פרשת קרח | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, ברוכים הבאים.

היות וברוך השם בהקלטה ממלון קרלטון בנהריה,

יש שם דרשה יפה על פרשת קורח,

אז לא נאריך

בעניין של קורח,

כי יש לנו להשלים עוד משבוע שעבר

הרבה דברים שרציתי לומר

בקשר לפרשת שלח ומה שלמדנו.

נגיד רעיון

קטן מפרשת קורח.

כתוב בפרשה,

ואם בריאה הברא השם

ופצתה אדמה את פיה.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא,

כך אומרת הגמרא בסנהדרין,

אם בריאה גיהנום מוטב,

ואם לאו,

יברא השם.

במסכת חגיגה

אמר רבי אבוהו, אמר רבי אלעזר,

תלמידי החכמים,

אין אור של גיהנום שולטת בהם.

קל וחומר מסלמנדרה.

סלמנדרה זו לטאה

שיוצאת מן האש

אחרי שבע שנים

שהאש דולקת רצוף.

יש אומרים שזה צריך להיות בדווקא,

אם אני לא טועה,

מעצה הדס.

ואז

יוצאת הסלמנדרה.

עכשיו,

אמר אש לקיש,

באותה גמרא,

אין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל.

מאיפה לומדים את זה?

קל וחומר ממזבח הזהב.

אז שואל הגאון מווילנה,

וכי פושעי ישראל

שווים לתלמידי חכמים?

הרי בשניהם הגמרא אומרת

שלא שולטת בהם

אש של גיהנום.

אז איך זה יכול להיות?

ועוד.

למה לא אמר רבי אבו גם כן את הקל והחומר שריש לקיש?

וכן להפך.

אלא מה?

אם נשים לב לדוגמאות שהגמרא נותנת, זה דוגמאות שונות.

אצל התלמידי החכמים הגמרא נותנת דוגמא של הסלמנדרה,

ואילו אצל פושעי ישראל נאמר מזבח הזהב.

אז מכאן תבין שבעצם זה שני דברים שונים.

מה הכוונה?

כאשר אני מורח

מהדם של הסלמנדרה

על הגוף,

אני יכול להיכנס לתוך האש,

להסתובב בתוך האש, כמו חליפת הגנה, שום דבר לא קורה לי.

כן?

אז תלמידי החכמים,

הרי כתוב שגם הצדיקים שמגיעים לעולם הבא,

הם עוברים דרך גיהינום

ולוקחים איתם את אלה שצריכים לעלות לגן חדן.

אבל הם עוברים דרך גיהינום.

אז איך הם לא נשרפים?

איך הם לא...

נפגעים?

יש עליהם הגנה, כמו העניין של הסלמנדרה. הם יכולים להיכנס בתוך האש,

כמו אברהם אבינו שהיה בתוך עור כשדים, לא קורה לו כלום. טייל בתוך זה.

זה לגבי תלמידי חכמים.

אבל לגבי פושעי ישראל לא נאמר דוגמה של הסלמנדרה,

נאמר דוגמה של מזבח הזהב.

מה היה קורה במזבח הזהב?

כל קורבן שהיית שם עליו,

אז היה נשרף.

היה קורבן שהיה נשרף קליל גם, עולה,

כן?

קליל.

אבל המזבח, מזבח הזהב,

המזבח עצמו,

לא נפגם ולא קרה לו כלום.

אז אותו דבר אומרים חז'ל כך,

כך אומר השלקיש.

פושעי ישראל,

הרי צריך לנקות אותם,

את הנשמה שלהם,

מכל הקליפות שיש עליהם.

אז הם נשרפים בגיהינום,

דהיינו כל מה שמודבק עליהם,

כלה.

אבל הנשמה עצמה, שהיא חלק אלוקה ממעל,

לא נפגמת ולא נפגעת, כמו מזבח הזהב.

אז בלאו הכי זה לא אותו דבר.

מה שכתוב,

כן?

שאין אור של גיהינום שולטת בהם,

אז זה שתי כוונות שונות.

אצל פושעי ישראל יש רבותא,

שהם יכולים להסתובב חופשי בגיהינום, לא קורה להם שום דבר.

אבל פושעי ישראל,

כל מה שדבוק בהם נשרף.

בלאו הכי הם עוברים כפרת עוונות כמו שצריך.

אבל הנשמה עצמה לא נפגמת, כי הנשמה עצמה היא חלק אלוקה ממעל.

אנחנו דיברנו

בשבוע שעבר

על העניין של שאול,

שהוא ספר אותם, בתחילה אמרנו, עם כלי חרס,

ואחר כך

עם הטלאים.

זוכרים?

אז נביא לכם קצת לעומק, נצלול קצת.

הראשונים הקשו.

מה הסיבה

שלא הביאו ראיה מהכתוב בתורה

בתחילת פרשת כי תישא,

שמשם נראה שאסור למנות את ישראל ויש לתת כופר נפש

כדי שלא יהיה בהם נגף?

כתוב במפורש שם,

פרשת כי תישא.

אז למה בגמרא שלמדנו בשבוע שעבר?

למה לא הביאו את העניין הזה?

ותרצו,

כי משם, מפרשת כי תישא אפשר היה ללמוד שאסור למנות את ישראל סתם.

אבל לדבר מצווה יהיה מותר.

לכן מביא ראיה משאול,

ששאול גם כן, שהוא מנה לדבר מצווה,

בהכנה למלחמה,

מכל מקום הוא לא מנה אותם בעצמם, אלא

בכלי החרס.

אמה ערשה אומר,

בפרשת כי תישא

אפשר לומר כי השקלים ניתנו ככפרה על מעשה העגל.

אז אין ללמוד מזה לעניין איסור מניין.

אלא שם זה ניתן ככפרה.

אז בעצם אי אפשר ללמוד מזה לכאן.

זו הסיבה שלא הביאו

את הראייה הזו מפרשת כי תישא.

אמרנו

שכל מי שכל מי שעולה מקבל תפקיד של פרנס,

מתעשר.

אז הבן יהוידע כותב

מה התכלית

שהוא מתעשר

כדי שיהיה תוקף בידו להוכיח את החוטאים

ולא יצטרך לחשוש מפני עושרם.

אז לכן נותנים לו עושר מן השמיים,

כדי שהוא לא יהיה תלוי באחרים.

אמרנו בגמרא את העניין

של אל תהיי צדיק הרבה,

מצד שני אל תהיי רשע הרבה,

נכון?

והסברנו גם למה, אבל

אני רוצה שתשמעו את זה ככה מן הכתוב,

מה כותב המאירי.

המאירי אומר, עיקרו של הרעיון

שאדם שאין בו מידה נכונה של שלטון על רגשות נפשו,

פעמים שהוא נוטה לרוב רחמנות במקום שאינו ראוי לכך.

אז הוא גורם נזק על ידי זה.

אלא שמאותה תכונת נפש עצמה

הוא נוטה לצד האחר על פי מהלך רגשותיו,

ונעשה אכזר ביותר במקום אחר.

הוא לא מאוזן.

ולכן חטאו של שאול באגג,

שהוא לא הרג אותו, שהוא עשה חשבון, וחמל וכו',

הוא מעין מהות חטאו בנוב,

שהוא התאכזר והרג את כל הכוהנים.

זה נובע בעצם מזה שהוא יותר מדי חמל שם,

זה גרם לכך שהוא יותר מדי התאכזר שם.

כך כותב המאירי.

הבן יהוידע

כותב ככה

והיה שכתב

כי בחטא שאול בנוב,

שם בעצם נתגלה שחטאו באגג

לא היה מחמת שיקול הדעת.

שהרי מאותו קל וחומר עצמו ודאי שהוא צריך לחוס על נוב.

שם, חמלת.

אז למה פה לא חמלת על נוב,

על כל הכוהנים?

ואם כן,

מה שכתוב אל תרשע הרבה יפה מתייחס לכל מעשיו

של שאול.

אמרנו

שהאדם

אמרה הגמרא, גברא דמרא סייעא,

איש שהקדוש ברוך הוא, שהאדון, מסייע לו,

אז הוא לא מרגיש את זה, אמרנו, לא חל וכולי.

אז אומר רמי הרשה,

כבר ריגשו רבים בעניין.

וכי משוא פנים בדבר

והיו שפירשו שחטאי שאול היו חטאיו כמנהיג האומה.

אבל חטאי דוד היו חטאים פרטיים.

אבל זה לא משהו שקשור כמנהיג אומה.

או,

מהסיבה שדוד עשה תשובה ונתכפר לו.

המאיר ייפרש

מכיוון אחר.

כי מעיקרם של הדברים ראויה המלוכה לשבט יהודה.

בלאו הכי לדוד המלך.

ומלכות שאול

לא הייתה אלא כמילוי מקום לפי שעה.

כמו שהיה צריך להיות אמור

עם החשמונאים,

שהעריכו את מלכותם ובעצם הם לא היו ראויים למלכות.

הם היו רק מ״מ.

לכן נענשו.

כי משכו את זה כמאתיים שנה.

אז היות ושאול

הוא רק המ״מ למלכות דוד,

לכן בחטא קטן אירע לו שהוא הוסר מתפקידו.

מה שאין כן בדוד.

למה?

דוד ראוי למלכות.

עכשיו אמרנו

על העניין של נוקם ונוטר כנחש.

אז יש עוד כמה פירושים שכדאי לשמוע.

יש מפרשים שאומרים

מה הפירוש נחש, מה העניין של נחש,

כמו שהנחש

אינו תוקף בגלוי,

אלא ממתין להם עד שעת כושר.

כך נקימה זו

לא בגלוי היא,

אלא ממתין עד שתבוא לידו הזדמנות לכך.

כך אומר המהירי.

והיה שפירש,

שכשם שהנחש

אינו נהנה מן הנשיכה,

כך תלמיד חכם שנוקם

צריך לעשות זאת

בלא הרגשה של הנאה עצמית,

אלא

מקיים את סיווי השם.

אבל אם הוא נהנה מזה,

הוא אומר, אה, איזה יופי, אה?

אז פה הוא כבר נכשל.

אמרנו,

בין השאר שם,

הנעלבים ואינם עולבים,

שומעים חרפתן ואינם משיבים.

אז מה ההבדל בין הנעלבים

לבין שומעים חרפתן?

אז יש כאלה שמפרשים.

הנעלבים,

מדובר שמעליבים אותם

במישרים בפניהם.

מה זה שומעים חרפתן?

שאדם מדבר בגנותם

והוא לא יודע שהם מצויים שם ושומעים.

אז בעצם נעלבים זה הלבנה ממש,

פייס-טו-פייס.

כן? בפנים,

במישרים,

בפניהם.

אבל שומעים חרפתן זה שאו שאתה שומע את זה,

השמיעו לך הקלטה,

או שאתה נמצא שם באזור ומדברים עליך וכדומה.

זה ההבדל בין נעלבים לבין שומעים חרפתן.

עכשיו, אמרנו שהבאנו ראיה מהפסוק, ואוהביו

כצאת השמש בגבורתו.

אז נשאלת השאלה, מה הקשר בין אוהביו לצאת השמש בגבורתו?

מה הקשר?

אלא

יש אומרים

כי דבר זה רומז

על מה שמסופר על הלבנה,

שהיא קטרגה

ואמרה שאין שני מלכים יכולים

לשמש בכתר אחד.

אז כתוב שמה שהשמש שמעה חרפתה ולא השיבה.

ולכן לא נתבעת אורה של השמש.

כי היא שתקה.

הלבנה קטרגה,

אז הקב' ברוך הוא אמר לה, לכי ומעתי את עצמך.

אז ככה לא תהיו שני מלכים בכתר אחד.

אבל השמש, כששמעה את הלבנה אומרת את זה,

לא הגיבה.

לכן היא נשארה

באותו מעמד של מה שהיא הייתה.

אז לכן כתוב, אוהביו כצאת השמש,

כן?

שהיא בעצם שמעה חרפתה

ולא דיברה...

עכשיו אמרנו עוד דבר שם בסוף,

לגבי התלמיד החכם.

אז אמרנו, דנקית בליבה,

ששומר בלב.

אז יש מפרשים ששומר איבה בליבו,

ומצפה שהקב' ברוך הוא יטבע את עלבונו.

כך אומרים גם המאירי וגם הריטבא.

רש״י פירש מכיוון אחר.

רש״י אומר

שאינו מוחה כשאחר נוקם נקמתו.

ולפי פירוש רש״י זה מסתדר,

מסתדר טוב עם מה שגינו את שאול,

שהרי באו האחרים לנקום נקמתו

והוא מחה בידם.

אז זה בהמשך למה שאמרנו

בפעם שעברה

לגבי הגמרא.

עכשיו, דיברנו על אפרים ומנשה, אתם זוכרים?

אז עשיתי חשבון בגימטרייה, דבר מעניין יצא לי.

בגימטרייה, כמה יוצא אפרים?

331. ומנשה?

395.

ביחד

726. עכשיו,

כתוב אפרים ומנשה,

כי ראובן ושמעון יהיו לי.

נכון?

אז זוכרים 726, אפרים ומנשה?

עכשיו,

אם ניקח את ראובן,

גימטרייה 259. ושמעון,

גימטרייה 466. תחבר את שניהם 725. זאת אומרת, חסר לנו אחד.

אפרים ומנשה 726. ראובן ושמעון 725. נכון?

עכשיו, זה בלי הכף.

כראובן ושמעון, בלי הכף.

עכשיו, מה המשך הפסוק אומר?

קיראובן ושמעון יהיו לי.

נכון?

כמה זה יהיו בגימטרייה?

31. כמה זה לי בגימטרייה?

ארבעים.

עם הכף של קיראובן ושמעון?

91. דרך אגב, אתם יודעים ש91 זה יוצא יווד כווד כעם אדנות.

אז זה יוצא גם בגימטרייה,

אמן.

זה גם יוצא בגימטרייה מלאך.

השתבח שמו.

אבל זה גם יוצא הכולל.

מה הקשר להכולל?

אמרנו שחסר לנו אחד.

אפרים ומנשה 726. ראובן ושמעון 725. אז חסר לנו אחד. בדרך כלל שחסר אחד, מה אומרים?

עם הכולל.

דהיינו, דהיינו עם המילה,

עם הטבע עצמה, זה נקרא עם הכולל.

כן?

אז זה מסתדר, מתאזן, 726 ו-126.

אז יוצא ככה, ראובן ושמעון זה 726. סליחה, אפרים ומנשה 726. ראובן ושמעון 725. שמחברים גם טיולי ועם הכף,

שזה 91, גימטרייה כולל.

אז עם הכולל,

יוצא 726 שניהם.

הבנתם?

איי, איי, איי.

טוב,

בפרשת שלח

כתוב עד מתי לעדה הרעה הזאת

בנוטריקון,

מתי לעדה,

יוצא ראשי תיבות,

מלשונם תולעים יוצאים לטבורם

על דיבת הארץ.

כתוב שזה היה עונשם,

שהיו יוצאים להם תולעים מטבורם,

כן?

מלשונם עד טבורם.

למה?

הם דיברו על ארץ ישראל,

שהיא טבור הארץ,

היא מרכז העולם.

אז בגלל, מהלשון שלהם זה התחיל, אז מלשונם עד טבור,

כן?

עד טבורם.

על מה? על דיבת הארץ.

זה בראשי תיבות,

כן?

של מתי לעדה.

עד מתי לעדה הזאת, הרעה הזאת.

השתבח שמו. בסוף הפרשה קראנו

על עניין ציצית.

והיות,

ואני לא יודע מי צופה בנו בשיעור הזה,

באיזה גילאים וכדומה,

אז אני אצנזר

את מה שכתוב

בגמרא במנחות,

מ״ד.

שם הובא את הסיפור על אותו יהודי שהיה זהיר במצוות ציצית,

שנסע לקרחי הים וכו' וכו'.

אז אני

לא אספר את כל הסיפור, אני אגיד רק את הפואנטה, את הנקודה

של מה שזכיתי לחדש

בשיעתא דשמיא.

אומר הגאון מווילנה,

כתוב, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

זה אומר, רבים הקשו,

מדוע הקדים הכתוב את הלב לעיניים?

ולא תתורו,

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

הלא מצינו בחכמינו, זיכרונם לברכה,

שטבע הבריות הוא

עין רואה

ולב חומד

וכלי מעשה גומרים.

אבל פה, בקריאת שמע, אנחנו אומרים הפוך,

מקדימים את הלב לעיניים.

אז כביכול היה צריך להיות כתוב בקריאת שמע,

אחרי עיניכם ואחרי לבבכם.

לא כתוב כך.

בסידור

של הגאון מווילנה

היה כתוב על הגיליון בצד,

ליד הפסוק

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם,

היה כתוב שם מפני מעשה שהיה.

ולמה הכוונה?

הכוונה היא בעצם לגמרא הזאת במסכת מנחות

המעשה עם אותו אדם

שהיה זהיר במצוות ציצית

והוא שמע

שיש מישהי בקרחי הים שנוטלת 400 זהובים בשכרה

ושיגר לה את הכסף

וקבע

עם הזמן

זה הרבה מאוד כסף

וזה בלי שהוא יראה.

זאת אומרת שפה אנחנו רואים דוגמה

של

בעניין

של

ולא תטורו

שיש עניין של חיפוש הלב לפני העיניים.

סופו של דבר

שמצוות הציצית הגנה עליו מן העבירה

כמו שאנחנו אומרים בקריאת שמע

ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

אשר אתם זונים אחריהם

איך הוא ניצל?

כתוב שם בגמרא

על ידי שבאו הציציות וטבחו לו על פניו

מי שקורא שם את המעשה בגמרא

אם הוא לא שם לב למילה באו

הוא יכול להבין

שברגע שהוא בא לפשוט את הציצית הציציות טבחו לו על פניו

אבל צריך לדייק בדברי חזל

במילים שלהם

כתוב

באו הציציות

מה זה הבאו הזה?

אלא מה?

הציציות לא טבחו לו סתם על פניו

שהרי כתוב שהוא עלה

בלי הציציות

הוא עלה לגובה של שבע מיטות

אם כן,

הציציות היו למטה

מה היה הנס?

שהציציות עלו מלמטה לבד

וטבחו לו על פניו

באו הציציות וטבחו לו על פניו

ומה הוא אמר לה?

אמר לה עכשיו נדמו עליי כארבע עדים

ואף היא התפעלה מן הנס שנעשה לו

ולכן רצתה להינשא לו

וזה בעצם מה שהיא באה, כשהיא באה לרבי אחיה

בגמרא כתוב רבי חייא

אבל בהגהות כתוב שזה לא יכול להיות, התוספות אומרים לא יכול להיות שזה רבי חייא

רבי אחיה

בתוספתא כתוב שזה היה רבי מאיר

אז בגמרא עצמה לא כתוב שהיה שם נס

כתוב רק באו הציציות

רשי הקדוש

כותב

שם

למה רבי אחיה הסכים לגייר אותה?

ושהיא תתחתן איתו

בגלל שהיא סיפרה לו את הנס שהיה

ושהיא התפעלה

מעצם הזכות שהוא שומר על מצוות ציצית

ושהמצווה הזו שמרה עליו

ונעשה לו נס בגין הזהירות שלו במצווה

זה מה ששכנע אותה שהיא רוצה להתגייר

לכן הוא קיבל אותה להתגייר

איך?

לא מתוך זה שהיא רוצה להתגייר אותה

כן בוודאי אם היא הייתה רוצה רק בשביל להתחתן איתו אז לא מגיירים מסיבה זו

אבל הסיבה שהייתה

זה בגלל

רשי אומר שם מעניין הוא אומר

לא ששמעה שראתה את הנס הוא כותב ששמעה על הנס

מה זה שמעה על הנס?

אלא זה הנקודה היא ראתה את הנס

אבל היא שמעה גם את ההסבר שלו מה זה הנס הזה

שבעצם זה כל זה, זה בגין

זה שהוא זהיר במצווה ציצית

אז המצווה שמרה עליו

דרך אגב

בהקדמה לספר מעם לועז

הוא כותב שם

שמי ששומר מצווה

הוא נותן 17 תנאים

לשמירת מצווה

כמו שצריך

הוא אומר מי שיקיים מצווה אחת, אחת

אבל עם ה-17 תנאים האלה

המלאך של המצווה הזה ישמור עליו מכל דבר רע יש לו שמירה צמודה

כל זמן שהוא יתמיד במצווה במצווה אחת

אבל ב-17 תנאים שלה זה כתוב אם תרצו לראות

בהקדמה לספר מעם לועז מבראשית

דיברנו, אם אתם זוכרים,

על העניין

שמשה רבנו

נעשה לו מסווה

ואמרנו שהמסווה שניתן לו

על פניו זה בזכות האבות הקדושים

אמרנו שזה רמוז

מ״ם כנגד

ארבעים שנה של יצחק, בקחתו את רבקה,

ס״ם כנגד 66 נפשות שירדו למצרים אצל יעקב

והה״א

זה של אברהם אבינו שניתוסף בו.

אז יוצא מסווה

מ״ם

ארבעים, ס״ם ו״ם זה 66״

וה״ם

אז המסווה זה בזכות האבות הקדושים.

אז אמר לי מישהו, רגע,

למה לקחת דווקא את הארבעים, את ה-66״?

מה הקשר?

אז התנצלתי שלא הסברתי כמו שצריך עד הסוף.

איך קראו לאברהם אבינו לפני שקראו לו אברהם?

אה?

אברהם?

מרגע שהוסיפו לו ה״,

כמה שמונייה בגימטריה?

248,

נכון?

עכשיו,

כמה יוצא יצחק בגימטריה?

208, נכון?

אז כמה חסר לנו ל-248 כדי להגיע לרמ״ח?

40. אז זה המם של המסווה.

אז יש לנו את המם ויש לנו את ההא,

נכון?

עכשיו, כמה יוצא לנו בגימטריה יעקב?

מה?

יפה.

כמה חסר לנו ל-248?

66.

שזה ה-66 נפשות שירדו למצרים.

למה אחי, זו הסיבה של המם, התוספת של המם,

סמ״ו וה״א,

שזה בעצם ההשלמה של שלושת האבות לרמ״ח.

אז זה בעצם המסווה

שהיה אצל משה רבנו.

בתפילת 18 אנחנו אומרים

אלוקי אברהם,

אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, נכון?

אחרי זה אומרים

האל הגדול,

הגיבור והנורא.

למה? למה דווקא שלושת התארים האלה?

לא חסר תארים לקדוש ברוך הוא,

משתבח ותעלה שמו.

למה דווקא שלושת התארים הללו?

אז שימו לב.

הגיבור זה כנגד אברהם,

שעליו נאמר האדם הגדול,

סליחה, הגדול.

הגדול כנגד אברהם.

כן?

למה? נאמר אצל אברהם

האדם הגדול.

הגיבור כנגד יצחק.

למה? הוא גבורות.

דינים.

והנורא כנגד יעקב.

שמה אמר יעקב?

מה נורא? המקום הזה.

עכשיו, תשמעו חידושים,

השתבח שמו לעד, שזכיתי לחדש.

מזמן.

זה היה כתוב לי באיזשהו מקום.

שבוע מצאתי את זה.

כתוב הרוצה לעשיר יצפין.

וכתוב,

אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

לכן יצפין את עושרו ולא יספר.

רוצה לעשיר?

יצפין.

לא הכוונה מלשון שילך לצפון,

אלא יצפין. אתה רוצה לעשיר?

תצפין את העושר שלך.

כי דבר הסמוי מן העין, יש בו ברכה.

עכשיו,

בהקשר לכך,

הרוצה להחכים, כתוב ידרים.

נכון?

אז פה כתבתי כמה חידושים,

שיצאו להשתבח שמו.

דרום

זה אותיות דר

רם.

כדי להחכים

צריך

שבתי בבית ה' כל ימי חיי.

צריך לדור בביתו של הקדוש ברוך הוא, של רם,

שהוא רם על כל רמים.

אז הרוצה להחכים,

יקיים שבתי ה'.

איפה?

השבתי בבית ה'

כל ימי חיי.

אז אם הוא יושב בבית ה' לומד תורה, הוא יחכים.

כי הוא דר, רם.

הוא גר.

הוא דר

בביתו של האדם.

יש הבדל, דרך אגב, בין דר לבין גר.

גר זה זמני, זה מלשון גרות.

דר זה קבוע.

זה דייר.

כן?

זה כמו אחת שהיה,

שראה בחלום

וראו לו את גיהנום בחלום.

הוא ראה שיש שם שמח וחפלות וריקודים.

אמר, בואנה, אם זה ככה, מתאים לי.

מתאים.

כשהוא הגיע לסיום חייו,

שאלו אותו בבית דין, אמרו לו, נו, איפה אתה רוצה?

אמר, הגיהנום, חבל על הזמן.

אמרו לו, הגיהנום אין בעיה.

פתאום הוא רואה בעל או אחד עם כלשון,

תקע לו, ורץ איתו לכיוון ג'אנם.

הוא רואה תנורים משרפים.

וואי, וואי, וואי, מה הוא רואה שם?

אז הוא אומר לו, מלמעלה, ככה הוא צוחק להוא עם הקלשון. הוא אומר לו, היי,

מה קורה פה?

מה, החליפו פה את הבעלים?

אז הוא אומר לו, למה?

הוא אומר, מה, אני הייתי לפני כמה שנים פה, באתי בחלום, ראיתי את המקום, היה משהו אחר פה.

אומר לו, מותיק, אז באת?

בתור תייר.

היום אתה כבר דייר.

נחזור לענייננו.

הרוצה להחכים,

ידרים.

דרום

זה הפך.

הפך?

הצפון. הצפון.

כדי להחכים,

יש להתרחק ממי?

מהצפוני.

מי נקרא הצפוני?

הצערה. הצערה?

אז מי שרוצה להחכים,

צריך לברוח מהצפוני בתכלית הריחוק.

עוד חידוש.

דרום,

שימו לב,

במפות הגיאוגרפיות

הדרום תמיד למטה.

אז הרוצה להחכים צריך תמיד להיות למטה.

צריך להיות ענו.

כמאמר חזל,

עקב ענווה יראת השם.

ראשית חוכמה, יראת השם.

זאת אומרת, יש לנו פה מסלול.

ענווה,

יראה,

חוכמה.

אז הרוצה להחכים,

ידרים.

תהיה קודם כל בענווה.

תהיה בענווה,

תזכה ליראה ולחוכמה.

ישתבח שם עלה.

ראיתי פעם חידוש

שכתוב

חוכמה

זה רמוז בפסוק

חילו מפניו כל הארץ.

חילו מפניו זה כאילו יראה.

אמרנו, זו הנוסחה. להגיע לחוכמה,

ראשית חוכמה, יראת השם.

אז חילו מפניו כל הארץ, ראשי תיבות חוכמה.

חילו מפניו

כל הארץ.

אותיות חוכמה.

זה אצל מי? אצל הצדיקים.

אבל גם לרשועים יש חוכמה.

הרי אמרנו,

חוכמה בגויים אפילו תאמן.

ואמרנו שיש חכם להיטיב ויש חכם להרע.

אז בחוכמה אצל הרשועים

כתוב

כי מלאה הארץ חמס.

אז אצלהם, בחוכמה אצלהם, אצל הרשועים,

מי שמצליח לשדוד, לגנוב, לרמות,

נקרא אצלם חכם.

למה? כי מלאה הארץ חמס.

אז זה אותיות ראשי תיבות, חוכמה,

להבדיל זה מזה.

אצל הצדיקים חילו מפניו כל הארץ,

אצל הרשועים כי מלאה הארץ חמס.

רחמונו לא סוללו.

טוב.

אנחנו, ברשותכם, נלמד קצת על העניין של פרשת קורח,

אבל מתוך הגמרא ומסכת סנהדרין,

בדף קט עמוד ב'.

בסדר?

אומרת הגמרא שם,

מרגלים,

אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר, וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה.

וימותו בעולם הזה במגפה לעולם הבא.

כך אומרת הגמרא.

זה לגבי פרשת שלך,

המרגלים.

מה לגבי קורח?

אומרת הגמרא, עדת קורח אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר, ותכעס עליהם הארץ.

זה בעולם הזה.

ויאבדו מתוך הקהל

לעולם הבא.

זה לפי דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר,

עליהם הכתוב אומר,

עליהם אמר הכתוב,

אדוני ממית ומחיה מוריד שאול,

זה אחד ממדורי גיהנום, ויעל.

אז לפי רבי אליעזר,

הם עתידים לעלות?

תנו, רבנן.

שנו, חכמים.

עדת קורח

אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר, ותכעס עליהם הארץ.

זה בעולם הזה.

ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא.

שוב, מי אומר את זה?

דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בטירא, אומר,

הרי הן כעבדה המתבקשת,

שנאמר,

טעיתי כשא עובד,

בקש עבדיך,

כי מצוותיך לא שכחתי.

זאת אומרת,

שבכל אופן הם יגאלו.

כמו האבדה שאנחנו מחפשים אותה

וגואלים אותה לבסוף,

שאתה בח שמולד,

אז

כך יהיה גם עם קורח.

שיהיה להם תשועה בסוף.

זה לדעת,

ביהודה בן בטירא.

אז גם רבי יהודה בן בטירא סובר כך,

וגם רבי אליעזר.

אבל רבי עקיבא אומר שאין להם חלק לעולם הבא.

כתוב ויקח קורח.

אמר יש לקיש

שלקח מקח רע לעצמו.

למה נקרא שמו קורח?

שנעשה כורחה בישראל.

מה זה בן יצהר?

בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהריים.

דורשים את הפסוק.

מה זה שהרתיח עליו? הכעיס את כל העולם.

במעשה

שהוא עשה נגד משה רבנו.

אז בעצם אנחנו רואים שהכול נרמז בשמות.

מה קשור לצהריים?

בצהריים זה כשרוצים להגיד משהו שהוא לעיני כל.

אז אומרים, כשמש בצהריים.

בן קהת,

בן

שהכה שיני מולידיו.

הכה,

הכוונה לא הכה,

כמו שאמרנו בעניין של ההגדה של פסח,

אלא גרם לכך שהשיניים הם כמו,

יש לך הרגשה כזאת של קהות,

של חוסר חדות.

אחר כך כתוב,

בן לוי,

בן

שנעשה לוויה בגיהנם.

אומרת הגמרא, ולחשוב נמיה בן יעקב,

ולהגיד בן שעקב עצמו לגיהנום,

תלמד גם, תדרוש גם ככה.

אמר רב שמואל בר רב יצחק,

יעקב,

ביקש רחמים על עצמו,

שנאמר

בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחת כבודי.

בסודם אל תבוא נפשי, אלו מרגלים.

בקהלם אל תחת כבודי, זו עדת קורח.

למה נקרא שמו של דתן דתן, אומרת הגמרא?

שעבר על דת אל.

ולמה לחברותא שלו קוראים אבירם?

אומרת הגמרא,

שעיבר עצמו מעשות תשובה.

מה זה עיבר?

שחיזק.

חיזק את עצמו מלעשות תשובה.

כך כתוב על הרשוע עם השם מרחם, שאפילו כשהם נמצאים

בפתח גיהנום,

הם עומדים בתוקפם.

הם בטוחים שהם צדיקים.

מדהים.

למה שמו של און נקרא און?

שישב באנינות.

מה זאת אומרת?

שהרי

הוא הבין שהוא חטא,

אז

הוא ישב כמו אבל על החטא שהוא חטא.

אמרנו און, בן פלט.

מה זה פלט?

אומרת הגמרא שנעשו לו פלאות.

בן ראובן,

בן שרח.

‫האב הבין.

‫אמר רב,

‫עון בן פלט,

‫אשתו הצילתו.

‫אמרה לי,

‫אמרה לו,

‫מה היא נפקא לך, מינא?

‫מה יצא לך מזה?

‫אי מר רבה

‫אין תלמידה?

‫ואם מר רבה,

‫אין תלמידה.

‫אם משה צודק,

‫אתה התלמיד, אתה לא קשור לעניין.

‫אם כורח צודק,

‫אתה התלמיד, אתה לא קשור לעניין.

‫מה יוצא לך מכל זה? ‫בשביל מה אתה נכנס לבלאגן?

‫אמר לה, מה יעבד?

‫מה אני אעשה?

‫הוואי בעצה? ‫אנחנו כולנו היינו בעצה אחת כולנו.

‫וישתבעלי בעדייו.

‫נשבענו אחד לשני, ‫שלחנו כולנו קומונה אחת.

‫איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

‫אמרה לה,

ידענה דחולה כנישתא קדישתא נינו.

‫היא אומרת לו, אני יודעת ‫שכל הקהילה הזו של קורח

‫זו קהילה קדושה.

‫כולם צדיקים.

‫דכתיב פסוק מפורש, ‫ככל העדה כולם קדושים.

‫אמרה לה טוב,

‫דענה מצילנה לך.

‫שב,

תחזור,

תחזור לאוהל,

‫תיכנס לאוהל,

‫אני אציל אותך.

‫השקיטה חמרה,

‫השקיטה אותו יין,

‫וארוויתה, הרוותה אותו,

‫ואגניטה גבאה,

‫השכיבה אותו בפנים, בתוך האוהל,

בחלק הפנימי.

‫עוטבה על בבה,

‫היא ישבה על הדלת, בכניסה.

‫הוסתרתה למזיה,

‫סתרה את הצמות שלה.

‫אתם שומעים?

‫כל דעתה חזיה הדר.

‫כל מי שבא לקרוא לו,

‫פאלול, איפה הוא נמצא?

‫באו לקרוא לו,

ראו את שערה פרוע

‫של אשתו,

‫ברעו.

‫קדושים,

‫לא מסתכלים על שער אישה.

‫אה דה אחי והאחי,

‫יבלעו לו.

‫תוך כדי כך, בעצם כולם נבלעו באדמה,

‫והוא ניצל.

בזכות מה?

‫בזכות אשתו החכמה.

‫איי, איי, איי.

‫לעומתה, אומרת הגמרא,

‫איטטא דקורח.

‫אשתו של קורח,

זה מה שכתוב, הרי,

‫חכמות נשים.

‫מה זה חכמות נשים? ‫הנשים החכמות

‫בנתה ביתה,

‫בונות את הביתה.

‫ואיוולת

בידיה תארסנה.

‫הטיפשה בידיים שלה היא תהרוס.

‫אז איטטא דקורח, מה אמרה לה?

‫חזה מייקה עבד משה.

‫תראה מה עשה משה.

‫אי הוא אב המלכה.

‫הוא נעשה מלך.

‫לאחו

שביה כהנא רבה.

‫אח שלו סידר לו תפקיד להיות כהן גדול.

‫לבני אחוי,

‫לבני האחים שלו,

‫שבנו סגני דכהנה.

‫נתן להם להיות סגני כהנים.

‫קיצור, סידר את כל המשפחה.

‫ככה היא טוענת לו.

‫תראו איך אפשר להסתכל על כל דבר ‫במשקפיים אחרות.

‫אפשר להסתכל במשקפיים נקיות, ‫במשקפיים מלוכלכות.

‫-אי עטייה תרומה,

‫ברגע שמביאים תרומה,

‫אמר תבל הכהן.

‫זה הולך למי?

‫לכהן.

‫אי עטום העשר.

‫דשקליטו עטון.

מה זאת אומרת?

‫אז אם במעשה הראשון

שמקבלים אתם,

‫אז מה הוא אומר?

‫הרי קורח היה לוי,

‫אז היא אומרת לו,

‫אם במעשה שאתם צריכים לקחת,

אתם הלוויים,

‫אמר,

‫הבו חד מעשרה לכהן.

‫אז עוד פעם, ‫ממה שאתם מקבלים, הלוויים,

‫כורח,

‫אז זה הולך למי? ‫אחד מתוך עשר הולך לכהן.

‫ועוד,

‫דגייז לילה מזייכו ומיתלל לכו ככופתא.

‫עינה יהב במזייכו.

‫מה זאת אומרת?

‫אומרת לו, ועוד,

‫שהוא גזז ללוויים את השערות. ‫הוא אומר ללוויים, ‫כולם צריכים לגזוז את השערות.

‫הוא מגלגל אתכם כמו רעי,

כמו צואה.

‫כאילו שהוא נתן את עינו בשערות שלכם.

‫תראו איזה דברי בלע.

‫אמר לה,

‫האי הוא נמק העבד,

‫הרי הוא גם עושה את זה לעצמו.

‫גם את השערות שלו,

‫כשאר הלוויים, הוא גם גוזז,

‫אומר לה קורח.

‫אמרה לה,

‫כיוון דכוליהו רבותא דידי,

‫אמר אי הוא נמי תמות נפשי עם פלישתים.

‫שמעתם איזה טענות יש לה?

‫אז כיוון שהכול נועד

‫לרבותא שלו, לגדולה שלו,

‫אז מה אכפת לו להגיד תמות נפשי עם פלישתים, ‫כמו שאמר שמשון?

‫והעיקר שהוא יקבל את כל מה שהוא רוצה לקבל.

‫ועוד,

‫וכאמר לכו

עבדיתו תכלתא,

‫שהוא אמר לכם, לכו תעשו תכלת,

‫אי סלקא דעתך,

‫תחלתא חשיבה,

‫אם אתה תבוא ותאמר שהתכלת חשובה,

מצווה חשובה,

‫אפק גלימדת חלתא,

‫וחסינו לכו להוא מטיבתך.

אז מה הבעיה?

‫תעשה את כל

‫הבגדים שלכם,

‫תעשו אותם, את כל הגלימות,

‫כל הלבוש שלכם,

‫תעשו מתכלת,

‫ובזה אתה יכול לכסות את כל בני הישיבה.

‫מה צריך בשביל זה את הציצית של התכלת?

‫מדוע זה לא ייחשב למצווה?

‫עם כל הנקודה, זו התכלת.

‫אתה מבין?

‫אומרת הגמרא, היינו דכתיב, ‫חכמות נשים בנתה ביתו, ‫זו אשתו של און בן פלט,

‫ואיוולת בידיה תהרסנה, ‫זו אשתו של קורח.

‫אז אנחנו בשיעור ביום שני בראש העין,

‫שאלת אותי על העניין של התכלת.

‫אמרת, איך הוא הגיע לקטע של הפתיל,

תכלת? ‫מה זה קשור לעניין של כל הבד?

‫אז הנה, אתה רואה?

‫זה השטויות של אשתו.

‫כי לא הבנו איך הוא קישר בכלל ‫אחד לשני, מה זה קשור הפתיל,

לבגד?

‫ואז אמרתי לך על העניין של המזוזה והספרים.

‫הלאה.

‫אומרת הגמרא,

‫ויקומו לפני משה

‫ואנשים בבני ישראל חמישים ומאתיים.

‫אומרת הגמרא, מיוחדים שבעדה.

‫קריאי מועד

שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים.

‫אנשי שם שהיה להם שם בכל העולם.

‫אז זה לא סתם אנשים, זה גאוני עולם.

‫וישמע משה

ויפול על פניו.

‫אומרת הגמרא, מה שמועה שמה?

‫אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן,

‫שחשדוהו מאשת איש.

‫שנאמר,

‫ויכנעו למשה במחנה.

‫אמרו, מה זה?

‫מה, הוא מתייחד עם נשים? ‫נשים הולכות לשאול אותו כל מיני שאלות?

‫מה זה, ייחוד?

אתם שומעים?

‫אמר רבי שמואל בר יצחק, מלמד שכל אחד ואחד ‫קינא את אשתו ממשה,

‫שנאמר, ומשה ייקח את האוהל ‫ונטה לו מחוץ למחנה.

‫אז אתם זוכרים מה שאמרנו

על העניין של,

‫מאיפה בא להם העניין של אשת איש?

‫אז אמרנו את זה, כמו שאמרתי לכם,

בהרצאה,

‫בקרלטון בנהריה,

‫שזה מדובר על ציפורה ובתיה ‫מהגלגול הקודם שלו,

‫שבעצם בגלגול הראשון הוא היה הבל,

‫והיו לו שתי תאומות,

‫והם נשארו לגלגול השני בחייהן,

עלו למרום,

‫סיפור עם המלאכים.

‫אז מי שרוצה לראות את זה בארוחה,

‫נשמע שם את ההקלטה, ‫אין טעם שנחזור על כל דרשה ארוכה שם.

‫רק רגע.

בואו נראה,

‫קצת ניכנס קצת יותר לעומק.

אמרנו שיעקב ביקש

‫על עצמו רחמים,

‫שלא ייזכר שמו.

‫אז אומר רבי הרשה,

‫שלא ידרשו שמו באותם אופנים ‫של דרשה,

לשלילה,

‫כי הכול פה הרי נדרש

‫שמות לשלילה

של אותם אנשים.

‫וכבר אמרו כי ביקש יעקב שלא ייזכר שמו ‫על בני שמעון ולוי בשעת כישלונם,

‫בסודם אל תבוא נפשי וכו'.

‫שלא נזכר שמו לא במעשה זמרי,

‫שהוא היה משבט שמעון,

‫ולא בקהל קורח, שזה משבט לוי.

זה שמעון ולוי.

‫אכן,

כאשר נתייחסו צאצאי קורח ‫ברשימת הלויים העומדים בהיכל השם,

בספר דברי הימים,

שם נזכר יחוסו של קורח

עד יעקב אבינו.

אבל זה רק לגבי הייחוס.

‫אבל לא לגבי הדרשות.

‫עכשיו,

אמרנו

שהיא אמרה לו, זה שהוא אמר לכם, ‫לכו תעשו תכלת,

אז כתוב,

את מה שאמרתי לכם.

‫במדרשים מובא סיפור בהרחבה יותר,

‫שחלק קורח על משה עם טלית שכולה תכלת, ‫חייבת בציצית תכלת,

‫ועם בית מלא ספרים צריך מזוזה.

‫והקשר לעניין הציצית

‫נובע מהקשר של הפרשיות

‫שהרי בפרשה שלפני מחלוקת קורח,

‫אמורה פרשת ציצית

לומר שבגללה נחלק קורח. ‫זה בעצם מה שרש״י מביא על אתר.

‫עכשיו, על זה שחשדו מאשת איש,

‫הראשונים

טעו על החשד הזה.

‫ולמה ראו חכמינו זיכרונם לברכה ‫לדרוש כזאת דרשה?

‫והיה שפירש על דרך הרמז,

‫שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה ‫על הכתוב,

‫נואף אישה חסר לב,

‫שכל המשתרר על הציבור שלא לשם שמיים,

‫הרי הוא כנואף.

‫ואם כן, זוהי הכוונה שחשדו מאשת איש,

‫שהאשימו בנטילת שררה שלא כדין.

‫ולפי הפשט,

‫אפשר לומר שהרי, כאמור,

‫היה למשה אוהל מחוץ למחנה.

‫אתה שומע, רועי?

‫והוא היה שם לבדו ולא אשתו.

‫והרי היו באות לפני משה ‫גם בנות ישראל לשאול בדבר השם,

‫ולכן חשדו שמתייחד עימן.

‫כנגד טענה זו

אמר הכתוב

‫כי יהושע המשרת משה

‫לומש

מתוך האוהל.

‫אם כן, לא היה שם אייחוד בכלל.

‫והיה מי שפירש,

שפירש,

כי הפסוק

‫בעניין הוהלו של משה מחוץ למחנה,

‫נאמר לאחר מעשה העגל.

‫ואמרו חכמים

כי הנשים סירבו לתת נזמים לעגל,

‫ולכן אמרו הגברים ‫שהנשים נשמעות למשה ‫יותר מאשר לבעליהן.

‫נשמעות הכוונה שמקבלות את דבריו

‫יותר ממה שהם אמרו להם. ‫הם אמרו להם,

‫תפרקו את נזמי הזהב.

‫והם אמרו לא. ‫-והם אמרו לא, סימן שהם נשמעו למשה.

‫אבל כשאתה שומע דבר כזה, ‫נשמעו למשה,

‫זה נשמע גם עם הבנה אחרת.

‫לכן,

כן, חשדו אותו,

‫בדברים הללו.

‫שמרחם.

‫ויקום משה

וילך אל דתן ואבירם.

תראו מה זה,

איזה ענווה,

איזה גדולה.

כל הבלגן שעושים לו עוד ממצרים.

לא מתעצל,

‫לא אומר, הם צריכים ערוצי טראב יבוא אליו, ‫וכדומה.

‫ויקום משה

וילך אל דתן ואבירם.

‫אמר אש לקיש,

‫מכאן שאין מחזיקין במחלוקת.

‫אמרנו, מחלוקת תהיות חלק מוות.

‫דאמר רב,

כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו,

שנאמר,

‫ולא יהיה ככורח וכעדתו.

‫אז אליו דאורייתא,

‫לא להיות כמו כורח ועדתו.

‫שמה?

שמחזיקים במחלוקת.

הרב אשי אמר,

‫ראוי להצטרע

מי שמחזיק במחלוקת.

‫מאיפה הוא לומד את זה?

‫כתיב האחה,

ביד משה לא.

‫-וכתיב האטם,

‫ויאמר אדוני לו,

‫עוד,

‫הבה נא ידך בחקיך.

‫עם העניין של...

אמרנו להכניס את היד

‫כשהוא הצטרע,

‫לפני שהוא יצא לשליחות במצרים.

‫אז אנחנו רואים שכאן,

כן? יש את העניין של הלא,

‫למ' וו.

‫כאן כתוב, ביד משה לא,

‫וכאן כתוב, ויאמר אדוני לא עוד,

‫הבה נא ידך בחקיך.

‫לא, הכוונה ללמ' וו, לא לא עוד.

לא עוד.

‫אמר רבי יוסף,

‫כל החולק על מלכות בית דוד

‫ראוי לה כישון נחש.

‫מאיפה הוא לומד את זה?

‫כתיב הכה

‫ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומרי ‫עם אבן הזוחלת,

‫וכתיב התם,

‫איפה? בפרשת האזינו,

‫עם חמת זוחלי עפר.

‫מה זה זוחלי עפר?

נחשים.

‫אמר רב חיסדא,

‫כל החולק על רבו כחולק על השכינה,

‫שנאמר,

‫בהצותם על אדוני.

‫וזה נאמר על מי?

‫זה נאמר אצלנו בחומש במדבר.

‫אמר רבי חמא ברבי חנינא,

‫כל העושה מריבה עם רבו

‫כעושה עם שכינה,

‫שנאמר, המה ממריבה ‫אשר רבו בני ישראל את אדוני.

‫אמר רבי חנינא בר פפא,

‫כל המתרעם על רבו,

‫כאילו מתרעם על השכינה.

‫כמו שאמר משה,

‫לעם ישראל, מה הוא אמר להם,

‫שנאמר,

‫לא עלינו תלונותיכם,

‫כי אם על אדוני.

‫אז יוצא שאם אתה מתרעם, ‫אתה לא מתרעם עליי.

‫אתה מתרעם על השם, כך אומר להם משה.

‫עוד יותר מזה,

‫אמר רבי אבהו,

‫כל המהרהר אחר רבו אפילו,

‫כאילו מהרהר אחר השכינה,

‫שנאמר,

‫וידבר העם

באלוהים ובמשה.

‫לא רק במשה,

‫כאילו שהם דיברו באלוהים.

‫אמרנו שקורח

היה עשיר גדול,

‫וכתוב,

אומר שלמה המלך,

‫יש עושר שמור לבעליו לרעתו.

‫אמר אשלקיש,

זה עושרו של קורח.

יש פסוק

בחומש דברים שכתוב שם,

‫ואת כל היקום אשר ברגליהם.

‫כן,

אשר ברגליהם.

‫אז אמר רבי אלעזר,

‫זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.

הממון שלך,

‫מעמיד אותך על רגליך.

‫ואמר רבי לוי,

‫מסוי 300 פרדות לבנות,

‫אתה שומע?

‫מסוי 300 פרדות לבנות,

‫פרד כמה נושא על עצמו המון.

‫הוא חד-משא, זה פרד, נכון? ‫יכול להעמיס, להעמיס, להעמיס.

‫300 כאלה פרדות לבנות,

‫היו מפתחות של בית גנזיו של קורח.

‫לא הגנזים,

המפתחות.

אתה מעקל על מה מדברים פה?

‫300 פרדות,

‫תעמיס אותן.

‫זה 300,

זה רק המפתחות

‫של בית גנזיו של קורח.

יא וואלאק.

וכולי הוא אקלידי וקילפי דה גילדה.

‫מה זאת אומרת?

‫כולם מפתחות וקופסאות של עור.

‫מפתחות,

מנעולים, אומר רשי.

מדהים.

אמר רבי חמא ברבי חנינא

שלוש מטמוניות

הטמין יוסף במצרים.

אחת,

הרי יוסף אסף את כל הכסף של מצרים

במשך

שנות הרעב,

והוא אסף הרבה הרבה הרבה כסף.

מכל העולם, כשהיה את הרעב.

אז הוא החביא את זה במצרים

בשלוש אוצרות.

אז שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים.

אחת

נתגלתה לקורח.

זאת אומרת, כל מה שאתם שמעתם עכשיו,

שיש לו שלוש מאות מפתחות

לכל כך הרבה אוצרות,

זה רק מטמון אחד מתוך השלוש,

אחד מתוך השלושה

שהטמין יוסף במצרים.

אז זה נתגלה לו, לקורח.

ואחת,

נתגלתה לאנטונינוס

בן אסוורוס.

כן?

בזמן רבי יהודה הנשיא.

שאימא של

רבי יהודה הנשיא החליפה.

עם אנטונינוס,

חברותה במרכאות של רבי יהודה הנשיא.

הוא היה מלך רומי.

ואחת,

גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

בסדר?

אתה מסכים?

ואמר רבי יוחנן,

קורח

לא מן הבלועים

ולא מן השרופים.

לא מן הבלועים.

דכתיב, כתוב בפסוק, ואת כל האדם אשר לקורח.

אז היות וכתוב

כל האדם אשר לקורח,

אז זה לא קורח עצמו.

רק האנשים של קורח,

אבל הוא בעצמו לא.

אז הוא לא היה מהבלועים

ולא מן השרופים.

ככה אומר רבי יוחנן.

מאיפה הוא לומד את זה?

שכתוב באכול האש את 50 ו-200 איש.

אז האש שרפה 250 איש, אבל היא לא שרפה את קורח, כי הוא היום חוץ מה-250 איש.

במתנית התנא,

הפוך.

קורח מן השרופים ומן הבלועים.

איך לומדים את זה?

מן הבלועים

דכתיב ותבלע אותם ואת קורח.

כתוב מפורש.

מן השרופים דכתיב

ותצא אש מלפני אדוני.

כן?

הפסוק אומר, ואש יצאה מאת אדוני,

ותאכל את החמישים ומאתיים איש

וקורח בה דיו וקורח בתוכם.

כך כתוב במתניתא.

אז יש לנו מחלוקת.

אם הוא היה ביניהם או לא.

אז לפי

רבי יוחנן הוא לא היה.

לפי המתניתא

אנחנו רואים שכן הוא היה.

אמר רבא,

מאי דכתיב

שמש ירח

עמת זבולה

לאור חציך יהלכו.

אומר מלמד

שעלו שמש וירח לזבול,

אחד מהרקיעים,

אמרו לפניו, ריבונו של עולם,

אם אתה עושה דין לבין עמרם,

נצא.

נצא להעיר.

כן?

ואם לאו,

לא נצא.

הפגנה.

הפגנה זה לא שביתה.

שביתה זה שלא יוצאים.

אבל פה הם עושים תנאים, עושים הפגנה.

אמר להם,

בכבודי לא מחיתם.

בכבוד בשר ודם מחיתם?

הרי

יש עובדי עבודה זרה

שעובדים את השמש ואת הירח.

למה המשכתם לצאת?

אז בכבודי לא מחיתם.

בכבוד בשר ודם מחיתם.

בכבוד משה.

ועידנא

לא נפקה עד דמחו להוא.

אומרת הגמרא,

היי דנא, מה זה היי דנא?

אמרנו פעם,

אין מילה כזאת היי דנא.

יש היי עידנא.

היי זה זה, עידנא זה זמן.

אבל זה קיצור של שתי המילים ביחד. זה חיבור של שניהם,

ויוצאת המילה והיידנא.

כן?

זה כמו שאומרים בין שניים.

כן?

אז במקום להגיד בין שניהם או בין שניים, אומרים בינתיים.

זה חיבור של מילה. זה חיבור של מילה של בין שניים.

אז הגמרא אומרת, והיידנא

לא נפקה עד דמחו להוא.

השמש והירח עד היום, מאותו זמן,

לא יוצאים

עד שהם לא מקבלים את המכות שלהם.

מאותו זמן.

עד היום.

כך אומרת הגמרא.

השמש והירח לא יוצאים לשרת עד שהם לא מקבלים את המכות שלהם.

למה עכשיו לא יגידו?

מאותו זמן שהם אמרו את מה שהם אמרו,

שהם רצו לסנגר על כבודו של משה

ולא סינגרו על כבוד השם,

שיש אנשים עובדי עבודה זרה,

אז לכן מאותו זמן,

עד היום

הם יוצאים לשרת רק אחרי שהם מקבלים מכות.

השמש והירח.

אתם שומעים?

למה?

אה,

יכול להיות,

יפה,

חזק.

זה השאלה,

השאלה אם יש דבר כזה בשמש וירח, כי אין להם יצר הרע.

אבל מה שכן, הרמב״ם כותב שיש חוכמה בכוכבים.

כן.

רמב״ם.

מרגישים? לא יודע.

לא יודע.

חוכמה יש.

טוב,

הלאה.

דרש רמב״ם,

מה ידכתיב

מה שהתחלנו היום את השיעור?

ואם בריאה

דברה ה'

ופצתה האדמה את פיה.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, אם בריאה גיהנום מוטב

ואם לאו, יברא ה'.

במשפט הזה פתחנו את השיעור היום.

אז שואלת הגמרא,

למה היא?

למה?

אי למה

למברה ממש, אם זה באמת כדי לברות ממש,

והאין כל חדש תחת השמש.

אלא לקרוב ופיתחה.

זאת אומרת, מה שהוא ביקש ממנו,

כשמשה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא,

מה הוא אומר לו?

הוא אומר לו

אם אפשר לקרב את הפתח של ג'הנם

למקום שהם עומדים.

זו הכוונה, אם בריאה יברא השם.

כי הרי גיהנום כבר הייתה קיימת,

אז מה שייך להגיד לו?

שיברע, מה יברא?

מה, אתה לא יודע שיש את גיהנום?

הכוונה היא,

אם אפשר לקחת את הפתח של גיהנום, להביא אותו ככה מתחת לרגליים שלהם, שיפנו ישר לתוך פתח של גיהנום.

הבנתם?

זה מה שהוא אומר, אלא לקרוב ופיתחה.

לקרב את הפתח של גיהנום,

זו הכוונה של הבריאה, אם בריאה יברא השם.

שיהיה קידוש השם, שיראו שהם ישר נפלו לתוך ג'הנם,

שהג'הנם בא עד אליהם בשביל לקחת אותם.

וכן נאמר בפרשה,

ובני קורח לא מתו.

תנא,

משום רבנו אמרו

לבני קורח,

מקום נתבצר להם בגיהנום,

וישבו עליו ואמרו שירה.

בני קורח לא מתו, חזרו בתשובה, ערערו תשובה,

אז מקום נתבצר להם. יצא איזה צוק כזה,

והם נחתו עליו,

ולא ירדו לתוך ג'הנם.

ניצלו ברגע האחרון.

אז הם ישבו שם עליו ואמרו שירה לקדוש ברוך הוא,

שהם ניצלו.

אז זה בני קורח.

דרך אגב, יש דרשה שאומרים,

אולי בהלצה, אולי ברצינות,

מה זה ובני קורח לא מתו?

שבעלי המחלוקת עד היום לא מתו.

בעלי המחלוקת נשארו עד עכשיו,

ובני קורח לא מתו.

משה הבאת אותו, אל תוהל. לא, זה המשך. חכה רגע.

תכף אנחנו מגיעים לזה.

אמר הבאבר ברחנה,

אתה שומע?

זימנה חדה אבא כאזילנה באורחה.

פעם אחת

הלכתי בדרך,

אמר לי, ההוא טייעה.

טייעה זה סוחר רשמחלי.

טבח וילך בלועי דקורח. בוא ואני אראה לך איפה נמצאים

הבלועים של קורח שנבלעו באדמה.

אזל חזה תראה ביזעה.

דאבקה נפק קיטרה מיניהו.

הוא ראה

שני חורים, שני בקעים שיוצא מהם עשן.

שקל גבבה דא אמרה

אמשי ימיה

ועוט וברש רומחה

ואחלפי הטם.

איחרח.

הוא לקח,

כמו צמרגפן,

הרטיב את זה במים,

שם את זה בראש של הרומח שלו בחנית והכניס את זה לתוך אחד החורים שם.

הוציא, נשרפה.

להראות לו כמה לוהט המקום.

אמר לי,

עצת.

מה שמעת?

אמר לו, תקשיב.

מה אתה שומע?

ושמעית

דאבו כאמרי הכי

שמעתי אותם שהם אומרים כך

משה ותורתו אמת

והן בדאין. הכוונה שהם אמרו ואנחנו בדאין.

כן?

משה

ותורתו אמת

ואנחנו בדאין. הכוונה, והם בדאין.

אמר לי

כל תלתין יומין

מהדרה לו גיהנום

כבשר בתוך קלחת

ואמרי הכי

משה ותורתו אמת

והן בדאין.

אומר לו,

כל שלושים יום

הגיהנום מחזיר אותם למקום הזה

כמו שהבשר מתבשל בתוך קלחת, איך אומרים? כמו על השיחים, על האש.

ועמרי כך משה אמת,

משה ותורתו אמת,

והן בדאין.

כל חודש הם יוצאים,

שמעתם?

מי ג'הנם, שהם נמצאים שם כל הזמן,

מביאים אותם לאותו מקום,

איפה שהם נכנסו.

ועד היום יש שם שני בקעים, פעם בחודש,

צועקים משם,

משה אמת,

משה ותורתו אמת,

והן בדאין.

אבל אם אף אחד לא שומע, אז מה הם צועקים?

אף אחד לא שומע את הצעקות שלהם, אה?

גם אף אחד לא שומע את הצעקות

של דם זרעיותיו של הבל.

הרי למה משה ביקש

שהם ייכנסו בצורה הזאת לאדמה?

כדי לכפר לקין,

שהוא גלגול קור,

על זה שזרעיותיו,

כך מעידה התורה,

שהקדוש ברוך הוא אומר,

דם זרעיותיו של הבל זועקים אליי מן האדמה.

מי שומע את הצעקות שלהם?

הקדוש ברוך הוא.

אז גם פה הקדוש ברוך הוא שומע את צעקותיהם של קין,

של קורח,

חול עדתו.

על זה שאנחנו לא שומעים אנחנו לא אמורים לשמוע.

אנחנו אמורים להזדעזע ממה שכתוב בגמרא.

לא צריך לשמוע.

ולהבין כמה מסוכנת המחלוקת וכמה צריך לברוח ממנה,

לא כמו מאש,

אלא מאש,

כי היא אש,

ויסר אורח הוא אש.

השם יצילנו

מכל הדברים הרעים,

ונזכה בעזרת השם להיות מתלמידיו של משה רבנו

וללמוד ממעשיו

וכבר אמר הרמב״ם,

כל אדם ראוי

להיות משה רבנו.

שמעתם?

אתם יודעים מה הוא אמר פה?

הוא חייב אותנו חיוב גדול מאוד.

אם כל אחד מאיתנו יש בו פוטנציאל להיות משה רבנו,

הוא ענה, אנחנו בוואחד מינוס.

זה לא,

זה לא להיות רק כמו משה רבנו בתורה שלו.

זה קודם כול בענווה שלו.

כן?

אז כל אדם ראוי להיות משה רבנו.

השם יזכה אותנו.

ברוכים תהיו.