פרשת בחקותי | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

טוב, ערב טוב, ברוכים הבאים.

קודם כל רצינו לעשות כמה שיפוצים מהשיעור הקודם.

בשיעור הקודם, כשדיברתי

על העניין של

רבי שמעון בר יוחאי,

זכותו תגן עלינו,

שכתוב בספרים הקדושים שהקדוש ברוך הוא והאדם הראשון קיבלו את פניו

בעולם העליון,

אז הזכרתי גם

את אחיה השילוני.

לא זכרתי במעורפל.

אז בדקתי את זה,

הייתה לי טעוק קטנה, אבל

השתבח שמו לא לחינם הזכרתי את אחיה השילוני.

מה שמובא בחז״ל, בגמרא, מובא על רבן יוחנן בן זכאי,

שכשהוא נפטר,

אז הוא אמר, אחינו מקום, אחינו כיסא לחזקיה המלך,

כשהוא בא לקבל את פניו.

אז אמרתי שיש עוד מקומות שמוזכר,

שכשהצדיקים נפטרים, באים לקבל את פניהם

צדיקים

גדולים בסדר גודל

השתבח שמו שהם מגיעים אליהם.

אז זה לגבי העניין הזה. אבל לא סתם הזכרתי את אחיה השילוני, הכל משמיים.

אחיה השילוני

היה מיוצאי מצרים.

והוא חי יותר מחמש מאות שנה.

והוא היה מהבית דין של דוד המלך, עליו השלום.

ומה שמעניין,

תראו איך השם שלו נפל לי ככה בתוך השיחה,

לא ידעתי אפילו למה,

ראיתי שרבנו חיים ויטל,

זכר צדיק לברכה זכותו תגן עלינו, כותב

שהוא נתגלגל גם כן ברבי שמעון בר יוחאי, ברשב״י.

אחיה השילוני.

אז לא לחינם כשדיברנו על רבי שמעון בר יוחאי, מהשמיים זמו לי בפה

את שמו של אחיה השילוני.

סיעתא דשמיא. בכל אופן דיברנו על הגלגולים אם אתם זוכרים.

הזכרנו את העניין של רבי עקיבא, שהיה שכם בן חמור, התגלגל בזמרי בן סלו,

ואחר כך רבי עקיבא.

המעניין הוא,

שלא הספקתי להכניס את זה גם כן,

לגבי דינה.

הרי שכם בן חמור לקח את דינה.

שמעון ולוי עשו את מה שעשו לכל הכפר, כמו שדיברנו.

אבל מה מעניין אצל דינה?

לכמה אנשים נישאה דינה?

עם כמה היא התחתנה?

עם שבעה אנשים.

היא התחתנה עם שכם בן חמור,

אחר כך עם שמעון,

אחיה,

אחר כך עם איוב.

שמעתם?

איי איי איי.

אחר כך,

בגלגולים הבאים,

היא נישאה לנבל,

נבל הכרמלי.

בזמן דוד המלך.

אחר כך היא נישאה לדוד המלך.

ובסוף

היא נישאה, שימו לב, לטורנוס רופוס,

ואחר כך לרבי עקיבא.

שמעתם?

אז היא אותה אישה

שניסתה להחטיא

את רבי עקיבא,

זו הייתה בעצם מדינה.

כך מובא בחז״ל.

אז יוצא שבנישואים שלה, בשבעת הנישואים,

היא הייתה נשואה לגלגוליו

של רבי עקיבא.

איך?

שכם בן חמור

ורבי עקיבא בסוף.

נו, ומה עם זמרי בן סלו, שזה הגלגול השני של רבי עקיבא?

אז כתוב שדינה התגלגלה גם בקוזבי בצור, ביתו של בלק.

לאו הכי היא זאת שהייתה שוב עם זמרי בן סלו, שהוא בעצם רבי עקיבא.

שמעתם?

מי שרוצה לראות את זה, יראה את זה בספר הדורות, הוא מביא את זה שם.

נשתבח שמו לנה.

דרך אגב,

לגבי דינה

יעקב

אמר

עליי היו כולנה

נכון?

ולפני כן אימא שלו, רבקה,

אמרה לו, עליי כילילתך, בני.

כשהיא אמרה לו להכין אוכל לאבא שלו,

והוא חשש שמא הוא יקלל אותו,

אמרה לו, עליי כילילתך, בני.

אז הגאון מוילנה אומר שעליי כילילתך, בני, זה לא שהיא אמרה לו

שאם הוא יקלל, אז הקללה עליי.

היא ידעה שהוא לא יקלל, אבא לא יקלל את הבן שלו.

כמו שהוא אמר לו, גם ברוך יהיה.

אלא עליי כילילתך, בני,

היא התכוונה,

תדע לך שיש לך עוד שלוש קללות.

שזה עשיו,

אתה הולך להתמודד עוד עם עשיו, עם לבן

ועם יוסף.

זה שלושת הניסיונות שהולכים להיות לך.

אז היא רמזה לו, עשיו, לבן, יוסף, עליי,

זה כילילתך, בני.

אז כשיעקב אומר,

עליי היו כולנה,

מתי הוא אומר את זה?

כשרוצים לקחת

את בנימין.

אז הוא אומר להם,

שמעו,

אני יודע שאמא שלי רמזה לי, עשיו, לבן, היא אוסף,

אבל עכשיו אני רואה עניינים מסתבכים.

שמעון איננו,

בני ימין אתם רוצים לקחת,

מה יהיה?

אז שואלים,

רגע, ומה עם הניסיון של דינה?

למה את זה היא לא רמזה לו?

נכון? היא לא רמזה לו על דינה, כביכול.

למה?

אז אמרתי שיכול להיות,

יכול להיות בגלל שדינה,

כשאימא שלו,

רבקה,

הודיעה לו שזה הניסיונות שהוא הולך לעבור,

דינה עוד לא הייתה בתוכנית.

מה זאת אומרת? היא הייתה אמורה להיות בן.

באותו זמן שהיא אמרה לו דברי נבואה,

באותו זמן בתוכנית,

דינה עוד לא הייתה בתוכנית, היא הייתה צריכה להיות בן.

ממתי התחלפה להיות בת? מאז שרחל ולאה,

כן,

שלאה התפללה,

ואז

נעשה נס שהוא למעלה מגדר הטבע,

והיא התהפכה בתוך הבטן מבין לבט, מה שלא קורה, לא היה דבר כזה בעולם,

כן?

אז בלאו הכי,

לכן היא לא אמרה על דינה,

כי זה עוד לא היה

הסתבח שם עולם.

מקווה שזה מכוון גם כן לאמת.

הזכרנו אתמול, בשבוע שעבר,

שיש אלמלא ביוד ויש אלמלא באלף.

ואמרתי שיש הבדל במשמעות.

אז ראיתי כתוב שאלמלא באלף

זה כאילו שכתוב אילו לא.

אלמלא, אילו לא.

זה הכוונה לאלמלא, באלף.

אבל אלמלא ביוד זה אילו היה.

שימו לב.

זה דבר והיפוכו.

אלמלא באלף זה אילו לא,

ואלמלא ביוד זה אילו היה.

היום שמעתי מישהו אומר

שיש פסוק, לב מלאכים ושרים ביד ה'.

האמת ששמעתי הרבה אנשים שאומרים את זה.

וחיפשתי במקורות

ולא מצאתי.

אין פסוק כזה.

כל התנ״ך. חיפשתי,

ומישהו אחר ימצא, יגיד לי איפה

אני לא מצאתי.

מה שכן,

בספר משלה,

פרק כא', פסוק א',

שם כתוב

פלגי מים

לב מלך ביד ה'.

על כל אשר יחפוץ יתנו,

אז אולי מזה עשו ביטוי של לב מלאכים ושרים ביד ה', על סמך הפסוק הזה.

אבל אין פסוק כזה, לב מלאכים ושרים ביד ה'.

יש פסוק, לב מלך ביד ה'.

זה מופיע במשלה כא', פסוק א'.

טוב, אני בעזרת השם רוצה,

בסיעתא דשמיא, בעזר השם ומרצה השם,

להספיק כמה שיותר חידושים בפרשות

האחרונות,

משום שיש לנו מינוס גדול,

אז נשתדל להשלים מה שאפשר,

אף על פי שגם היום התחלנו קצת מאוחר.

אז

מה שנספיק, נספיק, בעזרת השם.

נשתדל לא להטריח כהרגלינו בקודש.

נדבר קצר.

שבוע הבא בלי נדר, אני מקווה שנדבר על הנושא של שבועות ודוד המלך עליו השלום.

אז אני רוצה בכוונה להספיק כמה שיותר להשלים.

טוב,

נתחיל עם הפרשה שלנו, הפרשת בחוקותיי.

נאמר בפסוק

אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם.

כתוב בתלמוד הירושלמי

הלמד שלא לעשות

נוח לו שלא נברא.

דיברנו על זה בשבוע שעבר, גדול לתלמוד המביא לידי מעשה בשבוע שעבר או לפני שבועיים.

אז בירושלמי, במסכת ברכות, הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.

ואמר רבי יוחנן

הלמד שלא לעשות

נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם.

אתם זוכרים, אמרנו על זה חידוש עם משמע בני מוסר אביך.

ועל זה מקנטרן הנביא ישעיה

באומרו

מה לירוב זבחיכם אמר אדוני

שבעתי עולות אלים וחלב מריעים

ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי.

שימו לב, כי בעניין הקורבנות

יש שלושה דברים שעולים על המזבח.

האחד הוא הדם.

הוא בעצם הראשית מכל הקורבנות.

השני הוא החלב.

הוא הטוב והמובחר.

והשלישי,

קליל, כולו,

זה בשר החולה.

וכנגד זה יש שלוש תורות.

יש את המקרא

שזה נגד אדם.

כי המקרא הוא ראשית

מכל עיקר.

המשנה

היא כנגד העולה שכולה קליל.

למה? כי המשנה מלאה אקולת דינים.

הגמרא

היא הפלפול.

כנגד החלב

שהוא הטוב והשמן.

אסור לאכול אותו,

אבל הוא הטוב והשמן.

כי בלימוד המשנה

או המקרא

לא יהיה ערב ללומדים

כמו הגמרא.

כשלומדים גמרא

זה יותר ערב, יש יותר אקשן.

ועוד,

כמו שהחלב

אינו אלא מקצת הבהמה

והטוב שבה.

כך בלימוד הפלפול.

עיקר הלימוד

של הגמרא, להבין כל הדינים הנמצאים במקרא ובמשנה.

אז זה מה שאמר הנביא, שימו לב מה הוא אומר.

למה לי רוב זבחיכם

שאתם מגיעים כל ימיכם בפלפול?

למה?

כיוון שאין אתם עושים מה שאתם לומדים.

אז מה שווה לי שאתם יושבים, מתפלפלים, מתפלפלים, אבל לא מקיימים?

לכן הוא אומר,

למה לי רוב זבחיכם?

למה הוא אמר רוב זבחיכם?

כי בלימוד הפלפול

לא יימאט בעיני האנשים ללומדו כמה שנים.

אין להם בעיה.

מה שאין כן במקרא ובמשנה.

אחר כך הוא אומר בפסוק, שבעתי עולות אלים.

שזה כנגד המשנה.

שאמרנו שזה נגד העולה שכולה קליל.

אז שבעתי ממנה הרבה מאוד.

וחלב מריעים כנגד הפלפול כנזכר.

ודם פרים, עכשיו הוא אומר אחר כך, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי.

אז דם פרים וכבשים ועתודים

אז זה כנגד תורה, נביאים כתובים.

הנה, בתורה שבעל פה, אמר שבעתי.

ובתורה שבכתב,

בסוף הפסוק, אומר לא חפצתי.

למה?

כי בתורה שבעל פה עוסקים הרבה,

ולכן שבעתי.

ובלימוד המקרא, שאינם עוסקים בו הרבה,

אמר, לא חפצתי כלל.

ולמה לא?

מאור, למה לא?

אתה יודע למה לא?

כי אין כוונתכם כלל לקיים את התורה.

זה מה שזועק הנביא.

סיפרתי בראש העין השבוע בשיעור

שהיה לי פעם

הרצאה באיזשהו מקום, ומישהו קם ואמר שהוא דוקטור לגמרא.

אז אמרתי לו שהתורה שלנו לא חולה,

היא לא צריכה דוקטורים.

ברוך השם, התורה שלנו בריאה.

זו לא חוכמה להיות פלספן ופילוסוף בלימוד,

אבל אתה לא מקיים.

הקב' הוא לא חפץ בזה.

הוא חפץ בגדול התלמוד המביא לידי מעשה.

אז זה לא אומר שהתורה,

עצם לימוד התורה הוא לא יותר גדול

ויותר חשוב.

אבל

בוודאי שהקב' הוא לא חפץ שאתה רק תשב ותלמד תורה מהבוקר עד הערב ולא תקיים מצוות בכלל,

אז מה עשינו?

לא לזה התכוונה התורה.

ועוד בפרשת בחוקותיי

נאמר

ונתתי גשמכם

בעיטם

אז במסכת תענית

אמרו רבותינו

מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים

אנחנו מזכירים את מוריד הטל ומשיב הרוח, מוריד הגשם, איפה מזכירים את זה?

בברכה השנייה

שזה גבורות השם שם

בתפילת שמונה עשרה

אז חזל הקדושים אומרים

מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים

ולמה?

שימו לב

מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים

אז לכן קבעוה בתחיית המתים

איך גבורות הגשמים שקולים לתחיית המתים?

העניין הוא כך

הגשמים הם אינם על פי הטבע

בכלל

כל הדברים שבעולם

על פי הטבע

זריחת השמש, השקיעה,

כל העניינים,

טבע

אבל על הגשמים מודים גם הפילוסופים שאינם על פי הטבע כלל

אין פה מחזוריות

כמו שאנחנו רואים שפעמים לא יורד גשם כלל

פעמים יורד בכל יום ויום

פעמים פה, פעמים שם וכולי

ולכן זה נקרא גבורות גשמים

כי בזה ניכר גבורות השם יותר מכל הדברים

נשארת השאלה מה החילוק בין גדולה לבין גבורה

זה נקרא גבורות השם

מה ההבדל בין גדולה לבין גבורה, שימו לב

הגדולה היא בדבר תמידי בלי הפסק

כמו הילוך השמש לדוגמה

אז זה רואים את גדולת השם

שאין בזה גבורה

לא ניכר בזה גבורת השם

אבל זה גדולת השם

אבל הגבורה זה מה שבא לפרקים

כמו גשמים שהם יורדים לפרקים

שבזה ניכר גבורת השם

ולכן היא שקולה

לתחיית המתים

הרי תחיית המתים היא לא על פי הטבע

אדם נרכב

שנים רבות

פתאום חוזר לחיות

זה ודאי לא טבעי

אז לכן זה נקרא גבורות השם

פעם מישהו שאל אותי

מה, איך, איך יקומו? איך, מה?

איך?

אמרתי לו, מה הבעיה שלך? מה אתה מסתבך?

אמרתי לו, זרקת פעם תפוח באדמה?

תפוח נרקב

אחר זה גדל עץ תפוחים

איך מרקבון של תפוח גדל עץ תפוחים?

אתה רואה?

הוא צרק את הגרעים של תמר יצא ואחד עץ דקן.

איך?

אמרתי לו,

אתה יודע,

מי שהולך לבתי רפואה שם,

איפה שילדים נולדים,

מה, זה לא תחיית מתים?

אתה אומר במשנה, מאין באת? מטיפה סרוחה.

איך מטיפה כזו

יצא אחת כמוך פלספן ששואל שאלות על דחיית המתים?

תראה ממה באת? מטיפה.

אה?

מה, זה לא דחיית מתים?

אז מה אתה שואל שאלות?

ואם הקדוש ברוך הוא ישתבח ויתעלה שמו,

כשהוא ברא את הדם הראשון,

אז מה הבעיה?

מה הבעיה בשביל לא לעשות תחיית מתים?

וגם הייתה תחיית מתים כבר פעם, בזמן יחזקאל,

חזון העצמות היבשות.

נו,

מי אלה שקמו,

דיברנו על זה, אם אתם זוכרים, באחד השעורים,

מי אלה שקמו בתחיית המתים?

זה היו

בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן.

ויחזקאל

החיה אותם.

יותר נכון, הקדוש ברוך הוא החיה אותם על ידי יחזקאל הנביא.

טוב.

ברשותכם אני אגיד שני רעיונות

מתוך התוכחה.

אתם יודעים שכשאנחנו מגיעים לתוכחה בפרשת בחוקותיי,

אז השליח ציבור מנמיך טוס.

פתאום אתה רואה אותו יורד בטון,

בקול, מהחוף המפחיד.

98 קללות, סך קללות,

זה חוץ ממה שכתוב בסוף.

כן,

שיש עוד קול חולי וקול מכה וכולי.

בקיצור,

לא פשוט.

אבל נגיד ברשותכם

שני חידושים על זה

שמובאים בחזל.

באחד הפסוקים כתוב,

והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת.

מכלות עיניים ומדיבות נפש

וזרעתם לריק זרעכם

ואכלו אויביכם.

והגאון מבינלה שואל

למה לא כתוב

את הבהלה?

כתוב והפקדתי עליכם בהלה

ואת השחפת ואת הקדעת.

אז למה הוא לא אמר והפקדתי עליכם?

את הבהלה. למה הוא ישר אמר, והפקדתי עליכם בהלה?

ואחר כך, ואת.

אז הוא מביא את הגמרא במסכת שבת,

ששם כתוב כך, רבי אלעזר בן רבי יהודה אומר,

בעוון חלה אין ברכה במכונס.

וזורעים זרעים ואחרים אוכלים.

שנאמר,

והפקדתי עליכם בהלה, את הפסוק הזה.

אז אומרת שם הגמרא על הפסוק הזה,

אל תקרא בהלה

אלא בחלה.

שפה רמוז העניין,

כן?

למה כתוב

בלי עט?

הבהלה.

אלא כתוב בהלה.

אז זה אומר שהה מתחלפת עם החטא.

וזה הכוונה, והפקדתי עליכם בהלה, זה בחלה.

שזה בעוון חלה, שלא שומרים את המצווה של חלה, הפרשת חלה.

אז המציאות היא שזורעים זרעים ואחרים אוכלים.

זה חידוש אחת של הגאון.

חידוש נוסף שלו,

מהתוכחה.

יש לו הרבה חידושים, כן? אבל אנחנו רק מביאים לכם ככה קצת ממתקים.

אז כתוב שם,

ורדו בכם שונאיכם ונסתם,

ואין רודף אתכם.

מה הקטע?

אם אף אחד לא רודף אחריכם.

אז למה אתם בורחים?

ורדו בכם שונאיכם,

ונסתם, ואין רודף אתכם.

למה ככה?

שימו לב.

כתוב בספר קהלת,

והאלוהים יבקש את נרדף.

בספר ויקרא רבה נאמר,

אתה מוצא צדיק רדף אחר צדיק,

והאלוהים מבקש את נרדף.

אפילו אם צדיק רודף אחרי צדיק,

הקדוש ברוך הוא מציל אותו מידיו.

למה? כי הקדוש ברוך הוא

תמיד עוזר לנרדף.

אפילו שצדיק רודף אחרי צדיק.

אפילו צדיק רודף רשע.

שימו לב.

והאלוהים יבקש את נרדף.

עכשיו, למה פה כתוב,

וזה קללה,

ונסתם ואין רודף אתכם?

אתם יודעים מה הפואנטה, מה הנקודה פה?

לא, אם הוא היה רודף אחר לכם מישהו, אז הקדוש ברוך הוא היה מציל אתכם מידיו.

כי הוא הרי מבקש את הנרדף.

אבל כיוון שאין לכם רודף,

אז אתם לא נקראים נרדפים,

ואז חלילה הקדוש ברוך הוא לא מציל.

אתם שומעים?

אני זוכר שבמלחמת המפרץ

שירדו טילים,

39 המלקויות,

אז באחת ההרצאות אמר

מורי ורבי,

מור אחי הרב אמנון,

אז הוא אמר

שסדאם חוסיין

רמוז

ב... בתוכחה,

ששם כתוב

סדאם חוסיין יוצא גימטריה

כן,

של עלי נידף.

כתוב שם,

ונסתם מפני עלי נידף.

מה זאת אומרת?

מי שזוכר אז, כולם היו בטראומות, מהזעקות.

אז אם היה עובר אפילו אופנוע או טוסטוס

היה עובר בכביש, כולם היו נכנסים לפאניקה, אולי זו הזעקה.

כל רכשוש הכי קטן היה מלחיץ את האנשים. אנשים היו, מה זה,

בלחץ נפשי עצום.

אז הוא אמר שעלה נידף.

כמה זה עלה בגימטריה?

105, נכון?

נכון?

כמה זה סדאם?

ס... ס... א... דלת מ... יוצא?

105.

נידף

יצא חוסיין, בדיוק.

אשתבח שמו.

אז זה עלה נידף.

הקב' ברוך הוא נידף אותו, את העלה הזה.

הוא התנדף.

אשתבח שמו. אבל בינתיים

הוא הפחיד אותנו באותה תקופה.

איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

אתם יודעים מה כתוב על זה? רחמנא לסן.

כתוב פחדו בציון חטאים.

מי פוחד?

מי שיש לו חטאים, מי שיש לו, כן?

אז הוא,

יש לו סיבה לפחד.

אבל אנחנו לא, אנחנו בסדר, אנחנו אין לנו כלום, אנחנו.

אנחנו אין לנו סיבה לפחד, אשתבח שמו.

איך אומרים החבר'ה?

הלוואי וכולם היו כמוני.

למה? מה עשיתי? מכה.

אשתבח שמו.

טוב.

ועכשיו האיראנים מאיימים,

מאיימים, טילים, מעניינים.

שמעתי שהרב חיים קניבסקי אמר, שליטה,

אמר שלא יהיה מלחמה

עכשיו בתקופה הזאת.

אבל מבצעים זה, הוא לא דיבר על זה.

הוא דיבר על מלחמה כוללת, הכוונה.

אבל בקטנה, מבצעים, כמו אתמול ככה

חמישים מטרות בסוריה,

איך אומרים?

זה מבצעון.

אני לא צוחק, אני מדבר ברצינות.

כי המלחמה שמדברים זה מלחמה.

מה שאמרנו, שהחפץ חיים אמר,

שמלחמת עולם שנייה תהיה קפצונים לעומת המלחמה העתידה.

אז

כולם מבצעון.

השתבח שמולעד.

טוב,

ברשותכם נחזור לפרשת בהר.

נשלים ציוד.

כתוב שם, בפרשה,

לא תעשו לכם אלילים

ופסל וכו' וכו'.

בתהילים

נאמר פה להם.

נו, מה ההמשך?

ולא ידברו.

לא ולא ידברו. ולא ידברו.

ונשאלת השאלה,

מהי רבותא שדוד המלך עליו השלום אומר,

על העץ שהוא לא יכול לדבר.

הפסלים שלהם הם עץ.

פלא להם ולא ידבר.

בטח שלא ידברו. איך עץ ידבר?

אבל אומר הגאון מבין לה

שעבודה זרה של דורות ראשונים היה בצורת אדם,

היו עושים פסל בצורת אדם לכל דבר,

והיו עושים כישוף.

שישרה עליו רוח אטומה,

על הפסל.

ולכן גם אמר, אף להם

ולא ירחום.

מה הפירוש?

אפילו שהם מריחים, אבל לא מאף.

מה הכוונה?

אלא מריחים ברוח אטומה.

והאף של הפסל לא היה לא מעלה ולא מוריד.

וכן,

הפסל היה יכול לדבר מהיד, לא מהפה.

לא מדבר מהפה.

לכן כתוב בפסוק, לא יהגו בגרונם.

זה לא בא מהגרון.

ולכן, תראו שכוח הכישוף,

הקול של הכישוף הוא נמוך מאוד.

כמו שכתוב בנביא ישעיה,

כאוב מארץ קולך.

בכישוף, הקול הוא ככה נמוך.

אבל אם הוא היה עושה את הכישוף ביד,

אז הוא היה מדבר ביד.

הקול היה יוצא מהיד, לא היה יוצא מהפה.

על זה אומר

הבן איש חי

מביא מעשה.

הוא אומר, כתוב פה להם ולא ידברו.

נכון?

מה כתוב בסוף?

כמוהם יהיו עושיהם.

מה זאת אומרת, אלה שעשו את זה,

הם יהיו גם כן?

שהם לא ידברו?

מה הכוונה?

אז הוא מספר מעשה

שהיה איזה מישהו שהיה בלחץ כספי.

והוא כבר היה לא על הפנים, היה על הגב.

והוא החליט שאין מה לעשות.

הוא עושה מה שאסור,

אבל אין לו ברירה אחרת.

מה עשה?

הוא נכנס לכנסייה.

השם מרחם, אסור להיכנס לכנסייה.

הוא נכנס לכנסייה.

תסתכל ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ראה אין אף אחד.

אין אנשים.

הוא נכנס, הוא רואה שם את הפסל,

והוא רואה

מעל הפסל,

יש מנורה

אהיל, זהב,

משהו משהו.

קיצור, טיפס על הפסל, על הסולם, לא יודע מה, פרק את האהיל הגדול עם הזהב.

אמר, איך אומרים?

תתפסו, יתפסו, זה מה יש. אין כבר, אין רוורסים.

לקח ויצא.

חתך חתיכה מהאהיל הזה, לקח לצורף.

מחר לא.

הלך, עשה שבת.

קיצור,

מגיעים לכנסייה, רואים, אה,

אין תהיל, אין את המנורה, מה זה?

מיד עשו חקירה, מי יכול לקחת מה וממי, אמרו, אין מה לעשות, זה רק

מישהו יהודי יכול לעשות דבר כזה.

גזרו על היהודים, שאם לא יביאו את זה תוך 24 שעות,

גזרה על כל היהודים.

התכנסו היהודים, הרב דיבר,

אמר, אולי מישהו יודע מה, מו.

אותו יהודי ניגש לרב,

אמר לו, כבוד הרב, כך וכך המעשה.

אמר לו, אתה יודע מה אתה עשית עכשיו, אתה יודע, לא רק עברת איסורים,

עכשיו אתה סיבכת את כל היהודים,

יכול להיות מזה גזרה עצומה.

הוא אומר לו, אני מוכן לצאת, לשאת בתוצאות.

תגיד, שמצאת את הגנב,

אני אחזיר להם את המנורה, מה שיחליטו, יחליטו.

אבל המצב שלי היה קשה, וזה מה שעשיתי.

אז הוא מגיע לפני הבית משפט שלהם,

כבר הכינו לו ככה את הגרדום.

ואז השופט שואל אותו,

למה עשית את זה?

אז הוא אומר לו, תראה,

המצב שלי על הגב מבחינת הפרנסה.

לא היה לי כבר מה לעשות.

ואתה יודע שאנחנו היהודים, אסור לנו להיכנס לכנסייה.

אבל אמרתי, מה אני אעשה?

אני חייב להיכנס

ולדבר עם הפסל שלכם,

ולשאול אותו מה לעשות,

אולי יש לו איזה פתרון.

אז נכנסתי, דיברתי איתו, אמרתי לו, תשמע, כך וככה העניין.

אז הוא אמר לי, תשמע,

בוא תטפס עליי,

תוריד את המנורה,

קח אותה, תתפרנס ממנה כל החיים שלך.

אמרתי לו, אתה בטוח? אמרתי לו, בוודאי שאני בטוח.

מה, ולא יענישו אותי על זה? מה זאת אומרת? אם אני אמרתי לך, מי יעניש אותך?

אז עליתי ולקחתי.

עכשיו, אם אתם רוצים שאני אחזיר לכם את זה, אני אחזיר, אבל זה מה שהוא אמר.

אז השופט מסתכל על העדים, מסתכל על כל הנוכחים בחוזה.

לא יודע מה להגיד.

מה יגיד לו עכשיו?

נשאל אותו שאלות, איך זה יכול להיות?

אז הוא אמר לו, טוב, אם הוא אמר לך ככה, אז אתה מסודר.

איי, איי, איי.

אומר הבן ישחי,

על זה נאמר, כמוהם הוא עוזם.

מה הכוונה? פלא, הם לא ידברו, לא יכולים לדבר כלום.

סתבש מולן.

טוב.

מעניין,

שמה שאמרנו,

שכתוב בתהילים

פה להם ולא ידברו,

אבל

בספר דברים כתוב כך

ועבדתם שם

אלוהים

מעשה ידי אדם, מעשה ידי אדם,

עץ ואבן.

דרך אגב, מה זה עץ ואבן? למה זה רומז?

עץ רומז לנצרות,

שעליו נצלב יימח שמו וזכרו,

והאבן,

כן,

זה האבן השחורה במכה,

שמסמלת האסלאם.

אז עכשיו,

אז ועבדתם שם, אלוהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן.

בגלות מדובר.

אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון.

תשימו לב,

הוא לא כתב פה בספר דברים ולא ידברון.

שם, כתוב פה להם ולא ידברו בתהילים.

פה, בספר דברים, לא מוזכר דיבור.

מוזכר רק

לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון.

מה עם דיבור?

למה זה לא נכתב?

אלא,

רמזה פה התורה על הסיפור שהיה עם דניאל.

הרי כתוב שבנבוכדנצר הרשע

היה לו את הפסל שקראו לו בל.

כך קראו לפסל.

בל.

אתם יודעים גם מי המציא את הטלפון.

גם כן קראו לו בל.

בשביל זה הפלאפונים,

נכנס בהם כל העבודה הזרה דרך האינטרנט, הכול דרך הפלאפון.

למה היה פסל? קראו לו בל.

אין, הכול תפור.

אז מה היה עם הפסל הזה? הפסל הזה היה מדבר.

אז מוחנצר

שיבח את הפסל שלו, אמר לדניאל, ומה אתה אומר על זה?

אה?

אז דניאל, מה אמר לו?

אמר לו,

שמע,

עבר על הזמן. תביא לי סולם,

אני רוצה לעלות אליו.

פסל ענק!

הוא אומר לו, אני רוצה לעלות אליו.

הוא אומר לו, בשביל מה אתה רוצה לעלות אליו?

הוא אומר לו, לתת לו משיקה.

אם הוא ככה מדבר, מגיעה לו משיקה.

דניאל עלה על הסולם,

ואז מה הוא עשה?

הוציא מהפה של הפסל את הציץ של הכהן גדול.

הפסל היה מדבר מכוח הציץ ששמו לו,

הציץ שהיה על המצח

של הכהן גדול, עם שם השם.

הוא היה בתוך הפסל.

דניאל הוציא לו,

ההוא הפסיק לדבר.

איך שדניאל ירד,

הפסל כולו אתגרדע, לא נשאר ממנו כלום.

התפרק לרסיסים.

איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

אז לכן כתוב,

בספר דברים לא כתוב

לא ידברון,

בגלל שכביכול במרכאות היה פסל שדיבר.

זה בגלל, אבל הוא לא דיבר מעצמו,

אלא מכוח הציץ

ששמו לו בתוך פיו.

איי איי איי איי.

בהקשר לכך,

כתוב גם כן בספר דברים

על עבודה זרה,

כתוב

לא תוסיפון,

סליחה, לא תוסיפו ולא תגרעו.

כתוב שם ככה בפסוק

לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם

ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות השם אלוהיכם

אשר אנוכי מצווה אתכם.

ואז הוא כותב ככה

עיניכם הרואות את אשר עשה אדוני בבעל פעור,

כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו אדוני אלוהיך מקרבך.

מה זה העבודה של בעל פעור?

בעל פעור זה הייתה עבודה זרה חילונית של כל העבודות זרות.

שמעתם?

מה זאת אומרת?

בדרך כלל עבודה זרה זה כביכול הם רוצים לקדש אותה.

כביכול.

משחקים אותה כאילו יש בזה איזה קדושה או משהו כזה, חרד ברת.

אבל בבעל פעור זה היה בדיוק הנגטיב.

מה הייתה העבודה של בעל פעור?

כן?

פסל שהיו עושים עליו את הצרכים.

מה המטרה בעבודה זרה כזו? שימו לב.

אלא זה בדיוק הנקודה,

מה שקוראים נקודה חילונית.

מה?

לעשות הפקר מכל דבר שהוא קדוש.

להפוך הכל לחולין.

אה, מי אמר? מה אתה מבלבל? מה זה?

כל דבר לזלזל, ליצנות, לזלזל, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה הנקודה של בעל פעור.

לבוז,

להסתלבט,

לצחוק על כל דבר קדוש.

אז לכן הם עשו פסל שכביכול זה היה קדוש בעיני

הטיפשים שהלכו אחרי עבודה זרה

ועשו עבודה זרה כזאת שעושים עליה את הצרכים.

זו הייתה עבודתה, ככה היא הייתה נקראת.

בעל פעור שפוער.

אז היה, היה אחד

שרצה להיות חוכמולוג.

אמר, אני אראה להם מה זה.

אני אעשה להם את זה בהפוך על הפוך.

אז מה כתוב? מה הוא עשה?

הוא עשה את צרכיו על הפסל,

על בעל פעור,

וקינח באפו של הפסל.

באו כל עובדי עבודה זרה,

הרימו אותו על הכתפיים ואמרו לו, עוד לא היה מישהו שעבד את העבודה הזרה יותר טוב ממך.

אתה נאמבר וואן.

הוא התכוון לבזות את העבודה הזרה.

בסוף מה יצא?

בדיוק הפוך.

על זה נאמר, לא תוסיפו ולא תגרעו ממה שציוויתי אתכם.

מה אתה עושה כל מיני...

חשבונות הגיוניים

שאתה חושב שאתה...

אז לכן כתוב לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם

אז הוא חשב

לעשות קומבינה

מה יצא?

שהוא עובד עבודה זרה נאמבר וואן

שמרחם

טוב

אנחנו עוד מעט מסיימים

את ספירת העומר

שבועות כבר, אות, אות, אות, השתבח שמונענו

ואני אגיד לכם חידוש מדהים

מאיפה הגאון מבין ללומד

את העניין של ספירת העומר, איך צריך לספור?

הרי בטור

מופיע ארבע אפשרויות

איך סופרים את ספירת העומר

בסוף נפסק להלכה כמו שאנחנו נוהגים

אבל יש עוד שלוש אופציות אחרות

אז

בואו תראו איך המהלך, איך לומד את זה הגאון מווילנא

מפרשת השבוע שמדברת בפרשת בהר על העניין של השמיטה

כתוב שם בפסוק כך

וספרת לך שבע שבתות שנים

שבע שנים

שבע פעמים

והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה

מי שמתבונן

נראה שבפסוק הזה יש מילים מיותרות

מה, אני לא יודע ששבע כפול שבע זה ארבעים ותשע

של מה הכל, עוד פעם

שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים

והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה

מה הוא רוצה להגיד בזה?

כביכול יש הרבה כפילות

אבל בואו תראו איך לומד מזה הגאון מווילנא

שאתה בא שמונעד

הייתי אומר

אם היה כותב ככה

וספרת לך שבע שבתות שנים

רק את זה הוא היה כותב

אז מה הייתי אומר?

שאין צורך למנות רק את מניין השמיטות

ולא את השנים

את השנים בפני עצמה לא צריך למנות

רק את השמיטות, אם מה היה כתוב?

אם היה כתוב וספרת לך שבע שבתות שנים

היינו

שבכל ראש שמיטה

בכל ראש שמיטה

יאמר

היום שמיטה אחת ביובל

ובראש השמיטה השנייה

יאמר היום שמיטה שנייה ביובל

זה אם היה כתוב וספרת לך שבע שבתות שנים

אבל פרטי השנים בפני עצמן

הייתי מבין שלא צריך למנות אותם כלל

לכן כתוב

תשע וארבעים שנה

סוף הפסוק

לומר שצריך למנות את כל ארבעים ותשע שנה

כל שנה ושנה בפני עצמם

עד כאן ברור?

יפה

אבל עדיין הייתי יכול להבין

שאין צורך למנות את השנים בפני עצמם

רק קודם שבאו לכלל שמיטה

אבל מי שבאו לשמיטה הראשונה, מסיימים את השמיטה הראשונה,

יאמר היום שמיטה אחת

וכאשר יבוא אל ראש השנה השמיני

יאמר היום שמונה שנים

שהם שמיטה אחת

ולא יסיים לומר שהם שמיטה אחת ושנה אחת

וכן הלאה שמיטה אחת ושתי שנים

הוא לא יסיים ככה

למה?

כי אין מן הצורך עוד למנות את השנים בפני עצמן

לכן כתוב

באמצע

שבע שנים

שבע פעמים

רוצה לומר

שבע פעמים ימנה את השנים בפני עצמן

עד שימנה שבע שנים שבע פעמים

היינו,

בכל שמיטה יחזור וימנה השנים בפני עצמן

הרי מוכח

שצריך למנות תחילה השנים בפני עצמן

וגם צריך למנות אחר כך כמה שנים הוא בשמיטה

וגם את השמיטות צריך למנות

אבל עדיין הייתי יכול לומר

שאין צריך למנות את השמיטה רק בראש השמיטה

וגם

שאין צריך למנות את השמיטות שכבר חברו

אלא

ימנה רק את השמיטה שהוא עומד בה

לדוגמה,

כאשר הוא עומד בשמיטה השלישית,

יאמר, היום כך וכך שנים,

שהוא כך וכך לשמיטה שלישית,

אבל הוא לא יחשוב את השמיטות שכבר עברו,

ככה היה אפשר להבין.

לכן כתוב,

והיה לך ימי שבע שבתות השנים,

תשע וארבעים שנה.

מה הכוונה?

כל ארבעים ותשע שנים תמנה כל ימי השבע שבתות.

היינו, שתמנה את כל השמיטות שעברו.

לכן שימו לב, אנחנו סופרים מספירת העומר מתחילה

כמה ימים בעומר,

וכמה שבועות עברו,

וכמה ימים בשבוע.

למה?

כי מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות.

ואת זה אנחנו לומדים מגזירה שווה של וספרתם לכם של השמיטה.

כמו שבשמיטה צריך למנות את השבוע בכלל,

ובפרט כמה הוא בשבוע,

ואת כל השמיטות שעברו,

אז כמוכן, גם בספירת העומר,

צריכים למנות באותה צורה של הספירה של השמיטה.

הבנתם איך הגאון מוויננה לומד את זה?

אשתבח שמעונן.

טוב.

עוד רעיון מפרשת בהר.

שם כתוב בפסוק

וחי אחיך עמך.

הגמרא אומרת על זה בבבא מציעא.

חייך קודמים.

על מה מדברים?

כשכתוב וחי אחיך עמך,

אז אני מבין שאנחנו ביחד,

הייתי יכול להבין, וחי אחיך עמך.

אז אנחנו אותו דבר.

באה הגמרא בבבבא מציעא,

ואומרת שלא תבין ככה, חייך קודמים.

הרי כתוב, ואהבת לרעך כמוך.

אז מי קודם למי?

הרעך או כמוך?

או שהם שניהם שווים?

אלא מה?

אם לא יהיה כמוך, איך יהיה רעך?

כדי שיהיה ואהבת רעך,

צריך שיהיה קודם כל את הכמוך.

אבל אם הכמוך בטל,

אז איך יהיה ואהבת רעך?

אז לכן, כשכתוב וחי אחיך עמך,

אז קודם כל וחי אחיך עמך, אבל אתה קודם כל חי.

אז חייך קודמים.

על מה מדברים? הגמרא אומרת,

במקרה שבו שניים הולכים במדבר,

יש כמות מים שתספיק רק לאחד.

מעשה ידוע.

עכשיו,

במסכת קידושין,

כתוב שם

על העבד,

הרי כתוב, מי שקנה עבד עברי,

כאילו קנה אדון לעצמו.

מאיפה לומדת את זה הגמרא? שימו לב.

שכתוב, כי טוב לו עמך.

איך זה מסתדר?

פה, וחי אחיך עמך, לומדים חייך קודמים.

ובקידושין, איפה שכתוב על העבד,

שכתוב כי טוב לו עמך,

שם אומרים, מה?

שהוא קודם לך.

העבד, איך זה יכול להיות?

והרי למדנו שעמך זה שווה לך.

איתך, זה אתה מחליו.

עמך, זה אותה דרגה.

ואנחנו רואים פה,

שכאן,

וחי אחיך עמך, אתה בדרגה לפניו.

בעבד, הוא בדרגה לפניך, ובשניהם כתוב עמך.

אז איך זה הולך?

אלא מה?

כשזה קשור לעניין של חיים או מוות,

אז בוודאי שחייך קודמים.

אז לכן כתוב, וחי אחיך עמך.

משום שהפואנטה זה קודם כל העניין של החיים.

אך כשזה מדבר על כי טוב לו עמך,

אז העניין של הטבה,

בהטבה הוא קודם.

כי תכלית הטוב,

להטיב.

אז כי טוב לו עמך, בהטבה הוא קודם.

אבל כשזה עניין של שאלת חיים או מוות,

באה הגמרא ואומרת, חייך קודמים.

לא להתבלבל.

שלא תעשה טעויות,

כמו שאנחנו רואים אצל לוט,

שהפקיר את שתי בנותיו

בשביל לעשות טוב, בשביל לעשות חסד.

זה ודאי שלא כוונת התורה.

בהקשר לכך,

גם כן בגמרא בבבא מציע, מציע,

הרי כתוב, ולא תונו איש את עמיתו.

מה אומר רשי הקדוש?

עמיתו,

עם איתו.

תחלק את המילה עמיתו, יוצא עם איתו.

והכוונה, העם שאיתו.

אפשר לומר גם עם ואיתו.

כן? עם איתו.

כמו שלמדנו,

שבפרשת בלק,

שיש, כמו שאמרנו, את ההבדל בין עמיתו לבין עמיתו.

אז לכן כשכתוב לא תונו איש את עמיתו,

בלאו הכי אסור להונות

לא רק את היהודים,

אלא גם את מי שבמדרגתך,

וגם את מי שכפוף אליך.

גם את העם וגם איתו.

גם מי שבדרגה שלך, וגם מי שפחות מהדרגה שלך,

את שניהם עשו להונות.

לכן, כתוב שצריך להיזהר גם לא להונות, חס ושלום, אפילו גויים.

טוב,

התקדמנו, יפה, השלמנו.

לא להסתכל על השעון.

אנחנו חוזרים לפרשת אמור.

בסדר?

תחזיקו חזק.

כתוב שמה

סוף הפרשה.

ויניחו במשמר לפרוש להם על פי השם.

כן?

מי מדובר?

במקלל.

צלופחד.

הגאון מבינלא אומר על זה רעיון יפה.

כתוב

בפרשת פנחס,

כתוב שמה, ויקרב משה את משפטן לפני השם.

ועל זה הוא כותב שמה,

מנצפח

צופים אמרום,

וכולי.

אומר, אלא שכחום,

וכתוב שמה, זה בגמרא, במסכת מגילה.

מנצפח צופים אמרום,

אלא שכחום וחזרו וייסדום.

מה זה מנצפח?

זה האותיות הסופיות.

כן?

מ, נון, צדיק,

כ' ופ'.

אז אומר הגאון מבין לה,

מנצפח צופים אמרום,

אלא שכחום וחזרו וייסדום. זה הגמרא, מסכת מגילה, אומרת.

הוא אומר על זה ככה.

נעלם ממשה רבנו

חמש הלכות.

הוא קיבל בסיני

את התרי״ג מצוות.

חמש הלכות נחלמו ממנו.

כך כתוב בפסוקים.

מה חמש?

קודם כל, אצל המקושש.

זה המם של מנצפח.

איך כתוב בתורה על זה?

כי לא פורש מה יעשה לו.

מה יעשו לו.

כן?

אז בלאו הכי, למה לא פורש?

כי משה,

אומר הגאון מבין לה, נעלם ממנו.

הנון

זה אצלנו נוקב שם.

נון, נוקב שם.

מם, אמרנו, מקושש.

נון, נוקב שם.

מה כתוב עליו בתורה?

ויניחו במשמר לפרוש להם.

כשיפרשו להם, מה לעשות איתו?

למה?

שוב, בגלל שמשה נעלם ממנו.

הצדיק,

צלופחד,

לגבי מה?

אמרנו שהמקושש זה צלופחד.

אז מה העניין עכשיו בצדיק עוד פעם?

אלא גם בזה נעלם ממנו לגבי הבנות שלו, שהן שאלו מה איתן, אם מגיע להן או לא מגיע להן.

כן?

נחלה.

אז שם כתוב, ויקרב משה את משפטן.

למה היה צריך להקריב את משפטן?

בגלל שנעלם ממנו.

אז הנה יש לנו כבר מ', נ' וצדיק.

מה האות הבא שיש לנו במאן צפח?

הפה.

מה זה רומז פה? פסח שני.

פסח שני, מה כתוב בתורה?

כתוב שמשה אומר לעם ישראל,

עמדו ואשמעה מה יצווה אדוני לכם.

למה? נעלם ממנו.

והדבר החמישי, שזה הכף,

לגבי כוזבי בצור.

שם כתוב בתורה, והמה בוכים.

ברגע שזה קרה,

אז היה בחייה.

אז זה בעצם חמשת הדברים שנעלמו ממשה רבנו,

שקיבל מסיני,

וזה רמוז במאן צפח.

ולכן כתוב במסכת מגילה, אומר הגאון מוילנה,

מנצפח צופים אמרום,

אלא שכחום וחזרו וייסדום.

אז הוא אומר שזה רמוז פה,

העניין הזה,

בלי קשר לפשט של העניין.

טוב,

בהקשר של המקלל,

אז כתוב בפסוק, הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה.

וכתוב, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה.

ונשאלת השאלה,

למה הם סמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו?

אז חזר הקדושים אומרים, השומעים אלו העדים.

הם שמעו את מה שהוא קילל.

קול,

כתוב בפסוק,

קול השומעים.

מי זה קול?

קול זה הדיינים.

למה הם צריכים לסמוך את ידיהם על ראשו?

שימו לב.

כמו שבקורבן

צריך שמיכה.

למה היו סומכים את ידיהם בקורבן על הפר?

למה?

כדי שיישא את עוונם עליו.

איך אומרים? מעבירים לו את העוונות דרך הידיים. כששמים את הידיים עליו,

זה עובר אליו העוון.

אותו דבר לגבי שעיר המשתלח.

מה כתוב שמה?

ושמח אהרון את שתי ידיו עליו,

ונשא שעיר עליו את כל עוונות,

את כל עוונותם.

אז בעצם הכל היה עובר אליו, דרך השמיכה שמים את הידיים עליו,

הכל מתמגנט אליו.

אז גם פה,

בעניין של המקלל,

היה צורך שהעדים והדיינים

ישימו את הידיים עליו,

על המקלל.

למה?

כי הוא צריך לשאת את עוונותיהם גם של הדיינים וגם של העדים.

למה?

כשהם נאלצו לשמוע עוד פעם בבית דין מה הוא אמר.

אז עצם זה שהם צריכים לשמוע מה הוא אמר,

כן?

אז הוא כאילו חייב אותם.

אז הם מחזירים את זה אליו.

כן.

זה שהוא הצריך אותם לשמוע את מה שהוא אמר.

לכן היו צריכים לסמוך את ידיהם על המחזק, אה?

אשתבח שמולעד.

בסדר.

רק שניים עומדים, אז זה אומר שאנחנו עוד מצב טוב.

כשיש שלוש זה כבר חזק.

טוב.

כתוב

תשמעו משהו מדהים.

כתוב בפרשת אמור.

דבר על בני ישראל וכו',

ואז כתוב שם ככה אלה הם מועדיי.

מה כתוב בפסוק הבא?

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא להשם בכל מושבותיכם.

פסוק אחרי זה,

עוד פעם הוא כותב

אלה מועדי אדוני מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם.

ואז הוא מפרט.

שואל הגאון מבין לה

מה זה הפסוק הזה באמצע שמדבר על שבת בין שתי הכותרות האלה?

אלה מועדי השם,

אחר כך מדבר על שבת,

אחר כך חוזר אלה מועדי השם. אז בשביל מה צריך את הכותרת העליונה וכותרת משנה ובאמצע שבת? מה הולך פה?

הוא אומר שפה רמוז דבר מדהים.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, הוא אומר שבעצם הפסוק שמדבר על שבת פה,

הוא לא מדבר על שבת בכלל,

אלא על מה הוא מדבר?

על המועדים.

מה זאת אומרת?

מה כתוב? עוד פעם אני מקריא לכם את הפסוק.

ששת ימים תעשה מלאכה

וביום השביעי שבת שבתון

מקרא קודש כל מלאכה

לא תעשו.

שבת היא לה' בכל מושבותיכם.

אז הוא אומר,

הרי

ביום טוב

מותר לעשות

מלאכת צורך אוכל נפש.

נכון?

כמה חגים יש לנו? כמה ימים טובים יש לנו?

יש לנו שישה.

מה הם?

יש לנו פסח,

יש לנו יום טוב ראשון ויום טוב אחרון.

זה שניים.

סוכות,

יש לנו יום טוב אחרון,

יום טוב ראשון, סליחה, ויום טוב אחרון.

זה כבר ארבעה חגים, ארבעה ימים טובים.

שבועות, עוד יום.

ראש השנה, עוד יום.

אפילו שזה יומיים, אבל זה יום האריכתא.

אז יש לנו שישה ימים טובים

שמותר בהם צורך אוכל נפש.

אבל ביום השביעי, מה זה יום השביעי?

בכיפור זה שבת שבתון כל מלאכה לא תעשו שם אסור לעשות צורך אוכל נפש בכיפור

מה שמותר זה רק בשישה ימים טובים אבל לא ביום הכיפורים

איי איי איי איי איי איי איי אז עכשיו נחזור להגיד את הפסוק עוד פעם

שימו לב זה מדבר על ימים טובים

הוא מתחיל בהתחלה ואומר אלה מועדיי

והוא עכשיו נותן כותרת נוספת

שבמועדים מותר לעשות צורך אוכל נפש רק בשישה ימים אבל בכיפור לא איך הוא כותב את זה עומר הגאון

ששת ימים תעשה מלאכה איזה מלאכה? צורך אוכל נפש

אז בשישה ימים טובים תעשה מלאכה

וביום השביעי שזה יום הכיפורים שבת שבתון שמה לא לעשות מלאכה

עכשיו

בסיום כל הקטע הזה שמדבר על המועדים

מעניין ששם כתוב

אלה מועדי השם עוד פעם כתוב אלה מועדי השם מסיים ואומר מלבד שבתות אדוני

אז אומר

הגאון פה גם כן הוא רומז את העניין שהפסוק שמה שמדבר למעלה

זה לא מדבר על השבתות אלא רומז על הימים טובים כמובן שזה בדרך הרמז אבל בפשט זה מדבר על שבת

אבל בדרך הרמז

זה מדבר על הימים טובים

אם דיברנו על העניין הזה

שכתוב ששת ימים תעשה מלאכה

אז במשנה בשבת

אנחנו אומרים כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חיה

והמפרשים הקשו למה כתוב כחס, היה צריך להיות כתוב חס, מה זה כחס?

ככה

אז מובא במסכת ביצה

שכל הוצאותיו של האדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב

שאם פוחת פוחתים לו ואם מוסיף

מוסיפים לו

זה רמוז,

תשרה

זה תורה, שבתות, ראשי חודשים וימים טובים

נמצא

שאם היה מאמין באמונה שלמה

בדברי חכמינו זיכרונם לברכה

לא היה חס על הנר,

לא היה חס על השמן

ולא היה חס על הפתילה.

באמת,

הרי הוא לא מרוויח כלום במה שהוא מקמץ על השבת

כי אם הוא פוחת, פוחתים לו.

רק שבקטנות האמונה שלו

אז נראה לו, נדמה לו

שהוא מרוויח מזה שהוא חס על הנר

אבל בעצם

הוא מוריד מהתקציב השנתי שלו

כי הכל מתוקצב, מתשרה עד תשרה, חוץ מתשרה

עוד משהו שקשור לפסוק הזה

כתוב ששת ימים תעשה מלאכה

נאמר במדרש בשיר השירים

שהשכינה שורה אפילו בשבתות של חול

שמעתם מה כתוב במדרש בשיר השירים?

השכינה שורה אפילו בשבתות של חול

מה זה שבתות של חול?

איך יכול להיות שבתות של חול?

איי איי איי איי איי איי איי איי איי

כך כתוב גם הזוהר הקדוש

כתוב

לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות ויום טוב ואפילו בשבתות דה-חול.

מה הולך פה?

אה, אתם יודעים מה הכוונה?

כתוב בגמרא במסכת שבת

על אדם שהולך במדבר

ולא יודע מתי שבת.

אז יש מחלוקת

כן?

בין האמוראים.

אחד אומר שהוא מונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

אחד אומר

שהוא משמר יום אחד, שומר עכשיו היום את השבת,

ומונה שישה ימים.

אז מה יוצא?

שלשתי הדעות

לפעמים השבת הייתה בחול.

באים חז״ל ואומרים, תדעו לכם

שאפילו בשבת כזו, שיחול,

באורגנל יחול, זה לא שבת.

רק הוא עשה איזה שבת כי הוא לא יודע מתי שבת.

אותו דבר יכול להיות מציאות אדם שנמצא בכלא,

לא בארץ,

מחוץ לארץ, באיזה צינוק.

הוא לא יודע עכשיו מתי שבת, מתי יום.

אז כתוב שימנה.

אז בלאו הכי,

יוצא שיכול להיות מסתמה שהשבת שהוא ימנה

לא יצא בשבת האורגנלית.

הוא אומנם עושה זכר לעניין של השבת,

אבל זה לא היה בשבת, זו הייתה שבת שהיא בחול,

ביום חול.

גם בשבת כזאת שורה שכינה.

שמעתם איזה דבר?

אתם יודעים שנהגו לומר במי מדליקין

בליל שבת,

מה הסיבה שאומרים את זה?

למה אומרים את המשניות שמה

של במי מדליקין?

הסיבה, מפני המאחרים לבוא לבית הכנסת.

שיספיקו

תפילת ערבית,

היות שהבתי כנסת שלהם היו בשדות,

אז שאנשים לא יגיעו לידי מצב של סכנה וכדומה,

ומחכים להם.

וכמובן,

הסיבה העיקרית, כדי שיתפללו עם הציבור.

אז היו מתעכבים,

מסלסלים בבמי מדליקין.

עכשיו, אם זה הטעם,

לכן אין אומרים משנה זו בשבת חול המועד.

בשבת חול המועד לא נוהגים להגיד במי מדליקין.

למה?

כי רוב העם בטלים ממלאכתם

בחול המועד,

ומקדימים לבוא לקבלת שבת.

זו סיבה אחת.

סיבה שנייה,

שהרי אומרים משנה זו כדי להודיע את דיני נר שבת.

ומה שם עוד אומרים?

דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו בערב שבת.

אז כשחל יום טוב בערב שבת,

לא אומרים מתבייבם מדליקין. למה?

לפי שהוא לא יכול להגיד, חיסרתן.

חרבתן.

למה?

יש לא מעשרים ולא מערבים ביום טוב.

עכשיו, גם לא אומרים את במי מדליקין בבית האבל.

כי מה אנחנו אומרים שמה?

על שלוש עבירות נשים,

נשים מתות בשעת לידתן.

ואם יהיה מציאות,

שיגידו את זה בבית אבל,

שאישה נפטרה בשעת הלידה.

אז הם יצערו את האבלים כשהם ישמעו דבר כזה.

לכן לא אומרים את המשנה הזאת של במי מדליקין

בבתי אבלים.

ולמה לא אומרים את במי מדליקין בשבת חנוכה?

כדי שלא ייפגע נר חנוכה.

לא להעליב אותו.

כי הרי כל השמנים

והפתילות קשרים לנר חנוכה,

מה שאין כן בשבת.

אז כדי שהוא לא ייעלב,

אתם שמים לב, רבותיי?

תראו איזו רגישות

כלפי מה? כלפי נר חנוכה.

שהוא לא ייעלב, שהוא לא ייפגע.

זה דומם.

כמה צריכים ללמוד מזה, אה?

אתה הולך לבית אבלים,

תיזהר במילים שלך.

לא לצער את האבלים. אתה באת לעודד אותם, לנחם אותם.

אתה רואה אנשים נכנסים, איך זה קרה?

מה היה?

הוא עכשיו צריך לספר לאלף אנשים, שכל אחד שנכנס שואל אותו איך זה היה ומה קרה.

תגיד, אתה באת לפצוע אוטו?

בתואלות הפצעים או בתל נחם?

ובכן כתוב שכשהולכים לבית אבל אין רשות לדבר.

תשתוק.

כתוב, הגמרא אומרת, אגרא דבי תמיה שתיקותא.

השכר שכשהולכים לבית אבלים זה השתיקה.

שב בשקט.

עד שלא נתן לך אבל רשות לדבר, לא פתח איתך בשיחה.

שקט.

שלא תדבר דברים שלא צריך לדבר.

לא תצער אותו.

הוא מספיק בצער. מה, תוסיף לו עוד?

מה אתה אומר?

הרב אמר, מתי לא אומרים את המשנה ולא מדליקים?

אולי תן לנו איזה מולתק.

רגע, הזכירו לנו את סוף המשנה.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינה.

מה הוא, מה הוא?

אני לא מגלה את כל הסודות.

לא, אבל זה אם הוא נותן לנו ככה כוח, הוא ישר... תכף תשמע עוד כמה ממתקים.

בוא תשמע משהו. ככה אפשר לנצח, תראה, נראה.

כתוב עיני אדוני אלוהיך הבא

מראשית השנה ועד אחרית שנה.

כך כתוב בספר דברים.

תשימו לב.

אם תסתכלו שם בפסוק,

תראו שכתוב שם ככה.

עיני אדוני אלוהיך הבא מראשית השנה,

כתוב חסר א'.

כתוב רש, ש, י, ת.

איפה א'? אין א' שם.

למה?

ראשית,

רש, ש, י, ת,

זה אותיות תשרי.

הבנתם?

כי מזונותיו של האדם, אמרנו, קצובים מתשרי עד תשרי.

חוץ מתשרי, חוץ מתורה, שבתות, ראשי חודשים וימים טובים,

נוטריקון של תשרי,

שזה מתוקצב, ישתבח שמו ל...

בפרשות האלה

מוזכר שם העניין של פרשת אמור,

מוזכר העניין של האזרח.

ורשי כותב שם,

גם מן הגרים.

אז הדוד שלי,

דוד ציון,

השם יאריך ימה בטוב ושנותיו בן הימים,

אמר לי

חידוש שיצא לו,

אמר מה מיוחד במילה אזרח,

שבתוך המילה אזרח יש את האותיות זר,

והמילה אזרח מתחילה באלף ומסתיימת בחטא, יוצא אח.

אז בפנים יש זר,

מההתחלה ומהסוף יש לנו אח.

אז הוא אמר לי שזה אולי רומז

שהזר נהיה אח.

כי הוא מתגייר.

אז אמרתי לו,

רשי כותב שם

דבר מדהים.

הוא כותב,

האזרח זה אזרח.

אז מה החידוש לנו?

האזרח, הוא אומר, זה אזרח.

כבר כתוב האזרח.

אז מה רשי כותב?

אחר כך הוא כותב שכתוב בישראל,

כי כתוב האזרח בישראל.

אז רשי כותב לרבות את הגרים.

זאת אומרת, בא רשי לומר לך, לא האזרח בישראל זה אחד.

לא, זה שני אנשים.

האזרח,

זה מדבר על האזרח, על היהודי.

בישראל, בא להוסיף לך שבתוך ישראל יש גם את הגרים, לרבות את הגרים.

אז אמרתי לו, אם ככה, האזרח זה לא הזר נהיה אח.

שזה גם נכון, זה יפה.

אבל לפי רשי יוצא,

שהוא אומר לנו, היה אח לזר, שזה גר הצדק.

לכן, אנחנו צריכים לאהוב את הגר. ואהבתם את הגר, אומר הפסוק.

צריך לאהוב את הגר.

איך אומרים? לאזרח אותו.

שמזר,

להפוך אותו ל... אבל זה מדובר בגר צדק, לא בגר תושב.

שלא יהיו טעויות.

ישתבח שמו.

טוב,

קצת הגזמתי, לא?

חלילה, לא.

אה?

טוב,

אם אתה אומר חלילה, אז אני ממשיך.

מתחרט?

לא. לא? זה...

איי, איי, איי.

בפרשת אמור,

שמה כתוב

ולקחתם לכם ביום הראשון

פרי עץ אדר,

כפות אמרים.

מה כתוב בשיר השירים?

כתוב, אעלה בתמר

או חזה בסנסינב.

בסדר?

שימו לב, אעלה בתמר או חזה בסנסינב.

מה זה התמר?

מבחינת ארבעת המינים.

זה הלולב,

נכון?

עכשיו, מה זה אעלה? זה נוטריקון.

אעלה,

א',

אתרוג.

ען,

ען,

ערבה,

למד, לולה.

ה', הדס.

אז מה מה בא להגיד? אעלה, ארבעת המינים,

בתמר.

או חזה בסנסינב.

זאת אומרת,

שארבעת המינים, רמוס בזה, צריכים להיות דבוקים בתמר.

צריכים להיות אגודים, אגודים בלולב.

עכשיו, האתרוג,

שהוא משול לצדיקים,

הוא לא מחובר רק בשעת המצווה.

איי, איי, איי.

מבינים את המשל ואת הנמשל?

הצדיק,

הוא מתחבר לכל החבר'ה רק במצוות.

כשיש מצווה, אז הוא מתחבר.

כשהם לא נמצאים במצווה, הוא לא מתחבר.

שלא יהיו טעויות.

איי, איי, איי, איי.

הגאון מבין לה מחדש חידוש מדהים.

אתה מחזיק חזק?

במילה סוכה

רמוזים שלושת סוגי הדפנות הכשרות לסוכה.

איך כותבים סוכה?

סמך, כף, ה'.

בסמך,

יש ארבע דפנות.

סמך,

בכף, יש שלוש דפנות.

בסדר?

בהה,

שתי דפנות וטפח.

ראיתם?

במילה סוכה

רמוזים בעצם שלושת סוגי הדפנות, הסוכות הכשרות.

אומר הגאון מווילנה דבר מדהים.

אתה עדיין מחזיק?

אם תספור,

תקשיב טוב,

בגמרא הבבלית

והירושלמית

ובתוספתא

כמה פעמים מופיעות

סוכות כשרות,

אז זה אומר שמופיעות 85 פעם סוכות כשרות

כמניין סוכה.

סמך, כף, ה'.

עכשיו,

סוכות שאינן כשרות

מופיע בשלושת המקומות,

גם בגמרא הבבלית וגם בירושלמית

וגם בתוספתא,

כשאתה מחבר הכול,

91 פעם סוכות שאינן כשרות,

כמניין סוכה ח'-ו'.

הפלא ופלא.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

עכשיו,

כתוב, בסוכות תשבו שבעת ימים.

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

אז אמרנו מה זה האזרח בישראל, נכון?

יפה.

עכשיו, כתוב שמצוות סוכה

היא להכניע

את היצר של לשון הרע.

שמעתם? בין השאר.

מה הקשר?

תשמעו מה גאון מבין לכותב.

הוא אומר, במילה סוכה

יש ארבע אותיות.

מה הן?

סמך, וו, כף, ה.

הסמך

זה מהאותיות

זשרץ זן,

סמך, שין, רש, וצדיק,

שהן יוצאות מהשיניים.

האותיות זן, סמך,

שין,

רש,

צדיק.

אם אין לך שיניים,

לא תוכל לבטא אותן.

שמעתם?

הלאה.

הוו זה מהאותיות בו-מף.

מאיפה הן יוצאות?

אותיות בו-מף?

מהשפתיים.

בית, וו,

מם ופה.

אנחנו מוציאים אותן, מבטאים אותן מהשפתיים.

אז יש לנו את הסמך

ויש לנו את הוו.

עכשיו הכף,

מהאותיות גיחק.

הן יוצאות מהחך.

גי,

גימל, היוד,

כן?

והכף

והקוף.

אז יש לנו כבר את הסמך, וו וכף,

כן?

ועכשיו ההא.

האותיות

אהה אהה

אההה

אהההה כן?

מאיפה הן יוצאות? מהגרון.

איי, איי, איי, איי, איי.

אז צריך להוציא אותן מהגרון.

יש א',

יש ה',

יש ע',

ויש ח'.

כל אלה צריך להתאמץ בגרון כדי להוציא אותן.

באלף וא', פחות, אבל

דרך אגב, שהרבה שמתבלבלים בין ה' ל'א' בביטוי.

זו בעיה.

בכל אופן,

אלה יוצאות מהגרון.

אז ההא של סוכה

זה מהגרון.

אז אמרנו, הסמך יוצאת לנו מהשיניים,

הוו מהשפתיים,

הכף מהחך,

וההא מהגרון.

רגע, ומה עם האותיות דת לנת?

שהן מעל לשון.

הן לא מופיעות במילה הסוכה.

אין שום אות מדתלנת,

שזה בדרך כלל יוצא מהלשון.

זה לא מופיע במילה סוכה.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, מה העניין?

הארבע המוצאות האלה שדיברנו עליהם,

הם מסבבים את הלשון.

ושומרים אותו לבל יפרוץ בלשון הרע.

השיניים,

האחך,

השפתיים,

ו?

והגרון.

איי, איי, איי, איי, איי, איי.

איך זה רמוז, אומר הגאון מבינה?

הוא אומר, זה רמוז בתהילים.

בתהילים כתוב,

תצפנם בסוכה מריב לשונות.

שמעת?

כשאנחנו, הקדוש ברוך הוא, מצפין אותנו בסוכה,

זה כדי לתקן את ריב הלשונות, לתקן את הלשון הרע.

לכן, חג סוכות

הוא כנגד הגאולה האחרונה.

שאז יתוקן עוון לשון הרע,

כמו שמבואר בדברי חכמי האמת.

הרי לשון הרע זה הבעיה הכי קשה לתקן את זה.

זה יתוקן בסוף,

במלחמה האחרונה.

הנה, מתקרבים לקראת סיום.

אמרנו, וידבר משה את מועדי אדוני אל בני ישראל.

נאמר במסכת מגילה

משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום.

הלכות פסח בפסח,

הלכות עצרת בעצרת,

הלכות חג בחג.

זה משה תיקן מעצמו.

הוא לא נצטווה מהשם יתברך.

זה הוא תיקן להם. זו אחת התקנות שמשה תיקן.

אז כתוב במסכת סוטה

אמר רב יוסף,

שימו לב,

תשמע, זה משהו חזק.

מצווה

בעידנא דעסיק בה

מגנא ומצלא.

מצווה, כשאתה עוסק בה,

היא מגינה ומצילה.

בעידנא דלא עסיק בה

עגוני מגנא

אבל הצווה ללא מצלע.

היא רק מגנת,

אבל לא מצילה.

אבל זה לגבי מצווה.

לגבי תורה,

בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה,

מגונה ומצלע התורה בכל מצב היא מגינה ומצילה,

גם אם אתה לא עוסק בה.

זה לדעת

רבי יוסף.

אז לשיטתו אומרים ככה,

מה זה עידנא דלא עסיק בה בתורה?

מה הכוונה? שהוא עכשיו לא עוסק בתורה?

הוא עושה מצווה עכשיו? הוא לא עוסק בתורה? על זה מדובר?

אז הוא אומר לא.

אותו מפרש אומר ככה,

אם יאכל אדר

הוא מצא בסוכות.

או אם הוא יאכל בפסח, בסוכה.

האם יש לו שכר על זה?

הרי זה לא מצווה באותו זמן.

אבל אם אדם לומד בפסח הלכות סוכה,

או בסוכות הלכות פסח,

יש לו שכר על זה.

אז הוא אומר, זו הכוונה בעידנא דלא עסיק בה.

הרי משה תיקן לעסוק

בהלכות סוכות בסוכה.

כן? בהלכות סוכה בסוכות, סליחה.

בהלכות פסח,

חג פסח.

אבל הוא אומר, רגע, ואם הוא עכשיו לא עוסק בזמן,

עוסק בתורה, אבל לא בזמן.

בפסח הוא לומד ללכות סוכות.

בסוכות הוא לומד ללכות פסח.

מה, לא מקבל על זה שכר?

מקבל על זה שכר, מה השאלה?

זה לימוד תורה.

אבל הוא אומר, אבל זה נקרא בעידנא דלא עסיק בה.

כי הוא היה צריך לעסוק עכשיו בהלכות חג, כמו שמשה תיקן.

אבל בכל אופן יש לו על זה שכר.

אז הוא רוצה לומר שזה בעצם מה שהתכוון

רבי יוסף. ועל זה מקשים על אותו מפרש.

אומרים לו,

הרי יש חולקים,

שהרי במסקנה של הגמרא שם

כתוב תורה שלא בעידנא

מגנה ולא מצלה.

הכוונה, לא כמו שהוא רצה לפרש,

שהוא עוסק בתורה במשהו אחר.

אלא הכוונה שהוא לא עוסק עכשיו בתורה בכלל.

עושה מצווה אחרת, אבל לא עוסק בתורה.

כן?

אז כשזהו, אם הוא עוסק במצווה,

אז זה כבר אמרנו מקודם,

שכשהוא עוסק, אז מגנה ומצלה.

אבל מה יקרה עכשיו?

הוא לא עוסק לא בתורה ולא במצווה.

אז זה הכוונה, בעידנא דלא עסיק בה.

במצב כזה,

כן?

היא מגנה, אבל לא מצלה.

אז הוא אומר לשיטתו, שהוא אמר שזה מדובר,

שהוא עוסק

בהלכות סוכות בפסח,

אז שמקשים עליו, יכול להיות

לפי מסקנת הגמרא שאומרת שזה מגנה ולא מצלה,

יכול להיות מציאות שהתורה תגן ולא תציל אם הוא לומד תורה?

אז

ככה משאירים את זה בקושייה עליו,

השתבח שמו.

טוב, אז כמו שהבטחתי, אני אסיים.

אה?

תשמע, התשובה

זה לחזור בתשובה.

לא.

צריך לדעת

שהמסקנה של הגמרא שם זה בלי קשר למפרש הזה שטוען שזה הוורד שלו, כמו שאומרים.

בתכלס,

במסקנת הגמרא שם,

תורה,

שלא בעידנה,

מגנה ולא מצלה.

שזה לא בעידנה.

כן?

אז רק כשאתה לומד תורה, היא מגנה ומצלה.

טוב.

טוב, אני רואה שאתם כבר עייפים, אני אשאיר את זה לפעם אחרת.

רציתי להגיד לכם כמה חידושים יפים,

בעזרת השם, על העניין של הלל ושמיים,

על מה שהיה עם העניין של הגר, שאמר שהוא רוצה להתגייר על רגל אחת,

אבל בגלל שאתם כבר לחוצים ואין לכם סבלנות,

אז נשאיר את זה לפעם אחרת. כי אני, יש לי סבלנות, אני לא אומר לאף מקום.

אבל

רבי חניה, בבקשה, אומר.

רצה הקדוש ברוך הוא לזעקות את ישראל

ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות,

שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו,

יגדיל תורה ויאדיר.