פרשת ואתחנן | הרב אורי יצחק *

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, ברוכים הבאים. ‫

היום נשאלתי שאלה לגבי אדם מסוים ‫שמישהו הלבין את פניו ברבים וטען עליו כל מיני טענות שהוא שקרן וכדומה, ‫ואותו אחד שתק, ‫לא אמר כלום. ‫לאחר מכן הוא הלך וביקש את סליחתו של המעליב. 

‫הוא נהג בצורה של חנבה וביקש את סליחתו. ‫אז קודם כול צריך לדעת ‫שמי שחושדים אותו בדבר מסוים ‫והוא לא עשה, ‫אז אותו אחד אמר עליו כבר רבי יוסי בגמרא, ‫יהיה חלקי ‫מאלה שחושדים אותם ואין בהם. ‫אדם שחושדים אותו בדבר ‫שהוא לא עשה, ‫רבי יוסי אומר, ‫יהיה חלקי מחלקו. 

‫-אחריך? ‫-כן. אבל זה כל זה מדובר שהוא לא גרם לחשד הזה. ‫אם האדם גרם שיחשדו אותו, ‫אז מגיע לו על זה עונש, ‫על עצם זה שהוא גרם שאנשים יחשדו אותו. ‫אבל אנחנו מדברים על אדם ‫שלא עשה כלום ולא גרם שיחשדו אותו, ‫ובכל אופן, איך אומרים, הפילו עליו תיק, ‫שלא קשור אליו, ‫אז אחד כזה אומר עליו, ‫רבי יוסי יהיה חלקי מחלקו. 

‫אז לחזור לסיפור שלנו, ‫אותו אחד, אף על פי שביזו אותו, ‫הוא ביקש את מחילת המבזה. ‫והם התחבקו והכול בסדר וכאילו נמחל, ‫אבל בעצם ניכר שהמעליב לא מחל מעומק הלב. ‫והראיה לכך, שכל פעם שהם עוברים ‫אחד ליד השני, ‫אז הנעלב אומר שלום, ‫מקיים 'הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם' (אבות ד, טו) ‫ואילו השני, שוב, המעליב, ‫הוא לא מתייחס, עושה פרצופים. ‫בתימנית קוראים לזה מברטם. 

נו. אז שאלו אותי, אז מה דינו של הבחורצ'יק הזה? ‫אז אמרתי, תודיעו לו שיש לו בעיה ‫עם לאו דאורייתא, ‫של "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז) ‫למה התורה כתבה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"? ‫היא הייתה יכולה לכתוב כתבה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ" ‫מה, אנחנו לא יודעים שהשנאה היא בלב? ‫אז איפה השנאה? באוזן? בטח בלב. 

אבל אם התורה מצאה... ‫אם התורה כתבה "בִּלְבָבֶךָ" ‫בא לומר שאם יש לך שנאה כלפי אדם מסוים, ‫אל תשאיר את זה בלב, תוציא החוצה. ‫תגיד לו, תשמע, ‫אני כועס עליך על כך וכך, ‫אתה לא בסדר בדבר כזה וכזה. ‫אז מלאו הכי כשאתה מוציא את זה החוצה, ‫יש סיבה טובה שתגיעו לעמק השווה, ‫ותפתרו את הבעיות. ‫אבל אם אתה משאיר את זה בלב, ‫אז אתה עובר על "וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) ‫על שמירה בלב. 

‫וצריך לדעת שאדם שיש לו טינה, שיש לו שנאה כלפי אדם אחר, ‫צריך לדעת שקודם כול הוא מעניש את עצמו. למה? כי יש לו כל הזמן כעס פנימי, ‫אז אחד כזה לא יכול להיות שמח ולהיות מאושר. ‫אז קודם כול הוא מחניש את עצמו כבר כאן. 

‫דבר נוסף, שהוא הולך לקבל עונש ‫על עצם זה שהוא שנא יהודי. ‫איפה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? (ויקרא יט, יח) ‫-היא דקה. ‫אז צריך לקיים, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ‫אסור לשנוא שום יהודי.

 ועוד, אתה בעצם ‫גם מעיד עדות שקר, ‫כאשר אתה הולך לישון ‫ואומר, הרי אני מוחל וסולח ‫כל מי שהכעיס והקנית אותי, או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, ‫כולי וכולי, חוץ מהפלוני-אלמוני הזה, ‫שהוא לא ברשימה. 

‫-זה כתוב לא להגיד, נכון? ‫-זה כתוב לא להגיד, ‫בלשון בלי להגיד. ‫אז בלאו הכי, ‫אדם שאומר כך, ‫מעיד עדות שקר. ‫ואם הוא לא יגיד את הנוסח הזה, ‫אז ההפסד כולו שלו. למה? כי למה חכמים קבעו לנו לומר ‫את הנוסח הזה כל לילה ‫לפני שאדם הולך לישון? 

כי ברגע שאתה מוחל למישהו ובמיוחד למישהו ‫שלא מגיע לו, שימחלו לו, ‫ובכל אופן אתה מוחל לו, ‫אז כך, מידה כנגד מידה בשמיים, ‫מים מוחלים לך על דברים ‫שלא מגיע לך שימחלו לך, ‫אבל בגלל שאתה מחלת, ‫אז מוחלים גם לך. ‫אם אתה לא מוחל, ‫אז לא מוחלים לך. ‫ההפסד כולו שלך. ‫אתה נשאר עם כל העוונות שלך. ‫לכן, אדם חכם, בוודאי סוחר טוב, מבין שכדאי למחול ‫לכל יהודי מכל הלב, ‫ואז מן השמיים ימחלו לך כמו שצריך ‫על כל העוונות. 

 ‫זו הסיבה שאנחנו אומרים את זה כל לילה. ‫למה אומרים כל לילה? ‫משום שכל לילה כשאדם הולך לישון, ‫אז הוא מחתים כרטיס בשמים, ‫שנאמר: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז) ‫אדם מחתים כרטיס כל לילה, מה זה אומר? 

‫אומר הזוהר הקדוש, ‫שכל לילה יש בית דין של מעלה ‫שדנים את הנשמה ‫האם היא תקום מחר בבוקר או לא. ‫כל לילה. הרי אתם שמים לב ‫שכל בוקר יש כמה אנשים שלא קמו. ‫ברוך השם, אנחנו קמנו, ‫צריכים להודות לשם את דברך, ‫שעשה איתנו ניסים ונפלאות שקמנו. 

‫כי באמת, על פי מידת הדין, לא מגיע לנו לקום. ‫אדם יעשה חשבון של העוונות שלו ‫מול המצוות שלו מדי יום, ‫אנחנו במינוס מתמיד. ‫אז בלאו הכי ‫זה חסדים מרובים של הקדוש ברוך הוא. 

‫זו הסיבה, כבר אמרתי את זה, ‫שכשלפני שאנחנו הולכים לישון ‫בסוף התיקון של הקריאת שמע, ‫אנחנו אומרים גם את הפסוק‫ "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת" ‫(תהלים לא, ו) מה הכוונה? ‫

בידך אני מפקיד את רוּחִי, ‫פָּדִיתָה אוֹתִי, ‫אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא ‫שיפדה אותנו מן הדין, ‫השם אֵל אֱמֶת. ‫השם זה מידת הרחמים, "אל" מידת החסד, ‫ו: "אֱמֶת" מידת הדין. 

‫אז מבקשים מהקדוש ברוך הוא ‫שיקדם את הרחמים והחסד, ‫ואת האמת ישים בסוף. ‫וכך נוכל לקום מחר בבוקר. 

‫ולכן בבוקר כשמתעוררים, ‫מודים לקדוש ברוך הוא, ‫'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, ‫שהחזרת בי נשמתי בחמלה' מה זה בחמלה? ‫חמלה זה צירוף של רחמים וחסדים ביחד. שיש לאדם ‫גם חסדים וגם רחמים, חסדים, ‫חסדים ורחמים, זה בעצם חמלה, ‫ולכן רבה אמונתך, ‫מתרבה האמונה לעבודתו יתברך, ‫אחרי שזכה לניסים כאלה להתעורר בבוקר. 

‫אמרו לי שבשבת האחרונה היה ליקוי לבנה. ‫צריך לדעת ‫שכתוב בספר הדורות, ‫שכאשר יש ליקוי לבנה בחסרונה של הלבנה, זאת אומרת, כשהיא קטנה, ‫אז סימן רע לישמעאלים. למה? שהישמעאלים מונים ללבנה. אז כתוב, ‫כשהיא לוקה בחסרונה, ‫סימן רע להם. 

אבל כשהלבנה לוקה במילואה, ‫אז חס ושלום זה סימן רע ‫לשונאיהם של ישראל. 

‫בלאו הכי, רבותיי, צריך לדעת, ‫כשאנחנו נמצאים שבוע לפני ראש השנה, אה? סליחה. ‫סליחה. שבוע לפני ראש חודש, אלול. ‫בלאו הכי צריכים להתחזק ‫בתשובה ומעשים טובים, ‫משום שהסימנים שאנחנו מקבלים בזמן האחרון, ‫כל האיתותים האחרונים, ‫כמו הנפילה של האבן בכותל המערבי, ‫וכמו הליקוי לבנה בשבת האחרונה, ‫כל זה מורה לנו איתותים ‫להתעורר ולתקן את מעשינו. 

‫אין סתם. ‫כל אחד, לפי מדרגתו ומעשיו, ‫כתוב: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד, י) ‫אדם צריך לבדוק את עצמו, ‫להתבונן, לחפש מה אצלי עדיין לא בסדר. ‫השיטה הכי טובה לבדוק, 

‫מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי, ‫אמר לפני פטירתו, ‫אז הוא אמר ש... יהי רצון שיהיה מורה שמים עליכם ‫כמורה בשר ודם. ‫

אז שאלו אותו עד כאן, 

אמר, ולוואי. 

‫זאת אומרת, אם אדם רוצה לבדוק את עצמו, ‫תבדוק במעשה היום-יום שלך. ‫אם עכשיו היו רואים אותך במצלמות, ‫היית עושה את מה שאתה עושה, ‫אז את זה צריך לתקן. ‫תבדוק כמה דברים יש שאתה עושה, ‫אבל אם היו רואים אותך, לא היית עושה. 

‫אז קודם כול נתחיל עם זה, ‫לתקן את הדברים האלה. 

‫בהפטרה הזכרנו את ירושלים כמה פעמים, ‫ורציתי לציין דבר מאוד מאוד מעניין. ‫תשימו לב, בכל התנ״ך, כשמופיעה המילה ירושלים, ‫אין את היוד. ‫אחרי הלמד, ‫בין הלמד למם, אין יוד, אבל יש חיריק. ‫יש חיריק בלי יוד. 

 ‫תמיד שאלתי את עצמי, ‫למה זה ככה? ‫למה ירושלים בלי יוד? ‫כאילו כתוב ירושלם, ‫אבל מצד שני יש חיריק, אז ירושלים. ‫אבל איפה היוד? ‫אז מסתמא שיש על זה הרבה פירושים, 

 ‫אבל אני אומר לכם, בסייעתא דשמיא, ‫שני חידושים שחשבתי לעצמי. ‫

אז לדוגמה, בתהילים גם כן כתוב: " שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם" (תהלים קכב, ו') ‫אז במילה יְרוּשָׁלָ͏ִם חסר יוד, ‫אבל יש את הניקוד חיריק. ‫אז נראה לי, ‫בגלל שחטאו ישראל בשנאת חינם, ‫אז היוד חסרה. ‫למה? 

‫שמסמלת את העולם הבא. ‫ככה הגמרא אומרת, ‫שבאות יוד נברא כל העולם הבא. ‫אז לכן צריך לתקן את השלום בעולם. ‫אז מה זה קשור? ירושלים בלי היוד, ‫אז זה כאילו כתוב, ‫ירו שלם. ‫אז התייראו מן השלום, כן? ומי זה השלום? ‫זה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ‫אז ירו מן השלום, ‫ובעצם זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ‫שיהיה בעולם, שיהיה שלום. ‫

הוא "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב) ‫'הוא יעשה שלום' ‫-הוא יעשה, אז זה לא... ‫-זה אנחנו מתפללים שהוא יעשה, ‫אבל אנחנו מחויבים לעשות שלום. 

ועוד, ועוד, כתבתי, ‫ירו מן השלם, ‫שזה השם יתברך, ‫כן? ירושלים היא לב העולם. ‫אז "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה השם אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?‫ כִּי אִם לְיִרְאָה..." (דברים י, יב)

‫דבר נוסף מאוד מעניין, אם תשימו לב, ‫עשרת הדיברות ‫כתובים פעמיים בתורה, ‫בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. ‫אז עשרת הדיברות זה עשר. ‫עשר מתחלק לשני מספרים, ‫שניים וחמש. מה מעניין? ‫הספר השני, כנגד השניים, הוא חומש שמות, ‫והפרשה החמישית ‫היא פרשת יתרו, ‫ששם יש עשרת הדיברות. 

‫אז יש לנו שניים, חמש, יוצא עשר, עשרת הדיברות. ‫ספר שני, פרשה חמישית. ‫עכשיו, הספר החמישי, ‫הוא חומש דברים. ‫הפרשה השנייה היא ואתחנן, ‫ששם יש את עשרת הדיברות. ‫יוצא שבכפולות של שתיים וחמש, ‫שיוצרים לנו את הספרה עשר, ‫אז יש לנו תמיד את עשרת הדיברות, 

‫בספר השני, בפרשה החמישית, ‫ובספר החמישי, בפרשה השנייה, ‫שטבח שמולה. אין סתם. 

‫כתוב במדרש תנחומה ‫על העניין של "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג, כג) ‫אומר רבי תנחומה, ‫זהו שנאמר: "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג) ‫אז "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ" זה משה. "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" זה הקדוש ברוך הוא. ‫

שם הוא מביא הסברים, ‫כל מיני הסברים. ‫למה הוא אמר לו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו) יש הרבה פירושים. 

‫יש פירוש שאומר, ‫משום שאם אתה תיכנס לארץ, ‫אז אנחנו נצטרך לבטל את דוד המלך, ‫כי מרגע שאתה תיכנס לארץ, ‫אז כבר אין עניין של חורבנות הבית ‫ואין גלויות וכולי. 

‫כתוב בספרים הקדושים, ‫שכשריבית תנחומה הגיעה לשמים, ‫אז שאלו אותו בשמים, ‫איך אמרת על הקדוש ברוך הוא, ‫ועשיר יענה הזאת? ‫ככה אמרת על הקדוש ברוך הוא? 

‫אז מה הסביר רבי תנחומה? ‫רבי תנחומה הסביר כך. ‫הוא אמר, ‫לא אמרתי "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" בעזות. ‫עַזּוֹת, מה הכוונה? ‫הוא אומר, אם נחבר את העזות לרב לך, ‫אז מה יהיה? אם ניקח את הרש של רב ‫עם הו״ב תו של עַזּוֹת, ‫מה יוצא? ‫רות. 

‫אם ניקח את הבית של "רַב לָךְ" ‫עם העין והזן של עַזּוֹת, ‫יוצא בועז. ‫אומר מדרש תנחומה שכאן הוא רמז ‫את הביאור, ‫שזה בעצם רמוז בפסוק ‫של שלמה המלך במשלי. 

‫וזה מה שהוא אמר בעצם, ‫שאם אתה תיכנס, ‫שהקדוש ברוך הוא ענה למשה, ‫אם אתה תיכנס לארץ ישראל, ‫נצטרך לבטל את דוד, את רות ואת בועז. ‫כל הסיפור נצטרך לבטל. למה? ‫כי אתה כבר תיכנס לארץ ותבוא הגאולה. ‫אז בהמשך כתוב שמשה רבנו ויתר. ‫אמר, אם דוד המלך צריך לבטל בגללי, ‫אז הוא ויתר. ‫ישתבח של מול העם. 

‫"וָאֶתְחַנַּן", כידוע, כמניין 515. 515 תחינות. ‫מעניין שגם המילה תפילה בגימטריה 515. ‫ומה עוד בגימטריה 515? שירה. שירה גם יוצאה אותו גימטריה בדיוק 515. 

‫דרך אגב, ‫כשהתימנים, יוצא תימן, ‫כשהם שרים את השירה של הרב שבזי, ‫אז כשהם שרים מהדיוואן, ‫אז תמיד, ‫אני זוכר עוד מהילדות, ‫שהמבוגרים היו אומרים, ‫בשעת השירה לא לדבר. ‫למה? שירה זו תפילה. 

‫אז כמובן שמדובר על שירת קודש כזו ‫של הרב שלום שבזי, ‫"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז), ‫זכותו תגן עלינו, לדוגמה. ‫אז זו שירה. ‫היום, לצערנו, יש כל מיני שירים ‫שלא על זה דיברה תורה. ‫אני רוצה להגיד משהו. ‫כאן התפילה... ‫מחילה. 

‫בפרשה נאמר עוד: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה...: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים ג, כד-כה) 

‫שואל הגאון מווילנה, ‫מדוע כל כך השתוקק משה רבנו ‫להיכנס לארץ ישראל? עוד קשה? מה הקשר בין מה שכתוב בתחילת הפסוק‫: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ"? ‫ואחר כך כתוב בפסוק הבא, ‫אחרי זה: " נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". 

‫אז וכי משום שהקדוש ברוך אֶעְבְּרָה הוא ‫החל להראותו את גודלו ואת ידו הַחֲזָקָה, ‫לכן ראוי להכניסו לארץ? ‫מה הקשר בין אחד לשני? 

‫אלא אמרו חכמים, ‫אילו משה רבנו היה מכניסם לארץ, ‫לא היו ישראל גולים מארצם, ‫ובית המקדש לא היה נחרב. ‫זאת משום שהיה מוריד להם את בית המקדש של מעלה, ‫הוא בית המקדש העתיד להיבנות ‫ולהתקיים לעולמי עולמים. זו אפוא הסיבה לתשוקתו הגדולה ‫של משה להיכנס לארץ. 

‫חפצו ורצונו שתהיה זו נחלה נצחית, ‫וישראל לא יגלו מארצם, ובית המקדש לא יחרב. ‫אך מכיוון שישראל לא זכו לכך, ‫לכן התפלל: "וָאֶתְחַנַּן אֶל השם..." : "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" לעשות את הניסים ‫מן המפלגות הגדולים הללו על ידי, ‫אז הלוואי שתגמור ותעשה את כולם על ידי, ‫וממילא יתקיימו לעולם. 

‫אחר כך כתוב בפרשה: "וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, כה) ‫אז זה מובן שמשה רבנו התחנן להיכנס לארץ, ‫כיוון שרצה לקיים את כל המצוות ‫התלויות בארץ. ‫אני חושב שיתקיימו ישראל בארצם לעולם. ‫אולם, מאיזו סיבה ישתוקק לראות את הארץ? ‫כמו שהוא אומר: "וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ" ‫מה זה יכול להוסיף לו לקיום המצוות? 

‫אלא שביקש ללמוד ולדעת ‫את טיבה ועניינה של ארץ ישראל, ‫שהוא עניין גדול, כמו ידיעת התורה. ‫שערי גבולות הארץ וכל ענייניה, ‫ענייני תורה הם. ‫ואומנם נעתר הקדוש ברוך הוא לבקשתו, ‫שנאמר: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (דברים לד, א) ‫אז להיכנס הוא לא נכנס, ‫אבל הוא זכה לראות. 

‫אז: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו) 

‫אחת התפילות של משה רבנו ‫בעת כניסתו לארץ ‫הייתה התחינה הזאת. ‫ריבונו של עולם! ‫כתבת בתורה בעניין עבד עברי: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה) ואז מה קורה? רוצעים את אוזנו של העבד והוא נשאר להיות עבד לאדונו 

אומר משה לקדוש ברוך הוא אף אני טוען: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" הוא יוצרי ובוראי "אֶת אִשְׁתִּי" זו התורה "וְאֶת בָּנָי" אלו ישראל אם ככה "לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" אינני רוצה למות כתוב רק: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו).

ומה ענה לו הקדוש ברוך הוא? "רַב לָךְ" יש להבין מה התשובה על הטענה אלא שבפרשת העבדים הבהירה התורה מתי יש מקום לטענת "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי"? עד שיאמר וישנה שתי פעמים כי כתוב: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר" צריך שהעבד יגיד את זה פעמיים אם הוא אומר את זה פעמיים מקיימים

לכן זו הייתה תשובת הקדוש ברוך הוא למשה "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" כלומר אל תשוב ותשנה את בקשתך פעם נוספת למה? לבל אצטרך לקבל את טענתך לכן אמר לו: "רַב לָךְ" כך אומר הגאון בוילנה השתבח שמו לעד

ועוד: "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" אומר הגאון, קבלה הייתה בידו של משה שאם יאמר בתפילתו שתי פעמים "נא" מובטח הוא שתתקבל התפילה ברצון כך מובא בזוהר הקדוש

אז אצל מעשה מרים מצינו שאמר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) שתי פעמים "נָא" ולפיכך התקבלה תפילתו והחלימה מרים מצרעתה מעתה כשביקש ניכנס לארץ ואמר "אֶעְבְּרָה נָּא" חשב לומר פעם נוספת "נא", איך? רצה להגיד וְאֶרְאֶה נא אֶת הָאָרֶץ ואז תפילתו הייתה מתקבלת 

לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" – "עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" כלומר עוד פעם את המילה "נא". 

עוד כתוב בפרשה: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (דברים ד, ב-ג)

שואל הגאון מווילנא: נשאלת השאלה איזו ראיה מצאה התורה בבעל פעור לעניין "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" כפי שאומר: "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר"

 אלא מצווה היא מן התורה: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" (ויקרא יט, ד) ללמד שאסור לפנות אליהם בשום פנים ואופן בין העובדים לבעל פעור היו שעשו את צורכיהם בפניה בחושבם לעשות בזה מצווה גדולה לטנפה בצואה ולבזותה 

אלא שכידוע צורת העבודה לבעל פעור הייתה דווקא בעשיית הצרכים כנגדה אז הם חשבו שמבזים את העבודה זרה אבל בלאו הכי הם בעצם עבדו אותה נמצא שלא רק שלא עשו מצווה עוד עברו עבירה חמורה כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה אפילו הייתה כוונתו לבזותה הרי הוא כעובד עבודה זרה וחייב מיתה משום שזו הייתה צורת עבודתה 

מכאן ראייה שמוטב לא להוסיף על המצוות ואפילו כוונתו לטובה כי אולי אינו מוסיף אלא גורע 

אז זהו שנאמר "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" אפילו אם כוונתכם "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה'" מכל מקום אין רשות לאדם לעשות בשכלו דרך חדשה לעבודת ה' רק לעשות כמו שכתוב בתורה

למה? כמו שאומר הפסוק כי: "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ" אפילו אותן שכיוונו לבזותה נענשו מכיוון שאם ה' הזהיר שלא ללכת אחרי בעל פעור אסור אפילו לבזותה 

למדנו שלא ילך איש לפי שכלו להוסיף או לגרוע מאומה ממצוותיו יתברך ואפילו כוונתו לטובה. אין דוגמה. דוגמה מבעל פעור שיהודים חשבו להוסיף על מצווה שבתורה ונמצאו בחוטאים חטא גמור 

ועוד: "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת" הפסוק הזה "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת" הוא בעצם טעם הוא הסיבה של הפסוק שלפני כן ש: לֹא תֹסִפוּ" למה? כי "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת" שאתם חשבתם עבודת בעל פעור לביזוי וביטול עבודה זרה ודימיתם להוסיף מה שלא נצטוויתם אבל בזה כיבדתם 

כמו שאמרו זיכרונם לברכה: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה, ג) אז מה זה כתוב "וַיִּצָּמֶד"? למה הכוונה "וַיִּצָּמֶד"? "וַיִּצָּמֶד"כמו צמידים שהוא תכשיט אז יוצא שבעצם הפכתם להיות תכשיט של העבודה זרה למה? כי זהו עבודתה וכבודה על כן ציווה לכם השם: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר".

עוד כתוב בפרשה: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד, כח) אבל לא כתוב 'ולא ידברון' כתוב: "עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן".

 פסוק הבא: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ד, כט)

שואל הגאון מווילנא וקשה מדוע לא אמר הקרא מדוע לא אמר הפסוק 'ולא ידברון' גם כן שעיקר הרי עיקר ההנהגה תלוי בכוח הדיבור כמו שנאמר בתילים "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ" (תהלים קטו, ה) ובהיעדר כוח הדיבור אז אין בהם ממש אז למה לא אמר 'ולא ידברון'

ואומר הגאון מווילנא שמובא במדרש בשיר השירים על הפסוק: "אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז, ט) בזה הלשון רבנן אומרים כמה אהבה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לט אה צגיד לצלמא דרידה דרידה ליה ואית ליה ממשה כן אין אתה משתחווה לצלם שהממשלה שלו ויש לו ממשות

ואמר לו נבוכדנצר לדניאל תא חמא מהו עביד ואת מן גרמך עד סגיד ליה אומר לו בוא תראה מה הוא עושה ואתה מיוזמתך מעצמך אתה תשתחווה לו 

מה עשה אותו רשע נבוכדנצר נטל ציץ של כהן גדול ונתנו לתוך פיו של הצלם זה היה צלם גבוה פסל גבוה וכינס כל מיני זמרה ועבו מקלסים קדמוהי היו שם כל מיני להקות מנגנים ושרים לפסל 

והוא אמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) הפסל היה אומר דבר 

איך קראו דרך אגב לפסל? הפסל הזה קראו בל זה היה שמו של הפסל מעניין שמי שהמציא את הטלפון שעליו אומרים את הפסוק "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם" (תהלים יט, ה) מי שהמציא את הטלפון קראו לו בל

‫אז כיוון דחמה דניאל כן, כשדניאל ראה ככה אמר לדניאל לנבוכנצר ‫ליתא תייב לי רשותא למשק ולמינשק צלמא דידך על פומה? ‫האם לא תיתן לי רשות לעלות ולנשק את הצלם שלך על הפה שלו? 

‫אתה רוצה לתת לו נשיקה בפה. ‫אמר לנבוכנצר, ‫ולמה על פומה? ‫למה אתה רוצה לתת לו נשיקה דווקא בפה? 

‫אמר לדהוא תאים משתאה. ‫למה? ‫שהפה מטעים את דבריו. ‫אה, איזה פה יש לו. 

‫מיד נתן לו רשות. ‫וסלק מיסלק עלה לנשק אותו, ‫השביע לציץ ואמר לו, ‫בשר ודם אני ושלוחו של הקדוש ברוך הוא אני, ‫אלא היזהר שלא יתחלל בך שם שמים. ‫וגוזר אני עליך שתבוא אחריי. ‫ככה דניאל אמר לציץ, ‫שהיה בתוך פיו של הפסל. ‫בא לנושקו והוציא בולעו מתוך פיו. ‫הוציא את הציץ מתוך הפה. ‫של הפסל. ‫

מין דנחית, איכשהו ירד, ‫מתכנשין כל מיני זמרה, ‫והבו מקלסין כדמוהי, ולא עבד כלום. ‫היו מנגנים לפסל, והוא לא מדבר. ‫באותה שעה הפילה רוח את הצלם. באה רוח, ‫הפילה את הפסל הענק הזה. 

 ‫וכיוון שראו עובדי גילולים, ‫ניסים וגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא ‫עם חנניה וחבריו, ‫הבו נסבין את אבותיהן ומתברין יא תהון. ‫כשהם ראו את כל הניסים הנפלאות ‫של חנניה, מישאל וחזריה, ‫לקחו את כל העבודות זרות שלהם ‫והיו שוברים אותם. ‫ועבדים יתהון זוגים, ‫היו עושים מהם פעמונים, ‫ותלון יתהון בכלבי הון ובחמוריהם. ‫תלו את הפעמונים האלה על הכלבים והחמורים, ‫והבו מקרקשים בהון, ‫היו מקשקשים בהם, ‫ואמרין, 

היו אומרים, ‫אַתּוּנְחָמִינּ לְמָא בֵנָא נְסַקְדוּן? ‫אתם רואים למה היינו משתחווִים? ‫

כל זה למה? ‫לקיים את מה שנאמר בישעיה, ‫שאומר הנביא ישעיה: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה" (ישעיה מו, א) ‫כך מופיע במדרש בראשית רבה. 

‫אם כן, מצינו בעבודה זרה של נבוכדנצר, ‫שהיה מדבר וקורא בגרון: ‫"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ‫אך לא שיש בצלמו של נבוכדנצר ממש, ‫חס ושלום, ‫רק השם המפורש שהיה בציץ היה מדבר בו. 

‫וזאת רמזה לנו התורה הקדושה. ‫כי עת יפיץ השם אֶתְכֶם בגולה "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" ‫היינו של נבוכדנצר, ‫ואמרה התורה הקדושה: "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" ‫אך לא אמר 'ולא ידברון' למה? 

‫כי הצלם הזה, בל, דיבר. ‫אז לכן התורה לא אמרה 'ולא ידברון' ‫שלא יגידו, אז איך היה הפסל שדיבר? ‫ואף שתראו שידברון, ‫בל תדברו חס ושלום, ‫הואיל כי כן, ‫אז יש בו ממש. ‫ותעבדו אותו בראותכם הפלא הזה. ‫הממשיך אחריו אלפי אלפים איש לראות ‫איך הצלם מדבר בקול נאור וחזק. ‫הרבה אנשים טעו אחרי הדבר הזה. ‫אז אומר, לא כן, ‫חלילה וחלילה לחשוב כן. ‫

רק פסוק הבא: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ" ‫היינו, שתמצא כי כל הדיבור היה ‫מהשם הקדוש שבציץ, ‫שאחרי זה משך אותו דניאל ‫מפיו בקודשו של דניאל. 

‫עוד אומרת הפרשה: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ד, כט). 

‫אומר הגאון מווילנה, ‫להצלחה בלימוד תורה ‫זקוקים לשני דברים. ‫כמו שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהלים קה, ד) ‫כלומר, לדרוש וללמוד את התורה ‫בעמל ויגיעה רבה, ‫ובנוסף, ‫לבקש מאת השם שיחזור לו. ‫זהו שנאמר: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" ‫היינו להתפלל להצלחה בלימוד "וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ" ‫זו הכוונה, הדרישה והעמל ‫בלימוד עצמו. 

‫שואל הגאון, ולמה פתח בלשון רבים: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם"? ‫וסיים בלשון יחיד: "וּמָצָאתָ"?

 ‫אז הוא אומר שזה מבואר ‫על פי מה שאמרו חכמים ‫במסכת ראש השנה. ‫שניים נכנסו להתפלל. ‫זה התפלל ונענה, ‫וזה לא נענה. למה? ‫זה כיוון ליבו בתפילתו, ‫וזה לא כיוון ליבו. 

פירוש, ‫לא מן הנמנע ששניים ייכנסו יחדיו להתפלל. ‫ובכל זאת, ‫רק תפילתו של אחת תתקבל. ‫למה? זה כיוון, זה לא כיוון. על זה אומר הכתוב פה‫ "וּבִקַּשְׁתֶּם" זה בלשון רבים, ‫אבל "וּמָצָאתָ" רק אתה היחיד. ולמה היחיד הזה כן "וּמָצָאתָ"? ‫כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ‫

"וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" ‫אז משום שאתה כיוונת בתפילה ודרשת "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" ‫אז לכן אתה, תקבלה תפילתך. 

‫אחר כך כתוב בפסוק: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה, כג) ‫כך אומרים עם ישראל למשה רבנו. 

‫אומר הגאון מוילנא, יש הבדל ‫בין דיבור לאמירה. ‫אז אמרנו שיש הבדל אחד, ‫שדיבור זה לשון קשה, ‫אמירה, לשון רכה. ‫אבל הגאון מוילנא מוסיף עוד, ‫ואומר שדיבור זה ציווי. זה הציווי עצמו, בלי טעם וסיבה. ‫ואמירה, אז היא כוללת גם את ההסבר ‫על טעמי המצווה. 

 ‫ואמרנו על זה חידוש, אם אתם זוכרים, ‫על העניין של דוד המלך, שאמר: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב) וכולי. 

אבל פה חידוש אחר שקשור לזה. בני ישראל ביקשו ממשה: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה'" ‫אז מה זה "אֲשֶׁר יֹאמַר"? ‫כולל טעמי המצוות, ‫עם כל כוונותיהם ודקדוקיהם. 

‫אולם: "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ" דברים כמות שהם בלי טעם. ‫"אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ". כלומר, ‫אפילו שלא נדע את הכוונה, ‫אף על פי כן "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" ‫גם בלא להבין ולדעת ‫את טעמי המצוות. 

לפי זה מבוארים דברי המדרש. שם כתוב במגילת רות:‫ "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א, א) וכולי, שמה: "‫אז שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה" (תהלים נ, ז) ‫מאין זכיתם שתקראו "עַמִּי"? ‫ממה שדיברתם לפניי בסיני ‫ואמרתם: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). 

‫אומר הגאון, והדברים טוענים באור, ‫אלא שכך הוא פירושם. ‫מאין זכיתם שתקראו "עַמִּי"? ‫שכן בעבר נקראו ישראל ‫רק על שם ישראל אביהם, ‫כמו שאר האומות שנקראו על שם אביהם: "וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא" (בראשית י, ז). 

‫רק אחרי קבלת התורה קראם הקדוש ברוך הוא "עַמִּי". ‫ומדוע זכו לכך מבעד דבר? רצה לומר, מאז שאמרו למשה:‫ "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ" (שמות כ, טו) דברים כהווייתם, ‫בלא להסביר את טעמי המצוות, ‫ונקבל עלינו מצוות מלכנו ‫כל מה שדיבר "אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" ‫תכף ומיד בלי שום שאלה, 

‫ומאחר שהיו במעלה כה גדולה, ‫לכן זכו להיקרא בשם "עַמִּי". ‫

‫הגמרא, במסכת ברכות, ‫בדף יב עמוד ב', ‫אומרת הגמרא, ‫אמר רבי אבהו בן זוטרתי, ‫אמר רבי יהודה בר זוודא, ‫ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. ‫חכמים חשבו בתוך קריאת שמעה ‫להכניס גם את פרשת בלק. ‫ומפני מה לא קבעוה? ‫משום תורח ציבור. ‫זה יהיה יותר מדי ארוך. 

‫שואלת הגמרה, מהי טעמה? מה הסיבה שהם רצו להוסיף ‫את פרשת בלק לקריאת שמע? ‫אי למה משום דכתיב בה: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם"? (במדבר כג, כב) ‫אם בגלל העניין של יציאת מצרים, ‫אז למה פרשת ריבית או פרשת משקולות, ‫דכתיב בהן יציאת מצרים? 

‫אם הסיבה היא בגלל שמוזכר שם יציאת מצרים, ‫אז יש גם פרשות אחרות שאפשר להוסיף. ‫מה שמדובר על ריבית ומשקלות, ‫ששם גם כן כתוב יציאת מצרים. 

‫אלא אמר רבי יוסי בר אבין ‫משום דכתיב בה היכרע, ‫משום שכתוב בה את הפסוק הזה: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט) ‫בגלל שיש פה את העניין ‫של שכיבה וקימה, ‫כמו שאנחנו אומרים, ‫זה מקביל למה שאנחנו אומרים ‫בקריאת שמע:‫ "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) ‫אז היות וזה מתאים, ‫אז רצו לצרף את זה לקריאת שמע. 

‫אז אומרת הגמרא, ‫אם כל הבעיה הייתה ‫משום מטרח ציבור, אז מה הבעיה? ‫ולמה היי פסוקה ותו לא? מה הבעיה? ‫אז שיגידו רק את הפסוק הזה ‫"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". 

‫עונה הגמרא, ‫כל פרשה דפסקא משה, ‫משה רבנו, ‫אז פסקינן דלא פסקא משה רבנו, ‫לא פסקינן. זאת אומרת, אנחנו הולכים לפי ‫איך שמשה חילק את הפרשות ופיסק אותן, ‫ולא יכולים לקחת קטע ולהוציא אותו ‫מהקשרו, ‫מאיך שמשה פיסק. 

בלאו הכי אנחנו צריכים לקחת את כל הפרשה ולצרף אותה לקריאת שמע ואז יהיה טורח ציבור.

מעניין מה אומר התוספות פה. התוספות כותבים ביקשו לקבוע פרשת בלק בפרשת קריאת שמע ומפני מה לא קבעוה אומר התוספות איתה בירושלמי יש בירושלמי דאותן שלוש פרשיות שתיקנו בקריאת שמע אותן שלוש פרשיות לפי שבהן עשרת הדיברות כלולים בהן עשרת הדיברות ועיין בו ותמצא הכל.

אומר הסיבה שאנחנו קוראים את קריאת שמע ודווקא הם שלושת הפרשיות האלה נבחרו לכך אז הוא אומר לפי שרמוז בהן עשרת הדיברות ואומר ועיין בו ותמצא הכל.

לך תמצא עכשיו בקריאת שמע את עשרת הדיברות. תעיין ותמצא. מה היינו עושים לי הגאון מוילנא?! 

אז הגאון מוילנא, עיין ומצא איי, איי, איי, איי, איי, אומר הגאון איך זה רמוז אומר ככה מה שכתוב 

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ" (דברים ו, ד) הזה כנגד "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" זו דיברה ראשונה.

 הדיברה השנייה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב) איפה זה רמוז בקריאת שמע? בזה שכתוב בסוף הפסוק של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: "ה' אחד" אז "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

 הדיברה השלישית: "לֹא תִשָּׂא" (שמות כ, ו) איפה היא רמוזה ב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל? – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם' מה זה קשור ל: "לֹא תִשָּׂא"? 

שימו לב! חז״ל הרי לימדו אותנו שאם אדם מזכיר שם שמים לבטלה, מה צריך להגיד מיד? – 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בלאו הכי "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" – 'ברוך שם כבוד מלכותו' זה רמוז שם יפה.

 הדיברה הרביעית: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) איפה זה רמוז? – "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה) מה זה קשור? 

אומר הגאון מוילנא כי הימים של החול על פי הסוד הם נקראים בדרגה של היראה ויום השבת הוא דרגה של אהבה לכן "וְאָהַבְתָּ" רומז על שבת 

ולכן תראו שבתפילת שבת מה אנחנו אומרים? 'באהבה וברצון הנחלתנו' כי בתפילות שבת אנחנו מזכירים את העניין של אהבה כי אהבה זה הדרגה של השבת למה? כי אין משיגים קדושתו של הקדוש ברוך הוא רק על ידי הדרגה של האהבה.

הדברי התורה החמישית: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא) אז זה איפה רמוז? זה שכתוב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דברים ו, ו) כמו שדרשו חכמים במה אתה מכבד את אביך? בדברי תורה יש כבוד יותר גדול לאבא מזה שהבן שלו תלמיד חכם? 

תתפלא לשמוע מזה שיש איזה אבא שלא רוצה שהבן שלו יהיה בבא סאלי? "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) כל אחד מאיתנו רוצה שהבן שלו יהיה תלמיד חכם 

הדיברה השישית "לֹא תִּֿרְצָח" (שמות כ, יב) איפה זה רמוז בקריאת שמע? שכתוב "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) למה? מה זה קשור? אומר הגאון כמאמר חז"ל כל שאינו מלמד לבנות תורה כאילו רצחו. 

הדיברה השביעית "לֹא תִנְאָף" (שמות כ, יב) איפה זה רמוז בקריאת שמע? שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (דברים ו, ז) מה זה קשור?

כתוב במשלי: "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (משלי ב, יא) אז בלאו הכי "לֹא תִנְאָף" איך אתה תיזהר ותישמר מזה? על ידי שתדבר בתורה "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" ועוד כתוב: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (משלי ו, כב).

הדיברה הבאה "לֹא תִּגְנֹב" (שמות כ, יב) איפה זה רמוז בקריאת שמע? שנאמר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח) אז ברגע שהיד קשורה אתה לא יכול לגנוב 

 הדיברה הבאה, התשיעית "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ" (שמות כ, יב) נכון? איפה זה רמוז? שכתוב "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח) אז "בֵּין עֵינֶיךָ" קשור לעניין של "לֹא תַעֲנֶה" למה? חז״ל הקדושים אומרים עדים זוממים בראייה תליא זאת אומרת זה תלוי בעניין של "בֵּין עֵינֶיךָ" של הראייה

והדיברה העשירית כתוב "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יג) איפה זה רמוז שכתוב? "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים יא, כ) שהרי האישה של האדם נקראת ביתו וגם ביתו הפיזי אז גם "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ אֵשֶׁת רֵעֶךָ... וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" אז רמוז "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

ישתבח שמו לעד!

 אז אנחנו רואים שהכל רמוז בפרשה הראשונה של קריאת שמע וזה כמו שאמרו התוספות עיין ותמצא הכל שם ישתבח שמו 

אבל מי יכול לעיין כמו הגאון מוילנא? אז הוא עיין ונתן לנו את המתנה הזו.

עוד, על "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" אומרת המשנה בברכות: 'מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן?' (ברכות א, א) 

שואל הגאון מוילנא למה הדוגמה שהביאה המשנה על זמן קריאה שמע הוא דווקא מהתרומה. מה, חסר לתת דוגמאות?

אלא נראה לבאר בדרך רמז. חכמים אמרו שמילת תרומה מרמזת לתרי ממאה. תרומה זה תרי ממאה שזה בעצם חמישים. שניים ממאה זה חמישים. אז אחד מהחמישים זה בעצם שיעור הפרשת תרומה לאדם בינוני מדרבנן. 

 הרי יש עין רעה, יש עין טובה, יש עין בינונית, נכון? שזה ארבעים, חמישים ושישים. אז העין הבינונית זה חמישים.

אז אם ניקח את פסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" עם הפסוק 'ברוך שם כבוד...' נספור נמצא שיש שם ארבעים ותשע אותיות. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" עם 'ברוך שם כבוד...' ארבעים ותשע אותיות. 

החלק החמישים הוא המחשבה וההסכמה למסור את הנפש על קידוש השם. אז אותה צריך לחשוב ולהתפלל באומרו "השם אחד" כמו שאמרו חכמים: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) אפילו נוטל את נפשך. אז התרומה הזו, דהיינו, המחשבה למסור את הנפש אותה מפריש אדם לשם בקוראו קריאת שמע, אז זה עולה לשמים,

ובכל לילה נהנית ממנה הנשמה בעת שעולה למעלה להשיג את סודות התורה, לפיכך ציינו חכמים את התרומה הזו כתרומת שניים ממאה, ולא אחד מחמישים, שזהו בעצם אותו שיעור.

שניים ממאה ואחד מחמישים זה אותו שיעור. אבל למה אומרים שניים ממאה, תרומה? היות ואומרים פעמיים בכל יום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". אז זהו שאמרו במשנה 'מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים' אלו הנשמות הקדושות! 'נִכְנָסִים' למעלה בשמים 'לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָ' מאותה תרומה, איזה תרומה? נון, תרומתן, נון, שזה החמישים, גימטרי חמישים, היא המחשבה התורה בעת מסירת הנפש.

זאת, כדי להעיר את ליבנו, שעיקר קבלת עול מלכות שמים היא התרומה הזאת של מחשבת מסירות נפש.

כמו שאמר רבי עקיבא: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. 

אז זו הסיבה שבבוא יומו של אדם להסתלק מן העולם, הוא אומר את הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ונשמתו יוצאות ב: "אחד". 

אז חשבתי לומר מדוע בתפילת שמונה עשרה במילה 'באהבה' מכוונים למסור עצמו על קידוש השם ולקבל עליו ארבע מיתות בית דין. אז משום שאנו אומרים בקריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" כך חשבתי לומר,

והנה הגאון מוילנא אומר את זה מפורש. ראיתי חידוש נפלא שקשור לזה. אנחנו אומרים בשיר השירים: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז) אנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה 'באהבה' בברכה הראשונה בָּאַהֲבָה שם כתוב גם כן שצריך לכוון למסור את נפשו על קידוש השם, ארבע מיתות בית דין וכולי

אבל שם זה בכלל מדובר על אהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו. לא מדובר על אהבה שלנו כלפיו אלא בגלל שאהבה של הקדוש ברוך הוא היא עצומה אלינו לכן אדם צריך שם לערער כנגד זה שהוא מוכן גם כן למסור את נפשו באהבה הזו.

אז הרי כתוב "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" אם אומרים לאדם לעבור על אחת מן המצוות חוץ מהשלוש עבירות החמורות בתורה אז כתוב ייתן את כל הונו ולא יעבור יתן את כל הונו, לא ימות ינסה לפייס אותם תן להם את כל הונו אפילו, אבל לא יעבור 

אבל מצד שני אם זה לא עוזר לא יהרג עליהם, על המצוות הרגילות אלא יעבור אבל על שלושת העבירות החמורות כתוב ייהרג ואל יעבור אז איפה זה רמוז?

זה רמוז בעניין הזה של שיר השירים בפסוק שאומר "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה" שזה אמרנו מסמל את המסירות נפש בארבע מיתות בדין "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ"

למה היה צריך שלמה המלך לומר "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ"? מספיק "יָבוּזוּ לוֹ" למה צריך "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ"? מה זה הבוז הזה? 

לשים לב! בוז בית זה המצווה השנייה בעשרת הדיברות מה המצווה השנייה בעשרת הדיברות? עבודה זרה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, ב) הוו של בוז זה בעצם הדיברה השישית מה היא? "לֹא תִּֿרְצָח" שפיכות דמים זן, זן זה המצווה, הדיברה השביעית, שזה "לֹא תִנְאָף" גילוי עריות 

אז כך כותב הבן יהוידע שרמוז פה את העניין של שלושת המצוות החמורות בתורה שעליהן אדם ייהרג ואל יעבור אבל על שאר מצוות זה מה שאמרנו "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ" אז זה על שאר מצוות אבל "בָּאַהֲבָה בּוֹז" ואם על השאר "יָבוּזוּ לוֹ" זאת אומרת אם הוא ייהרג על מצוות אחרות שהן לא שלושת המצוות הללו אז "יָבוּזוּ לוֹ"

אז הנה זה רמוז בתוך הפסוק הזה ישתבח שמו לעד! 

עוד כתוב בפרשה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) אומרת המשנה בברכות: "בְּכָל לְבָבְךָ" – 'בשני יצריך יצר טוב ויצר רע'

שואל הגאון מווילנה איך שייך לעבוד את השם ביצר רע אלא מה שברא הקדוש ברוך הוא יצר רע לאדם זה כדי שיקבל שכר על שכפה את יצרו אבל גם משום שבלא יצר רע הוא לא היה נשאר חי שהרי היצר טוב מוכן לוותר מצידו אפילו על אכילה ושתייה ונשיאת אישה כי הוא יצר טוב ואז מה? 

לא היה מתקיים העולם לא היו יכולים לעבוד את השם לכן נתן הקדוש ברוך הוא את היצר רע לאדם על מנת שידאג לקיום גופו אבל כמובן על פי ההלכה כיוון שכך תפקיד האדם לעבוד את השם גם ביצר רע היינו שגם כאשר אוכל ושותה יהיה נזהר לעשותם לשם שמים ולא רק בשביל למלא את תאוותו

יש אחד שאוכל בשביל לברך ויש אחד שמברך בשביל לאכול יחי ההבדל הקטן... 

זהו שאמרו "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" בשני צריך היינו שגם הדברים הבאים מצד היצר הרע תהא כוונתך בהם לשם השם

וזהו שכתוב "פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת" (משלי י, טז) כך כתוב במשלי למה? כי בכל דבר יש פעולה ותכלית כמו בתבואה החרישה וזריעה הוא הפעולה והתבואה הבאה מזה הוא התכלית שהוא עיקר הכוונה מהפעולה 

אז זהו שאמר "פְּעֻלַּת צַדִּיק" בצדיק אפילו הפעולה דהיינו המעשה שהוא עושה כגון אכילה וכדומה הוא גם כן "לְחַיִּים" ומכל שכן התבואה התוצאה דהיינו עבודת השם שהוא עיקר תכלית כוונתו 

אבל ב: רָשָׁע הוא ההפך לא מבעיא הפעולה שהוא עושה זה ודאי לְחַטָּאת אלא אפילו התבואה דהיינו התכלית היוצא ממנו הוא גם כן לְחַטָּאת לכן כתוב "פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת".

אז אצל הצדיק אפילו לא הוזכר התוצאה שזה התבואה אלא עצם הפעולה של הצדיק היא לְחַיִּים כבר אבל אצל הרשע כתוב תְּבוּאַת רָשָׁע אפילו התוצאה של הרשע זה הכל לְחַטָּאת כל שכן כל הפעולות שהביאו אותו לידי כך

אז מעניין לעניין באותו עניין אמרו בגמרא במסכת ברכות: 'צדיקים יצר טוב שופטם רשעים יצר הרע שופטם בנונים זה וזה שופטם' גם יצר הרע שופט אותם וגם יצר הטוב

שואל הגאון צריך להבין מה ליצר הרע ולמשפט הלא: "הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז) אז כתב אחיו של הגאון מווילנא רבי אברהם אז הוא אומר שהוא שמע מאחיו הגאון מווילנא כי משפט זה לא דווקא מלשון משפט אלא מלשון הנהגה לכן הדיין השופט נקרא אלוהים

למשל כתוב "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז) אז שמה כשאומרים "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" הכוונה לדיין ולמה? משום שהוא מנהיג ומשגיח על בני דורו 

לפי זה כך הוא פירושו צדיקים יצר טוב הוא שופט אותם אז הוא מנהיג אותם, למה? שכל הנהגותיהם מכוונות על פי היצר הטוב ורשעים יצר הרוע שופטם כלומר מנהיג אותם ובינונים זה וזה שופטם היות והם מונהגים גם על ידי היצר הטוב וגם על ידי היצר הרע כי הם בינונים

 לכן צריך אדם להתבונן על כל דבר שחפץ לעשות ולשקול היטב בדעתו אם הוא מצד היצר הטוב או מצד היצר הרע

עוד כתוב "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" מה הכוונה "מְאֹדֶךָ"? אז אחד הפירושים אומר כוונה לממון למה? כי רוב האנשים מאוד מאוד אוהבים כסף 

רבי אליעזר אומר אם נאמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אז למה נאמר "וּבְכָל מְאֹדֶךָ"? ואם נאמר "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" למה נאמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ"? אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר "וּבְכָל מְאֹדֶךָ". 

רבי עקיבא אומר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו נוטל את נפשך!' כך מובא במסכת ברכות

אומר הגאון לכאורה קשה מה אמר רבי אליעזר? וכי יש בעולם מי שממונו חביב עליו יותר מגופו? איזה תועלת יש לו בממונו אחרי שימות? 

עוד יש לבאר מה סובר רבי עקיבא האם הוא בא לחלוק על רבי אליעזר או לפרש את דבריו? 

אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו הכוונה היא שיותר קל לו להוציא ממון מאשר להטריח את גופו במקום לעבוד קשה הוא מעדיף לשלם מישהו שיעשה את העבודה הזאת איש זה מעדיף להוציא כסף על כל דבר שימנע טרחה וייסורים מגופו עד שיסכים לעשות מצוות בממונו אך לא בגופו

לכך נאמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" ללמד שצריך לעבוד את השם גם בגוף ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו היינו שמוכן לעשות כל מצווה בגופו אך לא בממונו ומסכים אפילו לייסר ולהטריח את גופו ובלבד שלא להוציא ממון וכך נאמר "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" הזהירו הכתוב שיעשה מצווה גם בממונו ולא יקמץ 

הווה אומר רבי אליעזר אינו מדבר על מסירות נפש רק על טרחת הגוף והוצאת ממון נמצא שלדידו לפי רבי אליעזר אין חובה למסור את עצמו עבור המצוות. על זה חלק רבי עקיבא ואמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו נוטל את נפשך. אדם כן מחויב למסור עצמו על מצוות השם יתברך. 

לפי זה נבין מה אירע עם רבי עקיבא שסרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל. והוא התעקש לקיים קריאת שמע גם בשעה נוראה שכזאת. 

התפלאו תלמידיו ואמרו לו, עד כאן?

ולכאורה קשה. מדוע ביקשו למונעו ממסירת הנפש על קידוש השם? 

אך לדברנו מובן, הם סברו כרבי לעזר שלא צריך למסור עצמו למיתה. לכן תמהו ושאלו, עד כאן? כלומר, עד כדי כך?

והשיבם רבי עקיבא, כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, היות ולשיטתי "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" אפילו נוטל את נפשך. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! 

נאמר בפרשה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז) אמרו חכמים, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו 101. כך כתוב במסכת חגיגה. 

אז כבר הזכרנו את החידוש הזה פה פעם, שאם נעשה הפרש בגימטריה בין שכח, שזה בגימטריה 328, לבין הגימטריה של זכר, שזה 227, אז ההפרש בין שכח לזכר זה 101. אז מה עושה את ההבדל בין שכחה לזיכרון? השינון של מאה פעמים ואחת. 

עוד חידוש שהזכרנו אותו בזמנו, קשור לפרשה שלנו. מצינו בגמרא בבבא בתרא, שכך אומרים במלכותא דרקיעא, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. אז יש בזה רמז נפלא, אשרי מי שבא לכאן, לכאן בגימטריה 101. אז זו הכוונה, שבא לכאן ותלמודו בידו. מה זה תלמודו בידו? ששנה את פרקו 101 פעמים. והיות ושנה את פרקו מאחת ואחת פעמים, אז תלמודו בידו. 

הגמרא בפסחים מספרת על רבי יצחק בר יוסף, שהוא שמע דבר הלכה מפי רבי אבהו, ומיד הוא שינן את זה 40 פעם, עד שהוא הרגיש כאילו הדבר מונח בכיסו. 

הגאון מוילנא שואל, מדוע לא השתמשו במטבע לשון שגורה יותר? מה זה מונח בכיסו? מונח בקופסה, בכספת, מה זה בכיסו? 

אז הוא אומר, מצינו שאמרו חכמים בגמרא בבא מציעא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. אז דרכו של אדם למשש ולבדוק את כיסו בכל שעה, שלא יישמט ממנו חפצו או כספו ויואבד. 

אבל לא כן אם זה מונח בקופסה, בבית שלו. אז הוא לא צריך מדי שעה לבדוק אם הארנק עדיין נמצא או לא נמצא. כך אמרו, מונח בכיסו לרמז, כי אף על פי שהדבר כבר נטבע בזיכרונו, 

אז רבי יצחק היה שב וממשמש בו בכל עת לבל ישכח. למה? זה עדיין לא מאו ואחת פעמים. אז ארבעים פעם צריך עדיין לשוב ולמשבש בו בכל עת. 

עוד נאמר בפרשה: "וְדִבַּרְתָּ בָּם" אומרת הגמרא במסכת יומא, מה זה "וְדִבַּרְתָּ בָּם"? "בָּם" יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. אז אומר הגאון מוילנא, "בָּם" בית זה האות הראשונה שמתחילה את המקרא בראשית, והתורה שבעל פה מתחילה באות מם, 'מאימתי'? כך מתחילה הגמרא במסכת ברכות. 

אז "בָּם" יש לך רשות לדבר, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ולא בדברי בטלה וקלות ראש.

הגמרא אומרת במסכת ברכות: 'אם אדם רואה שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה'.

אומר הגאון מוילנא, רוצה לומר, אם פשפש ובדק את מעשיו ולא הצליח למצוא בהם חטא, שבגללו הענישו בייסורים, אז יתלה את הייסורים במה שביטל תורה. 

ויש קושייה מפורסמת. הלא ביטול תורה הוא עצמו עבירה. אז מה הקשר שיתלה את אותם ייסורים בביטול תורה? אז איך שהיה פשפש ולא מצא? מה יש לפשפש ולא מצא? הרי ביטול תורה זה עצמו עבירה. אז אדרבה, אם הוא יודע שהוא ביטל תורה, אז הנה, הוא מצא את העבירה.

אומר הגאון מוילנא, אלא שכך הוא פירושו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, אז אם את העובדה שלא מצא, יתלה בביטול תורה. לא את העבירה. אלא עצם זה שהוא לא מצא מה העבירה שבגינה הוא קיבל ייסורים, את זה תתלה בביטול תורה.

שהרי כתוב: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ) אז אין אדם שלא נכשל אי פעם בחטא. ואם בכל זאת לא מצא כל עוול במעשיו, יתלה זאת בביטול תורה. למה? בגלל שהוא לא למד דיו, אז הוא אינו מכיר מהו חטא ועוון, ולכן לא גילה את חטאו.

עוד כתוב בגמרא שם בברכות: 'חד אמר אלו הן ייסורים של אהבה, כל שאינו בביטול תורה. ייסורים של אהבה זה כשהאדם לא מתבטל מתורה, אז הוא מקבל את העונש, כמו שאומרים, "בקטנות". 

וצריך להבין, אומר הגאון, הלא אונס הוא אם הוא מדוכא בייסורים. אז למה הוו ייסורים שאינן של אהבה אם הם בביטול תורה?

אז הוא אומר ככה, הוא מצא באמת כי ידוע שלכל אחד יש חלק אחד בגן עדן. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן, אחד בגיהנום. זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום. כך מובא במסכת חגיגה.

אומר הגאון, נמצא, מי שיכול ללמוד ואינו לומד, אז נוטלין חלקו שיש לו בגן עדן ונותנים לבעל הייסורים שאינו יכול ללמוד. איי, איי, איי, איי, איי, איי. ולכן, עינם של אהבה. כיוון שנוטל חלקו של אדם אחר. 

ועוד אמרו, על מי שמצטער, גם על ביטול זה שאינו יכול ללמוד. למה? כי בוודאי מי שתורתו אומנותו ויש לו ייסורים, רחמנא ליצלן, אז צערו מזה שיש לו ביטול תורה יותר מהייסורים שלו. וזה ברור. ועליו נאמר, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. 

בספר מכתב מאליהו כותב נאמר במסכת בבא בתרא: 'ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין'. כי לימוד התורה, גם לשם מתיקות החוכמה הנפלאה שבה, מסלק את ממשלת היצר.

וזה גם ביאור דברי ריבותינו זיכרונם לברכה בירושלמי בחגיגה. כתוב שם: 'הלוואי אותי עָזָבוּ ותורתי שָׁמָרוּ, שהמאור שבה מחזירם למוטב'.

אז הוא מסביר ככה המכתב מאליהו. אותי עזבו פירושו שעזבו את הדבקות הגמורה. ותורתי שמרו, זוהי אהבת חוכמת ושכליות התורה. שאורה מקרב את האדם אל הדבקות השלמה בנותן התורה יתברך. זאת אומרת, מה שהכוונה, הלוואי אותי עזבו, זה לא הכוונה שעוזבים אותי מבחינת בכלל שמירת תורה ומצוות ותורתי שמרו,

אלא הכוונה שאפילו הם עוזבים את הדבקות הגמורה, אבל בכל אופן ממשיכים ללמוד תורה משום שנהנים ללמוד תורה, נהנים מהחוכמה של התורה, אז בעצם הקדושה של התורה הם יחזרו להיות דבקים בשם יתברך.

אומר המכתב מאליהו שבספר מסילת ישרים מבאר הרמח״ל, "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז), את מידת הטהרה. הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, ועניינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החוכמה והיראה, ולא על צד החטא והתאווה.

וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא, על צד החוכמה והעבודה.

אחרי ביאור מידת הטהרה, מסביר הרמח״ל בארוחה את מידת החסידות, על כל פרטי אופניה ומדרגותיה. ואחריה באות מידת הענווה, או מידת יראת חטא, יראה שבאה אחרי אהבה. ואחרי כל אלה מגיע למידת הקדושה ומבאר גדרה. 

אז הוא כותב שם כך, עניין הקדושה וכולי, שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו, מה שמקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות היא שיהיה אדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו.

זו הדרגה הכי גבוהה. ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים. אפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדבקותה העליון. והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש.

וסימנך אכילת קדשים, שהיא עצמה מצוות עשה. ותראה עתה ההפרש שבין הטהור והקדוש. הטהור, מעשיו החומריים, אינו מתכוון בהם אלא על צד ההכרח. ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים. אך לכלל קדושה לא באו.

יש הבדל בין טהור לבין קדוש. אז נשארים טהורים, אבל לכלל קדושה לא באו. אך הקדוש, הדבק תמיד באלוקיו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך "לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהלים קטז, ט) עודנו פה בעולם הזה. 

והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן וכמזבח. ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקורבן שעולה על גבי האישים. כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו נקרבים לפני השכינה. כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל כאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

אומר המכתב מאליהו עד כאן זה דברי המסילת ישרים, בדילוג. אומר המכתב מאליהו עבדוך העמים דברי המסילת ישרים עדיין צריכים ביאור. האם מעיקרי מעלת הקדוש הוא שמה שהוא אוכל נחשב כקורבן והמאכל מתעלה על ידי זה? גם משמע מדבריו טעם היות המאכל כקורבן זוהי תוצאה ממילא מזה שהקדוש הוא כמזבח.

הרי מעלת הקדוש והתעלות המאכל לקורבן הם מחמת עבודת הצדיק בשעת אכילתו שהיא כמעשה הקרבת קורבן ולא רק משום שהצדיק הוא כמזבח.

גם שורש ההפרש בין טהרה לקדושה ותוכנו צריכים הרחבת ביאור. 

אז מסביר המכתב מאליהו כך זה לשון הירושלמי. שבעה פרושים הן. אז אחד מהם פירוש אהבה אדם שהוא פרוש מסיבת אהבה פורש מכל מיני תענוגות העולם הזה וכדומה מתוך אהבה לקדוש ברוך הוא כמו מי? כמו אברהם.

אז כתוב שם בירושלמי: 'אין לך חביב מכולם אלא מכל השבעה פרושים האלה אלא פרוש אהבה כאברהם. אברהם עשה את יצר הרע טוב. מה הטעם? כתוב: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ח) אז כותב בפני משה שתי ליבות ואף יצר הרע עשה פשרה ושלום עמו ואז כתוב: "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית" (שם) אבל זה מדובר על אברהם 

אבל דוד לא היה יכול בו הוא לא היה יכול נגד יצר הרע אז והרגו בלבבו זה מה שכתוב: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב) אז דוד הרג את יצר הרע שבו אבל אצל אברהם הוא עשה את יצר הרע עשה אותו טוב איך רעשי הרע?

אז כאן אנחנו מוצאים את הגדרים של שתי המעלות של טהרה ושל קדושה. מה ההבדל ביניהם? טהרה זה כמו אצל דוד המלך שנאמר אצלו "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" אז זו בחינה של טהרה אבל בחינה של קדושה שזה המידה של אברהם זה להפך את יצר הרע לטוב 

אומר המכתב מאליהו הגדר של הרגו בלבו הוא מדרגה בה האדם אינו נהנה כלל מהנאות גשמיות הוא מתרחק כל כך מענייני העולם הזה עד שההנאה הגשמית לא נחשבת לכלום בעיניו אדרבה היא מאוסה ומשוקצת בעיניו כיוון שעלולה לקרבו אל הגשמיות שהוא כה בורח ממנה ולהרחיקו מהרוחניות חס ושלום

דבר זה ברור הוא שערי המסילת ישרים כתב על מדרגת הטהור ולא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל אז זה מתי זה ייתכן? רק אם באמת אינו נהנה 

כבר גילה הגאון רבי ישראל סלנטר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) את היסוד הזה בסוגיה במסכת נזיר בזה שאמרו ביעל שהיא עשתה את העבירה לשמה לשם הצלת כלל ישראל ונחשב לה כמצווה ושם מקשה הגמרא ואה כמתהניה מעבירה ולא היא נהנתה מעבירה

משיבה הגמרא: 'טובתם של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים!' פירוש שלא נחשב אצלה להנאה כלל אלא אדרבה מאסה במעשה הזה תכלית מיאוס 

והקשה על זה הגאון רבי ישראל סלנטר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) מה אכפת לנו אם היא נהנתה גם כן מהעבירה? הרי היא הייתה צריכה לעשות את עצם המעשה לשם הצלת כלל ישראל

ותירץ שעבירה לשמה נחשבת כמצווה, מתי? רק אם העבירה נעשתה אך ורק לשם מצווה לפי הגדרים שמותר לעשותה כגון כאן לשם הצלת כלל ישראל. אולם אילו הייתה לה הנאה כלשהי היה זה פוגם בכוונה לשמה ולא היו משבחים אותה כעושה מצווה. 

למדים אנו מדבריהם שאם נהנה אדם בשעה שמשתמש בענייני עולם הזה בהכרח מכוון גם לשם הנאה. נמצא שגדר הטהרה שאינו נהנה כלל מהמעשים הגשמים ההכרחיים שעושה הוא מכוון רק אל הטוב היוצא מהמעשה כגון שאוכל למען יתחזק גופו ויהיה בריא וזאת רק למען עבודת בוראו.

ובהנאה הגשמית הוא מואס ואינו רוצה בה אז זה מישהו נמצא בדרגה של הטהרה אבל הדרגה של הקדושה אמרנו זו דרגה יותר גבוהה שמה שהוא הופך את יצר הרע ליצר הטוב והוא מקדש את האכילה וכולי 

עוד דבר נביא ממכתב מאליהו שמתקשר לעניינים לא, ברשותכם נמשיך במה שהגאון מוילנא אומר נאמר: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) אומר הגאון שהמקרא הזה מרמז על ארבעת חלקי היום 

זה מתחלק כך מתחילת הלילה עד חצות זה חלק ראשון, מחצות הלילה עד אור הבוקר חלק שני, מאור הבוקר עד חצי היום ומחצות היום עד תחילת הלילה. יש לנו פה ארבעה פרקים, ארבעה חלקי יום. 

עכשיו כתוב בפסוק "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" אז יש לנו פה את ארבעת החלקים. "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" זה הזמן שמחצות הלילה עד הבוקר. למה? זה שעות שאדם צריך לקום ממשכבו ולשבת על המיטה ולעסוק בתורה. לכן זה נקרא זמן ישיבה. 

"וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" זה מורה על זמן היציאה, מחצי היום עד הלילה. אז הולך אדם לעסקיו. 

"וּבְשָׁכְבְּךָ" הוזמן שכיבה, מתחילת הלילה עד חצות. 

"וּבְקוּמֶךָ" הוא זמן קימה, מראשית היום עד חצות היום. אז יש לנו פה ארבעה מצבים ביומו של אדם, שאינו פטור מללמוד בהם לפי כוחו. 

אז למה הם לא כתובים לפי הסדר? ולא עוד, אלא שזמן ישיבה שמחצות הלילה, למה הוא מובא ראשון? ולא הזמן של תחילת הלילה.

אומר הגאון, משום שהכתוב מדבר על "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (שם) שזה מכוון לתלמוד תורה ולקריאת שמע. לכן פתח במילים "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" שהם מתייחסים ללימוד התורה. ואחר כך הזכירו "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" שהם הזמנים של קריאת שמע. 

ולפי שעיקר לימוד התורה הוא בלילה, כמו שהגמרא אומרת בעירובין: 'לא איברי לילה אלא לגרסא' לא נברא לילה אלא ללימוד, לכן התחיל הפסוק בלימוד התורה בלילה, שהוא מחצות עד הבוקר.

אז לפי הדברים האלה, של הגאון מווילנה, יבוארו גם דברי אבא בנימין שאומר במסכת ברכות: 'כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ולא לעסוק בתורה. ‫שעמדתי ממיטתי עד שאקרא ‫קריאת שמע ואתפלל.' 

אז אומר הגאון, קשה, ‫וכי מעולם לא קם ללמוד תורה ‫קודם שיאיר היום? ‫אלא באמת קם בעוד לילה, ‫ונותר ללמוד על מיטתו עד אור היום. ‫ומי שקם ממיטתו, ‫מיד סמך תפילה לתלמודו והתפלל. 

‫בפרשה נאמר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח) ‫מעניין. אם ניקח את המילים "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט, כא) ‫נמצא שיש לנו "נַפְתָּלִי אַיָּלָה" ‫תהפוך את המילה נַפְתָּלִי זה תפילין, ‫תהפוך את המילה אַיָּלָה זה אליה. ‫אז "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" ‫בזכות הנחת תפילין, השם יתברך, ‫ישלח לנו את אליה הנביא, ישתבח שמו (מהרה אמן!). 

עכשיו, אם תיקח את המילה תפילין, ‫מעניין. התפילין, תחלק את המילה תפילין תפ בצד, ‫ואת היוד, למד, יוד, נון, סופית בצד, ‫אז אתה תראה שתפ זה יוצא בעצם ‫גימטריה של בת זוגו של הסמ״ם. ‫אז התפילין כנגד. ‫עכשיו, התפפ הזה, ‫הגימטריה שלו זה יוצא תלמוד. 

‫והגימטריה שלו יוצא גם תילים. ‫הרי לא אומרים תהילים, ‫אנחנו אומרים תהילים, ‫אבל כתוב בחז"ל תילים, בלי ה. ‫אז כל זה יוצא, הגימטריה תפ, ‫והיוד למד, יוד נון של תפילין, ‫זה יוצא כנגד אותו מספר של הסמ״ם. 

‫ולהבדיל, ‫זה יוצא כנגד מאה (100) הברכות, ‫שהמאה הברכות זה כנגד העניין ‫של הסמ״ם, שהרי כתוב, ‫שהיה מגפה בעם ישראל, ‫ודוד המלך תיקן לומר את המאה הברכות. ‫אז זה רמוז בעצם באותיות של התפילין, ‫כמו שאמרנו. 

אומר הגאון מווילנה, ‫מה הטעם שבתפילין של ראש ‫מונחות ארבע פרשיות בארבעה בתים? ‫ובשל יד, כל ארבע פרשיות ‫בבית אחד. 

‫אז הוא אומר, מה הסיבה? ‫הוא אומר, כל הסיבה של הנחת התפילין ‫על הזרוע כנגד הלב ‫ועל הראש כנגד המוח, ‫המטרה לשעבד את הלב ואת המוח לעבודת השם. ‫כמו שמובא בהלכה בשולחן ארוך אורח חיים. 

‫אז הוא אומר ככה, ידוע שחמישה חושים ‫יש באדם. ‫ארבעה מהחושים, מקומם במוח, ‫ומשם הם פועלים. ‫איזה חושים? ‫ראייה, שמיעה, ריח ודיבור. ‫החוש החמישי הוא חוש המישוש, ‫שמקומו בלב. 

‫אז מה שעושה המוח לארבעת החושים הראשוניים, ‫עושה הלב לחוש הזה. ‫גם חוש המישוש מתחלק ‫לארבעה סוגי מישוש שבגוף. ‫אלא שלכל הארבעה שהם אחד, מישוש, ‫ומקור אחד להם זה הלב. 

‫לא כארבעת החושים הראשונים ‫המחולקים בשמם ‫ואף במקומותיהם במוח, ‫כאשר לכל אחד חלק נפרד במוח. ‫אבל בלב, ארבעת החושים, ‫הם לא מחולקים. ‫לא בשמם ולא במקומותיהם. 

‫לכן, בתפילין של ראש אשר כנגד המוח, ‫כל פרשה מונחת בבית מיוחד, ‫ובתפילין של יד אשר כנגד הלב, ‫כל ארבע הפרשיות מונחות בבית אחד. 

‫בפיוט שאומרים ביוצרות, ‫לשבת נחמו, ‫אומר הגאון מוילנא, ‫אומרים שם כך: '‫דין נשמע תורת שמע ‫בכל לשון להתמלל, ‫הוא נודעה בארבעה אשר פירשו זקנינו'. 

‫מה זה המשפט הזה? ‫דין נשמע תורת שמע בכל לשון להתמלל, ‫הוא נודעה בארבעה אשר פירשו זקנינו. 

‫אז הוא אומר, יש להבין את סופו של המשפט, ‫שפותח בהלכה, ‫שקריאת שמע יכולה להיאמר בכל לשון. ‫דין נשמע תורת שמע בכל לשון להתמלל. ‫אז מותר להגיד את קריאת שמע בכל לשון. ‫

אלא, ‫מצינו שלמדו חכמים מהמילה, מהתיבה‫ "לְטֹטָפֹת" ‫שצריך ארבע פרשיות בתפילין, ‫שכן מילה זו מורכבת משתי מילים ‫בשתי שפות שונות, ‫שמשמען שתיים, ‫ופעמיים שתיים זה ארבע. 

‫איך הם למדו את זה? ‫בגמרא במסכת מנחות, כתוב "לְטֹטָפֹת" לתת-פת. ‫אז "לְטֹטָ" בכתפי שתיים, ‫ו: "פֹת" באפריקאית שתיים. ‫אז בשפה של כתפי "טֹטָ" המשמעות זה שתיים, ‫‫ו: "פֹת" באפריקאית זה שתיים. 

‫אז למדנו שבקריאת שמע יש מילה ‫שהמקור שלה זה משפות זרות. ‫לפיכך, ההלכה נפסקה במשנה, ‫שקריאת שמע נאמרת בכל לשון. 

‫אז יש לה הוכחה מתוך שבקריאת שמע עצמה ‫יש מילה בשאר לשונות. זה מה שאומרים בפיוט, ‫דין נשמע תורת שמע בכל לשון להתמלל. ‫הדין נשמע שתורת שמע נאמרת בכל לשון, ‫אז הוא נודעה בארבעה אשר פרשו זקנינו. ‫הוא נלמד ממה שפרשו חכמינו, ‫שצריך ארבע פרשיות בתפילין. 

‫עוד נאמר בפרשה: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו, יג) 

‫אומרת הגמרא במסכת ברכות: '‫כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, ‫נכנסו תלמידיו לבקרו. 

‫אמרו לו תלמידיו, ברכנו,

‫אמר להם, יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם ‫כמורא בשר ודם. 

‫אמרו לו תלמידיו עד כאן, 

‫אמר להם, ולוואי, ‫תדעו, כשאדם עובר עבירה, ‫אומר שלא ייראני אדם. 

‫שימו לב! מה אומר על זה ‫הגאון מוילנא. ‫אומר הגאון מוילנא משל על זה, ‫שלא רצה רבי שמעון בר יוחאי ‫את היראה הפחותה הזו, ‫דהיינו ליראה מאדם, ‫כדי לא לבצע עבירה. 

‫אז הוא אומר משל למה הדבר דומה? ‫למלך שהביאו לפניו ברבורים אבוסים. 

‫אמר לו הרופא החכם, ‫אדוני המלך, אל תאכל מזה. 

‫אמר לו, למה? 

‫אמר לו, מפני שהכריחו ‫את הברבור הזה ‫באכילתו בעל כורחו, ‫אז השומן שלו אינו בריא. ‫ציווה, ‫והשליכו את הברבור מארמון המלך. 

‫אמר שם השר אחד, ‫הגבירו ושמח עליו, ‫וטמנו בחכו. 

‫התחיל המלך מצווח, ‫אוי לו לזה שימות. 

‫אמר לו הרופא, אדוני המלך, ‫תדע נאמנה, ‫שיחמול עליהם לאוכלם היום ‫וישמרם ליום חגו. ‫למה? כי לא אכל מאכל כזה מימיו. ‫אז בלאו הכי, מה שמתאים לאדם פשוט ‫לא מתאים למה שמתאים לשר. ‫מה שמתאים לשר לא מתאים למלך. 

‫והנמשל, ‫מה שהשליך רבי שמעון בר יוחאי ‫מארמנותיו, ‫את היראה ההכרחית, ‫הלוואי שניקח אנחנו ליום חגנו, ‫להילולה רבה. ‫אבל רבי שמעון בר יוחאי ‫לא רצה סוג כזה ‫של יראת שמים.

‫אז אמרנו שהוא אמר להם, ‫ולוואי, ‫תדעו כשאדם עובר עבירה, ‫אומר שלא יראני האדם. 

‫אומר הגאון מווילנא, פירוש, ‫שקודם עשיית העבירה, ‫שימו לב טוב, ‫יכול לפרוש ממנה. ‫אף על ידי יראת השם יתברך. ‫אבל כשהתחילה לעשות את העבירה, ‫אז אינו מניחה מיראת השם יתברך, ‫רק מיראת האדם מניחה. 

‫וזהו שאמר, ולוואי. ‫אז האדם צריך להיות חכם, ‫לא להיכנס לתוך העבירה, ‫ואז על ידי יראת השמים שלו ‫יישמר לא להיכנס, ‫לעשות גדרים כדי לא להתקרב לעבירה. ‫אבל מרגע שהוא נכנס לתוך העבירה, ‫כבר הוא בפנים, ‫אז עכשיו יראת השמים שלו, ‫מהשם יתברך, ‫כבר לא תועיל לו. 

‫עכשיו הוא צריך יראת אדם, ‫רחמנא לצלן. 

‫עוד נאמר בפרשה: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". 

‫כתוב: '‫שמעון העמסוני היה דורש ‫כל אתין שבתורה. ‫כיוון שהגיע "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" פרש. 

‫אמרו לו תלמידיו, ‫רבי, כל אתין שדרשת, ‫מה תהיה עליהם? 

‫אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, ‫כך קיבלתי שכר על הפרישה.' 

‫אז הוא דרש את כל העתין שבתורה. ‫לדוגמה "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא) ‫זאת אומרת "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" ‫למה צריך להיות כתוב ככה? ‫מספיק לכתוב, כַּבֵּד אָבִיךָ, ‫אמך ואימך, 

‫אלא "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" אומרים חכמים, ‫לרבות אחיך הגדול "וְאֶת אִמֶּךָ" לרבות אמך החורגת.

‫אז כל אתין שבתורה באו לרבות. ‫אבל כשהוא הגיע ל: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫לא ידע את מי לרבות. ‫אז לכן פרש. 

'‫עד שבא רבי עקיבא ואמר: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫לרבות תלמידי חכמים!' ‫כך כתוב בגמרא במסכת פסחים, ‫ובבבא קמא ובעוד כמה מקומות. 

‫והגאון מווילנה מקשה. ‫בשלמא על הדרישה מקבל שכר, ‫שעשה מצוות "יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא) אז בסדר, אני יכול להבין ‫שעל הדרישה מקבל שכר. ‫אבל איזה שכר הוא יכול לקבל ‫על הפרישה? ‫זה שהוא פורש מלדרוש, ‫איזה שכר מגיע לו על זה? 

‫אומר הגאון, ‫אנחנו יודעים שיש הבדל ‫בין עת לעם. ‫עם זה בדרגה אחרת, ‫כוונה אחרת, ‫אבל בכל אופן, עת ועם הם הולכים ביחד. ‫

אז נראה שפיר, בעזר השם, על פי משל קטן, ‫שעשיר אחד נולד לו בן לעת זקנותו, ‫והבן הלך אחר שרירות ליבו הרע. ‫התחיל אביו לגעור בו ולא השגיח. ‫קנה האב רצועה להכות את הבן. ‫והיה הבן מתיירא מן הרצועה ‫ולא עשה מעשה רע. ‫אז מה יוצא? 

‫שהוא התיירא מהרצועה, לא מהאבא. ‫ובא הזמן שאביו נסע למרחקים לפרקמטיה. ‫הלך לעשות סחורה ונסע למרחקים, ‫וכיוון שכך הצטער האב לומר, ‫מי ישגיח על הבן? ‫והבן, שידע כי נשא אביו, ‫לא השגיח עוד על הרצועה, ‫לא פחד מהרצועה, ‫שאמר, מי ייתלה להכות אותי? ‫והתחיל לעשות מעשיו הראשונים, ‫ללכת אחרי שְׁרִרוּת לִבּוֹ.

‫והנה, אנו נקראים 'בָּנִים לַמָּקוֹם' (אבות ג, יד) ‫ואין אנו מתייראים מאבינו שבשמים ‫אלא מהרצועה והייסורים. ‫וכשאבינו מסתלק, ‫מה זאת אומרת? ‫כתוב שעשרה מסעות נסעה השכינה למעלה, ‫כך כתוב במסכת ראש השנה. ‫מאז שחטאנו ופגמנו, ‫אז כשאבינו מסתלק, ‫שוב אין אנו מתייראים. 

למה? ‫בעבור שאין אנו שמים את השם לנגד עינינו. ‫אם כן, אצלנו היראה נפסקה, ‫ואצל הבורא נתווספה היראה ‫שלא נצא לתרבות רעה. ‫אז כביכול הקדוש ברוך הוא חושש עלינו, ‫ואנחנו לא חוששים ממנו, ‫רחמנא לצלן, חס ושלום.

‫אז זהו "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" - "אֶת" שימו לב, ‫היינו, אם היראה של השם "תִּירָא" ממנו, ‫שתהיה יראה תמידית ולא תפסיק, ‫כמו שמידת הדין אינה פוסקת לעולם. 

‫אז פה הכוונה היא ככה, ‫לא בפשט "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫אלא "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫תיקח את היראה של הקדוש ברוך הוא, ‫שהוא ירא עליך, שהוא מתיירא עליך, ‫שלא יקרה לך משהו שלא תרחיק מדרכיו, ‫ואת זה, את היראה הזאת, ‫שהקדוש ברוך הוא ירא עליך, ‫תיקח ותשתמש לתועלת היראת שמים שלך מפניו. 

‫ועוד אמרנו בפסוק: "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו, יג).

 ‫אז הגמרא אמרנו: 'ששמעון העמסוני ‫ואמרי לה נחמיה העמסוני ‫היה דורש כל אתים שבתורה, ‫כיוון שהגיע אל "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫פרש עד שבא רבי עקיבא ‫ודרש "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫לרבות תלמידי חכמים.' 

‫אז אומר הגאון, ‫מזה שכתוב "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" ‫שזה אי אפשר לרבות. ‫אז זו הסיבה שהוא פרש מלדרוש. ‫הוא לא התיירא מהפסוק ‫"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫אלא מזה שכתוב "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" ‫איך אפשר? ‫את מי עוד צריך לעבוד, לרבות? 

‫אז הוא פירש דקאי על קרא, ‫שהוא פירש את זה על הפסוק ‫שהוא מופיע לאחר מכן, ‫ששם כתוב ‫‫"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ) ‫שלכאורה זה מיותר. ‫היה צריך לומר ‫‫"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫ותעבוד ותדבק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

‫אלא זה שכתוב, ‫אלא דהייתא אותו לבאר הכוונה ‫ולהורות את דמרבינן מפסוק שני. ‫אז מהפסוק השני הזה, ‫ש: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" ‫ממנו אנחנו לומדים על העניין ‫של ריבוי התלמידי חכמים. 

‫והתפרש שכתוב ‫"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ‫מה שכתוב אצלנו, ‫ליראהו שבו. אבל באלה הפרטים של "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" ‫בזה לא הושוו תלמידי חכמים ‫לקדוש ברוך הוא, ‫אלא "אֹתוֹ תַעֲבֹד" ולשמו יתברך, ‫ובתלמיד חכם "תִדְבָּק". 

‫כי להתדבק בקדוש ברוך הוא אי אפשר. ‫אז "אֹתוֹ תַעֲבֹד" ואת הקדוש ברוך הוא, ‫ובתלמיד חכם "תִדְבָּק" ‫וממנו תלמד אורחותיו, ‫וכך בעזרת השם תעבוד את השם יתברך. 

‫נסיים. 

כתוב בסוף הפרשה: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו, כד).

 ‫ואז כתוב: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (דברים ו, כה). 

‫אומר הגאון מוילנא, לכאורה יש כאן סתירה. ‫הוא פתח בהזכרת הרווח הטמון ‫בשמירת מצוות ה', ‫כמו שאמרנו "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" ‫וסיים בחובה "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת... כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" ‫בלא קבלת פרס ושכר. ‫אז איך זה מסתדר? 

‫אומר, אלא שבתחילה זה דברי האב לבנו, ‫ולבסוף דברים שאומר אדם לעצמו. 

"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" (דברים ו, כא) ‫מתאר האב לבנו, ‫ולכן הוא ממליץ לו, ‫כדאי שנמשיך לעבוד את השם, ‫ויתן לנו את הארץ הטובה ("לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" דברים ו, כג) ‫ועוד כהנה מתנות טובות. 

‫ואף באופן זה נמצא שעובד את השם '‫על מנת לקבל פרס' ‫אז כך מדבר האב לבנו הצעיר, ‫היות שאינו מבין את התכלית האמיתית, ‫וחשוב להודיעו שעבודת השם ‫היא דבר משתלם וכדאי לעשותו. ‫לכן הוא מדגיש לו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". ‫

אבל כאשר האב מדבר אל עצמו, ‫והוא הרי יודע שאין לעבוד '‫על מנת לקבל פרס' ‫אז הוא אומר: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" בלי שום מחשבה אחרת ‫ו: 'שלא על מנת לקבל פרס'. ‫אז "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... ‫לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים". 

‫אומר הגאון, ‫פירוש, זהו חסד אל. ‫הגם שמוכרחים אנו לעשות ציווי הבורא, יתברך שמו, בלי שום תגמול כלל, ‫אך השם יתברך ברחמיו, הבטחתו נאמנה, ‫אפילו לעומת עבודת יראת הרוממות "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" זה עולם הבא. "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" זה עולם הזה. 

‫והטעם הולך ומפרש, ‫הגם שהאדם בעשייתו מוכרח לַעֲשׂוֹת ‫הדבר ליראת ציווי המלך ברוך הוא, ‫אך השם יתברך ברחמיו, ‫מחשבה לאדם החוסם מצוות הבורא ברוך הוא, ‫לזכות לצדקה שעשה. זהו שנאמר: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ, כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה...‫ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ". 

‫כלומר, אף על פי שציווינו ומוכרחים אנו לקיימם, ‫אף על פי כן, השם יתברך, ‫מחשב הדבר לנו לצדקה, ‫כמו שנאמר באברהם אבינו, עליו השלום: "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ו, ו). 

 ‫השם יזכה את כולנו שנזכה ‫לעשות רצונו כרצונו. ‫אמן, כן יהי רצון. 

‫-כן, תודה רבה. ‫-כן, תודה רבה. ‫-כן, תודה רבה.