פרשת דברים | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, ברוכים הבאים.

בעזרת השם יתברך.

נדבר קצת, נשלים קצת דברים משיחות קודמות,

ואחר כך

נעיין קצת בגמרא, נמשיך בעניין של החורבן.

בלא נדר, בעזרת השם, מה שנספיק.

דיברנו על העניין

בשבוע שעבר,

שאדם צריך להיות אכפתי ולזכות את הרבים,

משתדל

לקרב אנשים,

לעזור לאנשים, גם בגשמיות

וגם ברוחניות.

בזוהר הקדוש כתוב

כאשר אומרים

ברוך מחיי המתים בתפילה,

מביאים בשמיים

את דמות דיוקן האיש,

אשר מוכיח את החוטאים

להחזירם לעבודת המלך הקדוש.

למה?

כי הוא מחיי מתים.

היות והרשועים נקראים בחייהם מתים,

כאשר

אדם מוכיח את חברו,

משיב אותו

לאבא שבשמיים,

הוא בגדר של מחיי מתים.

אליהו ואלישע הנביאים

החיו מתים לחיי שעה.

לחיי העולם הזה.

וזה

שמוכיח את חברו ומביאו לידי תשובה,

מחיי נפשות לנצח.

אז תבינו מה זה לקרב יהודי אחד לאבא של השמיים.

כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה.

עם קצת אכפתיות.

אבל אתה אומר שהקדוש ברוך הוא אומר שזה דיוקנו או שזה דיוקנו?

כתוב שמביאים את דיוקנו.

בספר חובת הלבבות

כותב כך

וצריך אתה אחי לדעת

שזכויות המאמין,

אפילו זה שהגיע לקצה תיקון נפשו לפני הקדוש ברוך הוא,

ואפילו נתקרב למעלת הנביאים,

אינן מגיעות לזכויותיו

של מדריך בני אדם

ומדריך הרשעים אל עבודתו יתברך.

אתם מתחילים לקלוט

לאיזה דרגה אדם יכול להגיע

בזה שהוא מקרב יהודים לעבודת השם יתברך?

וכל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה אם הוא יחליט שהוא רוצה

להיות אכפתי מאחיו

שהם בעצם בניו של הקדוש ברוך הוא כמותו.

כתוב

ציון במשפט תיפדה

ושביה בצדקה.

שמעתם? ציון במשפט תיפדה

ושביה בצדקה.

מדהים.

כמה זה ציון בגימטריה?

156. כמה זה במשפט?

431. כמה זה תיפדה?

489. ביחד?

1076. תלמוד?

גימטריה, 480. ירושלמי,

גימטריה, 596. ביחד?

1076. יוצא שתלמוד ירושלמי,

גימטריה,

ציון במשפט תיפדה.

במקום המשפט,

בזכות תלמוד ירושלמי, הסתבח שמות.

ושביה בצדקה.

ושביה, גימטריה, 323. בצדקה, 201. ביחד?

524. תלמוד? אמרנו, 480.

בבלי?

44. ביחד?

524. יוצא שהתלמוד הבבלי

כנגד ושביה בצדקה.

זו אותה גימטריה, בדיוק.

מה תגיד, מקרה?

אוי ואבוי איזה חיים תגיד.

אז הרבה פעמים אדם אומר,

רציתי לעשות,

אבל לא הסתייעה מילדא, לא הצלחתי.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

מעניין,

רציתי בגימטריה 710. עשיתי בגימטריה 790. מה ההפרש?

80. כמניין פה.

הפה,

זה בעצם ההפרש בין רציתי לעשיתי.

כל עמל אדם לפיהו.

הכל הולך אחר הפה.

בפרשת פנחס

אמרנו שייחס אותו לאהרון.

אז יש חידוש נפלא שאומר למה הוא ייחס אותו לאהרון.

להראות שגם הוא כאהרון עשה את מה שעשה מתוך חיפוש השלום,

לא מתוך חיפוש המחלוקת.

שהרי מחלוקת זה אותיות חלק מוות.

אבל בגימטריה מחלוקת זה גם אותיות רוב שלום.

אז השאלה,

איזה סוג של מחלוקת?

יש מחלוקת לשם שמיים,

יש מחלוקת שהיא לא על שם שמיים.

אצלו המחלוקת, אצל פנחס, הייתה בשביל רוב שלום, הייתה.

לכן הקדוש ברוך הוא נתן לו

את בריתי שלום.

השטבח שמו.

אמרנו שפנחס

רצה לקנא

את העניין של יוסף.

עכשיו, אמרנו שהוא מזרעו גם,

לא רק מזרע יתרו.

מעניין שיוסף

נתקנא

צופנת פענח.

מה הנוטריקון של צופנת פענח?

צופנת זה צדיק פטפט נגד תאוותיו.

הרי מה זה פטפט?

כתוב שהוא התגרה ביצר הרע.

לגלג עליו.

פטפט זה לגלג.

אז צדיק פטפט נגד תאוותיו.

פענח פוטיפרה עינן נפשו חינם.

זה צופנת פענח.

מה פירוש צופנת פענח מגלה צפונות?

אז אם ככה, היה צריך להיות כתוב הפוך.

להיות כתוב

פענח צופנת.

ככה רשי כותב.

והשפת אמת אומר,

למה כתוב הפוך, צופנת פענח ולא פענח צופנת?

בגלל שיוסף היה צופנת.

צופנת מלשון צפון וצנוע.

לכן הוא זכה לפענח.

אז לפני הפענוח קדם הצופנת.

קדם העניין שהוא היה ענב וצפון.

לכן זכה לפענח.

זו הסיבה שזה כתוב הפוך.

בפרשה דיברנו על העניין של הנדרים.

צריך לדעת שבנים זה נוטריקון. בעוון נדרים ילדיו מתים, רחמנא לצלן.

זה מה שכתוב.

שצריך להיזהר

לא לדור.

כי זה הנוטריקון של המילה בנים.

בשבת שאלתי

למה משה רבנו

לא דן את שניים וחצי השבטים לכף זכות?

למה ישר הוא

אמר עליהם דברים מאוד בוטים?

למה הוא לא דן לכף זכות? כך שאלתי.

ומצאתי בחידושים שלי הישנים

כלל

שבאבות

שכתוב היבא דן את כל האדם לכף זכות.

מצד שני כתוב

כבדהו וחשדהו.

אז איך זה מסתדר?

כבדהו וחשדהו

זה לפני מעשה.

לדון לכף זכות זה לאחר מעשה.

אם כן, כשהשבטים באו וסיפרו לו שהם מתכוונים להתנחל

בצד המזרחי של ארץ ישראל, מעבר לירדן,

אז לכן הוא מייד

הלך לפי הכלל של כבדהו וחשדהו, כי זה לפני מעשה.

ולדון לכף זכות, אמרנו שזה רק לאחר מעשה.

אז ככה שאין בכלל שאלה.

דרך אגב,

איך זה שהשניים וחצי השבטים

החליטו את ההחלטה שהמקום מרעה הזה טוב להם

עוד לפני שנכנסו לארץ?

אולי שם עוד יותר טוב.

אבל עוד לא נכנסתם פנימה.

תיכנסו,

במידה מתאים לכם, תשארו, לא מתאים לכם, תגידו שם היה מתאים לנו יותר.

איך הלטתם לפני שאתם נכנסים?

התשובה לכך, רבותיי,

נמצאת

בפרשת וזאת הברכה.

שם תראו שמשה משבח את שבט גד

ואומר,

צדקת אדוני עשה ומשפטיו עם ישראל,

יצאו צדיקים.

למה?

גאון מביננה אומר

שלא רק שהם נלחמו ויצאו חלוצים במלחמה,

משום שגד זה היה השבט הכי חזק בעם ישראל.

כמו שאומר הפסוק שם,

מטרף זרוע אף קודקוד,

שהם היו, באבחת חרב אחת היו מורידים לבן אדם

את הראש עם הזרוע ביחד.

אז

מה שכתוב שם,

שהם

נשארו עוד שבע שנים,

כך אומר הגאון מווילנה,

עד שכל ארץ ישראל חילקו אותה לנחלות,

אחרי שכולם התיישבו במקומם,

רק אז הם חזרו חזרה למעבר לירדן.

אז הם יצאו צדיקים.

איך אומרים?

עוד שבע שנים תרמו,

רק בשביל

לעשות

את רצונו של השם יתברך ושל משה רבנו.

לכן כתוב, צדקת אדוני עשה,

משפטיו עם ישראל.

אבל שם, באותו פסוק לפני כן כתוב

שמה הייתה הסיבה שהם,

בנוסף לעניין של הצאן,

שהם רצו להיות שם בצד ההוא דווקא?

הוא אומר שם,

כי שם חלקת מחוקק ספון.

מי זה המחוקק?

זה משה רבנו.

מה זה ספון? שם הוא נקבר.

אז הם לא היו מוכנים לוותר על משה רבנו,

והיה להם עניין

להיות איפה שמשה רבנו ייקבר.

מדהים.

עוד דבר אחד,

או שניים או שלוש,

לפני שנתחיל את ה...

נמשיך יותר נכון את מה שסיימנו בפעם שעברה.

קראנו על העניין של גואל אדם.

תמיד כשהייתי קורא את הפרשה הזאת של גואל אדם הייתה מתעוררת לי שאלה.

מה השאלה?

איך יכול להיות שהתורה נתנה גושפנקה

לגואל אדם לנקום?

יש להו דאורייתא, לא תקום

ולא תיטור.

אז איך זה שהתורה נתנה אישור לבן אדם, שהוא גואל דם,

לקום?

ולא רק זה,

היא עוד עיגנה את זה עם האפשרות לנוס לעיר מקלט.

איך זה מסתדר?

אז בדרך הפשט ניתן לומר שהיות ובטבע האדם יש לו את יצר הנקמה,

אז דיברה התורה כנגד יצר רע.

כמו עם העניין של יפת התואר בשבי וכדומה,

שאם תקפו יצרו

וכולי.

זה בא שחורים, טקסי שחורים, כל מיני דוגמאות שהתורה נתנה,

שאם תקף אותו יצרו.

אז דיברה התורה כנגד יצר הרע.

אז זה על פי הפשט.

אבל עדיין נשאלת השאלה,

הרי מדובר כאן

בהורג בשגגה,

ולא ברוצח בכוונה תחילה.

אז היה צריך להשאיר זאת לחשבונת שמיים,

ולא לתת כביכול אישור לגואל אדם לנקום.

כמו כל דבר דומה,

שהרי כתוב,

אין אדם נוקף אצבע מלמטה,

אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה.

אז הכול בהשגחה פרטית.

והקדוש ברוך הוא הרי פורע על הרשעים.

משלם שכר טוב לצדיקים.

הכול לפי החשבון.

הכול בהשגחה.

אז מה העניין שנתנו לו אישור?

ניקום.

דבר נוסף,

למה הוא נקרא גואל אדם?

למה הוא לא נקרא גואל הנהרג?

מה העניין להגיד גואל אדם?

אלא

נראה לי.

במשנה באבות

כתוב על הלל שהלך

על אמת המים

וראה גולגולת

שצפה על פני המים.

אמר לה

אל דעטפת עטפוך

וסוף מטייפייך יטופון.

דהיינו, אתה שהרגת,

יהרגו אותך.

הרגו אותך.

וסוף אלה שהרגו אותך,

שיהרגו אותם.

אז לכאורה אין לדבר סוף.

גלגל הוא בעולם.

שהרי מגלגלין חובה על ידי חייו

וזכות על ידי זכאי.

עכשיו שימו לב מה קורה.

כאשר גואל אדם

נכנס בתוך הגלגול הזה,

אז הוא, גואל אדם, אינו חייו.

היות והוא לא חייו,

אז פה נעצר הגלגל.

ברגע שהתורה נתנה רשות

לגואל אדם

להיכנס לתוך המחזוריות הזו,

שאל דעתף תתפוך וסוף מטייפייך יטופון והכל זה בעצם מגלגלין חובה על ידי חייו.

הרי גואל אדם הוא לא חייו, הוא בא מכוח התורה לעצור את הגלגל הזה.

אז פה כבר אין עניין שיהרגו אותו.

כי הוא לא בא מכוח חייו, הוא בא מכוח התורה.

ואדרבה,

יש לו מצווה.

אז פה נעצר הגלגל ומסתיים בעצם ההרג.

ועוד

נאמר

ולארץ

לא יכופר.

נכון?

כי אם בדם שופכו כתוב.

זאת אומרת

שמרגע שנשפך דם לארץ

לא מתכפר רק בדם שופכו.

יוצא.

למה הוא נקרא גואל הדם ולא גואל הנהרג?

מהסיבה הזו?

כי הוא גאל את הדם.

כי אמרנו

שמרגע שנשפך דם לארץ לא מתכפר רק בדם שופכו.

אז בכך הוא מכפר לארץ

כמו שנאמר אצל קין והבל.

מה כתוב שם?

כל דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה.

אז מה היה עונשו?

נע ונד

תהיה בארץ.

זה העניין של לברוח

לעיר מקלט.

אז גלות זה חלק מהתיקון של העניין.

ולכן התורה עשתה את ערי המקלט,

שעל ידי שיגלה לשם,

הרי אדמת הלוויים הייתה קדושה מקדושת תורתם,

ואז הוא יגיע לשם,

יעשה תשובה,

רבו גולח עימו לשם,

לומד שם תורה איתו,

עד לפטירת הכהן הגדול,

שאז מתכפר לו סופית.

ואז בעצם בזה,

כן?

מתכפר לו במקום שיישפך דמו.

אז בעצם הפעולה שעושה גואל אדם,

זו פעולה חיובית,

זו לא פעולה

שהיא נקמה,

אלא בעצם בכך הוא עוצר את ההשתלשלות של עוד הרג

של מגלגלים חובה על ידי חייו.

מסתבח שמולעת.

חזק ביותר.

טוב.

כתוב

על החודש הזה,

שהחודש הזה מזלו אריה.

אומרים חז״ל,

טוב לכת אחרי ארי

ולא אחרי אישה.

עדיף ללכת אחרי אריה ולא אחרי אישה.

אומרים חכמים, למה הכוונה?

החודש הזה זה חודש האריה,

חודש מנחם אב.

החודש הבא, חודש אלול,

זה מזלו בתולה.

אומרים חז״ל, עדיף

ללכת אחרי החודש הזה מאשר החודש הבא.

עדיף

לחזור לאבא שבשמיים,

להתחזק,

לחזור בתשובה

בחודש הזה,

עדיף, מאשר חודש הבא.

למה?

כי בחודש הבא אתה חוזר בתשובה מהחופה.

קיבלת זימון למשפט

על כל השנה האחרונה,

אז אתה,

הלב מפרפר בגלל שאתה יודע שאתה הולך

לבית הדין.

אבל זה לא חוכמה,

זה פשוט.

זה הכל בר-דעת,

כן?

אלול מגיע,

מתחיל להרגיש את העניינים.

אבל חז״ל הקדושים אומרים,

שמה זה אינטרס.

זה אגואיזם.

אתה דואג לעצמך.

אבל בחודש הזה,

שזה חודש של צרת הכלל,

של חורבן בית המקדש,

שבגלל זה כבר אלפיים שנה אנחנו סובלים,

בגלל עוונותינו,

אז זו הסיבה שצריך לחזור בתשובה דווקא בחודש הזה.

כי מה שצריך לזעזע אותנו

זה צרת הכלל,

ולא צרת הפרט שלך,

שאתה בח' שמולד.

לכן צריך

להשתדל

כבר החודש לא לחכות לזימון למשפט.

כבר החודש,

מתוך אכפתיות,

מתוך העניין של החורבן,

שאנחנו עוד יומיים,

אם המשיח לא יגיע עד אז, נצטרך

לצום ולטענות

בעוונותינו הרבים.

הקראנו את הגמרא

במסכת גיטין.

פרק חמישי אנחנו נמצאים באמצע

נמשיך בעזר השם יתברך

רק נבער משהו

שדיברנו עליו

לגבי

אמרנו שרבי צדוק היה מתענה ארבעים שנה

מדי יום ביומו

כדי שלא תחרב ירושלים

אני שואל את השאלה

מאיפה הוא ידע

שעתידה ירושלים להחרב,

כבר ארבעים שנה לפני כן.

אז מבואר

בכמה מקומות בתלמוד

שארבעים שנה לפני החורבן

היו כבר סימנים שונים לרעה שצריכה להגיע.

כל מיני סימני התרעה ואזהרה שעתיד חלילה הבית להחרב.

אז רבי צדוק היה מתענה

תעניות ממושכות

כדי לבטל את הגזרה הרעה.

כך מביא המהרשה.

אז אנחנו נמשיך

מהקטע בגמרא

עם אבא סיקרא.

הגמרא אומרת

אבא סיקרא

ריש בריוני

דירושלים

ברחתא שרבן יוחנן בן זכאי הווה.

הוא היה ראש הבריונים,

בן אחותו של רבי יוחנן,

רבן יוחנן בן זכאי.

שלח לה,

תא בצנעה לגביי.

בואו ככה בחשיי אליי.

אתה בא,

אמר להם

עד אמת עבדי תוהחי

וקטילטו לה לעלמא בחפנה.

על מתי אתם מתכוננים לעשות כך?

ולהרוג את האנשים ברעב?

אמר להם

מה יעבד?

מה אני אעשה?

דיאמנה להוא מידי?

קטלו לי.

ואני אגיד להם איזה מילה, איזה משהו,

יהרגו אותי.

אמר להם

חזלי תקנתא לדידי דאפוק.

אפשר דא והצלה פורתא.

אמר לו רבן יוחנן לאבא סיקרא,

תראה אם תמצא איזה תקנה

שאוכל לצאת.

אולי

נצליח להציל קצת.

אמר להם,

נקות נפשך בקצירה.

ולטה כולי עלמא

ולישיילו לך, ולישיילו בך.

מה לא תעשה את עצמך כאילו אתה חולה?

יבואו כולם,

ישאלו מה שלומך?

ישאלו לשלומך.

ואייתא מידי בסריא ועגנגבך.

תביא משהו, סרווח,

שים לידך.

ולמרו דנח נפשך, ויאמרו

שנפטרת מהעולם.

ולעיילו בך תלמידך,

ולא לעול בך איני שחרינה.

דלא לרגשן בך דקליל עט.

אז ייכנסו התלמידים

והם יישאו את המיטה

לא לתת למישהו אחר.

למה?

שלא ירגישו שהארון קל,

שהרי ידוע.

כאשר אדם נפטר

הוא הופך להיות כבד.

כן?

אז כבר דיברנו על זה באחת ההזדמנויות, הסברנו.

אומרת הגמרא,

דאינו ידעי

דחיה כליל ממיתה.

אתם יודעים את הכלל שהחי נושא את עצמו,

שהחי

הוא קל מהמת.

עבד אחי.

ככה הוא עשה.

נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר.

הם החזיקו את הארון.

שימו לב, רק שניים

החזיקו את המיטה.

כמעט ולפתחה

באו למתקרה.

כשהגיעו לשער

של ירושלים,

רצו השומרים לדקור את הארון, לבדוק אם זה אמיתי.

אמר להוא,

אבא סיקרא,

יאמרו רבן דקרו.

מה אתם רוצים שיגידו שאתם דקרתם את הרב?

גדול הדור.

באו למתחפה.

אמרו לו, טוב, לפחות נפיל את זה,

את הארון.

נשמע אם יש צעקה מבפנים משהו.

אמר להוא,

יאמרו רבן דחפו.

פתחו ליה בבא.

פתחו לו את השער.

נפק.

יצא.

כי מתה להתם,

כשהגיע לשם,

אמר

שלמה הלך מלכה?

שלמה הלך מלכה?

אמר ליה,

מי חייב טרקטה לה?

חדה דלב מלכה אנא, דקרקרת לי מלכה.

ותו,

עם מלכה אנא,

עדאי דנא,

עמי לא אתת לגביי.

כשהוא הגיע,

רבן יוחנן,

אז הוא אמר לו,

לאספסיאנוס,

אמר לו, שלום עליך המלך, שלום עליך המלך.

אמר לו, התחייבת פעמיים מיתה.

ראשונה,

שאני לא מלך.

בקררת לי מלך.

שנייה,

אם מלך אני,

איפה היית עד עכשיו?

אתם יודעים איזה משפט חזק הוא אמר לו?

איזה מוסר יש בזה?

איי, איי, איי.

אנחנו מתקרבים עכשיו לראש השונה.

תארו לכם שהשם יתברך שואל אותנו בראש השנה,

אם אני המלך,

איפה הייתם עד עכשיו?

אמר להם,

מה?

אם אתה תסגרם מהחיום, אז ירושלים עד אלו.

תראו, בוא לא מוסרימה.

אמר להם, אמרת לו מלכה אנא,

איברה מלכה את.

דאי אליו מלכה את

לא ממסרה ירושלים באידך.

תכתיב,

ועל לבנון באדיר ייפול, ואין אדיר אלא מלך.

תכתיב, והיה אדירו ממנו.

ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר הער הטוב הזה, ועל לבנון.

מה זאת אומרת?

אומר לו,

שיהיה לך ברור שאתה מלך.

ואם אתה עכשיו עדיין לא מלך,

אתה הולך להיות מלך.

אתה תהיה מלך.

למה?

כי אם לא היית מלך,

לא הייתה נמסרת ירושלים בידך.

שהרי הפסוק בישעיה אומר,

ועל לבנון באדיר ייפול.

ועדיר זה מלך.

יש על זה פסוק גם.

כתוב, והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא.

כך כתוב בירמיה.

אז אתה רואה שעדיר זה מקביל למושל.

ולגבי זה שכתוב והלבנון,

אז אין לבנון אלא בית המקדש.

שהרי כתוב בספר דברים,

ההר הטוב הזה והלבנון.

עכשיו,

על הדבר השני שאמרת.

אם מלכה אנא עמי לא קעטט לגבי עד היידנה,

אם אני מלך, למה לא באת אליי עד עכשיו?

בריונא דאית בן לא שווקינן.

הבריונים שאצלנו בירושלים לא נתנו לי לצאת.

אמר לי

אספסיאנוס, אומר לרבן יוחנן מזכאי,

אילו חבית של דבש

ודרקון כרוך עליה,

לא היו שוברים את החבית בשביל דרקון?

אישתיק.

מה זאת אומרת?

הוא אומר לו,

אם יש עכשיו חבית של דבש,

ועל החבית כרוך נחש,

אז לא היו שוברים את החבית

בשביל להרוג את הדרכון?

אומר, אז ככה גם אני

צריך להחריב את העיר

על מנת להרוג את כל הבריונים שבתוכה.

שתק רבן יוחנן ולא ענה.

קרא עליו,

קרא עלי רבי יוסף

ויתמא רבי עקיבא.

קרא עליו את הפסוק, רבי יוסף,

ויש כאלה שאומרים שזה היה רבי עקיבא,

שאמר את הפסוק הזה עליו.

משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.

זה פסוק בישעיה.

למה?

שהיה איבהלה לממרלה,

שקלינן צבתא ושקלינן לדרקון,

וקטלינן לך,

וחביתא שבקינן לה.

היה צריך להגיד לו, למה לשבור את החבית?

בשביל מה לשבור את החבית?

לוקחים צבת,

תופסים את הנחש הזה, הורגים אותו.

למה צריך לשבור את החבית?

בגלל הבריונים האלה, בגלל המורדים האלה.

אבל הוא לא אמר כך.

למה? כי משמיים רצו שלא תהיה לו תשובה.

כי כבר נגזרה גזירה.

אדאהכה

אטה פריסטקה עליהם מרומי.

תוך כדי כך שהם מדברים,

הגיע השליח מרומי.

אמר לה,

קום

דמיתלה קיסר.

ואמרה האנו חשיבא דרומי לאותיבך ברשע.

תעמוד,

מת הקיסר, שם ברומי,

וחשובי רומי החליטו להושיב אותך בראש.

הווה סיים חדמא סנה.

הוא בדיוק היה נועל את הנעליים שלו.

ועלם סיימה לחרינה לא עיל.

נעל אחת הוא הספיק להכניס לפני שהוא קיבל את ההודעה.

רצה להכניס את הנעל השנייה.

לא נכנס את הנעל.

בעל המשלפה לאידך,

לא נפק.

רצה להוציא את הקודמת שהכניס אותה.

לא יוצאת.

אמר, מה יהאי?

מה זה הקטע הזה?

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי,

לא תצטער.

שמועה טובה אט יאלך.

נכתיב שמועה טובה, תדשן עצם.

אומר לו זה שאתה עכשיו,

הרגליים שלך התנפחו,

זה בגלל שכתוב בתורה אצלנו.

שמועה טובה,

תדשן עצם.

שמעת שמועה טובה שאתה הולך למלוך על כל העולם?

אז כבר שלמה המלך

אמר

שמי ששומע שמועה טובה,

אז העצם שלו

משמינה,

תדשן עצם.

אז שמנת מחמת הנחת.

אלא מה היית קנתה?

מה התקנה?

לתא אינש

דלא מיד תיבה דעתך מיניה

ולחליף קמך.

תביא איזה מישהו שאתה לא סובל אותו.

תן לו שיעבור ככה מולך.

למה?

המשך הפסוק, ורוח נכהה

תייבש גרם.

כן?

רוח שהיא לא טובה, נכהה,

אז זה מייבש את העצם.

עבד אחה,

עיל.

עשה ככה,

ובאמת

הסתדר העניין.

אמר לאספסיאנוס, אומר לרבן יוחנן,

ומאחר דחכמיתו כולי היי,

עד עידן עמאי לא עטטו לגביי.

אתם כל כך חכמים, אתה כזה חכם.

איך זה שלא הצלחת להשתחרר לבוא אליי?

אמר ל... ולא אמרי לך?

מה, לא הסברתי לך למה? בריונים לא נתנו לי לצאת.

אמר ל...

עננמי אמרי לך?

אני גם כן ישבתי לך על זה.

ואז אומר לו אספסיאנוס,

מזלזלנה,

והנה שחרינה משדרנה.

הוא הולך לרומי,

והוא שולח מישהו אחר במקומו,

שיהיה אחראי פה על ירושלים.

אלא,

בעמי נאי מידי די אתן לך?

תבקש ממני משהו, שאני אתן לך, מגיע לך צ'ופר.

אמר לרבן יוחנן, אומר לאספסיאנוס,

תן לי יבנה וחכמיה

ושושילתא דרבן גמליאל

ועשבתא דמסיין לה לרבי צדוק.

שלושה דברים,

צנועים.

מבקש את יבנה וחכמיה,

מבקש

לא להרוג את שושלת רבן גמליאל,

ותרופות לרבי צדוק,

שהטענה ארבעים שנה

בשביל שירושלים לא תחרב.

קרא עלי רבי יוסף

ואי תאמר רבי עקיבא,

כמו שאמרנו מלמעלה,

משיב חכמים אחור ודעתם יסכן.

הקדוש ברוך הוא

לא נתן לו לבקש את מה שצריך לבקש.

למה?

אבעלה ממרלה

לשווקינו אוהדא זמנא.

היה צריך לבקש

שיוותר בפעם הזאת.

רד מעלינו,

קיבלת זה, יאללה, תוותר לנו.

בוא נסגור את העניינים.

והוא סבר, רבן יוחנן, מה הייתה הסברה שלו? שהוא לא ביקש

שיוותר לירושלים ולא יילחם בה?

דילמה כולה היא לא עבד.

איך אומרים? תפסת מרובה,

לא תפסת.

והצלה פורתא נאמה לא אהבה,

לא אוה.

יכול להיות שאם הוא יבקש את הדבר הגדול הזה, שיוותר ולא יילחם נגד ירושלים, יכול להיות שגם את מה שהוא ביקש הוא לא יקבל.

אז העדיף ללכת על הקטן.

תפסת מועט, תפסת.

ואז שואלת הגמרא,

אסבתא דמסיין לריבי צדוק מאיהי?

מה הייתה התרופה של ריבי צדוק?

איך ריפאו אותו?

אומרת הגמרא,

יומא קמה השקיעו מאיה דפארה.

ביום הראשון השקיעו אותו מי סובין.

למחר, מאיה דסיפוקה.

זה קמח

עם סובין.

למחר, מאיה דקמחה.

מים עם קמח.

עד דרווח מעה, פורתא פורתא.

עד שהמעיים שלו לאט לאט גדלו קצת קצת.

טוב, אז מה עושה אספסיאנוס?

את מי הוא שולח?

אזל שדרה לטיטוס.

לטיטוס הזה,

ואמר

אה אלוהים הוא זה, צור חסה יובו.

זה טיטוס הרשע

שחירף וגידף כלפי מעלה.

מי עשה,

הרשע הזה?

תפס זונה בידו

ונכנס לבית קודשי הקודשים.

והציע ספר תורה

מתחת.

ועבר עליה עבירה.

ונטל סייף.

חרב.

וגידר את הפרוכת.

דוקר את הפרוכת.

ונעשה נס.

והיה דם מבצבץ ויוצא מהפרוכת.

כסבור הרג את עצמו.

כביכול, חשב

שהוא הרג מישהו.

שנאמר, שעגו צורריך בקרב מועדיך,

שמו את אותם אותות.

אז עשו לו כמו, עשה אות

כמו סימן

שהצליח מעשיו.

הצליחו מעשיו.

אבא חנן

אומר

מי כמוך חסין יא?

מי כמוך חסין וקשה?

שאתה שומע ניעוצו וגידופו של אותו רשע ושותק.

זה השם יתברך ישתבע שמו לעד.

כך אומר אבא חנן.

דבר רבי ישמעאל תנא,

בבית המדרש

של רבי ישמעאל שנו,

מי כמוך באלים אדוני?

מה הכוונה?

אל תקרא באלים אלא באילמים.

מי כמוך באילמים.

דהיינו,

לא מדבר.

לא עושה.

לא מפריע לו.

לא מבטל אותו.

מה עשה?

מה עשה?

נטל את הפרוכת

ועשאו כמין גרגוטני.

גרגוטני הכוונה לסל גדול.

והביא את כל הכלים שבמקדש

וניחן בהן

תוך הסל הזה.

והושיבן בספינה ללך להשתבח בעירו.

שנאמר, ובכן ראיתי רשעים כבורים

ובאו

וממקום קדוש יהלכו

וישתכחו בעיר אשר כן עשו.

אל תקרא כבורים אלא קיבוצים.

אל תקרא וישתכחו אלא וישתבחו.

מה הכוונה?

שמקבצים ואוספים דברים

ומבית המקדש הולכים ומשתבחים בעירם על אשר עשו?

איכא דאמרי, יש שאומרים,

כבורים ממש.

דאפילו מילי דמיטמרן איגליה להון.

אפילו דברים שהיו מוחבאים

מהשמיים גילו להם איפה הם נמצאים.

שיקחו אותם.

עמד עליו נחשול שבים לטובעו.

בדרך, כשהוא חוזר לרומא.

אמר הטיטוס הזה,

כמדומה אני שאלוהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים.

בפרעה תיבעו במים.

בסיסרא תיבעו במים.

אף הוא עומד עלי לטובעני במים.

אם גיבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עימי מלחמה.

שמעתם את הפלצפן הזה?

יצתה בת קול ואמרה לו,

רשע בן רשע, בן בנו של עשווה רשע.

בריאה קלה יש לי בעולמי,

ויתוש שמה.

אומרת הגמרא,

אמי קרא לבריאה קלה,

ליתוש?

אומרת הגמרא, דמעלנה אית לה ומפקנה לת לה.

היתוש הוא מכניס, אבל לא מוציא.

עלה ליבשה

ותעשה עימה מלחמה.

תעשה עם הבריאה הקטנה הזאת, עם היתוש תעשה מלחמה, אני רואה אותך.

עלה ליבשה,

בא יתוש ונכנס בחותמו.

וניכר במוחו שבע שנים.

שאיזה ילד אחד

שאלו אותו מה היה בנס חנוכה

אז הוא אמר

שהנס היה

שמצאו פח של שמן

באף

של הכהן הגדול.

אמרו לו, איך הגעת לזה?

הוא אמר, מה, כתוב

שמצאו פח שמן

בחותמו,

באף,

בחותמו של כהן גדול.

לא בחותמו, בחותמו.

אז אמרו לו,

איך יכול להיות שפח שמן נכנס לתוך האף של הכהן?

זאת אומרת, זה היה נס.

איי, איי, איי, איזה יתוש.

נכנס לחותמו של טיטוס, ניכר במוחו,

עלה למוח,

ניכר שמה שבע שנים.

יום אחד

אבא כחלף אבבא דה בן הפחה.

עבר ליד, איפה שהנפח עובד, מכה עם הקורנס.

שמע

קול ארזפתא.

שמע את הקול, היתוש, שמע את המכות.

אישתיק.

הפסיק לנקר את המוח של טיטוס.

אמר, איכה תקנתא, הנה מצאתי פתרון.

כל יומה,

מייטו נפחה ומא אחו קמא.

היו מביאים נפחים כל יום,

שידפקו על הקורנס,

עם הקורנס על הסדן.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי,

לגוי

יאיב לארבע עזוזה.

הגוי היה מביא ארבע מטבעות שקוראים להן זוז.

זה כנראה המטבע הבא שיחליף את השקל.

נגיד לו, זוז.

לישראל,

הוא לא היה משלם לו,

הרשע הזה,

לנפח הישראלי.

מה היה אומר לו?

מסתייך דכה חזית ושנאך.

מספיק לך שאתה רואה את השונא שלך סובל,

אתה לא צריך לקבל כסף.

זה עצמו תשלום.

זה מזכיר לי עוד בדיחה.

יום אחד איזה יהודי אחד יושב ליד הכנסייה ומטרים אותם, צדוקה, צדוקה, צדוקה.

לא רחוק מהכנסייה.

אף אחד לא תורם לו מהגויים.

אחרי כמה חודשים עובר שם הכומר שלהם,

אז הוא אומר לו,

תשמע, אתה לא חושב שאתה מבזבז את הזמן שלך פה.

אתה לא רואה שאף אחד לא יתרום לך פה, לא תרמו לך ולא יתרמו לך.

בשביל מה אתה יושב פה?

לך ליד השטיבלך שלכם, של היהודים, מה אתה עושה פה?

ההוא לא עונה לו, הוא ממשיך לשבת.

אחר השבוע

הגיע לשם גוי.

יושב שתי מטר לידו,

כל מי שעובר שם זורק לגוי צדקה

וליהודי היא יריקה.

קח על זה את דרך.

עובר עוד חודש,

אותו כומר עוד פעם ניגש ליהודי, אומר לו, אתה שם לב מה קורה?

לגוי,

תסתכל כמה נותנים לו.

אתה,

חוץ מביזיונות, לא מקבל כלום.

בשביל מה אתה יושב פה?

אני מחפש לך מקום אחר.

טוב, הכומר הלך.

אז היהודי הזה פונה לגוי,

אומר לו, אברהם,

הוא יבוא ללמד אותנו איך עובדים.

חח, חח, חח...

אז לגוי הוא היה נותן ארבעה זוזים,

ליהודי היה אומר לו,

מסתייח

וכחזת ושנאך.

מספיק לך ממה שאתה רואה. את השונא שלך סובל.

את לטין יומין עבד האחר.

זאת אומרת, הפתרון הזה עבד

חודש ימים.

שלושים יום.

מכאן ואילך,

כיוון דדש דש.

היתוש כבר התרגל,

כבר לא התרגש מהקול הכורנס,

חזר לנקר לו את המוח.

את מה שנשאר מהמוח.

טניה,

אמר רבי פנחס בן ערובה

אני הייתי בן גדולי רומי.

הוא היה יושב שם, בן גדולי רומי.

וכשמת,

פצעו את מוחו.

ומצאו בו כציפור דרור משקל שני סלעים.

מיתוש

נהיה גודל

של ציפור דרור.

קיצור, מילא לו את כל הראש.

במתנית התנא,

כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין.

אמר רבייה,

נקטינן

פיו של נחושת

וציפורניו של ברזל.

אתם שומעים?

של אותו יתוש.

נהיה, בקיצור, לוחם, לוחם, פייטר.

קי אבה קמיית, לפני שהוא מת,

אמר להוא,

אמר לחיילים שלו

לקליהו לאהוא גברא

ולבדרי לקיטמא

אשב ימא.

ביקש שישרפו אותו ויפזרו את האפר שלו

בשבעה ימים,

בשבעת הימים.

למה?

דלא לישכחי אל אהד יהודאי ולוקמא בדינא.

שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמיד אותו לדין.

אתם מבינים את הטיפש הזה?

הוא חושב שהקדוש ברוך הוא,

יש לו בעיה לחבר קודם כל את הגוף?

מה הבעיה לחבר?

אם את הדם הראשון הוא עשה מעפר, אז מה הבעיה?

חוץ מזה, את מה הוא דן? הוא דן את מה?

את הגוף?

הוא כבר בעצמו דן את הגוף, שרף אותו.

אבל,

אבל הקדוש ברוך הוא דן את הנפשות.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, מי יכול לברוח מהשם יתברך?

מי יכול לברוח?

אונקולוס בר קלוניקוס

בר אחתד את טיטו סבא.

הוא היה בן אחותו.

באלי גיורי,

רצה להתגייר.

אמר, עזל א-סקה לטיטוס בנגידה.

העלה את טיטוס באוב.

עשה לו סיאנס.

אמר לה,

מן חשיבוהו על מה?

מי חשוב בעולם ההוא?

אמר לישראל.

זה מי אומר?

טיטוס הרשע.

שואל אותו,

מהו להידבק אם הוא?

מה אתה אומר? כדאי להידבק בהם? להתגייר?

אמר לה, מילה יהוא נפישין ולא מצאת לקיומינו.

הוא אומר לו, המצוות שלהם, יש להם הרבה מצוות.

אתה לא תוכל לקיים אותן.

זיל איגרא בהוא באו עלמא והבית רשע.

אם אתה תלך תילחם בהם, אתה תהיה ראש.

שהרי כתוב, דכתיב,

והיו צריה לראש.

כדי להילחם בעם ישראל,

צריך קודם כל להיות ראש.

אז כדאי לך.

אם אתה תילחם בהם,

אתה תהיה גדול בעולם הזה.

שהרי כל המצר לישראל נעשה ראש.

תראו מה זה הראשו הזה, אה?

הוא נותן לו עצה הפוך מהאמת

לבין אחותו.

למה? איפה הראש שלו?

אוי לו מה זה. אפילו שהוא כבר שם.

הראש שלו, אוי לו מה זה.

אמר לה,

דינא דהו גברא במאי.

שאל אותו, אתה, מה את הדין שלך? מה עושים איתך שם?

אמר לה,

במאי דפסיקה נפשי.

במה שהוא גזר דין על עצמו,

זה מה הוא קיבל.

אתם מבינים מה זה הפה של הבן אדם?

מה ביקשת?

קיבלת.

כל יומה, מחנשלה לקטמה,

אוספים כל יום את האפר שלו,

ודינלה, ודנים אותו,

וקלו לה ומבדרו אשב ימי.

שורפים אותו מחדש כל יום,

והם מפזרים את האפר שלו בשבעת הימים.

כל יום ככה.

אז בן אחותו של טיטוס,

מה עשה?

אזל אסקה לבלעם בנגידה.

העלה את בלעם.

אמר לה, מן חשיב באו עלמא?

מי חשוב בעולם ההוא?

אמר לה, ישראל?

אין מחלוקת בינו לבינו.

מוסכם?

מהו להידבק בהו?

מה אתה אומר? כדאי להתגייר, להתדבק בהם.

אמר לה, לא תדרוש שלומם וטובותם כל הימים.

איזה ראשון.

שמעתם מה אומר בלעם?

מה שנאמר על העמונים והמואבים, מה שהקדוש ברוך הוא אמר לו,

לא תדרוש שלומם.

אז זה אומר בלעם על ישראל, רחמנא לצלן. אתם מבינים מה זה?

רג'ועים.

אמר לה,

דינא דאו גברא במאי.

ואתה במטה נענה שמה?

אמר לה, בשכבת זרע רותחת.

ובג'הנם,

בתוך שכבת זרע רותחת.

למה?

שכל הפשיעה שלו הייתה בעניין הזה?

שהוא היה עם האתון שלו.

אזל, אותו אחד בין אחותו של

בין אחותו של טיטוס הרשע,

אסקה בנגידה

לימח שמו וזכרו הנוצרי.

העלה אותו גם.

אמר לה, מן חשיב באו עלמא?

אמר לה, ישראל? גם הוא אומר ככה.

מהו להתדבק בהו?

כדאי להתגייר? להתדבק בהם?

אמר לה, טובתם דרוש,

רעתם לא תדרוש.

כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו.

זאת אומרת, הוא אמר, הפוך

מטיטוס ובלעם.

תיזהר לא להתעסק איתם.

טובתם תדרוש, רעתם לא תדרוש.

אמר לה,

די נדעו גברא במאי?

שאל אותו, נו, ואתה במה אתה נידון?

אמר לה, בצואה רותחת.

למה הוא בצואה רותחת?

דאמר מור, אומרת הגמרא,

כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.

מי שמלעיג על דברי חכמים,

כמו שהוא עשה,

נידון בצואה רותחת.

שמעתם, רבותיי?

כמה צריך להיזהר

לא להלעיג על דברי חכמים,

כל שכן לא להלעיג על תלמידי חכמים?

תחזם.

בואו תראה.

מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם?

תראה מה ההבדל בין טיטוס ובלעם

לבין פושע ישראל, זה יימח שמו וזכרו.

טניה, אמר רבי אלעזר

בו וראה,

זאת אומרת, אז מה ההבדל ביניהם?

שהוא,

כששאל אותו,

מה אתה אומר, כדאי להידבק בהם?

הוא אמר כן.

לעומת זאת, טיטוס ובלעם אמרו לא.

אומרת הגמרא, טניה, אמר רבי אלעזר בואו ראה כמה גדולה כוחה של בושה.

אמרנו את זה בשבוע שעבר.

שהרי סייע הקדוש ברוך הוא

את בר קמצא

והחריב את ביתו ושרף את איכלו.

אתם שומעים?

כל זה בגלל מה?

בגלל שהוא התבייש.

תראו כמה גדולה כוחה של הבושה.

דרך אגב,

כתוב

כל הפוסל

במומו פוסל.

אם בן אדם פוסל מישהו על דבר מסוים,

הוא אומר, הוא ככה והוא ככה והוא ככה,

תבדוק אצלו, תראה שיש לו את אותה בעיה.

משם זה בא.

אז למה

בר קמצא כשפסל את העגל,

הוא פסל אותו דווקא בדוקין שבעין,

ויש אומרים בניב שפתיים,

שימו לב,

דוקין שבעין, דוקין זה מאותיות דק.

דק זה צר.

אז הוא היה צר עין.

בעל עין רח.

ניב שפתיים

זה מלשון ניבול.

מי שמנבל את הפה.

עוד דבר שקשור לעניין של קמצא ובר קמצא.

אנחנו רואים דבר מדהים.

בר קמצא

לא היה מוכן לבקש סליחה,

והוא היה מעדיף לשלם את כל הסעודה,

אבל לא לבקש סליחה.

לא כתוב בגמרא שהוא ביקש סליחה.

הוא בא למסיבה.

אתה רואה בן אדם עכשיו בקריזה עליך כאילו שהוא רואה אותך שם.

למה אתה לא מנסה להגיד לו, טוב, חלאס.

בוא נסגור את התיק, אני מבקש סליחה על כל מה שהיה.

לא, הוא לא יתבקש סליחה.

הוא מוכן לשלם את כל הסעודה, לא לבקש סליחה.

עוד דבר שרצינו לומר,

אמרנו את זה כבר פעם, אולי, אני כבר לא זוכר,

אבל בשבוע שעבר אמרנו שיצא ממנו,

מנירון קיסר שחזר הביתה והתגייר, נחלם וחזה, התגייר, יצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

אז זה כתוב אצל יעקב,

שכשעשיו היה בדרך אליו,

אז כתוב ויצר לו

עם שני יהודים.

שם רשי הקדוש אומר,

למה ויצר לו עם שני יהודים?

שהוא חשש

שמא יהרג והיוד השנייה זה שמא יהרוג.

זה יהרג, יהרוג.

שזה היה צר לו.

אבל שם כשרשי אומר שמא יהרוג,

אז הוא כותב שמא יהרוג את אחרים.

זה הגאון מבין, הכותב, למה היה צריך רשי להגיד שמא יהרוג את אחרים? היה צריך להגיד

שמא יהרג, שמא יהרוג.

את מי יהרוג? בוודאי, את עשיו. מה זה את אחרים?

מה זה את אחרים?

אלא הכוונה לרבי מאיר בעל הנס,

שיצא מזרעו של עשיו, שעל ידי זה שנירון קיסר

חזר בו ולא יצא למלחמה

נגד

עם ישראל בחורבן, כמו שהקראנו בשבוע שעבר,

אז הגמרא שמה אומרת שיצא ממנו רבי מאיר בעל הנס,

שהוא נקרא אחרים.

למה הוא נקרא אחרים?

שרבו היה אלישע אחר,

והוא לקח ממנו רק את הפרי ואת הקליפה זרק.

אבל מאז קראו לו אחרים בגמרא.

כל מקום שמופיע בגמרא אחרים,

הכוונה לרבי מאיר בעל הנס,

אחרי של אישה אחר

עזב את

היהדות.

טוב,

שם בלוח השעון נמחק,

אז תגלו לי מה השעה,

אני יודע אם להמשיך או לא. עשר.

מה עשר?

פרעה הרשע, אחרי המכות, שאלו אותו איך היה, אמר האסתר.

כן.

אז אם אתם זוכרים, אנחנו התחלנו, הגמרא התחילה את כל הנושא הזה בכותרת שאומרת,

אשרי אדם מפחד תמיד

ומקשה ליבו ליפול ברעה.

שבעצם

שלושת הדברים העצומים האלה שקרו לעם ישראל,

שהתרחשו לעם ישראל,

זה היה בגלל שבטחו יותר מדי בעצמם.

אם היו חוששים קצת,

אשרי אדם מפחד תמיד, היו מפחדים מהעוונות שלהם, זה לא היה נגרם.

אבל הם עשו דברים בגלל שהקשו את ליבם.

הקשה ליבו,

תוצאה

ייפול ברעה.

אז הגמרא מספרת,

חוץ מהעניין של חורבן הבית,

הגמרא מספרת,

התרנגולה והתרנגולתה

חרב טור מלכה.

זה היה מעשה של תרנגול ותרנגולת.

חרב

הר המלך, טור מלכה זה הר המלך, מקום גדול מאוד

שנמצא באזור ירושלים,

ושם הכל חרב בשביל תרנגול ותרנגולת.

איך היה המעשה?

דאבו נהיגה כי אבו מפקה חתנה וכלתה,

מפקה קמיהו תרנגולה ותרנגולתה.

כלומר,

פרו ורבו כתרנגולים.

כשהיו יוצאים החתן והכלה ביום החופה שלהם,

היו מוציאים תרנגול ותרנגולת

לסימן

שהם יפרו וירבו כמו התרנגולים.

יום אחד,

אבוקה חלף גונדה דרומאה,

בדיוק בזמן שהיה תהלוכה של חתן וכלה עם התרנגול והתרנגולת,

אז עברו שם

איך קוראים לזה?

גדוד, גדוד של רומאים.

שקלינו מנאיו.

מה עשו? לקחו את החיילים שם שעברו בדרך,

ראו את התרנגול והתרנגולת,

לקחו אותם.

נפלו עליו, מחונו.

קפצו עליהם כל היהודים,

כיסחו אותם.

עטו,

אמרו לי לקיסר,

הלכו להגיד לקיסר,

מרדו בך יהודאי,

מרדו בך היהודים.

עכשיו שימו לב, עוד פעם אני מקשר את זה לכותרת,

אשרי אדם,

מפחד תמיד,

מקשה ליבו

ליפול ברעה.

מה, מה פשר המעשה הזה? בשביל תרנגול ותרנגולת עכשיו?

אתם הולכים עכשיו, מתעסקים עם החיילים הרומאים, בשביל מה?

בשביל להביא עליכם את כל רומי?

בשביל תרנגול ותרנגולת?

עטא עליו.

הוה בהו, ההו בר דרומא.

דאבה קפץ מילה וקטל בהו.

היה להם,

ליהודים,

לוחם קרבי,

שקראו לו בר דרומא,

בן הדרום,

שהוא היה קופץ

למרחק מיל,

מרחק קילומטר.

משהו ניסי.

לא מובן.

קופץ קילומטר, יש לו אחת קפיצה,

לא ברור איך הוא עושה את זה,

והוא מכסח את הרומאים, הורג אותם.

לא יכולים לעשות נגדו כלום.

מה עשה הקיסר הרומי?

שקלה קיסר לתגב עוט וערע.

לקח את הקסדה שלו,

לא את הקסדה, יותר נכון, את הכתר שלו,

והניח על הקרקע, כמו בן אדם אבל,

אמר

ריבוני דעלמא כולה,

תראו מה זה, זה הראש הערומאי הזה, אה?

פונה לקדוש ברוך הוא ואומר ריבון, ריבון כל העולם.

אינני חלך

לא תמסר אל ההוא גברא לדידי ולמלכותי בידי דחת גברא.

הוא אומר, אם אפשר,

אם נוח לך,

אל תמסור את כל המלכות שלו, כאילו של הרומאי הזה.

ביקש שלא ימסור את המלכות שלו בידי בן אדם אחד, שלא יהיה לו פדיחה.

מה זה?

בן אדם אחד הצליח לנצח את כל מלכות רומי?

הבר דרומה הזה?

אח שלא פומה לבר דרומה.

הפה

של בר דרומה הכשיל אותו.

למה?

הוא אמר,

הלא אתה אלוהים זה נחתנו,

ולא תצא אלוהים בצבעותינו.

הרגיש שהוא כבר סופרמן,

אז מה?

אמר שבעצם זה לא מכוחו של השם יתברך,

זה שהוא מצליח לקפוץ קילומטר ולמחוק אנשים.

הוא אומר, לא, זה לא הקדוש ברוך הוא, אתה לא איתנו בכלל.

זה כאילו הוא עושה הכל לבד.

אז זה מה שהכשיל אותו.

הגמרא על זה שואלת,

הרי מאיפה בא הפסוק הזה?

מתהילים.

אז אם כן, גם דוד אמר את הפסוק הזה.

איך זה?

איך זה שזה כתוב בתהילים?

הפסוק הזה, הלא אתה אלוהים זה נחתנו,

ולא תצא אלוהים בצבעותינו, זה כתוב בתהילים.

שואלת הגמרא, הרי דוד, אז מי אמר את זה?

עוד לפניו, מי אמר את זה? דוד בעצמו.

אומרת הגמרא,

דוד,

אטמו איקא מיטמא.

כשדוד כתב את זה בתהילים, הוא כתב את זה בלשון תמיהה.

שצריך לקרוא את זה ככה.

הלא אתה אלוהים זה נחתנו?

ולא תצא אלוהים בצבעותינו?

יכול להיות מציאות כזאת?

אז מה קרה עם אותו בן דרומה?

אל לבית הכיסא,

לפי גרסת התימנים לבית הכסא, מלשון כיסוי.

אתה דרקונה,

שמתי לך קשה ונח נפשי.

בא נחש,

והקיש אותו ומת

בשירותים.

זה שקופץ קילומטר,

לא הצליח להתרומם

מילימטר.

אמר

הואיל והתרחש לי ניסה,

אז המנה, אשביקין הוא,

שווקין הוא ואזל.

הקיסר אמר, היות והקדוש ברוך הוא עשה לי נס,

אז אני לא אכסח אותם, את אלה שכיסחו את הצבא שלי בגלל התרנגולת והתרנגולת.

עזב אותם והלך.

לפחות קיבל את שלו,

שלא יהיה לו את הפדיחה שבן אדם אחד גמר לו את כל הצבא.

אז מה עשה?

הלך משם, עזב אותם לנפשם.

איז דה כור ואכלו ושתו, והדליקו שראגה

עד היתחזה בליונה דה גושפנקה ברחוק מילה.

הם,

החבר'ה, התחילו לחגוג.

ראו שההוא הלך,

הקיסר הזה הלך,

הדליקו נרות

עד שראו

את האש

במרחק מילד, מרחק קילומטר בערך.

אמר,

הקיסר הזה אמר,

מיחדע כחדו בי יהודאי?

הם שמחים עליי, יעני, שוויתרתי להם, עזבתי אותם, ככה הם עושים הילולה, ככה שמחים.

יעני, מה, משחקים אותה כאילו ניצחו אותי?

הדר עתה עלי הוא. חזר ובא עליהם.

אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה.

כבר השתחררתם.

לא.

אמר רבי אסי,

תלת מאה אלפי שליפי סייפה עיילו לטור מלכה.

שלוש מאות אלף

שולפי

חרבות

עלו להר המלך.

וקטלו בה תלתה יומה ותלתה ללבטה.

שלושה ימים ושלושה לילות, הם רק הורגים.

ובהך גיסא הילו לב וחינגה ולא הבו ידעי האנה באנה. תארו לכם איזה מקום גדול זה היה וכמה אנשים היו שם, כמה מיליונים גרו שם.

שלושה ימים ושלושה לילות.

כן?

שלוש מאות אלף חיילים

הורגים נונסטופ.

ואלה בצד אחד לא יודעים אפילו מה הולך בצד השני.

ממשיכים לחגוג.

אומר הפסוק

באיכה.

בילע אדוני ולא חמל

את כל נאות יעקב.

כי אתה רבין,

אמר רבי יוחנן,

כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל,

אז הוא אמר בשם רבי יוחנן.

על מה מדבר הפסוק הזה? בילע אדוני ולא חמל את כל נאות יעקב.

אומר,

אלו שישים ריבו עיירות,

שש מאות

אלף עיירות.

שהיו לו לינאי המלך בהר המלך,

במקום הזה.

שמעתם?

שש מאות אלף עיירות

באותו מקום.

דאמר רב יהודה, אמר רב אסי,

שישים ריבו עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך,

וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים.

זאת אומרת, תחבירי,

זה תעיירות

כפול יוצאי מצרים.

חוץ משלוש.

שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים.

אתה מבין כמה מיליונים על מיליונים היו שם?

שזה הם הרגישו שהם חזקים.

מהם שלושת הערים שהיו כפליים כיוצאי מצרים?

אלוהן כפר ביש,

כפר שחליים וכפר דכריה.

כפר ביש,

כמה נקראים כפר ביש?

דלויהווה ביתא לאושפיזה.

לא היו מארחים אורחים.

כפר שחליים

שהייתה פרנסתן מן שחליים.

הפרנסה שלהם היו מתפרנסים

מהשחליים.

כפר דכריה,

אמר רבי יוחנן,

שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה

ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות.

זה כפר דכריה, כפר של זכרים.

אמר עולה

לדידי

חזה לי ההוא עטרה.

אני זכיתי, אומר עולה, לראות את המקום ההוא.

ואפילו שיטין רבבתה קאנה לא מחזיק.

מקום שם אי אפשר להכניס שישים קנים.

איך אתם אומרים כל הכמות הזאת של האנשים?

איי איי איי.

אז לא מחזיק שישים רבבות,

כן?

שישים ריבו קנים לא מחזיק אותו מקום.

אמר להאום מינה,

אמר לו אותו מין,

אותו כופר, לרבי חנינא,

שקורא משקריתו.

אתם מגזימים, אתם שקרנים, אתם סתם מגזימים.

אמר ל...

הרי איך יכול להיות? אם אתה אומר שבקושי 60 אלף קנים נכנסים שם,

איך

חזל אומרים כל כך הרבה אנשים גרו שם?

סימן. סימן שאתם סתם מגזימים.

אמר לארץ צבי כתב בה.

מה צבי זה? אין עורו מחזיק את בשרו?

אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחה.

ובזמן שאין יושבין עליה גמדה.

תראה, העור של הצבי...

מה?

מכווץ.

תנסה להלביש אותו, עליו לא תצליח.

ככה ארץ ישראל.

זה כמו ארץ הציבי.

ברגע שעם ישראל יושבים בארץ ישראל, פתאום אתה רואה הכול, איזה ברכה,

איזה רווחה,

הכול נפתח, הכול מתרחב,

השתבח שמו.

ברגע שעם ישראל לא נמצאים על ארץ ישראל,

אתה רואה הכול מתכווץ, הכול נהיה מדבר שמם.

כך עונה לו עולה,

שאמר

שזה הפלא הגדול,

שהמקום פיזית,

בלי ארץ ישראל,

סליחה, בלי עם ישראל,

בקושי מחזיק שישים ריבו קנים.

אבל כשעם ישראל היו עליו,

היו שם מיליונים על גבי מיליונים באותו מקום שנקרא הר המלך.

רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חיה הבו יתווה גבי אהדדה.

שלושת התלמידי החכמים האלה

יושבים אחד עם השני,

שלושתם ביחד.

אמרה

אי איכא

דשמי עלי מילתא מכפר סחניה של מצרים למה.

אמרו,

אם יש פה מישהו ששמע משהו

על כפר סחניה של מצרים, שזה היה באותו אזור של הר המלך, זה לא במצרים,

זה

פה בארץ ישראל ליד ירושלים,

אז אם יש מישהו שמע משהו על המקום שמה,

שיספר.

פתחת מיניו ואמר,

מעשה בארוס וארוסתו

שנשבו לבין הגויים.

והיא סיום זה לזה. הם היו מאורסים

והגויים חיתנו אותם,

אבל לא בהתר.

כן?

אמרה לו הארוסה, לארוס שלה,

בבקשה ממך,

אל תיגע בי,

שאין לי כתובה ממך,

ולא נגע בה עד יום מותו.

וכשמת,

אמרה להן,

סיפדו לזה,

הוא ראוי להספד,

סיפדו לזה,

שפטפט ביצרו יותר מיוסף.

אמרנו שפטפט, הכוונה לגלג.

לגלג על יצר הרע שלו יותר מיוסף.

למה?

ואילו ביוסף לא הווה אלא חדה שעתה.

ביוסף זה היה רק שעה אחת שניסתה לפטות אותו.

והאה?

והאי?

כל יומה ויומה.

כל היום כולו, כל יום ויום.

ואילו יוסף,

לאו בחדה מיתה.

והאי בחדה מיתה?

פה היא רק מפתה אותו אצל יוסף.

אבל פה

הוא לידה כל הזמן.

ואילו יוסף, לאו אשתו,

אשת איש.

והאי?

אשתו.

מורסת לו.

אבל רק אין כתובה.

אז זה סיפור אחד שאחד מהם מספר.

פתח אידך ואמר, השני

מספר גם כן,

מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינאר.

נחסר השער מודיה אחת.

זאת אומרת,

כמו תגיד, הבורסה עמדה

על דינאר.

כן? ארבעים מודיות שווה לדינאר.

ברגע שנחסר השער בבורסה

מודיה אחת,

אם יש בעיה כזאת, סימן שמשהו אצלנו לא בסדר.

אה? גם אנחנו, כל פעם שהבורסה עולה או יורדת, אנחנו בודקים מה אצלנו לא בסדר, נכון?

אז הם בדקו

ומצאו

אב ובנו שבאו על נערה מעורסה ביום הכיפורים.

והביאום לבית דין אוסקלום,

וחזר השער למקומו.

הבורסה הסתדרה.

אתם מבינים, רבותיי?

כל מה שקורה,

גם מבחינה פיננסית,

הכול זה בגלל עוונות,

יכול להיות עוונות, אתם רואים,

של אב ובנו.

כולם בסדר.

אב ובנו עשו בעיה,

תראה את התוצאות.

והשלישי פתח אידך ואמר,

מעשה באדם אחד

שנתן עיניו באשתו לגרשה,

והייתה כתובתה מרובה.

הוא רוצה לגרש אותה, אבל מה, אם הוא יגרש אותה הוא צריך לשלם הרבה?

מה עשה?

הלך וזימן את שושביניו,

והעמיד להן עדים,

ובא לבית הדין.

סליחה.

הלך וזימן את שושביניו,

דילגתי שורה,

והכילן והשכן,

שכרן והשכיבן על מיתה אחת,

והביא לובן ביצה והטיל ביניהן,

והעמיד להן עדים,

ובא לבית הדין.

בקיצור, תפר תיק לאשתו,

כאילו שהיא בגדה בו.

היה שם זקן אחד,

מתלמידי שמאי הזקן.

ואיך קראו לו?

בבא בן בוטה שמו.

אמר להן,

קח מקובלני משמאי הזקן.

לובן ביצה סולד מן האור,

ושכבת זרע דוחה מן האור.

אמרתי, קחו את הסדין,

שימו מלמד את הגפרור,

ואתם תראו.

לפי מה שיהיה,

תדעו.

אם זה יבלח בתוך הסדין או יבלוט.

לפי זה תדעו אם זה לא אובן ביצה או אם זה אכן שכבת זרע.

בדקו ומצאו כדבריו,

והביאו לבית דין את אותו בעל,

והלקוהו והגבהו כתובתה ממנו.

זאת אומרת, גבו ממנו

את הכתובה

של אשתו.

אמר לי אבייל, הרב יוסף,

ומאחר דאבו צדיקים כולי היי,

אם הם היו כל כך צדיקים גדולים,

מה הייתה עמא אי אנוש?

מה הסיבה שהם נענשו?

כאלה צדיקים.

אמר לי,

משום דלא אי עבול על ירושלים,

דכתיב, שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה,

שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה,

בגלל שהם לא התאבלו על ירושלים.

לכן,

חרב הבית,

איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי.

אתם מבינים?

זאת אומרת,

גם בדור שלנו,

אם אנחנו לא מתאבלים על ירושלים,

תיקון חצות,

כל העניין של אי-שמיעה של מוזיקה וכדומה,

כל מה שנקבע על ידי חכמים,

זה עצמו גורם לכך שנענשים.

והבית השלישי לא נבנה.

זה מה שמעכב.

שמה?

שלא מתאבלים על ירושלים

כמו שצריך.

אז זה על העניין

של הר המלך.

יש עוד עניין של חורבן ביתר,

אבל השאלה אם אתם תחזיקו מעמד, אני לא יודע.

מה אתם אומרים?

יש מצב שאתם מחזיקים?

אה?

אין לך לאן ללכת, אתה אומר.

בסדר. מה איתך?

אתה, יש לך...

טוב.

לא, אני רואה שיש פה כמה אנשים שכבר עם עיניים עצומות. כנראה השיחה היום חלומית.

אבל אין מה לעשות, אני חייב להספיק את החומר.

אנחנו אפילו לא הספקנו לדבר על פרשת השבוע,

אבל

אנחנו כל הזמן בהשלמות.

אומרת הגמרא,

אשקא דריספק חרב ביתר.

בשביל הקרש

של העגלה נחרבה ביתר.

מה זאת אומרת?

דאבו נהיגה

כי אב המתייליד ינוקה שטלה ארזה.

בביתר היו נוהגים ככה.

כשנולד תינוק,

אז היו שותלים ארז.

ואם זה ינוקתה,

אז שטלה טורניטה,

זה סוג אחר של עץ.

קוראים לו תורנית, משהו כזה.

וכי הבו מין סבה, כשהיו מתחתנים,

קייצלעו ועבדו גננה.

כשהיו התינוק או התינוקת מתחתנים,

אז היו קוצצים את העץ הזה ועושים מזה חופה לחתונה שלהם

מהעץ שניטח כשהם נולדו.

יום אחד,

אבא כחלפה ברטה דה קיסר.

הבת של הקיסר עברה שם.

איתבר שקא דריספק

נשבר לה הייצול, לקרש המרכזי של העגלה.

אז מה הם עשו הרומאים?

קצו ארזה ואיילולה.

חתכו ארז אחד

והכניסו את זה שם בעגלה של הבת של הקיסר.

עטו,

נפול עליו,

מחונו.

אתם שומעים?

אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה.

סומכים על סמוך הבת של הקיסר.

חתכה כולה עץ.

מה קרה? זה כולה, זה סימנה מילתא.

לקחו,

הכו אותם,

את כל הרומאים שהיו שם.

עטו,

אמרו אלי לקיסר.

באו, הלכו לקיסר.

מה אומרים לו?

מרדו בך יהודאי,

אתה עליו.

בא עליהם.

אומר הפסוק

במגילת איכה.

גדע

בחורי אף

כל קרן ישראל.

אמר רבי זרע, אמר רבי אבא הוא, אמר רבי יוחנן.

אלו שמונים אלף קרני מלחמה

מה זה קרני מלחמה?

זה המפקדים, זה רק המפקדים,

עזוב חיילים,

המפקדים!

שמונים אלף

שנכנסו לכרך ביתר בשעה של חדוהה

והרגו בה אנשים ונשים וטף

עד שהלך דמן ונפל לים הגדול.

הדם זורם עד לים תיכון,

לים התיכון.

שמא תאמר קרובה הייתה?

הייתה קרובה ביתר לים?

אומרת הגמרא, רחוקה הייתה מיל.

הייתה מרחק קילומטר מהים התיכון.

טניה,

רבי אליעזר הגדול אומר,

שני נחלים יש בבקעת ידיים,

אחד מושך אל לך ואחד מושך אל לך.

ושיערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם,

שני שליש מים,

שליש דם.

במתניתא תנא,

שבע שנים בצרו גויים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל.

אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן כרחה,

סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים.

בבקעה זו

הרג נבו זרעדן רב טבחים

211 ריבו.

זאת אומרת שתי מיליון,

מעל שתי מיליון,

ובירושלים הרג 94 ריבו 900 אלף.

940 אלף.

על אבן אחת!

עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה.

לקיים מה שנאמר, ודמים בדמים נגעו.

אשכחל אדמדי זכריה דאבה כמרתח וסלק.

מצא נבו זרעדן, רב הטבחים,

מצא את הדם, ראה את הדם הזה של דמו של זכריה,

מבעבע,

פותח,

עולה.

אמר, מאי היי?

מה זה?

אמרו לו,

זה דם זבחים דאישתפוך.

זה מהזבחים של בית המקדש,

זה דם הזבחים.

עאי תדמה ולא יתדמו.

מה הוא עשה הבדק?

הביא דם של בהמות.

זה לא היה דומה לדם הזה.

אמר להוא,

אי אמריתו לי מוטב

ואילאב

מסרקנה לבשריכו במסרקת ופרזליה.

אם אתם לא תגידו לי מה האמת פה,

אני הולך לסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל.

אמרי לה, אמרי ליה,

מה הנאמר לך?

מה נאמר לך?

איי איי איי, נביאייה אהבה בן,

היה לנו נביא בתוכנו.

דאבה כמוך חלן במילי דשמיא,

שהיה מוכיח אותנו בענייני שמיים.

קמנן אלווה וקטלינן ליה.

קמנו עליו והרגנו אותו.

ואה כמה שנים ולא קנאייך דמי.

זה כבר כמה שנים ככה

הדם שלו לא נח, רותח ועולה.

אמר להוא, אמר להם,

אנא מפייס נא לה, אני אפייס אותו.

מה הוא עשה?

אייטה סנדרי גדולה וסנדרי קטנה,

הביא את גדולי החכמים מהסנדרין הגדול והסנדרין הקטן.

קטל אלווה

הרג את כולם

על הדם

של זכריה הנביא

ולא נח.

לא נח הדם.

בחורים ובתולות קטל אלווה

ולא נח.

הייטה תינוקות של בית רבן,

הביא תינוקות של בית רבן,

קטל אלווה, הרג על הדם של זכריה הנביא

ולא נח.

אמר לה,

זכריה זכריה,

טובים שבהן איבדתם

נאיך לך דאבדינו לכולהו

את הטובים שבהם חיסלתי.

אתה רוצה שאני אגמור את כולם?

כי אמר להכי נח.

כשהוא אמר לו כך,

אדם

הפסיק לבעבר.

באי שעתה

הרהר תשובה בדעתה.

אמר

ומה אם על נפש אחת כך?

ההוא גברא דקטל כל הנה נשמטה על אחת כמה וכמה.

פתאום הוא קלט, נפל לו האסימון.

אמר

אותו נבוזרדן, רב הטבחים,

רב הרוצחים,

מה הוא אמר?

אם על נפש אחת של זכריה הנביא

כך הייתה הנקמה,

אז על כל אלה שהוא הרג כדי להרגיע את הדם של זכריה הנביא,

מה מחכה לו?

ערק

אזל שדר שתר פרטטה בביתה והיא גייר.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, אתם שומעים?

נבוזרדן,

גדול הרוצחים.

מבין

מה שהרבה אנשים לא מבינים.

עשה קל וחומר.

ברח,

שלח שטר צוואה לביתו,

מתגייר.

אומרת הגמרא תנא,

נעמן גר תושב היה.

נבוזרדן,

גר צדק היה.

נעמן, כשראה את הנס עם הצרעת חלב,

שריפא אותו הנביא,

עם כל זה

לא התגייר ליהדות.

רק גר תושב.

אבל נבוזרדן,

רב הטבחים,

גר צדק.

חזר בתשובה אמיתי.

מה היה שכרו, אומרת הגמרא,

של נבוזרדן, רב הטבחים?

איי, איי, איי.

בואו נראה.

הגמרא מספרת

שמבני בניו של המן

למדו תורה בבני ברק.

שמעתם?

מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים.

מבני בניו של סנחריב

לימדו תורה ברבים.

מי אלה?

מן אינון?

שמעיה ואבטליון.

היינו דכתיב,

נתתי את דמה על צחי אחסלע לבלתי היכסות.

כך כתוב בנביא יחזקאל.

זה מה שנאמר, הפסוק הזה נאמר

על עם ישראל,

כן?

שם בתחילת הפסוק כתוב

להעלות חמא, לנקום נקם.

נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי היכסות.

זה מתאר את העניין שמה שעשה נבוזרדן,

שהיכה את כולם שמה על אותה אבן

ששם היה מבעבע דמו של זכריה הנביא.

אז הגמרא פה לא מגלה לנו מה היה שכרו של נבוזרדן,

אבל ברור לנו

שאם על המן סיסרא סנחריב

זה היה התוצאות,

אז מסתמה שגם הוא קיבל שכר שכזה.

אומרת הגמרא,

הקול קול יעקב

והידיים ידי עשיו.

הקול

זה אדריאנוס קיסר,

שהרג באלכסנדריה של מצרים שישים ריבו,

שש מאות אלף,

על שישים ריבו,

על שש מאות אלף,

כפליים כיוצאי מצרים.

קול יעקב זה אספסיאנוס קיסר.

שהרג בהכרח ביתר ארבע מאות ריבו.

ועמר אליו, יש שאומרים, ארבעת אלפים ריבו.

והידיים ידי עשיו,

זו מלכות הרשעה,

שהחריבה את ביתנו,

ושרפה את היכלנו,

והגליתנו מארצנו.

דבר אחר נדרש על הפסוק הזה.

הקול קול יעקב,

אין לך תפילה שמועלת

שאין בה מזרעו של יעקב.

כדי שהתפילה תעבור,

צריך שיהיה שם איזה מישהו מזרעו של יעקב, איזה יהודי.

וידיים ידי עשיו,

אין לך מלחמה שנוצחת

שאין בה מזרעו של עשיו.

כדי שהמלחמה תצליח,

צריך שיהיה שם לפחות איזה אחד מזרעו של עשיו.

וְאַיְנּוּ דָּעָמַר רִבִי אל־עָזּר,

בְשֹׁוֹת

לְשֹׁוֹן תְחָוֶה.

כך כתוב באיוב.

מה פירוש? מה הכוונה?

אומרת הגמרא, בחרחורי לְשֹׁוֹן תְחָוֶה.

דָהִיְנּו,

מתי שמתחיל אקשן בפה,

מלחמות בפה,

תתחבא.

כשמתחיל מחלוקות בפה,

שם כבר

תמצא לך מחוו.

בשעות לשון תְחָוֶה.

אמר רבי יהודה, אמר אב,

מהי דכתיב, מה זה שכתוב,

על נהרות בבל,

שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון.

אומרת הגמרא,

מלמד,

שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

ושימו לב, דוד המלך

היה לפני החורבן, עוד לפני שנבנה בית ראשון בכלל.

והוא כבר כותב בתהילים

על נהרות בבל,

שזה חורבן ראשון,

שם ישבנו,

גם בכינו בזוכרנו את ציון.

איך יכול להיות?

איך דוד המלך אומר בתהילים את זה?

אבל זה היה עוד לפני החורבן.

אומרת הגמרא,

מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד וחורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

חורבן בית ראשון,

שנאמר על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו.

ובית שני,

שכתוב שם באותו מזמור,

נכתיב

זכור אדוני לבני אדום את יום ירושלים,

האומרים ערו ערו עד היסוד בה.

אז

חורבן בראשון זה בבבל, חורבן בית שני זה באדום, ברומי,

על ידי רומי.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

ואיתמה, ואם תרצה לומר, רבי עמי,

ואמרה לה במתניתא תנא,

מעשה בה ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון.

תפסו ארבע מאות ילדים וילדות,

שבו אותם לקלון.

מה זה לקלון?

שלקחו אותם, שמר רחם,

להשתמש בהם לכל מיני דברים,

גרועים ביותר.

רחמונו לסרן.

זה לא רק לעבדות,

זה לזנות, רחמנא ליצלן.

הרגישו בעצמן למה הם מתבקשים.

הבינו, הילדים האלה הבינו מה הולכים לעשות איתם.

אמרו,

אם אנו טובעים בים,

אנו באים לחיי עולם הבא?

אם הם כביכול מתאבדים עכשיו.

קופצים לים.

זו התאבדות.

אז מה, הם יאבדו את העולם הבא? מה עדיף?

להגיע למה שמתכננים עליהם

או לקפוץ לים?

דרש להן הגדול שבהן.

אמר להם פסוק

ואת הדרשה שלו.

כתוב בפסוק בתהילים

אמר השם מבשן אשיב

אשיב ממצולות ים.

מה זה מבשן אשיב?

מבין שני אריה.

אשיב ממצולות ים

אלו שטובעים בים.

כיוון ששמעו ילדות כך,

הבנות שמעו ככה,

קפצו כולן ונפלו לתוך הים.

נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו,

מה הללו שדרכן בכך?

כך אנו שאין דרכנו בכך בתור בנים,

שיעשו בהם מעשי נבלה.

אז על אחת כמה וכמה

אף הם קפצו לתוך הים.

ועליהם הכתוב אומר,

כי עליך הורגנו כל היום,

נחשבנו כצום טבחה.

ורב יהודה אמר,

זו אישה ושבעה בניה.

כולם מכירים את זה בדרך כלל בתור חנה ושבעת בניה.

אבל צריך לדעת

שיש מקום אחר

אין שמה חנה,

אלא

קראו לה מרים בת נחתום.

אז בחלק מהמקומות

כתוב כך, בחלק מהמקומות כתוב חנה.

בכל אופן,

אותה אישה

- אטיוהו קמא לקמא דקיסר.

הביאו את הבן הראשון שלה

לפני הקיסר.

אמרו לה,

פלח לעבודה זרה, תעבוד את העבודה הזרה.

אמר להוא, כתוב בתורה, אנוכי אדוני אלוהיך.

אפקוהו וקטלוהו, הוציאו אותו, הרגו אותו.

- ועטיוהו לאידך לקמא דקיסר.

הביאו את השני.

לפני הקיסר אמרו לה, פלח לעבודה זרה.

אמר להוא, כתוב בתורה, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

אפקוהו וקטלוהו, הוציאו אותו והרגו אותו.

עטיוהו לאידך, הביאו את השלישי.

אמרו לה, פלח לעבודה זרה, תעבוד לעבודה זרה. אמר להוא, כתוב בתורה, זובח לאלוהים יוחרם.

עפקו וקטלוהו.

עטיול אידך,

נביאות הרביעי,

אמרו לה פלח לעבודה זרה, אמר להו, כתוב בתורה לא תשתחווה לאל אחר.

עפקו וקטלוהו.

עטיול אידך, אמרו לה פלח לעבודה זרה, אמר להו, כתוב בתורה שמא ישראל, אדוני אלוהינו,

אדוני אחד.

עפקו וקטלו.

עטיהו לאידך, אמרו לפלח לעבודה זרה,

אמר לאו כתוב בתורה,

וידעת היום והשאבות אל לבביך,

כי אדוני הוא האלוהים בשמיים ממעל

ועל הארץ מתחת אין עוד.

עפקו וקטלו.

עטיהו לאידך,

אמרו לפלח לעבודה זרה,

אמר להו, כתוב בתורה, את אדוני האמרת היום,

ואדוני האמירך היום.

כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר,

ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת.

עכשיו זה כבר בעיה, זה האחרון, זה השביעי.

פדיחה לקיסר.

אמר לקיסר,

אש דלך גושפנקה

וגחין ושקלה,

כי היכה דלמרו קבל עליה הורמנה דמלכה.

הוא אומר לו, אתה יודע מה? בוא נעשה קומבינה.

אל תשתחווה לפסל.

אני אזרוק

איזה חותמת לרצפה, אתה תתכופף,

תרים אותה,

וככה הגויים יחשבו שאתה קיבלת את פקודת המלכות,

ותנצל.

אמר לאותו ילד, תשמעו, עומד לפני קיסר

של כל רומי,

אומר לו, חבל עלך קיסר,

חבל עלך קיסר.

על כבוד עצמך כך,

על כבוד הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה.

אמר לו, תראה איך אתה, אכפת לך מהכבוד שלך,

שאנחנו שבעה עין פרפרנו אותך,

ולא הצלחת.

אז אתה מוכן לעשות קומבינה,

לזרוק חותמת בשביל שלא יהיו לך בושות.

אז אתה רוצה שאנחנו נבייש את אבינו שבשמיים,

שלא עמדנו בקריטריון?

איי, איי, איי, איי, איי.

אפקו למיקטלה. הוציאו אותו להרוג אותו.

אמרה לו, אמי.

אמרה להם אימא שלו,

יהבו ניאלי ואנשקה פורתא.

תנו לי אותו שאני אוכל לתת לו קצת נשיקה.

אמרה לו,

בניי,

לכו ואימרו לאברהם אביכם,

אתה עקדת מזבח אחד,

ואני עקדתי שבעה מזבחות.

אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה.

יצאה בת קול ואמרה.

יצאה קול, בת קול מהשמיים.

מה אומרת?

אם הבנים שמחה.

רבי יהושע בן לוי אמר,

זו מילה

שניתנה בשמיני.

על מה הוא מדבר?

על הפסוק שאמרנו מקודם.

כתוב כי עליך הורגנו כל היום.

אז זה גם נאמר על מצוות מילה.

רבי שמעון מלקיש אמר,

אלו תלמידי חכמים שמראים הלכות שחיטה בעצמן.

כן?

אז זה הכוונה, כי עליך הורגנו כל היום.

אז ה...

התלמידי החכמים, כשהם מדגימים את השחיטה,

אז לפעמים כשהם מדגימים איך שוחטים, הם נפצעים.

דאמר רבא,

כל מילה, לך זה אינש בנפשה,

בר משחיטה

ודבר אחר.

זאת אומרת,

כל דבר אדם יכול להדגים.

לאחרים,

חוץ משחיטה,

ודבר אחר, הכוונה לתשמיש.

שזה לא מראים איך עושים,

איך שוחטים.

רב נחמן בר יצחק אמר,

אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה.

זה הכוונה, כי עליך הורגנו כל היום.

כי את רבי שמעון מלקיש,

ואמר רבי שמעון מלקיש, אין דברי תורה מתקיימין,

אלא במי שממית עצמו עליהם,

עליהם, שנאמר,

זאת התורה,

אדם כי ימות באוהל.

אמר רבא ברבר חנה,

אמר רבי יוחנן,

ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו

בראשי הרוגי ביתר.

רבי ינאי ברבי שמעון אומר,

אמר,

שלוש קופות

של ארבעים ארבעים סאה,

שלוש סלים גדולים

של ארבעים ארבעים סאה של תפילין נמצאו.

במתניתא תנא,

כשאומרים במתניתא הכוונה לברייתא, משנה חיצונית,

אז שמה כתוב ארבעים קופות של שלוש שלוש סאין.

אז כביכול מחלוקת.

אומרת הגמרא,

לא פליגיה,

לא חלוקים רבי יוחנן ורבי ינאי.

למה?

פה הוא מדבר על התפילין של ראש,

הא דרשא,

הא דרעא,

והוא מדבר

על התפילין

של יד.

אז איך זה מסתדר?

תכף תראו.

אלא מה?

שחלק מהם,

כשהרגו אותם, כשרצחו אותם,

חלק מהם היו

עם תפילין של יד רק,

כי הם רק הניחו

או שהם היו בשלב של להוריד.

חלק מהם היו עם תפילין של ראש,

וחלק מהם

היו עם תפילין של יד ושל ראש.

לכן יש הבדל

בין

שתי הדעות

של רבי יוחנן ורבי ינאי.

אבל בעצם שניהם אמרו את אותו דבר.

אמר רבי אסי,

ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת.

ארבעה קבין של מוח של תינוקות

שרוצצו את הגולגולת שלהם

על אבן אחת.

עולה אמר,

תשעה קבין,

לא ארבעה.

אמר רב כהנא,

והיא תמה, ואם תרצה לומר, שאלה בר מרי,

מהי קרעה?

איפה זה רמוז?

מה שכתוב בתהילים

בת בבל השדודה,

אשרי שישלם לך.

ושם כתוב, אשרי שיוחז וניפץ את עוללייך אל הסלח.

מידה כנגד מידה

זה מה שעשו לתינוקות

של עם ישראל.

אומר מגילת איכה

בני ציון היקרים המסולאים בפז

שואלת הגמרא, מה עם מסולאים בפז? מה הכוונה? מה זה מסולאים בפז?

אי למה אם תאמר

דאבו מחפה בפיזה

אם תגיד שהם היו מחופים, מכוסים בפז, בזהב

ואה אמרי דאבי רבי שלה

ולא אומרים

בבית המדרש של רבי שלה

תרתי מתכלה איסתרא פיזה נחות בעלמא

חדה ברומי ואחדה בחולי עלמא

שתי משקלות

של זהב ירדו לעולם

אחד נמצא ברומא ואחד התחלק לכל העולם

אם זה ככה

אז בוודאי לא שייך להגיד שבני ירושלים היו מסולאים בפז, היו מכוסים בפז

שהרי אין מספיק פז בעולם כולו

אז אומרת הגמרא, אלא

שהיו מגנין את הפז ביופיין

מרוב שהם היו יפים

הפז היה מגונה ליד היופי שלהם

של אנשי ירושלים

מעיקרא חשיבי דרומאי

אבו נקטה בליונה דגושפנקה

ומשמשי ערסיו

כשהם היו משמשים הרומאים הם היו שמים

איזה דמות דיוקן של משהו יפה

כדי שיצאו להם ילדים יפים

מכאן ואילך מייטו בני ישראל

ואסרי בחרעא דפוריו ומשמשה

היו לוקחים איזה ילד יהודי

קושרים אותו למיטה ומסתכלים עליו

אמר לאחד לחברי

הביאו שני ילדים כאלה

קשרו אותם למיטה

ואז אחד אמר לחבר שלו מהיהודים, הילדים האלה

אה, היכה כתיבה?

זה איפה כתוב בתורה

מה שקורה איתנו?

אמר גם כל חולי וכל מכה שלו כתוב בספר התורה הזאת

בקללות שם, בצח קללות אחרי כל ה-98 קללות

כתוב שם

שלא רק ה-98 מכות, קללות

גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת

אז אומר לו שם רמוז מה שקורה איתנו

אמר כמה מרחק נא מדוך תפלן

שואל אותו כמה עוד נשאר לי

ללמוד

כדי להגיע לפסוק הזה

עוד לא הגעתי לפסוק הזה

אמר לאנגד פוסטה ופלגה

תמשוך יריעה וחצי, הרי הם היו לומדים

בספר תורה אורגנל

לא היה להם ספרי דפוס כמו היום שלנו יש

הם היו לומדים בספר תורה

אז הוא אומר לו אתה נמצא יריעה וחצי בלימוד שלך לפני הפסוק הזה

תמשוך יריעה וחצי ואתה תגיע לפסוק הזה

שאתה לא מכיר אותו

אמר לי

אם מתי לגבי

לא הצטריך לך

אם הייתי מגיע לפסוק הזה

אז לא הייתי צריך אותך, למה הייתי יודע בעצמי מה כתוב שם

אמר רב יהודה, אמר שמואל

למה הגמרא דרך אגב סיפרה לנו את זה?

מה זה הסיפור הזה על הילדים? שואל אותו איפה כתוב

אם ככה לא הייתי צריך אותך, מה הולך פה?

רבותיי תראו מה זה,

ילדי ירושלים כתוב שהיו חכמים

מה הוא שואל אותו?

באיזה מציאות הם נמצאים?

באיזה מצב הם נמצאים?

קשה ביותר.

הוא שואל אותו איפה זה כתוב בתורה?

איפה רמוז?

תראה איפה מונח

ראש של ילד יהודי

שהוא מחפש כל דבר, את המקור שלו.

איפה זה כתוב?

למה זה קורה לנו?

מה אצלנו לא בסדר?

הגמרא לא מספרת סתם סיפורים.

היא מלמדת אותנו דרך חיים.

איך צריך לחיות?

איך צריך לחשוב?

איך צריך לדבר?

איי, איי, איי, איי, אמר רבי יהודה, אמר שמואל, משום רבן שמעון בן גמליאל,

מאי דכתיב, מה זה שכתוב?

איני עוללה לנפשי מכל בנות עירי.

שוב, פסוק באיכה.

עונה הגמרא,

ארבע מאות בתי כנסיות היו בהכרח ביתר.

ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות.

וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות

של בית רבן.

וכשהיה אויב נכנס לשם,

היו דוקרים אותן בחוטריהן.

זאת אומרת, התינוקות היו דוקרים את הרומאים.

הם מה היו דוקרים אותם?

בחוטריהן.

הם הקולמוס, הם הקנה שלהם,

שכותבים.

וכשגבר אויב ולכדום,

כרחום בספריהם

והציתום באש.

תנור רבנן,

מעשה ברבי יהושע בן חנניה,

שהלך לכרח גדול שברומי.

אמרו לו,

תינוק אחד יש בבית האסורים.

יפה עיניים וטוב רואי,

וקבוצותיו סדורות לו טלטלים.

הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר,

אתם זוכרים, אמרתי את החידוש הזה בשמו של הגאון מבין מה היה מיוחד בתינוק הזה.

מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבו זזים.

ענה אותו תינוק ואמר,

הלא אדוני זו חתן הוא לו,

ולא עבו בדרכיו הלוך,

ולא שמעו בתורתו. זה המשך הפסוק.

ענה לו.

מה אמר לו?

אמר,

מובטחני בו

שמורה הוראה בישראל.

ואז הוא נשבע,

שאינו זז משם עד שהוא יפדה אותו בכל ממון שפוסקים עליו.

אמרו,

לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה.

ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

ומי הוא? מנו.

רבי ישמעאל בן אלישע.

אמר רב יהודה, אמר רב,

מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע,

שנשבו לשני אדונים.

לימים נזדווגו שניהם במקום אחד,

שני האדונים האלה.

נפגשו.

זה אומר, יש לי עבד שאין כי אופיו בכל העולם,

וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כי אופיה.

אמרו, בוא ונסיים זה לזה.

בואו נחתן אותם

ונחלק בוולדות.

נתחלק ב...

בנכדים.

במרכאות.

הכניסום לחדר.

זה ישב בקרן זווית זה,

וזו ישבה בקרן זווית זה.

זה אומר, אני כהן בין כהנים גדולים.

אשא שפחה?

וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים.

אנסה לעבד?

ובחו כל הלילה.

עכשיו, שניהם בחושך, הם לא יודעים מי השני שנמצא בחדר.

הם לא יודעים שהם אחים.

כיוון שעלה עמוד השחר,

הכירו זה את זה,

ונפלו זה על זה,

וגעו בבכייה עד שיצאה נשמתן.

ועליהן כונן ירמיה,

על אלה אני בוכייה,

עיני עיני יורדמיים.

אמר אש לקיש,

מעשה ביישחת,

וצופנת בת פניאל שמה,

צופנת,

שהכל צופין ביופייה.

בת פניאל,

בתו של כהן גדול ששימש לפניי ולפנים.

שנתעלל בה שביי כל הלילה.

מישהו שבה אותה,

מתעלל בה כל הלילה.

למחר היא לבישה

שבעה חלוקים והוציאה למוכרה.

בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

אמר לו, הראיני את יופייה.

אמר לו, רקע,

אם אתה רוצה לי כך, קח,

שאין כי יופייה בכל העולם כולו.

אמר לו, אף על פי כן,

הפשיטה ששת חלוקים ושביעי

קרעתה

ונתפלשה באפר.

אמרה לפניו,

ריבונו של עולם,

אם עלינו לא חסת,

על קדושת שמך הגיבור, למה לא תחוס?

ועליה כונן ירמיה בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר.

אבל יחיד עשי לך

מספד תמרורים,

כי פתאום יבוא השודד עלינו.

עלינו,

עלייך לא נאמר,

אלא עלינו,

כביכול עלי ועלייך בה שודד.

מה זאת אומרת?

שהקדוש ברוך הוא כביכול

עונה לה

ואומר לה,

שכביכול גם הוא משתתף בצער הזה ושמו מתבזה.

אז כביכול הקדוש ברוך הוא אומר,

כי פתאום יבוא השודד עלינו.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, אמר רב יהודה, אמר רב,

מה זה שנאמר, מהי דכתיב,

ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו.

זה פסוק בנביא מיכה.

אומרת הגמרא, מעשה באדם אחד

שנתן עיניו באשת רבו.

ושוליה דנגריהווה.

פעם אחת

הוא צריך רבו ללוות.

אמר לו,

שגר אשתך אצלי ואלווינה.

תשלח את אשתך אליי ואני אתן לה את הכסף של ההלוואה.

שיגר אשתו אצלו.

שהה עימה שלושה ימים.

קדם ובא אצלו,

אמר לו, אשתי ששיגרתי לך, היכן היא?

אמר לו, אני פטרתייה לאלתר.

ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

אמר לו, מה עשה?

אמר לו, אם אתה שומע על העצתי,

גרשה.

אמר לו, כתובתה מרובה.

אמר לו, אני אלווהך ותן לה כתובתה.

עמד זה וגרשה.

הלך הוא

ונשאה.

כיוון שהגיע זמנו

של הרב לפרוע את הכסף,

ולא היה לו לפרעו,

אמר לו, בוא ועשה עימי בחובך.

זאת אומרת,

בוא, תעבוד אצלי.

במקום לשלם,

תעבוד אצלי.

והיו הם יושבים ואוכלים ושותים.

זאת אומרת, הוא,

הראשו הזה,

ואשתו של הרב, שהיא כרגע אשתו,

והם אוכלים ושותים,

והוא עומד ומשקה עליהן, הרב הזה.

והיו דמעות נושרות מעיניו

ונופלות בחוסיהן.

ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.

על אותו רגע שהדמעות שלו נכנסו לתוך הכוסות שלה ושלו,

נחתם גזר הדין

על כל עם ישראל.

ועמרי לה,

ויש אומרים,

על שתי פתילות בנר אחד.

זה ברמז עניין של אשת איש.

רבותיי, אלה זה בעצם המעשיות

שמובאות

בגמרא במסכת גיטין.

שמתארות

בעצם את כל מה

שגרם ונגרם

לעם ישראל

בתקופת החורבן.

בלאו הכי צריכים לנו יומיים לפני תשעה באב

להפנים ולהבין

שחייבים לנו להתעורר

ולעורר אחרים.

כי ריבונו של עולם, אבא שבשמיים,

בוודאי רוצה לתת לנו את הגאולה.

והוא מחכה לנו,

כמו שהוא אומר,

שובו בנים

ואשובה עליכם.

השם מזכה את כולנו.

חזקים וברוכים.