ויקרא - חודש ניסן | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוכים הבאים.

נמצאים אנו

ליל ערב ראש חודש ניסן.

כידוע

חודש האביב,

מה זה חודש האביב?

אביב זה אותיות א', ב',

י', ב'.

נחלק את זה לשתיים, זה יוצא אב, י', ב'.

אב לחודשים אב.

זה הרמז שרמוז במילה אביב.

חג החירות

תשימו לב שבפרשת כי תישא

שם כתוב חרות על הלוחות,

אל תקרא חרות אלא חירות,

אבל מה שמעניין שכתוב שם חרות על הלוחות לא כתוב בט',

כתוב חרות בתו.

זאת אומרת, מלכתחילה זה לא נכתב לשם חריטה בט',

אלא מלשון חרות.

זה לא שזו דרשה שדורשים,

אלא זה כתוב מפורש, כתוב עם תו, לא כתוב עם ט'.

ואמרנו שחרות,

לגימטריה 614, שזה בעצם תרי״ג מצוות פלוס התורה,

שהיא מעל הכול תלמוד תורה כנגד כולם.

בברכות השחר

כל הברכות הן בלשון חיוב.

פתאום אנחנו מגיעים לשלוש ברכות,

שם כתוב בלשון שלילה.

שלא עשני גוי,

שלא עשני עבד,

שלא עשני אישה.

נשארת השאלה, למה כל ברכות השחר בלשון חיוב, ודווקא השלוש האלה בלשון שלילה?

היה אפשר לומר,

ברוך

שעשני יהודי,

ברוך

שעשני אחלה גבר,

ברוך

שעשני בן חורין.

נכון?

למה כתוב על דרך השלילה?

מאידך, לדוגמה, וברוך זוקף כפופים,

או פוקח איברים.

היית יכול לומר את זה גם כן על דרך השלילה,

שלא עשני.

סגי נאור,

וכדומה.

אלא, רבותיי,

שלושת הברכות הללו

הן ברכות שתלויות בבחירה,

ולכן לא שייך להגיד שעשני.

דוגמה,

ברוך שעשני יהודי. אתה לא יכול להגיד ככה,

הוא לא עשה אותך יהודי.

זה שאימא שלך יהודייה,

ועשו לך ברית מילה,

זה עדיין לא עושה אותך יהודי.

אתה קודם כול לא גוי,

אבל כדי להיות יהודי צריך יהדות.

משום שהרמב״ם כותב שיהודי,

לדוגמה, שמחלל שבת בפרהסיה,

דינו דין גוי,

אינו מצטרף למניין.

אינו יהיה נסך

בשוליו בשולי נוכרים,

ואינו נקבר בקבר ישראל.

אז אתה יכול לבחור.

אתה יכול להמיר חלילה את דתך.

מה זה להמיר? להחליף?

לקחת משהו אחר?

יש לך בחירה?

אז לכן לא שייך להגיד שהקדוש ברוך הוא עשה אותך יהודי.

אתה צריך לעשות את עצמך יהודי.

הנתון הראשוני שיש לך, שאתה לא גוי.

כי אימא שלך יהודייה,

ואתה, עשו לך ברית מילה,

אבל השאלה, עכשיו תבחר.

יש לך נתון ראשוני.

אותו דבר,

אתה לא יכול להגיד,

ברוך שעשני בן חורין, משום שהגמרא אומרת,

אין בן חורין אלא זה שעוסק בתורה.

ואם לא תעסוק בתורה, אתה יכול להגיד כל בוקר ברוך שעשני בן חורין,

זה ברכה לבטלה.

ולכן,

אומרים על דרך השלילה,

שלא עשני עבד.

למה? כי יש לך בחירה?

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה,

רק תיקח בחשבון שעל כל מה שתבחר יש תוצאות בסוף.

יש שכר או עונש.

שלא עשני אישה.

כנל,

כשאתה נולדת,

ברוך השם, רואים שאתה זכר.

נו,

אבל זה אומר שאתה לא יכול שוב להמיר,

אתה לא יכול להפוך את המין שלך.

אתה יכול.

יש לך בחירה.

ולכן,

שלא עשני גוי,

שלא עשני עבד, שלא עשני אישה,

זה דברים שהם תלויים בבחירה.

מה המכנה המשותף בין שלושתם?

המכנה המשותף של שלושתם

זה ששלושתם פטורים מחלק מהמצוות.

ולכן,

אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא

שאנחנו לא פטורים מהמצוות.

לכן מברכים שלא עשני גוי,

שלא עשני עבד ושלא עשני אישה,

שהם פטורים מהמצוות. ואני מודה לשם שאני לא פטור מהמצוות.

לא פטור מתלמוד תורה, ישתבח שמו.

כי הרי רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא מה?

לזכות את ישראל, לא לחייב.

זו זכות.

נשאלת השאלה, אז למה האישה לא אומרת,

ברוך,

שלא עשני גבר?

למה היא אומרת ברוך שעשני כרצונו?

אלא צריך לדעת שזה אדרבא, זה לשבחה.

הלשון שנקטו חז״ל

ואמרו שהיא צריכה לומר ברוך שעשני כרצונו,

זה שבח לאישה.

מדוע?

משום שכשהאדם הראשון נברא,

אז כתוב בפסוק,

נע,

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

שהקדוש ברוך הוא

התייעץ עם המלאכים.

כדי לעשות את אדם הראשון,

היה צריך להתייעץ עם המלאכים.

על זה כתוב

שמשה רבנו במעמד הר סיני שאל את הקדוש ברוך הוא

למה הוא פתח פתח למינים,

לשאול את השאלה הקשה,

איך זה שהקדוש ברוך הוא אומר, נעשה אדם בצלמנו?

כביכול אתה שומע מה זה נעשה.

הקדוש ברוך הוא ועוד מישהו.

אז זה מבלבל את האנשים, יכולים לחשוב יש עוד מישהו?

חוץ מבורא עולם?

חלילה.

אלא כתוב שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם המלאכים

ולימד אותנו שגם הגדולים צריכים להתייעץ עם הקטנים,

כך צריך להתנהג בענווה.

אז משה רבנו שאל את הקדוש ברוך הוא אבל אתה נותן פה פתח לטעות?

מה הייתה תשובתו של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו?

שימו לב.

הרוצה לטעות

יבוא ויטעה.

הכל הולך אחר הרצון.

אם האדם רוצה לטעות, הוא יטעה.

אם הוא רוצה את האמת,

הוא ישיג אותה.

השאלה מה אתה רוצה.

אבל לא בגלל זה אני צריך לשנות

את המסר של התורה הקדושה,

שבאה להגיד על ההתחלה שאדם צריך להיות עניו.

ולומדים את זה מהקדוש ברוך הוא, שאמר נעשה אדם בצלמנו קדמותנו.

בכל אופן אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא, כשעשה את האדם הראשון, התייעץ במלאכים.

אבל כשהוא ברא את האישה,

מה כתוב?

כשהוא הפריד את האישה מן הגבר,

כתוב לא טוב היות האדם לבדו.

אעשה לו עזר כנגדו.

כאן כבר לא כתוב נעשה.

למה?

כי פה זה פשוט

שצריך את האישה עזר כנגדו.

נשאלת השאלה,

רגע, האישה עכשיו,

אם היא עזר,

אז היא עזר או כנגדו?

מה היא צריכה להיות?

אז חז״ל בגמרא אומרים

שאם זכה עזר, לא זכה כנגדו.

יש עוד פירוש נפלא שאומר כך.

אם הוא הולך

לתורה ולמצוות,

צריכה להיות עזר.

אבל אם הוא רוצה ללכת לעשות עבירות,

היא צריכה להיות כנגדו.

זה התפקיד שלה, התפקיד שלה בעצם להיות השלט רחוק,

השלט קרוב של הבעל,

משום שהיא נקראת עקרת הבית.

היא עיקרו של הבית.

היא שר הפנים.

היא מושכת בחוטים.

אשתבח שמולעד.

אז זו הסיבה שאנחנו מברכים בלשון שלילה את שלושת הברכות הללו.

דרך אגב, אם נגענו בזה,

חשוב להסב את תשומת לב הציבור

לשני דברים חשובים

ששאלתי אנשים,

מתברר לי שאנשים מברכים,

מתפללים ולא שמים לב לפרטים.

דוגמה,

בברכת המזון

אנחנו כולנו אומרים בשבת קודש

רצה ואחליצנו.

דיברנו בשבוע שעבר על שבת קודש.

אז בשבת מברכים רצה ואחליצנו.

מה זה רצה ואחליצנו? על מה מדברים? ואחליצנו.

מאיזה לשון זה ואחליצנו?

אז יש הרבה שטועים שווהחליצנו

זה מלשון חילוט.

אז אם זה היה ככה זה היה צריך להיות כתוב רצה וחלצנו.

אבל כתוב רצה והחליצנו.

מה הכוונה?

אלא שימו לב, זה משורש חלוץ.

רצה, הכוונה, רצה בנו.

והחליצנו תזכה אותנו,

תעזור לנו

להיות חלוצים.

לכן אנחנו אומרים, רצה והחליצנו במצוותיך ובמצוות יום השבת הגדול והקדוש וכו'.

שנרוץ בשמחה, בהתלהבות,

למצוות ובמיוחד לשבת קודש.

אז זה הכוונה, רצה והחליצנו.

גם בתפילה, בתפילת שמונה עשרה,

יש הרבה שלא שמים לב לפרט חשוב.

אנחנו אומרים בברכת מודים,

מודים אנחנו לך,

ואחר כך, אחרי כמה שורות, אומרים נודה לך, ונספר תהילתך,

אבל כבר אמרנו מודים בהתחלה.

למה שוב צריך להגיד נודה לך?

ועוד,

למה בסוף

ברכת מודים אנחנו אומרים

על ניסיך שבכל יום עימנו,

ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת.

ופתאום אומרים ערב ובוקר וצהריים.

אם אמרת בכל עת, זה כל רגע, כל שנייה.

אז בשביל מה אחר כך להגיד בוקר וערב וצהריים?

מה הם באמצע, בין הבוקר לצהריים ולערב?

מה הולך פה?

אלא שימו לב,

כשאומרים מודים אנחנו לך בתחילת הברכה,

אנחנו אומרים

לאו דווקא מלשון

תודה

אלא מלשון הודאה.

אנחנו מודים שאתה הוא השם אלוקנו.

מודים אנחנו לך שאתה הוא השם אלוקנו.

אחר כך אומרים לשון תודה,

נודה לך ותספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל ניסיך שבכל יום חימנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, שימו לב,

הניסים והנפלאות

והטובות של הקדוש ברוך הוא הם בכל עת, הם בכל רגע.

ערב ובוקר וצהריים זה עולה

על הרשע, על ההתחלה, על המודים אנחנו לך, על הנודה לך

על מה אנחנו?

אנחנו מודים לך מתי?

בשלוש תפילות

תפילת ערבית, שחרית ומנחה

ערב ובוקר וצהריים

אז מה שכתוב ערב ובוקר וצהריים זה לא הולך על מה שנאמר פה הניסים והנפלאות, לא

הניסים והנפלאות זה בכל עת, בכל רגע יש ניסים ונפלאות

אנחנו מודים לך, זה הולך עכשיו על הרשע.

אנחנו מודים לך.

מתי?

ערב, הבוקר וצהריים, תפילת ערבית, שחרית ומנחה.

צריך לשים לב לדבר הזה.

טוב,

אנחנו נמצאים, כמו שאמרנו,

בחודש

ממש

חודש הגאולה, חודש ניסן.

אז נדבר קצת

בעניינים שקשורים

ליציאת מצרים וסטבח שמונן.

כתוב בפרשת בו,

ובני ישראל עשו כדבר משה,

וישאלו ממצרים כלי כסף, אוכלי זהב ושמלות.

רשי כותב על כדבר משה,

בני ישראל עשו כדבר משה,

אז הוא כותב ככה, רשי,

שאמר להם במצרים,

וישאלו איש

מאת רעהו,

מה זאת אומרת?

תסתכלו,

כתוב

לפני כן,

כתוב ככה, דבר נא באוזני העם

וישאלו איש מאת רעהו,

ואישה מאת רעותה כלי כסף, אוכלי זהב.

שמעתם מה הוא אומר לו?

לא מהמצרים,

ביניהם אחד מהשני.

דבר נא באוזני העם,

וישאלו איש מאת רעהו,

ואישה מאת רעותה כלי כסף, אוכלי זהב.

ואז מה כתוב בפסוק אחרי זה?

ויתן השם את חן העם בעיני מצרים.

מה זאת אומרת?

מצא חן בעיניהם של המצרים שהיהודים האלה מלווים אחד לשני.

מלווים, מחזירים, מלווים, מחזירים.

זה מה שביקש מהם משה לעשות.

מה הוא ביקש מהם?

תלוו אחד לשני, תיקחו אחד מהשני, תחזירו.

אז המצרים בוודאי אינו בכלל רעהו,

אומר הגאון מווילנא,

אלא הכוונה שהם היו עושים חסדים עם רעיהם.

עולם חסד ייבנה.

ואז מה קרה?

ויתן השם את חן העם בעיני מצרים, ויש עילום.

כשהמצרים ראו שהם כאלה אמינים,

שהם מחזירים,

והם עוזרים אחד לשני,

אמרו, אם ככה, אין בעיה להשאיר להם.

יפה.

משתבח שמו.

איי, איי, איי, איי, איי.

כתוב על משה רבנו,

שכשכולם היו עסוקים

בביזה,

משה רבנו, כתוב, חכם לוי, ייקח מצוות.

והוא חיפש את ארונו של יוסף.

אומר הגאון,

משה רבנו,

היה לו דין כמו של כהן גדול.

הוא נכנס לפניי ולפנים, השתבח שמו.

מדבר עם הקדוש ברוך הוא באספקלריה מהירה.

אז יש לו דין כמו של כהן גדול.

עכשיו היה לו בעיה, איך הוא יטמא למת?

לכן, הוא חיכה לרגע, זה מה שאומרים, חכם לב ייקח מצוות.

כי אחרת מה העניין של חכם לב ייקח מצוות?

מה, בזה שהוא לקח את

ארונו של יוסף?

מה חוכמת לב פה?

פשוט, שמשה רבנו ירוץ על המצוות.

אחד כמוהו?

אין שאלה בכלל.

מה העניין להגיד חכם לב?

אלא מה?

אומר הגאון,

שמשה רבנו חיכה לרגע הזה.

שמה?

שכולם יהיו עסוקים בביזה.

ולאו הכי, ארונו של יוסף יהיה בגדר של מת מצווה.

כהן גדול,

יכול להתאמן לבית מצווה.

אז הוא חיכה לעיתוי הזה, לכן הוא נקרא חכם לב.

כתוב,

ולא נחם אלוהים דרך ארץ,

פלישתים,

כי קרובו.

נכון?

עכשיו מספרים על הגאון מוויללה

שהוא הלך ברחוב,

הוא שמע שני אנשים מתווכחים.

אחד אומר שאי אפשר לדרוש חצי פסוק.

אם אתה דורש,

אתה צריך לדרוש את כל הפסוק.

אתה לא יכול לקחת מה שאתה רוצה ולעשות מזה דרשה.

והשני אומר לו, מה פתאום?

אתה יכול לקחת חלק מהפסוק

ולדרוש.

מתווכחים.

עבר הגאון מבין על ידם,

אמר להם, פלישתים יוכיח.

והמשיך.

למה מתכוון הגאון? מה זה פלישתים יוכיח?

מה עשו?

הלך

להגאון זלמלה,

אחיו של הרב

חיים מוולוז'ין,

קראו לו זלמלה.

אז הלכו אליו,

אמרו לו,

כבוד הרב,

כך וכך היה המעשה,

והגאון עבר לידינו, ואמר, פלישתים יוכיח.

אני לא מדבר.

אמר להם, זה מה שכתוב

בפרשת בשלח.

ויהי בשלח פרעה

את העם,

ולא נחם אלוהים דרך ארץ.

הרי כתוב, דרך ארץ פלישתים.

אבל בדרשה שחז״ל עשו מזה,

הם הפסיקו בפלישתים, ולא נחם דרך ארץ.

מה פירוש, ולא נחם דרך ארץ?

בדרך כלל,

מאיפה בא הלחם?

אה?

מהאדמה?

אצלם במדבר, מאיפה בא הלחם?

מהשמיים.

הם מוציא לחם מן השמיים, הם מברכים.

יש מחלוקת,

מה מברכים על המן?

אז לפי הגאון מווילנא, מוציא לחם מן השמיים.

הבן איש חי כותב, הממתיר לחם מן השמיים.

כן?

אבל בכל מצב זה לחם מן השמיים.

יש את הרבה שמיים.

עכשיו,

מאיפה בא בדרך כלל המים?

הגשם.

נכון?

אצלם מה קרה?

בירה של מרים. בירה של מרים צמוד אליהם.

הולך איתם.

הבאר הולך איתם, השתבשתם.

ארבעים שנה, הבאר איתם, איזה יופי.

נו,

אז זה לא, הוא לא נחם בדרך ארץ.

זה הכל בניסים.

אז הגאון מווילנא אומר, יש פה דרשה,

ולא נחם אלוהים דרך ארץ.

אז אתם רואים שלקחו חלק מן הפסוק

ודרשו אותו.

זאת אומרת שאותו אחד צדק זה שאמר שאפשר לקחת חלק מהפסוק

ולומר עליו דרשה. לא חייבים לומר את כל הפסוק.

שהדרשה תתאים לכל הפסוק.

זה חז״ל יכולים לדרוש, לא כל אחד יכול לדרוש. אמרנו שכל מי שדורש דרשה של דופי,

חס ושלום זה נקרא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אין לו חלק לעולם הבא.

אנחנו מדברים על דרשות של חז״ל,

אבל אתה רואה שחז״ל דרשו על חלק מן הפסוק.

עכשיו, בהגדה של פסח

אנחנו אומרים

רבי יוסי הגלילי אומר,

מניין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות

ועל הים לקו חמישים מכות וכולי.

אחר כך רבי אליעזר אומר,

אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות,

על היום לקו מאתיים מכות.

רבי עקיבא אומר, מניין וכולי,

אמור מעתה במצרים לקו חמישים מכות

ועל הים לקוח חמישים ומאתיים מכות.

נשאלת השאלה,

מה זה הוויכוח בין חכמים,

כל אחד מוסיף על המכות, מרבים במכות,

מה הפואנטה

להוסיף במכות?

תשמעו מה העניין.

הקדוש ברוך הוא, השתבח שמו לעד,

הבטיח לנו טובה גדולה.

מה הוא אמר?

אם שמוע תשמע

לקול אדוני אלוהיך וכולי,

כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך,

כי אני אדוני רופאיך.

זאת אומרת, כל מה שהיה שם

לא יהיה עליך אם תשמע בקולי.

זאת אומרת, ככל שהיו שם יותר מכות,

לא יהיה עלינו.

אז יש עניין להרבות

במכות שהיו שם, כדי שכמה שפחות יהיו עלינו מכות.

הבנתם מה הפואנטה?

גם בספר דברים,

בפרשת עקב,

כתוב ככה,

והסיר אדוני ממך כל חולי

וכל מתווה מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך.

לכן חשוב להרבות

במספר המכות שהיו במצרים,

כדי שלא ישימם עלינו.

יצילנו מכל החוליים המתרגשים לבוא עליהם,

שכל זה זה בכלל הבטחה.

עכשיו,

שימו לב,

אומר הבן איש חי,

אבל איך רבי עקיבא הגיע לחשבון של 250?

אלא מה?

כתוב שפרעו אל ראשו הזה,

הוא גזר

שבני ישראל יקוששו

קש ותבן.

מה אמרו לו שוטרי בני ישראל?

אמרו לו, למה תעשה כל עבדיך?

כמה זיקו?

25. כמה מכות?

10. אז זה היה 250 שרקו על הים.

ועוד,

כתוב ואתה, ככה הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, ואתה

הרם את מטיך ונטה את ידך על הים ובקעהו.

כמה זה ים בגימטריה?

אה?

50?

תפקע את הים,

תחצה אותו ל-2.

25 כפול 10 מכות.

250. ככה אומר.

נוטה את ידך על הים.

ככה, ים.

תחצה אותו ל-2.

25 כפול 10 מכות.

זה העניין של ההשוואה במצרים, שזה המכות,

והים.

דבר מעניין,

יש תוספות בבבא בתרא.

שכתבו,

שאין לך אדם מישראל

שלא יהיה לו ארבע עמוד קרקע בארץ ישראל.

בסדר?

למה אני מביא את זה?

נשמעו דבר מדהים.

רבי יהודה בן בטיראה,

הוא היה נכד

של בני אפרים.

בני אפרים היו אלה

שמנו לקץ

וטעו

לפני יציאת מצרים.

הם חישבו את הקץ,

והיה להם טעות בחישוב, ויצאו.

ומה קרה איתם? הם מתו.

לפני שיצאו ישראל ממצרים,

מתו.

אתם מכירים את חזון העצמות היבשות

של הנביא יחזקאל?

מי אלה היו העצמות היבשות שהוא החיה אותן?

זה היה הם.

בסדר?

עכשיו, מה יוצא?

שהם

לא היו,

לא מיוצאי מצרים,

הרי הם נשארו מתים עד זמן יחזקאל,

אז הם לא היו מיוצאי מצרים, שימו לב.

והם לא היו גם מאלה שנכנסו לארץ ישראל.

נכון?

עכשיו,

רבי יהודה בן בטירא

לא עלה לרגל.

לא עולה לרגל.

מגיעה רגל, רגלים, צריך לעלות, לא עולה.

למה?

כי לא היה לו קרקע בארץ ישראל.

שהרי אמר רב עמי,

כל אדם שיש לו קרקע

עולה לרגל,

ושאין לו קרקע

אינו עולה לרגל.

כך מובא בגמרא בפסחים.

אז זו הנקודה, איך זה מסתדר עם מה שאמרנו מקודם,

שאין לך אדם מישראל שלא יהיה לו ארבע עמות קרקע בארץ ישראל.

אז איך רבי יהודה בן בטירא

לא היה לו קרקע בארץ ישראל?

משום שהוא היה מהצאצאים האלה

של בני אפרים,

שהם

לא יצאו ממצרים

ולא נכנסו לארץ ישראל.

חזק.

השתפח שמאלן.

נאמר בבראשית,

בבריאה.

מה נאמר שם?

ייקבעו המים אל מקום אחד ותראה היבשה.

המילים ותראה היבשה

כביכול מיותרות.

אם אתה אומר ייקבעו המים אל מקום אחד,

זה פשוט,

שתראה היבשה.

למה צריך להגיד לי את זה?

אלא,

ותראה היבשה

במקום שנקבו המים לדבר הנצרך כפי צורך השעה הצריכה לכך,

כפי שתעלה בדעתו של הקדוש ברוך הוא.

זהו התנאי

שאמרו חז״ל

כתוב, ויעשוב הים לפנות בוקר

לאיתנו

מה זה לאיתנו?

כותב בבראשית רבה לתנאו שהתנחמו

איפה הוא התנחמו?

כשהוא אמר לו ייקבעו המים

בבראשית

קבעו המים

ותראה היבשה זה מה שאמרנו

שלב אחי אין קול חדש תחת השמש

ולכמידא דלרמיזה באורייתא. זה רמוז.

כבר בייקבעו המים

רמוז העניין הזה שפה יש תנאי

לים שהוא צריך לגלות את היבשה שבתוכו.

כך מסביר הגאון.

עוד ממתק חזק.

כתוב, ויבואו בני ישראל

בתוך הים ביבשה.

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

שימו לב,

פה כתוב בתוך הים ביבשה.

קודם בתוך הים,

אחר כך ביבשה.

וכתוב חומה עם וב מלא.

חומה.

ואילו בפסוק אחר,

בפרשה בבשלח,

כתוב

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.

הפוך.

והמים להם חומה בלבב.

מלשון חמא.

כעס.

מימינם ומשמאלם.

איי, איי, איי, איי, איי.

למה זה כך?

אלה שהאמינו

והלכו בעקבות נחשון בן עמינדב,

ונכנסו בתוך הים, קודם בתוך הים.

עוד היה ים.

רק אחר כך נתגלתה יבשה.

אז להם המים היו להם חומה.

עם וב.

אבל אלו שלא בטחו כל כך

ונכנסו אחר שכבר הייתה יבשה בתוך הים,

אז המים נעשו להם חמו במקום חומה.

ועליהם התעורר הקדרוג.

מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

כשמצרים טבעו בים ובני ישראל הולכים.

אלא

מה הציל אותם?

זכות האמונה והביטחון

כראוי להם.

אבל היה קטרוג. בגלל מה? בגלל שהם היססו.

סיבה נוספת, למה כתוב חומה בלבביו?

משום שפסל מיכה עבר עימהם בים.

זה מה שכתוב בנביא זכריה,

ועבר בים צרה.

איך יכול להיות?

אבל הפסל עוד לא היה קיים באותה תקופה.

זה היה בתקופת השופטים.

אלא מה?

הכוונה שלהם הייתה לשם עבודה זרה.

והרי כתוב שבעבודה זרה הקדוש ברוך הוא מצרף

מחשבה למעשה.

אז היות ומיכה

עבר שמה,

וזה אותו תינוק שמשה רבנו הוציא אותו מהבניין, והקדוש ברוך הוא אמר לו, לא כדאי לך להתעסק עם אלה שפרעה הרג אותם בתוך הבניין, למה כולם רשוחים?

ומשה בכל אופן חמל עליו,

השם ארחם איזה תקלות יצא מהמיכה הזה.

הוא זה שזרק בעגל

זרק את הטס

שהיה כתוב עליו חלי שור,

ומזה נהיה עגל הזהב,

בלי קשר לפסל מיכה

בתקופת השופטים.

ידוע ששבט דן

הלך אחרון,

שנאמר מאסף לכל המחנות.

מה יוצא?

שכשכולם יצאו מהים,

כבר עלו לגדה,

שבט דן עדיין היה במים.

לכן כתוב,

ובני ישראל הלכו ביבשה,

מתוך הים, זה מדובר על שבט דן.

אז כשהיו כולם היה חומה חם וו.

כששבט דן

נשארו רק במים,

אז התעורר הקטרוג.

הלאה.

כתוב,

ויאמינו בה' ומשה עבדו.

שימו לב, כתוב עבדו.

ויוציאנו ה' ממצרים,

ככה אנחנו אומרים בהגדה,

לא על ידי שליח ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף,

אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,

שנאמר ועברתי בארץ מצרים,

כן?

ואנחנו רואים שבכל ההגדה

משה לא כתוב.

אז שליח זה משה.

ואין השבח תלוי במשה, רק בשם לבדו.

וכל מי שחלילה וחס משתף שם שמיים ודבר אחר,

נעקר מן העולם.

לכן כתוב, שימו לב, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

שהאמינו שה' יתברך עשה את כל זאת,

ומשה רק עבדו, ככל הברואים שבעולם,

שמחויבים לעשות רצונו.

זה מה שאנחנו אומרים, עושה נפלאות

לבדו.

אין עוד מלבדו.

ולכן תראו שאנחנו אומרים,

אז ישיר משה

ובני ישראל, כולם ביחד.

למה?

כולם שבים בנס.

גם משה

וגם בני ישראל.

אז ישיר משה ובני ישראל.

מכת בכורות

וקריעת ים סוף

היו על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ואילו שאר הנפלאות,

על ידי שליחות משה,

בציוויו של מקום.

ולכן כתוב,

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי.

מה זאת אומרת?

אחרי שיתקיים אנוכי,

אז נתקיים, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

כשהם ידעו שיש רק בורא עולם

ואין עוד מלבדו,

אז עם ישראל יצאו

ברכוש גדול.

לכן תשימו לב

שוב לדיוק.

ויאמינו באדוני ובמשה עבדו, לא שליחו.

למה?

כמו כל עבד, שזה לא שייך בשיתוף,

אלא עושה רצונו יתברך.

זה חשוב מאוד מה שנגיד עכשיו.

אחרי שירת הים

אנחנו אומרים

וטען להם מרים שירו לה' כי גאו גאה

סוס ורוכבו רמה בים

שמתם לב שכתוב, וטען להם מרים?

קודם כל, מה זה וטען?

וטען זה שהיא ענתה.

כאילו מישהו שאל אותה משהו והיא ענתה?

למי היא ענתה?

ולמה כתוב וטען להם, היה צריך להיות כתוב?

להן,

זה בלשון זכר, לא בלשון קבע.

למה כתוב וטען להם מרים?

אלא מה, שימו לב,

הפסוק הזה מופיע

אחרי שירת הים של הגברים.

הנשים לא שרו,

קול באישה ערווה.

לכן, וטען להם,

לגברים,

שירו לה' כי גאו גאה.

שהרי קול באישה ערווה.

ולכן, אתם, הגברים, ראוי לכם לשיר.

אבל הנשים, רק תתופפנה בתופים.

אבל לשיר?

חס ושלום, אישה לא יכולה לשיר.

בניית גברים.

מה?

כך כותב הגאון מליננה.

החזק ביותר.

הלאה.

בזמנו דיברנו על

מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תוחבה.

ומצאתי

שהגאון מליננה כותב על זה דבר מדהים.

הוא אומר ככה.

כתוב בפסוק

בפרשת בשלח.

ויאמר

אם שמוע תשמע לקול אדוני אלוהיך.

למה כתוב פעמיים? שמוע תשמע.

אז כתוב ככה.

במשלי כתוב מסיר אוזנו

משמוע תורה

גם תפילתו תועבה.

אז שואל הגאון

מדוע לא כתוב

מסיר מפיו ללמוד תורה.

מה זה מסיר אוזנו משמוע תורה?

מסיר פיו מללמוד תורה.

אז הוא אומר ככה.

דרך בני אדם,

כשהם שומעים דבר,

אז אינם רוצים לשמוע עוד.

שמע את זה כבר פעם.

מספיק.

אז מסיר אוזנו משמוע, משמוע, מחמד שכבר

שמע אותו.

אז לכן גם תפילתו תועבה,

שגם את תפילותינו שומע השם שלוש פעמים ביום.

זה כבר אמרתי לכם, את החידוש הזה, אבל תשמעו מה הנקודה.

וכך כתוב בגמרא,

במסכת ברכות,

רשי הקדוש אומר ככה.

אם שמוע פעם אחת

סופחה,

שתטה אוזן פעם אחרת.

ואם לא,

לא תשמע.

אומר רשי דבר אחר.

אם שמוע בישן

ששנית ושילשת,

מה ששמעת אשתקע עד,

תשמע בחדש.

ואם יפנה לבבך,

לא תשמע.

זאת אומרת,

עצם השינון

שאנחנו גם בשמיעה שומעים ושומעים ושומעים, לאו דווקא בדיבור.

שומעים ושומעים ושומעים ושומעים.

הקדוש ברוך הוא מזכה אותנו לשמוע

לא רק את הדברים ששיננו,

אלא גם דברים חדשים, השתבח שמוע.

אבל אם אתה מפנה את עצמך מלשנן בשמיעה,

או כל שכן בדיבור,

אז למה שיזעקו אותך מהשמיים ללמוד דברים חדשים?

הרי אתה לא רוצה לשמר את מה שיש לך.

כתוב,

והאזנתה למצוותיו.

במסכת יבמות

רב יהודה אומר, מהכה.

מאיפה לומדים את זה?

אצל שלמה המלך שכתוב, ואיזן וחיקר,

תיקן משלים הרבה.

קודם שבא שלמה הייתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אוזניים,

כמו איזה קערה, איזה סיר שאין לה אוזניים.

אז מכאן אנחנו לומדים שאנחנו מצווים לעשות אוזניים למצוות,

כמו שניות לעריות,

שזה אוזן לתורה.

הצטווינו בתורה ועשיתם.

משמרת למשמרתי,

לעשות גדר.

על דברי החכמים נאמר, כל העובר על דברי החכמים חייב מיתה.

על דאורייתא לא נאמר כל העובר על חכמים,

כל העובר על דברי תורה חייב מיתה.

אז למה דווקא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה?

מה זה יותר חמור?

אלא,

אומרים חז״ל, הרי אם יש לך עכשיו בקבוק עם שתייה

אתה רוצה לשמור עכשיו, של מה שמו בקבוק?

של לשמור על השתייה שבפנים

אז על מה אתה צריך לשמור עכשיו יותר?

על השתייה או על הבקבוק?

על הבקבוק

למה אם יהיה חור קטן בבקבוק

כל השתייה תיפול, תשפך

אתה צריך לשמור על הבקבוק שלא ייפול

למי יש יותר כוח?

למלך

או לשין גימל, לשומר בשער?

ברור לנו שלמלך,

אבל יש מקרים

שלשין גימל יש כוח יותר מאשר למלך.

למה?

המלך נתן הוראה לשין גימל,

שכל מי שייכנס בלי להגיד סיסמה, אתה מוריד לו את הראש.

אצלנו אומרים יורה בו.

יש לו פקודה.

מי שנכנס בלי רשות,

אחת דתו להמית.

המלך יכול להמית ככה?

מה פתאום?

מלך, לפני שהוא הורג, הוא צריך לדון,

צריך להעדים.

זה לא פשוט, מלך לא יכול לעשות ככה. זה צריך.

אחרת יגידו, איזה מלך זה?

אז המלך נתן לשין גימל כוח.

כך,

ריבונו של עולם נתן כוח לחכמי ישראל

לעשות משמרת למשמרתי,

שאף אחד לא יפרוץ את הגדר.

לכן כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

למה? כי הם השין גימל.

הם אלה שצריכים לשמור.

לכן,

כתוב שכל תלמיד חכם

שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם.

אבל איך זה הולך ביחד עם לא תיקום ולא תיטור?

מה, יש פטור לתלמיד חכם?

אומר הגאון מויללה,

כתוב פורץ גדר,

ישכנו נחש.

אז את מי התלמיד החכם

מצווה לנקום ולנטור אותו?

מי שפרץ גדר.

איש שכן הוא נחש.

מה זה נחש?

זה ראשי תיבות, נידוי, חרם, שמטה.

שזה הכלים של הדיין.

שצריך לנדות לאחרים, לשמט.

כל אלה שפורצים את הגדר.

אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, השתבחת שמונה.

עוד ממתק.

כתוב ויאמר עליהם

הוא אשר דיבר השם.

שבתון,

שבת קודש לשם מחר.

את אשר תופו, איפו.

ואת אשר תבשלו,

בשלו.

פסוק, פרשת בשלח.

במסכת ביצה

שמחו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה.

איך למדו עירוב תבשילין של יום טוב מפסוק של שבת?

פה מדובר על שבת.

אלא ידוע הכלל,

כל מקום שנאמר שבתון,

יום טוב.

שבת,

שבת.

ופה מה כתוב?

ויאמר עליהם

הוא אשר דיבר השם, שבתון,

שבת קודש לשם מחר.

אז כשמקדים את השבתון

לשבת קודש,

היום טוב,

הוא בא לפני שבת,

אז יוצא מחר את אשר תובבו.

איפה הוא היום?

את אשר תובבו.

איפה הוא?

מתי? היום.

אז זה העניין שמכאן למדו חכמים

את העניין של עירובי תבשילין מן התורה. מאיפה מהפסוק הזה?

שכתוב שמה שאתם רוצים לאפות, תובבו בשבתון לשבת קודש.

רק מה? צריך עירוב תבשילין.

חזק.

לגבי המן,

כתוב

ויקראו בית ישראל את שמו מן

והוא כזרע אגד לבן

וטעמו כצפיחית בדבש.

איך זה מסתדר?

הרי כתוב במסכת ברכות

שדבש

הוא אחד מ-60 במן.

אז זה יוצא הפוך.

הדבש

הוא אחד חלקי 60 מהמן.

זה במסכת ברכות.

פה בפסוק יוצא שהוא פחות,

פחות

שהטעם שלו,

של המן,

כצפיחית בדבש, כמו איזה עוגת דבש,

רקיק דבש.

איך זה מסתדר?

אלא מה?

אומר הגאון מלווין לה, מה כתוב פה בפסוק?

וטעמו כצפיחית בדבש.

מה כוונה טעמו?

לא הטעם שלו,

פח, פח, פח, פח, פח, יש מושג

בהלכה

שנקרא נותן טעם.

נותן טעם זה אחד חלקי 60 מהתבשיל.

אז נותן טעם

של המן

הוא כצפיחית בדבש.

אז זה יוצא מדויק.

עוד פעם.

טעמו, דהיינו, נותן טעם שלו כצפיחית בדבש. הוא כמו רקיק דבש.

אז יוצא שכתוב פה שאחת חלקי 60

מהמן

הוא דבש.

אז זה מה שחז״ל כותבים.

דבש הוא אחד משישים למן.

זה מתאים.

עכשיו,

זה מתאים לגמרא במסכת יומא.

שם כתוב

שעם ישראל

היו קונים מהתגרים אוכל.

היו באים גויים,

עומדים ליד ה...

הרי עם ישראל היו מכוסים בעננים.

היו מגיעים תגרים נוכרים.

מוכרים להם פלאפל, פיצו, זה...

למה?

עם ישראל אמרו, מה זה כל הזמן...

נכון, זה טעמים שונים.

אבל יש בעיה, זה אותו דבר, המראה אותו מראה.

רוצים לראות שינויים קצת.

חוויית קנייה.

דרך אגב,

כשכתוב, כשכתוב,

דק מחוספס,

דק ככפור,

מה הכוונה?

דק ככפור, התרגום אומר כגלידה.

אה?

אכלו גלידות.

נרס להם מהגלידה.

מה זה דק מחוספס?

מחוספס, מחוספס בגימטרייה רמח.

למה?

כתוב שהמן היה נבלע באיברים שלהם.

כמו שכתוב, לחם אבירים אכלו וכו'.

איי, איי, איי.

אז הם היו אוכלים את המן,

זה נבלע להם באיברים.

בתחילה,

הכל היה בסדר.

אבל אז מה קרה?

כשהם

סרחו, אומרת הגמרא,

מה זה סרחו?

הם התלוננו.

מה אמרו?

נפשנו קצה בלחם הקלוקל.

לחם קלוקל, אתם אומרים, על המן?

מה שאתה רוצה אתה מכוון. אתה רוצה עכשיו פיצה, פיצה. אתה רוצה שווארמה של קהילות פז?

מה שאתה מכוון זה מה יצא.

שטבח שמולעד.

נו,

זה הטעם שאתה זוכה.

אז מה?

למה לחם קלוקל?

דרך אגב, אם באמת בברכה,

סליחה, במחשבה, כשהם אכלו,

הם כיוונו על דבר מסוים,

אז למה כתוב שהם היו מברכים על זה

המוציא לחם מן השמיים?

אבל אם הוא כיוון על פופקורן,

טעם פופקורן,

אז הוא אכל פופקורן.

פופקורן זה בורא פרי אדמה.

מה, זה לא המוציא לחם.

הוא כיוון על מנגו, זה בורא פרי העץ.

אז למה מברכים על מוציא לחם מן השמיים?

אה?

מה?

על זה קוראים לזה לחם בתחמים.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. אם התורה קראה לזה לחם,

אז זה לחם.

זה לחם.

בלאו הכי על לחם צריך לברך, מוציא לחם.

רק מה, זה בא מן השמיים, לא בא מן הארץ, אבל זה לחם.

לא יעזור.

אפילו שהטעמים שונים.

אז

מרגע

שהם סרחו,

פה כבר יש לנו בעיה.

מה הבעיה?

הרי אם נבלע להם באיברים,

למה כתוב בתורה ציווי

ויתד תהיה לך על הזנך?

סימן שהיו להם יציאות.

אם היו להם יציאות,

אז איך אתה אומר שזה היה נבלע להם באיברים?

אלא זה היה נכון עד שסרחו.

מרגע שסרחו והתלוננו,

אמרו, נפשנו קצה בלחם הקלוקל.

שימו לב טוב.

מה הם היו עושים? אז ירד המן לאחת חלקי שישים.

היו שמים אותו במה שהם קונים מהתגרים,

כדי שייכנס להם טעם של המן

בתוך מה שהם קונים.

אבל כל זה בגלל מה?

בגלל שסרחו ואמרו ולא ידעו להודות

השם יתברך

על הפלא העצוב הזה.

שאנחנו בעזרת השם בקרוב נזכה לראות אותו ככה, את צנצנת המן.

בפרשת יתרו,

הקדוש ברוך הוא אומר למשה,

לך, רד ועלית.

מה המסר?

מוסר השכל גדול.

אם אתה תשפיל את עצמך

על ידי כך אתה תזכה לעלות לגדולה.

לך, רד ועלית.

זה המסר.

תסתבך שמו.

יש עוד כוח?

אני לא ממהר.

מובא בגמרא,

במסכת ברכות,

אמר ריבי זרע

בואו ראה

שלא כמידת הקדוש ברוך הוא, מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם,

אדם מוכר חפץ לחברו,

מוכר עצב,

לוקח שמח.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן.

נתן להם תורה לישראל ושמח.

שנאמר,

כי לקח טוב נתתי לכם.

ויש לדקדק.

אצל התגרים

אין המוכר עצב.

מה שאמרנו מקודם

זה על אדם רגיל.

אבל סוחר,

שכשהוא מוכר,

הוא לא עצוב שהוא מכר.

אלא מה?

נאמר במסכת קידושין,

במעשה של רב גידל,

שהמכירה הראשונה

אין בה סימן טוב.

הקנייה הראשונה, סליחה, הקנייה הראשונה שקנה אדם

מעולם אינה סימנתו.

לכן,

התורה היא קניין ראשון של הקדוש ברוך הוא.

השם קנן היא ראשית דרכו.

כך כתוב במשנה.

ובכל אופן,

שמח השם יתברך.

שמעתם?

מדהים.

דיברנו בשבוע שעבר על השבת.

בפרשת יתרו,

נשאלת השאלה,

לאיזה צורך

כתבה התורה,

ששת ימים תעבוד.

שמה צריך לכתוב לנו ששת ימים תעבוד?

הרי לעבוד זה לא סימן ברכה.

יום השבת נתברך.

ששת ימים כוללו בזיעת אפיך תאכל לחם.

אז פה זה נשמע כמו איזה ציווי. ששת ימים תעבוד?

לא מסתדר.

די היה לכתוב.

זכור את יום השבת. לא תעשה כל מלאכה.

ועוד כתוב

ועשית כל מלאכתך.

וכן

לא תעשה כל מלאכה.

מה זה בא לרבות?

מה זה הקול הזה?

אלא מה?

כתוב ככה.

מי שהיה מהלך בדרך

במדבר

ואינו יודע מתי שבת,

מונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

דיברנו על זה.

אבל פה אני נותן עוד כיוון,

עוד חידוש.

עכשיו,

אמר רבא,

בכל יום

הוא עושה כדי פרנסתו

חוץ מאותו יום.

שישה ימים, זה מה שכתוב. ששת ימים תעבוד.

במדבר, עכשיו אתה הולך במדבר,

אז ששת ימים תעבוד.

ביום השביעי אל תעבוד.

לא לעשות את הפרנסה של היום ההוא.

מקשה הגמרא,

וביום ההוא ימות.

לא יעשה את הפרנסה של אותו יום, ממה יחיה?

מתרץ את הגמרא, לא.

הוא עשה אתמול שתי פרנסות גם בשביל היום,

גם בשביל שבת.

אז על זה מקשים,

ואולי אתמול שבת היה.

אז נמצא שהוא מחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש.

אלא,

כל יום עושה כדי פרנסתו.

אפילו באותו יום בשבת.

למה?

איך הוא יכול לעשות בשבת?

משום פיקוח נפש.

וכך נפסק להלכה ברמב״ם,

גם משולחן ערוך.

זאת כוונת

הפסוק, זכור את יום השבת לקדשו.

איך?

על ידי ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך.

אבל אם אתה לא יודע מתי שבת,

אז לא תעשה כל מלאכתך.

רק כדי פרנסתך לאותו יום.

וכן, מה שכתוב,

ויום השביעי לא תעשה כל מלאכה,

אז זה חוץ ממצב שלא תדע אם אתה יום שבת.

אז לא תוכל לשבות מכל מלאכה

שמוכרחת לעשות מלאכה ביום שבתך כדי פרנסתך

משום פיקוח נפש.

עכשיו זה ברור הרבה יותר, לא? ישתבח שמות.

נגיד עוד כמה חידושים,

פרפראות

על פסח.

מניין

שמזונותיו של אדם

קשים לו כקריעת ים סוף.

מאיפה לומדים את זה?

יש על זה הרבה פירושים.

אז זה חידוש.

כתוב בתהילים

לגוזר ים סוף לגזרים,

כי לעולם חסדו.

מה כתוב בסוף הפרק?

אה?

נותן לחם לכל בשר,

כי לעולם חסדו.

זה הקשר בין שניהם.

בפיוט

של אחד מי יודע,

שאומרים בליל הסדר,

כשמזכירים אחת עשר כוכביה, למי מתכוונים?

איזה כוכבים?

מה זה אחת עשר כוכביה?

עשרה דבריה אני מבין,

שנים עשר שבטיה אני מבין,

שלושה עשר מדיה אני מבין,

אחת עשר כוכביה, על מי מדברים?

אה?

מה זה אחת עשר?

שנים עשר.

אלא מה?

הכוונה לאחד עשר הכוכבים

שמוזכרים

בפרשת וישב,

בחלום יוסף.

כתוב שהוא ראה, מה הוא אמר להם?

שהוא ראה את השמש והירח,

ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.

והרי אומרים, שנים עשר שבטיה.

אה?

הכוונה אחת עשר בלי יוסף.

הרי הוא ראה אחת עשר שמשתחווים לו.

למה? שהוא בבחינת שמש, הוא בבחינת שמש.

הוא השמש.

והם אחת עשר הכוכבים.

כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין.

אנחנו אוכלים בפסח, אנחנו אומרים בהגדה,

הלחמאניה.

איך כאלה אומרים הלחמניה?

מתגעגעים ללחמניה, אומרים הלחמניה.

זה הלחם עוני,

כן?

לחמה עניה בגימטריה.

רדו

פעם מנחיתי הכנסת ספר תורה

ומישהו תרם

אז הוא תרם 210

אמרתי לו 210 זה כמניין רדו

עדיף תתרום כי מניין תעלו

איי איי איי אז מה הקשר של לחמה ענייה זה גימטרי הרדו

שבמשך כל העבדות הם אכלו לחם עוני

לכן כל השנים של הרדו ה-210 שנה

כן

זה כמניין לחמה ענייה

עכשיו תראו דבר מעניין

אם תיקחו את המילה קורבן קר, ב, נ

מה האותיות שעוקבות שבאות אחרי האותיות קורבן באלף בית?

אחרי ק יש לנו רש

אחרי רש יש לנו שין

אחרי הבית של קורבן יש לנו ג'

ואחרי הנון יש לנו סמך

מה יוצא?

אותיות רש גס

אחרי הקורבן יש רעש גס

מה המסר?

הקורבן

הקורבן גורם שהגסות

שגרמה לו לחטוא

אז היא מתרוששת

והיא יורדת

בסדר?

עכשיו אנחנו יודעים שבמצרים היה מחלוקת

בגמרא כתוב שיש מחלוקת

אם במצרים היו יולדות שש בחרס אחת

או שישים בחרס אחת

נכון? מחלוקת בגמרא

כמה הן היו יולדות

שנאמר וישרצו

ויפרו וירבו וישרצו כמו שרצים

אז יש דעה בגמרא שאומרת שש

ויש דעה שאומרת שישים

איך זה רמוז?

יש את הפסוק שאומר, ברך

בנייך בקרבך.

מה הכוונה? שהקדוש ברוך הוא מברך את הבנים בקרבך,

בתוך הבטן של האמא,

נכון?

ברך בנייך בקרבך, אז יש ברכה.

אז במקום לצאת אחד, יצאו שש, שישים, מחלוקת.

אז מה נעשה? שש או שישים?

ברך

איזה אות מתחיל?

בית.

בנייך?

בית. בקרבך?

בית. כמה יצא?

שש.

ברך?

מה מסתיים?

כמה זה כף?

עשרים. בנייך?

עשרים.

בקרבך?

עשרים.

שישים.

יוצא שברך בנייך בקרבך,

ראשי תיבות,

שש.

סופי תיבות, שישים.

חחח.

חחח.

אה?

נאמר במשנת איזה ומקומן.

הפסח, אנחנו אומרים את זה בקרבנות לפני התפילה.

הפסח

אינו נאכל אלא בלילה.

ואינו נאכל עד חצות.

ואינו נאכל

אלא למנויו.

ואינו נאכל

אלא צלין.

בכל השאר, מה נאמר?

בלשון חיוב.

נאכל, נאכלים.

למה רק בפסח התנא הפך

ללשון שלילה?

אינו, אינו נאכל. אינו נאכל.

כל המקומות האחרים נאכל.

מה קרה?

אלא לומר לך

שבפסח

צריך להשתדל

לא לאכול.

ולמה ארבע פעמים?

נראה לי כי צריך לבדוק לפני האכילה שלוש פעמים.

לכן בודקים את האורס שלוש פעמים.

תחזיקו חזק.

עשר מכות,

רמוזות, דצח,

עדש,

באחיו, נכון?

עכשיו מכת בכורות

היא בלי המילה מכת בכורות.

בכורות.

למה?

כי הגימטריה

של עשר המכות,

דם, צפרדע וכו',

בלי המילה מכה,

מכת בכורות.

קח את כל זה,

יוצא בגימטריה בדיוק

לפסוק

ויוציאנו אדוני ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.

זה בדיוק, קח את כל הפסוק הזה, תספור אותו,

יוצא בדיוק הגימטריה של עשרת המכות,

כאשר בעשרת המכות, בלי המילה מכת בכורות, אלא בכורות.

השתבח שמו.

דיברנו

לפני כמה שבועות

על החד גדיא.

הסברנו את העניין של החד גדיא,

שזה מסמל את כל ההשתלשלות של עם ישראל עד לגאולה מהחורבן.

דרך אגב,

כשדיברנו על נבוכדנצר, צריך לדעת,

יש הרבה שלא יודעים.

נבוכדנצר הרשע

הוא בעצם

הצאצא

של שלמה המלך ממלכת שבא.

שמעתם?

הסבא הבנה, הנכד החריב.

הוא יצא ממלכת שבא, משלמה המלך ממלכת שבא.

נבוכדנצר הרשע.

כך הוא מביא הרמוח מפנו.

רבנו מנחם עזריה מפנו, מגדולי המקובלים.

אז דיברנו על החד גדיא.

נותן לכם

פן אחר מהעניין של חד גדיא, מסר אחר,

מסר חינוכי,

מה בא להגיד החד גדיא.

חד גדיא,

אותו ילד,

קטנצ'יק, גדי,

חד גדיא.

דזבין אבא

בתרי זוזה,

שאבא שלו זנח אותו בגלל פרנסתו.

בשביל שני זוזים,

איך אומרים? מכר אותו.

זנח אותו.

אין לו זמן בשבילו.

אבא עסוק.

פרנסה.

והילד,

השם מרחם.

מה נהיה ממנו?

אתה שונרה.

מהגדיא הזה נהיה חתול.

ויגדיא החמוד, המתוק, איזה ילד חמוד.

פתאום נהיה חתול.

מה זה חתול?

החתול

הוא מסתיר את מעשיו.

כתוב,

הגמרא אומרת,

אם לא הייתה לנו תורה,

היינו לומדים דרך ארץ מהחתול.

גם כשהוא מכסה,

גם כשהוא עושה את צרכיו, מכסה,

מסתיר את מעשיו, הכול הוא עושה בלי שיר.

אתם יודעים, בהתחלה כשמסתירים זה נקרא עלם,

שמחלים דברים שלא ידעו.

אחר כך יש מרחם.

נהיה ועתה כלבה, נהיה כלב.

מהחתול,

נהיה כלב.

מה זה כלב?

נהיה עז פנים,

נהיה מרדן,

נוער עליו, זה, לא רוצה, זה.

אתם כלבים.

אה, נהיה תעז פנים.

כלכ חוסוף, מקבל בפרסוף.

איי, איי, ואתה חוטרה.

בא מקל, התחיל

לחפוטו, התחיל לקבל מכות.

איזבורך מתחיל ל...

תעז פנים.

התחיל לקבל חבית.

פה דקמה, שם חפחה, פה ככה.

וואי, וואי, וואי.

אבל מה?

הבן אדם כבר מתחיל להתיישר מהמכות שקיבל, אומר, וואלה, תשמע, וזה,

צריך וזה, להתיישר, להתחזק.

מה, יאסור אוררה יוותר לו?

ואתה נור.

יאסור אוררה מכניס לו עכשיו את התאוות, את אש התאווה,

ואותה התאוות האלה לא נותנות לו מנוחה?

זה, ואתה נורא.

איי, איי, איי, מה הפתרון?

הפתרון לאש התאווה זה המים, זה המים, זה הטרם,

ואתה מאיה,

שב, תלמד תורה,

וככה תנצל מאש התאוות.

אבל אדם ילמד תורה ולא יעקור

את התאוות

מכוח התורה,

ואתה תורה.

הבהמיות שבו

לא תיתן לו מנוח.

אפילו שהוא נראה,

נראה דתי,

נראה חרדי.

אם לא עבדת על המידות

ולא עקרת מהשורש אתה תעבוד,

אז אפילו שיש בך תרם אתה תישאר בהימה.

אתה תהיה בהמה עם תורה.

עשו הרשע,

היה לו ראש טוב,

אבל הגוף היה מלא תאוות.

מה סופו?

רק הראש נכנס למחרת, המכפלה התגלגל.

הגוף נשאר בחוץ,

השם מרחם.

נו,

אז אם אתה רואה

שיש לך תורה,

אבל מצד שני

הבהמיות עדיין

נמצאת בתוכך,

השלב הבא זה ואתה שוחט.

אתה צריך לעשות מסירות נפש, אין מה לעשות.

אתה צריך להחליט החלטות,

איך אתה עושה מסירות נפש.

כל מיני גדרים,

כל מיני החלטות שאתה מחליט,

איך אתה עוקר

את התאוות.

ואתה, מלאך המוות,

מלאך המוות שרואה שאתה רוצה לעשות מסירות נפש,

אתה רוצה לקבל קבלות,

אתה רוצה להחליט החלטות,

הוא כבר רוצה להרוג אותך.

צופה רשע לצדיק ומבקש לעמיתו.

הוא רוצה להרוג אותך לפני שתספיק לעשות תשובה.

לפני שתצליח לעשות תשובה,

הוא רוצה לחטוף!

אבל ואתה, הקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם ומידו של יסר אוראה,

זה כאשר אדם מחליט באמת

לעשות רצונו להתברך

ולתקן את המידות

ולעקור מתוכו את כל הבהמיות והתאוות,

הסוף של השיר,

ואתה, הקדוש ברוך הוא, ושחט למלאך המוות.

זה המסלול של היהודי

שצריך לדעת

מאחד גדיה.

זה מתחיל כשהוא היה עוד גדי,

ולא השקיעו בו כמו שצריך.

זה לא קשור.

אתה את שלך צריך לעשות.

אתה צריך לעשות רצונו להתברך.

זה עוד מסרון קטן מאחד גדיה.

אשתבח שמו.

אנחנו תכף נסיים.

אתם מחזיקים, מוחמד, נכון?

כתוב,

ולא ייתן המשחית

לבוא אל בתיכם.

שמתם לב מה ראשי תיבות?

ולא ייתן המשחית לבוא אל

בתיכם.

ו, י, ה, ל, א, אותיות אליהו.

אליהו, בתיכם.

ולא ייתן המשחית

לבוא אל בתיכם. מה הקשר לאליהו?

שימו לב.

כתוב בגמרא,

שכשאליהו נמצא בעיר,

הכלבים צוחקים.

כשמלאך המוות בעיר,

הכלבים בוכים.

איך כתוב בגמרא?

עכשיו,

כתוב ביציאת מצרים,

ולכל בני ישראל

לא יחרץ כלב לשונו.

הכלבים אפילו את הלשון לא הוציאו.

בדרך כלל הם מטללים, כאלה, לשון בחוץ.

אה?

אפילו את הלשון לא הוציאו.

איך זה יכול להיות?

מה קרה להם, לכלבים?

איי, איי, איי, הרי המלאך היה שם.

המלאך שבא לכסח את המצרים, היה. מלאך המוות היה שם.

נו,

אז למה הם לא בכו?

למה?

הם התבלבלו.

מצד אחד הם ראו את המלאך,

מצד שני הם ראו את אליהו,

את אליהו הנביא.

אמרו, רגע, עכשיו מה עושים? בוכים או צוחקים?

לא יודע מה להחליט, שתקו.

לא הוציאו אפילו את הלשון, אמרו, לא יודעים מה לעשות.

מה עושים עכשיו?

זה כשכתוב,

ולא ייתן המשחית

לבוא

אל בתיכם.

עשר ראשי תיבות, אליהו.

שבא השם הוא סידר את העניינים.

עוד ממתק.

פסח,

פסח,

במילוי.

איך כותבים פסח?

פה,

סמ', כותבים סמ', מ', כ',

וח',

כותבים ח', י', ת'.

זה פסח במילוי, נכון?

תראו שכל המצוות של פסח רמוזים בתוך המילוי של פסח.

פה,

זה פסח,

שזה גם הזרוע.

פה אמרנו, פה.

פה זה פה, אז הה,

יש בזה אגדה,

יש בזה הסבה,

ויש בזה הלל.

הכל בה.

הסמ',

סעודה.

נכון?

איך כותבים סמ'? סמ', מ', כ'.

המ',

זה המרור והמצות.

נתחיל במ'.

הכ',

כרפס וכורך.

נכון?

עכשיו יש לנו ח',

ח', י', ת',

ח',

זה החרוסת,

והחזרת.

איוד

איוד

מיין

ומה זה יחץ?

ותו?

תהילות השם, סיפור יציאת מצרים.

אז בתוך כל העניינים,

כל האותיות של המילה פסח

במילואי

יש לנו את כל מה שקשור

לחג הפסח.

טוב,

יש לי פה עוד כמה,

נשאיר את זה לפעם הבאה, לשבוע הבא.

עד עכשיו החזקתם מעמד יפה,

אשחרר אותכם.

יהי רצון שנזכה בעזרת השם

חודש שנה

לעלות לרגל לבית המקדש,

שייבנה במהרה בימינו ברחמים.

חזקים וברוכים.