פרשת חוקת | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוכים הבאים.

נמצאים אנחנו בתווך

בין פרשות השבוע,

שלושת הפרשות קורח,

חוקת ובלק.

פרשת קורח מתחילה עם קו״ף,

בחוקת האות קו״ף נמצאת באמצע, בבלק

האות קו״ף נמצאת בסוף.

מה מסמלת האות קו״ף?

מסמלת את הקדושה.

לכן

בקורח

שבתחילת הפרשה הוא טוען

שכל העדה כולם קדושים,

אז בקורח הקו״ף מתחיל בהתחלה,

אבל הסוף

זה לא מסתיים בקדושה שם,

עם עדת קורח.

בפרשת חוקת הקו״ף נמצאת באמצע.

למה?

כי הפרה האדומה מטמאה את הטהורים

ומטהרת את הטמאים,

אז יש איזון,

היא נמצאת באמצע.

בבלק

כל הפרשה מדברת על כישופים

ועל טומאה,

אבל בסוף,

בזכות כל הקורבנות שהוא הקריב,

זכה בלק שיצאה ממנו רות המואבייה,

ולאו הכי יצא מזה בסוף קדושה.

אז במסכת שבת, בדף קו״ף כתוב שם על העניין שהאות קו״ף

מסמלת בעצם

את הקדושה,

השתבח שמו.

אנחנו הגברים מתקדשים

על ידי לימוד התורה ועשיית המצוות.

אנחנו אומרים, אשר קידשנו במצוותיו.

אז בוודאי שהדבר הנעלה והערכי ביותר לנו הגברים,

זה לימוד התורה.

אצל אנשים,

הדבר הגדול ביותר אצלהם זה בעצם הצניעות.

אישה צריכה להשתדל

כמה שפחות להתבלט

בדיבורה, בהילוכה,

במראה שלה וכדומה.

אמרתי, אולי נספר לכם כמה סיפורים מעניינים

ישתבח שמו לעד.

אנחנו אומרים בפרשה,

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום.

ידוע שמום זה גימטרייה פאה.

היום לצערנו הפאות שהולכות נשים

זה ודאי לא, אין לזה שום קריטריון הלכתי.

מה שהתירו הפוסקים האשכנזים באירופה

לפני הרבה שנים,

זה היה בגלל שהיה שם דרדור

והיה חשש שמא

בכלל ילכו בלי כיסוי ראש,

לכן התירו את העניין של הפאה בגלל כל תנועת ההשכלה וכדומה, מה שהיה שם באירופה.

אבל את אותה פאה שהתירו, זו לא הפאה של היום, צריך לזכור.

זו הייתה פאה שהייתה עשויה משיער עיזים. לך תדע,

עם ריח של עיזים.

איי, איי, איי.

אז זה היה ניכר שזה פאה, זה לא היה נראה לא סינתטי ולא טבעי,

ובטח לא קסטם ולא כל השטויות שיש היום.

והיום לצערנו הנשים הולכות עם פאות שנראות כמו דוגמניות ולא אימהות.

יש כאלה שאפילו הולכות עם פאות עם צמא,

בכלל מטעות את האנשים כאילו עם רווקות.

וכדומה.

אז היה לי פעם סיפור מאוד מעניין.

הזמינו אותי לדבר במושב תפרח בדרום.

יש שם במושב תפרח

חלקה כזאת של קרוונים, ששם מארחים משפחות.

אז הזמינו אותי לשם, לשבת.

כשאני אתן דברי תורה וחיזוק,

הגעתי לשם,

במהלך השבת מישהי שאלה אותי שאלה בנושא הפאה.

אז אני הסברתי שם באריכות

את העניינים של הפאה,

והדגשתי שגם אלה שנוהגות ללכת עם פאה, עם כובע וכדומה, זה כל זה לפי מנהג אשכנז.

אבל אצל הספרדים והתימנים, איפה ראו פאות?

איפה היה בתימן פאות?

היו הולכות עם שתי מטפחות,

יש נשים שהלכו עם ארבע מטפחות, כדי שלא תתגלה חס ושלום,

איזה סערה אפילו קטנה.

אבל פאות, מנדקר שמי.

ודיברתי,

והרבנית שהזמינה אותי לשם,

היא היה לה פאה ארוכה,

מסולסלת, מטולטלת, אחרי הכתפיים.

וכששאלו אותי את השאלה, היא לא הייתה באולם בבית כנסת.

אבל תוך כדי שהסברתי, היא נכנסה.

ואז נשים שהיו שם,

ככה התחילו להתלחשש ביניהן.

ואני המשכתי לדבר בנושא הפאה בצורה חריפה ביותר,

שבעצם

אישה שרוצה להיות צנועה,

לא ייתכן שאם היא רוצה להצניע,

להחביא יהלום,

היא תכסה אותו ביהלום יותר יפה.

זה לא שייך.

מה ההיגיון בזה?

אם אני רוצה להצניע משהו,

אני מצניע אותו באיזשהו מקום שלא יבליט אותו.

אבל אם אני, לא רק שאני מצניע אותו במקום בולט,

אני לוקח את אותו יהלום יותר גדול, יותר יפה, ומכסה אותו.

על מה מדברים?

אז דיברתי שם, והיא נכנסה, והיא ישבה,

ואז היא שאלה את זאת שלידה על מה אני מדבר.

ואז היא הסבירה לה.

ותוך כדי כך

עוברות לי מחשבות בראש.

האם להמשיך או לא להמשיך?

אז יצר הרע בא אליך, ומה הוא אומר לך?

שמע,

זה הכרת הטוב, היא הזמינה אותך, אתה ככה עושה לה?

עוד מה זה? זה הלבנת פנים?

איך אתה עושה דבר כזה?

וכולי, ועוד כל מיני קשקושים שיסר אוראה ככה מכניס לאדם.

אבל אני המשכתי ואמרתי את האמת,

שמה שצריך לומר.

טוב,

הסתיימה השבת,

יום למחרת קיבלתי טלפון מבעלה של הרבנית.

אז הוא הודה לי על השבת,

ואז הוא הוסיף ואמר,

בשם הרבנית אני רוצה להודות לך גם כן על השיחה שנתת בנושא הפאה,

והיא מסרה לי לומר לך שהיא קיבלה על עצמה שמהיום היא הולכת רק עם מטפחת, היא כבר לא תלחם פאות.

באותו רגע שאלתי את עצמי,

מה היה קורה אם אני הייתי ממשיך

בשיטה של יצר הרעש שבא אליי ודגדג אותי ואמר לי, תשמע,

זה לא מתאים, זה לא יפה,

קראת טוב,

הלבנה וכולי.

נו,

אם הייתי משתכנע לטיעוניו,

מה הייתה התוצאה?

שהיו טובעים אותי בשמיים.

היו אומרים לי,

רבנית פלונית

הייתה יכולה לחזור בתשובה בגללך,

ולא חזרה,

כי אתה, יש לך כל מיני שיקולים אינטרסנטים.

ולא רק זה, לך תדע מאז כמה נשים היא שכנעה ללכת עם מטפחת, עם כיסוי ראש,

הולם ליהודייה צנועה.

עוד סיפור מעניין שהיה לי,

באחת הפעמים שנתתי דרשה במתנ״ס ביבנה זיה,

אז שם דיברתי,

בנושא גם כן הצניעות וכיסוי ראש,

ואז פתאום עלה לי לראש

איזה רעיון,

ואמרתי, תראו רבותיי, זה בדיוק היה לפני ל״ג בעומר, ככה,

אז אמרתי, תראו,

עכשיו, או שזה היה אחרי ל״ג בעומר, משהו שקשור לל״ג בעומר זה היה.

ואז אמרתי,

תראו מה זה, אוטובוס יוצא מיבנה

לטיול בצפון,

לנסיעה לקברות צדיקים,

אנשים נוסעים באוטובוס,

האוטובוס מחורב ירושלמי, כמו שאומרים,

חילונים, דתיים,

מתחזקים, כל מיני סוגי אנשים יושבים באוטובוס,

ושרים,

ומתופפים בתרבוקות,

ופתאום קם עליה איזה מישהי,

שמה מטפחת על מותניה, והתחילה לרקוד שם באמצע האוטובוס.

ואנשים מוחאים לה כפיים,

מגיעים לצפון, לציון של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי,

ופתאום אתה רואה יש את הבחשי מול העד,

מה, משהו מדהים.

מה אתה רואה?

אותה רקדנית

פתאום לקחה את המטפחת ממותניה, שמה על ראשה,

ונכנסת בדחילו ורחימו לציון של הצדיק,

וקורחת ליד הקבר, ומתפרצת בבכי,

ודמעות, ובכיות, ותפילות, ותהילים.

אתה מסתכל עליה, אתה אומר, פשש, בואנה.

חזרה בתשובה,

חבל על הזמן.

טוב,

מסיימים שמה את הביקור,

חוזרים לאוטובוס,

עוד פעם משמיעים מוזיקה,

מה אתה רואה?

חזרה בשאלה.

עוד פעם המטפחת יורדת למותניים, ומתחילה לרקוד.

אמרתי להם,

תקשיבו טוב,

אני לא מקנא באישה הזאת.

למה?

היא הולכת לרבי שמעון בר יוחאי

עם כיסוי ראש.

בדרך,

השם ירחם.

בשמיים, כשהיא תגיע אחרי מאה העשרים, כמו שאומרים,

רבי שמעון בר יוחאי יצבע אותה לדין. היא אגיד לה, תגידי, את עושה ממני צחוק?

את עושה לי כבוד יותר מלקדוש ברוך הוא?

כל מה שאני עשיתי בעולם בשביל לקדש שם שמיים ברבים?

מה אני כתבתי בזוהר הקדוש על כיסוי ראש את יודעת?

על מי שהולכת בלי כיסוי?

ואת, מה עושה?

הקדוש ברוך הוא נמצא לידך כל הזמן, את לא הולכת עם כיסוי ראש.

את באה עכשיו לקבר שלי,

שמה כיסוי ראש לכבודי?

הרי הסיבה, אחת הסיבות,

שקברו של משה רבנו לא ידוע היכן הוא,

כדי שלא יעשו ממנו עבודה זרה.

מה את עושה?

מה,

את עושה אותי יותר חשוב מבורא עולם?

לי את עושה כבוד?

את שמה כיסוי ראש לכבודי ולכבוד הקדוש ברוך הוא את לא שמה?

מה את עושה?

בקיצור,

כשסיימתי את השיחה

ניגשת אליי אישה

ואומרת לי, כבוד הרב,

אני יודעת שאתה דיברת עליי כל השיחה.

חחח. חחח. ואני מקבלת על עצמי,

אחזור בתשובה, ואני יותר לא אעשה את זה, אני מבטיחה לך, רק תברך אותי,

וש... שלא יהיו עליי דינים וכולי.

וקיבלה על עצמה כיסוי ראש.

אני בכלל לא דיברתי עליה, אני לא... אני דיברתי שרירותי.

לא דיברתי בכלל, אני יודע מי, מהי.

אבל הנה, אתה רואה, כשאומרים דברים היוצאים מן הלב,

זה נכנס ללב, שאתה בא שם הולד.

כמה חשוב

שאדם

יעורר את עצמו ואת האחרים כל הזמן, כי אתה לא יכול לדעת

מה יפגע, במי יפגע וכולי.

עוד סיפור אחד ברשותכם.

מורנו ורבנו, הרב אמנון,

השם יאריך ימה בטוב ושנותיה בנעימים.

כשאנחנו גרנו באזור כרם התימנים

במשך שנתיים,

אני בכל אופן

גרתי שם שנתיים,

כשהתחתנתי אז גרנו שם.

אז אני זוכר שבאחת הפעמים

הרב אמנון דיבר עם אחד

אחד האנשים המוכרים שם בכל האזור של כרם התימנים,

והתחיל לדבר איתו שיחזור בתשובה,

ואז נכנסה רעייתו,

שניהם כמובן היו חילונים לגמרי,

נכנסה רעייתו וכאילו בדיבור כזה קשוח אומרת,

שמע,

אל תנסה להפחיד את בעלי ולא אותנו,

אנחנו לא חוששים,

לא גיהנום ולא עניינים ולא כלום, וזהו.

בקיצור, דיברה גבוהה-גבוהה.

ואז הרב אמנון אמר לה, אין בעיה, תשבי רגע.

הוא דיבר איתה, תקשיבו טוב, עשר דקות בלבד

על השעון, עשר דקות.

אחרי עשר דקות,

אני עוד לא ראיתי דבר כזה כבר אולי שלושים או ארבעים שנה

שאני משתדל לזכות את הרבים, לא ראיתי דבר כזה שאישה אחרי שמדברים איתה עשר דקות בלבד

רצה

לחדר השני,

סוגרת את הדלת,

בבית אצל הרב אמנון,

סוגרת את הדלת

ואומרת מעבר לדלת,

לאשתו של הרב

אני לא יוצאת מפה עד שאת לא מביאה לי לבוש צנוע

אתם שומעים על מה אני מדבר?

עשר דקות

אישה חילונית לגמרי הייתה

מקבלת על עצמה

איך אומרים? כל הקופה

כי מי שמקבלת על עצמה צניעות

היא לוקחת על עצמה את הכול

אין שאלה בכלל

וככה היא חזרה בתשובה שלמה

ובסכר

בסכר מה שהיא עשתה

היא זכתה שהבן שלה, הבן הבכור

זכה להיות תלמיד חכם

ולא סתם תלמיד חכם

אלא שאחד מגדולי ישראל לקח אותו לחתן

זה לא דבר פשוט

אתם יודעים שגדולי ישראל לא לוקחים כל אחד לחתן

לבת שלהם

הם בודקים ובוררים

במיוחד כשזה בא ממשפחה של בעלי תשובה

זה לא פשוט בכלל אלא אם כן באמת הילד,

הבחור הוא באמת לעילא ולעילא במידות

בירת שמיים, בתורה וכו'.

ואני תולה זאת

בתשובה

של האימא

שקיבלה על עצמה בתמימות ובפשטות,

בלי הרבה חשבונות,

תוך עשר דקות לקבל על עצמה את כל הקופה

ולעמוד בזה

ולהתמיד

אשריים ישראל.

ישטבח שמולד.

אם התחלנו בסיפורים, נספר עוד סיפור.

אתמול

בתפילת שחרית,

איך שאני מסיים את התפילה, בא מישהו ומנשק לי את הראש.

אמרתי לו, מה קרה?

אז הוא אומר לי,

השם מברך אותך,

בזכותך שברתי את הטלפון עם פטיש וקניתי טלפון כשר.

והוא לא בן אדם חרדי,

בעזרת השם יהיה חרדי לדבר השם כמו שצריך,

אבל הוא בדרך.

אז שאלתי אותו ככה,

מה שמעת?

שיחה שלי באיזשהו מקום.

אז הוא אומר לי, לא.

מה היה?

לפני כשבועיים

התפללתי מנחה בבית כנסת.

בין מנחה לערבית היה שם שיחה של הרב של הבית כנסת.

תוך כדי כך שהוא מדבר, אני שם לב

שיש טלפון בתוך תיק,

ומתוך התיק יוצא חוט

שהוא מחובר לתקע של החשמל.

אז הרמתי את האצבע ושאלתי את הרב של הבית כנסת,

איך אומרים, שאלה

רטורית,

שאלה מנחה.

אמרתי לו, כבוד הרב, רציתי לשאול,

מותר להטעין טלפון בבית כנסת בלי לקבל רשות מהגבאים?

ודבר שני שרציתי לשאול,

אם הטלפון הזה לא כשר,

אני לא יודע, הוא נמצא בתוך התיק, אבל אם הוא לא כשר,

זו לא עוד יותר בעיה קשה להטעין את הטלפון הלא-כשר מתוך החשמל של בית כנסת?

והרב התייחס איך שהתייחס,

אבל בתכלס הייתה התוצאה שזה היה הטלפון של אותו יהודי,

והדברים זעזעו אותו, פתאום קלט

איפה הוא עומד, איפה הוא נמצא.

הוא אמר שהוא שבר, ברוך השם, את הטלפון האמפתי שלו, ידע כמה קילו,

וקנה טלפון כשר, שאתה בא שמולד.

למה אני מספר את זה?

כמה חשוב

שאדם

שאכפת לו

מיהודים, שאכפת לו מהיהדות,

שיוציא את זה,

אבל יוציא בצורה חכמה,

יוציא את זה בצורה נבונה,

כשהמטרה לקרב,

לא לרחק חלילה.

כשאתה עושה את זה בצורה כזו,

דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

זה עובד, זה עושה את הפעולה שלו.

נאמר עוד שני דברים שקשורים לעניין של בית כנסת.

יש כאלה נכנסים לבית הכנסת,

אז ישר אתה רואה אותו ניגש לשלט,

הוא מכוון את המזגן,

כאילו הוא עכשיו נמצא בבית, אז הוא מכוון את המזגן.

ואז מה?

אתה רואה שהוא מוריד את הקור ל-16, לוחץ מינימום, 16. צריך לדעת שיש פה חשש גזל.

למה?

כי המזגן אף פעם לא יכול להגיע ל-16 מעלות.

אין מציאות כזאת.

במקרה הכי הכי הכי זה ל-23, 22,

שהוא יכול לקרר בחום כזה של יולי-אוגוסט.

עכשיו, מה הנקודה?

כל מחלה שאתה מוריד בשלט,

הצריכה של החשמל, אתה מגביר אותה.

זה כסף.

יוצא שאתה גוזל את כספי הציבור.

אז מה אתה מתעסק במה שאתה לא יודע לתעסק?

תשאיר את זה לגבאים של הבית כנסת.

כל אחד נכנס, בעל הבית,

לוחץ בשלט.

איי, איי, איי.

עוד דבר חשוב, שעכשיו אנחנו מגיעים לקיץ, וחשוב להסב את תשומת ליבם של הרבה אנשים.

אתה רואה אנשים מגיעים לבית הכנסת,

עם נעלי אצבע,

בלי גרביים.

מה זה, חוף הים פה?

לאן אתה מגיע?

אין לי בעיה שתבוא עם נעלי אצבע, אבל תשים גרביים.

אה?

לא יודע, שיציג אישור מהרופא.

אבל,

אבל,

אני אגיד לך גם למה אני אומר את מה שאני אומר.

הבן ישחי כותב שחייב להתפלל עם אנפלאות,

כי זה לשון הגמרא גם. הגמרא אומרת

שיש מצווה,

ייקול לקראת השם אלוקיך ישראל,

ושם הגמרא נותנת כמה דוגמאות מה זה מצוות היכון.

אחת מהמצוות זה אנפלאות, זה גרביים.

עכשיו,

גם הרמב״ם וגם מרן השולחן ערוך פסקו

שהכל תלוי במנהג המקום.

אם מנהג המקום לעמוד כך בפני גדולים,

בלי גרביים, מותר.

אם לא, אסור.

יש מישהו מאיתנו שהולך בלי גרביים?

לעולם אירועים?

לעמוד לפני גדולים?

נו באמת.

וגם אם יש אחד כזה, אז בטלה דעתו

אצל רוב בני אדם.

רוב בני אדם, מנהג המקום,

זה ללכת עם נעליים ונעליים מכובדות.

אז בוודאי שהולכים עם גרביים, מה השאלה?

וגם אם אתה הולך עם נעליים בלי גרביים, אין לנו בעיה.

זה פחות בעיה.

אבל לפחות עם נעליים.

אבל פה אתה הולך

עם בלי גרביים, עם נעלי אצבע, אתה בא ככה לבית כנסת.

נו באמת,

קצת טקט.

מאוד מזמינים אותו להיות שליח ציבור.

נו מה נשאר?

לכן בוודאי שצריך לשים לב

לדברים הקטנים גדולים האלה.

טוב.

ברשותכם,

נדבר קצת על פרשת שבוע, פרשת חוקת.

אברהם אבינו אמר,

ואנוכי עפר ועבר.

אברהם שיבח את השם על העפר שזרק על המלכים ונהפכו לחיצים.

וגם על העפר שניצל מאור כזדים.

על כך הוא קיבל שכר לזרעו.

עפר פרה אדומה

ועפר סוטה.

הקב' ברוך הוא ישתבח שמו,

מודד מידה כנגד מידה על כל דבר ודבר.

כתוב בפרשה,

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב,

כי בא ישראל דרך האתרים ויילחם בישראל.

אומר הגאון מווילה,

מובא במדרש רבה

על מגילת אסתר,

בשעה שנחתמו אותן האיגרות וניתנו ביד המן,

ראה מרדכי שלושה תינוקות שהיו באים מבית הספר.

רץ מרדכי אחריהם.

כיוון שהגיע מרדכי אצל התינוקות, שאל לאחד מהם,

פסוק לי פסוקך.

אמר לו, אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא.

שאל את השני,

פתח ואמר, אני כריתי היום,

עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום,

כעמנואל.

פתח השלישי ואמר, ועד זקנה אני הוא,

ועד שיבה אני אסבול,

אני עשיתי ואני אסבול ואמלט.

כיוון ששמע מרדכי כך,

צחק

והיה שמח שמחה גדולה.

אמר לו המן,

מהי זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו?

אמר לו, על בשורות טובות שבישרוני,

שלא אפחד מן החיצה הרעה שיחצת עלינו.

מה העניין בסיפור הזה?

אומר הגאון מבינלה,

מצינו ששלוש פעמים בא עמלק יימח שמו על ישראל,

עד השואה, בשואה זו כבר הפעם הרביעית.

האחת בפרשת בשלח

כתיב ויבוא עמלק

ויילחם עם ישראל ברפידים.

פעם שנייה בפרשה שלנו, פרשת חוקת.

כאשר גבה אהרון,

אז כתוב, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב,

כי בא ישראל דרך האתרים ויילחם בישראל.

מה כותב על זה רש״י הקדוש?

והוא מביא את זה ממדרש תנחומה.

יושב הנגב, זה עמלק,

שינה את לשונו לדבר בלשון כנען.

התחפש.

למה?

כדי שיהיו ישראל מתפללים לקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם.

והלא הוא לא כנעני.

אז ככה,

איך אומרים בתפילה, הם פספסו אותו.

ככה הוא תכנן.

ראו עם ישראל את לבושיהם כלבושי עמלקים,

ולשונם לשון כנענים.

לכן התפללו סתם,

שנאמר,

אם נתון תיתן את העם הזה בידי.

לא אמרו לא כנענים ולא עמלקים.

פעם שלישית, זה היה עמאמן, יימח שמו,

נצר זדון מזרע עמלק.

אז על שלוש פעמים אלו רמזו לו למרדכי התינוקות

בנבואות הקטנות שלהם.

האחד

אמר לו, אל תירא מפחד פתאום.

מה הוא רמז לו?

על הפעם הראשונה

שבאה אז על ישראל פתאום.

כמו שאמר הכתוב על זה בפרשת כי תצא, אשר קריך בדרך.

רצה לומר שבעליך פתאום דרך מקרה,

ואתה לא הזמנת כנגדו.

ובכל זאת הצילנו הקדוש ברוך הוא אז מידו.

כמו שהצילנו אז, כן יושענו גם עתה, אשתבח שמו.

השני, הילד השני, אמר לו, עוצו עצה ותופר.

זה נגד הפעם השנייה,

שהתחכמו אז והתייעצו לדבר בלשון כנען.

כדי שלא יכירום.

ובכל זאת הצילנו השם מידם והופרע עצתם.

כן יושענו גם עתה מידו.

תגידו אמן, זה בחינם.

והשלישי

אמר לו, ועד זקנה אני הוא ועד צבע וכולי.

זה מדבר

על זמן עניין של מגילת אסתר.

כשאמר המן הרשע, יימח שמו,

על הקדוש ברוך הוא, מה הוא אמר עליו?

שכביכול הוא הזכים.

ככה טען המן.

כמו שמובא במדרש רבה,

כשאמרו לו חכמי אומות העולם,

לך והתבונן במלכים הראשונים על שפשטו ידיהם בישראל, מה עלתה להם?

כמו פרעה וסנחי ריב.

מיד אמר להם המן,

אלוה שטיבח לפרעה בים ועשה לישראל ניסים וגבורות, שתשמעתם?

כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום.

שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו ושרף את היכלו והכן כוחו וגבורתו.

שכבר הזקין.

ככה אמר הרשע הזה.

לכן אמר לו הפסוק השלישי, ועד זקנה אני הוא,

ועד צבע אני הוא.

רצה לומר, אף על פי שאמר עליי כי אני זקן,

בכל זאת אני הוא ככוחי אז, כן כוחי עתה.

ואני אשא ואני אסבול ואמלט.

כמו שאמר הנביא מלאכי, כי אני השם לא שניתי.

אותו דבר, שטיבח שמולן.

אז הקדוש ברוך הוא ימלט

כן אותנו מידו.

שטיבח שמולד.

דרך אגב,

כתוב

מצאנו בכמה מקומות

שאמרו להם החכמים לתינוקות

לפסוק את פסוקם.

מתי? כשרצו לדע עתידות

ושמחו עצמם על אותו פסוק.

אז השאלה היא,

מה עם ניחוש?

הרי אסור לנחש, לא תנחשו.

אז למה עשו כך?

כתוב הטעם משום שאמ...

אנחנו אומרים בגמרא שמיום שחרב בית המקדש

נתלה נבואה

וניתנה לתינוקות.

אם כן, כשהתינוק אומר לו פסוקו,

אז זה כדמות נבואה הוא, זה לא עניין של ניחוש.

כי כתוב שהנבואה נמסרה לתינוקות,

אז ראוי לסמוך עליו.

וצריך עיון.

כן?

צריך עיון,

שהרי אנחנו רואים במסכת גיטין,

ששם כתוב, אמר לי לינוקה פסוק לי פסוקך.

ושם מדובר קודם חורבן הבית.

אז איך סמכו שם על התינוק?

אז הגאון, הרב חיים קניאסקי, שליטא,

הוא כתב, לא קשי עמידי,

שכוונת הגמרא מיום שחרב מקדש ראשון,

שאז פסקה הנבואה.

והנביאים שהיו בתחילת בית שני,

הם כבר היו נביאים מקודם החורבן.

אז לכן

הוא אומר שזה לא קשה.

טוב.

עוד נאמר בפרשה,

התפלל אל השם

וייסר מעלינו את הנחש.

הגמרא מביאה מעשה ידוע לכולנו,

עם רבי חנינא בן דוסא, עם הערוד.

ראשון הגמרא כך, מעשה במקום אחד שהיה ערוד

והיה מזיק את הבריות.

באו והודיעו לו, לרבי חנינא בן דוסא.

אמר להם, הראו לי את חורו.

הראו את חורו,

נתן עקבו על פי החור,

יצא ונשכו ומת אותו ערוד.

נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש.

אמר להם, ראו בניי,

אין ערוד ממית,

אלא חטא ממית.

באותה שעה אמרו, אוי לו לאדם שפגע בו ערוד,

ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

זה הגמרא במסכת ברכות, דף ל״ג.

רשי הקדוש כותב

מצאתי בהלכות גדולות

אמרה במערבה. מערבה זה ארץ ישראל.

כשהערוד נושך את האדם,

אם הערוד קודם למים,

מת האדם.

ואם האדם קודם למים,

מת הערוד.

ונעשה נס לרבי חנינא ונפקע מעיין מתחת עקבו.

זה רשי הקדוש.

מקשה הגאון מווילנה.

ושואל,

מה רצה בזה רשי?

מה הוא הוסיף פה בתוספת?

מה זה קשור?

למה הוא היה צריך לומר את זה עם המים? מה זה קשור?

שימו לב.

אומר הגאון, יש לי אשב.

איך?

רבי חנינא בן דוסא,

הוא כולו היה נס אחת גדול.

הגמרא מספרת עליו כל הזמן ניסים. אצלו לא שייך להגיד

לא סומכים על הנס.

ולמה?

מי לא יכול לסמוך על נס?

מי שחי את הטבע.

ומדי פעם הוא מגלה, אה, הנה יש פה נס.

אבל אצל רבי חנינא בן דוסא,

גם הטבע אצלו היה נס.

הוא היה מתפעל מהטבע כנס.

הוא היה חי את העולם כנס.

ולכן הוא אמר לבת שלו, מה זה משנה, חומץ, שמן.

מי שאמר לה שמן שידלוק, יאמר לה חומץ שידלוק. הרי הכל מי שמושך בחוטאים זקה.

הוא היה רואה את הקדוש ברוך הוא

בכל רגע. הוא קיים את השבעית ה' לנגדי תמיד כל הזמן.

אז בלאו הכי אצלו זה הכל היה ניסים נפלאות. גם הטבע זה נס.

וזו האמת, דרך אגב.

רק אנחנו לא בדרגה הזו.

אבל לשם צריך לשאוף, להבנה שגם הטבע, כל פעולות הטבע,

זה הכל.

הקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום, תמיד, מעשה וראשית.

זה שהשמש יוצאת לזרוח,

זה הקדוש ברוך הוא מוציא אותה.

הוא מאיר,

זה לא השמש מאירה.

המאיר לארץ ולדברים עליה.

אתה אומר,

מי מאיר?

הקדוש ברוך הוא.

אתה, כשאתה מסתכל על השמש, אתה רואה את הקדוש ברוך הוא.

אתה מבין עכשיו שהקדוש ברוך הוא מאיר לך את הדרך? לא.

אתה אומר, השמש מאירה עכשיו.

שמש של הקדוש ברוך הוא.

אצל רבי חניא בן דוסף זה לא היה ככה.

אז אין עליו שאלות לגבי ניסים.

נחזור לענייננו.

אז אומר הגאון, ויש לי ישב.

וקשה לרשי,

עמאי קטנה,

למה שנו

ונשכו ומת?

למה צריך לכתוב שנשכו ומת אותו ערוד?

המילה ונשכו מיותר.

ועל זה הביא הירושלמי שעיקר מיתת הערוד היה מחמת

שנשכו לרבי חנינה.

ועשה הקדוש ברוך הוא נס להחיות את רבי חנינה,

וברא מעיין תחת עקבו,

ומחמת זה מת הערוד.

אבל בלא הנשכה לא היה מת.

כי לא עשה הקדוש ברוך הוא נס להמית את הערוד,

אלא להחיות את רבי חנינה.

הנס היה לחיות את רבי חנינה,

וכדי לחיות אותו הוא היה צריך מים.

אבל ברגע שהוא

נגע במים,

הערוד מת.

אומר הגאון, אבל יש לדקדק.

מדוע כתוב, באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד.

ולא אמרו את זה קודם לכן.

ונראה,

ובאותה שעה דווקא אמרו.

למה?

משום שכשהחיה מזקת,

זה משום שני דברים.

א',

שכך נגזר על האדם.

שהרי כתוב,

אם ישח הנחש בלא לחש.

נחש לא נושך, אלא אם כן הוא מקבל הוראה משמיים.

אז רק אם נלחש לו מלמעלה הוא הולך ומקיש.

אין סתם, זה לא עקרב, עקרב זה משהו אחר.

נחש זה בשליחות.

ב',

כשהוא משולחת.

מה זאת אומרת?

החילוק הוא,

אם נגזר על האדם,

אז אינו אלא למי שנגזר עליו מחמת החטא.

אבל כשהוא בגדר של משולחת,

אז אינה מבחנת בין טוב לרע,

בין צדיק לרשע.

כשזו גזרה כללית לא ספציפית על אדם מסוים,

כן?

אז הוא לא מבדיל, הוא לא מבדיל.

כשזו גזרה ספציפית שהאדם המסוים הזה צריך לקבל את המכה,

אז הוא מגיע ספציפית לאותו אדם.

לא.

הגמרא אומרת שעקרב יכול לעקוץ אותך גם בלי הוראה מלמעלה עקב חטא מסוים שקיבלת.

לכן כתוב

שגם בתפילה,

אפילו נחש כרוך על עקבו,

מה כתוב?

ממשיך להתפלל.

עקרב לא.

הלאה.

אז כיוון שניתן רשות למשחית,

אינו מבחין בין צדיק לרשע.

שוב, אלא אם כן הוא צדיק גמור.

אם הוא צדיק גמור,

הוא לא יכול עליו.

כמו לדוגמה אצל רבי שמעון בר יוחאי,

שבא נחש,

הוא ראה נחש שהוא בדרך להקיש מישהו אחר, לא אותו,

חלילה,

מישהו אחר.

והוא אמר לו,

הוא כבר עשה תשובה, תחזור. אמר לו, אני לא חוזר, אני יצאתי לשליחות, אני ממשיך.

אמר לו, תחזור אם לא תדרבלאק.

אמר, מה, אבל אני כבר קיבלתי הוראה ספציפית על אדם מסוים. הוא אמר, עשה תשובה, נגמר, אתה לא יכול לעשות לו כלום.

אז מה אני אעשה עם ה... זה?

אמר לו, יש שם איזה פלוני, אלמוני,

כן?

לך תקיש אותו, תמורתו.

אז אתה רואה שעם הצדיק הגמור אפילו הנחשים לא מתעסקים

כשאתה בא שם עולם.

אבל הנחש הוא משולח,

אז במי שפוגע,

אותו הוא מזיק. מי שבא לו, איך אומרים, הראשון על הדרך.

על כן,

מקודם,

לפני שנשך את רבי חנינא,

לא היה יכולים לומר אוי לאדם שפגע בו

ערוד.

כי גם בלא פגיעה מוכרח הוא להינזק,

כיוון שכך נגזר עליו.

אבל ממה שנשך לרבי חנינא, מוכח,

בוודאי הנחש הזה היה משולח.

ואם כן, אוי לו לאדם

שפגע בו ערוד.

טוב,

עוד רעיון לומר מהפרשה.

כתוב בפרשה, באר חפרו השרים,

קראו הנדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה,

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

אומרת הגמרא בנדרים,

מה זה שכתוב

וממדבר מתנה?

אומרת הגמרא, כיוון שעושה אדם את עצמו כמדבר,

שהוא מופקר לכל,

אז תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר וממדבר מתנה.

וכיוון שניתנה לו במתנה נחלו אל,

שנאמר וממתנה נחליאל.

וכיוון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות.

זה הגמרא בנדרים.

שאל אחד מהתלמידים

את הגאון מבינלה.

הלא המאמר וממדבר מתנה הוא סוף פסוק.

והתחלת הפסוק,

באר חפרו השרים.

אז איך מסתדר הפסוק הזה על הסדר לפי הדרשה של הגמרא?

הרי אתה אומר, באר חפרו השרים,

קראו הנדיבי העם במחוקק במשכנותם,

ואז מתחילה הדרשה של הגמרא,

וממדבר מתנה, ואז פסוק חדש,

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

אבל מה אתה עושה עם כל הרשת של הפסוק?

איך זה מתחבר לדרשה?

והשיב לו הגאון,

זכר צדיק וברכה, זכותו תגן עלינו,

שהגמרא פרשה שכל הפסוק מדבר על התורה.

כי באר

היא התורה.

כמו שכתוב,

שתה מים מבורך ונוזלים מתוך באריך.

שתה מים מבורך, כן?

ונוזלים מתוך באריך, כך אומר במשלי.

ומידת התורה כך היא.

כי נאמר עליה, כי בצל החוכמה,

צל הכסף.

ונאמר עץ חיימי למחזיקים בה.

שגם האיש שאין בכוחו ללמוד תורה

בעצמו,

הוא מחזיק ביד אחרים שיוכלו ללמוד תורה,

גם זכרו איתו.

לא סתם שכר סתם,

אלא כמו הלומד בעצמו.

כי בצל החוכמה, בצל הכסף.

כמו העסקה

של יששכר וזבולון.

זהו שאמר, באר היא התורה.

חפרו השרים,

שרי התורה, ולומדיה. חופרים ומעמיקים בלימודיה ומשתרע.

קרוע נדיבי עם.

רוצה לומר, הנדיבים והעשירים, אשר כל העסק שלהם במשא ומתן.

המה יקנו את התורה במחיר כספם.

ומילת קרוע

זה לשון קניין.

כמו שכתוב,

בקברי אשר קריתי לי.

קריתי, מלשון קניין.

ובארה כתוב ואמר,

כי אלו ואלו חלקם בתורה,

כן?

מה שכתוב, במחוקק במשענותם.

אלו במחוקק,

שהם יחוקקו חוקי התורה,

ואלו במשענותם, במה שהם תמכין דאורייתא.

שהם נותנים משענת

גבית כספית

לאלה שיושבים ולומדים תורה.

אז בלאו הכי אמר לו הגאון מבינה לתלמידים, אמר להם,

אתה רואה שכל הפסוק פה מדבר על עניין התורה,

שאתה בא שמו.

בהקשר לכך,

מתקשר לזה,

זכותה של השונמית

אשר גחזי משרת אלישע, החיה את בנה,

הייתה

בהיותה לו למשענת בעלייה שהתקינה עבורו.

היא עשתה לו שולחן, כיסא, מנורה, מיטה וכולי.

אז מה היה הסחרה?

היא נתנה משענת

לנביא להתארח אצלה בבית?

התוצאה הייתה, מידה כנגד מידה,

שהוא אמר לגחזי,

ושמת משענתי על פני הנער.

וזהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה,

צדיקים עתידים שיחיו מתים.

לא רק הקדוש ברוך הוא, הצדיקים עתידים שיחיו מתים.

כך מובא בגמרא במסכת פסחים.

היינו,

למי הכוונה? הרי אנחנו רואים בגמרא שכל מי שהוזכר שמו בגמרא הוא היום חיה מתים.

אז מה היא רבותא פה שהגמרא בפסחים אומרת שעתידים צדיקים שיחיו מתים?

אלא הכוונה אומרת,

היינו, כל אחד יחיה את מי שיחזיקו בחיים.

מי שיחזיק אותו בלימוד התורה,

אז הוא יחיה אותו.

מכוח התורה

הוא יחיה אותו.

אשתבח שמו.

אם הזכרנו את העניין של הבאר,

זו שאלה יפה,

מדוע לא עושים זכר למן

ולבאר

ואילו לענני הכבוד

עושים

סוכות?

אחד הטעמים לבניית הסוכה, זכר לענני הכבוד.

נו, ומה עם המן?

מה עם הבאר?

אלא

משום שהבאר והמן היו צורך קיומי

כדי להתקיים במדבר,

לכן אין עניין לעשות להם זכר.

אבל ענני הכבוד,

זה היה מותרות.

אז על זה עושים זכר.

איך?

זה מותרות.

זה, איך אומרים, זה מזגנים,

זה כבישים טובים,

אבל זה לא שבלעדי זה אתה לא יכול להתקיים.

אבל שתייה ואוכל,

בלעדי זה אתה לא יכול להתקיים.

הלאה.

בסוף הפרשה אנחנו אומרים בפסוק

על כן יאמרו המושלים

בואו חשבון.

אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא

המושלים אלו המושלים ביצרם.

בואו חשבון,

בואו ונחשב חשבונו של עולם.

הפסד מצווה כנגד שכרה,

שכר עבירה כנגד הפסדה.

אחר כך אומרים בפסוק, תיבנה ותיכונן.

מה הכוונה?

אם אתה עושה כן, תיבנה בעולם הזה ותיכונן לעולם הבא.

זו הגמרא.

איך?

תכף, אני אגיד לך את זה בסוף.

אז הוא אומר ככה.

שני דברים אלו

מטים את האדם מדרך הטוב והישר.

והם,

א',

שעיניו טחו מרעות

ומכה עיניו בסנוורים,

עד שנדמה לו לפעמים על עבירה שהיא מצווה,

או שהעבירה נעשתה לו כיתר.

כמו שכתוב,

חזל הקדושים אומרים,

עבר ושנה נעשה לו כיתר.

כך מובא בגמרא יומא.

הדבר השני,

גם אם יודע האדם שהיא עבירה חמורה,

ודרכה דרכי שאול,

ואחריתה מרא כלענה,

רק שאי אפשר לא לסור מהרגלו מנעוריו.

או שיש לו חבר עם רעים,

שקשור בחברת פועלי אבן,

וקשה לו פרידתו מדרכם הרעה,

כי עזק המוות אהבתם,

אז הוא נגרר אחריהם.

ההבדל בין תוכחה למוסר,

שימו לב,

תוכחה היא בדברים להתווכח על מה שעשה כבר.

על העבר.

כמו שכתוב, הוכח תוכיח.

שהיא תוכחה על העבר.

מוסר

זה לייסר את עצמו בדברים המכניחים ומשברים את ליבו,

מכדי שיתקן מעשיו להבא.

ולהרחיק עצמו ממה שרגיל לעשות מחמת הרגלו הרע.

אז צריך להקדים עצמו במוסר.

ואחר כך יוכל להתווכח בעצמו ולברר מעשיו שהם אינם על נכון.

כי כל זמן שלא פירש את עצמו מהרגלו הרע,

אזי לא יועיל לו מה שיתווכח ויברר לעצמו שעשה מעשה רשע וכסל.

כיוון שעדיין ליבו אינו נכנע.

כמו שכתוב, נירו לכם ניר,

ואל תזרעו אל קוצים.

אתה רוצה לזרוע,

אז קודם כל תחרוש.

אם אתה לא חורש,

מה אתה זורע? אל קוצים.

אתה צריך להכין את התשתית, קודם כל להכין את הלב.

אחר כך להכניס את מה שאתה רוצה להכניס.

לכן, צריך בתחילה לנתק מוסרות הרגילות הרעה,

ולצאת ביד חזקה ורמה, כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע,

ויעשה נגד למה שליבו חפץ.

יילחם!

כך מובא במסכת ברכות.

זאת הכוונה של רבותינו, זיכרונם לברכה,

שהסבירו את הפסוק

על כן יאמרו המושלים,

אלו המושלים ביצרם.

כי בתחילה צריך האדם למשול ביצרו

ולחופשו תחת רשותו,

והוא הנקרא מוסר.

וכאשר הוא מושל ביצרו,

אז יאמר לו בואו חשבון.

והוא התוכחה

על העבר.

בואו נחשוב, חשבונו של עולם,

הפסד מצווה כנגד שכרה,

והוא בעיון

לגלות חשכת דרכו אשר דרך באפלה,

ולפקוח עיניו אנה פניו מועדות ללך יותר,

וידע

במה ייכשל,

יבדוק את עצמו כל הזמן,

יכין את עצמו לאבא,

אבל על סמך השגיאות של העבר.

ואם אתה עושה כן,

דהיינו שייקח מוסר תחילה,

ויסור מהרגלו הרע,

ואחר כך יתווכח ויתחשב עמו חשבונו של עולם,

אז ישכיל ויצליח.

וזהו שאמרו, תיבנה ותיכונן.

אם אתה עושה כן,

תיבנה בעולם הזה ותיכונן לעולם הבא.

כמו שאמרו רבותינו,

זיכרונם לברכה,

זכה הצדיק,

נטל חלקו וחלק חברו בגן העדן.

אז תיבנה בעולם הזה, שתירש חלקך שבנית בעולם הזה מעשיך טובים,

ותיכונן לעולם הבא, מחלק חברך ייעשה כאן לחלקך.

זו הכוונה, ותיכונן מלשון כאן.

עוד אמר את זה הגאון מבין לה קצת בצורה אחרת.

אומר,

אי אפשר לעשות חשבון

אם לא שיכבוש את היצר תחילה על ידי מוסר הרבה.

כי בעוד שהוא תחת היצר והיצר הרע גובר עליו,

לא יוכל לחשב חשבונו של עולם.

אומר,

וזהו שבתחילה דומה היצר להלך,

ואחר כך לאורח,

ואחר כך לבעל הבית,

כמו שמובא ממסכת סוכה.

אבל איפה זה מופיע?

זה מופיע בתנ״ך, אצל דוד המלך,

בנבואה של נתן הנביא,

שהוא נותן לו את המשל עם כבשת הרש,

אז שם הוא מדבר על הלך,

אחר כך אומר אורח,

ואחר כך אומר איש.

למה השלוש דרגות האלה?

כי עבירה גוררת עבירה.

בהתחלה הוא בא רק ככה,

רק הלך, ככה הולך ליד הבית,

אחר כך הוא נכנס, נוקש בדלת ומבקש משהו,

מכניסים אותו, נהיה אורח,

בסוף הבן אדם הופך להיות בעל הבית.

אז זו עבירה גוררת עבירה, עד שנעשה בעל הבית.

ואז אין יכול לחשוב,

בן אדם כבר לא יכול לחשוב, אם יצא רע כבר אצלך בבית,

בתוך הראש שלך הוא כבר מרגיש בעל הבית,

אתה כבר לא יכול לתפקד.

כי הוא הופך להיות בעל הבית ואתה הופך להיות העבד שלו.

אז אין העבד יכול לומר לבעל הבית שיחשוב עמו.

אם אין בעל הבית רוצה,

כי יד בעל הבית על העניונה,

הוא מכריח את עבדו שיעשה כפי רצונו.

ולכן צריך תחילה להתגבר ולמשול על יצרו,

ואחר כך

יחשוב חשבונו של עולם.

זה אמרנו רעיונות

מדברי קודשו של הגאון מווינה.

ברשותכם, אני רוצה להגיד לכם כמה חידושים עכשיו יפים.

ספר כיסא רחמים.

דברים נפלאים.

גם הם.

בואו נראה.

כתוב, זאת חוקת התורה אשר ציווה השם לאמור.

דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה.

רשי הקדוש מסביר, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל.

מונין, הכוונה מצערין,

מלעיגין.

לומר,

איך הם מצערים? לומר מה המצווה הזאת? מה טעם יש בה?

לפיכך כתב בה חוקה.

גזרה היא מלפניי, אין לך רשות לערער אחריה וכולי.

עד כאן לשונו של רשי הקדוש.

ויש לשאול,

למה אומות העולם נקטו דווקא זאת המצווה

ולא מצווה אחרת.

מפני שיש להם טענה

שהפרה מתארת את הטמאים

ומטמאה את מי שעוסק בה.

והאומות והשטן אומרים ברמז,

אתם אומרים,

מי שיבוא לדתנו יהיה טמא, אם יטמא, יש לו טהרה.

וישראל אומרים, אנחנו, יש לנו תורה תמימה.

אם עשה עוון

וחזר בו,

הרי זו תשובה שלמה, מפני שאדם בשר ודם ויש לו יצר הרע, הוא בוער בקרבו כמו אש.

אז מה התיקון שלו?

תורה שבכתב, שנקראת מים,

ותורה שבעל פה, שנקראת אש,

שנאמר הלא כה דברי כאש נאום אדוני.

והלא כתוב, אוי כל צמא, לכול המים.

ובזכות התורה,

הקדוש ברוך הוא מוחה פשענו, כמו שנאמר,

אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך.

ופרה אדומה,

לשון

פרה ורווה,

כן?

כמו שבשרה אדום הוא,

וכששרפין אותו יהיה עפרו לבן,

כך הקדוש ברוך הוא ימחה פשענו,

כמו שנאמר,

אם יהיו חטאיכם כשני,

כשלג ילבינו.

דרך אגב,

גם בן פורת יוסף,

מה שאנחנו אומרים, בן פורת יוסף, בן פורת על העין,

פורת, במסכת זבחים,

כתוב שזה גם כן מלשון פרייה ורבייה.

כן?

נחזור לענייננו.

ואומות העולם, אין להן תורת אמת.

וזה העניין, חוקה הוא,

ואין להרר אחריה,

וגזירה היא מלפני ה'.

ומי שקיבל את התורה שניתנה באלף השלישי,

הוא יטהר באלף השביעי שיבוא משיח צדקנו.

ואתם האומות, לא קיבלתם את התורה, אין לכם זכות.

כמו שעתיד לומר להם מלך המשיח,

שיקיימו מצוות סוכה.

אבל מחממות השמש יפחתו ויצאו ממנה.

הקב'-ברוך-הוא ציווה לישראל שהם יישאו קל וחומר מפרה אדומה שמתארת את הטמאים.

והרי ישראל נקראו בנים,

ויש להם תשובה,

שאם פגע בהם יצר הרע,

יש להם תורה שהוא תבלין.

כמו שכתוב,

יותר נכון, כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

בראתי יצר הרע,

בראתי לו תורה, תבלין שלו.

דרך אגב,

מה עושה התבלין?

התבלין מוסיף טעם וריח בתבשיל.

אז היה לכאורה צריך להיות כתוב

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה, כנגד.

מה פתאום תבלין?

אלא זו הנקודה.

הנקודה היא

להפוך את יצר הרע לטוב.

זו הדרגה הגבוהה,

שבהזדמנות נדבר על זה,

שזו הדרגה של אברהם אבינו,

שהפך

את יצר הרע

ליצר הטוב.

וזהו שנאמר, דבר על בני ישראל דייקה,

ויקחו אליך פרה אדומה,

אז רק בני ישראל, ישתבח שמו,

יכולים לשאת קל וחומר ולא האומות.

עוד,

הרי כתוב, זאת חוקת התורה.

הרי כתוב גם, זאת חוקת הפסח.

וכתוב גם, בעניין של הגעלת כלים,

כתוב זאת חוקת התורה, גם שם כתוב זאת חוקת התורה.

ועוד, יש כמה עניינים שכתוב בהם חוק.

כמו שכתוב, חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין לערער אחריה.

אז כמו שאדם אינו יכול להסתכל בגבו,

כך אינו יכול לערער על מישהו תלמיד חכם.

מה זאת אומרת?

יש עכשיו תלמיד חכם

שאין לו מה לאכול.

כגון רבי חנינא ורבי פדת,

מה שמובא בגמרא,

שהם היו עניים.

והבן אדם אומר, איך יכול להיות? תלמיד חכם,

אין לו מה לאכול.

או שאין לו בן,

אין לו בנים,

תלמיד חכם.

או שאין לו אריכות ימים,

נפטר בקיצור ימים,

אין לערער אחריו.

כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

בנה, חיה ומזונה,

הבנים, החיים, אורך החיים,

והמזונות, הפרנסה,

לאו בזכות הטליה מילתא.

זה לא תלוי בזכויות,

שלושה דברים האלה,

אלא במזל הטליה מילתא.

תלוי במזל.

שאין לערער אחר חוקת הפסח שאוכלים מצה מקמח.

אבל,

אם נמצאה חיטה בתבשיל,

אוסר את הכול.

והלא המצה עשויה מקמח.

ועוד,

למה הקדוש ברוך הוא זנו מפרנס מקרני רמים ועד ביצי כינים,

ואינו נותן פרנסה לעני?

הוא מייסר אותו בייסורים,

והוא צריך לחזר על הפתחים.

ומוצא פרנסה בצער ובדוחק.

ומפני זה נאמר בשלושה אלה,

זאת חוקת התורה.

גם בעניין של הפסח, גם בעניין של ההגעלה,

כמו שאמרנו.

ומפני זה נאמר בשלושה אלה, זאת חוקת התורה,

כל שכן בפרה אדומה,

שמתאר את התטמאים ומטמא את העוסקים בה.

ידוע

שמיכאל

הוא ראש ושר של נשמות ישראל.

כמו שכתוב,

מיכאל שר ישראל.

וזה הרמז,

זאת,

שכתוב זאת, חוקת התורה, זאת,

זו הכוונה לתורה, כמו שנאמר, וזאת התורה.

ישראל שיש להם תורה ומצוות,

זה העניין של התורה.

חוקת,

אם ניקח את המילה חוקת,

זה נוטריקון,

חיים,

קדושה, תורה.

חיים,

שכתוב כי חיים הם למוצאיהם.

אל תקרא למוצאיהם,

אלא למוצאיהם בפה.

שדברי תורה מוסיפים חיים.

דברים בטלים מפסידים את החיים.

אז אמרנו,

חוקת, חיים, קדושה, תורה.

קדושה,

הלא כתוב, כי עם קדוש אתה לאדוני אלוהיך.

תורה, שזה התו של חוקת,

שכתוב תורת אדוני תמימה משיבת נפש.

המשך הפסוק, אשר ציווה אדוני לאמור.

אשר,

זה אותיות ראש, מהסוף להתחלה.

ציווה,

גימטריה, מיכאל.

ועוד,

ציווה זה גם הגימטריה של המלאך הממונה על לימוד התורה לבני ישראל.

וכנגד מי שלומד תורה,

כן,

101 פעמים,

שמתקיימת בידו, הרי כשלומדים 101 פעמים,

אז

הוא לא ישכח את זה.

אז זה יוצא הגימטריה של 101, כי זה מניין מיכאל,

כמו שאמרנו באחד השעורים.

כמו שכתוב, אינו דומה שונה פרקו 100 פעמים לשונה פרקו 101.

ועליו אמר התנא,

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

לכאן גימטריה 101. דהיינו, שלומד תורה לשם שמיים,

כן?

בידו גימטריה 22,

כנגד אותיות התורה.

וזהו שנאמר,

זאת

התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח של עמים.

אם תיקחו את כל הראשי תיבות

של זאת,

דהיינו תזן, התורה, ככה זה הדרך,

זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח של עמים.

הראשי תיבות של זה יוצא בדיוק גימטריה 101. אשר ציווה אדוני גזירה היא מפי הגבורה.

שאינו שוכח תורתו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ובשעת פטירתו בקבר

שואלים אותו, קבעת עתים לתורה?

ויודע להשיב כל מה שלמד לשמה,

ומיכאל מזכירו.

וזהו שנאמר, זאת חוקת התורה אשר ציווה השם לאמור.

ואומרים לו,

אשרי יולדתו ואשרי מי שגידלתו,

והוא ברא מזכה אבא.

ומעטרין לאביו ולאמו שגידלו בן צדיק וחסיד ותלמיד חכם.

וזהו שנאמר,

פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום.

אין בה מום,

ראשי תיבות,

כן?

ברא מזכה אבא.

אשר לא עלה עליה עול,

כוונה לעול של יסרורה,

והוא לא הלך אחר עצת יצרו הרע,

ואין בו מום ודופי בתורתו.

ועוד, נאמר בפסוק

שלוש פעמים אשר,

כנגד שלושה אשרי.

מי השלושה המאושרים?

אביו,

אמו והוא, אשריו.

ומה שאמר תמימה מלשון נקבה,

דהיינו כנגד אמו,

שמברכים אותם שנעשה אברהם זכא אבא ואמה,

ולא נעשה אברהם מקלל אבא ואמה,

שמקללים אותם בחייהם ובמיתתם.

ועל זה נאמר,

אשר

אין בה מום,

אשר לא עלה עליה עול

דווקא על צוואר אב ואם,

אלא אדרבה,

פורק מצווארם דין גיהנום ודינים קשים מעליהם,

וזהו שנאמר, אשר ציווה אדוני לאמור.

יפה.

עוד דבר.

נאמר בפרשה,

קח את המטה ועקל את העדה אתה ואהרון אחיך ודיברתם אל הסלע.

אם צריך לדבר, למה כתוב קח את המטה?

הרב כלי יקר

שואל, מקשה,

למה לא אמר מטהך,

קח את מטהך? למה אמר קח את המטה?

אלא כשאתה אומר את המטה זה מורה באצבע.

רצה לומר,

את אותו מטה של אהרון שהנחת למשמרת לפני החדות,

יצא הפרח ויצא ציץ

ויגמול שקדים בלא מים,

ולא הייתה בו לחלוחית.

ובכל אופן יצא.

הפרחים וכולי.

ונעשה בו קידוש השם פעם אחת.

אז תעשה בו עוד פעם קידוש השם,

כדי שיראו הקהל וישמעו.

מה יראו וישמעו?

סלע

שאין לו דחייה ודין גיהנום,

ואין לו אכילה ושתייה,

מאזין ומקשיב לקול השם ולקול הנביא?

קל וחומר,

אנחנו שקיבלנו עשרת הדברות ותורה,

ויש לנו שכר ועונש ודחייה ועולם הבא ודין גיהנום,

על אחת כמה וכמה שנקבל על עצמנו אחדותו יתברך.

ומשה שבא לכלל כעס

שאמר שמעו נא המורים

המן הסלע הזה נוציא לכם מים

בא לכלל טעות ושכחה

והיכה בסלע פעם ראשונה

והוציא טיפין טיפין דם

ונהפך לשלג שהוא קפוא

וזה הרמז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו לשון רבים

דהיינו למה לשון רבים?

דהיינו משה ואהרון

אל תאמר כשנים אם יהיו חטאיכם כשנים אלא

כי שניים

אם יהיו חטאיכם כשניים

וכנגד שתי טיפין גם

שהוציאה סלע והביאו שכחה לעולם שלא הייתה שכחה בעולם

וזהו לעניות דעתי שלג גימטרייה שכחה

ומשה חשב בדעתו

אם רוצה לדבר עם הסלע

למה לא המטה?

אם הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אדבר עם הסלע אז בשביל מה הוא ציווה אותי

לקחת את המטה?

ומפני זה בא לכלל טעות והיכה את הסלע

וגם אמר שמחו נא המורים

והקדוש ברוך הוא אמר

על אשר לא קידשתם אותי

במקום קידוש השם נעשה חילול השם

שאמרו הקהל בהכאה נתן הסלע מים

ועל זה אמר שלמה כמה עיתים

עת לדבר

עת לחשות

ואם היה משה מדבר עם הסלע לא הייתה שכחה בעולם

ומשה היה משיח

ולא היה חורבן בית המקדש ומשכן

סליחה והמשכן היה בית מקדש בית עולמים

ומשה ואהרון היו עולים לארץ ישראל ולא היו ארבע גלויות

וכל זה בסיבת השכחה

איך זה רמוז?

כתוב המה ממריבה

המה ממריבה גימטריה שכחה

כף דלת

מה זה כף דלת? רצה לומר נמצא עשרים וארבע שעות

יומם ולילה

כנשבר עשרים וארבע כנשבר כד על המבוע

כד זה עשרים וארבע

ועשרים וארבע ספרים שלומדים בתנ״ך

אז מה אנחנו רואים?

לומדים משניות, גמרא, פוסקים

יש מריבה, מחלוקת בין החכמים

זה מטמא, זה מטהר, זה מכשיר, זה פוסל

וזה מכוח מה?

מכוח ממריבה, המה ממריבה

אשר אשר רבו בני ישראל

וכתיב יען לא האמנתם בי להקדישני

דרך אגב תשימו לב לא כתוב

לא האמנתם בי להקדישני

כתוב לא האמנתם

יש הבדל במשמעות

האמנתם זה אתם לא האמנתם

האמנתם זה אתם גרמתם שלא יאמינו

האמנתם

זה שאדם גורם לאחרים להאמין

האמנתם זה אתם האמנתם

או לא האמנתם

זה הבדל במשמעות.

אז הטענה הייתה, יען, לא האמנתם,

לא גרמתם שתרבה האמונה.

כי ברגע שהיית מדבר, בוודאי שהאמונה הייתה צריכה להיות הרבה יותר גדולה מאשר רקעה על הסלע.

שיגידו, טוב, הוא רועה צאן, הוא מכיר את העניינים,

איפה לתת את המכה בסלע, להוציא מים, יכולים להגיד כל מיני חרטות.

זהו, שנאמר, קח את המטה, דהיינו מטה אהרון,

שהוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים,

שיהיה משה משיח באותו הדור, תכף ובמהרה,

ובעוונות זה לא נעשה.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי,

עוד

מן הפרשה,

אז ישיר ישראל את השירה הזאת,

עלי באר, ענו לה.

כמה מילים יש בפסוק הזה?

עשר.

הקשו רבותינו זיכרונם לברכה.

למה פסוק השירה הזאת,

עשר תיבות, לא פחות ולא יותר?

אומר,

עשר שירות נאמרו בעולם

כנגד

עשר המילים הללו בפסוק הזה,

שהרי אין דבר שלא רמוז בתורה.

כמו שכתוב בתרגום של שיר השירים,

שירה ראשונה אמר אדם הראשון.

מה הייתה השירה שלו?

מזמור שיר ליום השבת,

שהרי הוא עבר את העבירה ביום שישי,

ובאה השבת והגנה עליו.

שירה שנייה,

אמר משה,

על ים סוף,

כמו שנאמר,

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה.

שירה שלישית, השירה הזאת,

כן?

אליבר ענו לה,

זו השירה השלישית.

שירה רביעית,

זו פרשת האזינו,

שמשה,

כן?

שירה חמישית,

אמר יהושע,

שנאמר, אז ידבר יהושע,

כיוון שעמדה לו השמש שלושים ושש שעות בגבעון,

אז הוא שר שירה לקדוש ברוך הוא.

שירה שישית, אמרה דבורה,

שנאמר, ותשאר דבורה.

שירה שביעית,

אמרה חנה,

שנאמר, ותתפלל, חנה.

שירה שמינית,

אמר דוד המלך, עליו השלום,

שנאמר, וידבר דוד לאדוני את דברי השירה הזאת.

שירה תשיעית,

אמר שלמה המלך, עליו השלום,

שנאמר,

שיר השירים אשר לשלמה.

שירה עשירית!

עתידין ישראל לומר לעתיד בזמן שיבוא משיח ויבנה בית המקדש ויקבץ נדחי עמו ישראל ויגן עליהם אמן.

ישתבח שמולד.

עוד שאלה ששואלים.

הבאר ניתנה להם במדבר בשנה הראשונה.

מתי הם אמרו את השירה הזאת, על הבאר?

בסוף הארבעים שנה.

למה הם לא אמרו את השירה הזאת, תכף ומייד, שקיבלו?

למה היו צריכים לחכות, להמתין ארבעים שנה,

ורק אז לשיר את השירה?

ועוד,

למה לא אמרו שירה על המן,

אלא על הבאר?

זה כבר תירצנו מקודם.

תירוץ

ששם זה המן וה...

היה עניין קיומי.

ואמרנו שגם הבאר קיומית.

ואמרנו

שלכן

על ענני כבוד עושים זכר לענני כבוד.

אבל אנחנו רואים

שעל הבאר יש שירה.

נו,

ומה אם המן לא מגיעה לו איזה שירה?

אלא

אומר ספר כיסא רחמים.

אין דבר שלא נרמז בתורה.

שאנחנו עושים טבילה במקווה

של ארבעים סאה.

כנגד זה אמרו את השירה בסוף הארבעים שנה.

כנגד ארבעים הסאה של המקווה.

ונזכר בתורה ארבעים פעמים המילה באר.

כנגד ארבעים סאה, כמו שכתוב במדרשת הנחומה.

וכשהוא טובל,

הוא מסלק את הסמ״מ והקליפה.

ובמקומו תבוא קדושה וטהרה.

וזה מה שרמוז בישעיה.

יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט.

כך כתוב שם.

אז אומר,

רצה לומר,

כי מאס

זה גימטריה של הסמ״מ.

אז מי ששלט עליו סמ״מ ורוצה שיהיה טהור,

מה הוא צריך לעשות?

יטבול במי השילוח.

אחר כך, מה אמרנו?

את מה?

הפסוק, את מי השילוח, את מה?

גימטריה תנא.

שילמד סדר טהרות ויטהר עצמו בטבילה.

בפסוק שם כתוב לאט,

זה גימטריה ארבעים,

שיטבול בארבעים סאה, שכל סאה

שיש בה מאה ארבעים וארבע ביצים מים

בכל סאה,

אז זה כנגד שלושה שעשו תשובה.

מאה ארבעים וארבע זה קמ״ד,

זה קין, מנשה ודוד.

וזהו שנאמר, אשיבנו אדוני אליך ונשובה,

חדש ימינו כקדם.

עוד פעם, קדם

זה האותיות קדמ״מ.

כנגד

העניין

של המאה ארבעים וארבע ביצים,

כן?

מידת ביצים במים

של

כל סאה.

אז כל כך היה לה לבאר זכות,

כיוון שנפטרה מרים,

מה קרה?

נסתלקה הבאר,

ובתפילתו של משה רבנו עליו השלום,

חזרה הבאר למקומה.

וכמו שבכוח תפילתו חזרה הבאר,

כך בכוח תשובה וטהרה וטבילה יסלק סמ״מ ויחזיר הקדושה למקומה ויציל שכינה מגלות.

נסיים.

אמרנו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון,

תיבנה ותכונן עיר סיחון. שאלת על עיר סיחון?

ידוע מה שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה.

מובא בתרגום יונתן

על הצדיקים המושלים ביצרם.

אז זה ככה מתחיל.

על כן, על במלא.

אם תיקח את העין ל' במלא,

זה עין י' נ',

כן?

ל', ל', מ', ד',

על כן,

בסדר?

ניקח את המילה על,

במילוי שלה זה יוצא גימטרייה צדיק.

כן,

זה שבעים בגימטרייה.

גימטרייה סוד.

נכון?

אז הצדיקים שיודעים סוד הדבר, שכר ועונש עולם הבא,

יאמרו המושלים אותיות השלמים מלשון האנשים האלה שלמים.

והמושלים ביצרם כאלו

הקריבו קורבן שלמים.

מושלים, שלמים,

קורבן שלמים.

כמו שכתוב, זאת תורת זאבה חשלמים.

מי שזובח את יצרו כאילו הקריב קורבנות.

בואו חשבון,

עושים חשבון, עוונות וזכויות.

תיבנה ותיכונן בכוונתם שהקדוש ברוך הוא יבנה בית המקדש ויבוא המשיח.

משיח, בן דוד,

אם תיקח משיח, בן דוד,

עם הכולל, גימטרייה המושלים,

שהוא מושל על שבעים אומות.

ויצר הרע אומר,

שים לב, יצר הרע אומר,

תיבנה ותיכונן חיר סיחון.

רוצה לומר,

מה אומר יצר הרע?

תעשה בניינים ובתים טובים ועליות מפוארות.

עיר, אותיות רע.

איזה רע אומר, אני אוהב אותך.

ורע עמך תשמע לעצתי ודבריי.

וזהו שנאמר,

עיר סיחון, מלשון סיחה נאה.

הוא בא לפתות אותך בדיבורים, במילים יפות.

ואתה תאמר לו,

כי אש יצאה מחשבון.

תזכיר לו את יום המוות.

כמו שאמר המשורר, אם פגע בך היי מנוול.

חיש וזכור לו יום המוות.

מה הכוונה?

רצה לומר,

יום פטירתו בקבר,

בתחילה שואלים אותו, קבעת עיתים לתורה?

ותלמוד?

וקראת קריאת שמע בעונתה?

וזהו שנאמר, כי אש,

דהיינו תורה, שנאמר מימינו, אש דת למו.

יצאה מחשבון יום יציאת נשמה,

שנותנים גוף

ונשמה, דין וחשבון.

להבה מקריאת סיחון.

רצה לומר, להבה אותיות ההבל.

היינו, הבלה של תורה וקריאת שמע.

רצה לומר, הבל פיהם של תינוקות של בית רבן והבל של קריאת שמע.

אם תיקח את המילה ההבל בגימטריה,

זה ארבעים ושתיים.

כמה בקריאת שמע בפרשה הראשונה יש מילים?

למדנו את זה כבר בזמנו, ארבעים ושתיים.

מקריית,

לשון קריאת שמע,

מואב,

גימטריה ארבעים ותשע.

אם תיקח את פסוק שמע, תחבר אותו,

כן?

ברוך שם, כבוד מלכותו.

כן? כמה אותיות יש שם? ארבעים ותשע אותיות?

אז הוא מכניע את ארבעים ותשע שערי טומאה ושורף אותם.

ואינם יכולים לשלוט באדם בזכות לימוד התורה וקריאת שמע.

וזהו שנאמר,

אכלה ער מואב בעלי במות ארנון.

אכלה,

שרפה אותם.

כמו שכתוב אצל הסנה, והסנה איננו עוקל.

כן?

ער מואב, ער אותיות רע.

שזה יצר רע.

מואב, שהוא כמו מואבי.

וכמו שאמרנו, ארבעים ותשע שערי טומאה.

בגימטרייה, דרך אגב, זה יוצא מואב גם.

בעלי במות ארנון,

שנותן גאווה וגסות הרוח באדם שישכח לימודו.

כמו שהוא עשה ללוי בן סיסי.

כך מובא בגמרא בירושלמי ביבמות.

שם מסופר ככה.

בני סימוניה באו אצל רבי.

ואמרו לו, בבקשה, תיתן לנו אדם אחד

שיהיה דורש,

דיין,

חזן, סופר ומשנה.

מה זה משנה?

שיהיה מלמד תינוקות.

מלמד משנה לגדולים.

ועושה לנו כל צורכנו.

ואת מי הוא שלח להם?

את לוי בן סיסי.

עשו לו בימה גדולה,

והושיבו עליה.

באו ושאלו אותו.

הגידמת,

במה היא חולצת?

מה זה גידמת?

אישה שאין לה יד.

אז עכשיו היא צריכה לקיים מצוות חליצה.

איך היא תחלוץ את הנחל מעל הרגל של היוון?

ולא ישיבם.

שתק.

שאלו אותו שאלה הבאה.

רקקה דם.

מהו?

היוומה הזאת,

באה היוומה, לא תגיד אמת, היוומה אחרת.

כן?

כמו שכתוב, ירקה בפניו.

ונמצא בתוך הרוק, נמצא דם.

מה הדין?

ולא ישיבם.

שותק.

אמרו,

שמא אינו בעל הלכה.

אז בואו נשאל אותו שאלות של אגדה,

ככה קצת מעשיות מהגמרא.

באו ושאלו אותו,

או מנח,

שאלו אותו, מה זה שכתוב בדניאל?

אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת.

מה זה שכתוב שם ככה?

אם אמת,

למה רשום?

ואם רשום, למה אמת?

ולא ישיבה.

באו בני סימוניה אצל רבי,

אמרו,

כלום זוהי הבקשה שביקשנו ממך?

מה הבאת לנו?

אנחנו ביקשנו את כל מה שביקשנו.

בסוף הבאת לנו מישהו יושב, לא מדבר?

מה הולך פה?

אמר להם, חייכם אדם שכמותי נתתי לכם.

נתתי לכם אדם בדרגה שלי.

שלח והביאו.

הביאו אותו.

שאל אותו.

אמר לו, רקקה אדם מהו?

אמר לו, אם יש בו צחצוחית של רוג, כשר.

אגידמת במה היא חולצת?

אמר לו, בשיניה.

אמר לו, מה זה שכתוב?

אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת.

אם אמת, למה רשום? ואם רשום, למה אמת?

אמר לו, עד שלא נתחתם גזר דין, רשום.

מי שנתחתם גזר דין, אמת.

אמר לו, ולמה לא השבת להם?

אמר לו,

עשו לי בימה גדולה

והושיבו אותי עליה ותפח רוחי עליי.

הכוונה, שקבע ליבו ושכח.

וזה מה שכתוב, ורם לבביך ושכחת.

אם כן,

כל אדם צריך להזכיר את הדבר הזה בכל רגע ליצרו הרע.

ויאמר לו,

בעלי במות ארנון,

באת להגביה ליבי כדי שאשכח לימודי ביום נתינת דין וחשבון?

וזהו, שכתוב, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

וזהו, שנאמר, בעלי במות ארנון,

גימטריה, ארנון, גימטריה,

אש.

שזה אמרנו שזה התורה.

ויהי רצון

שהקדוש ברוך הוא יסיר וירחיק יצר רע מקרבנו.

וייתן לנו תורה ומצוות.

ואש נוטריקון אהבת שלום.

והרנינו גויים עמו,

אמן כן יהי רצון, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

עוד דבר אני אגיד לכם ככה, לפתן.

במסכת ברכות כתוב שאם בא לאדם יצר רע,

אז כתוב, יקרא קריאת שמע.

ואם לא עוזר,

ילמד תורה.

ואם לא עוזר,

יזכיר לו את יום המיטה.

ונשאלת השאלה,

למה שלא יזכיר לו מההתחלה את, בשביל מה כל התהליך?

תזכיר לו מההתחלה את יום המיטה, בסגור העניין.

למה צריך קודם כל לקרוא קריאת שמע?

ואם לא עוזר, תלמד תורה.

ואם לא עוזר, תזכיר לו את יום המיטה.

אז מההתחלה תזכיר לו את יום המיטה.

איי, איי, איי, איי, אתם יודעים למה?

כי הרשעים, הם גם זוכרים את יום המיטה.

אבל מה המסקנה שלהם?

אכול ושתו,

כי מחר נמות.

אנחנו גם זוכרים שמחר יהיה יום המיטה.

אז לכן עכשיו צריך להנות,

לעשות את כל העבירות אשר מרעם,

הם לוקחים את זה בהפוך.

איי איי איי.

כמו אצל עשיו, ממי הם למדו? מעשיו.

מה כתוב אצל עשיו?

מה הוא אמר לי, עקב, בבחורה?

אמר לו, אנוכי הולך למות.

ולמה זה לי, בכורה?

זה בדיוק מה שהרשעים אומרים.

אנחנו הולכים למות, אז מה אנחנו צריכים את כל זה?

תן לי עכשיו לענות מה...

איי איי איי.

אבל אם יש לפני כן יראת שמיים,

שזה קבלת חול מלכות שמיים, קריאת שמע,

ותורה.

אה,

אז שהוא משכיל עוד יום המיטה,

המסקנה שונה לחלוטין,

כי הוא יודע מה הוא מפסיד,

הוא יודע מה הוא שווה.

השתבח שמעונן.

איי איי איי איי איי.

השם יזכה. האמת היא שאני חשבתי שאני אספיק.

גם כל מיני דברים שרציתי להגיד בפרשת קורח,

אבל השעה כבר מאוחרת,

ואתם האזנתם בסבלנות, ואפילו השתתפתם קצת בשיעור השתבח שמו,

אז ברוכים תהיו, לעולם תחיו,

שיהיה לנו שבת

שלום ומבורכת.

ברוכים תהיו.

ברוכים תהיו.