פרשת מטות מסעי | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יש מנחם אב

פרשת מטות מסעה.

נדבר בעזרת השם קצת על העניין

של חורבנות הבית.

לפני כן נקדים ונאמר,

בשבוע שעבר

ייתכן שאמרתי בטעות פרשת וירא במקום פרשת וירא.

אני לא זוכר בדיוק אם אמרתי ככה או לא ככה,

אבל צריך לומר פרשת וירא.

היה עוד מקום שנתקעתי קצת עם הפסוק

אם בי שרים יסורו.

צריך לומר יסורו.

טוב.

ובכן,

ידוע שבית המקדש הראשון

חרב

בעוון גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה.

בית המקדש השני חרב

ועוון שנאת חינם.

ונשאלת השאלה,

מה זה שנאת חינם?

אמר לי מישהו ששנאת חינם זה שאתה שונא מישהו בלי סיבה.

אמרתי לו, מי ששונא מישהו בלי סיבה צריך אשפוז בלי בדיקה.

משהו אצלו לא בסדר, הוא קוקו.

למה שתשנא מישהו בלי סיבה?

צריך סיבה.

מה זה בלי סיבה?

אז זה ודאי לא שנאת חינם.

חינם, כי התורה לא דיברה על משוגעים.

אמר לי מישהו אחר ששנאת חינם זה שאתה שונא מישהו ואתה לא מבקש על זה תמורה.

בחינם שונא אותו.

גם זה לא הסיבה לחורבן הבית.

אז אם

זה לא זה ולא זה,

אז מה נשאר עוד? מה זה שנאת חינם?

שנאה, אני מבין מה זה.

אבל מה הקטע של חינם?

התוספת חינם פה משנה את כל העניינים. מה זה חינם?

כדי להבין את זה, אנחנו נעשה הפוך, נלך הפוך.

מה זה אהבה?

אהבה. אהבה ידועה

זה נתינה לא על מנת לקבל.

נכון?

אז מה זה אהבת חינם?

הרי בלאו הכי, באהבה אתה נותן לא על מנת לקבל.

אז מה זה תוספת חינם?

גם פה יש בעיה עם החינם.

אה?

שימו לב,

כשלי אכפת

ממישהו שאני מכיר,

אז זה אהבה.

אני נותן לו, לא על מנת לקבל.

אבל אם אכפת לי ממישהו שאני לא מכיר,

זה אהבת חינם.

בסדר?

אם נהפוך את זה עכשיו לשנאה,

שנאה

זה כשלא אכפת לי ממישהו שאני מכיר.

קורה איתו משהו, ולא אכפת לי.

לא מפריע לי.

לא רוצה להגיד טוב לי, אבל לא מפריע לי.

זה נקרא שנאה.

אז מה זה שנאת חינם?

כשלא אכפת לי ממישהו שאני לא מכיר.

שמעתם?

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

אתם יודעים כמה דוגמאות יש כאלה?

בלי סוף,

בחיי היום-יום, אבל זה ניתן בהמשך.

רבותיי,

מפאת זה שאנשים לא יודעים

את מה שאמרתי לכם עכשיו,

עד עתה לא תיקנו את חורבנות הבית.

משום שהרבה אנשים מדברים על כל מיני סיטואציות בחיים שלהם,

ואומרים, אתה רואה? זו שנאת חינם. הנה, אתה רואה? זו דוגמה, זו שנאת חינם. זה לא שנאת חינם.

זה שנאה, זה תוצאה של קנאה וכדומה,

אבל זה לא שנאת חינם מה שהתורה מדברת.

עכשיו,

הרי

אם בית המקדש חרב הראשון

על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה,

לתקן את זה,

כל הדור ייקח לנו עוד אלפיים שנה לפעות.

היום, לך תתקן גילוי עריות, שפיכות דמים,

עבודה זרה של כל הדור,

שמרחם איזה מצב אנחנו נמצאים.

בטח שיש עבודה זרה.

עבודה זרה?

בלי סוף יש.

לא,

פה בארץ.

כמה יש לך מתבוללים, כמה יש לך מתנצרים,

כמה יש לך כל מיני כתות, יש לך עשרות כתות כאן בארץ.

לא, זה עבודה זרה אורגינל.

עבודה זרה אורגינל.

ולא רק זה,

יש לך גם את כל המרקעים.

עצם זה שאתה צופה

בכל מיני סרטים דוקומנטריים

שמדברים על הנושא הזה, אתה מתחבר לעבודה זרה.

וכולי וכולי.

איי, איי, איי.

בגילוי עריות, מנדקר שמה,

שפיכות דמים, השם מרחם.

אז איך נתקן?

אז נראה

שיהיה לנו יותר קל לתקן את השנאת חינם, וכך נביא את הגאולה.

מה הבעיה?

זה קצת נראה יותר קל, קליל כזה, מה הבעיה?

ואני שואל את השאלה, אם זה יותר קל,

אז איך זה יכול להיות שאלפיים שנה לא הצליחו לתקן את השנאת חינם?

את הגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים תיקנו אחרי שבעים שנה?

עבודה שנבנה, בית המקדש השני.

סימן שהעבירות הללו תוקנו.

אבל השנאת חינם מאלפיים שנה עוד לא תוקן.

אז אתה רואה ששנאת חינם

היא יותר קשה לתיקון מאשר שלושת העבירות החמורות בתורה.

ואחת הבעיות הקשות ביותר בעניין זה שאנשים, כמו שאמרתי, לא יודעים להגדיר מה זה שנאת חינם.

וכל זמן שלא יודעים להגדיר, לא יודעים את מה לתקן.

ולכן חשוב לדעת

ששנאת חינם

זה בעצם האכפתיות שלנו אחד מהשני.

לדוגמה,

אדם אומר לך, תשמע,

מה אתה רוצה, שאני אתערב?

שיקחו אותי חשוד,

בסוף אני אשב בכלא בגללו.

וגם אם לא, מה, יום עבודה אני אשרוף ככה על פאדי רק בשביל לתת חדות?

גם מי ישלם לי יום עבודה?

ככה אנשים מדברים.

וזה כאילו פשוט, ברור.

ואיפה האכפתיות?

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

איפה האכפתיות?

אז בואו נראה

מה אומרת הגמרא, מה מספרת הגמרא?

על מה חרב בית המקדש? כולם מכירים את הסיפור הזה, אבל אנחנו בעזרת השם

קצת ננסה לסבך אותו.

הגמרא מספרת,

אמר רבי יוחנן,

מהי דכתיב,

מהו שנאמר,

אשרי אדם מפחד תמיד,

ומקשה ליבו יפול ברעה. דיברנו על זה בשבוע שעבר, אם אתם זוכרים.

אז אדם צריך ממה לפחד?

מהעמונות שלו.

שלא ייפול בעמונות, שלא יעשה חטאים.

אבל מי שמקשה ליבו,

ייפול ברעה.

אדם שחושב, אצלי הכול בסדר, אני לא דואג, הכול יהיה אצלי בסדר,

סופו שייפול.

אומרת הגמרא,

אָקמצא וברְקמצא חרוב ירושלים.

על מה חרבה ירושלים?

על קמצא ובר־קמצא.

התרנגולה ותרנגולתה

חרוב טור מלכה.

בגלל תרנגול ותרנגולת

נחרב המקום ששמו הר המלך.

אָשָּׁקָה ד־רִסְפָק

חרוב העיר ביתר.

העיר ביתר

נחרבה

נחרבה בגלל

הקרש היתד של המרכבה.

זו הכותרת.

ואז מספרת הגמרא כך

אָקמצא ובר־קמצא חרוב ירושלים.

דעהו גברא,

שההוא האיש והגמרא לא מספרת את שמו, לא אומרת את שמו.

דרַרָחָמֶה קָמְצָּה,

האוהב שלו היה קרוי קָמְצָּה,

וְבָעַל ד־וָבֶה,

השונא שלו,

בר־קָמְצָּה.

לפי חלק מהמפרשים,

בר־קָמְצָה השונא הוא בעצם היה הבן של קמצא האוהב.

כי כתוב בר־קָמֶצֶה,

הבן של קמצָּה.

אז אותו גברא, אותו איש,

עבד סעודתה,

עושה משתה גדול, עושה סעודה,

אמר ל־לְשָׁמָעֶה,

אמר לְשָׁמָּה שלו,

זִלְעִיְתִי,

זִלְעִיְתִי לִי קָמְצָּה.

לך תקרא לְקָמְצָּה, תזמין אותו.

עזָל,

היְתֶה לְברְקָמְצּה.

תָעוּת,

תָעִיְתָּעִיְתָּעָה,

הזמין את ברְקָמְצָה הָשֹׂונֵה.

עָתָה,

אשְׁכָּה דָּה וְיְתִיו,

איך אומרים, הוא מסתובב

עם הצלם בסעודה, מצטלם בשולחנות, פתאום הוא קולט את ברְקָמְצֶה הָשֹׂונֵה שלו, יושב בשולחן.

אמר לְמִגְדִי,

אהו־גְדִי, אהו־גָּבְרָה?

בָעַל דְּבָבָה, אהו־גְבְרָה?

מַי בְיְא אִתָּה?

מה אתה עושה פה? אתה הרי השונא שלי, מה אתה נדחף לכאן?

איך הגעת לפה?

קום פוק!

קום ותצא!

אמר לְברְקָמְצָה,

הּוִאִיל וַעְתָּהִי שָׁבְקָן,

וְיָאִבְנָה לָכְדָמֶה מַדְאָכִילְנָה וְשַׁתֵנָה.

היות וכבר הגעתי.

אז תעזוב אותי ואני אשלם על מה שאני אוכל ואני שותה.

כמו היום שאתה הולך לאירוע,

מזמינים אותך לאירוע,

מה אתה נותן מתנה בדרך כלל?

כמה שעולה המנה.

אז הוא אומר, אני אשלם על המנה.

איי, איי, איי.

הרי של מי הטעות פה?

מה, הוא בא מיוזמתו?

הטעות של השליח שלך.

זה היה תאריכתא שלך.

אז הוא אומר לו,

כן,

תעזוב אותי, תשאיר אותי פה.

אמר לְּלָה.

אמר לְּיְאֵיִּבְנָה לָּךְ דָּמֵי פַלְגָה דִסּעֻדַתּּךְ.

אני מוכן לשלם לך חצי מהאירוע.

רק

רד ממני.

אמר לְּלָה.

אמר לְּיָיּבְנָה לְּעַיִּדְּּהְיִּהּכְּלָהֻדַה תֵחֶּלְהֻדֶה.

כל הְּסּ֥עֻדַה אני מוכן לשלם. איך אומרים? צָלָמְ לָּעִקָה.

הזמנות.

כל האירוע עליי.

אמר לְּלָה.

נַקְתֵדֵה בִדֶה וּאֻקְמֵה וַאַפּקֵה.

תפס אותו ביד,

הקים אותו

וזרק אותו החוצה.

אמר

אותו בר-קמצא,

הואיל ואהבו ית ורבנן ולא מחו ב,

שמעמינא קניחא להוא.

הוא אומר, מה זה?

ישבו בסעודה הזאת כל מיני אנשים.

כל סוגי אנשים, אבל היו גם שם תלמידי חכמים.

איך זה שהם לא התערבו?

מה, לא היה אכפת להם?

מה זה הדבר הזה?

מכאן אני מבין שמעמינא שנוח להם כל הפדיחה שהוא עשה לי.

שמעתם?

איזיל איכול באו קורצה במלכה.

אם זה ככה,

אני הולך על כל הקופה, אמר אותו רשע.

מה הוא עושה?

הולך להלשין למלכות.

אני אראה להם מה זה אומר אותו רשע.

אזל,

אמר לי לקיסר, מרדו בך יהודאי.

היהודים מרדו בך.

אמר להם, מי אמר?

מי יגיד את זה?

אמר לה,

שדר להו קורבנה.

שלח להם קורבן.

חזית

אם מקרבין לה.

הרי גם הגויים היו מקריבים, שולחים קורבנות לבית המקדש.

אז הוא אמר, תשלח להם קורבן,

תראה, הם יקריבו את הקורבן שלך.

אזל,

שדר בידי עגלה טילטה,

טילטה.

הביא, שלח איתו עגל משולש.

מובחר.

ב... מה?

יש לזה כמה פירושים.

אחד אומר שמשולש

זה משולש לבטן, הוא שלישי לבטן.

ויש עוד כמה...

כמה הסברים, מה זה עגל משולש.

תראה את זה ברשי שם, איפה שהוא כותב שהוא נתן למלאכים לאכול, הוא נתן להם עגל משולש.

שם רשי מביא עוד כמה פירושים.

אז זה...

הוא הביא משהו מובחר, בכדי שלא יוכלו להגיד

שיש בעיה

עם העגל, ואז לא יקריבו.

בהדה דקעתה,

לפני שהוא הגיע,

הראש יוחזי בר-קמצן,

שדה במומה.

פגם את העגל, עשה בו מום.

איפה?

בניב שפתיים,

ואמרלה בדוקין שבעין.

זאת אומרת,

הוא פגם אותו,

עשה לו פצע בשפתיים,

ויש אומרים שהוא פגם אותו בעין.

יש דעה כזו ויש דעה כזו.

מה העניין?

אומרת הגמרא, דוכתא דלדידן הווה מומה ולדידו לאו מומהו.

לנו, היהודים,

זה נחשב מום,

ולגויים זה לא נחשב מום.

אז הוא בכוונה פגם שמה.

סבור רבנן לקרובה.

סברו חכמים להקריב אותו.

למה?

אפילו שהוא עם מום.

משום שלום מלכות.

אמר להוא ריבי זכריה בן אבקולס,

יאמרו בעלי מומים קרבים לגבי מזבח.

אם אנחנו נתיר את זה,

אז יגידו, אם ככה, מותר להקריב קורבן עם מום.

איך?

מי?

למה?

הנקודה היא

שהוא אמר את דעתו.

אנחנו כבר הסברנו בשיעורים קודמים,

שהיות והוא היה גדול,

תשימו לב שפה בגמרא כתוב, סבור רבנן.

חשבו לומר, אבל לא אמרו.

והוא היה הגדול שאמר את דעתו.

ברגע שהוא אמר את דעתו כבר לא חלקו עליו.

אבל הוא ברוב ענוותנותו הוא חשב שהוא הקטן,

לכן הוא דיבר ראשון.

אבל הם לא רצו כבר לשבור לו את המילה,

אז שתקו.

עכשיו הוא,

הסיבה שלו

היא בעצם

סיבה לדורות.

אם אנחנו עכשיו ניתן היתר כזה,

יבינו שזה מותר לדורות לעשות דבר כזה.

הוא בתור אחד מגדולי הדור לא יכול להתיר דבר כזה.

צריך למצוא פתרון אחר.

סבור למיקטלה.

חשבו חכמים, אם ככה, יש לו דין רודף.

צריך להרוג אותו.

זה לא לזל ולמה, שהוא לא ילך ויאמר.

אמר להם רבי זכריה,

יאמרו מטיל מום בקודשים, ייהרג.

מה ילמדו מזה אם אנחנו נהרוג אותו?

לא יגידו שזה מדין רודף.

יגידו שמי שמטיל מום בקודשים,

דינו מיתה.

מי שאינו מטיל.

לא, מי שמטיל מום בקודשים,

יחשבו שצריך להרוג אותו.

וזה לא נכון.

אמר רבי יוחנן,

ענוותנותו אשר רבי זכריה בן אבקולה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

והסברנו גם בפעמים הקודמות מה הקשר לענווה פה.

הוא פסק הלכה, מה זה קשור לענווה בכלל?

במאמר מוסגר,

תשימו לב

שרבי זכריה בן אבקולה לא מופיע כמעט, לא תמצאו אותו בחז״ל.

הוא לא מופיע בכל התלמוד. אולי בעוד מקום אחד תמצאו אותו,

וגם כן...

מקום אחד אני חושב שהוא נמצא עוד במקום אחד.

אבל הוא לא מופיע בתלמוד בכלל.

למה? כי הוא היה ענו.

אתם שומעים?

אבל הסברנו שמה העניין של הענווה שלו.

אז הגאון מווילנה אמר,

לא תענה על ריב

שם בפרשת משפטים,

וכתוב

לא תענה על רב בכתב חסר.

דהיינו שכאשר הרב הגדול מדבר כבר לא יכולים לחלוק עליו.

לכן מתחילים תמיד מן הצד,

הרבנים הקטנים מדברים אישונים והרב הגדול מדבר בסוף

כדי שלא לעבור על לא תענה על ריב.

לא תענה על רב.

אז לכן כתוב, סבור,

חשבו חכמים, אבל לא ענו לו. למה?

ברגע שהוא דיבר, אף אחד כבר לא יכול לחלוק עליו.

אז לכן רבי יוחנן אומר,

מה החריב את ביתנו? ענוותנותו.

שהוא חשב שהוא הקטן, והוא דיבר, ואחרים לא דיברו,

אז לא היה את המשך הפסוק אחרי רבים להטות.

כך הסביר את זה הגאון מבין לה.

הסיפור ממשיך, אנחנו נמשיך אותו בהמשך, אבל קודם כל אני רוצה פה

לעשות ניתוח,

ניתוח מצב.

חז״ל אומרים

שבית המקדש חרב על שנאת חינם.

עד כאן בסיפור הזה.

מי עשה את השנאת חינם?

מי עשה פה שנאת חינם?

על מה אתה מדבר?

אתה לא היית פה בהתחלה, אתה לא שמעת את ההגדרה של שנאת חינם.

זה לא מה שאנחנו מדברים עכשיו.

מה שאתה אומר זה נכון, זה לא קשור למה שאני שאלתי.

אז נשאלת השאלה, מי עשה פה את השנאת חינם?

בואו נראה.

אופציה ראשונה, אני נותן לכם כמה אפשרויות.

רגע.

רגע.

בואו נראה.

בואו נראה.

אפשרות ראשונה.

מי עשה את השנאת חינם?

נתחיל לפי הסדר.

בא על המסיבה.

ההוא גברא.

נגיד קראו לו שמעון.

שמעון עשה את כל הבלאגן.

למה?

תגיד אתה נורמלי?

המשרת שלך עשה את כל הפדיחה.

הוא עשה את הטעות.

הוא יד האריכתה שלך.

הבן אדם הגיע אליך לאירוע.

זאת אומרת שאם הוא כבר הגיע לאירוע הוא בא להתפייס?

הרי אתם שונאים אחד את השני.

השליח שלך בא להזמין אותו, ואם כל זה בא,

סימן שהוא התרכך.

נו אז מה אתה יוצא עליו עכשיו? עוד מלבין את פניו ברבים.

אפשר לעשות את זה קודם כל בשקט, אם לא מתאים לך.

אבל אתה רואה שהבן אדם כבר הגיע.

עכשיו אתה רואה גם שהוא מוכן לשלם את כל האירוע. דהיינו אתה מקבל את כל האירוע שלך חינם,

ואתה ממשיך בשנאה שלך.

יעני שנאה.

עד חינם

זה ממש אל-פאדי, מה קרה? אז אם הוא יישאר שם, מה קרה?

מקבל אירוע חינם, כל האירוע.

לא, ראש בראש אתה תצא מפה.

הוא עושה לו פדיחה ליד כולם.

כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

מה, אתה מאבד את כל העולם הבא שלך? מה, אתה נורמלי?

בשביל מה?

רגע, חכה, אני הולך שלב-שלב.

רגע,

טאוול בלאק, סבלנות.

אז אפשרות ראשונה,

רגע,

אפשרות ראשונה, מה זה?

מי זה עשה שנאת חינם?

בר-א-סעודה.

חכה רגע, אין לך סבלנות.

אפשרות שנייה,

מי עשה את השנאת חינם?

בר-קמצא.

למה?

תגיד, אתה איבדת את השפיות?

אתה נורמלי?

נכון, הלבינו את פניך.

עשו לך פדיחה.

על פי חזל, עשו לך תיקון.

שיפוץ הכי טוב בעולם.

ואללה, קטנך סגן העל, אני שורה ראשונה.

ניקו אותך, ניקוי, ניקוי.

מה אתה הולך לעשות?

הולך להלשין על כל עם ישראל.

זה לא שאתה הולך עכשיו להלשין על שמעון, בעל המסיבה.

אתה לא הולך להלשין, נגיד, על האלף איש שהיו בסעודה אלפיים איש. כמה כבר היו באולם הזה?

אתה הולך להלשין על כל עם ישראל.

אלפיים שנה אנחנו סובלים בגלל הגאווה השרוחה שלך.

תגיד, אתה נורמלי?

מה אנחנו אשמים אלפיים שנה?

סובלים בגללך!

איפה הלכת? איפה הגעת?

בשביל כבוד?

זה לא שנאה של חינם?

מה אתה נורמלי?

זו האופציה השנייה.

האופציה השלישית,

איך?

שמה?

דודק, דודק, להציג את זה גם מה דבר הזה שעכשיו הוא מוציא אותך...

אני לא מבין אותך.

למה אני צריך

את כל מה שאמרת?

הרי השליח בא והזמין אותו. הוא בראש קטן מבין שאני מוזמן כמו כל אדם אחר במסיבה.

הוא מבין שעכשיו מסבירים אותו, סימן שעכשיו הוא מסתים איתו. למה אתה ישר בא לאכול? הייתי צריך לאכול. לא באתי לאכול. אתה ראית אותי אוכל? איפה כתוב שהוא אכל? לא כתוב שהוא אכל.

לא, כתוב שהוא ישב שם.

ראה אותו יושב.

איך אתה מחליט מה הוא צריך לעשות? הוא לא חייב, אין לו שום חיוב כזה.

מה זה משנה? הוא יושב שם, אבל זה לא קשור לשאלה שלי עכשיו.

מי עשה את השנאת חינם, אני שאלתי.

מי זה הוא?

למה שהוא ילך?

אבל למה שהוא ילך? מי עשה לו פרצוף?

הכל היה בסדר,

פתאום הבן אדם בא אליו,

בא אליו בטענות, צוחק עליו ליד כולם.

אז הוא היה יותר לארג', מה אתה רוצה?

הוא אומר לו, תשמע, אני מוכן לשלם.

אבו סענק,

אבו סענק, אל תעשה פדיחות, תסתכל, כולם פה מסתכלים.

אני מוכן לשלם.

חצי מהאירוע, כל האירוע. מי מוכן לעשות דבר כזה?

אבל שוב, אנחנו מדברים על שמעון

שהוא עשה שנאת חינם. אני כבר עברתי שלב.

אני מדבר איתכם על בר קמצא, אשר עשה שנאת חינם.

ועכשיו אני עובר עוד שלב.

מי עשה שנאת חינם השלישי?

קמצא!

מה קמצא?

קמצא!

רגע, קמצא זה אותו אחד שלא הגיע למסיבה,

שלא הזמינו אותו.

איך הוא עשה שנאת חינם?

אה?

אלא מה?

שואלים את קמצא.

תגיד, קמצא, למה לא הגעת למסיבה?

אז הוא אומר, מה זאת אומרת למה לא הגעתי? לא הזמינו אותי.

נו, אז מה הם לא הזמינו אותך?

הגמרא פה מעידה

שאתה אוהבו

של בעל המסיבה,

של ההוא גברא,

שקראנו לו נגיד שמעון.

אם הגמרא מעידה שאתה אוהבו ואהובו,

אז מה הבעיה?

ביג דיל, אז לא הזמינו אותך, מה קרה?

בדרך כלל, את האנשים הכי קרובים שוכחים להזמין.

אז בגלל זה לא באים?

מה, יש לך כזה כבוד שאם אתה לא מקבל הזמנה אתה לא מגיע? מה קרה? תבוא בלי הזמנה.

עכשיו אני אומר. כן?

מה?

סחבק,

אח שלך עכשיו מתחתן, אתה צריך הזמנה?

אבל הוא אח שלו.

הם אחים. לא משנה, הוא עבור.

כל ישראל אחים, מה קרה? מה זה הביורוקרטיה הזאת? אם לא קיבלתי הזמנה, אני לא מגיע.

מה קרה?

אני לא צריך הזמנות.

אתה לא מכיר את הבדיחה.

יש אחד מגיע לאולם אירועים,

אז שואל אותו מישהו, אתה מהצד של הכלה או מהצד של החתן?

הוא אומר לו, לא, אני מהצד של החוף.

מה קרה?

צריך הזמנה?

זה לא מישהו עכשיו, אנחנו מדברים שזה מישהו שאתה לא מכיר אותו, או מכיר אותו מרחוק. זה אהובו ואוהבו.

הגמרא מעידה.

זה כמו אח.

אתה צריך הזמנות? מה קרה?

סימן שאתה בא על גייבה.

אומר קמצא, רגע, רגע, רגע, חכו, חכו,

לפני שאתם מפילים עלי את התיק, שנייה, שנייה, רגע, אני רוצה להבהיר פה משהו.

קודם כל, אני, יש לי בעיה עם הכותרת של הגמרא.

מה זה, הגמרא כתבה על מה חרב בית המקדש?

על קמצא ובר קמצא.

מה פתאום?

מה זה הכותרת הזאת?

מה זה?

מילא, בעיתונים אין קשר בין הכותרת לבין הכתבה.

רוצים לנפח משהו?

כותבים.

היה גנבה גדולה בבני ברק. בסוף מתברר שזה באיזה שכונה, בכלל ברמת גן.

לא, בני ברק,

דתיים.

מה כתבתם את השם שלי בכותרת? מה קרה?

אני בכלל לא קשור.

לא הזמינו אותי,

לא הגעתי לשם,

לא הייתי בקטע.

מה, בגלל שהשמות שלנו דומים?

קמצא ובר קמצא?

תכתבו שמעון ובר קמצא, מה זה קשור אליי?

אם תגיד לי, כפי המפרשים, שזה הבן שלי, בר קמצא?

מה, אני אהיה השם שהוא ראשו?

מה הפלתם עליי את התיק?

אומרים לו, קמצא לך,

תרגע.

אתה כנראה לא יודע שבשמיים

מחייבים את האדם לא רק על מה שהוא עשה,

או על מה שהוא לא עשה.

את האדם בשמיים מחייבים

גם על מה שהיה יכול לעשות

ולא עשה.

לפי הפוטנציאל הטמון בו.

אומר, נו, אז מה אתם רוצים עכשיו?

אומרים לו, קמצא, תקשיב, אם אתה היית מגיע לאירוע,

זה היה קורה?

לא היה קורה.

למה?

כי אם אתה היית שם,

הרי הגמרא המחידה שאתה אהובו ואהבו.

ברגע שאתה רואה את סחבק הולך בחתונה באירוע

ומתרגז על משהו,

אתה בתור אהובו ואהבו, מה עושה?

ישר קופץ ראשון ואומר, מה קרה, שמעון אבו סעינק? מה קרה? למה אתה לחוץ? עזוב אותך.

תמשיך אתה להסתובב עם הצלם, תן לי, אני אטפל בזה.

אתה היית סוגר את זה ביפה.

אבל אתה לא היית שם לבצע

בגלל הגאווה שלך.

לא רק זה.

לפי המפרשים שאומרים שזה הבן שלך,

בכלל היית פותר את הבעיה.

היית אומר לשמעון, שמעון,

אבו סעינק זה החפלה שלך, תמשיך לרקוד,

תמשיך להצטלם.

היית אומר לבן שלך, יא אבני,

תבין את עצמך,

לך הביתה.

הוא היה צריך לשמוע לך,

כיבוד אב ואם.

בלאו הכי הוא לא היה נפגע משמעון.

מקסימום הוא היה כועס עליך.

אבל הוא היה נגרם כל מה שנגרם.

אז אתה בהיעדרות שלך, שלא באת,

תראה מה נגרם.

אז כל השנאה שהייתה שם, והתוצאות וההשלכות,

על חינם בגלל הגאווה שלך שלא קיבלת הזמנה.

מה קרה?

זו אפשרות שלישית.

אפשרות רביעית,

מי שעשה את כל השנאת חינם זה בעצם המשרת.

בגלל הטעות שהוא טעה.

אומר המשרת, רגע, רגע, רגע, רגע.

סליחה, אני בסך הכול טעיתי, מה, אנשים טועים?

מה אתה אומר?

מה, אתה לא יודע שעל טעויות משלמים?

אתה יודע איזה אחריות יש לך?

מהטעות שלך? תראה מה נגרם.

מה זה טעות?

בן אדם הרג מישהו בטעות, הרי זה לא בכוונה תחילה.

הרג מישהו בטעות.

נו,

לא משלם על זה?

זה לא רצח, אבל זה הריגה.

לא בכוונה תחילה.

אבל יש פה הריגה?

אתה יודע כמה נהרגו מהקטע שלך משרת יקר?

בשביל הטעות שלך?

אתה יודע איזה השלכות, איזה תוצאות של כל מעשה ומעשה שאדם עושה?

לא פשוט.

אז כל השנאה הזאת, על חינם, על טעות.

זו אפשרות רביעית.

אפשרות חמישית,

מי שעשה את השנאת חינם פה,

זה קמצא

ובר קמצא.

למה?

כי זו הכותרת של הגמרא.

הגמרא לא כותבת סתם. אם היא אומרת קמצא ובר קמצא,

סימן,

איך אומרים? התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

אם הבן רושע,

כנראה שאבא שלו, הקמצא הזה, אם זה שהוא אהובו ואוהבו,

כנראה שהוא גם רושע.

רושע בן רושע.

אז כל זה נגרם בגלל האבא והבן.

זו אפשרות חמישית.

אפשרות שישית, מי שעשה את השנאת חינם

זה אלה שישבו שם במסיבה ולא התערבו.

למה אתם לא מתערבים?

למה שנתערב?

קודם כל אפשר לומר,

כמו שנדמה לי שהרב חיים קנייבסקי כותב,

שהם בכלל לא שמו לב,

הם היו עסוקים בדברי תורה, לא ראו את הקטע בכלל.

זה שהוא חשב שהם לא מיחו, ראו ולא מיחו,

מי אמר שהם ראו?

לא ראינו בכלל.

אפשרות אחרת,

הרי אתה רואה את שמעון, נכון?

תראה איך הוא מתנהג.

מה זה אומר?

שהוא לא חסר לו בגאווה ובכבוד.

נו,

אתה יכול להתעסק עם אחת כזה?

שמבזה מישהו, אורח שלו, שבא בטחות על ידי המשרת שלו?

ובכל אופן עושה לו כזה פדיחה ליד כולם?

אתה יכול להעיר לו עכשיו?

חוץ מזה, המשנה אומרת, אין תופסין את האדם בשעת כלכלתו.

אדם באמצע העבירה שהוא עושה,

מה יעזור עכשיו? עכשיו הוא באמצע האקשן, כמו שאומרים.

אתה יכול להגיד לו, תחזור בתשובה, זה לא בסדר מה שאתה עושה.

הוא באטרף עכשיו.

מה אתה יכול להגיד לו?

חוץ מזה כתוב,

אשרי האדם מדבר על אוזן שומעת.

אה?

וגם,

אדם צריך

לומר דברים שנשמעים.

אבל אם הם לא נשמעים, עדיף שלא יאמר.

כן, אבל מצד שני כתוב בלכות הוכחה, שאדם צריך להוכיח

עד שיסתור לו, או עד כמעט שיסתור לו.

אז למה אתם לא מחיתם?

למה לא דיברתם?

אפשר להגיד, כמו שאתה אומר,

יכול להיות שחששו.

אז מה נגרם מזה?

כל הבלגן.

אז כנראה שזה היה שנאת חינם.

אופציה שביעית

זה שכולם שותפים.

כל אחד על פי כבודו ומעלתו שותפים לשנאת חינם.

גם שמעון בא למסיבה,

גם קמצא,

גם בר קמצא,

גם המשרת,

גם אלה שלא השתתפו,

שלא יתערבו.

כולם שותפים, כל אחד לפי כבודו ומעלתו.

כולם שותפים.

אמר לי מישהו, יש עוד אופציה, כבוד הרב. אמרתי לו, מה? הוא אומר לי, הצלם.

אז מה אתם אומרים?

מי עשה פה את השנאת חינם?

מי עשה את השנאת חינם?

יפה מאוד, רועי.

זה לא החכמים בדווקא, זה כל אלה שהשתתפו בסעודה.

עכשיו,

בדרך כלל כשאני שואל את השאלה הזאת, אז יש הרבה אופציות.

יש כאלה שאומרים קמצא, יש כאלה שאומרים בר קמצא, יש כאלה שאומרים בעל הסעודה, יש כאלה שאומרים זה.

כל אחד אומר משהו אחר.

אז אתה רואה בעצם

שיש מחלוקת הפוסקים במרכאות,

בציבור עצמו,

מי עשה את השנאת חינם.

וכאשר אתה רואה את הסיפור מסודר,

כמו שקראנו אותו.

ואם כל זה אנשים מבינים,

כל אחד מבין אחרת מה זה השנאת חינם.

זו בעצם הסיבה

שעד עכשיו לא פתרנו את הבעיה של השנאת חינם.

אבל אני, שהקדמתי ונתתי לכם את ההגדרה של שנאת חינם,

אז לכם כבר היה קל להגדיר מי עשו פה את השנאת חינם.

אבל מי שקורא את זה בלי ההגדרה שאמרתי לפני כן,

יכול ללכת לכיוונים שונים.

ולכן, צריך להבין ששנאת חינם זה אלה שבאמת ישבו במסיבה ולא התערבו.

איפה האכפתיות?

אתם שומעים?

איפה האכפתיות?

הגמרא מסיימת אחרי כמה וכמה דפים,

היא מסיימת ואומרת ככה את הקטע הזה,

תכף אני אקריא לכם.

טוב, אני לא מוצא את זה כרגע.

בכל אופן,

בגמרא כתוב בסיום המעשה שמכאן צריך לראות כמה הקדוש ברוך הוא מקפיד על בושה של יהודי.

כשיהודי אחד מתבייש

תראה איזה תוצאות יש.

יהודי אחד מתבייש.

אתם שומעים?

זה לא דבר פשוט.

בכל אופן,

אנחנו רואים

שצריכים לתקן כדי שייבנה בית המקדש בימינו בעזרת השם.

צריך לתקן את העניין של האכפתיות,

שכל אחד יהיה אכפתי מהשני.

אז בואו נראה דוגמה.

אתה שואל מישהו,

למה אתה לא מדבר עם השכן שלך, יש לך שכן, חבר,

שהוא לא שומר תורה ומצוות?

למה אתה לא מקרב אותו? למה אתה לא מדבר איתו?

אז אתם יודעים, שערי תירוצים לא ננעלו.

אז מה היהודי עונה?

הוא אומר, לא, אתה רואה את השכן שלי הזה?

חבל על הזמן לדבר איתו.

למה?

הוא, הוא בחור אלים.

אה, הוא אלים?

כן, הוא עצבני.

והשני, למה אתה לא מדבר איתו?

הוא אומר, לא, זה, הוא כל הזמן מקלל.

אתה מדבר איתו וזהו,

שם מרחם, מנבל את הפה.

לא שייך לדבר עם אחד כזה.

הבנתי.

ולמה אתה לא מדבר עם מה שזה השלישי?

הוא אומר לך, לא, זה...

ליצן.

מה שאתה מדבר איתו הוא מעביר לליצנות,

סטלבץ, צחוקים, זה, מספר לך כל מיני...

עזב, עזב, חבל לדבר.

אל תוכח לץ, פנסנאיקה,

זה תפור עליו.

הבנתי.

ולמה אתה לא מדבר עם זה, עם הרביחי הזה?

לא, זה בכלל, הוא אקדמאי.

הוא אינטליגנט.

אין עם מי לדבר.

הוא מדבר לך כל מיני מילים,

לא יודע מאיפה הוא מביא אותן בכלל.

מילים גבוהות.

לא תמיד אני מבין אותו.

אני לא בטוח שהוא מבין את עצמו.

אבל עזוב, תשלחו לו מישהו מהאקדמיה, זה עדיף.

וזה למה אתה לא מדבר איתו, זה החמישי, החבר שלך.

זה...

עזוב, דלג.

הוא בעייתי, הוא לא מבין.

לא יודע אם לקרוא לזה אם הוא תמים או נאיבי או משהו יותר כזה. עזוב.

אין עם מי לדבר.

טוב.

ומה עם ההוא?

מה יש להוא?

זה, זה.

למה אתה לא מדבר איתו?

אה, הוא.

הוא מהסוג הזה שאתה יודע, שאומר לך,

יהיה בסדר, אחי, אל תדאג, יבוא יום וזה.

הוא דוחה אותך, דוחה אותך, מדבר איתך כל מיני דברים, מעביר נושאים, זה.

עזוב, זה כמה... חבל, מבזבז עליו את הזמן בכלל.

זה ביטול תראה.

בקיצור, ככה אתה שואל בן אדם,

ואתה רואה שעל כל אחד הוא מדביק סטיקר, מה,

למה זה הוא פטור, זה לא, זה כן, זה.

עכשיו תראו איך יוכיחו לנו כולנו שאנחנו שקרנים.

אנחנו נגיע אחרי מאה עשרים שם למעלה,

נראה מי יגיע למאה עשרים.

בכל אופן, כשמגיעים לשם למעלה,

אז יראו לנו את הסרט שלנו.

אבל בין השאר יראו לנו את כל החבר'ה שלנו.

מה היינו יכולים לעשות איתם?

איזה תוצאה זה יכול לצאת מהם?

ו...

ומה יראו לנו חוץ מזה?

שהגיעה תקופת הבחירות.

לעירייה, לממשלה,

ופתאום רואים

את המר בחור שהיה לו הרבה תירוצים על החבר'ה שלו.

פתאום רואים אותו רץ מבית לבית לשכנע אנשים להצביע.

ואז קולטים אותו, אצל מי?

אצל העלים?

מה אתה עושה פה? אתה לא מפחד?

לא מפחד.

למה?

על החיים ועל המוות.

אמרתי קריאת שמע,

אנחנו הולכים בשליחות מרנן ורבנן חביבי, אני לא הולך בשליחות על עצמי.

אמרו שיש מצווה לעשות את זה, אז אנחנו רצים על זה.

מה שיגידו אמן וקדוש.

מה, ואתה לא מפחד לקבל מכות, משהו מעניין?

לא, כבר כתוב בפסוק, כי עליך הורגנו כל היום.

מה יהיה, יהיה.

שמע, חייבים לעשות פה מהפך במדינה, אי אפשר ככה.

תראה איזה מצב על הפנים אנחנו, מה קרה לך?

די, מה, חייבים.

טוב.

אחרי כמה זמן רואים מוצאות אצל השני, העצבני,

זה שמנבל את הפה כל הזמן.

מה אתה עושה פה?

הוא אומר, באתי לזה, שיצביע, מה זה?

מה, אבל הוא בעייתי, לא? הוא מנבל את הפה וזה.

שינבל את הפה. כמה ינבל את הפה? העיקר שישים את הפתק.

מה?

והנה הוא הגיע לליצן.

אה, מה אתה עושה אצל הליצן?

איזה ליצן? מה ליצן? מה אתה מבלבל את המוח?

אתה ראית מישהו צוחק בזמן האחרון?

כולם בדיקי.

מה קרה לך? תראה איזה מצב המדינה.

כלכל, יצביע, יאין יעני, הכל ה...

מה זה?

יא המדינה של בעלונים.

איי, איי, איי, איי, איי.

מי צוחק בזמן האחרון? כולם דוכאים.

אין, שישים את הפתק הנכון. יאללה, מספיק, נביא את הגאולה.

יפה.

ומה אתה עושה אצל אקדמאי?

אקדמאי?

אני באתי להגיד לו שיצביע.

מה, אבל בטוח שהוא לא ישמע לך, הרי יש לו דעה מגובשת.

הוא יודע מה הוא רוצה להצביע.

בשביל מה אתה הולך אליו?

נכון, אני יודע גם מה הוא הולך להצביע.

אבל הוא צריך לדעת שיש פה במדינה אנשים שחושבים אחרת.

פששש. מה אתה אומר?

כן.

ומה אתה עושה אצל ההוא התמים במרכאות הטמבל?

מה אתה עושה אצלו?

אלה?

תביא לי אלפים כאלה, תגיד אתה נורמלי?

אלה המצביעים הכי פוטנציאליים, מה קרה לך?

אלה אנחנו...

תבוא תלמד אותי איך עובדים בבחירות,

אנחנו באים אליהם על הבוקר עם המוניות.

ישר את אלה לוקחים ראשונים לפני שיקחו לנו אותם.

אנחנו ערב לפני כן כבר באים אליהם הבית,

מגיעים לו את הפתק, אומרים, זה תשים בכיס,

את זה תשים, אל תיקח משם,

זה, זה, את הפתק הזה תשים, שלא יעבדו עליך.

הבנת?

ככה עובדים.

וזה שאומר יבוא יום, יבוא יום,

גם כן, אנחנו באים אליו על הבוקר,

לפני שהוא יתעורר אנחנו מחירים אותו.

לוקחים אותו ככה עם הפיג'מה.

רק שלא ישכח להביא את התעודה, זהו.

פששש, איזה מסירות נפש.

למה?

למה?

לבחירות?

למי?

הלאק.

יראו לבן אדם את הסרט הזה אחרי שיגמור פה את החיים.

וישאלו אותו, תגיד,

מי ציווה על הבחירות?

לא השם יתברך?

הקדוש ברוך הוא השתבח והתעלה שמו,

כתב בתורה,

ראה אנוכי נותן לפניכם היום

את החיים ואת המוות.

ואז הוא כותב, ובחרת בחיים.

מי ציווה על הבחירות?

ריבונו שלא הייתם!

מה אתה בחרת?

הוא אומר, מה זאת אומרת? אני בחרתי בהשם, בטח.

יפה.

וכמה מצביעים פוטנציאליים הבאת איתך?

מהחבר'ה?

מה, לאיפה אני אביא אותם?

בבית הכנסת.

בבית מדרש.

זה הקלפי.

שמה שמים פתק כל יום.

שמע ישראל,

אדוני אלוהינו,

אדוני אחד.

זהו.

אני בוחר רק באחד.

אין עוד מלבדו.

יש עוד ממי לתת להצביע? לבחור?

רק בו.

כמה כאלה מצביעים הבאת?

איזה קלימון.

איזה פדיחות.

תראה, תראה לחרטוט כמה רצת. היית פייטר, לוחם קרבי.

אם באותה התלהבות היית רץ כדי לקרב יהודים לעבודת השם יתברך, המשיח היה מזמן.

כל אחד מאיתנו.

היה מחזיר בתשובה רק את הסובבים אותו.

נגמר.

נגמר.

אתם מבינים למה עדיין לא נמנה בית המקדש?

למה זה דומה?

למה זה דומה?

אדם שט עכשיו בסירה.

יש עכשיו סירות.

עכשיו אם אתה לוקח אבן,

זורק למים,

מה נהיה?

מה נהיה?

גלים.

גלים.

גלים.

מה יקרה אם כל אחת מהסירות

מישהו משם יזרוק אבן למים?

הגלים ייפגשו?

ייפגשו כל הגלים.

כולם יתחברו.

אם אתה עושה את ההשתדלות שלך,

והוא יעשה את ההשתדלות.

והוא יעשה את ההשתדלות.

יגלים גלים.

כולם מתחברים.

אז על זה יצבעו אותנו.

מה אתה עשית כדי שייבנה בית המקדש יותר מהר? מה עשית?

כמה אתה הבאת אנשים לבית המדרש ולבית הכנסת.

כמה שכנעת? כמה היה אכפת לך מאנשים שלא יקבלו ג'הנם לנצח נצחים?

מה, אכפת לך רק מהגשמיות שלו?

אם לא היה לו מה לאכול, דאגת לו לאכול?

ומה עם העולם הבא שלו?

מה עם הנצח נצחים שלו?

זה לא אכפת לך?

הרי זה העיקר!

איפה אכפתיות?

אומר אדם, תשמע, אני דיברתי איתו,

לא עזר, מה נעשה? הוא לא שומע.

אמרתי לו, תגיד,

אם אתה נמצא עכשיו בקומה רביעית,

אתה נמצא בקומה רביעית,

ואתה רואה מישהו חוצה את הכביש עם ווקמן,

ורכב מתקרב במהירות,

והרכב לא רואה את זה שחוצה את הכביש,

והוא עם הווקמן, לא שם לב שיש מכונית מתקרבת,

ואתה עומד עכשיו במרפסת. מה אתה עושה?

הוא אומר לי, מה זאת אומרת, מה אני עושה? אני צועק לו!

איך קוראים לו? משה!

משה! תיזהר!

אבל הוא לא שומע, יש לו ווקמן.

אז מה אתה עושה עכשיו?

תסגור את התריס, תגיד יאללה, שימות, מה אני אעשה?

אני צעקתי, לא שומע.

אתה תסגור את התריס, אתה מסוגל?

מה פתאום, אם אני אסגור, הייסורים עצמון יציקו לי כל החיים שלי.

אז מה אתה עושה?

ממשיך לצעוק.

עד מתי?

עד שהוא ינצל,

או עד שהוא ימות, חס ושלום.

זה כל בר דעת מבין.

אז איך יכול להיות שאנחנו רואים אנשים

הולכים לקבל

ג'הנא ג'הנם

ואנחנו לא אכפת לנו, לא צועקים?

איפה, איפה הלב?

איפה אכפתיות?

אתה רואה חילולי שבת המוניים.

אין מה לעשות!

מה תעשה?

אבל איפה הלב? איפה הכאב בלב?

מה, הלב שלנו כבר מת?

הוא כבר לא מפמפם רוחנית?

אתה רואה חילולי שבת,

ואתה אומר, טוב, זה כנראה הוא לוקח את אשתו ללדת.

יא וואלה, כמה יולדים היום?

תראה כמה נוסעים שמרחם.

מה קרה?

אז נכון שיש

עניין לדון לכף זכות, אבל מצד שני,

בינתיים הלב מת.

איך זה שאתה לא נשרף מבפנים? הלו, השבת נשרפת!

ואלה שמחללים שבת הולכים לאבד את עולם הנצח שלהם!

איך לא אכפת לך עליהם? איך לא כואב לך?

אמרתי פעם משל נוסף,

אתם יודעים, לעתיד לבוא, השוטרים לא ילכו בכחול.

הם ילכו בשחור, למה הם יהיו חרדים.

אז תאר לך עכשיו

שאני אחד מהשוטרים,

ואני עומד מעבר לצומת,

ומצד שני של הצומת יש תחנת הסעה של חיילים,

בכוונה אני אומר חיילים.

תכף תראו למה.

איי איי איי.

עומדים חיילים בטרימפיאדה,

מגיע רכב ראשון,

לא עוצר.

אני עוצר אותו אחרי הצומת, ואני שואל אותו, תגיד, למה לא עצרת לחיילים?

אז מה הוא אומר?

לא, אני פשוט ממהר.

אבל לא חסר מי שיעצר.

סע.

מגיע הנהג השני, לא עוצר לחיילים.

אני עוצר אותו אחרי הצומת.

למה לא עצרת לחיילים?

אז הוא אומר, לא, אני פשוט הייתי בשיחה, בדיבורית,

שיחה אישית.

אם הייתי עוצר להם, אז הייתי צריך להפסיק את השיחה.

סע.

מגיע הנהג השלישי.

אמרתי לכם, שערי תירוצים לא ננעלו.

עוצר אותו אחרי הצומת, למה לא עצרת לחיילים?

הוא אומר, מה זאת אומרת?

החיילים האלה, אני מכיר אותם, אני נוסע פה כל יום.

סתם.

הם רוצים עד הצומת הבא.

שילכו ברגל, מה קרה?

בשביל צומת אחד אני צריך לעצור ולקחת אותם?

בזמן הזה כבר היו מגיעים.

יש בדיחה כזאת,

ששני עצלנים עומדים ככה בצומת

ועוצרים טרמפים.

אז מישהו עצר עשרים מטר אחריהם.

אז עצלן אחד אומר לשני, ראית?

איזה בעס. הוא אומר, מה קרה?

הוא אומר, מה, הוא עצר איפה שאנחנו צריכים לרדת.

והנה מגיע הנהג הרביעי.

ואני עוצר אותו אחרי הצומת.

למה לא עצרת?

מה הוא אומר?

הוא אומר, תראה, כבוד הרב,

אני בשבוע שעבר לקחתי שני חיילים.

נכנסו עם הקיטבג שלהם, עם הרובים.

בוא תסתכל.

קרעו לי את הריפוד מאחורה.

מה?

מה? אני עושה מצווה, בסוף תראה מה?

זה מצווה וזה שכרה?

סע.

מגיע הנהג הבא.

מה איתך? למה אתה לא עצרת?

מה הוא אומר?

אה?

איי, איי, איי. הוא אומר, תראה, כבוד הרב, אתה רואה שאני חרדי.

אני בשבוע שעבר נסעתי עם הילד שלי.

לוקח אותו לתלמוד תורה.

העליתי שלושה חיילים. לא אחד, לא שניים.

שלושה.

ישבו מאחורה, התחילו לדבר שטויות.

ללכלך את הפה שלהם. אני צריך שהבן שלי ישמע מה הם מדברים?

נו באמת.

אני שומר על עצמו בחממה,

בסוף אני מכניס אותו לאוטו בשביל שהם יקלקלו לי את הילד?

סע.

מגיע הנהג הבא.

אתה למה לא עצרת לחיילים?

אשתי לא מרשה לי.

מה אשתך לא מרשה לך?

למה אשתך לא מרשה לך?

אני לא אמרתי חיילות, אמרתי חיילים.

הוא אמר, כבוד הרב, היום אתה כבר לא יכול לדעת.

שמע, זה מסובך היום.

סע.

מגיע הנהג הבא.

למה אתה לא עוצר לחיילים?

כבוד הרב,

תראה,

מאז

שהמחבלים התחילו להתחפש לחיילים, סחבק לא לוקח ריזיקה.

עזוב, לא נכנס לזה.

מה?

תגיד, כמה מחבלים עד היום התחפשו לחיילים?

לא יודע, אני מכיר שניים, שלושה מקרים.

נו, והמקרה הרביעי אצלך דווקא?

מאות אלפי חיילים.

דווקא המחבל יבוא דווקא אליך?

אם הוא יבוא אליך, מה כתוב לך שהוא יבוא אליך?

הרי אם אתה צריך להיהרג על ידי מחבל,

זה מה מכתוב?

זה לא חייב להיות מתוך האוטו, זה יכול להיות גם מחוץ.

ואם זה לא מכתוב, מה אתה מחרד?

איי, איי, איי, איי, איי, וזה מדגם מיניאטורי,

חלקי ביותר מהתירוצים שיש לאנשים.

אבל אתם יודעים איפה מתגלה השקר?

כששומעים את ה...

וואו, יהווילה, כך ששומעים את התחלה של האזעקה.

וואי, וואי, וואי, וואי.

פתאום אתה רואה בטרמפיאדה,

כל אלה עם התירוצים עומדים,

מחכים לחיילים לקחת אותם. מחכים לחיילים.

מה אתם עושים פה, חבר'ה?

מה? מלחמה.

פשש, איזה מילה, אה?

מילה חזקה.

מלחמה.

כשיש מלחמה פתאום כולנו יודעים להתאחד, להתלכד, כולנו.

אפילו הפוליטיקאים, אתה שומע אותם אומרים,

זה לא הזמן לתקוף את הממשלה עכשיו,

עכשיו הזמן להתלכד.

ורק נגמרת המלחמה חבית על חבית.

באותו יום,

כבר כולם

מחדלים,

זה, בו בו בו.

אם היינו חכמים

להמשיך להתנהג אחרי הצרה

כמו בשעת הצרה,

המשיח היה בא.

הקדוש ברוך הוא שולח לנו צרות בשביל לאחד אותנו,

בשביל ללכד אותנו, כי זו הנוסחה שאנחנו שידרנו כל הזמן.

מתי אנחנו מתאחדים כשיש מלחמה?

אז הקדוש ברוך הוא שולח לנו מלחמות.

בלונים, צרות, עניינים, טהילים, איראנים, סורים,

מכל הכיוונים. כל פעם דקמה אחרת.

בשביל מה? שנתלכד.

וכשיש צרה, עץ צרה אל יעקב,

פתאום כולם מתלכדים.

וממנה ייוושע.

הבעיה שזה רק ממנה.

אם היינו רוצים תשועה אמיתית,

זה היה צריך להיות משהו טוטלוס.

משהו עקבי, תמידי.

חינוך אמיתי, לאכפתיות.

אתה רואה זוג,

שכנות מדברות בחדר מדרגות.

בוא'נה, שנים היו ברוגז, צ'ילבה, פרצופים, כועסות, לא מדברות.

מה קרה פתאום מדברות?

אתה שואל אותה, מה קרה?

מה היומיומים?

מה אומרות לך?

מלחמה.

כאילו זה ברור מאליו, מה?

זה מילת קסם, מה? כשיש מלחמה,

אתה שומע אותה אומרת לה, תשמעי,

היא מצריכה ניילונים לחלונות וזה.

נשאר לנו עוד מה מלחמת המפרץ.

בבוידם.

אין לנו מה לעשות בזה, יש לנו המון. אם את רוצה, אנחנו נביא לך.

ואתה שומע את ההיא אומרת, כן, ואם אתם רוצים קופסאות שימורים, גם כן נשאר להם לפני כמה שנים.

פגע תוקף.

איי, איי, איי, איי.

פתאום אתה רואה, אחד דואג לשני, אחד אכפת לו מהשני, מה קרה?

מלחמה.

למה צריך את זה?

לא עדיף שנתאחד ונאהב אחד את השני ונהיה אכפת עם אחד מהשני.

אנחנו מביאים את המשיח

באותו רגע.

הבעיה שאנשים,

לא התחנכו לכך ולא מחנכים את עצמם לכך.

ממשיכים בשלהם.

כל אחד דואג לעצמו.

פה ושם עוזרים, כן, אי אפשר להגיד שלא עוזרים.

עושים חסדים.

הכל טוב.

אבל זה לא מה שמצפים מאיתנו.

אנחנו עדיין במינוס גדול של אכפתיות.

ואכפתיות דווקא מאנשים שאנחנו לא מכירים.

אז רבותיי, בואו נדאג אחד לשני.

גם בגשמיות,

ויותר מכל ברוחניות.

להיות אכפתי.

איי, איי, איי, איי, איי.

ברשותכם נמשיך

עם הגמרא.

נגיד קצת מפרשים.

אמרנו אשרי אדם מפחד תמיד.

הוא מקשה ליבו יפול ברעה.

אומר רשי

שעיקר הדרשה

הוא מהחלק הראשון של הפסוק.

אשרי אדם

מפחד תמיד.

מה הכוונה מפחד תמיד?

אמר רשי דואג.

שם לב שלא תבוא תקלה ממעשיו.

וכפי שמראים המעשים המסופרים

בגמרא כאן,

והתוספות כותבים

שלמרות שאמרו פחדו בציון חטאים,

מי פוחד?

מישהו חוטא.

אז איך כתוב אשרי אדם מפחד תמיד?

הרי לפחד זה לא טוב, סימן שאתה חוטא.

אז מה זה אשרי אדם מפחד תמיד?

הרי לפי התוספות יוצא

שאין לפחד תמיד.

אלא מה?

במקום שיש בו חשש אמיתי,

אז כל מי שאינו מפחד

ובוטח בעצמו שלא יהיה רע לו רע,

גורם לעצמו פורענות.

כמו שאומר הנביא,

חבי כמעט רגע

עד יעבור זעם.

מה זה חבי?

תתחבי.

חבי כמעט רגע.

רגע זה גם ראשי תיבות, ראשית גויים עמלק.

מה זה כמעט?

כמו מעט.

חבי כמעט, כמעט רגע

עד יעבור זעם.

יעבור הזעם,

תצאי מהמחווא.

ברגע שיש קטרוג,

יש צרות, זה לא הזמן להתבלט.

זה הזמן לתפוס פינה.

והרי יש

פה בגמרא, כמו שאנחנו נלמד,

מה שנספיק היום,

יש פה מעשיות, מעשים שמסופרים כאן,

שהם דוגמה לכך

שהאנשים סמכו על צדקתם או על גבורתם ולא חששו מפני התוצאות.

ומה היו התוצאות? תוצאות קשות מאוד והרסניות.

שאחריו בית המקדש,

שאחריו הביתר,

שאחריו כל המקום הזה שנקרא הר המלך,

כל זה בגלל אנשים

שלא פחדו, סמכו או על גבורתם או על צדקתם.

אז לפי רש״י דורשים את זה מתחילת הפסוק.

לפי המרשל,

אז הוא טוען שעיקר הדרשה הוא גם מחלקו השני של הפסוק, של מה שכתוב ומקשה ליבו

ייפול ברעה,

וכך גם מפרש המהרשה.

על העניין של קמצא ובר קמצא,

הרבה שאלו,

הרי האיש שגרם לפורענות

זה היה בעצם בר קמצא,

זה שהלך והלשין על כל עם ישראל.

אז מה הטעם, מה הסיבה שהכניסו את השם של קמצא, כמו שאמרנו?

בפשטות,

הכוונה לומר שבגלל דבר של מה בכך

נחרבו מקומות אלה,

מה שהזכרנו ומה שאם נספיק נקריא.

אז גם פה, בסיפור של קמצא ובר קמצא, בגלל ההפרש בין השמות שלהם שהמשרת טעה,

תראה מה נגרם.

המהר״ל מסביר את זה בדרך קצת יותר פנימית.

כפי שנאמר בכמה מקומות, נחרבה ירושלים בגלל שנאת חינם.

ושנאת חינם ומחלוקת

גורמות

לא רק לסכסוכים בין אנשים,

כמו הסיפור עם בעל הסעודה ובר קמצא,

אלא אף ליצירת סיעות וקשרים שכל מטרתם היא להחזיק במחלוקת.

אתם יודעים, כששניים מתווכחים,

אז עכשיו יושבים

מסביבם, מתעשפים אנשים,

ונהיה עכשיו כיתות-כיתות.

אלה אומרים, הוא צודק, ואלה אומרים, הוא צודק, ואלה אומרים, כולכם על הפנים, ואלה אומרים, אתם רק עושים צרות.

קיצור.

אז משום כך, גם האוהב שנקרא קמצא היה שותף

בכל העניין של כל הפורענות שנגרמה מכך.

נמשיך את הסיפור, מה הייתה התוצאה של כל אותו סיפור.

אומרת הגמרא,

הקיסר מה עשה?

שלח עליהם את נירון קיסר.

רגע, אולי לפני כן אני אגיד עוד כמה עניינים בהקשר למה שאמרנו.

עוד כמה מפרשים.

המהרשה כותב, למה אלה שהיו בסעודה לא מחו?

אז הוא אומר שאולי לא מחו בו

משום שלא היה תוקף בידם לעשות זאת.

ועוד הוא כתב,

שכבר נאמר במקום אחר שרבתה חנופה בירושלים.

גם פה בהמשך הגמרא כתוב.

ומפני שהיה בעל הסעודה, אדם נכבד ועשיר לא מחו בו.

כי בדרך כלל אדם עשיר ונכבד

לא מקבל.

הוא מרגיש כאילו הוא ואפסי עוד, הוא ואפסו עוד.

מה?

לא כתוב גדולי ירושלים. מה פתאום? לא היו שם גדולי ירושלים.

כתוב רבנן.

הרבה טועים בזה, חושבים שהיו שם כבר גדולי ישראל.

רבנן זה תלמידי חכמים.

היו שם תלמידי חכמים, היו אברכים.

אז ממי מצפים יותר מכולם?

שהתערבו, אברך,

בן תירא, אתה יודע איך דרכה של תורה,

למה אתה לא מתערב?

זה לא שישבו שם עכשיו גדולי ישראל כמו שאנשים טועים, לא כתוב, כתוב רבנן.

הלאה.

מה זה העניין של ניב שפתיים והדוקין שבעין,

מה שהסברנו מקודם?

למה דווקא שם

הוא עשה את הפגם?

אז המהרשה כותב

שהיה בזה מעין רמז.

כי לפי דעתו של בר קמצא,

הם חטאו בניב שפתיים, דהיינו בדיבור לשון הרע.

ובדוקין שבעין שהם העלימו את עיניהם ולא מחו.

לכן הוא פגם בניב שפתיים,

על הלשון הרע.

דוקין שבעין,

על זה שראו ולא מחו.

עכשיו,

מה זה דוקין שבעין?

דוקין שבעין זה מה שקוראים קטרקט.

זה קרום כזה שעולה בעין מחמת חולי.

וזו הסיבה שרשי הקדוש

מסביר

שדוקין הוא במשמעות עפעפיים,

שבהם אפשר להטיל מום.

והרשבו דן בנושא הזה ומסביר

שייתכן שבר קמצא מצא דרך לגרום חולי עין לבהמה.

או שהוא החליף את הבהמה,

מה שנתן לו הקיסר,

הוא החליף את זה עם בהמה שיש בתמום הזה.

כי קצת קשה להבין איך הוא הצליח לעשות לו דוקין שבעין, שזה קטרקט,

את הרשת הזאת.

הלאה.

אז אמרנו

שלעם ישראל לדידן הווה מומה.

הניב שבשפתיים והדוקין שבעין.

אבל הגויים לא.

אז מסבירים המפרשים.

המומים הפוסלים באימה מהקרבה נאמרו בתורה

ונתפרשו במסכת ברכות.

בכורות, סליחה.

אולם, מומים אלה

פוסלים רק בדיני ישראל.

ואילו בעיני אומות העולם אין הדבר נחשב למום.

ויתר על כן,

בקורבנות שמקריבים בני נוח לעצמם,

שלא בבית המקדש,

אז מותר להם להקריב אף בעלי מומים קלים אלה.

ולא נאסר להם אלא להקריב מחוסר איבר.

אם יש חוסר באיבר,

או מום גדול אחר,

אז אסור להם להקריב גם את זה.

אפילו מחוץ לבית המקדש.

ובר קמצא עשה כך,

כדי שלא יוכלו חכמי ישראל להסביר ולהוכיח לשלטונות

שאין הם מקריבים את הקורבן רק בשל היותו בעל מום.

וזה בעצם מסביר את השאלה הגדולה,

למה הם לא שלחו מכתב למלך,

לקיסר.

לגבי ענוותנותו

של רבי זכריה בן אבקולס,

אז מסבירים המפרשים,

רבי זכריה של האדם שלו, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

אז ענוותנותו כאן

היא בכך

שלא רצה לסמוך על דעת עצמו ולהכריע בדברים בדרך זו או אחרת,

אלא חשש למה שיאמרו אם יפסוק הלכה.

זאת אומרת, הענווה שלו הייתה בזה שהוא לא פסק הלכה,

הוא רק אמר מה החשש?

שמא יאמרו כך וכך?

אבל בעצם הוא לא פסק הלכה, אז הוא השאיר את זה ככה.

זה לפי

חלק מהמפרשים.

יש מפרשים אחרים שמסבירים, שימו לב,

כך מובא במדרש איכה,

שרבי זכריה בן אבקולס היה אחד מן החכמים שהיו באותו משתה

שהוזמן אליו בתעות בר קמצא,

ומחמת ענווה לא מחה בבעל הבית.

בגלל שהוא היה ענווה הוא אמר מי אני שאני עכשיו אכנס לזה ואני עכשיו

הוא לא יקבל ממני,

הוא יודע שאני...

מי אני בכלל?

אז בגלל, וזה לא ענווה מדומה, הוא באמת היה ענווה.

זה לא כמו האחד שמתענב לו,

אלא הוא באמת היה ענב.

אז זה לפי

מדרש איכה.

נמשיך.

אמרנו,

שלח עליהם הקיסר את נירון קיסר.

כאשר בא נירון קיסר

מתקרב לירושלים,

אמר, הוא יעשה גורל, נבדוק אם הכל בסדר.

ככה הם היו נוהגים לעשות.

שדה גירה למזרח,

זרק חץ לכיוון מזרח.

עטה ונפל ירושלים.

הסתובב החץ, הופ, לכיוון ירושלים.

זרק למערב,

עטה נפל בירושלים.

גם כן, הסתובב לכיוון ירושלים.

וכך עשה לכל ארבע רוחות השמיים.

ובכל פעם עטה נפל בירושלים.

ראה שמכל הכיוונים

לאיפה שהוא זורק, החיצים מסתובבים לכיוון ירושלים.

מה זה מראה?

לך על זה.

אמר, הוא ינשא עוד גורל.

מה עשה?

תפס תינוק,

אמר ללינוקה,

פסוק לי פסוק חז,

תגיד לי מה למדת היום,

אמר לי,

ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל.

זה מה שלמדתי היום.

במילים אחרות, רעט עליך.

מה שאתה הולך לעשות,

אתה תצליח אולי,

אבל אתה הולך לקבל חבית על חבית על זה.

אמר

נירון קיסר, אמר לעצמו,

קודשה בריך הוא בעל חרובי בטה.

הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו.

הוא בעל חפורי ידי בה הוא גברא.

הוא רוצה לקנח את ידיו בו.

על זה שהוא היה השליח שמגלגלין חובה על ידי חייו.

ערק ועזל ויגייר.

שמעתם?

ברח

והלך והתגייר.

ונפק מיני רבי מאיר.

שמעתם?

אתם שומעים מה מדובר?

מדובר על אדם גוי,

בעל דרגה,

בעל כבוד,

מעצמה,

על ידי זה שהוא שמע

מתינוק

יהודי,

מהאויב,

שאומר פסוק כזה,

שהולכים להתנקם באדום על מה שהם יעשו.

תראו לאיזה מסקנה הוא מגיע.

עוזב הכל.

כבוד, אישה, ילדים, לך תדע מה יהיה לו.

קריירה.

יכול להיות הקיסר הבא.

עוזב הכל.

בורח.

מתגייר.

בואנה איזה מוסר השכל זה צריך לתת לכל אלה שעדיין לא חזרו בתשובה.

איזה מוסר השכל.

גוי.

בשיא הקריירה שלו.

הולך לנצח את ירושלים.

נו.

משמיים מראים לו, לך תבצע את המזימה.

כל העצים.

בשביל מה אתה עוד בודק?

אשרי אדם מפחד תמיד.

שמעתם?

ואפילו שהוא גוי.

מה זכה?

זכה להתגייר.

מה יצא ממנו?

רבי מאיר באה לנס.

שהוא כתב את כל המשניות.

כל התורה שבעל פה. רבי מאיר באה לנס.

וואי, וואי, וואי, וואי.

אתם מבינים מה זה שכר של בן אדם?

של החלטה של רגע?

אבל זה לא החלטה של רגע, זה לעמוד אחר כך בניסיון. אתם יודעים איזה ניסיון היה לו אחר כך?

אתם מבינים מה זה להיות גר?

זה להתחיל מאפס.

אחרי שהיית בטופ.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

אומרת הגמרא,

שלח עליהם את אספסיאנוס קיסר.

עתה, בה,

צר עליה שלוש שנים.

צר עליה תלת שנה.

שלוש שנים.

הבו בה,

הנו תלתה עתירה.

בירושלים היו שלושה עשירים.

נקדימון בן-גוריון,

ובן כלבה סבוע,

ובן ציצית הקיסת.

ששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש

למלות את המקווה מים,

ואחר כך

לא היה גשם.

אותו אחד חשב שהנה

הוא הולך להרוויח הרבה כסף על זה שהוא הבטיח לו.

ולא היה גשם.

והיה צריך להחזיר לו את הכסף

ולשלם.

וכשהוא בא לתבוע את הכסף, זה היה כבר אחרי צהריים,

ובערב כבר מסתיים הזמן,

ואז הוא אמר לו, תשמע, יש עוד זמן,

יש עוד כמה שעות.

והוא צחק, הוא אומר לו, מה אתה רוצה שבשעות האלה

ירד כל הגשם וכל מה שהבטחת?

נכנס לבית המדרש,

התפלל לשם, אמר לו, ריבונו של עולם,

לא עשיתי לכבודי וכולי,

וירד גשם.

ירד וואחד גשם.

ואז הוא בא,

אותו אחד,

אותו גוי,

הוא אומר לו, כן, אבל כבר עבר היום.

אז הוא אומר, לא, לא, לא.

נכנס פנימה,

ואז זזו העננים,

ואותו גוי ראה את השמש.

אמר לו, אתה רואה?

הנה.

אז על זה אומרים שנקדה לו חמה בעבורו.

השני, בן כלבא שבוע,

למה נקרע?

כל שנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב,

יוצא כשהוא שבע.

השלישי, בן ציצית הקיסת,

שהייתה הציצית שלו נגררת

על גבי כסתות.

מה זאת אומרת?

הוא לא היה הולך על הרצפה, על האדמה.

מה היו עושים?

היו שמים עלה,

היו שמים שטיחים,

והוא הולך על השטיחים.

עכשיו, ברגע שהוא עבר,

שטיח שהוא עבר עליו,

עניים באים, לוקחים את השטיח,

מוכרים, מתפרנסים מזה.

שמעתם?

ככה הוא היה עושה חסד עם העניים, אז הם לא מתביישים.

הוא ממשיך בדרך שלו עם הפמליה,

וכל אחד לוקח את השטיחים,

מוכרים את זה,

חיים מזה.

יש אומרים

שהייתה כיסתו מוטלת בין גדולי רומי.

הכוונה שהוא היה יושב בין גדולי רומי.

גדול גדול בעושר.

עכשיו, השלושה הגדולים האלה,

העשירים האלה,

החליטו שהם

יחזרו.

היות ויש מצור על ירושלים שלוש שנים כבר.

אז אחד אמר,

אנא זיינה לו בחיתה וסערה.

אני אזון את כל בני העיר, את כל ירושלים, בחיתים וסעורים.

אז יש אוכל.

שני אמר

שהוא יזון

בדחמרה ומילחה ומשחה.

יין, מלח, שמן עליו.

לכל תושבי ירושלים.

והשלישי, אחד אמר לו, בצבע.

מה זה צבע? עצים.

איך תבשל?

איך תעשה? הכל זה...

זה האנרגיה. אנרגיה זה עצים.

אז הוא תורם את העצים.

ושבחו רבנן לדציבה.

חכמים שיבחו את התרומה של העצים יותר מהאוכל.

למה? שזו הוצאה גדולה מאוד.

שוב, זה לכל ירושלים.

שרב חיסדה, רב חיסדה

היה מוסר את המפתחות של הבית שלו

לשמש שלו.

היה נותן את המפתחות לשמש.

חוץ ממה?

חוץ מהמפתחות של המחסן של העצים.

למה?

משום שזה המחסן הכי חשוב.

ממשיכה הגמרא ואומרת.

רב חיסדה אומר

אכלבה דחיתה באה אישיתין אכלבה דציבה.

אומר

מחסן אחד של חיתים צריך שישים מחסנים של עצים.

כדי לאפות אותם כמו שצריך.

עכשיו שימו לב טוב.

אומרת הגמרא,

הבה להו למזן עשרים ואחת שתה.

היה להם להאכיל את כל ירושלים עשרים ואחת שנה. אתם יודעים

איזה עושר זה?

איזה כמויות אדירות?

אתה יכול לתאר לעצמך בדמיון על מה מדברים?

עשרים ואחת שנה להאכיל את כל ירושלים?

יא וואלאק.

אבל

הבה הבו והו אנו בריוני.

היו בהם, באנשי ירושלים,

בריונים.

מה זה בריונים?

זה לא הכוונה שהיו ג'בארים, בריונים.

זה לא הכוונה.

בריונים, הכוונה זה היה אנשים שהם לא הולכים לפי הרוחניות.

הם הולכים צבא,

קוראים עוצם ידי,

הוא פרק אותם, הוא נראה להם מה זה.

זה לא חייב להיות בריונים בגוף.

זה בריונים בשכל.

שלא הולכים לפי דעת תורה.

הולכים לפי ההיגיון, לפי הגבורה שלהם.

מה זה? כוחותינו, אנחנו מעצמה מספר שבע בעולם.

על מה אתם מדברים?

מי יכול עלינו?

אנחנו מסוגלים לפוצץ בלונים.

אמרו להם חכמים

נפוק ונעבד שלמה בהדיו.

בואו נלך, נצא, נחשא איתם שלום.

דיפלומטיה.

בואו נסגור את זה ביפה.

כתוב.

גם כשאתה יוצא למלחמה וקראת עליה לשלום.

בואו ננסה קודם כל בשלום.

לא שווקינו.

לא נגדו להם.

רוצים לצאת ל...

בואו ננסה לסגור עניינים, נעשה איזה דיל.

לא, לא.

אנחנו נמחק אותם.

אמרו הבריונים ניפוק ונעבד קרבה בעדיו.

אנחנו נצא ונעשה איתם מלחמה ונראה להם מה זה.

אמרו להם, רבנן,

לא מסתייע מילתא.

לא הסתייע עד דבר.

אין סייעתא דשמיא.

מוטב שנחכה עד שיסור המצור.

כמו שאמרתי לכם, שאומר הנביא, חווי כמעט רגע

עד יעבור זעם.

מה עשו הבריונים האלה? תראו מה זה.

קמו,

קלנהו,

להנו אמברה דחיתה וסערה

והבה כפנה.

שרפו את כל המחסנים

של החיתים והסעורים

ונהיה רעב.

למה הם עשו את זה?

מה, אתם משוגעים?

למה עשיתם את זה?

אתם יודעים מה הסיבה?

כדי שיעשו את מה שהם אמרו,

שלא יהיה להם ברירה עכשיו לצאת ולהילחם.

אתם שומעים?

אז אתה רואה שהבריונות זה בשכל, זה בראש, זה לא בגוף.

זה שבגוף, בסדר, אבל זה קודם כל פה.

אז כדי להבין מה זה רעב, הגמרא מספרת לנו ככה.

הייתה אישה אחת שקראו לה מרתה בת בייטוס

והיא הייתה עתירתא דירושלים.

היא הייתה עשירה של ירושלים.

שדרה לשלוחה

ואמרה לה

זילה איתי לי סמידה

לך תביא לי סולת.

עד שהוא הלך, נמכר.

אתה אמר לה סמידה לך

חברת היכה.

אומר לה תשמעי סולת אין, קמח יש.

אמרה לה זילה איתי לי

זילה איתי לי לך תביא את הקמח.

עדה איזל איזדבן

עתה ואמר לה

חברת לך

גוש קרא איך

אין קמח אין סובין.

אמרה לה זילה איתי לי

לך תביא לי

עדה איזל איזדבן

אתה ואמר לה גוש קרא לך כמעט דסע ראיך

סובין כבר אין.

זאת אומרת רוצה יש קמח סעורים.

אמרה לה זילה איתי לי

איכשהו הלך

עדה איזל איזדבן

בקיצור לא נשאר למה לאכול

זה נקרא משרת ראש קטן

מחכה להוראות

איי איי איי איי איי אומרת הגמרא אבא של יפה מסנה

חלצה את הנעל שלה

והלכה יחפה

אמרה

איפוק ואחזה אי משכח נמידי למיכל

אני אצא אני כבר לא סומכת עליו זה

אני אצא ואני אראה אם נשאר משהו לאכול

אומרת הגמרא

עתיב לה פרת בחרחה ומתה

תודה רבה

התיישב לה גלל

רעי

ברגל שלה, נדבק לה,

מהגועל היא מתה.

בגלל שהיא הייתה כל כך מפונקת,

אסטניסית,

מהגועל זה גרם לה למות.

קרא עלה רבן יוחנן בן זכאי,

קרא עליה את הפסוק,

הרקה בך והענוגה אשר לא נישאתה כף רגלה הצג על הארץ מתענג ומרוך,

מה שכתוב בפרשת התוכחה בספר דברים, פרשת כי תבוא.

איכא דאמרי, יש אומרים,

שזה לא נדבק לה גלל,

אלא מה?

היא לקחה, היא אכלה מהגרוגרות של רבי צדוק.

והיא התניסה.

והיא חלתה.

ממה היא חלתה?

מחמת הגועל.

אסטניסית.

באמת.

מה זה הגרוגרות האלה של רבי צדוק?

אומרת הגמרא,

רבי צדוק יטיב ארבעים שנים בתעניתא.

ישב ארבעים שנה בתענית ובתפילה

שלא תחרב ירושלים.

ארבעים שנה בן אדם יושב בתענית

שלא תחרב ירושלים.

וכל כך הוא היה רזה מהתעניות,

כי הווה אכיל מידי הווה מתחזה מעברי.

כשהוא היה אוכל משהו,

זה היה בולט מבחוץ. היו רואים את האוכל חובר הלאה.

היו רואים את כל התהליך רנדין,

מרוב שהוא היה רזה.

כי הווה בריא,

כשהוא היה מבריא את עצמו אחרי הצום,

מייטל אגרוגרות.

היו מביאים לו גרוגרות.

והוא היה מייטל מיהו ושד אלוהו.

היה מוצץ את המים של זה וזורק.

וגרוגרת כזו מצאה

מרתה בת בייטוס

וטעמה ממנה ומתה מהגועל.

אומרת הגמרא,

כי הווה כהל ניחא נפשה,

כאשר היא נפטרה,

לפני שהיא נפטרה היא עוד הספיקה מה לעשות,

עפיקתה לכל דהבה וחספה.

הוציאה את כל הכסף והזהב שהיה לה.

שדיטי בשוקה,

זרקה את זה בשוק.

אמרה,

היי למים מבחה לי,

זה למה אני צריכה.

והיינו דכתיב,

זהו מה שכתוב ביחזקאל,

כספם בחוצות ישליכו.

בהמשך של הפסוק כתוב, לא יוכל להצילם ביום עברת השם,

נפשם לא ישבעו,

ומחיהם לא ימלאו.

אתם שומעים?

זה כל זה מאיפה מתחיל?

צנעת חינם.

יש לכם עוד כמה דקות.

אנחנו נסיים פה ונמשיך פעם אחרת.

אין תגובה, אני ממשיך. שתיקה כהודאה.

אה?

רגע.

אנחנו נמשיך פעם אחרת.

השעה כבר מאוחרת.

אנחנו נעצור פה,

נעשה את זה בהמשכים בעזרת השם,

אבל נזכור את המוטיב המרכזי.

עד לשבוע הבא,

בעזר השם, בלא נדר,

שזה כבר יהיה

ממש קרוב

לצום של תשעה באב,

צריכים להשתדל להתעורר

יותר באכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו,

וגם אלה שלא סובבים אותנו קרוב, להיות אכפתיים.

גם בגשמיות

וגם ברוחניות.

וכך נתקן את כל מה שנעשה ונגרם במשך הדורות,

שמזכה אותנו בעזרת השם,

שנזכה

לקרב את יום הגאולה כל אחד במעשיו.

ברוכים תהיו.