פרשת שמיני | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ראשית,

נתנצל על השגיאות

מהפעם הקודמת.

בפעם הקודמת

שמענו את ההקלטה,

אז אני אומר שם במקום דן בן חושים, אני אומר חושים בן דן.

הפוך. אמרתי שם

דן בן חושים, וצריך לומר חושים בן דן.

ו...

פעם אני אומר

רבי חנניה בן תרדיון, ופעם אני אומר רבי חנינא.

צריך להגיד רבי חנניה בן תרדיון.

טוב, זה לגבי הפעם הקודמת.

השבוע בשיעור

בראש העין סיטי

דיברנו שם

על העניין

שכשאדם יוצא לזכות את הרבים,

אז בוודאי שזה עניין גדול ואפשר לדבר על זה רבות.

זו זכות גדולה, זכות עצומה.

אבל אמרתי בשיעור

שצריך לדעת שתלמוד תורה זה מעל זה.

תלמוד תורה כנגד כולם.

וכאשר אתה יוצא לזכות את הרבים,

בעצם אתה חסר בלימוד תורה שלך.

כמו שנאמר, ובתורתו יהגיע יום ולילה.

התורה שלך,

שאתה היית אמור ללמוד,

היא חסרה, אין לך.

אז אומנם כתוב שכשאותו מזכה רבים יגיע לעולם עליון,

אלה שזכו להתקרב לעבודת השם וחזרו בתשובה

ונהיו תלמידי חכמים ורבנים וראשי כוללים וראשי ישיבות ודיינים וכו' וכו',

הם יצטרכו ללמד אותו תורה.

מה שהוא החסיר,

הם יצטרכו להשלים לו.

ואמרתי, אבל עדיין זה לא,

זה לא עמלה של תורה של היהודי עצמו.

והזכרתי שמור אחי,

הרב אמנון שליטא,

השם יאריך שם מבטו ושנותיו בנעימים,

הוא היה אומר לי בתחילת הדרך תמיד

תיזהר לא להיות משפך.

תמיד תהיה כוס מלאה.

מה ההבדל בין משפך לבין כוס מלאה?

משפך

זה כשאתה דולה מכאן את המים ושופך במקום אחר.

הבעיה,

כשאתה בשלב ששפכת את המים,

המשפך נשאר ריק,

ואז אתה שוב צריך למלא את המים, שוב להטעין את המצברים.

אז יש פה מינוס גדול.

לכן, מה צריך לעשות?

האדם צריך קודם כול למלא את עצמו בתורה,

להיות תלמיד חכם.

ואז, כשאתה שופך לעצמך תורה שהכוס כבר התמלאה,

בלאו הכי אתה תשפיע ותשפוך הרבה מסביבך וייהנו ממך.

אבל אתה אף פעם לא תישאר ריק כאן.

האדם צריך ללמוד

כל הזמן ללמוד תורה, למלא את המצברים,

כדי שיהיה בבחינה של כוס מלאה,

ולא חלילה רק משפיך.

על זה דיברנו השבוע באריכות שם.

אני רק אומר את הנקודות.

אבל היום הופתעתי.

הייתי באיזשהו מקום,

והרדיו שם היה פתוח.

ואני שומע מישהו שם מדבר,

וחוזר על זה כמה פעמים.

ואומר שהתורה היא רק אמצעי.

היא לא תכלית.

עוזר על זה כמה פעמים.

התפלאתי, אמרתי, מי זה מדבר ככה?

מה זה התורה אמצעי, השם מרעיינו?

מאיפה הוא הביא את זה?

כשהוא סיים לדבר, אני שומע שאומרים שזה הרב הגאון, ראש כולל,

לא משנה את שמו.

והוא אומר שהתורה היא רק אמצעי.

אני יודע שאצל אלה שאינם שומרים תורה ומצוות,

אז כל הלימוד שלהם זה אמצעי. נכון, אצלם זה ככה.

למה לומדים?

בשביל שיהיה לך תואר,

בשביל שיהיה לך מקצוע,

בשביל

בשביל

בשביל זה לומדים. בשביל.

אבל אצלנו ביהדות התורה היא לא בשביל.

התורה היא התכלית עצמה.

אז איך ראש כולל, הרב הגאון, אומר דברים כאלה?

אמרתי, לא יכול להיות. או שאני טועה

או שהוא טועה.

משהו פה לא מסתדר.

אז בדקתי את עצמי שוב

ופתחתי הרמב״ם.

הרמב״ם, בפרק שלישי בהלכות תלמוד תורה,

לא רק זה, הוא אמר שם דבר,

אני לא יודע איך הוא עשה את הפרשנות הזו,

אבל הוא אמר שהוא למד ממרן הרב עובדיה יוסף,

זכר צדיק לברכה,

שצריך לסגור את הספר.

כשצריך לזכות את הרבים, צריך לסגור את הספר.

אז מכאן הוא הבין שהתורה היא אמצעי,

כי כל המטרה

זה לזכות את הרבים.

איפה הבאת את זה?

הרמב״ם כותב

בפרק שלישי בהלכות תלמוד תורה כך,

הלכה ג'

אין לך מצווה

בכל המצוות כולן

שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה.

אין על מה לדבר.

אלא

תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן,

שהתלמוד

מביא לידי מעשה.

שימו לב עכשיו מה הוא אומר.

לפיכך

התלמוד קודם למעשה בכל מקום.

זה הרמב״ם מפורש.

לא רק זה,

הוא אומר את מה שהוא אומר, אותו רב,

אבל הפוך.

מה זאת אומרת? עם הבנה הפוכה.

היה לפניו עשיית מצווה,

ותלמוד תורה,

אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים,

לא יפסיק תלמודו.

ואם לאו,

יעשה המצווה ויחזור לתלמודו.

אז אם הוא נדבר על מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה,

ידוע שהרב עובדיה אחרי שהיה חוזר מעצרות ומכל מיני מקומות

היה חוזר ישר ללימוד שלו עד השעות הקטנות של הלילה.

איך אתה מבין דבר כזה שהתורה היא אמצעי?

התורה היא בעצמה תכלית.

לא מבין את זה.

ובכן, רבותיי,

עוד דבר שרציתי להסב את תשומת לב הציבור.

אני שומע בזמן האחרון הרבה אנשים,

חזנים,

שליחי ציבור,

שמבטאים

את הפתח בסוף תיבה כאילו יש שם יוּד.

לדוגמה,

בקריאה של ראש חודש

אומרים ריח ניחוח.

אתה שומע בן-אדם ואומר ריח ניחוח.

מאיפה הבאת את היאח?

ריח. מה זה ריח?

אין שם...

היהודי נעלמת, היא לא מלוכדת. אצלנו הספרדים

והתימנים,

אם יש עוד נעלמת שאין לה ניקוד, לא מבטאים אותה.

מה זה ריח?

ריח.

אותו דבר,

הוא משביע.

מאיפה זה?

הוא משביע.

מה זה הוא משביע?

שומע.

מאיפה הבאתם את זה?

זה שיבוש.

זה צריך לעורר.

לא להגיד את ה...

זה לא עכשיו יוּד דגושה.

יש שם יוּד,

שבדרך כלל יוּד מגיעה תמיד אחרי צרה או אחרי חיריק.

אבל הנעלמת אצלנו הספרדים, אנחנו לא מבטאים אותה.

אתה אומר ימי.

אתה אומר ימי.

וכדומה.

רק מה, בגלל שקשה להם אולי לבטאות את הפתח בסוף תיבה,

במיוחד שזה חטא או חיים,

אז מה, בגלל זה צריך להוסיף עוד?

לנקד אותה גם?

תתאמנו.

תבטאו, נכון?

ובכן, רבותי, בתקופה הזאת,

תקופה

של ספירת העומר,

ידוע שהימים הם ימי שמחה,

אבל בגלל שבתקופה הזאת

נפטרו

תלמידיו

של רבי עקיבא,

אז לכן נוהגים

מקצת מנהגי אבילות,

אבילות,

ומה סיבת פטירתם,

פטירתם.

כתוב

שלא נהגו כבוד זה בזה.

ראיתי על זה הרבה פירושים,

שלא נהגו כבוד זה בזה.

אבל, איך אומרים,

זה לא התיישב לי טוב עד שראיתי לפני כשנה

פירוש נפלא של הרב

וולך או וולך, אני לא יודע איך שמו בדיוק,

אבל הוא כותב דבר נפלא.

ממש אפלא ופלא, ממש מדויק.

תשימו לב שבחז״ל

כתוב

שרבי עקיבא, היו לו

12 זוגות,

12,000 זוגות

של תלמידים.

לא כתוב 24,000.

למה מופיע 12,000 זוגות?

תגיד, 24,000.

יש פה משהו.

ועוד,

לא כתוב

שלא כיבדו זה את זה.

כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה.

גם פה כנראה יש משהו.

וכתוב לא נהגו כבוד זה בזה.

לא כתוב זה לזה.

גם פה כנראה יש משהו.

אין סתם.

ואז כשראיתי את החידוש של הרב הלך,

זה התחבר פאזל נפלא.

מה הוא מסביר?

הוא אומר ככה,

הרי הם היו תנאים קדושים.

הם לא רק היו תנאים בתורה,

הם היו גם תנאים במידות

ובכל דבר.

הם היו גדולי עולם.

זה תלמידים של רבי עקיבא, זה לא פשוט.

אז בוודאי שמה שנאמר זה בדקות.

אז מה הכוונה?

מה היה? מה היה שם?

אז הוא אומר ככה,

שהיות

וכל אחד מהם עבד על המידות שלו

וברח מן הגאווה.

אז הרי כתוב, ואהבת רכה כמוך.

ונאמר,

יהי כבוד חברך,

חביב עליך כשלך.

והלל אומר,

דעלך סנא,

וחברך לא תעבד.

בלאו אחייה.

היות שהוא בורח מן הגאווה,

אז איך הוא עכשיו יפרגן לחברותה שלו?

יגידו לו, תשמע, בואנה, איזה חידוש הבאת.

הוא יגרום לו עכשיו להתגאות.

אז כמו שהוא לא מחפש

שיפרגנו לו כדי שהוא לא ייכשל בגאווה,

אז הם סיכמו, הם הנהיגו ביניהם החברותות,

שהן

לא מפרגנות אחד לשני כדי לא להכשיל אחד את השני בגאווה.

זו הנקודה.

לאחרים הם נהגו בכבוד,

פרגנו,

אבל זה בזה, אחד עם השני,

שהם הרי מעורבים זה בזה בתור חברותה,

אז הם הנהיגו ביניהם שלא ינהגו כבוד זה בזה.

למה? שלא יכשילו אחד את השני בגאווה.

זו הייתה הסיבה.

זה, זה מה שהם עשו, ככה הוא כותב.

ולכן כתוב 12,000 זוגות,

שרק בין הזוגות היה העניין הזה.

אבל בכל אופן הקפידו על ימין השמים.

ולמה?

משום שאפילו שאתם נוהגים כך,

אתה צריך לכבד את זולתך.

והוא צריך לעבוד על הניסיון של הגאווה.

כמו שלא שייך, שאתה תגיד לאשתך,

הרי את יודעת כמה שאני מעריך אותך ואוהב אותך, אני לא צריך להגיד לך את זה כל יום.

מספיק שתדעי, פעם אחת בשנה אני אומר לך,

או לכל החיים,

שאני מעריך אותך

ואוהב אותך ומייקר אותך.

מספיק לך אשת חיל שאני אומר בערב שבת,

וזהו.

ודאי שזה לא שייך.

ועוד,

יש בעיה נוספת.

ברגע שאתה מתרגל,

מרגיל את עצמך

לא לפרגן לחברותא שלך

בהמשך זה יכול להיות גם כלפי תלמיד חכם אחר ועוד תלמיד חכם אחר.

אז לכן, הייתה עליהם תקפדה זו.

כך הוא מסביר.

זה התחבר לי לחידוש

של הגאון מווילנה.

הגאון מווילנה אומר

על הפסוק

בירמיה נ',

חרב אל הבדים ונואלו,

ושם אומרת הגמרא על זה חרב

על שונאיהם, במירכאות, של תלמידי חכמים

שלומדים תורה בד בבד.

אז לפי המשמעות של הפשט של הגמרא,

אדם מבין שחלילה יש קטרוג על אלה שלומדים לבד תורה

ואין להם חברותה.

ידוע שבזמנם היו לומדים תורה שבעל-פה בעל-פה,

עד תקופת רבי יהודה הנשיא, שכתב את התורה שבעל-פה.

היום הפוסקים האחרונים

אומרים שבעצם אדם שלומד תורה

מתוך הספר,

זה גם מעין חברותא.

איך אומרים? זה לא גלאט,

אבל

במציאות של שעת הדחק,

אם אדם לומד עם הספר,

אז כאילו שהוא לומד עם זה שכתב את הספר.

אבל בוודאי היה צריך חברותא,

מעדיף חברותא.

אז מה העניין?

אומר הגאון מווינה ככה, דבר נפלא,

הוא אומר, מה זה בד בבד?

מה פירוש בזה? זה לא כתוב

לומדים לבד,

כתוב בד בבד.

איפה אנחנו עוד אומרים בד בבד? בקטורת.

בקטורת אנחנו רואים, בד בבד היא,

מה זה בד?

בד זה לבד, לחוד.

אבל אתה אומר בד בבד,

אלא זה העניין של

כולם ביחד וכל אחד לחוד.

זאת אומרת,

עושים את זה כל אחד לחוד, אבל אחר כך

ביחד.

אצל

תלמידי החכמים שיושבים בד בבד אומר הגאון מבין למה הכוונה.

הוא אומר ככה,

מי שלומד בחברותא,

יש בזה פלוס

ויש בזה מינוס.

הפלוס,

שאם שגית, מתקן אותך.

המינוס, שאם מתחילים לדבר דברי הבל, דברי חולין,

זה גולש, ולך תדע

מתי זה יעצר.

זה שלומד לבד,

גם אצלו יש פלוס ומינוס.

מה הפלוס?

שאין מי שיוציא אותו מהלימוד,

אלא אם כן הטלפון שלו פתוח.

מה המינוס?

שאם הוא ישגה אין מי שיתקן אותו.

אומר הגאון

חרב אל הבדים ונואלו

זה אותם תלמידי חכמים שיושבים, לומדים תורה בד בבד. מה זה בד בבד?

שהם לומדים

שניהם ביחד,

אבל כל אחד לחול.

אז הם לקחו את שני המינוסים

מהחברותא

והלומד היחיד.

אותו אחד שיושב מולי

לומד גמרא

ואני נגיד לומד מוסר.

אז אנחנו יושבים אחד מול השני וכל אחד לומד משהו אחר.

אז מה המינוס?

אם שגיתי

הוא לא יתקן אותי.

אבל אם נתחיל לדבר שיחת חולין,

לך תדע מתי זה ייגמר.

אז על מציאות כזאת אומר הגאון מבינה נאמר

חרב אל הבדים ונואל.

נחמד אור אל סארן.

אז זה, איך אומרים,

נקודה למחשבה

לכולן.

טוב,

בשיחה הקודמת

דיברנו על ברית מילה.

סיימנו עם הברית מילה. אתם זוכרים?

אז ברשותכם נוסיף כמה דברים שלא הספקתי כי כבר

ציבור קצת היה לחוץ, הרגשתי עליהם שהם קצת זזים בכיסאות.

גם כיסאות שזזו בלי שישבו עליהם.

אז בואו נראה.

אברהם אבינו,

כשעשה את הברית מילה,

כתוב שהוא התייעץ

עם שלושת רעיו,

ממרה, אשכול וענר.

אני שואל את השאלה, למה הוא היה צריך בכלל להתייעץ אתם?

ממתי אברהם מתייעץ בעבודת השם

עם השלושה החבר'ה האלה?

אברהם זה אברהם העברי, עומד מול כולם.

מה קרה שפה דווקא הוא התייעץ

בעניין של הברית מילה?

אז כתוב בחז'ל שאברהם מתייעץ

לא האם למול או לא,

אלא האם לעשות את זה בפרהסיה או בצנעה.

על זה הוא התייעץ איתם.

ומה הייתה תשובתם?

זה רמוז בשמותם, כך מביא את זה בספר כיסא רחמים.

זה רמוז בשמותם.

ענר

אמר לו,

עינוי נפש רע.

זה ענר, עין, נון, רש.

עינוי נפש רע.

בקיצור, אמר לו,

אל תעשה ברית מילה.

אשכול,

מה אמר לו?

יש בזה

שנינו טריקונים.

נוטריקון אחד אומר,

אברהם,

שונאים כולם לך.

או לך, איך שאתם רוצים.

זה אשכול, אלף, שין, כף, למין.

אברהם, שונאים כולם לך.

ויש נוטריקון אחר, שהוא אמר לו, אדם שותה

כורת לאיבריו.

זה נוטריקון אשכול.

לעומתם,

מי יעץ לו את העצה הטובה?

לכן כתוב שהוא ישב באילוני ממרא.

זה בעצם ממרא,

שמה ראשי תיבות שלו, מה נוטריקון?

מהר מלא רצון אביך.

זה רמוז בשמותם,

מה שהם יעצו לו.

עכשיו,

יש בזה עוד איזה

עניין מתוק.

אנחנו יודעים

שכמו שהם נקראים כאילו היועצים בעניין של הברית,

אז יש שלושה בעלי ברית אברהם.

יש שלושה שנקראים בעלי ברית אברהם.

מי הם?

אבי הבן,

המוהל והסנדק.

נכון?

הם גם כן

רמוזים באשכול,

ממרא וענר.

מה זה אשכול?

אביו שמח

וכוונתו להודות.

אביו שמח, כוונתו להודות.

זה אבי הבן.

המוהל

מלמהר ריפא אבריו.

בסדר?

איי, איי, איי.

ענר,

עליו נחו רגליו.

מי זה?

הסנדק.

זה גם כן רמוז בשמות

של שלושתם.

טוב,

מעניין בהקשר לברית מילה,

אצל עשיו

כתוב ויקראו שמו עשיו.

ואצל יעקב נאמר ויקרא שמו יעקב.

למה שמה כתוב ויקראו רבים?

ואצל יעקב כתוב ויקרא.

אז אומר הגאון רבי חיים קנייבסקי,

שליטא,

אז הוא כותב

שעשיו

יצא אדמוני.

אז יצחק לא מלא אותו.

למה?

כדי שייבלע בו הדם

ולא יהיה מסוכן.

אבל כשהוא גדל, עשר,

אז הוא לא הסכים שימולו אותו.

לכן נשאר לו השם שקראו לו אנשים עשוי.

למה?

כי לא היה לו ברית מילה.

ערל.

לעומת זאת, ליעקב,

יעקב נעשה לו ברוך השם ברית מילה כמנהג ישראל,

כמו שצריך.

עוד דבר שמתקשר לזה,

כתוב

הקב' ברוך הוא אומר לאברהם

ועיסך לגוי

גדול

ואברכך

ואגדלה שמיך

והיה ברכה.

אם ניקח את שמך

ואהיה ברכה,

המילים שמך ואהיה ברכה,

יוצא בגימטריית תרייג.

מה הקשר?

זה רומז

שאברהם יקיים תרייג מצוות

וזרעו אחריו, שיקבלו את התורה.

מטרייג מצוות.

וזה מה שנקרא הסוד שיש בעניין של אברהם,

שזה גימטרייה רמ״ח,

שהרמ״ח זה עיקר כל המצוות,

מצוות עשה.

עכשיו אם נרחיב קצת,

לדעת הרמב״ן

מעת שנימול אברהם אבינו, עליו השלום,

יש להוות דין ישראל גמור.

ואמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

ואגדלה שמיך,

אז מה הכוונה?

מה שאמרנו מקודם.

שימו לב,

ברגע שאני אגדל את שמך,

השם שלו היה אברהם.

כשהוא גידל את שמו מהאוניה אברהם,

הוא הגדיל את השם שלו,

הוא הוסיף לו ה.

אז ואגדלה שמיך,

מתי זה יהיה?

במילה.

אחר כך ואהיה ברכה,

גימטרייה תרייג.

שכשאגדיל שמך במילה,

אז יהיה לך דין ישראל ותקבל תרייג מצוות.

ולכן במילה

הוא נקרא אברהם גימטרייה רמח,

שבעת ההיא יקבל רמח מצוות עשה.

ועוד,

אגדלה שמיך,

אמרנו שיקרא אברהם,

ואהיה ברכה,

זה בגימטרייה אברהם,

שאברהם בעצמו

הוא הפך להיות הברכה.

ואהיה ברכה, גימטרייה אברהם, שאתה ברשימה.

טוב,

אנחנו בעזרת השם,

בשיעורים הקודמים פספסנו כמה פרשות שבוע

בגלל הנושאים שדיברנו בשיחות,

ובעזרת השם רציתי קצת להשלים

את מה שחסרנו בעזר השם יתברך.

נתחיל מהסוף להתחלה.

בפרשת תזריע כתוב,

ביום השמיני

ימול בשר עורלתו.

במסכת שבת

מובא

כך,

תניא,

רבי שמעון בן גמליאל אומר,

כל מצווה

שקיבלו ישראל עליהם בשמחה,

כגון מילה,

שהרי אצל המילה כתוב, שש אנוכי על אמרתך כמוצא של הרב,

אז עדיין עושים אותה בשמחה.

מצווה שקיבלו אותה בשמחה,

עדיין, שימו לב לדיוק בלשון,

עדיין עושים אותה בשמחה.

וכל מצווה שקיבלו עליהם בקטטה,

כגון עריות,

שהרי כתוב אצל משה, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו,

שזה היה בעניין של הציווי של העריות,

והיינו על עסקי משפחותיו.

אז עדיין עושים אותה בקטטה.

מה הכוונה?

דלכה כתובה

דלא רמו בתיגרא.

אין מציאות כזאת שעושים חתונה ואין אקשן.

חייב להיות אקשן.

לכן תראו שאצל אשכנזים נוהגים,

באירוסים,

לוקחים צלחת,

שוברים אותה, אומרים זה האקשן.

נגמר פה.

אבל אין מה לעשות, מה כתוב? ברגע שיש

עניין של חתונה,

צריך להיות אקשן.

תתכוננו.

אז עכשיו, למה כתוב עדיין?

שימו לב.

אומר הגאון מבינה,

כי כעת

בתל הטעם של המילה.

דהיינו ביום השמיני בדווקא.

למה?

כי הרי כתוב במסכת נידה מפנימה ניתנה מילה בשמיני כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים וכל שמחים.

ואף שכעת

בדור שלנו, בזמנים שלנו, אינה ניתרת לשמונה ימים,

שביטלו דם תואר

ואין אישה תוארה לבעלה עד שתספור שבעה נקיים.

עם כל זה אנחנו רואים שהם שמחים במצווה עדיין.

למה?

כי את מצוות המילה קיבלו בשמחה.

אז אפילו שכבר בתל הטעם אפילו,

עדיין ממשיכים לקיים את המצווה הזאת בשמחה.

כך אומר הגאון מבינה.

לעומת זאת, הוא אומר,

בעניין האריות של משפחותיו,

כתוב במסכת יומאה

שאנשי כנסת הגדולה ביטלו ליצר של קריבות.

אבל עם כל זה אתה רואה שעדיין

הקטטות ממשיכות

בעניין הזה.

לכל מצווה

יש טעם

על דרך הפשט,

מה שכתוב בתורה, הטעם שלה.

אבל יש טעם שלא כתוב בתורה

כי הטעם הוא נסתר ונעלם.

והנה,

אף שהטעם הפשוט בטל,

הטעם שעל פי הסוד נשאר קיים.

לדוגמה,

חלב

שחלבו עקום,

עובד כוכבים ומזלות,

וישראל לא רואה אותו

בזמן החליבה,

החלב הזה אסור.

למה?

שמא חרב בו חלב טמא.

כך מובא במסכת עבודה זרה.

ואפילו עכשיו,

שאין דבר טמא מצוי בינינו.

מכל מקום אסור,

משום שהטעם שעל דרך הנעלם נשאר קיים.

לפי הסוד,

מספרים על הגאון מווינה

שהוא בעצמו

בחייה נזהר מאוד מאוד מגילוי.

אוכל מגולה,

לא מכוסה.

ואף שאין הרס של נחש מצוי היום בבתים,

בכל זאת, הוא היה נזהר בזה.

למה?

בגלל הטעם של ה... על פי הסוד.

זהו שנכשל

אדון כל החכמים.

שלמה המלך עליו השלום.

בלוקחו

נשים הרבה.

מה הוא אמר?

אני אקח,

ולא יסירו את לבבי,

שהרי הטעם שאסרה התורה

למלך

להרבות נשים,

זה הטעם,

שלא יסירו את לבבו.

ויראו לו מן השמים

שחוץ מטעם הפשט,

יש טעם על דרך הסוד והנעלם,

ועל כן נכשל גם בטעם הפשוט.

אותו דבר נאמר

על רבי ישמעאל,

שקרא בשבת,

ואמר אני לא אתן.

בחז'ל אמרו

שמא יתה את הנר.

הוא אמר אז אני אקרא ולא אתן.

ובסוף מה יצא?

שקטה.

אז לכן, אף על פי שבטל הטעם של הפשט,

יש את הטעם של הסוד,

וצריך להיזהר בזה.

זה ככה אמרנו, נגיד, רעיון אחד לפחות מתזריע.

נאמר משהו

מפרשת מצורע.

כתוב בפסוק,

זאת תהיה תורת המצורע.

מה זה מצורע?

ידוע, המוציא שם רע.

אבל מה זה תורת המצורע?

מה, יש לו תורה?

מה זה תורת המצורע?

אומר הגאון מבין ללמדך שכל האומר לשון הרע

עובר על חמישה חומשי תורה.

ולכן כתוב, תורת המצורע.

שהוא עובר על כל התורה.

בבבא בתרא,

במסכת בבא בתרא,

מובא ככה

אל יספר אדם בטובתו של חברו.

שמתוך טובתו בא לידי דרכתו.

מה הכוונה?

אחד הפירושים,

כשהוא רוצה

לומר לשון הרע על חברו,

אז מה הוא אומר?

האמת היא

שהוא דווקא מצטיין בכך וכך.

כמו שמעת.

מהשבח הזה מה הבנת?

תגנות.

בזה הוא מצטיין.

שאר הדברים על הפנים.

הוא לא אמר.

אבל הוא אמר ככה.

האמת,

יש לו את השבח הזה.

ללשון הרע.

הוא לא אמר את שבחו של אותו אדם.

אבל יוצא ממה שהוא אמר.

גנות.

מאידך,

כתוב בגמרא, במסכת מגילה,

הימן דשפיר שום ענה,

מי שהשמועה עליו טובה,

מוכר, ידוע.

אז אחת כזה,

שרה לשבוחי,

מותר לשבח אותו.

אחת שהוא מפורסם,

שהוא באמת, איך אומרים,

צדיק וירא שמים וכולי,

מותר לשבח אותו.

למה? מפורסם במידות טובות.

אז אדרבה ראוי לשבחו.

למה?

שבזה לא שייך מתוך שבחו בא לידי גנותו. למה?

שהכול משבחים אותו.

ואף אם אחד יאמר עליו דבר גנאי,

לא יאמינו.

למה? כי הוא מפורסם כך.

וכן אומר הנביא ירמיה

בפרק ט'

חץ

שחוט לשונם

מרמה דיבר.

בפיו

שלום את רעהו ידבר

ובקרבו ישים עור בו.

כמו שבחץ,

ככל שאתה מושך

את החוט יותר,

ככה החץ

עף רחוק יותר.

ככל שבעל הלשון

מתחיל בשבח

יותר.

אז אחר כך הוא יותר ויותר יאומן גנותו.

וזו הכוונה של המערב.

קרבו ישים עור בו.

אז בהתחלה הוא משבח,

ואז איך אומרים? הוא קונה את הקליינטים ואת השומעים.

ואז הוא הופך

עכשיו, עכשיו תראו דבר מדהים.

לכן מובא,

אומר הגאון מבין לה, במסכת ברכות,

אל ייפטר אדם מחברו,

אלא מתוך דבר הלכה,

שמתוך כך זוכריהו.

אז בפשט אנחנו יודעים מה זה, מה הכוונה.

אבל תשמעו מה העומק פה.

איך יזכור את חברו?

אם ידבר בשבחו,

הלוא מתוך שבחו בא לידי גנותו, אמרנו.

ואם אמרנו שהוא זוכר, הוא בתחילה

בגנותו.

הלוא זה בוודאי עונשו כפול.

למה?

גם לשון הרעה, גם עובר על לא תשנא.

אבל מה קורה אם הוא מזכיר אותו מתוך דבר הלכה?

אז יהיה שכרו כפול ומכופל.

שהרי כל מי שאומר דבר בשם אומרו

מביא גאולה לעולם.

אז אם הוא מזכיר אותו לא לשבח,

וכמובן לא לגנאי,

אלא

אומר דבר הלכה

ממה שהוא שמע ממנו,

אז זה הפשט, כאילו,

על יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה,

שמתוך כך זוכריהו.

אז כשהוא ידבר עליו, יזכיר אותו,

הוא יזכיר את הדבר הלכה שהוא שמע ממנו.

אז פה אין חשש

שהוא ייכנס לעניין

של לשון הרע.

בגמרא,

במסכת שבת,

כתוב ככה, אמר רב פאפא

לט

דעניה מקלבה

ולידע עתיר מחזירה,

אין יותר

עני מהכלב,

ואין יותר עשיר מהחזיר.

שזה כמה פירושים,

אבל אנחנו עכשיו בכיוון הזה של מה שדיברנו,

נחבר את זה.

והכוונה כך היא, אומר הגאון מרינה,

במסכת פסחים נאמר

כל המספר לשון הרע

ראוי להשליכו לכלבים.

כך כתוב בגמרא.

למה?

מה הסיבה?

כי גם הוא,

דרכו תמיד לנבוח ככלב.

רחמנא ליצלן.

אם כן, יוצא שאין לאו דאורייתא עני,

לאו דאורייתא עני יותר מלשון הרע.

ואין לאו עשיר

מהלאו של לא תאכלו חזיר.

הרי כתוב

שהכול תלוי במזל,

ואפילו ספר תורה שבהיכל.

מה הכוונה?

עם ישראל מעל המזל,

אבל שאר הדברים בעולם,

יש עניין של מזלות.

אז עכשיו,

אפילו ספר תורה שבהיכל יש לו עניין של מזל.

אם יוציאו אותו שבת או לא יוציאו אותו שבת,

מתי יוציאו אותו, כמה יוציאו אותו,

זה עניין של מזל.

אז כתוב בחז'ל

שגם למצוות יש מזל.

לדוגמה,

לשון הרע זו מצווה שאין לה מזל, היא ענייה.

למה?

וכולם באבק בלשון הרע.

אבל לעומת זאת, בחזיר

רוב האנשים

לא מתקרבים.

כאילו נגאלים. מה?

לא?

אז יש לו מזל, המצווה הזאת

של לא תאכלו חזיר.

אז זה הכוונה

לדעניה מקלבה ולתדעתיר

מחזיר ה...

אז נסיים את העניין של הלשון הרע.

מהפרשה כתוב ויקרא לה נובח בשמו

לה זה ראשי תיבות לשון הרע.

כשהמדבר לשון הרע מתגלגל בכלב נובח.

לכן זה מה שאמרנו,

כן?

שמשלו את זה חכמים בגמרא

במסכת פסחים,

שראוי

כל המספר לשון הרע, ראוי להשליחו לכלבים.

אז על פי הסוד הוא מתגלגל בכלב,

רחמנא לצלן.

אז כל מי שרוצה להתגלגל בכלב,

שיבחר איזה סוג וימשיך לדבר לשון הרע.

שמי רעב.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, יש עוד קצת כוח?

עוד שעה.

אפשר ל... נכון? עוד קצת.

יש לנו כלב, עז פנים.

איך אתה יכול לדבר לשון הרע אם אתה לא עז פנים?

הא בהא תליא.

אתה ראית אדם עניו

שמדבר לשון הרע?

אתה יודע למה התה הזה קר כל הזמן.

לא, לא, זהו, זהו, זהו, זה סתם צוחק.

שב שבו.

הלאה.

אנחנו עוזרים לפרשת שמיני להשלים ציוד,

מה שפספסנו שמה.

איי, איי, איי, איי, איי,

תשמעו דברים מתוקים.

כתוב שמה

פסוק,

בפרשת שמיני קראנו,

ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר השם עליהם ביד משה.

הגמרא במסכת פסחים

כתוב ככה,

הנוטרית

תלמידי

דאבו יתווה כמדי הלל.

היו שני תלמידים

יושבים לפני הלל.

ואחד מניהו

רבן יוחנן בן זכאי.

ואמרלה, אומרת שמה הגמרא,

כמדי רבי.

ואחד מניהו רבי יוחנן.

זאת אומרת, יש שתי אופציות

ממי זה היה.

בכל אופן,

אחד אמר

מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה.

ואחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה.

אמר,

הרב אמר,

מובטח אני בזה,

זה שאמר טהרה טהרה ולא אמר טהרה טומאה,

מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל.

ולא היו ימים מועטים

עד שהורה הוראה בישראל.

איפה זה נרמז?

בפסוק, בפרשת שמיני.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

רצה לומר

המדבר בלשון טהרה זוכה להורות בבני ישראל.

מי שיודע לשמור על הפה שלו,

מזכים אותו שיורה הוראות בישראל.

אז תכף תראו כמה קושיות יש לנו על זה שאתה בהשם או...

אבל בינתיים נמשיך.

כתוב בפרשת נועה.

שהפסוק שמה,

התורה הקדושה עיקמה את הכתוב

שמונה אותיות.

וכתוב שמה, מן הבהמה אשר איננה טהורה.

לא כתוב שמה

מן הבהמה הטמאה,

אלא מן הבהמה אשר איננה טהורה.

אז אתה רואה שהתורה כאילו חכמה בשביל לא להוציא דבר גנאי.

אני שואל את השאלה,

אז למה בפרשת שמיני אנחנו קוראים כל הזמן טמא, טמא, טמאים הם לכם, טמאים הם לכם?

למה לא כתוב חיות שאינן טהורות?

פה כתוב מפורש, טמאים, טמאים, טמאים.

מה הולך פה?

הרי אם התורה שם בנוח, בפרשת נוח,

אומרים חז״ל,

עקמה התורה כדי לא להוציא דבר מגונה,

אז מה קרה פה בפרשת שמיני?

אלא אצל פרשת נוח,

שם מה שהוזכר הבהמות

בכניסתם לתיבה,

זה לא נאמר מלשון עניין איסור.

צריך להבדיל.

בין טמא לטהור.

להפריש מאיסורא.

לא.

שם זה כסיפור.

התורה מספרת לנו את מי הוא הכניס לטבע.

אבל זה לא קשור לעניין של איסור.

איפה שצריך להפריש מאיסור,

צריך סכינה חריפה.

צריך להגיד, טמא,

להיזהר,

אין בעיה פה.

אם אתה מדבר איתו יותר מדי בעדינות,

תשמע, זה לא טהור.

זה נשמע כזה לא כל כך נורא עם...

לא, לא, לא. טמא.

כי להפריש מאיסורא צריך לדבר חותך.

אותו דבר גם,

זה העניין,

שכשאתה רואה בן אדם

שהולך לחטוא,

צריך לדעת לדבר ברור.

אם אתה תלטף אותו ותלטף אותו ותלטף אותו והוא ממשיך להרשיע.

הלו,

צריך גם להעמיד דברים על עומדם.

באותו פסוק

כתוב ככה

להבדיל בין הטמא ובין הטהור,

בין החיה הנאכלת

ובין החיה אשר לא תאכל.

שואל הגאון מבין לה דבר מדהים.

מה כתוב?

בהתחלה, ברשע של הפסוק,

קודם כל הטמא

ואחר כך הטהור.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

ואחר כך מה?

בספא

ובין החיה הנאכלת, שזה בעצם הטהורה,

ובין החיה אשר לא תאכל, זה הלא טהורה.

אז למה הרשע והספא לא אותו דבר?

למה זה לא הולך במקביל?

למה זה הפוך?

הוא אומר דבר מדהים.

כתוב בגמרא במסכת יומא

האי עוברה

דערחה

מעוברת

זה היה ביום הכיפורים

הריחה

ריח של אוכל

רוצה לאכול

אטולה כמא דרבי.

באו לפני רבי.

שואל אותו, מה עושים אתה?

אמר להו,

זילו לחישו לה דיומא דחיפור ההוא.

תלחשו לה באוזן.

אז למי הם לוחשים, לה או לתינוק?

אם צריך להגיד לה, תגיד לה. בשביל מה צריך ללחוש לה באוזן?

לא,

כל העניין זה ללחוש באוזן שהתינוק ישמע.

שמעתם?

זילו לחישו לה דיומא דחיפור ההוא.

אולי תתאפק?

לחישו לה

ולחישה.

קיבלה את הלחישה.

הוא פסק העובר מתאוותו.

זאת אומרת, אצל מי נמצאת התאווה?

אצל העובר.

אז עליה קראו את הפסוק

בטרם אצורך בבטן ידעתיך. זה נאמר על ירמיה.

מי יצא ממנה?

רבי יוחנן.

שמים לב, זה אותו רבי יוחנן שדיברנו עליו מקודם,

שהוא ישב לפני הרב

ואמר, הוא יוצא מורה הוראות בישראל.

למה?

כשהוא מדבר טהור-טהור.

שמים לב,

בכל הכול מתחבר.

וכן,

איהו ברא דארחא, עוד אחת, אחרת,

תקופה אחרת,

גם כן, אבל ביום כיפור.

עטו לקמא דרבי חנינא.

באו לפני רבי חנינא.

אמר להוא,

לחו שולה,

אבל מה היה? ולא הלחישה.

שמה לא קיבלה את הלחישה,

ולא פסק העובר מתאוותו.

מה קראו עליה? איזה פסוק?

זורו רשעים מרחם.

כך נאמר בתהילים.

מה יצא ממנה?

שבתאי עוצר פרא.

זה היה מישהו שהיה אוסף, עוצר את הפירות, אוסף אותן,

עד שאין בשוק פירות, ואז הוא מקפיץ את המחירים

ועושה קופות על חשבון האנשים.

שבתאי עוצר פרא.

אז עכשיו נחזור לפסוק.

איך זה הולך עכשיו?

כתוב אמרנו בפסוק,

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור,

ובין החיה הנאכלת,

ובין החיה אשר לא תאכל.

הרי

המעוברת,

היא נקראת גם חיה.

לא חיה.

החיה, כן.

אז היא נקראת

חיה.

אז היא עכשיו המעוברת,

אז החיה נאכלת.

דהיינו,

זו אותה אחת שהיא אכלה ביום הכיפורים.

אז זה מופיע בספר הראשון.

אז זה מקביל לטמא.

יצא ממנה הטמא,

משבתאי עוצר פרא.

ובין החיה אשר לא תאכל,

זה השני.

אז גם ברשע השני זה הטהור, זה רבי יוחנן,

שיצא מזאת, שלא אכלה ביום הכיפורים.

אומר הגאון מווילנה, זה יצא מדויק.

המשמעות,

שלא של חיה, אלא של החיה דהיינו המעוברת,

שלא אכלה ביום הכיפורים.

אז הנה הגמרא,

בדיוק מתאימה

לסדר של הפסוק.

ישתבח שמו לעד.

טוב,

עוד קראנו בפרשת שמיני.

כתוב,

זה חזק עכשיו, תחזיקו חזק.

זה משהו מתוק.

כתוב בפרשת שמיני,

מעלת גרה בבהמה אותה תאכל.

את מי אמורים לאכול?

מעלת גרה בבהמה.

יש,

יש שני סימני טהרה.

מעלת גרה מפרסת פרסה.

בגמרא, במסכת חולין,

שימו לב,

כתוב

כל עוף הדורס טמא.

כותב הרמב״ן,

כפי מזג המאכל

כן יהיה טבע האוכל.

בסדר?

אם אתה אוכל חיה טורפת,

אתה תהפוך להיות חיה טורפת.

לכן תשימו לב שאנחנו אוכלים

רק חיות נרדפות.

אנחנו לא אוכלים חיות טורפות.

למה אנחנו לא אוכלים את החזיר?

הוא גם נרדף.

כאילו שהוא שקרן.

הוא מראה את הטלפיים שלו שהוא כשר, אבל מה אחריו?

אה, לגמרי.

לא מעניין.

אז הוא רמוי, הוא שקרן.

אז כדי שלא נהיה שקרני, אני מאמין. נצח ישראל לא יישקר.

לא אוכלים אותו.

אבל לעתיד לבוא הוא יחזור בתשובה.

זה נקרא חזיר.

אז יהיה איזה שהוא כנראה זן מסוים

שיהיה מותר לאכול אותו.

כך כתוב בחז״ל.

אבל נכון לחכשיו,

אין מציאות כזאת.

הוא עדיין בשקריו.

אז נחזור לעניינינו.

כותב הרמב״ן,

כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל.

למה? כי איבר מחזיק איבר.

איבר הנאכל נותן חיות לאיבר האוכל המקביל אליו.

ידוע שהרי הקדוש אומר

שצריך להיזהר לא לאכול דברים מסוימים.

אה?

זה איזה זוכרית.

לא, חוץ מזה.

מוח לב וכבד.

כן?

ששם זה בעצם המרכזים של הדם.

או מלך.

או לימך.

או כלום.

אם הלב לא,

אם זה לימך או מלך.

לא, לא ב...

אם המוח שלך

שולט על הלב והכבד,

אתה מלך.

אבל אם הלב שלך, הרגש שלך שולט,

אז זה לימך.

כי זה לב,

קודם לב,

ואחר כך הוא מלך, ואחר כך הוא כבד.

אבל איפה נמצא כל הפסולת של הדם?

בכבד.

אז אם אתה מתחיל משם,

זה כלום.

כף למד, כף למד, מן.

אם כן,

כמו שאומר הזוהר הקדוש,

שזה סוד נפש הבעמית שבאדם.

והסוד של נפש החוטאת וסוד הקורבנות וכו'.

עכשיו, תראו.

כתוב

שהלב בעשרת הדיברות של לא תחמוד,

הוא כולל,

הלא תחמוד,

הוא כולל את כל הדיברות ואת כל התורה.

מה כבר?

דוגמא, מה שדיברנו עכשיו.

העוף שטורף

סימן שאין בו את מידת ההסתפקות.

נאמר במסכת מכות,

בא חבקוק

וחמידן על אחת.

אחרי שאמרו כל מיני אופציות,

חבקוק בא ואומר,

וצדיק באמונתו יחיה.

לא האיש באמונתו יחיה, כמו שאומרים הטיפשים.

וצדיק באמונתו יחיה.

מה הכוונה?

שזה עניין ההסתפקות.

הוא, יש לו את האמונה,

הוא מסתפק במה שיש לו.

באמונתו יחיה.

בהמה שמעלת גרה

היא מסתפקת במאכל שבקרבה.

לכן, אם שחקתי איתו כל הזמן, מעלה מורידה,

מעלה מורידה.

אז אין לה צורך לאכול עוד משהו. למה?

היא משחקת עם מה שיש לה בתוכה.

מעלה מורידה, מסתפקת.

טוב, תעזבי, תקחי משהו חדש. לא צריך, אני... זה בסדר.

יש להם מה להתעסק.

וכן,

מי שהיא מפרסת פרסה,

אז היא אינה דורסת וטורפת,

אלא

גדלה על אבוסה.

לכן היא לא צריכה את הציפורניים כדי לדרוס ולטרוף.

עכשיו שימו לב.

מי שיש לו

הרבה מאוד יותר על מידת סיפוקו.

הוא עשיר, יש לו הרבה יותר ממה שהוא צריך,

והוא מסתפק במה שיש לו.

מה זה במה שיש לו?

בכל הרזרמות גם.

בוודאי

שאין זה הסתפקות, זה לא נקרא הסתפקות.

רק מי שמסתפק כדי סיפוקו

זוהי מידת ההסתפקות.

אז אומר הגאון מבין לה ככה.

מעלה גרה,

מה זה גרה?

מה זה גרה? מה פירוש המילה גרה? מאיפה זה בגרה הזאת?

אז הוא מקביל את זה לדבר אחר. תראו איזה דבר.

הוא אומר ככה, נאמר בספר שמות,

עשרים גרה השקל.

השקל, כמה הוא?

עשרים גרה.

מה התרגום אומר על עשרים גרה?

עשרים מאה.

זאת אומרת שגרה זה מאה,

מטבע,

שנקרא מאה.

כמה זה מאה? כמה השווי של מאה?

כתוב שמאה שווה לשני פונדיון.

וכמה שווה פונדיון?

שני איסרים.

כך מובא במסכת קידושין.

מה יוצא?

שמאה

זה ארבעה איסרים.

כי אמרנו שמאה זה שני פונדיונים,

פונדיון הוא שני איסרים,

ושמאה זה ארבעה איסרים, ארבעה איסרים.

בסדר?

עד כאן מובן?

ממשיכים.

במסכת פאה אמרו,

ממתי כל אדם מותרין בלקט?

שם כתוב,

אלא כדי שיהיה עני יוצא ולא יהיה מביא בארבעה איסרים.

וכמה זה ארבעה איסרים?

שהוא מזונות

לו ולאשתו

ליום אחד,

שזה מזון של שתי סעודות.

לא שלוש סעודות ליום,

שתי סעודות, מידת ההסתפקות.

יוצא.

שגרה.

זה מידת מזונו בצמצום של העני ליום אחד.

וכמו שאמרו במסכת סוטה,

כל מי שיש לו פת בשלו ואומר מה אוכל למחר,

אינו אלא מקטני המנה.

וכמו שנאמר בירידת המן בספר שמות,

שכל יום ירד המן לישראל,

כשיעור הנצרך, ליום אחד.

למה הקדוש-ברוך-הוא לא שם להם ככה,

שיהיה להם לשבוע?

יום אחד.

למה?

שתתרגל למידת ההסתפקות

ולפתוח בקדוש-ברוך-הוא

שהוא ידאג לך למזונותיך מחר.

כמו שהוא דאג לך למזונותיך היום, הוא ידאג לך גם למחר.

השאלה אם תקום מחר בבוקר זו שאלה אחרת.

זה מי הבטיח לך?

אנחנו כל הזמן חושבים על הפרנסה והמשכנתה והחובות ופה ופה ופה ופה ופה ופה ומי הבטיח לך שתקום בכלל מחר בבוקר.

אז מישהו בוטח בשם,

אז הוא יודע.

אם נקום מחר בבוקר,

הוא בטוח שהקדוש-ברוך-הוא ידאג לנו למזונות.

בטוח.

רק מה, אז על מה צריך להתפלל?

שנקום מחר בבוקר.

אז אדם צריך להרגיל את עצמו למידת ההסתפקות.

אתה רואה את זה,

שזה מהפרשה,

פרשת שמיני, לומדים את זה מהעניין

של הבהמות

והעופות.

מעניין

שאלה עצומה.

שאלו אותי,

איך זה שמותר לנו לאכול דג עם הדם שלו?

ולא כתוב,

הדם הוא הנפש.

כתוב ולא תאכל הנפש

עם הבשר.

אז איך אנחנו אוכלים דג?

אז אמרתי

שנראה לי

שאחד מהטעמים של איסור דם

הוא מפני שהוא נזרק על המזבח,

הוא מכפר.

שנאמר, ואני נתתיב לכם על המזבח

לכפר על נפשותיכם.

והיות ודגים לא עולים על המזבח, לכן מותר.

אחר כך ראיתי שהבן איש חי כותב

שהדג בכלל אין לו נפש.

אז אין את הבעיה מעיקר.

נסיים.

כתוב בפרשה,

הפסוק אומר, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס.

אז כתוב בגמרא במסכת יומא.

רבי יוחנן

ורבי אלעזר

דאמרת תרוויהו, שניהם אמרו,

ראשונים,

הכוונה לאלה שהיו אנשי

בית ראשון,

שנתגלה עוונם,

נתגלה קיצם.

אחרונים,

אנשי בית שני,

שלא נתגלה עוונם,

לא נתגלה קיצם.

לא יודע מתי תיגמר הגלות שלנו.

למה? לא נתגלה מה היה העוון שלהם בדיוק. שנאת חילנם.

אמר רבי יוחנן,

טובה ציפורנן של ראשונים מקרסן של אחרונים.

מה העניין בציפורן,

אצל הראשונים,

ואצל אחרונים דווקא קרס?

מה הולך?

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה

במדרש רבה ויקרא.

ארנבת,

גמל ושפן,

מה שמוזכר בפסוקים,

כחיות הטמעות,

רומזים לשלושת הגלויות הראשונות.

גמל רומז לבבל.

השפן למדיים,

ארנבת יוון,

והחזיר

הוא אדום.

גלות הרביעי.

עכשיו, במסכת יומא אמרו

שהראשונים שעברו על גילוי עריות,

עבודה זרה ושפיכות דמים,

נתגלה עוונם ונתגלה קיצם.

זו הכוונה לציפורם.

למה? כי הציפורן היא גלויה.

אחרונים שלא נתגלה עוונם,

כי הייתה להם שנאת חינם,

לא נתגלה קיצם,

לכן זה משול לקרס,

שהיא פנימית.

ראשונים היו מעשיהם רעים מאוד,

שכולם בייהרג ואל יעבור.

עבירות. עבירות החמורות שבתורה.

אבל ליבם

היה טוב מאוד

שמעלת הביטחון

על כולם,

מה שאמרנו,

מעלה גרה.

מעלה גרה, אמרנו מה זה גרה?

זאת ההסתפקות.

זה ודאי צריך לבוא מעניין של ביטחון וכו'

האחרונים עסקו בתורה,

עסקו בגבילות חסדים,

אבל שנאת חינם כנגד שלוש עבירות אלו.

מה העניין?

סימן שהיו חסרי ביטחון.

איפה שיש שנאת חינם,

נובע מחוסר ביטחון.

שכל הקנאה והשנאה באות

כשהאדם הוא חסר ביטחון.

בשם הכוונה.

כמו החזיר

שפושט את טלפיו להראות סימני טהרה שלו,

ושבע תועבות בלבו,

השגרון הזה.

הרי אם הרשע מגלה את רשעתו,

אז

העם יתרחק ממנו.

ולא ילמדו ממעשיו.

אבל הראשו אשר הרשעה טמונה בלבו,

אז הוא לאבן נגף ולצור מכשול,

אשר יתלכדו העם אחריו

והביטו אחר דבריו אשר במרמה ידבר.

אז לכן זה בעצם החזיר.

נסיים בממתק.

אנחנו רואים שכשמשה הוכיח

את בני אהרון,

אז הוא,

מה אמר להם?

מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?

אתם יודעים שאסור לכעוס.

תראו, כתוב, לא תעשה לך פסל.

לא תעשה לך פסל.

מה האות השנייה במילה תעשה?

אין.

לך האות השנייה?

לך.

האות השנייה בפסל?

ס.

מוציאות כעס.

לכן כל מי שכועס, כאילו עובד עבודה זרה,

אז זה רמוז, ולא תעשה לך פסל.

האות השנייה,

בכל מילה יוצא כעס.

צריך להיזהר לו לחוסר.

ואנחנו רואים שמשה,

כשהוא הוכיח את

בני אהרון,

הוא כעס רק כלפי חוץ.

באמת, הוא לא כעס מבפנים.

אבל הלב שלו היה מלא אהבה.

איך אנחנו יודעים שהוא כעס כלפי חוץ?

ולבו היה מלא אהבה עליהם,

לשני בניו הנותרים של אהרון.

כי הוא אמר להם,

מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?

מדוע?

מ.

לא?

למ.

אכלתם?

א.

יוצא מלא?

את א.

החטאת ה.

במקום ב.

הקודש ה.

מה יוצא?

אב.

מלא אב.

אז הראשי תיבות של מה שהוא אמר,

מלא אהבה.

משה רבנו בלבו

היה מלא אהבה.

כלפי חוץ

נראה כאילו שהוא כועס,

אבל לא נתן שהכעס חלילה ייכנס ללבו.

כך גם אנחנו.

כשאנחנו מוכיחים אנשים

כשאנחנו מחנכים את הילדים

וכו'.

הכול, גם אם אתה רוצה לשחק או אתה כועס, תיזהר

שזה לא יחדור פנים.

כמה שפחות להשתמש בזה.

אבל אם יש צורך,

תשדר את האהבה. איך?

זה הנקודה.

בדיוק. לכן צריך להיזהר כמה שפחות להשתמש בטריק הזה.

זה רק, אם אין לך ברירה ואתה צריך לשחק אותה עצבני,

אז בסדר. אבל תיזהר. לא שתתרגל עכשיו כל פעם ככה.

מדי פעם תשחק אותה ככה עצבני,

כי צריך קצת להטיל אימה.

כתוב, לא יטיל אימה יתרה.

אבל מדי פעם ככה,

שיהיה distance,

שיהיה respect אליך,

אתה צריך לשים גבולות, לשים גדרות.

אז כל מה שאנחנו מדברים,

כעס, זה לא על דברים גשמיים.

מדובר אך ורק

על דברים רוחניים.

דוגמה שכבר התרית פעם,

פעמיים,

ואתה רואה שזה חוזר על עצמו,

אז צריך להראות כאילו שאתה כועס.

באמת?

אסור לכעוס.

כל מי שכועס, טיפש.

חד וחלק.

בלי קשר לעונשים וכל מיני גיהינום שולטים בו, וכאילו עובד עבודה זרה.

אבל צריך לדעת שהוא טיפש.

למה?

כי אם זה שהרגיז אותך

הוא טיפש,

ואתה עכשיו מתרגז,

אז סימן שאתה טיפש כמותו.

מה, אתה לא רואה שהוא טיפש? מה אתה יורד לרמה שלו?

ואם הוא חכם,

ואם הוא חכם והוא מכעיס אותך,

לא ייתכן שהחכם ירגיז אותך אל-פאדי,

סימן שיש דברים בגו.

אז גם בזה בוודאי שאין לך סיבה לכעוס.

יוצא שבין שהוא טיפש

ובין שהוא חכם, אין לך סיבה לכעוס.

אז אם כעסת, אתה טיפש.

נכון?

ככה יוצא, מה לעשות?

אז השם מזכה אותנו תמיד להיות בשמחה,

לעשות רצונו יתברך כמו שצריך,

שהשם יתברך ישמח בנו ובכל יוצא חלצנו, אמן כן יהיה רצון.