה רק ה... 

נתחיל עכשיו בשיעור מדברי הגאון מווינלה. כתוב בפרשה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).

 לא לחינם נסמכה פרשת עֵקֶב לסיפא של פרשת "וָאֶתְחַנַּן". מה הטעם? בסוף פרשת וָאֶתְחַנַּן נאמר שהשם "שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְוֺתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז, ט). 

אז שמא יאמר אדם, למה לי לשמור מצוות? הלא אבי כבר שמר מצוות, והלא השם יתברך משלם לבניו עד אלף דור. אז אם כך, מובטח לי שכר בזכותו של אבא שלי. והוא כבר למד. הוא כבר שמר מצוות. 

אולם, טעות היא בידו של מי שחושב כך. כשכבר פרשו הקדמונים, וזה מובא בדעת זקנים ובעלי התוספות, מה שכתוב "שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד" המשמעות היא, כמו שכתוב אצל יצחק: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא) שזה נאמר על חלום יוסף. 

כלומר, הקדוש ברוך הוא ממתין עם השכר של הצדיק עד לרגע הנכון, ורק אם יזדמן מצאצאיו מי שראוי לקבל את השכר הזה, אז הקדוש ברוך הוא מעניק את השכר של הסבא או מי שלפניו. הווה אומר, אם הבן לא הולך בדרכי אביו, אז הקדוש ברוך הוא ממתין עם השכר לנכד. ואם גם הנכד לא זכאי, אז שֹׁמֵר את השכר לדור רביעי, וכן הלאה, עד אלף דור. 

אבל מה שעשית, את השכר אתה תקבל, זה לא מתבטל. אבל אם אתה לא היית ראוי לקבל את השכר עֵקֶב מה שעשית, או אחרים, בדורות האחרים שבאים אחריך, השכר מחכה. מתי שיהיה מישהו שיהיה מגיע לו את השכר הזה, הוא יקבל. ישתבח שמו בורא עולם. 

זהו שנאמר כאן בפרשה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן... וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" כלומר, אם תשמור אתה את המצוות, אזי את שכר אבותיך יעניק הקדוש ברוך הוא לך. ולא ישמר לנו לבניך, כיוון שאתה ראוי לקבלו. עמדת בקריטריון, תקבל. כל מה שאבותיך היו אמורים לקבל.

 דוגמה לזה מצינו אצל יוצאי מצרים. שהשם יתברך, כי הם עמם את החסד שהבטיח לאברהם. אפילו שלא היו ראויים לניסים גדולים. רק, כמו שכתוב: "לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ח, יח) כלומר, שמחמת זכות אבות לבד לא היה מספיק, וגם מחמת זכות עצמם לא הספיק. אבל כשמחברים את שניהם ביחד, ישתבח שמו. 

אבל הדורות שלפניהם לא היו ראויים כלל. לכן, לא זכר להם את ברית אבותם לגאולם בימיהם. וְשָׁמַר אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד עד יוצאי מצרים, שהם היו זכאים. הוא צרף להם את זכות האבות. 

הלאה. נאמר בפרשה: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח) 

כתוב במשנה בברכות: 'וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ – אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' (ברכות ו, א). 

ושואלים, שואל הגאון מווילנה, למה לא אומרים בברכה בּוֹרֵא פְּרִי הארץ? למה 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'? ואם יותר מדויק לומר 'פְּרִי הָאֲדָמָה', אז למה על הפת, על הלחם, אנחנו לא אומרים הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן האדמה? אומרים 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ' יפה? יפה. 

אלא יש שלושה פירושים למילה ארץ. כשאומרים ארץ או ארץ, הפירוש הראשון, הכוונה, העולם ומלואו, משמי השמים עד התהום. כמו שכתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) זה פירוש ראשון למילה ארץ. 

פירוש שני, כל מדינה נקראת ארץ. ארץ מצרים, ארץ כנען וכולי. להבדיל, ארץ ישראל. 

פירוש שלישי, ארץ ישראל. שמה? אשר לא פעם נקראת ארץ סתם בתורה. ברגע שאומרים ארץ, למה מתכוונים? ארץ ישראל. דוגמה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח, ט) אז על מי מדברים? ארץ ישראל. אדמה זה מקום שהוא מיועד לזריעה. הוא מיוחד לזריעה. 

וכן אומרים, 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'. היות והפרי גדל מהאדמה. ו: 'הָאֲדָמָה' הוא שם מיוחד לאדמה בלבד. שלא כמו ארץ שכולל במשמעו את שלושת הפירושים שהזכרנו. 

אמנם על הפת אמרנו שאומרים, 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ'. למה? משום שאין הכוונה מן הָאֲדָמָה אלא רק על ארץ ישראל. הלחם יוצא מארץ ישראל. מה זאת אומרת? מה, אין לחם שגדל במדינות אחרות? 

אז אומר הגאון מווילנה, ראשית, משום ששבעת המינים "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה" וכו', בכל העולם כולו גדלים בזכות הפירות שבארץ ישראל. כלומר, הברכה יורדת מן השמים עבור ארץ ישראל. ואגב זה, מתברכות שאר הארצות. 

לפי זה, מיושבת, שאלה ידועה. מדוע משבחת התורה את ארץ ישראל בשבעת המינים, אפילו שגדלים הם גם בחוץ לארץ? אלא מפני שגם שבעת המינים שבעולם הגדול יונקים את כוחם מארץ ישראל. זה אמרנו ראשית. 

שנית, מפני שארץ ישראל נשתבחה בלחם. כמו שמעידה התורה "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" ומצאנו אצל שלמה המלך, שהיה שולח ומספק חיטים לחירם מלך צור, כפי שמופיע בספר מלכים. 

לכן, נכון להזכירה בברכת 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ'. 

זו הסיבה שבימות הגשמים אומרים בחוץ לארץ: 'ותן טל ומטר' כאשר הכוונה היא על ארץ ישראל. כיוון שאם בארץ ישראל לא יהיה לחם, חס ושלום, גם בכל העולם לא יהיה. לכך מברכים 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ' על מנת להזכיר את שבחה של ארץ ישראל, שבזכותה ניזון כל העולם. 

אנחנו אומרים בפרשה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י). 

אומרת המשנה באבות (ו, ד): 'פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה'. 

אומר הגאון, השינוי לשון הוא שכתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" שצריך לאכול כשיעור שביעה, ועל השתייה אמרו שהשיעור הוא כדי שתשרה אכילתו במים. תשרה את אכילתו במים. זהו שאמר 'בַּמְּשׂוּרָה', 'בַּמְּשׂוּרָה' לשון שיעור. לפי שיעור אכילתך תשתה מים. כך מסביר הגאון. 

עוד בעניין, כתוב במגילת אסתר: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס" (אסתר א, ח) אז מה זה, הוא שואל את הגמרא שם, מהי "כַדָּת"? אמר רבי חנן משום רבי מאיר, כדת של תורה. מה דת של תורה אכילה מרובה משתייה, אף סעודה של אותו רשע, אחשוורוש, אכילה מרובה משתייה. 

ופירש רש״י, זיכרונו לברכה, כדת של תורה אכילת מזבח מרובה משתייה. פר ושלושה עשרונים סולת לאכילה, ונסך חצי הין. 

והקשה הגאון "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) מווילנא, מהי דת של תורה הוא? הויא ליה למימר, כדת של קורבנות. למה כתוב דת של תורה? כשאתה אומר דת של תורה, משמע התורה גופא. 

ואומר הגאון שכך פירושו. דעית באבות: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה'. נמצא שעל אכילה לא אמר כמה יאכל, רק שאמר 'פַּת בַּמֶּלַח' שלא יתענג במיני תענוגים. אבל פת חרבה יכול לאכול כמה שירצה. ובמים שהוא לשתייה, אמר 'בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה' ולא יותר. אם ככה יוצא ש: 'דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה' שהאכילה מרובה משתייה, שעל השתייה קפיד יותר מאכילה, שזה צריך להיות 'בַּמְּשׂוּרָה'. 

והשתא הכי פריש בגמרא. מה דת? תורה אכילה מרובה. כמו שאמר 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה' אז אף סעודתו אכילה מרובה משתייה. 

ועוד, כותב הגאון על מגילת אסתר שם, על דרך רמז, כדת של תורה, שמא תאמר שתייתו מרובה, אבל לא אכילתו. אכן, אומר כדת של תורה, פירוש, כדרך שאמרו: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל' שלאכילתו לא נתנו לו קצבה, ולשתייתו נתנו קצבה. ואם לא יאכל רק הזית, מכל מקום הוא יותר הרבה מן המשורה, שהוא אחד משלושים ושש בלוג. ישתבח שמו. 

אז הבאנו את כל העניינים של הגאון. בעניין הזה של האכילה. צריכה להיות מרובה מן השתייה. 

ועוד כתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י). 

בברכות של התורה יש ברכה שזה שעולה לקרוא בתורה מברך לפני הקריאה והיא נקראת ברכה ראשונה. ויש ברכה שמברך אחר הקריאה והיא נקראת ברכה אחרונה. 

שואל הגאון, מה מקור הדין לחייב בברכת הנהנים לפני האכילה? 

אמרו בגמרא במסכת ברכות מקל וחומר. כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כול שכן?! 

וקשה: הרי לעניין ברכת התורה אמרו להפך. שלמדים ברכה אחרונה מראשונה. כלומר שיותר פשוט ונכון לחייב ברכה ראשונה מאחרונה. 

אומר הגאון, יש לחלק ולומר. כי בהנאות העולם הזה יש יותר תאווה והנאה קודם האכילה מלאחר האכילה. ולכן יש קל וחומר. שאם כשהוא שבע חייב לברך, אז כל שכן כשהוא רעב הוא מתכוון לאכול. אז עליו לברך שהוא יוכל למלא את הנאתו על הצד היותר טוב. מה שאין כן בלימוד התורה, שזה בדיוק ההפך. יותר מתענג האדם אחרי שלמד ויגע בתורה הקדושה מאשר לפני הלימוד. לכן יותר פשיטא לחייב עליו ברכה אחרונה מאשר ראשונה. 

דרך אגב, ראיתי על זה פעם חידוש של הגאון. שהוא כותב, כשמתארים צדיקים גדולים כמו רבן יוחנן בן זכאי וכדומה בגמרא, אז אומרים שם בין שאר התארים 'עמוד הימיני' אז אני תמיד חשבתי מה זה עמוד הימיני? שבמקדש היה עמודים, יכין, בועז וכולי, זו לא היתה כוונה לעמודים. 

הגאון מוילנה אומר, לא, זו לא הכוונה. אתה יודע מה הכוונה 'עמוד הימיני'? נפלא. מה הוא אומר? הרי בזמנם, איך היו לומדים תורה? לא היה דפוס. לא היו חומשים. מאיפה היו לומדים? בספר תורה עצמו. היו פותחים את הספרי תורה, לומדים מתוך הספרי תורה. היה קורא פסוק, והוא אומר בעל פה את כל מה שהוא יודע על הפסוק הזה. ככה על זה הדרך, ככה לומדים. אין דפוס. אז עכשיו, כשאתה פותח את הספר תורה בבראשית, מה יוצא? שהרי אצל האשכנזים, לדוגמה, ספרי תורה, יש להם, זה נקרא 'עמודי עץ החיים' העצים האלה שמחזיקים את הספר תורה, נכון? עמוד עץ חיים, נכון? אז עכשיו, כשאתה פותח בבראשית, העמוד הימני הוא ריק או מלא? הוא ריק, והשמאלי מלא. כשהעמוד הימני מלא, מה זה אומר? שלמדת את כל התורה. אז זה הכוונה, עמוד הימני. 

עמוד הימיני זה אחת שכבר סיים את כל התורה. זה נקרא עמוד הימיני, למה עמוד הימיני מלא? אז דאג, אה? סתם באסור. 

הלאה. אומרת הפרשה: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (דברים ח, טו). 

דרך אגב, התחדש לי השבוע שהעקרב הוא בעצם שייך לעכבישים. הוא מהזן של העכבישים, עקרב. פעם לא חשבתי על זה בכלל. 

נחזור לפסוק: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב". אחר כך הוא כותב: "וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ". 

אומר הגאון, הוא פתח פה בשתי סכנות. סכנה ראשונה "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב". סכנה שנייה "וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם". עכשיו, איך מסתיים הפסוק? רק על הצלה אחת "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ". מה עם הסכנה של הנחשים והעקרבים שרפים? למה הצלה מפניהם לא הוזכרה בפסוק? 

אז מובא בירושלמי, במסכת ברכות, הסיפור הידוע עם הערוד, עם המים. המסופר על סוג נחש, שכאשר הוא נושך אדם, אם הקדים האדם והגיע למקומיים הוא ניצל והנחש מת. ואם להפך, כשהנחש הקדים להגיע למים, האדם מת והנחש חי. 

אז הוא אומר, ונראה שדבר זה מרומז במקרא שלנו פה בפסוק. כתוב בפסוק "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" אם כן, ראוי לחשוש שמא יכישנו נחש. היות "וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" ואי אפשר להינצל על ידי ריצה למים. אדרבה, עוד יש סכנה שיקדים הנחש ודרך מחילתו באדמה יגיע למקום מים וימות האדם. 

לפיכך עשה הקדוש ברוך הוא נס "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" עכשיו, כל נשיא שבט היום מושך במקלו מעין נחל מן הבאר, מבארה של מרים, עד לבני שבטו, כך שהיו מים מצויים לכל אחד מבני ישראל, ולכן הם לא פחדו מהנחשים. מכניסים את הרגליים למים ונגמר. 

אומרת התורה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ" (דברים ט, ג). 

אומר הגאון מווילנה: "כִּי השם אֱלֹהֶיךָ וכולי אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" שכמו שהנר דולק, יש בו נר ופתילה ושמן, והאור שנאחז בפתילה כל זמן שיש שמן בנר דולק. כשאין שמן, אז הפתילה בוערת, ואחר כך הנר עצמו. אז כמו כן, הפתילה הם הצדיקים, והשמן זה התורה והמעשים טובים. כמו שנאמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר (קהלת ט, ח). 

וכמו שהאדם צריך לאכול תמיד למלות את תמורת הנייתו, ובאם לאו מתגבר חום הטבעי ושורף את גופו, אז כמו כן, המצוות הן כביכול מאכל השכינה, כי מידת הדין מקטרגת תמיד. על ידי התורה שנמשל למים, אז הוא מכבה הדינים דמתערים מסיטרא דשכינתא. ובאי לאו, חס ושלום, השכינה מתאחזת על הפתילה, והם הצדיקים שהם סמוכים לשכינה. כמו שנאמר: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, ג) ולכן נקרא "אֵשׁ אֹכְלָה" כך הם תוכן דבריו של הגאון מווילנה. 

עוד נאמר בפרשה: "שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר" (דברים ט, י). 

מה זה "כְּכָל הַדְּבָרִים"? למה צריך את כף הדימוי? "כְּכָל הַדְּבָרִים". כל הַדְּבָרִים, מה זה כְּכָל? 

אז אומר הגאון, דרשו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת מגילה, שתיבת כְּכָל מרמזת לדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, שאף הם ניתנו בסיני. זה הכוונה, כְּכָל. כך מובא בגמרא במגילה. 

הוא אומר, הגאון רמז לכך כְּכָל גימטריה שבעים. שבעים פנים לתורה כמניין כְּכָל. 

עוד כתוב: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם" (דברים ט, יט). 

הגמרא בבבא בתרא אומרת, אמר רבי אלעזר, גדול עושה צדקה בַּסֵּתֶר יותר ממשה רבנו. דאילו במשה רבנו כתיב: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" ואילו בצדקה כתיב: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא, יד) מי שנותן "מַתָּן בַּסֵּתֶר" לא חושש מהאף. ידוע שזה מלאכי חבלה. 

אומר הגאון, פירוש, כי בעת הזאת, אשר מתנהג השם עמנו בעלם ובהסתר, ואף על פי כן נמצאים הרבה שעושים צדקה. הגם כי לא יראו שכרם תכף ומייד. על כורחך האיש הזה גדול מאוד מאלו החסידים והתמימים שהיו בזמן משה רבנו עליו השלום. וזהו גדול העושה צדקה בַּסֵּתֶר, הכוונה, כמו בדור כזה של הסתרת פנים. לאו דווקא בַּסֵּתֶר, בפשט שאנחנו מבינים שהוא נותן בַּסֵּתֶר, כן, צדקה. אלא בדור כזה של הסתרת פנים, לתת צדקה, זה גדולה עצומה. היינו, בעת שהעולם מתנהג בַּסֵּתֶר על דרך הסתר ושלילה, גדול האיש הזה יותר מאלו שהיו בזמן משה רבנו עולם השלום. 

דאילו בזמנו כתיב "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" אם חטא איש ולא עשה טוב ועבר על ציווי השם יתברך, אז בגלל שהיה גילוי שכינה, אז היה קפידה, כי ראו, זה לא דור של הסתר פנים, זה דור של גילוי. אז כל פיפס הכי קטן שאדם עבר עבירה, הוא קיבל עונש, עונש, ומזומן. למה? כי זה דור של גילוי. אז באו אף וחמה וענשו אותו על רוע מעלליו, תכף ומיד. 

על כן לא פלא הדבר אם עשו אז צדקת השם ושמרו את מצוותיו, כי מוכרחים היו לזה. כי זו מציאות של גילוי פנים. אמנם כעת, בזמן הגלות, שנתקיים בנו דברי תורתנו הקדושה: "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (דברים לא, יז) כי השגחת השם עלינו והשפעתו רק על דרך נסתר. ואנו רואים רשעים, עושים כל עוולה, ובכל זאת המה יושבים שלוים ושקטים בבתיהם, ומתענגים על כל טוב ולא ידעו כל רע. 

לכן האיש ההולך בדרכי השם בזמן כזה, אשר ההשגחה העליונה כביכול היא בדרך הסתר, ואינו משלם לעושה טוב תכף ומיד, ובכל זאת אינו מביט בשלוות רשעים. שכרו גדול מאוד. 

בקיצור, מי שהיום עושה רצונו יתברך, השכר שלו הוא פי כמה וכמה הרבה יותר גדול אפילו מיוצאי מצרים. למה? כי הם, היה להם גילוי פנים כל הזמן. אבל אתה, שעובד בתקופה של הסתרת פנים, ואתה דבק בשם יתברך ועושה מצוותיו, השכר שלך יהיה הרבה יותר גדול. איזה לימוד סנגוריא עלינו, אה, ישתבח שמו לעד. 

הגאון מוילנא. בקיצור, כדאי להיות חרדי בדור הזה. בואנה, אתה לוקח כל הקופה. לא פשוט. אה? לא לחינם שיצר הרע ככה הביא את הפצצת אטום של האינטרנט. הוא אמר, איך ישדוד אותנו החרדים? ואז, כשאנחנו הולכים על כל הקופה, גם הוא הלך על כל הקופה. מי שחכם, חותך. 

מי שלא מחליט החלטה נוקבת, שהוא לא מציץ אפילו, כמו שהתורה אמרה בפרשה: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז, כו) אם אדם לא יכניס בפנימיות שלו את ההבנה שכל הנושא הזה של אינטרנט זה ממש כמו חֵרֶם, זה להרגיש שזה שקץ, 

אם הוא לא מבין את זה, הוא תמיד ימצא כל מיני תירוצים. לא, זה לצורך, זה היום זה, זה בסדר, יש אינטרנט כשר, אינטרנט מחריט, יש כזה, זה, זה. אתה רוצה להיות צדיק, תברח מיצר הרע. תעשה cut, לא רוצה שום קשר איתו. לא מקדשים דברים טמאים. אתה יכול לקדש דבר שהוא חול, לעשות אותו קודש. אבל אתה לא יכול לקדש פאשה או ראשה. זה לא שייך. אתה לא יכול לקדש עבירות. 

עוד נאמר בפרשה: "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דברים ט, כז). 

אומר הגאון, פירוש, בזכות השלושה אבות תכפר על אלו השלושה. קְשִׁי הָעָם, רִשְׁעוֹ ו: חַטָּאתוֹ. בזכות שלושת האבות. מה האותיות השלישיות של האבות? של אברהם האות השלישית, רי'ש. של יצחק, חי'ת. של יעקב, קו'ף. נכון? מה יוצא לנו? רי'ש, חי'ת, קו'ף. רחק, רחק. שהן ראשי תיבות, רִשְׁעוֹ, חַטָּאתוֹ, קְשִׁי. והיינו, בזכות אברהם תכפר רִשְׁעוֹ, כי הוא חסד. ויכפר גם על רשע. ויצחק, כשהוא דין, אז הוא אינו מכפר רק על חטא. ויעקב ורחמים מכפר על הקשי. 

ולכן היה כתוב על הדגלים אותיות א', י', י', ב', צדיק, ע', ר', ח', קוף, מ', קוף, ב'. כי האותיות הראשונות הן השלוש שמות של שמע. והוא נגד קריאת שמע. האותיות השניות הן נגד התפילות, שהן ערב, בוקר, צהרים. כמו שנאמר: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה" (תהלים נה, יח). 

האותיות השלישיות, כמו שאמרנו, רי'ש, חית', קו'ף, מה שמובא בפרשה שלנו. והאותיות הרביעיות הן נגד שלוש קדושות, קדוש, ברוך וימלוך. שכולם נכללים באבות, ועל ידם תכפר לאלו השלושה. ישתבח שמו לעד. 

עוד נאמר בפרשה: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ). 

יש שיעור אל היראה באדם עד שתפיץ היראה את הזוהר שלה לאחרים. כמו שיש שיעור לכלי שממנו יושפע על הכלי הסמוך לו. למשל, כאשר ייתן איש כלי תוך כלי גדול, ויצוק על הכלי הפנימי, כל עוד שלא נתמלא הכלי הפנימי, לא יגיע אל הכלי החיצוני שום דבר. רק כאשר הכלי הפנימי יתמלא, אז יגיע כל המותר אל הכלי החיצון. 

כך השיעור של היראה בלב של האדם הירא. רק כאשר נתמלא כל כלי נפשו בצדקה ועוז, אז ישטוף ויעבור גם לסביבם. פשטייסט? עוז? אין עוז אלא תורה. 

אמר רבא, כך כתוב במסכת שבת, דרחים רבנן, הבו ליה בנין רבנן. שמעתם? מי שאוהב תלמידי החכמים, יהיו לו בנים תלמידי החכמים. שמעתם? מי שאוהב, אתה רוצה פוליסה? לך בנים תלמידי החכמים, תאהב תלמידי חכמים. בלי סלקציות, אהוב תלמידי החכמים בגלל שהם תלמידי חכמים. אתה רוצה בנים ותלמידי חכמים? תאהב תלמידי החכמים. 

דדחיל מרבנן, הבו ליה חתנותא רבנן. מי שירא מתלמידי חכמים, יהיה לו חתנים תלמידי חכמים. שמעתם? מי שאוהב, בנים תלמידי חכמים. מי שירא מתלמידי חכמים, יהיה לו חתנים תלמידי חכמים. 

דמוקיר רבנן, מי שמכבד את החכמים, הוא גופה הווה צורבא מרבנן. מי שמכבד תלמידי חכמים, הוא בעצמו יהיה תלמיד חכם. בסדר? אז הנה יש לכם, הגמרא במסכת שבת נותנת לכם מרשם. אתה רוצה להיות תלמיד חכם? רוצה בנים תלמידי חכמים? רוצה חתנים תלמידי חכמים? הנה המרשם. 

איך? כמו שכתוב לך, לדוגמה, בכיבוד הורים. כמו שאתה מכבד את ההורים שלך, כתוב שיותר אתה צריך לכבד את הרב שלך. זה רבך מובהק. אבל אם זה לא רבך מובהק, אז כמו ההורים שלך. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. זה הכוונה "וּבוֹ תִדְבָּק" מי רוצה להיות מחובר לקדוש ברוך הוא? זה על ידי שיתדבק בתלמידי חכמים. 

עוד כתוב: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" – 'לרבות תלמידי חכמים' וזה מרומז במה שכתוב בגמרא שאמרנו, דרחים רבנן הבו ליה בנין רבנן, דאחר: "וְאָהַבְתָּ אֵת השם" (דברים ו, ה) שכמו כן למדים מזה לאהוב תלמידי חכמים. מה כתוב מיד אחרי זה? "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) רצה לומר שתזכה לכך. 

והנה מובא במסכת כתובות: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים" (דברים ד, ד) אומרת שם הגמרא: 'וכי אפשר לדבוק בשכינה? מה זה "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים"? אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, ומהנהו מנכסיו. מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה. 

וזה מרומז במאמר מדדחיל רבנן הבו ליה חתנוותא רבנן, דכתיב "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" לרבות תלמידי חכמים. והסיפא של הקרא, סוף הפסוק "וּבוֹ תִדְבָּק" וקשה וכי אפשר להידבק בשכינה?! על כורחך צריך לומר במשיא ביתו לתלמיד חכם, והיינו שיזכה לזה, זאת אומרת זו הבטחה. 

עוד הוא כותב פה "וּבוֹ תִדְבָּק" זה לא רק ציווי "וּבוֹ תִדְבָּק" אלא גם הבטחה ומתן שכר, כמו שאמרנו. שאם "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" אזי "וּבוֹ תִדְבָּק" שיזכה להשיא ביתו לתלמיד חכם. 

מעתה, כיוון שרבי עקיבא דרש "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" לרבות תלמידי חכמים, ממילא השכר של "וּבוֹ תִדְבָּק" עולה גם על יראה מתלמיד חכם. רוצה לומר, שאם יהיה דחיל מרבנן, יזכה להשיא ביתו לתלמיד חכם. 

אחר כך כתוב בפרשה: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים יא, ד). 

אז אמר פעם הגאון מווילנא בפורים ששאלו אותו למה כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבנה? חוץ מהשירה הזאת של עשרת בני המן ושל מלכי כנען למה? 

הוא אומר שלא תהיה תקומה למפלתן. אז ואהב אל אלמר שלא היה תקומה למפלתן, למה שלא תהיה תקומה? ראשון העתיד. 

מה הוא מתכוון כשהוא אומר שכל השירות כולן אריח על גבי לבנה? הכוונה שבשירה שכתובה אז זה בנוי בצורה כזאת, השורות בצורה כזאת. זה כמו אריח על גבי לבנה. אבל השירות הללו הן בצורה כזאת שיש רווח בין השורות, בין הפסוקים. אבל באריח על גבי לבנה זה בצורה כזו. אז למה פה זה לא אריח על גבי לבנה? 

כי באריח על גבי לבנה זה כאילו בנוי. אבל פה כדי שלא תהיה להם תקומה אז זה לא אריח על גבי לבנה. 

אז על זה הגאון שואל למה נאמר במסכת מגילה שלא תהיה תקומה? בלשון העתיד. היה צריך להיות כתוב שלא היה תקומה למפלתן. למה הוא אומר את זה בלשון העתיד? 

ואחר כך הגאון השיב על זה בקיצור. הוא אומר ככה, אם תבין פסוק זה בפרשת עקב, מה כתוב שם? מה שהקראתי לכם? - "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה". 

ועל זה תמה הרמב״ן: 'לא הבינותי טעם שכתוב בפסוק "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" כי כל המתים בים, אובדן עולם הם אובדים. כולם מתו, אז מה זה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"? מה שייך לכתוב בפסוק "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"? 

ואז התיישב גם כן מאמר חז״ל הנזכר לעיל. ואז הוא הסביר ככה. כתוב "לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ" בפסוק הזה. מה זה "לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ"? 

מסביר הגאון כי רכבו הוא השר. לכל אומה יש שר בשמים. כמאמר חז״ל על הפסוק: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל) מתים לא נאמר "מֵת" על מי זה נאמר? על השר שלהם. הם ראו את השר שלהם מת בשמים, של מצרים. כמו שמובא במדרש רבה גם. 

"סוּס וְרֹכְבוֹ" (שמות טו, א) זה השר שלהם. אז זה מה שכתוב "אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף" כמו שכתוב בזוהר "מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" העליונה. שרצה לומר שהים העליון צף עליו, ושטף כל הניצוצות הקדושים שנבלעו בו על דרך: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים" (יחזקאל לו, כה). 

ולכן אמר הכתוב "וַיְאַבְּדֵם השם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" מה שכתוב פה בפסוק. "וַיְאַבְּדֵם השם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" אז זה הולך על מה? על השר שלהם. כי נעשה כמצולה שאין בה דגים, ואינו חוזר ונעור להיות בו שום ניצוץ קדושה. 

ואז מיושבת התמיהה של הרמב״ן. מה שאין כן, זה נאמר על מצרים. אבל מה שאין כן אצל בני המן וכן מלכי כנען. כי בעבור שהשאירו מהם ישראל למטה, אז לא מחה השם את השרים שלהם גם למעלה. ולכן לא אמרו שלא היה תקומה, אלא שלא תהא תקומה למפלתן. אז זו הסיבה שעושים את השירה בצורה זו של מעניין הזה של לא אריח ולבנה. למה? כדי שלא תהיה להם תקומה. 

עוד בעניין הזה שדיברנו, עוד ביאורים על זה. בהגדה, בהגדה אנחנו אומרים, ככה מבאר חיי אדם, את לשון ההגדה. כתוב שם: 'אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים' וכולי וכולי. דהיינו לפרעה בשעבוד הגוף. ובמצרים הוא שעבוד הנשמה. כי כאשר הנשמות נבלעו למעלה ביד איזה שר, אזי גם למטה הגופים משועבדים תחת יד אומתו. 

וזה טעם האיסור לשוב למצרים, אחר שלא נשאר בו שום ניצוץ קדושה, כמו שכתב האר"י הקדוש. 

עכשיו, בזה שהשאירו ישראל את בני המן, אז מן העניין להביא מה שבאר הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א בספר טעמא דקרא על מגילת אסתר. וזה לשונו: "הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (אסתר ט, יב) וכולי, 

"הָרְגוּ" יש לבאר, על פי מה שכתב הגאון מווילנא בפסוק "וְהֶרֶג וְאַבְדָן" (אסתר ט, ה) שמתחילה "הָרְגוּ" ואחר כך איבדו את הגופים. 

על פי זה מדויק הפסוק כאן, במגילת אסתר, ש: חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ הָרְגוּ וְאַבֵּד. איבדו את הגופים. אבל עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן שרצו לתלותן רק הָרְגוּ, אבל לא איבדו. זה לשונו של הרב חיים קנייבסקי שליט"א. 

עוד נאמר בפרשה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). 

אם תבדקו, תראו שכאן בפסוק כתוב מֵרֵשִׁית, בלי אל'ף, כתוב מרש, שי, י, תו. אין א'. למה? 

אז אמרתי "מֵרֵשִׁית" זה אותיות מתשרי "מֵרֵשִׁית" בלי א', רוצה אותיות, מי תשרי. אז מי תשרי עד תשרי "וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". 

עכשיו תראו דבר מעניין. אמרנו "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה" נכון? "וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" בתוך המילה "אַחֲרִית שָׁנָה" שתי המילים "אַחֲרִית שָׁנָה" המילה "שָׁנָה" מתחילה בשין. והסוף של "אַחֲרִית" זה ריש י' תו. עוד פעם, יש לנו בתוך "אַחֲרִית שָׁנָה" יש לנו תשרי. אז מי תשרי? עד תשרי. בסדר? 

עכשיו כתוב שאין ראשית אלא יראה: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת השם" (תהלים קיא, י) אז "רֵאשִׁית" זה יראה. תיקח את האותיות "רֵאשִׁית" תהפוך אותן, יוצא לך אותיות שתראה. נכון? מה לעשות? 

דיברנו בזמנו, בשנה שעברה, על העניין של עשרת ימי תשובה. הסברנו שהם בעצם לא שייכים לימות השנה. בחשבון של העוונות, הם לא נכללים בכלל, הם לא שייכים בכלל לא לשנה הזו, לא לשנה אחרי. אלה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ימים שמימיים ורוחניים שהם ימי תיקון. והם בעצם לא שייכים לימות השנה. הם בברוטו, לא בנטו של השנה. 

אז מצאתי שמסכת ביצה בדף טז' כתוב שם במפורש ככה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים. שמעתם? מראש השנה ועד יום הכיפורים. אה? לא. יום הכיפורים של שנה אחרי זה. ישתבח שמו. טוב. ישתבח שמו. 

עוד נאמר בפרשה. אמרנו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב) ומייד בפסוק הבא: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי" (דברים יא, יג) 

שואל הגאון מווילנא, מפני מה נסמכו שני המקראות האלו? 

אלא כיוון שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין ארץ מצרים, שהנילוס עולה ומשקה אותה תדיר, ובין ארץ ישראל שתלויה במטר השמים, והיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד" לכן מיהרה התורה להבהיר שהשגחת השם על הארץ תלויה בשאלה אם מקיימים את התורה אם לאו. 

אז אנשים עכשיו מתלוננים, מה, זה כבר שנה חמישית בצורת, בצורת, חמש שנים בצורת. הנה, כתוב לך מפורש. הכל בהשגחה פה בארץ ישראל. הנילוס לא עולה פה, זה הכל תלוי בזכויות. אין מספיק תורה, אין גשם. מה לעשות? השגחת השם על הארץ תלויה בשאלה אם מקיימים את התורה אם לאו. זהו שנאמר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" תוצאה, זה לא פרס, זה לא שכר, זה תוצאה "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" (דברים יא, יד).

 אבל אם לא תשמעו "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז) אז מה אתם מתפלאים על הבצורת? צריך להתפלאות על עצמך. מה אתה עושה כדי שיהיה גשם? זה הכל. תוריד את הגשמיות, תעלה ברוחניות, יהיה מָטָר. 

אז אנחנו רגילים להפיל את התיק על אלה שאינם שומרים תורה ומצוות. להגיד, טוב, זה הכל בגללם. מה פתאום, זה בגללנו. כשבשמים בודקים מה המצב של עם ישראל, לא בודקים את החילונים. בודקים את הדתיים. כשרוצים לבדוק את הצבא, לא בודקים את החיילים, בודקים את הקצינים. איי, איי, איי, איי, איי. 

אז כתוב: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג) 

אמרו חכמים במסכת ברכות: 'העושה תורתו קבע, אין תפילתו תחנונים' כלומר, מי שמתפלל ומחשיב את התפילה שלו, כאילו זה רק איזה מסע כבד וקבוע שיש להתפטר ממנו, אז הוא לא ישיג את מטרתו בתפילה. 

ומדוע? שתי מטרות עומדות ביסוד של עניין התפילה. האחת, לקיים מצוות הרמב״ם, מצווה דאורייתא לפי שיטת הרמב״ם. כשאתה מתפלל, אתה מקיים מצווה דאורייתא, כך כותב הרמב״ם. כמו שלמדו חז״ל מהפסוק שלנו: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" אומרת הגמרא, זו תפילה. זו מטרה אחת.

 מה המטרה השנייה? לשטוח לפני הקדוש ברוך הוא את בקשותיו ותחנוניו, על מנת לקבל את מבוקשיו. אדם שמתייחס לתפילה שלו, כמו חוב שהוטל עליו לעשותו, את שכר המצווה הוא יקבל. לא כאן בעולם הזה כמובן. שכר מצווה זה בהאי עלמא ליכא, זה מדובר בעולם הבא. למה? כיוון שאת מצוות התפילה בכל זאת קיים. 

אבל את המטרה השנייה של תחנונים ובקשות מלפני השם, את זה הוא הפסיד. היות והוא עצמו לא יתייחס לתחינותיו ברצינות, ממילא, ממילא לא ישיג את מה שחפץ לקבל מן השמים. 

עכשיו, כבר הזכרנו כאן מספר פעמים, שהגאון מוילנא אומר שכשאדם מתפלל בתפילה שמיוסדת, אז לא יתפלל על עצמו. לדוגמה, אם הוא לא מרגיש טוב כשאומר רפאנו, לא יכוון על עצמו, יכוון על כלל ישראל. הוא רוצה לבקש על עצמו, כמו שכתוב בקטן בתוך הסידור, יגיד יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתרפאני וכולי וכולי וכולי. אבל לא בברכה שהיא מיוסדת על ידי אנשי כנסת הגדולה. זה מדובר, זה צורך גבוה, זה מדובר על כלל ישראל. אבל הנה אתה רואה שבכל תפילה, ריבונו של עולם מצפה גם שאתה תכניס את בקשת החנונים לגביך ולגבי כל מה שאתה רוצה לבקש. 

אתה בן, תבקש, כמו בן שמתחטא לפני אביו. ואמרתי על זה גם, שכמה אנחנו לא יודעים לנצל את הזמן בעניין הזה של תחנונים. אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. יש לך אפשרות לבקש מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה. אתה לא מבקש. סימן שאתה לא מבין איפה אתה נמצא ואיפה אתה עומד. 

אם עכשיו מפקד בצבא כן המב״ס, מפקד הבסיס אומר לך תשמע בגלל שאתה היית חייל מצטיין אז לכן אני נותן לך אפשרות מה שאני לא נותן לשום חייל פה. כל חייל יוצא לו פעם בחודש ממוצע להיכנס אליי לראיון. אתה יכול להיכנס אליי כמה פעמים ביום לבקש מה שאתה רוצה. חופשי, אתה מסתובב אצלי בלשכה, במשרדים, יכול להיכנס אליי חופשי מתי שאתה רוצה ולבקש מה שאתה רוצה. בשבילך, בשביל החבר'ה רגילות, גימלים, תנאים, מה שאתה רוצה תבקש. שלוש פעמים ביום, מתאים? חופשי, שלוש פעמים ביום. 

נו, החייל לא ייכנס? צריך להיות אחלה פראייר. הרי גם, גם אם ייכנס או גם לא ייכנס, חייל כזה שמקבל כזה בונוס, הוא יסתובב כל היום ככה כולו מנופח, וכולם יגידו, אתה יודע, אני יכול להיכנס חופשי אני, אני נכנס חופשי, בוא תראה. מה יכול לתת לו המפקד? רגילות, גימלים, תנאים. 

אומר לך מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמים, אומר לך, בני, כנס אליי לראיון שלוש פעמים ביום, תבקש מה שאתה רוצה. אם תמצא חן בעיניי באותו רגע, תקבל. לא תמצא חן בעיניי באותו רגע, לא תקבל. זה יפסיד, לא הפסדת. מה אכפת לך לבקש? מה, לא צריך להיות אהבל לא להיכנס? ומי שנכנס ועושה טובה שהוא מדבר עם המלך, הוא לא עוד יותר אהבל? ומי שנכנס ובמקום לדבר עם המלך, הוא מתעסק בפלאפון, הוא לא עוד יותר גמור בשכל? מה לא ברור פה? 

ואתה רואה אנשים בבתי כנסיות עושים תחרות מי גומר ראשון. מי גומר ראשון את הטבילה? מזעזע. יש לך הזדמנות לבקש? תרביץ! תן! תבקש! תתחנן! תרמיח! וגם אם סיימת את התפילה והשליח ציבור מאריך ואתה כבר ביקשת את כל התחנונים וכל הבקשות והוא עוד לא סיים, השליח ציבור. נו, ונשאר עוד חצי דקה-דקה. לא כדאי להשחיל עוד איזה בקשה, עוד איזה משהו. 

לא. הוא יעמוד ככה ויחכה שהשליח ציבור יחזור על התפילה. לא חרם על החצי דקה-דקה הזאת? אתה יודע כמה אתה יכול להרוויח בחצי דקה-דקה של תחנונים? אולי זה בדיוק השעת רצון עכשיו. לא יודעים לנצל, לא יודעים לנצל. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי. 

עוד נאמר בפרשה: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג). בפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) 

שואל הגאון מווילנה, מדוע אם כן בפרשה השנייה נאמר רק "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" לא כתוב ובכל מאודיכם. בפרשה הראשונה כתוב "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אז למה כשזה בא בפרשה השנייה בלשון רבים, שם כתוב "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" לא כתוב בכל מאודיכם. למה? 

הוא אומר דבר מדהים. הוא אומר, כיוון שדרכו המיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי אינה דרך לרבים, רק ליחידים, לכן הרבים לא הצליחו לעמוד בדרך הזו. כמו שכתוב, הרבה עשו ולא עלתה בידם, כמו שהגמרא אומרת, כן? לגבי רבי שמעון בר יוחאי. אבל באמת הם צדיקים, שעושים את המצוות בגופם, בכל נפשם. 

אמנם, כבר ביארנו "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" נאמר לדעת התנא קמא. על מה נאמר שם? התנא קמא אומר, למי שמעדיף לעשות מצוות בממונו. לא כמו שרבי עקיבא אומר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו הוא נוטל את נפשך. זו דעת רבי עקיבא. אבל התנא קמא אומר, שמדובר באדם שמעדיף לעשות מצוות בממונו יותר מאשר בגופו. כמו לתת צדקה מכספו. 

אנחנו מתחמק ממצוות שבגופו, כגון לבקר חולים וכדומה. לכך מצווה עליו התורה, לעבוד את השם גם בנפשו. היינו, גם בגופו. לעומת זאת, מי שממונו חביב עליו יותר מגופו, אז הוא מוכן לעשות כל מצווה שבגופו, העיקר לא בממונו. אז את הממון הוא מקמץ וחוסך לעצמו. אז על זה מדגישה התורה "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" שחייב לעבוד את השם גם בכספו. זה לדעת התנא קמא. 

אולם, אדם שיהיה גופו חביב עליו מממונו, שיעשה את המצווה בממונו יותר מבגופו, זה אין הרבה כאלה. אינו מצוי אלא אחד מני אלף, שכן רוב רובו של הציבור חס על ממונו יותר מאשר על טרחת גופו. מוכנים להתאמץ? שלם לקח בפרשה הראשונה שנאמר בלשון יחיד נאמר "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" מאחר שיחיד אפשר שיעשה מצווה בכל ממונו יש יחידי סגולה כאלה לא הרבה אבל יש יחידים 

אבל הפרשה השנייה כתובה בלשון רבים ודבר זה אינו שכיח שרבים יעבדו את השם בכל כספם ומאודם וכך לא נאמר 'בכל מאודכם'.

 אמרתי פעם על זה בשינוי מעט, כן? שאם כבר נאמר "בְּכָל לְבָבְךָ" בשני יצריך "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו נוטה לנפשך לפי רבי עקיבא מה שייך להגיד אחרי זה "וּבְכָל מְאֹדֶךָ"? די, כבר נטל את נפשו, מה כבר נשאר יותר מזה? 

אומרת התורה "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" בכל ממונך זה יותר גרוע מנטילת נפש איי איי איי לכן הממון נקרא דמים. 

לפי זה נבין דבר נוסף יש מחלוקת תנאים בגמרא בברכות ושני התנאים מקרא אחת דרשו מהמילים "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד) רבי ישמעאל אומר שצריך אדם לנהוג מנהג דרך ארץ היינו כמנהג העולם ולהשתדל למען פרנסתו בזריעה וקצירה וכדומה 

רבי שמעון בן יוחאי אומר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום עליהם לפרוש לגמרי מהמלאכה ומלאכתם תיעשה על ידי אחרים ומה אומר על זה אביה שם? הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם זה מה שאמרנו בתחילת העניין כלומר רבים ניסו לעשות כרבי ישמעאל ובצד לימודם עשו לפרנסתם והצליחו שילבו תורה עם מלאכה ורבים אחרים שניסו לאמץ את שיטת רבי שמעון בן יוחאי לא הצליחו

 ובאמת למה לא הצליחו? אז כמו שאמרנו לא כולם לא כולם מסוגלים לעמוד בשיטה של רבי שמעון בן יוחאי שאומר בעצם שצריך לעסוק בתורה ולא לעשות שום מלאכה כלל וכלל. 

נסיים. 

עוד נאמר: "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז) אמר רבי יוחנן אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים. כמדומני שדיברתי על זה פה פעם. אז כתוב במשלי: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד) 

אז הגמרא במסכת תענית מביאה את העניין הזה שרבי יוחנן אומר שהגשמים נעצרים בשביל אלה שפוסקים צדקה ואינם נותנים. פירוש, עצירת גשמים עונש הוא על שמבטיחים צדקה ברבים ולא עומדים בדיבורם ואינם נותנים. אדם מהלל את עצמו בצדקה שייתן, ולבסוף מתברר ששיקר ולא נתן. 

אז זהו מה שכתוב: "אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" אומר הגאון, וקשה, הרי כתוב שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, ככה אמרו בגמרא בסנהדרין. כלומר, כל העונשים שנותן הקדוש ברוך הוא הן מידה כנגד מידה לפי מעשיו של אדם. ולכאורה, איזה מידה כנגד מידה יש כאן? מדוע העונש לישראל כשמתחייבים צדקה ואינם משלמים זה עצירת גשמים? 

אז הוא אומר, ונראה כי המטר היורד משמים על הארץ הוא בבחינת צדקה. שהרי הארץ ענייה במים וזקוקה למי גשמים. הנשיאים, שהם העננים, הם המפרסמים ומבטיחים שתכף יבוא הגשם. והרוח היא שמביאה את הגשם. מאחר שגשם הינו צדקה, הרי שנתינת הצדקה היא דוגמת הרוח שמביאה את הגשם. וכאשר "מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" שמשתבח בנתינת צדקה ואינו מקיימה, אז הוא דומה לעננים שמפרסמים לכל שיבוא הגשם, כך הוא מהלל את עצמו שייתן ואחר כך אינו נותן. וכך גם העננים אינם עומדים באבטחתם, ואינם מורידים את מטר הצדקה על הארץ. 

זהו שנאמר: "נְשִׂיאִים" דהיינו עננים "וְרוּחַ" ואף על פי כן כתוב "וְגֶשֶׁם אָיִן" אז יוצא שזה מידה כנגד מידה. 

וסיפרתי, אם אני לא טועה, אם כאן זה היה או במקום אחר, שהיה מישהו ששמע שהרב אמר בדרשה שמי שנודר ואינו משלם, חס ושלום, מאבד את אשתו, מאבד את הילדים, בניו מתים וכולי.

 אז היה אחד ששמע את זה, והיה לו כנראה חיסול חשבונות עם אשתו, 

אז הוא אמר לרב, אתה בטוח שזה ככה? 

אמר לו, כן. מאותו יום, התחיל לנדור ולא לשלם. טוב, והוא רואה שמיום ליום אשתו נהיית עוד יותר, מתחזקת. 

אז הוא הלך לרב, אמר לו, הרב הבטיח לי, זה לא עומד בדיבורו. 

אז הוא אומר לו, למה אתה מתכוון? 

אז הוא אומר לו, הרב אמר בדרשה, שמי שנודר אינו משלם, אז מאבד את אשתו, חלילה. 

אז הרב אמר לו, שכל, כל שבת שאתה נודר, מוצא שבת אשתך בעל שלם. 

טוב, עוד קצת ככה, עוד איזה שני בונוסים קטנים. כתוב: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יח) פירש רש"י: 'אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ, הֱיוּ מְצֻיָּנִים בְּמִצְווֹת: הַנִּיחוּ תְּפִלִּין וַעֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ' כשאתם יוצאים לגלות, אז תמשיכו לעשות את המצוות בחוץ לארץ, כדי שכשתגיעו לארץ תמשיכו לעשות מצוות, זה לא יהיה חדש בעיניכם, המצוות. 

'וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ).

 אומר הגאון מווילנה, קשה. מה קשה? הוא אומר, יש גמרא מפורשת במסכת קידושין. כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ, בין בחוץ לארץ. ומרש"י ז"ל פה, משמע, למצוות תפילין ומזוזה אינה נוהגת בחוץ לארץ. רק מפני שלא יהיו חדשים כשתחזרו לארץ ישראל? ובלאו הכי, מה, בחוץ לארץ הם פטורים מזה? 

אומר הגאון, ונראה שיש כאן טעות של המעתיקים את לשון רשי, זיכרונו לברכה. כי היה כתוב ברש"י ישן בראשי תיבות, ה' ת' ע' מ'. והמעתיק חשב, כי זה ה' ת', זה הניחו תפילין, ע' מ' עשו מזוזות. 

ובאמת, הראשי תיבות, אומר הגאון מווילנה, זה ה' ת', הפרישו תרומות, ע' מ' עשו מעשרות. כי זה דברים שהם, אתה לא אמור לעשות אותם בחוץ לארץ, אבל בגלל שיש את העניין של ל: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" שלא יהיו בעיניך כחדשים, אז תעשו שם תרומות ומעשרות, כמובן בלי ברכה, כדי שיהיה לכם, שזה לא יהיה לכם חדש, תחזרו לארץ ישראל. 

תראו מה זה כשהם לא מעתיקים כמו שצריך, אה, השם ירחם. 

אז מובא במדרש איכה, על הפסוק: "קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי" (איכה א, יט) שהיו נביאי האמת מרמים בי, ואומרים לי, הפרישו תרומות ומעשרות. וכי יש תרומות ומעשרות בבבל? אלא בשביל אהבני לקדוש ברוך הוא. 

הוא, שירמיהו אומר "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" הצטייני במצוות שהיו ישראל מצוינים בם. אז אתה רואה שבאמת במגילת איכה מופיע עניין של תרומות ומעשרות ולא של מזוזות ותפילין. 

הלאה. "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יח) מובא בגמרא, בבבא בתרא, בריש כל מרעין, אנא דם. בראש כל המחלות, אני הדם. בראש כל אסוון, אנא חמר. כן? בראש כל התרופות, זה היין. באתר דלית חמר, תמאן מטבעו סמנין. איפה שאין יין, שם צריך סמנים, רפואות. כך מובא בבבא בתרא. 

אז אומר אח של הגאון מווילנא, רבי אברהם, אח של הגאון מווילנא, אומר ככה, שכך פירושו. לפי שהתאווה היא ראש לכל העבירות, ו: "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג) והוא המתאווה. לכן נאמר, 'בריש כל מרעין' בראש כל חולי הנפש, זה הדם. התאוות. 

בריש כל אסוון, הראש לכל רפואות הנפש, אנא חמר. זה היין. למה? כי התורה נמשלה על היין, כמו שנאמר: "וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" כמו שכתוב במשלי (ט, ה) עכשיו, באתר דלית, אמר, תמאן מטבעו סממנים. מי שאינו בעל תורה, הוא צריך לרפואת המידות איך להתנהג. אבל בעל תורה אינו צריך לרפואת המידות בענייני סיגופים וכדומה. רק לעסוק בתורה ויראת השם כל היום. 

'בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בַּהּ, דְּכֹלָּא בַּהּ; וּבַהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַּהּ, וּמִנַּהּ לָא תְּזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה' כך מובא באבות (ה, כב).

 הכוונה שהתורה הקדושה עולה על כל המידות, וכל המידות נכללות בה. שאתה בא שמולעד. וכבר הוא בדברי הגאון מווילנא, שגם הוא אמר, בריש כל מרעין, רצה לומר ראש כל החטאות, ובריש כל אסוון, כל התחבולות של המידות שנאמר: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו) שזה כל מסכת אבות. 

מסכת אבות, שימו לב, זה התחבולות שנגד יצר הרע. מי שיעבוד על מסכת המידות, יקיים מסכת אבות, זה התחבולות הכי טובות נגד יצר הרע, שחז״ל הכינו להן. אבל, ואיפה זה נמצא? איפה זה נמצא במסכת אבות? מספיק במה שכתוב: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה... וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה' וכולי (אבות ו, א). 

הנה, מגיע הסיום. פשש. 

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) אומר הגאון, חסד זה כאשר אדם נותן מתנת חינם לחברו בלי להתחייב על כך. רק עושה עימו חסד. מה זה אמת? אמת זה תשלום חוב שנתחייב בו, או משום הכרת הטוב על טובה שעשו לו, או שמקיים כעת הבטחה שהבטיח. זה אמת, זה לא חסד. 

אומר כך בעניינים שבין אדם לחברו, ואף בדברים שבין אדם למקום. חסד, שימו לב, הוא ללמד תורה לאחרים. כשאתה מלמד תורה לאחרים, ולא נוטל על זה שכר, ולא עושה את זה בשביל משהו, אלא רק בשביל ללמד תורה לאחרים, זה חסד. מה זה אמת? שאתה לומד תורה על עצמך. כי זה מה שאתה צריך לעשות. 

כמו שאמרו בגמרא בסוכה: "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא, כו) וכי יש תורה של חֶסֶד ותורה שאינה של חֶסֶד, אלא ללמדה זוהי תורה של חֶסֶד, שלא ללמדה זוהי תורה שאינה של חֶסֶד. 

כלומר, מה שאדם לומד בעצמו זוהי חובתו. לכן אינו נחשב לחסד, כי לשם כך בא לעולם. כמו שאמרו באבות: 'אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ' (אבות ב, ח) אבל ללמד לאחרים זהו חֶסֶד, כי את זה הוא כבר לא מחויב. 

אמרו לו בפסוק בסיום הקריאת שמע, אנחנו אומרים: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים יא, כא) 

אז אמרו לו לרבי יוחנן, כך מובא בגמרא, שאמרו לו שבמדינת בבל מצויים יהודים שזכו לאריכות ימים. 

אז הוא תמה, הוא אמר להם, הלא הפסוק אומר "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'" משמע שבחוץ לארץ לא זוכים לברכת "יִרְבּוּ יְמֵיכֶם". 

כיוון שהוסיפו ואמרו כי יהודים אלו משכימים ומעריבים מדי יום לבית הכנסת, 

מיד נחה דעתו באומרו, אם כן, זו הזכות שעמדה להם להאריך ימים. כך כתוב בגמרא בברכות. 

אומר הגאון, ויש להבין, הלא הקושייה עומדת במקומה, שהרי בתורה כתוב "עַל הָאֲדָמָה" ולא בחוץ לארץ. אז מה זה עוזר שאמרו לו שהם משכימים ומעריבים מדי יום לבית הכנסת? מה זה פותר את הבעיה? 

אלא התירוץ, כי לבית הכנסת ולבית המדרש יש קדושה מיוחדת כקדושת ארץ ישראל. כמו שאמרו במסכת מגילה, עתידים בתי כנסיות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל. נמצא שאם מרבים לפקוד את בית הכנסת מדי יום ביומו, הרי זה כאילו יושבים בארץ ישראל. 

ודרך אגב, אני רוצה לגלות, לסיום, סגולה לאריכות ימים לנשים. לנשים, איך אומרים? בדוק ומנוסה. מי שרוצה להאריך ימים ושנים, תעשה כמו המבוגרות שבאו, לפחות מה שאני ראיתי מתימן, היו משכימות ומעריבות לבתי כנסת, באות לחזרת נשים להתפלל. במסירות נפש. קמות בשעות המוקדמות של הבוקר, אתה רואה נשים מגיעות להתפלל בבית כנסת. כל הנשים האלה, שאני הכרתי אותן, שהיו מגיעות לבית הכנסת לעזרת נשים, בהשכמת הבוקר, מנחה, ערבית, מגיעות, מתפללות בבית כנסת, לא עם ילדים לבוא להפריע בבית כנסת. באות להתפלל, אמיתי. זכו לאריכות ימים ושנים, אבל אני מדבר איתכם על משהו ככה גרנדיוזי. מעל תשעים שנה. הפלא ופלא. 

אז מי שרוצה ככה פוליסת חיים ארוכה, לעבור את הפנסיה עם הרבה עודף, כדאי להתאמץ בדבר הזה. כמובן, הכל לפי היכולת. אישה שהיא מרובה בילדים וכולי, אז פטורה. אנחנו מדברים על מי שיש לה את האפשרות, כי לצערנו יש נשים שחושבות שהיות והיא פטורה מהתפילות, רק תפילה אחת, אז זה צריך לדעת. זה מדובר כאשר את, אין לך פנאי. אבל אישה שהיא פנויה ועדיין לדוגמה אין לה ילדים, למה שתתפלל רק תפילה אחת? סימן שאת לא מבינה את הייעוד של התפילה, 

כבר הסברנו היום. אז אם יש לך זמן להתפלל, יש לך אפשרות להתפלל, בוודאי שעדיף להתפלל שלוש תפילות ביום. מה הבעיה? כמה זה להתפלל, תפילת שמונה עשרה של מנחה עם השנים שבביתך? כמה זה כבר ערבית? זה לא הרבה זמן. מה, אי אפשר למצוא קצת זמן להתפנות לזה? אם נבדוק את עצמנו ביום יום, יש לנו הרבה זמן פנאי לכל מיני דברים אחרים. אנחנו מוצאים זמן, מוצאים פנאי. 

אז מי שמבין ומבינה כמה הדבר חשוב, בוודאי שתתפלל. ואז תאריך ימים, וגם יענו תפילותיה לגבי הילדים, לגבי שלום בית, חינוך הבנים טהור. לא חסר לנו על מה להתפלל. שמזכה את כולנו, שיתקבלו תפילותינו ברצון. ‫-כן, תודה רבה. ‬‬