פרשת בלק | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוכים הבאים.

יהי רצון שדברי תורה שנאמר

יהיו לרפואת נכדי נעוריי בן נתנאל למשפחת עמרן,

שהשם הקימו מיתת חוליו לחיים תומים ושלום מהרה ברחמים.

בשבוע שעבר

סיפרתי סיפור

על רבי שמעון בר יוחאי עם הנחש.

לאחר מכן בדקתי את זה.

הסיפור הזה שסיפרתי זה לא עם רבי שמעון בר יוחאי אלא עם בנו,

רבי אלעזר.

יש סיפור אחר עם רבי שמעון בר יוחאי עם נחש,

אבל זה לא הסיפור שסיפרתי.

אז קודם כל אנחנו מתקנים.

הסיפור הוא על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר-חי.

תיקון נוסף,

היות ואני רגיל לגרסה התימנית,

אז ציטטתי את הפסוק

עלי באר

ענו לה, אמרתי ענו לה, כי אנחנו התימנים

את הסגול אומרים פתח.

אז אמרתי ענו לה, אבל צריך לומר בעברית

ענו לה בסגול.

טוב,

בהקשר לכך, דרך אגב,

בשבת מסרתי שיעור בראש העין, ניגש אליי יהודי

ואמר לי,

היות ודיברתי על נכים,

אז הוא אמר לי, כבוד הרב,

לא אומרים נכים, אומרים נכים.

אז אמרתי לו, מאיפה הבאת את זה?

אז הוא אמר,

שככה אומרים,

משם כנראה האקדמיה, לשון,

אז אמרתי לו, אין דבר כזה נכים בלשון הקודש.

בתהילים בפרק ל״ה כתוב שם במפורש,

נאספו עליי נכים,

לא נכים,

נכים בצרה.

והתרגום שם אומר, רשיעי עיה,

דהיינו נכי רוח,

נכים ברוחניות.

ורשי הקדוש

ואבן עזרא והמצודות,

כולם מפרשים שהכוונה לאנשים שהם

כעין הפיסחים,

אז פיסח זה נכה.

אבל מה לעשות שעכשיו לקחו את לשון הקודש

ומנסים לחלל אותה,

מעוורטים אותה.

אבל אנחנו, יש לנו את המקורות שלנו, יש לנו את לשון הקודש.

דברי קדושה אינם מקבלים טומאה.

לא יצליחו לקלקל לנו את לשון הקודש.

אני זוכר שפעם שמעתי באחד הערוצים ברדיו,

הביאו שם איזה אחד מהבכירים שלהם של האקדמיה,

שהוא כנראה דוקטור ללשון.

הלשון שלנו, לשון הקודש, לא חולה, לא צריכה דוקטורים.

אז הביאו אותו לשם

ואני שומע אותו אומר

שבתפילות

של ראש השנה בכל נדרי,

אז אנחנו אומרים שמה,

אנו מתירים להתפלל

עם הרשעים.

אז אמרתי, אה,

אם הוא אומר עם הרשעים

ולא אומר את הרשעים,

סימן שהוא לא יודע מה ההבדל בין עת לעים.

זה דוקטור ללשון,

לא יודע מה ההבדל בין עת לעים.

אז אנחנו נלמד היום

מה אומר הגאון מבין לה,

מה ההבדל בין עת לעים. לומדים את זה מהפרשה שלנו,

פרשת בלק, אבל זה בהמשך.

איי-איי-איי.

עשיתי חשבון כמה יוצא בלק בגימטריה.

זה

132. בין

ל-52.

ציפור,

386.

תחברו את זה ביחד.

בלק בן ציפור,

132,

ועוד 52,

ועוד 386. יוצא בדיוק

570. שזו המילה רשע.

שמעתם?

בלק בן ציפור, בדיוק גימטריה, רשע.

בלעם,

יש כאלה שלא יודעים מיהו,

אני אגלה לכם סוד, אבל אל תגלו.

בלעם,

הוא הבן של לבן הארמי.

לבן הארמי

רצה לעקור את כל עם ישראל,

ולא היו לו בנים.

לכן הבת שלו, רחל, היא זו שרעתה את הצאן.

למה הבנים לא רעו את הצאן?

כי לא היה לו בנים.

אבל אחרי זה שהגיע יעקב אליו,

אז הוא נתברך

ונולדו לו בנים.

לכן כשהוא רדף אחרי זה, אחרי יעקב,

כתוב שהוא לקח את הבנים שלו ורדף אחריו.

מאיפה נהיה לו בנים?

ואז כשיעקב הגיע אליו,

אז נולדו לו בנים.

אחד הבנים שלו מזה,

בלעם הרשע,

שהפך להיות היועץ

של פרעה,

וכשמו כן הוא,

רצה לבלוח את העם.

בלעם מלשון בלעם.

זה מה שהוא ציווה אותו אביו,

בלעם.

התוצאה

שהוא נשאר

בלא עם.

הוא נשאר מנהיג בלא עם,

אפילו שהוא היה נביא גדול של הגויים.

למה?

כי הוא היה אגואיסט

שדואג רק לעצמו.

איי, איי, איי.

אנחנו אומרים

מדי בוקר,

אחרי תפילת שחרית,

שיש עניין לזכור את העשרת,

כן, עשרה זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום,

ואלו הן

נשיאת מצרים, השבת, המן, מעשה עמלק,

מה שהקציפו אבותינו לקדוש ברוך הוא במדבר ובפרט בעגל.

ואז אומרים, מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו

למען דעת צדקות אדוניי.

מה הכוונה?

מה זה,

כן,

מה צריך לזכור פה?

מה מיוחד בעניין?

אלא מה, שימו לב רבותיי.

הגמרא מביאה

שהעצה של בלעם הרשע הייתה

לעשות אוהלים

שמוכרים בהם בגדים

כאשר בחוץ תעמוד זקנה

ובפנים, רחמנא לצלן,

גילוי עריות, יין, עבודה זרה.

בקיצור, אינטרנט.

זו העצה של בלעם.

לעשות אינטרנט

בחוץ כאילו כאשר,

צורכי עבודה וכדומה.

וכשאתה נכנס פנימה,

כל העבירות של התורה, רחמנו על הסלאבה.

אז מה זה, למען דעת צדקות אדוניי?

כתוב,

צדיק וישר הוא.

איך נאמר על הקדוש ברוך הוא?

כאשר נעשה דין באדם,

אז זה תמיד לטובתו.

למה?

שלא יקבל את העונש שלו בעולם הבא.

צדיק

זה גם מלשון צדק

וגם מלשון צדקה.

והקדוש ברוך הוא מלך אוהב

צדקה ומשפט.

זה הולך ביחד.

כי המשפט, שעושים לאדם משפט בעולם הזה,

זה בעצם בגדר של צדקה בשבילו,

כדי שלא ייענש לעולם הבא.

עכשיו, בדרך כלל,

כאשר יש מגפה,

אז למדנו כבר

שכתוב שבזמן מגפה

המלאך אינו מבדיל בין צדיק לרשע.

אבל במגפה הזו שהייתה בזמן בלעם,

כשמתו 24,000 איש,

מתו רק אלו שנכנסו לאוהלים.

לא מתו 24,000 אנשים בצורה שרירותית.

לא.

מתו דווקא אותם 24,000 איש,

שנכנסו לאוהלים, אלה שנכנסו לאינטרנט.

ולא עמדו בניסיון.

למה? למה דווקא הם?

כי הם, ה-24,000 איש,

הם היו, כמו שאמרנו כבר באחד השיעורים,

הם היו גלגול

של אנשיו של שכם בן חמור,

שנתגלגל בזמרי בן סלו.

והם עשו ברית מילה,

בזמן שכם בן חמור, ה-24,000 איש

שלו בכפר

עשו ברית מילה בשביל לקחת את בנות יעקב.

ושמעון ולוי הרגום

ביום השלישי למילה,

כמו שכולם יודעים.

אבל מה הבעיה?

כיוון שנכנסו לברית המילה שלא לשם שמיים,

אז נתגלגלו שוב בשבט שמעון.

וידוע ששמעון נשא לאישה את דינה,

ולכן הם היו צריכים לעמוד עכשיו בניסיון.

איזה ניסיון?

ניסיון הזימה.

ונכשלו שוב,

ובראשם זמרי בן סלו.

שאמרנו שהוא בעצם גלגול של שכם בן חמור.

ואחר כך,

כידוע, נתגלגלו ברבי עקיבא ותלמידיו,

ועמד רבי עקיבא בניסיון

עם עשר טורנוס רופוס, כידוע.

אז מה זה למען דעת צדקות אדוניי?

שהמתים במגפה היו דווקא החוטאים עם המדייניות.

ואף אחד מעם ישראל לא נפגע במגפה זולתם.

זה העניין שלמען דעת צדקות אדוניי.

עכשיו בואו תראו את הקשר

בפרשות שמופיע שם הפרשה בשם של אדם.

איזה שמות יש לנו?

יש לנו את יתרו,

בלק,

פנחס,

קורח.

מה הקשר בין כל הפרשות האלה,

שהשמות של הפרשה על שמות בני אדם?

תראו.

בלק

זה אבא של קוזבי בצור, שהיא גלגול של דינה.

יתרו זה אבא של ציפורה,

אשת משה.

שזמרי הוא שכם בן חמור

והוא מתגרה במשה על ציפורה.

כי כשהוא לקח את קוזבי בצור, הוא טען כלפי משה, ואתה איך לקחת את ציפורה?

פנחס הוא אליהו,

הוא זה שמתקן אותה.

וקורח, כמו שאמרנו בפרשות קודמות,

הוא בעצם גלגול קין.

ומשה, גלגול הבל.

בקיצור, אתה רואה איך הכל מתחבר פאזל.

השתבח שמולען.

יש חידוש נפלא ששמעתי מהדוד שלי,

ציון יצחק,

על עניין הפרשה.

הוא אמר דבר נפלא.

הוא אומר,

מה היה לבלק

בעצם לחשוש?

למה הוא היה צריך לחשוש?

יש לו הרי הבטחה בתורה,

אל תעצור את מואב.

אז מה אתה דוי?

אלא מה?

כתוב ויגור מואב מפני העם

מאוד כי רבו.

ידוע שכל מקום שנאמר עם

זה הערב רב.

והוא ראה שהם רבים.

אז ויקוץ מואב לא מפני העם, מפני בני ישראל.

מה הולך פה?

שימו לב.

רש״י הקדוש מסביר שויאקוץ מלשון קצתי בחיי.

דהיינו שמואב העדיף להתאבד

והעיקר לא להתגייר ולחזור בתשובה כמו הערב רב.

הערב רב שעלו ממצרים.

תגיירו.

לכן

ויאמר מואב על זקני מדיין, על זקני מדיין.

עתה, שימו לב,

ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה.

מה הכוונה? תשמעו איזה דבר מדהים הוא אומר.

ילחכו הקהל, הקהל מלשון ויקהל משה.

כשעם ישראל נקהלים לקדושה,

אף אחד לא יכול עליהם.

אם כולם מתחברים לקדושה,

אף אחד לא יכול עליהם.

אז מה הקשר כלחוך השור?

כידוע,

לשור אין שיניים קדמיות,

ולכן הוא מוציא את לשונו,

עושה סיבוב

על העשב

עם הלשון,

ועוקר אותו מהשורש.

ואז מה הוא עושה?

מכניס לחך

ישירות כי אין לו שיניים.

ולכן כתוב, כלחוך.

למה? כי זה ישיר לתוך החך,

בלי פעילות השיניים הקדמיות.

אז מה התוצאה כשהוא עושה דבר כזה?

כשהוא עושה את הסיבוב עם הלשון ומושך כלפי מעלה ועוקר,

תמיד נשאר באמצע, נשארות באמצע,

קבוצת עשב

באמצע העיגול,

שהשור

לא נגע בהם.

ולכן מה הוא אומר? תשימו לב לדיוק בלשון.

הוא אומר, כלחוך השור, לא אותנו,

את כל סביבותינו.

הרי אנחנו אין לנו מה לדאוג.

יש לנו הבטחה, אל תעצור את מואב.

אבל מה הוא יעשה? מה יעשה עם ישראל?

כמו מה שהם עשו עם הערב רב, עם העם.

מה הם יעשו?

איי איי איי

הם יילחחו את כל אלה שמסביבנו

ואז נשאר לבד עם בני ישראל

ואז לא יהיה לנו ברירה

אלא להתגייר ולחזור בתשובה.

ולכן הוא היה מעדיף למות, להתאבד.

זה החידוש

של הדות ציון.

יפה.

עכשיו בעזרת השם נעבור לחידושים של הגאון מווילנה.

איי איי איי איי איי.

אבל לפני כן אני רוצה לספר לכם סיפור.

לפני הרבה מאוד שנים,

אני חושב שלושים וחמש שנה,

הוזמנתי להרצאה

בארגון ערכים,

סמינר

במלון בערד.

באמצע אחת ההרצאות שאחד הרבנים דיבר,

ניגשו אליי כמה חבר'ה מהצוות

ואמרו שיושב בלובי איזה מישהו שמשחק אותה כופר.

אמרו לי בוא תשב איתו.

טוב.

ישבתי איתו.

השיחה שהפכה להיות ויכוח

נמשכה

עד ארבעה לפנות בוקר.

בארבעה לפנות בוקר עוברים ידיים

ואמר יש אלוקים.

לא יודע אם באמת הוא הגיע להבנה והכרה שיש אלוקים, יכול להיות שהוא פשוט התעף ממני ורצה ללכת לישון.

אבל הוא אמר יש אלוקים.

בסדר.

עלה לישון.

זה לא מה שאני רוצה לספר לכם.

כשהוא עלה לישון

ניגש אליי

בדואי

שישב בדלפק הקבלה

והוא שמע את כל הוויכוח בינינו

כל הערב.

עכשיו, הבדואי הזה

לא יודע קרוא וכתוב.

אז מה הוא עושה בדלפק הקבלה?

שעות הלילה

הוא מחליף את אלה שיושבים שם, עונה לטלפונים.

שעות הלילה המאוחרות.

אז הוא יושב שם.

לא יודע קרוא וכתוב.

אנאלפבית.

הוא בכלל, התפקיד שלו זה שמה ניקיונות,

עניינים,

זה לא קשור בכלל ל...

הוא ניגש אליי

ואומר לי, כבוד הרב,

אני יכול לשאול אותך שאלה?

אמרתי לו, כן.

תשמעו טוב.

הוא שאל שאלה,

את שאלת השאלות,

פצצת אטום.

מה הוא שואל אותי?

הוא אומר לי ככה,

תגיד,

איזה מין יהודי זה שאומר שאין בורא לעולם?

אז במה הוא יהודי?

שמעתם איזה פצצה?

בדואי, אנאלפבית, תראה לאיזה מסקנה מגיעה.

אה?

מדהים.

כמובן שלא הייתה לי תשובה בשבילו.

אמרתי לו, תשמע,

אין לי מה לומר.

בשעה שש בבוקר,

שעתיים לאחר מכן, ירדתי לתפילה.

מה אני רואה?

אני רואה את אותו אחד בחוץ,

בדשא,

פרס,

שטיח,

הוא מתפלל.

באותו רגע עברה לי מחשבה בראש,

אמרתי, השם מרחם,

תראה מה זה.

הם לא עושים חשבון.

חמש פעמים ביום

פורסים את השטיח שלהם בכביש,

במדרכה,

באמצע הרחוב.

לא רואים אף אחד ממילימטר,

מתפללים.

אנחנו, בשביל חתיכת בד על הראש,

שקוראים לה כיפה,

כבר עושים חשבון לכל השכונה, מה יגידו?

איזה מוסר זה צריך לתת לנו?

ודרך אגב,

חשוב לציין

שגודל הכיפה,

פעם אמרתי שעל פי גודל הכיפה אפשר לדעת את גודל היראה.

אבל מבחינה הלכתית

צריך לדעת שבברכת מזון,

קריאת שמע

ותפילת שמונה עשרה,

חייב שהכיפה תכסה את רוב הראש,

ואנשים לא שמים לב לזה.

במשך היום, אם אתה הולך עם כיפה יותר קטנה,

אין עניין.

זו לא הבעיה.

הבעיה היא

בברכת מזון,

קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה.

בקיצור, בברכת מזון ובתפילות.

חייב שרוב הראש יהיה מכוסה.

אז תמצא פתרונות,

אבל תכלס.

איך אומרים? שים כיפה גדולה בכיס,

כשאתה מגיע ליעד הזה צריך לכסות את הראש כמו שצריך.

אחרת יוצא שאתה

מברך את השם

בברכות שהן דאורייתא,

בלא כיסוי ראש.

כי כיסוי ראש

זה לא סמל, כיסוי זה לכסות.

כשמו כן הוא.

אז צריך לפחות רוב ראש.

כמובן שעדיף מגבעת, אבל אם אין לך מגבעת...

לפחות רוב ראש,

לא רוב ראש, לא כיפה שהיא גדולה, טלית, חסה בטלית,

אבל ברכת מזון אין טלית.

כל אחד יעשה מה הוא מבין, אני אומר מה צריך.

טוב,

הגאון מבין לה,

כותב חידוש נפלא.

כתוב, וילכו זקני מואב וזקני מדיין,

וקסמים בידם.

ברשי הקדוש כתוב ככה,

קסם זה נטלו בידם זקני מדיין.

אמרו,

אם יבוא עמנו בפעם הזאת,

מיד כאילו,

אז יש בו ממש.

ואם ידחנו,

אם ידחה אותנו,

אין בו תועלת.

לפיכך, כשאמר להם, לינו פה הלילה,

אמרו, אין בו תקווה.

הניחוהו והלכו להם,

שנאמר

וישבו שרי מואב עם בלעם.

רק שרי מואב.

אבל זקני מדיין,

הלכו להם.

זה לשון רשי.

הגאון מווילנה

אומר ככה,

יש להבין

חילופי הלשונות שנקט.

למה רשי אמר שלוש לשונות שונים?

אמר בהתחלה, יש בו ממש,

אחר כך אין בו תועלת,

אחר כך אין בו תקווה.

למה הוא שינה את הלשונות?

לא רק זה,

גם כביכול סותר את עצמו.

איך?

שהוא אמר,

אם ידחנו,

אז אין בו תועלת.

מה הכוונה?

שהוא יבוא עימהם, אבל מה? רק ידחה אותם לאיזה זמן.

ולבסוף, מה הם אמרו? אין בו תקווה.

מה הכוונה?

שאין בו כלום.

אז איך זה מסתדר?

אומר הגאון מווילנה ככה,

כוונת מואב

הייתה להביא את בלעם

כדי שיגבר על כוחו של משה.

איי, איי, איי, הרי כוחו של משה, מנהיגם של ישראל, היה בפיו.

עכשיו, אם יילחם איש באיש

בלעם מול משה,

אז אם אחד כוחו גדול מחברו,

אז בטוחים

הסיעה שאיתו,

שיש בו ממש.

אבל אם שניהם כאחד שקולים,

אז אין ידוע מי ינצח את חברו,

ואז אין בזה תועלת.

אבל באופציה השלישית,

אם אחד כוחו חלוש מהשני,

אז אין בו תקווה,

ואז אי אפשר לבטוח בו.

אז עכשיו ככה.

מדרגת משה הייתה למעלה מכל הנביאים.

כי הנביאים לא זכו שהקדוש ברוך הוא יתגלה אליהם בכל עת שרוצים.

רק בשעה שהיה רצון השם,

אז הם קיבלו נבואה.

אבל מדרגת משה רבנו

הייתה

שבכל עת שהיה רוצה לדבר עם השכינה, היה מדבר.

כמו שכתוב,

בפסוק, בפרשת בעלותך,

עמדו ואשמעה מה יצווה אדוני לכם.

אבל מה, בלעם רוג'ו הוא היה משתבח יותר ממשה.

מה הוא היה אומר על עצמו?

שהוא יודע דעת עליון.

לא שהוא רק מדבר עם הקדוש ברוך הוא מתי שהוא רוצה,

אלא הוא לא צריך אפילו לשאול.

הוא יודע מעצמו!

ככה הוא היה משבח את עצמו.

ויודע דעת עליון.

אז רצה להציג את עצמו כאילו יותר ממשה רבנו.

אז זה שאמרו זקני מדיין.

אם יבוא עמנו בפעם הזאת,

אז יש בו ממש.

מה הכוונה?

אם הוא לא יצטרך לשאול כלל אצל השם

יתברך

רק יודע בעצמו את דעת העליון.

אם ככה אז הוא גדול ממשה.

כי הוא לא צריך לשאול מפי הגבורה.

ואילו משה

שואל עמדו ואשמעה.

ואם ידחנו ואם הוא ידחה אותנו

הוא יגיד חכו רגע.

נו, אז הוא שקול למשה שאמר עמדו ואשמעה.

אז אם שניהם שווים במדרגה אחת.

איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

ואז מה קרה?

מה הוא אמר להם בלעם?

בלעם אומר להם

לי נופו הלילה.

מה הם אמרו?

אין בו תקווה.

עזב עזוב.

אם ככה הוא גרוע יותר ממדרגת משה.

ואין תקווה ממנו.

השתבח שמולד.

לכן

הם הניחו שמה את שרי מואב ועזבו את המקום.

על העניין שכתוב וקסמים בידם

היה איזה מישהו שהגיע לחצר בית הכנסת הגדול בווילנה.

הוא ראה שם כל מיני מופתים גדולים,

עשה להם כל מיני,

גילה להם סודות ועתידות.

כשבאו לספר את זה לגאון מווילנה,

אז הוא שאל אותם האם הוא מחזיק בידו חפץ כלשהו?

כששבו והודיעו כי אכן תופס בידו מקל.

ציווה עליהם ליטול את המקל ממנו.

ותכף ומיד

סר כוחו מעליו ופסק מנפלאותיו.

אז הגאון מווילנה הסביר להם

שכל מעשיו וענייניו של ההלך ההוא זה כשפים.

שכך פועלים הקוסמים

בנקיטת חפץ כלשהו בידם.

והוא להם ככלי תשמישם.

כמו שנאמר בפרשה אצלנו,

אצל זקני מדיין, וקסמים בידם.

כן?

ורשי מה כותב על זה?

כל מיני קסמים שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי.

שתבשם.

אם כן,

אמרנו שיש הבדל בין עת לבין עים.

איפה אנחנו רואים את זה? בפרשה אצלנו.

שימו לב.

כתוב בפרשה,

ויאמר אלוהים אל בלעם לא תלך עמהם,

לא תאור את העם,

כי ברוך הוא.

הנה, מתחילה אמר, לא תלך עמהם.

אחר כך מה אמר לו הקדוש ברוך הוא?

אם לקרוא לך באו האנשים,

קום לך איתם.

אחר כך כתוב, וילך עם שרי מואב.

וייחר אף השם כי הולכו.

וכל המפרשים מקשים,

ויחר אף אלוקים כי הולכו.

מקשים כל המפרשים,

כיוון שהוא אמר מתחילה,

לא תלך עמהם.

איך הוא נתן לו רשות אחר כך ללכת?

כביכול מה, הקדוש ברוך הוא התנחם?

מתחרט כאילו?

לא יכול להיות.

גם

קשה מאוד.

כיוון שנתן לו רשות בפה מלא שילך,

אם כן, למה חרא לו אחרי זה שהוא הלך?

ואמר הגאון

שיש חילוק

בין תיבת עם

או עמו לבין תיבת את או איתו.

למה?

כי תיבת עם,

המילה עם,

היא מורה על שיווי בדבר ההוא המדובר, על שוויון.

ולא רק זה,

גם שפעולת שניהם על כוונה אחת ממש.

באותה דעה.

כמו שפרש ראשי, פירש ראשי, זיכרונו לברכה, על הפסוק

עם בשרי מואב

אומר ראשי הקדוש

ליבו כליבם שווה.

וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על כוונה ורצון אחד.

וגם אין אחד נפעל מחברו.

לא אחד מעל השני.

אז בדבר כזה שייך בו לשון אם.

אך תיבות המילים את

או איתו,

על מה זה מורה,

שהגם שהם עושים את הדבר ביחד,

אך לא על כוונה אחת.

וליבם אינם שווים.

שכל אחד יש לו כוונה אחרת בדבר ההוא.

או אפילו ששניהם עושים על כוונה אחת,

אבל האחד הוא פועל והשני נפעל.

אז שייך לשון את או איתו.

כמו לדוגמה,

ויעקוד את יצחק בנו.

אז אחד

הוא הנפעל

ואחד

הוא המפעיל, כמו שאומרים.

לכהנה רבות.

ולכן

מתחילה אמר לו השם יתברך

לא תלך עמהם.

עמהם לא תלך.

באותו ראש.

באותה כוונה.

אל תלך עמהם.

למה?

כי כוונתם הייתה שילך ויקלל.

ויזהירו השם יתברך שלא ילך בכוונה זו לקלל עם.

כמו שהוא אומר לו,

לא תאור את העם כי ברוך הוא.

ואחר כך,

כשהתאמץ בלעם ללכת,

אז נתן לו רשות ללכת איתם,

לא עמם.

כמו שנאמר בפסוק, קום, לך איתם.

רצה לומר שכבר אמרתי לך שלא תלך בבחינת עמהם,

עם הכוונה לקללם,

רק לך איתם,

שאין לבך דומה כלל ללבם.

ואם בלעם היה עושה כך,

לא היה חרון עליו כלל.

אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כך.

אלא מה כתוב?

וילך

עם שרי מואב.

כמו שאמר רשי, ליבו כי ליבם שווה.

למה? כי הוא חשב לקלל.

לכן וייחר אף

אלוקים כי הולכו. למה?

שעבר על מצוותיו.

אמנם,

שימו לב,

אחר כך המלאך אומר לו, המלאך

אומר לו לך עם האנשים,

עם האנשים.

איך זה שהוא אומר לו עם האנשים?

לך עם האנשים.

אלא, תשימו לב, מה רשי כותב על לך עם האנשים?

אומר רשי הקדוש,

כי חלקך עימהם וסופך להאבד מן העולם.

כמותם.

אז לך עימהם, כמו שאומרים, ג'אנם.

בשיווי אחד,

שאמר לו, העונש מידה כנגד מידה.

כמו שהוא רצה להיות בשיווי עימהם לקלל,

כך יהיה העונש בשיווי עימהם.

השתבח שמו לאן.

יש פסוק במשלי בהקשר לכך,

על אותו כיוון.

כיוון.

בני,

אל תלך בדרך איתם.

מנע רגלך,

מנתיבתם.

איפה שאתה רואה ראשויים,

אל תלך בדרך איתם אפילו.

אז מה החידוש פה?

שאפילו,

כן?

אפילו איתם אל תלך.

עימהם כל שכן פשיטא שלא ללכת באותו ראש עם הראשויים.

אבל אפילו אגיד לך, אל תעשה כלום!

אל תעשה כלום, אתה לא תעשה כלום, רק תבוא איתנו!

אלא מנע רגלך מנתיבתם.

תברח!

תסתבח שמונן.

תגיד לי מי החברים שלך, אני אגיד לך מייד.

חכמים אומרים,

אחד הדברים הכי גרועים שיכולים להיות לאדם,

זה חברים רעים.

לכן, תראו,

יש לי חידוש על זה.

כשאתה מחליף את האותיות,

אז מה הקשר?

בלי נדר, אני אגיד לכם את זה בשבוע הבא.

מה זה חבר?

כמה וריאציות יש למילה חבר כשהופכים אותה.

ובכן,

גם אצל אברהם,

מה נאמר?

וייקח את שני נעריו איתו.

למה?

כי הנערים לא ידעו מעניין העקדה

ולא הלכו עמו, עם אברהם, במחשבתו.

אז לכן שם כתוב, איתו.

גם דרשת חזל שם,

שכתוב על הפסוק

שבו לכם פה עם החמור.

אז מה אומרים חכמים?

עם הדומה לחמור.

למה?

כי כתוב שבו לכם פה עם החמור.

למה כתוב עם החמור?

היה צריך להיות כתוב את החמור.

כן?

יותר נכון שהחמור איתכם.

אבל פה כתוב עם החמור.

אז משמע שהם שווים.

איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

וכן כתוב אצל לוט

עם אברהם.

כתוב שם וילך איתו לוט.

למה?

אברהם הלך לארץ ישראל מפני ציווי השם.

אבל לוט הלך באיזה מחשבה לרשת את אברהם.

אז המחשבה לא הייתה שווה.

לכן כתוב וילך איתו לוט.

אותו דבר

נתחבר לעניין

של רבי יוסי בן קיסבא.

כתוב שאדם אחד ביקש אותו,

רצונך שתדור עמנו במקומנו?

מה כתוב?

שהוא לא נענה לו.

אז ידוע מה שעיקשו?

למה הוא לא הלך לשם להיות הרב שלהם?

היה משפיע עליהם שיהיה מקום תורה.

מה הבעיה? למה הוא לא הלך?

אלא בגלל שהוא אמר שתדור עמנו במקומנו.

אז משמע שהוא רצה, שרבי יוסי יהיה כמותם.

בכוונה ומחשבה אחת לחיות חיי, אוי לו, מה זה?

לפיכך סרב לו.

אשתבח שמולן.

אז בואו תראו דבר מעניין.

מה הקשר בין מה שאמרנו עכשיו על רבי יוסי בן קיסמא

לפרשתנו?

מה אומר בלעם?

כתוב, ויען בלעם

אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב.

נכון?

ככה הוא אומר.

אז מה זה שונה ממה שרבי יוסי בן קיסמא אמר?

גם רבי יוסי בן קיסמא,

במסכת אבות,

שם כתוב שהוא אומר לו,

אם אתה נותן לי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם,

גם כן הוא אמר אותו דבר כביכול.

איך זה יכול להיות?

אז למה פה משבחים את רבי יוסי בן קיסמא

וכאן מגנים את בלעם?

אלא מה?

שימו לב טוב.

בלק,

מה הוא אמר לבלעם?

הוא אמר לו ככה.

כי יכבד אכבדך מאוד

וכל אשר תאמר אלי אעשה.

זה מה שהוא אמר בלק.

בלעם

גילה דעתו מה הוא רוצה.

לכן הוא אמר,

ניתן לי בלק, מלובטו, כסף וזהב.

זה מה שהוא חיפש.

אצל רבי יוסי בן קיסמא,

האדם הזה שהציע לו, הוא הציע לו.

כן?

הוא אמר לו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות.

אז יש הבדל עצום.

אצל רבי יוסי בן קיסמא,

הבן אדם הציע לו את כל הכסף והזהב והמרגליות.

אצל בלעם לא הציעו לו.

מה שאמר בלק זה כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה. אבל הוא לא אמר שהוא יביא לו אבנים טובות,

מרגליות, הוא לא אמר.

זה, בלעם גילה לאן הוא חותר.

אדם מדבר מהרהורי ליבו.

וחוץ מזה,

בוודאי שיש הבדל מהותי נוסף,

שאצל בלעם מדובר על כסף לעבירות,

לעשות עבירה.

ואילו להבדיל אצל רבי יוסי בן קיסמא

זה למצווה.

ואם כן, למה לא?

אלא בגלל שהוא אמר לו,

תדור עמנו להיות כמותנו.

לכן הוא סרב, כמו שאמרנו.

עוד דיוק, שימו לב בלשון.

כתוב, ויען בלעם

אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב.

למה הרבלעם לא אמר,

אם ייתן לי בלק מלוא ביתי כסף וזהב?

למה הוא לא אמר ביתי? למה אמר ביתו?

כי מסתמה הבית של בלק היה יותר גדול.

למה? זה בית של מלך.

אז הבית של בלעם לא היה כזה גדול כמו של בלק.

לכן הוא אמר, מלוא ביתו.

מזכיר לי סיפור

שהיה איזה אחד

בא לאבא שלו,

אומר לו, אבא,

עשה טובה.

אני נוסע לטיול

להודו, לא יודע לאיפה הוא נסע.

הוא אמר לו, אבא,

אני צריך שתביא לי לטיול

עשר אלף שקל.

לא, עשר אלף שקל?

הלוואה או מתנה?

אומר לו, אבא,

מצידי הלוואה.

אמר לו, אתה יודע מה?

אוכל לתת לך מתנה,

בתנאי,

שתבטיח לי

שאתה מניח תפילין.

אם אתה מניח תפילין,

אני שולח לך עשר אלף דולר. מה אתה אומר?

אומר לו, אבא, מתאים, מה הבעיה?

בסדר.

אומר לו, אז תקשיב,

אנחנו נעשה עסק.

אתה תתחיל להניח תפילין איך שתגיע לשם,

אחרי כמה ימים, אם אתה רואה שאתה עומד בזה, אתה מתקשר אליי,

אומר לי, אבא, אני מניח תפילין,

אני שולח לך את העשר אלף דולר,

עשר אלף שקל.

אמר לו, אין בעיה, אבא.

עברו כמה ימים,

מתקשר לאבא שלו, אבא,

מה עם הכסף?

אומר לו, אתה מניח תפילין?

אומר לו, מה?

סיכמנו.

מילה שלי מילה.

מניח.

אומר לו, אתה בטוח, מניח תפילין.

מניח.

אז לשלוח, לשלוח, בטח לשלוח.

טוב,

חכה כמה ימים, לא מגיע.

מתקשר לאבא שלו.

אבא, מה קורה?

אני עמדתי בהתחייבות.

מה איתך?

אומר לו, רגע, שאני אבין.

אתה בטוח שאתה מניע תפילין כל יום?

אמרנו, אבא, מה קרה לך?

מה, אני משקרן?

משקר? מה, אני שקרן?

מניע? בטח מניע.

אתה רוצה מצידי, אני אניח פעמיים גם ביום, מה הבעיה?

אבל העיקר, תשלח את הכסף.

אומר לו, אם ככה,

תקבל את הכסף.

עובר עוד כמה ימים.

אבא, מה קורה? אני עוד מעט חוזר לארץ כבר.

עוד, הכסף לא הגיע.

אומר לו, ומה עם התפילין?

אומר, מה, אתה לא מאמין לי? אני לא מבין.

אני אומר לך שאני מניע. מה, בגלל זה לא שמעת עד עכשיו?

אומר לו, אתה מניע או לא מניע? אומר לו, מניע? אני אומר לך, אבל תשלח.

אומר לו, אם אתה מניע, תקבל.

בקיצור, ההוא חזר לארץ.

ברוגז, צ'ילבא,

לא מדבר עם אבא שלו.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. אז אימא שלו שואלת אותו,

מה קרה? למה אתה כועס? למה אתה לא מדבר עם אבא?

מה, הוא הבטיח לי שאם אני אניח את התפילין,

הוא יביא לי,

ישלח לי עשר אלף שקל.

לא שלח לי כלום.

אז אימא שלו אומרת, והנחת תפילין?

הוא אומר לה, בטח.

היא אומרת, לך תביא את התפילין.

תביא את התפילין, היא אומרת, לא תפתח.

פתח, הוא רואה עשר אלף שקל בתוך

השקית של התפילין.

האימא לקחה את העשר אלף שקל, אמרה, אתה רואה? זה היה צריך להיות שלך.

איזה עקשנות, אה?

איזה עקשנות.

איי, איי, איי, איי, איי.

הקדוש ברוך הוא השתבח שמו לעד,

מכין לנו הכול.

הוא אומר רק תחטפו, תחטפו.

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפיכך רבה להם תורה ומצוות.

אבל מה? יסר אורך עובד עליהם.

הוא אומר, לא צריך, אל תעשה את המצוות. תעשה בכאילו כזה.

עזוב, אל תעשה כמו שצריך. תצחק אותה כאילו.

ואדם לא יודע מה הוא מפסיד.

כשיגיע לעולם הבא ויראה כמה זמן הוא בזבז על חרטות,

וכמה זמן,

וכמה הוא פספס

כסף וזהב

ואבנים טובות, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, לנצחי נצחים.

איך הוא התחרט, וואי וואי, כשהוא יראה את הסרט.

כשהוא יראה מה יכול היה לקבל

לעומת מה שהוא קיבל.

עוד כל הזמן הוא ככה מקטר.

למה אני לא מקבל? למה זה? למה הוא כן? למה אני לא?

איי איי איי איי.

אז כתוב ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק

אם ייתן לי בלק מלוא ביתו

כסף וזהב

לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהיי

לעשות כתנה או גדולה.

נשמע ככה

מאוד אמין המשפט הזה של בלעם

אבל אתם יודעים מה מסתתר מתחת למילים?

אומר הגאון מווילנה,

יש פה קושייה.

מה הוא אומר?

לא אוכל

לעבור את פי אדוני אלוהי לעשות קטנה או גדולה.

שואל הגאון, אם קטנה הוא לא יכול לעשות,

אז כל שכן שגדולה הוא לא יכול לעשות.

אז לכאורה התיבות או גדולה,

שתי המילים האלה מיותרות.

עכשיו תראו, יש מדרש פליאה

שאומר ככה

וישם אדוני דבר בפי בלעם

חד אמר חכה

זה מה שכתוב, מה אכב לו כבועל

ואחד אמר

הוציא מילין מפיו

זה מה שכתוב

ומה יזעם, לא זעם השם

זה מדרש פליאה, לך תבין למה הוא מתכוון

דברים סתומים

איי איי איי, מסביר הגאון מבין לה את מדרש פליאה

ומה הוא אומר?

הוא אומר ככה

ידוע ששם אלוקים זה מידת הדין

עכשיו

כשאתה מוציא את האלף-למד מהמילה אלוקים, אל

זה דווקא חסד, זה רחמים

אלף-למד מאלוקים

זה הפוך מהדין, זה חסד, זה רחמים

שנאמר

חסד אל כל היום

תכנעים הרבה תהילים

עכשיו

בשם הוויה ברוך הוא

אז יש לנו יוּד כוּוֹבְּקֶה

אם אתה לוקח יוֹד כוּוֹבְּקֶה זה מידת רחמים

אבל אם אתה לוקח מתוך היוֹד כוֹרק את היוֹד ואת ה־כֶה

זה דין

זה דין קטן מדין אלוקים

כשאתה לוקח את היוֹד כוּוֹד כוּוּקֶה זה דין יוֹד כוּוּקֶה רחמים

כמו שב־אלוקים זה מידת דין ואם אתה לוקח את האלף ולמד זה רחמים

בסדר?

עכשיו אומר הגאון מבין לה עכשיו מובן המדרש

בתחילה בלעם הרשע רצה לקלל את ישראל בשם אלוקים

אז מה עקצה הקדוש ברוך הוא? שם לו חכה בפה

שהוא יוכל לומר רק אל

לא יכל להמשיך להגיד אלוקים

הוא נתקע באמצע

אז יצא אל

שזה מידת רחמים, מידת החסד

לכן הוא אמר מה אקוב לא כבו אין

אבל הוא רצה להגיד אלוקים

אחר כך הוא רצה לקלל בשם השם

שזה כן אבל באיזה שם השם? ביודקה

שהוא מידת

מידת דין אמרנו גם

אז מה אז שם כתוב במדרש מליאה ששם כבר זה כבר לא היה חכה

אלא זה היה מלאך שהוציא לו את המילים מהפה

כי הוא רצה להגיד רק יודקה

לכן הוא אמר מה אזעום

לא זעם השם

אבל הוא רצה להגיד רק יודקה

ולכן הוא אמר לא אוכל לעבור את פי השם לעשות קטנה או גדולה

זה לא בגלל כל שכן

כמו שהבנו בהתחלה

לא קטנה

כן זה להגיד את היודקה מתוך היודקה וכן

וגדולה זה להגיד את השם אלוקים

אבל הוא נאלץ להגיד רק כן

במסכת סנהדרין על זה כתוב גם כן וישם אדוני דבר בפי בלעם

שם כתוב במסכת סנהדרין בקה

רבי בלעם עזר אומר מלאך

רבי יונתן אומר חכה

ורש״י שם מפרש

חכה נתן בפי בלעם שלא היה מניחו לקלל

בפרשת מטות

כתוב

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב

עכשיו בפרשה שלנו

המלאך אומר לבלעם

על מה הכית את אתונך

ואז הוא אומר לו ככה כי עתה גם אותך הרגתי ואותה הייתי

ולפני כן כתוב פעמיים

בפסוקים וחרבו של עופה בידו פעמיים כתוב

פעם אחת שראתה אותו האתון

והפעם השנייה כשראה אותו בלעם

אז כתוב פעמיים וחרבו של עופה בידו

כי באמת

הוא היה צריך להרוג את שניהם

גם את בלעם

וגם את האתון

אבל מה הוא אמר לו?

כי עתה

גם אותך הרגתי

ואותה הייתי

אז כתוב שהאתון נהרגה מיד

ואילו בלעם הוא לא נהרג באותו רגע

רק לבסוף נהרג גם הוא במלחמת מדיין

אז הוא נהרג בחרב

כן

אבל את האתון הוא הרג מיד

אז זה הכוונה שהוא כבר סימן לו שהוא צריך להיהרג בחרב

כי כתוב פעמיים בפסוק וחרבו של עופה בידו

אחת בשביל האתון ואחת

בשביל בלעם

אומר הפסוק ויפתח אדוני את פי האתון

הפה שלה כבר היה מוכן

מששת ימי בראשית

מבין השמשות, שם כתוב שנברא פי האתון

אז ויפתח אדוני את פי האתון ותאמר לבלעם

מה עשיתי לך

כי הכיתני זה שלוש רגלים

לא כתוב שלוש פעמים,

כתוב שלוש רגלים

אז הגאון מווילנה אומר

שרמזו לו פה

אתה מבקש לעקור אומה שחוגגת שלוש רגלים בשנה?

אז מובא במדרש

שהקדוש ברוך הוא אמר לבלעם

אם תעקור את ישראל

מי יקיים את התורה?

הלא חיזרתי על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה

אמר בלעם אני אקיים

ואומנם

עלייה לרגל

אי אפשר היה לו לקיים לבלעם

למה?

שהוא היה גם חיגר

וגם שומא באחת מעיניו

אז אחד כזה פטור מראייה

פטור מלעלות לרגל

ולכן אמר לו

אתה רוצה לעקור אומה שעולה לרגל?

הרי אתה לא יכול לקיים את זה

עוד כתוב בפרשה

לא איש אל ויכזב

ובין אדם ויתנחם

ויתנחם הכוונה להתחרט

דבר שלא מתקיים

זה

בשני תנאים, בשני דברים

או אפשרות אחת מפני שבשעת מעשה

הוא מכזב לו

ולבו בלעימו בשעת האבטחה

או שהוא הבטיח בלב שלם

אבל אחרי זה הוא מתנחם, מתחרט

לכן הוא אמר לו לא איש

אל ויכזב

איש

זה מלשון גדולה

חשיבות

שנאמר עליכם אישים אקרא וכו׳

אז

אנשים מכובדים אין דרכם להתנחם אם הבטיחו בלב שלם

רק שמעיקרה

בלב ולב ידברו

וזהו שאמר לו איש אל ויכזב

כי שימו לב

מה ההבדל בין שקר לבין כזב

כזב

כשאומרים

למה אתה מכזב

הכוונה היא כשאתה אומר דברים עתידיים

משקר זה על דברים מהעבר

כך אומר הגאון מווילנא

זה ההבדל בין כזב לבין שקר

כזב זה על

דברים שאתה אומר על העתיד

ושקר על דברים שאתה מדבר על העבר.

אז לכן לא ישאל ויכזב לעתיד. מה שהוא מבטיח,

מקיים.

ובן אדם ויתנחם.

בן אדם הוא כבר לא בדרגה של איש, זו דרגה יותר נמוכה,

ולכן אצלו יש מציאות של חרטה.

מה שאין אצל בורא עולם.

משתבח שמולד.

אז לכן הקדוש ברוך הוא,

אם הוא מבטיח,

הוא מקיים, ואין אצלו מציאות

של חרטה.

לכן תראו שאצל נוח

כתוב שמה שאחרי המבול כתוב וינחם השם.

אז כביכול זה מלשון חרטה.

תשימו לב מה רשי הקדוש שמה כותב.

לא מלשון חרטה,

אלא מלשון חילוף מחשבה.

אומרת התורה,

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל,

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

שמים לב מה כתוב פה.

כי לא נחש, איפה? ביעקב.

ולא קסם, איפה?

בישראל.

אז מתחיל יעקב, אחר כך ישראל.

אחר כך הוא אומר, כעת יאמר ליעקב ולישראל.

ביחד.

ובסוף, מה פעל אל?

מה הולך פה בפסוק הזה?

מה מתחבא פה?

אומר הגאון מווילנה,

מפני מה

הוא החליף בפסוק

משם יעקב לישראל,

ואחר כך אמר שניהם ביחד, כעת יאמר ליעקב ולישראל.

אז הוא אומר כך.

ידוע שהמתפלל על חברו

צריך להזכיר את שמו.

כמו כן,

מי שרוצה להזיק

חלילה לזולתו על ידי כוח הנעלם,

כמו שרצה בלעם לעשות רעה לישראל על ידי ניחוש וכישוף,

אז הוא גם כן צריך להזכיר את שמו.

במסכת ברכות,

מובא בגמרא,

אמר רב יהודה, אמר רב חיסדא,

כל המבקש רחמים על חברו אינו צריך להזכיר שמו,

שנאמר,

כך כתוב על משה רבנו שהתפלל על מרים,

אל נער אפה נעלה,

ולא קמאד קרשמדי מרים, הוא לא הזכיר את שמה של מרים.

אמנם

המגן אברהם מביא

בשם מהריל,

שהוא מחלק,

מה החילוק?

הנמיל בפניו,

מה שמדובר זה בפניו,

אז אם החולה נמצא בפניך לידך,

לא צריך להזכיר את השם.

מישהו עכשיו, לדוגמה, ניגש אליך,

הוא אומר לך, תברך אותי,

אתה לא צריך להגיד לו,

מי שברך,

יכול להיות שלא להגיד לא,

אצלוכי וברוכי,

ברוכי ואצלוכי, מה שאתה רוצה, תברך אותו.

אתה לא חייב להגיד לו עכשיו את כל מי שברך עם השם שלו וכו',

אבל כשמתפלל על חברו שלא בפניו,

צריך להזכיר שמו,

ונראה שיש ראיה לזה מדברי הזוהר הקדוש בפרשת וישלח

על הפסוק

הצילני נא מיד אחי מיד עשו.

אז מה אומר על זה הזוהר הקדוש?

מכאן

מאן דצלץ לוטה,

מי שמתפלל לתפילתו,

דבעי לפרשה מילוי קדקא יעוט.

צריך לפרש את המילים שלו כמו שצריך.

משום הכי אמר מיד אחי מיד עשו.

ועל כן?

מה צריך להבין מכך?

משום ששם היה שלא בפניו,

עשו לא היה לידו,

לכן הוא צריך להזכיר השם בפירוש.

וכן, משהו שהזכרנו בשבוע שעבר,

מובא במדרש

וגם ברש״י,

על הפסוק וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב.

אז כתוב, זה עמלק.

ועמלק שינה את לשונו לדבר בלשון כנען,

כדי שיהיו ישראל מתפללים לקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם,

והם אינם כנענים.

עכשיו, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים,

וראו ושמעו את לשונם לשון כנען,

אז אמרו, נתפלל סתם,

שנאמר,

אם נתון תיתן את העם הזה בידי.

ולכן צריך לומר ששם זה אכן,

התפילה הועילה

אף בלא אזכרת השם. למה?

משום שהם היו שם לפניהם.

כמו שאמרו,

אם נתון תיתן העם הזה, כשאתה אומר הזה זה מורה באצבע.

שעריהם באו להילחם בישראל והם שבו מהם שבי.

לכן אמרו הזה.

לכן, הועילה התפילה אף בלא אזכרת השם.

עכשיו, בלעם רצה לעשות

רעה

לכלל כולו

ולנחש לכל ישראל.

הוא לא יכול להזכיר שמות פרטים.

אני לא יכול להגיד שבט ראובן, שבט שמעון, שבט לוי.

וגם לא להזכיר את כל האנשים עצמם, אחד אחד,

שישים ריבו.

אז מה הוא עשה, הרשע הזה?

הלך לשורשים שלהם, אל האבות

שמהם יצא כל העם

ועל שמם נקראים כל האומה.

אז הוא תפס את השם של יעקב

שהוא בחיר האבות

וממנו יצאו כל השבטים.

ולכן כתוב בפעם הראשונה,

לך ארה לי יעקב.

אז הוא בנה שבעה מספחות,

עשה את כל ההכנות הדרושות

לעניין הזה,

ואחר כך עשה את הניחוש שלו,

לא הועיל לו כלום.

כשאומן בונה בית מלאכה

ועושה את המכונות

על הצד היותר-טוב בסדר הנכון,

ואחר כך הוא פותח בית חרושת,

והמכונות לא פועלות,

אז האומן מתחיל לחפש איפה היה החסרון והמום שהסתתר פה,

אשר בעבורו הוא לא הצליח לעשות את המלאכה.

אותו דבר בלעם, כשראה שהניחוש שלו לא פעל,

התחיל לחפש ולחקור מה הסיבה והחסרון

שלא הועילה ניחוש.

ואז הוא הגיע למסקנה,

זה רגע שעשיתי את זה על שם יעקב.

הרי עיקר שמם, ישראל.

הרי כתוב,

לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל.

אז מה הוא עשה?

בנה עוד שבע מזבחות.

עשה מחדש את כל ההכנות.

עשה את הקסם שלו, אבל הפעם על שם ישראל.

גם עכשיו זה לא עשה פעולה.

ולכן, מה הוא אמר בפעם השנייה?

לא הביט אבן ביעקב ולא ראה עמל בישראל.

לא הולך לו, לא על יעקב ולא על שם ישראל.

שוב, הוא ישב לחשוב

מה יכול להיות הסיבה.

ואז אמר, רגע, רגע, רגע.

יכול להיות שהם נקראים בשתי השמות ביחד.

כמו שכתוב בגמרא,

במסכת ברכות.

שם כתוב, לא שיעקר שם יעקב,

כי אם יהיה תפל.

לכן אנחנו רואים שאצל יעקב,

הוא אמר לו, לא יקרא עוד שמך יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

אבל אחר כך אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו קורא ליעקב, יעקב!

לא יקרא עוד שמך יעקב,

הקבוצה ברוך הוא קורא לו יעקב

אחרי זה.

סימן שהשם יעקב לא נעקר.

אז הוא אמר, אם ככה צריך לעשות עכשיו את כל הפעולה מחדש, אבל עם שתי השמות,

גם יעקב וגם ישראל.

ציווה לעשות בפעם השלישית עוד שבעה מזבחות.

עשה עוד פעם את כל ההכנות,

וגם זה לא הועיל לו.

אמר, אה, רגע,

אולי בגלל שיעקב נקרא אל.

מה זאת אומרת?

אומרת הגמרא במסכת מגילה,

מניין שקראו הקב' ברוך הוא ליעקב אל,

שנאמר,

ויקרא לו אל אלוהי ישראל.

עכשיו, אם קוראים לו אל,

אז בעיה הוא לא יכול לעשות כלום, משום שזה שם של הקב' ברוך הוא.

אז זה שאמר,

כי לא נעש ביעקב,

זה על הפעם הראשונה,

ולא קסם, בישראל,

זה על הפעם השנייה.

אחר כך, מה כתוב?

כעת יאמר, יאמר ליעקב ולישראל.

אבל גם זה לא עזר לו.

אז הוא אמר,

מה פעל אל אם בעצם הוא על שם האל?

אני לא יכול לפעול שום פעולה, לא יכול לעשות שום דבר.

השתבח שמולד.

יש פירוש שאומר

שמכל הקללות, מכל הברכות, במירכאות, שהוא בירך,

הכול זה התהפך לקללות,

חוץ מפסוק אחד.

מה טובו עליך יעקב,

משכנותיך ישראל.

אבל בואו אני אגיד לכם,

מה הייתה כוונתו,

מה אומר הגאון מבין לה,

מה הייתה כוונתו מתחת למילים של מה טובו עליך יעקב,

משכנותיך ישראל.

ידוע מה שמובא במדרש,

כתוב אלה פקודי המשכן,

שהמשכן

הוא מלשון משכון,

והוא מתמשכן כל פעם בגלל העוונות של עם ישראל,

שהקדוש ברוך הוא מכלה את חמתו על עצים ועל אבנים, כידוע.

עכשיו,

רשי הקדוש במסכת קידושין,

וגם בתוספות שם,

כותבים שם ככה,

נמצא

דחמת המלך הקדוש ברוך הוא,

מה שביקש להתם כעסו,

להתם,

לישון סוף,

להתם כעסו על שונאי ישראל, במירכאות,

ולקח מהם משכון,

היינו שלקח תחתיהם משכון את בית המקדש.

ומובא במפרשי התורה שאומרים

שהבית הראשון זה בזכות אברהם.

בית שני, בזכות יצחק.

הבית השלישי שאנחנו מצפים עליו לחזות בבניינו,

הוא ייבנה בזכות יעקב.

בסדר?

אומר הגאון ככה, ואם כן,

שהבית הראשון נבנה בזכות אברהם,

ואברהם היה לו בן ישמעאל.

ואם כך,

אם יחטאו בני ישראל בבניין שלישי,

אז הם לא יוכלו לקחת משכון בשביל עוונותיהם של ישראל את בית המקדש.

ואם כן,

אזי יוכרח חס ושלום לקחת משכון

את שונאיהם של ישראל, חס ושלום,

במירכאות.

אז זהו שאמר בלעם הרשע,

שכל מגמתו לכללם ולעבדם,

מה הוא אמר?

שימו לב מה הוא אמר.

מה טוב ויפה היה

אם המקדש הראשון היה בנוי בזכות יעקב?

זו הכוונה, מה טובו אוהליך, יעקב.

הרי הבית השלישי הוא

בזכות יעקב.

אבל הוא אומר,

מה טוב אם זה היה הבית הראשון בזכות יעקב.

למה?

כי אז לא היה אפשר לקחת משכון בשביל עוונותיהם של ישראל.

והיו לוקחים את הישראלים חלילה עצמם.

ולכן,

הוא אומר, מה טובו אוהליך, דהיינו הבית הראשון אשר אתה עצמך תבנה הבית בזכות יעקב.

אז מה יהיה התוצאה?

משכנותיך ישראל,

המשכון יהיה ישראל.

הבנתם למה הוא התכוון?

הוא אומר, כמה היה טוב.

אם בית המקדש היה בזכות יעקב, בית המקדש הראשון,

ואז חס ושלום היו ישראל הולכים במקום המשכון,

שזה חורבן הבית.

הבנתם את כוונתו? כך מסביר הגאון מבינה.

במאמר מוסגר

כתוב במסכת נידה

שרבי יוסף

אומר שמצוות

בטלות לעתיד לבוא.

שמעתם?

לעתיד לבוא

לא יהיה מצוות.

אז מסבירים

שהוא... מה כוונתו?

שאז, לעתיד לבוא, לא יקבלו שכר עבור המצוות.

למה לא?

משום שאז תתגלה האלוקות,

בעולם ישתבח שמו,

והשכר עצמו

יהיה לנו שזכינו לעשות מצוותיו ותורותיו.

כי יהיה לבבינו ורעיונותינו דבוקות בו יתברך,

ויהיה כל מגמתנו רק לעובדו בכל לבבינו ובכל נפשנו.

וזה בעצם הסכר.

זה בעצם הסכר יש את הבא שמונה עליו.

עוד חידוש של הגאון מבינה.

איי, איי, איי, איי. כתוב בפסוק, וירא את עמלק

ויישא משלו ויאמר,

ויאמר

ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי עובד.

כתוב בילקוט בתהילים,

וגם בתנחומא, בפרשת כי תצא.

דברים נפלאים. מה הוא אומר?

כתוב בתהילים,

גערת גויים,

איבדת רשע,

שמם מחיתה לעולם ועד.

אז כתוב שם ככה בילקוט.

גערת גויים זה עמלק.

שנאמר, ראשית גויים עמלק.

איבדת רשע,

זה עשיו.

ואז פתאום הוא אומר ככה בילקוט.

ואם יאמר לך האדם, אף יעקב בכלל,

אמור לו רשעים,

אין כתיב כאן,

אלא רשע.

מה הקשר?

מה היה לנו אב אמינא שיעקב רשע? מה כתוב פה?

מה הולך פה?

אחר כך הוא ממשיך ואומר,

שמם מחיתה

לעולם ועד.

למה? כי מחו הם חית זכר עמלק.

ותמוה מאוד.

ובשם רבנו הגאון

מביננה

הוא פירש, פירש, על פי מה שאמרו במדרש רבה,

כתוב תחת גערה במבין, זה כתוב במשלי,

תחת גערה במבין מהכות כסילמאה.

אז תחת גערה במבין זה ישראל,

מהכות כסילמאה זה אומות העולם.

למה?

שלישראל מספיק

גערה לחוד.

מה זה קשור אחד לשני?

מה הולך פה?

אלא שימו לב את ההסבר.

מה שאמר הילקוט,

לכאורה אפשר לפרש

גם את המקרא הזה כך.

גערת גויים,

דובר על ישראל.

דלדידו שלהם,

סאגי וגערה.

וישראל נקראים גוי וקהל גויים.

עכשיו, איבדת רשע,

זה אנחנו מפרשים על אומות העולם.

אז עכשיו, מה שכתוב, שמא תאמר אף יעקב בכלל,

הכוונה לא בקטע של רשע,

אלא בכלל גויים.

אז על זה עונים לו,

אם ככה היה צריך לכתוב רשעים על אומות העולם.

אבל כתוב רשע,

לשון יחיד,

אז משמע שלא מדובר רק על אומה אחת, שזה עשו.

ועל כל כך, כשאתה אומר גויים,

אז זה מדבר על עמולק

ולא על עם ישראל.

וזה מה שמסיק,

שמם מחיתה זה עמלק.

למה?

שעליו נאמר,

כי מחו אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים.

אז בלאו הכי זה מדובר

על עמלק ולא על ישראל, כמו שהיית יכול להבין.

שהרי ישראל הם גם כן נקראים

גוי וקהל גויים.

אז אומר הפוסק, נחזור, גערת גויים.

אז זה מוכרח שזה יהיה עמלק ולא ישראל, כמו שהיית יכול להבין.

וממה לומדים את זה?

מזה שכתוב בלשון יחיד, איבדת רשע, לא רשעים.

שזה מדובר על עשו.

כן?

אז גויים, זה הולך על עמלק, למה הוא הנכד שלו?

ועליו נאמר,

מחו אמחה, שמם מחיתה לעולם ועד.

אשתבח שמולן.

טוב,

אנחנו נסיים פה. האמת שאני תכננתי

להגיד לכם כל מיני חידושים יפים יפים

מספר כיסא רחמים

עם כל מיני גימטריהות ונוטריקונים.

אבל השעון לא, לא יודע, הוא

לא מחכה.

אז בלי נדר,

בשבוע הבא בלי נדר, אם אני אספיק,

אז נגיד לכם, נשלים את החידושים שרציתי לומר לכם.

ברוכים תהיו, השם יזכה את כולנו,

שנזכה.

נשתבח שמו לעד,

להינצל מכל העמלקים למיניהם,

ונזכה בעזרת השם

להידבק בתורה הקדושה.

אמן, כן יהי רצון.

תודה רבה.

תודה רבה.