עין יעקב - שבת יא-יג | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

חודש טוב ומבורך, משנכנס אדר מרבין, בשמחה.

אנחנו ממשיכים בלימוד העיני יעקב, אנחנו ממסכת שבת, פרק שני, דף כא,

עמוד א',

פרק במה מדליקים.

ולא בשמן קיק.

מהי שמן קיק?

אמר שמואל,

שאלתיני הוא לכל

נחותי ימה,

ואמרו לי,

עוף אחד יש בקרחי הים וקיק שמו.

אז שמואל אמר שהוא בירר, הוא שאל את כל יורדי הים,

מה זה הקיק הזה?

אמרו לו,

יש סוג של ציפור,

כמו שאנחנו מכירים את המפטיר הידוע של פרשת יונה,

קיקיון דיונה.

רבי יצחק ברדה רבי יהודה אמר משחא דקאזה.

מה זה משחא דקאזה?

שמן שעושים אותו מגרעינים

של צמר גפן.

הגרעינים האלו, השם שלהם זה קוטון.

ויש לקיש אמר, קיקיון דיונה.

כן, אותה של יונה שהיה לו קיקיון,

המעשה שהיה מתחת לעץ וכו'.

אמר רבא בר בר חנה, לדידי חזי לי קיקיון דיונה, אני ראיתי

ליצלוליבא דמא

ומתפש כראוה ואלפום חנותה מדלן יתה.

ומצרידו היא עבדה מישחה

ובענפו היא ניחן כל בריחה דמערבה.

אז הוא אמר,

אני מצאתי את המין הזה של הקיקיון של יונה,

שהוא היה גדל בצידי המים.

והיו שמים אותו בחנויות, תולים אותו,

את אותו עץ,

את אותו קיקיון,

כדי שיעשה צל וגם יעשה ריח טוב.

ומהגרעינים שלו

היו עושים שאר דברים.

ועליו

היו נחים שוכבים.

מתפנקים, משתזפים על הקיקיון הזה.

תא נראה מברחם הפתילות ושמנים שאמרו חכמים, אין מדליקין בהן בשבת,

אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. אז כל ערב שבת אנחנו לומדים את

פרק שני במסכת שבת,

משניות במה מדליקין ובמה מדליקין, מדליקין לא בלחש, לא בחוסן, לא בחלב, וכו'.

ובכן, על זה הדרך.

אז אותם הפתילות והשמנים שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת,

גם לא היו מדליקים בהן בבית המקדש,

משום כבוד בית המקדש.

לעומת זאת, כתוב שכל המלאכות שהותרו בבית המקדש,

הבערת אש

בבית המקדש היה מותר,

לשחוט בשבת בבית המקדש היה מותר,

לכן על זה הדרך.

לגבוה הותרו, אבל שאר העם לא הותרו.

למה? זה היה לצורך השם יתברך לעבוד את השם.

זאת הייתה נקראת עבודת קודש,

ולכן הותרו.

אז

גם פה

הדמיון הוא הפוך.

כמו שבגזרה של חכמים אסור להדליק בכל מיני שמנים ופתילות,

כל שכן בבית המקדש אי אפשר להביא כל סוג של שמן.

כמו שמצינו עם בני אהרון.

נדב ואביהוש הביאו אש זרה,

יש על זה הרבה, רבו המפרשים והפירושים על כך, מה הם עשו בדיוק.

נכנסו שטויי יין, נכנסו ככה,

הביאו אש מבחוץ, וכן על זה הדרך,

כמו שהרב הרחיב בעניין כבר

כמה וכמה פעמים.

לכן,

היות ולא מכניסים דבר כזה שהוא מופיע במשנה בשבת,

כל שכן במקדש.

למה? כי יש לנו פסוק

שכתוב בפרשת עצבי, נקרא אותו בעזרת השם בשבוע הבא,

כתוב להעלות נר תמיד.

כן?

הוא תנא לב והוא אמר לב. למה? כדי שתהא שלהבת עולה מאליה.

כיצד צריך לעשות הפתילים? כיצד צריך לשים את השמן? איזה שמן להשים? הכול?

שהשלהבת תימשך יפה ותעלה. עולה מאליה ולא יצטרכו להעלות אותה, להגביא אותה.

ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

אם זה היה עולה על דבר אחר,

זה לא היה כשר להדלקת המנורה בבית המקדש על ידי הכוהן.

תנן,

מה היו עושים את הפתילים?

אז לא היה כמו היום,

כל מיני סוגים של פתילים בהכשרים מסוימים וכן הלא זאדר.

ממה היו עושים את הפתילים בבית המקדש למנורה?

מבלאי מכנסי כהנים ומהימניהם היו מפקיעים ומהן מדליקים.

אז מה היו עושים? היו לוקחים אותם שאריות של הבגדים של הכוהנים.

הרי זה כסף של מה? של קודש.

אז מה לעשות, לזרוק את זה לפח אשפה, את הבגדים? לא.

זה קדושה.

חפץ צדיק קדושה, חפץ קדוש.

היו לוקחים את אותם בגדים הללו והיו עושים מהם

גם את הפתילים לנרות, וגם היו משתמשים בהם. מתי?

מחג הסוכות.

חג הסוכות, יש לנו ימי חול המועד.

בימי חול המועד כתוב בגמרא, כל מי שלא ראה שמחה,

שמחת בית המקדש, לא ראה שמחה מימיו.

עד כדי כך. היום אנשים הולכים לכל מיני מקומות,

כל מיני זמרים,

הולכים ליהנות, לראות, בטי תתראות והכול.

זה שמחה נקרע.

זה שחוק והוללות וקלות ראש וגאווה והשם ישמור ויציל וזימה וניאוף ומה לא.

אבל שמחת בית המקדש היא הייתה שמחה מושלמת. עד כדי כך שהיו שם משחקים בלפידים, עולים אחד על גבי השני,

ורוקדים והכול. ממה היו עושים את כל הלפידים והכול?

מאותם שאריות של בגדים שנתבלו של הכוהנים, מזה היו משתמשים,

כדי לעשות שמחת בית השואבה. עד כדי כך שהתבטאה הגמרא ואמרה, מי שלא ראה שמחת בית השואבה,

הכוונה של בית המקדש, לא ראה שמחה מימיו.

עד כדי כך זה היה שמחה.

ומהן היו גם מדליקין.

שמחת בית השואבה שאני... יפה.

עכשיו,

למה בשמחת בית השואבה אפשר להשתמש בכל דבר,

בכל מיני שמנים, בכל מיני דברים?

כי שמחת בית השואבה, לא כתוב בה להעלות.

אין את החובה הזאת, כמו שכתוב,

בהדלקה של הנרות, להעלות נר תמיד.

לא היה את החיוב הזה.

אם אין את החיוב הזה ממילא אפשר להשתמש בכל מיני חומרים.

יפה.

ואמר יב ואמר הרב מדליקין בהן.

זה כשבאו לפרש על השמנים והפתילות במשנה,

אז הזכירו אותם גם לעניין חנוכה.

לדוגמה,

בשבת לא כל השמנים והפתילות כשרים לעד לכדר שבת,

אבל בחנוכה

כתוב כל השמנים והפתילות כשרים, אפילו מה שאסרו להשתמש בשבת,

בחנוכה מותר להדליק. הוא רוצה עכשיו להדליק, אני יודע מה,

בשמן קיק.

הוא רוצה להדליק בכל מיני סוגי שמנים.

בעיטרן ובנפט, יכול להדליק.

את החנוכה יכול להדליק, אין עם זה בעיה.

המנהג

להדליק בשמן זית זח, למה זה סגולה?

כל הזהיר בנר, הגמרא בשבת.

כל הזהיר בנר, אביה לבנים תלמידי חכמים. דהיינו, כל מי שזהיר בנר שבת,

זוכה לבנים שמגירים בתורה, זוכה לבנים תלמידי חכמים.

יש עוד התבטאויות בגמרא,

מה זוכה אדם שעושה מעשה כזה וכן מעשה כזה.

אחת מההתבטאויות זה לגבי הדקת הנרות. לכן בחנוכה,

שזה מלשון חינוך,

ששם מחנכים את הילדים,

דווקא שם אתה תשקיע ותתאמץ, אפילו שזה דה רבנן, זה לא דהורייתא,

תתאמץ להדליק שמן זית, זה לא בנרות כאלה של

שלוש חבילות בעשר.

וזה לא יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה.

הדלקת נרות חנוכה, כמו שצריך בשמן ופתילים,

להכין את זה מטיב כדוגמת הכהן הגדול.

ואמר רב מדליקין בהם, אמר רב ירמיה, מהי טעמה דה רב?

מה הטעמו של רב שאמר שמדליקים?

כסבר כבתה אין זקוק לה.

תקבל נר חנוכה שם, אם החנוכיה הוא הדליק אותה והכל בסדר, וכבתה,

לא צריך שוב פעם

לבוא ולהדליק אותה. אמרו הרבנן כמדיה אביה משמיד רב ירמיה ולא קיבלה.

קהילת ערבין, אמרו הרבנן כמדיה אביה משמיד רבי יוחנן וקיבלה.

אמר אי זכאי גמירתא לשמעת עמי קרא והגמרא.

אז הנה,

אני זיכיתי והוא בסופו של דבר זכה לגמור

וקיבלו ממנו נפקא מינא.

מה ההבדל ביניהם? לגרסא דיאנקותא.

כיצד התינוקות,

כן,

התינוקות ילמדו, דהיינו, אותם הצעירים, איך ילמדו? מהגרסה של הבן אדם הזקן

או מהגרסה של הבן אדם הצעיר?

וראינו פה שמהצעיר קיבלו יותר מאשר

מהבן אדם הזקן.

תנו רבנן,

מצוות חנוכה נר איש וביתו,

והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין מחלוקת.

בית שמא אומרים יום ראשון מדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך.

ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך.

הלכה מנפסקה כמו בית הלל שבכל יום

מוסיף והולך. ביום הראשון מדליק אחד פלוס שמש, ביום השני שניים פלוס שמש.

לכן, אז הדרך עד שביום

האחרון נמצא שהדליק את כל הקנים כולם.

אמר אולה, פליגי בת ראמוראי במערבה. חלקו בזה שני אמוראים.

מערבה זה ארץ ישראל.

רבי יוסי בר אביני, רבי יוסי בר זבידה.

חד אמר, טעמה דבית שמאי.

למה בית שמאי סברו ככה? מה הטעם שלהם?

מאחורי כל דעה עומד היגיון.

כן, לא סתם בית שמאי אמרו ככה.

לא סתם בית הלל חלקו עליהם.

עומד היגיון. מה הטעם של בית שמאי? כנגד הימים הנכנסים.

אבל, והטעם של בית הלל כנגד הימים היוצאים. היום סיימנו כבר זה, הנה עוד נר.

עוד פעם סיימנו, עוד נר.

לכן על זה הדרך.

וחד אמר, טעמה דבית שמאי עוד הסבר כנגד פרי החג.

פרי החג, סליחה. כל יום היו מקריבים פר.

זה מה שאנחנו עושים בימי החנוכה, מוציאים ספר תורה כל יום ויום, וקוראים ביום

הראשון הקריב ושיא.

ביום השני, ביום השלישי, ביום הרביעי.

ככה אנחנו קוראים, עד שמגיעים לזאת חנוכת המזבח.

זה היום האחרון.

אז כנגד כל פר ופר שהיו מקריבים, כנגד זה אנחנו עושים זכר.

כי בית המקדש אין לנו.

אנחנו מדליקים,

סופרים. הספירה, לא עצם ההדלקה, אלא הספירה עצמה, זה כנגד כל פר ופר.

אבל טעם בית הלל, דמעלין בקודש ואין מורידין.

כל מצווה שאדם עושה,

תמיד הוא צריך להרבות ולא להמעיט.

לדוגמה, הוא הביא פעם סכום לצדקה,

אז לכן הוא הביא סכום פחות.

לא מתאים.

לא מתאים.

לכן כל מצווה שאדם עושה צריך לעלות בקודש,

בפרט שזה דבר שבקדושה,

ולא להוריד בקודש.

דורשת הגמרא, מהי חנוכה? מה זה חנוכה? דתנו רבנן.

ב-20, יש על זה, הרבה דיון נשפך על המילים הללו, מהי חנוכה?

דתנו רבנן, ב-25 בכסלו, יומד דחנוכה

תמניה אינון.

דלא למשפת בהון, אסור להתאבל בהם, ודלא להתענות בהון, לא מתענים בהם.

וכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום,

בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן,

שהיה מונח

בחותמו של כהן גדול,

ולא היה בו אלא להדליק ליום אחד.

נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים.

שמעתם?

אז מצאו פח אחד של שמן, שבקושי היה בו להדליק

שיעור של יום אחד.

ונעשה נס, והשמן הזה הספיק להם לשמונה ימים.

הסברנו,

על פי מה שכתב בספר אוצר פלאות התורה, מאיפה הגיע פח שמן הזה לחשמונאים.

הרי היוונים לא היו פראיירים, הם חיפשו לטמות כל דבר שבקדושה.

כמו שהם התבזזו והרסו ושברו וכל. אז זה דבר גם עם טיפות השמנים. אז דווקא את זה הם לא מצאו?

יכול להיות כזה דבר?

כמובן שיכול להיות.

אלא,

אחד מהתירוצים שם, שהוא מביא, שזה אותו פח שמן שחזר יעקב אבינו את כל, וחצה את הנהר, ונפגש עם שרו של עשיו וכולי, ונתן לו את המכה בירך, והוא צולע על כף ירכו וכולי.

בשביל מה הוא חזר? הוא חזר בשביל פחים קטנים.

להראות לבנים שלו, לעתיד, לבוא, מסירות נפש.

כשלא מתייאשים, עכשיו אין שמן למנורה, מה נעשה? אז נחכה, לא נדליק. לא, מצווה להטיב את הנרות. בבוקר, בוקר, בטבעות הנרות, כל יום, כל יום הוא צריך להטיב, להדליק את הנרות.

אז מה, בגלל שהם תמות בית המקדש, לא נדליק היום נרות?

כי עד שיכינו שמן? כי אי אפשר לשחות זית אחד וזו מספיק.

מהטיפה הראשונה של הזיתים,

זה היה השמן להדלקה.

כל שער השמן שיוצא, זה לא נחשב. צריך את הזית, טיק, את הטיפה הראשונה, זהו.

אז תתארו לכם, כדי למלא עוד ליטר, כמה היו עמלים,

כמה היו טורחים, כמה זיתים צריך.

מה?

אלפים.

אי אפשר להשאיר את זה ככה. לכן, עד שיתארו את הכול, עד שיכינו,

עד שיסחטו,

ועד שיצא להם את הכמות שהם צריכים לכל יום ויום ויום, מה יעשה?

אומרים חז״ל, הקב' הוא הוריד מן השמיים את אותו פח שמן שיעקב אבינו חזר בשבילו.

הוא נגנז להם.

ומתי הוא ירד ליעקב אבינו?

ירד ליעקב אבינו פעמיים.

פעם אחת שהוא פגש את צרו של עשיו,

שבשביל זה הוא חזר בשביל פחים קטנים.

פעם שנייה הוא ירד ליעקב אבינו מתי? לפני שהוא הגיע לבית של עוון.

כתוב שהוא שעה במקום שהקב' ברוך הוא אומר לו, אדמת קודש, הוא של נעליך מעל רגליך.

אז הוא אמר למשה, אבל

על אותו מקום, פה הוא קם בבוקר וייצוק שמן על ראש הארוך. אז מאיפה היה לו שמן?

אז בנדא אמר אחד, הוא אומר שהיה לו מהמקל שלו.

שהוא היה משתמש עם זה להדלקה כדי ללמוד תורה, בלילות,

חושך. אז הוא שם במקל שלו, היה חלול, היה שם שם את הזה.

להבדיל, יש כאלה ששמים שם יהלומים

או חרב.

אמרו, יעקב אבינו שם שם השמן.

כדי שלא קצת מה לנגב,

ומצד שני גם ללמוד תורה.

אבל, באים חז״ל ואומרים, פירוש שני, לא, לא, לא. ירד לו פח שמן מהשמיים, שאותו פח שמן עתידים בניו

להשתמש בו לעתיד לבוא. מתי?

בנס חנוכה.

אוי, ייקח עוד הרבה שנים.

כן,

הם עתידים להשתמש בפח שמן הזה.

אז אנחנו עכשיו נגנוז אותו, בשביל מתי?

בשביל שיהיה להם,

שיוכלו בעזרת השם להדליק ולקיים את ההדלקה של המנורה בבית המקדש.

לכן נעשה להם, זה מובן עכשיו שנעשה להם נס,

כי אחרת זה היה אמור להספיק להם ליום אחד בלבד.

אם זה קיים פה,

סטנדרט זה לא ירד מן השמיים, אז אמור להספיק ליום אחד.

מכאן אתה רואה שזה פח שירד מן השמיים,

ולכן זה הספיק להם לשמונה ימים.

זה היה הנס.

כי נגד הנס הזה שקרה, שהספיק לשמונה ימים, אנחנו חוגגים

שמונה ימים, לא מתאבלים,

לא מתענים בהם, שמחים.

נתחיל על זה הדרך.

והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת, כבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. לא רק זה, אלא גם אנחנו מהלל בברכה.

בחנוכה, הלל בברכה.

בראש חודש לא אומרים הלל בברכה.

חנוכה.

אמר רב כהנא דרש רב נתן ברמניהו ממשמדר רבי תנחומי דכתיב בבראשית לזן והבורק אין בו מים.

משמע זה אצל יוסף,

שלפני שזרקו אותו, אמרו הבורק אין בו מים.

דרסו חזל

אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בור.

למה אחרת, למה התורה כתבה הבורק אין בו מים?

מה הלימוד שהתורה רוצה לימד אותנו?

מכאן שתדע שמים לא היה בו, אבל נחשים ועקרבים, דברים אחרים כן יש פה.

ובכל אופן, הם זורקים את יוסף.

לאן? לאותו בור, אח שלהם.

משמע שנאמר, והבורק איני יודע שאין בו מים, אלא מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

ואמר רב יהודה, אמר רב אס,

אמר רב אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. האדם רוצה לבדוק עכשיו את השטרות החדשים.

הוא רוצה לבדוק מי המשוררת.

זה, זה, אסור להסתכל אפילו

בפני הטמעות הללו שעל השטרות.

השטר הזה, בקושי אפשר להשתמש בו.

בקושי אפשר להשתמש בו. במקום שישימו גדולי עולם, צדיקים,

מי שמים?

את כל הטינופת שמים שם, ואומרים, זה המודל לחיקוי של עם.

כל יום אתה צריך לראות אותם.

אותם.

לבקש, נו עוד, עוד כזה, עוד כזה, אני רוצה כזה. וואי,

יש אחד התלהב, הוא היה ירקן,

שנגידת בנק ישראל הגיעה לשוק

כדי לקנות. הוא אמר לה, היום אני משלמת לך בשטר החדש. מה? וואי,

שטר חדש, יופי, אני אשמור אותו.

על מה אתה מדבר, ידידנו היקר?

עדיף שתמשיך למכור ירקות.

זה מה שצריך לשמח אותך, השטר החדש?

זה מה שראש יהודי צריך לעסוק בשטר חדש?

יהודי צריך לעסוק כל-כולו, לרדוף תורה ומצוות, לא לרדוף שטרות.

שטרות יבואו לבד, אל תדאג. שב, פרנסה מזומנת לאדם, מה שמגיע לך, מגיע לך.

נגמר. מראש השנה עד ראש השנה מקציבים את הכול.

לכן, אם אדם רוצה לבדוק את השטרות הללו,

איזה סוג זה? הוא לא רואה.

קערור, קעם מעור עיניו. הוא רוצה לבדוק את זה. מותר לבדוק

לצד נרות חנוכה? אסור, כתוב, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. אסור לאדם להשתמש.

לכן, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמרי תכבד את שמואל אמר לי,

וכי נר קדושה יש בה.

זה קדוש? זה אולי

זכר למה שהיו מדליקים בבית המקדש,

אבל זה לא קדוש כמו קדושת המנורה של בית המקדש.

זה שמונה, זה שבעה קנים.

אז איזה דמיון יש? איזה קדושה יש?

מתקיף לה רבי יוסף, הכי דם קדושה יש בו?

דם, יש כזה דבר שדם זה נקרא קדוש? אולי אצל ההודים.

אולי אצל אומות העולם, שם עושים כל מיני דברים.

אדם, שורטים את עצמם, או כל מיני סוגים של עבודה זרה.

אז זה אולי בשבילם דבר קדוש.

דתניא בבייקי יהוד זן ושפך וכיסה. במה ששפך

יהיה חסה, שלא יחסנו ברגל.

יש מצווה שנקראת מצוות כיסוי הדם.

המצווה הזו היא רק בעוף ולא בשאר בעלי חיים.

כן, אדם שחט עוף,

את הדם שלו שמים בקונוס ומטפטף למטה, למטה, למטה. נראה שם ערימות של דם.

כן.

הוא יכול לשטוף עכשיו את הדם הזה? לא. יש מצוות כיסוי הדם. הוא לוקח עפר.

הוא אומר, ברוך אתה שמלוקינו מלוכה לא מאשר יאשמתו על סביבן. הוא על כיסוי הדם פשוט מכסה. בזה קיים מצווה.

אותו דבר, אם שחטו חיה,

מה זה חיה?

לא אריה.

אייל, צבי, אחמור, עכו ודישון, טעו וזמר.

שור זה בהמה, כבש זה בהמה. עז זה בהמה.

יש בהמה גסה, בהמה דקה.

אבל כל החיות כולם שמוזכרים בתורה בויקרא,

אלו החיות שמותעים באכילה ויש בהם גם הדין של מצוות כיסוי הדם.

דתניא, במה ששפך יכסה,

שלא יכסנו ברגל. הוא רוצה עכשיו...

מה זה? ביזיון.

יש לך מצווה, אתה ככה עם הרגל מנפנף לו? לא טוב.

שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

אתה עושה עכשיו מצווה?

כופף, תעשו אותה בשלמות.

כמו שצריך.

אך ענן מי שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

מייטיב רב ששת מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך.

והלא כל ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר. לא הלכו אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא.

אלא עדות לבאר עולם שהשכינה שורה בישראל. מהי עדות?

אמריו, זה נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה.

כן, כמו בשער הקנים שהוא נותן בהם שמן.

וממנה היה מדליק

את שאר הנרות, ובה היה מסיים.

שמעתם?

הנר המערבי כתוב שהוא לא היה כבה.

תמיד הוא היה דלוק.

אה, איך זה יכול להיות? אם אני נתתי בשמונה כוסות אותו שיעור שמן,

ובשבע כוסות נגמר, בכוס השביעית לא ייגמר?

גם צריך להיגמר.

אלא זה היה הנס.

שהיה נותר דלוק תמיד.

נגמר.

לכן, בו הוא היה מדליק,

בו הוא היה מסיים את ההדלקה,

ואולי נכבה.

ואמר רבי יהושע בן לוי, כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר.

היבה יעלוהו לגבל או לעשן?

תשמע.

מה זה נקרא לגבל?

אומר השיעי הקדוש, מצאתי בתשובת הגאונים שמעשנים כלי זכוכית בעשן שמן זית

עד שנהיה משחיר וגורר אותו השחרורית ונותן בו שמן קמעה,

ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיור.

אז כדי לשבח את הדיור, מה היו עושים? היו לוקחים קנקן של זכוכית,

היו שמים בו שמן זית עם פתילה,

והעשן הזה שהיה יוצא היה עושה פיח

שחור כזה.

הפיח השחור הזה, השחרורית הזאת, היה נותן בו שמן קצת,

ומערבב אותו,

אחר כך הוא שם אותו בקופסה,

מייבש אותו בחמה, בשמש,

ואז הוא היה ממחה אותו לתוך הדיור,

כן? הוא עושה אותו כעין מוזל כזה, שופך אותו, מפורר אותו, סליחה, לתוך הדיור,

וזה היה משבח את הדיור,

הדיור שאיתו היו כותבים.

כן?

אותו דבר לעשן, לעשן אותו דבר עם הזה, עם השמן זית.

אז בין לגבל בין לעשן ושמן זית מן המובחר.

רב שמואל בר זוטרה, זוטרה מתנא לאחי.

כל השמנים העשנים, כן? יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר.

אז שמן זית תמיד הוא המשובח ביותר מכל השמנים.

ושרף קטן, הוא שרף קטף,

סליחה, אמר רב הונא, כל השרפים יפים לדיו, הוא שרף קטף יפה מכולם.

מה עם מברך?

מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נהר.

מחלוקת, אשכנזים וספרדים. יש מי שכתב של חנוכה, יש מי שכתב חנוכה.

גם מחלוקת בקבלה,

האם להגיד של חנוכה או לא, ראשי תיבות נחל וכן על זה הדרך.

והיכן ציוונו?

איפה ציווה אותך להדליק חנוכה?

הרי ציווה הקדוש ברוך הוא להדליק את המנורה בבית המקדש, לא חנוכיה.

אז מה אתה אומר וציוונו?

רב אבי אמר מילות אסור.

אדם צריך להיזהר לא לסור מן המצוות.

רבי נחמי אמר, כתוב שאל אביך ויגד לך.

זה כןיך ויאמרו לך.

אז את אבא שלך, אם תשאל, לא אגיד לך, אני הייתי מדליק חנוכיה.

את הזקנים, הם יגידו לך אותו דבר.

ממילא יש לך פה כבר חיוב.

אם זה כבר עובר מאבא לבן, מאבא לבן, מאבא לבן, ממילא נהפך פה הכל לחיוב.

אה, אם נהפך פה הכל לחיוב.

אתה לא יכול בשום פנים ואופן לבטל.

לכן נכנס פה העניין של וציוונו.

מסיימים.

תניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה.

יש מצווה של לקט, שכחה ופאה.

פאה זה כמו מניחים חלק מהשדה, שהחלק הזה יוכלו לבוא כל אותם העניים ולקחת ממנו, כי העניים הם מתביישים או שאין להם כסף לקנות,

אז איך יוכלו?

לכן תשאיר להם מהחיתים הללו.

וכל זה למה? למה היו משאירים?

כדי שהעניים הללו לא יגזלו.

כי בן אדם מסכן שאין לו מה לאכול, יצא הרע מתגבר עליו, אומר, אה, מותר לך לגנוב.

זה מותר, אני בטוח שזה מותר.

אם תשאל רב, הוא יגיד לך שזה מותר.

ואז הם היו חס ושלום גונבים. כדי לא להכשיל את העניים בגניבה אמרה התורה, מה תעשה? תשאיר את הפאה בשדה, ממילא העניים יבוא ונגמר.

ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה,

כי אסור לכלות את כל השדה לגמרי. ומפני גזל עניים,

שלא יראה בעל הבית שעה פנויה,

ויאמר לקרובו העני, הרי זו פאה. ומפני ביטול עניים, שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים,

שומרים על זה. עכשיו אני מניח בעל הבית פאה,

אני מצווה עליו שיניח את החתיכה שאני אקח.

ומפני החשד, שלא יהיו עוברים ושבים, אומרים, תבוא מהרה על אדם שלא הניח פאה בשדה, ומקללים אותו.

כזאת, למה הוא לא השאיר לעניים את הזה?

ומשום בל תכלה ועטו כולו לאו משום בל תכלה. נינו, כל אלה לא משום בל תכלה בגלל האיסור שלא תכלה. ודאי שבשום. אמר רבא מפני הרמאים.

העוברים על לא תכלה ואומרים כבר לא, אנחנו כבר הנחנו שמה, שמה.

הרי השדה זה גדול, אף אחד לא יכול לראות. הוא אומר לא, אני כבר שמתי שמה. אה, שמת שמה?

הלא, אתה צריך להניח פאה? אל תגיד שמה, שמה, שמה.

תעשה את זה.

לכן יש איסור של לכלות את השדה, לקצור את הכל בחוזקה.

כן, נעצור פה, עצרנו באות י״ג.

נעבור למוסר.

הכנה.

קהילות פז.

ההכנה לשבת היא מצווה רבה.

ומצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה.

וכבר כתבו משום הארי זל,

שמה שמזיע להכין צורכי שבת הוא תיקון גדול לפגם הברית.

שמעתם?

ואמרו על מורנו רבי אברהם הלוי, זיכרונו לברכה,

שהיה מרבה בפסיעות לקנות ולהכין צורכי שבת אחד-אחד,

כי יש שכר פסיעות.

והיה עושה הכל על ידו כמצווה בו יותר מבשלוחו.

פעם שאלו את רב חיים קנייבסקי שהוא לוקח את הכיסא שלו מהסטנדר,

ושם אותו בראש השולחן.

ואז שאלו אותו, כבוד הרב, מה אתה עושה?

לכבוד שבת קודש.

זה הפעולה שאני עושה, כי מבשל לו הם מבשלים לו, מכינים לו הכול.

אז זה הפעולה שאני עושה, גם להזיז כיסא מפה לשם, זה נקרא לכבוד שבת קודש.

כמובן שצריך לעזור

בבית ולסייע, והכול שיהיה כמו שצריך, הכל לכבוד שבת.

כל מה שאדם משקיע לכבוד שבת,

הגדוש ברוך הוא מחזיר לו כפל כפליים.

צורכי שבת ומועדים, אבל יש ברוך הוא מחזיר, לא לפחד.

אין לו זה, ברוך הוא מחזיר.

והיה עושה הכל על ידו, כי מצווה הוא ידו בשלוחו. ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו היה יושב,

לומד תורה.

היה תורתו אומנותו ומחשבתו וטעות בדבקותו עמה קונה ואהבתו ויראתו.

כדבר האמור ליל בסמוך, אבל כגון אנחנו יתומים בני יתומים,

אם יש לו מי שיעשה מלאכתו,

יותר טוב שישב בביתו ויעסוק בתורה הקדושה

ויקנה ידיעה חדשה.

כי כל החפצים לא יישבו בה, אפילו חפצי שמיים כידוע, ועל כל פנים לא יפחות מלקנות שום דבר או להכין איזה דבר כגון לסדר את השולחן ולהטיב את הנרות ולגדל את הפתילות,

וכדומה לקיים מצוות ההכנה. דרך אגב,

הבעל מחויב הוא להכין את הפתילות של נרות השבת לאשתו כדי שהיא תדליק. למה? מה אני קשור לזה?

היות והוא היה שותף איתה יחד, מתי בחטא האכילה של

עץ הדעת,

אז היות והיא במעשה האכילה כיבתה את האור שהיה בעולם,

כמו שכתוב בזוהר הקדוש, היא כיבתה אורו של עולם, לכן היא מחויבת כל הזמן להדליק.

ואם היא פספסה פעם אחת להדליק, מאותה שבת ואילך כל ימי חייה היא מדליקה עוד נר אחד נוסף.

עד כדי כך.

לכן הוא צריך להיות שותף איתה,

כי הוא גם אכל מעץ הדעת.

מה, לא, היא נתנה לי? סליחה,

אתה פתחת את הפה. לא משנה שחטפת מכות.

כתוב שם, אחד המפרשים, היא נתנה לי מן העץ והאוכל.

אומר אחד המפרשים שם,

מאור, אתה שומע? אומר אחד המפרשים ביור יפה, מה זה היא נתנה לי מן העץ?

בהתחלה,

האדם, מה פתאום שאני אוכל מעץ הדעת? על גדול הוא עשה.

אמרה לו, אתה לא אוכל, אין בעיה. לקחה את העץ

של העץ הדעת, נתנה לו את שפכות,

מכות.

עד שלא הייתה לו ברירה, הוא אכל.

אז זה כתוב, היא נדנה למין עץ באוכל,

נדנה לו מכות

עם העץ כדי שיפתח. אז לכן, היות ואתה שותף לכיבוי של האור של העולם,

ממילא אתה תדליק, איך תדליק את האור? על זה שתכין לה את הפתילים,

תכין לה את השמן, תכין לה את הנרוד לשבת.

ככה אתה תזכה להעיר בחזרה ולתקן.

זה אחת הסיבות שגם אנחנו עושים קידוש.

אמרנו את זה כבר כמה וכמה פעמים.

הרי עץ הדת זה לא היה תפוח,

כמו שהעולם החילוני אומר, זה היה תפוח.

תפוח זה לא עץ הדת.

תפוח כתוב בזוהר הקדוש,

חכה לתפוחים קדישין, שבערב שבת אדם יקפיד,

על פי הסוד, לאכול תפוח.

יש עניין בזה.

ותפוח, דרך אגב, גם את זה אמרנו

בשיעור של ט׳ בשבט,

שתפוח זה בכלל לא פרי שהעולם נצרך לו, לא צריך אותו.

לא צריך אותו. זה צ'ופר שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.

צ'ופר.

תפוח זה צ'ופר שהקדוש ברוך הוא נתן.

שער הפירות זה פירות שנצרכים לאדם.

תפוח זה לא דבר שהאדם נצרך.

זה שמצאו בו סגולות לחיזוק הלב, לפה, לשם, חוכמה, כל מיני שטויות והבלים שמצרפים לזה, זה כבר משהו אחר.

אבל תפוח,

לפי מה שכתבו רבותינו,

אין בכלל צורך בדבר הזה.

שום כלום.

יש פירות אחרים והרבה יותר חשובים.

אז אם ככה, מה היה עץ הדת?

הזוהר הקדוש מביא שעץ הדת היה אתרוג בכלל.

לכן אנחנו לוקחים את האתרוג

ומברכים עליו,

מנענעים אותו וגם אוכלים ממנו פעמיים בשנה, גם בט׳ בשבט, גם בראש השנה.

מאן דאמר שני אומר,

לא, מה פתאום, עץ הדת זה היה ענבים.

לכן כל מאורע,

כל להפך גם צער,

כשאדם עובר בחיי חיותו, תמיד מה עושים?

מקדשים על הכוס.

כן, בשבת, בברית,

בחתונה,

באבלות, סעודת אבלים, ברכת המזון.

תמיד מברכים על הכוס.

למה? כדי לתקן. זה אחת הסיבות שאנחנו מברכים גם בערב שבת על היין.

ומי מוזג את היין?

מי שנתנה לאכול.

מי זאת חווה?

את נתת לאדם הראשון לאכול, לבעל.

עכשיו את משורש של חווה עימנו,

האישה,

אז היא תמזוג את היין לבעלה,

ובעלה ממילא יקדש, והם ישתו, וממילא הם יתקנו את מה שהם קלקלו. כי במה שקלקלו, תיקנו.

מנדמר שני אומר לו, מה פתאום? עץ הדעת היה תאנים, שנאמר, ויתפרו על עץ הנה, ויעשו להם חגורות באותו עץ שחטאו בו, בו כיסו את עצמם.

מנדמר שלישי אומר, מה זה היה עץ הדעת?

חיטה. לכן,

גם האישה יש לה את העניין ואת המצווה בהפרשת חלל. לא הפרשת חלל שעושים היום.

עושים מסחרה לאנשים, לא זה.

זה לא מצווה, זו עבירה.

אם היא לא שואלת את בעלה רשות והיא תורמת לכל מיני מקומות,

בלי רשות זה גזל גמור.

ואם זה כסף ששייך לה והיא עובדת והכול, אין בעיה.

אבל גם היא צריכה לשאול את בעלה.

הרי אתם שותפים יחד.

היא צריכה לשאול בעלה, היא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.

היום הולכים, ועם כל מיני רבניות, כל מיני זה, הפרשת חלה, זה נהיה כבר טרנד.

הפרשת חלה, יום אחד יתקשרו לאיזה ער,

ערבי.

התקשרו לאיזה ערבי, אמרו לו, שלום, אנחנו רוצים להביא לך רבנית הביתה, להפרשת חלה.

והוא שואל, מי זאת? מי זאת?

תביאו כל פעם רבניות כאלה, השם ישמור והציל.

בסוף, רק אחרי כמה דקות היא קולטת בכלל שהוא ערבי.

אתם מבינים?

אז הוא יכול להתקשר לשטחים ולהגיד להם הפרשת חלה.

כן, בשמחה.

הם יפרישו חלה, אחר כך מפרישים חלה, השם ישמור.

עם הטבח שהם עושים, כן?

חלאח.

חלאח בערבית, כן.

אז אדם צריך להיזהר מהדברים הללו. לאן אתה שולח? הוא רוצה לעשות הפרשת חלה?

הוא לא צריך לעשות את זה בציבור.

מי אמר?

מר רבקה אמנו עשתה הפרשת חלה בציבור?

זה עת רצון, זה כל מיני זה, בוא נעשה את זה על קבר רבי נחמן, הכל עושים מסחרה.

מסחרה, מיליארדים, מיליארדים מגלגלים על השמות של הצדיקים ועל חשבונם, בין בחייהם בין במותם.

מיליארדים עושים עליהם, ואנשים פתאים.

אוקיי, אני אשא לאומן, יהיה לי ישועה.

לא, בארץ ישראל אין ישועה.

ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בא מראשית השנה דחית שנה.

אתה הולך לשמה, לארץ טומאת העמים,

בשביל להתפלל,

למה?

גם אם תישב פה ותלמד תורה ותתפלל, גם הקדוש ברוך הוא יש לך את מה שאתה מבקש.

אבל תראה לו שבאמת אתה רוצה,

לא שאתה חושב שאתה רוצה.

לשמה הולכים רק לפורקן והוללות.

ראינו משפחה פה מתל אביב שהלכה לשמה

ועשו שם, שחטו כרס ועשו על האש והכול, בסוף זה נגמר בצרה צרורה.

רבו שם מכות, שברו בקבוקים, אומן, אומן, ראש השנה.

שברו בקבוקים אחד על השני והוציאו למישהו עין.

שמעתם?

על זה הלכו להתפלל, ראש השנה שלי.

הלכו לשמה, זה נקרא,

כך הולכים להתפלל?

אתה שואל אותם, איך היה באומן?

וואי, איזה כבש אכלנו.

לא הבנתי, הלכת בשביל להתפלל או בשביל הכבש?

כבש גם יש פה, לא צריך לנסוע עד לאומן בשביל כבש,

לשלם 700 דולר למיטה.

אין בעיה, אתה רוצה לנסוע, תיסע.

אתה יכול כל השנה לנסוע.

אתה יכול כל השנה.

וחוץ מזה, סיימת את כל הקברי צדיקים פה?

יש פה עוד אלפים של קברות צדיקים שלא היית.

אלפים.

לכן, לא להיות פתאים, לא להאמין לכל מיני שקרנים.

אז המצווה הגדולה ביותר שהאישה עושה את זה בבית שלה בצניעות.

גמורה, ולא מול נשים,

והה, וקולולו ושמולולו.

יושבת, מברכת על הפרשת חלה, באה לילדים עונים אמן,

מתפללת, מבקשת, מפרישה את אותה.

נגמר הסיפור.

זאת הפרשת חלה אמיתית.

לכן למאן דאמר שזה היה חיטה,

במה שקלקלו, יתקנו.

איך?

ההיא תפריש תחלה, והבעל יברך עליה, מוציא לחם מן הארץ ויחלק לכולם.

בכך יזכו לתקן.

יפה. אז הנה, לנו, במה שקלקלו, תקנו.

ויותר טוב שישב בביתו ויעסוק בתורה הקדושה, ויקנה ידיעה חדשה, כי כל החפצים לא ישבו, ואפילו חפצי שמים, כידוע, ועל כל פנים לא יפחות מלקנות שום דבר, או להכין איזה דבר לכבוד שבת.

ולהטיב את הנרות, ולגדל את הפתילות, וכדומה, לקיים מצוות הכנה. וכבר כתבו תלמידי האריזה,

שלפי סודן של דברים, הטבת הנרות צריך להיות על ידי האיש, כמו שאמרנו.

וכן ההכנה שאדם מכין לדבר מצווה היא חשובה מצווה.

והנה כי מי שכל מעשיו לשם שמים, נמצא שכל ימיו עסוק במצווה. שמעתם?

אדם שחושב

שכל כוונתו לשם שמים, כל ימיו מעלים לו שכר, כאילו כי אין מצווה.

ומה טוב לבטא בשפתיים קודם כל המעשה שיאמר שהוא עושה הכנה למצווה.

כגון שהוא אוכל, שיאמר רני בא לאכול ולשתות, כדי שיהיה גופי חזק ובריא לעבודת השם.

וקודם השינה יגיד הרני שוכב לישון, כדי שתהיה דעתי צלולה ומיושבת עליה לעבודת השם. וקודם צאתו למשא ומתן. יאמר רני הולך לשא וליתן ולהשתדל להרוויח בסייעתא דשמיא כדי לפרנס את ביתי, כמו שציווני הבורא.

וכדי שאוכל לעשות הדקה וגמילות חסדים וכל המצוות כדי שתכונן. וכן שבונה בית או שעושה מלבוש.

וכן על זה הדרך בכל המעשה אשר יעשו. ודבריו יעשו פירות ששורה רוחניות וקדושה

על הדברים הגופניים ולמצווה תחשב לו.

ועוד שנוטל שכר על דיבורים האלה, ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם דבריו.

ושלא יאכל וישתה יותר מדי לצבות בטן.

כי צדיק אוכל לסובה נפשו ובטן רשעים תחסר.

ולא יישן יותר מדי ולא יהיה להוט ויגיע לעשיר יותר מדי. כי אין מעצור להשם להושיע ולעשיר בין רב בין למעט.

וכיוון שעושה הכל לצורך עבודת הבורא לא יתבטל עבודתו מחמת אכילתו ושנתו ומסעו ומתנו.

כי אז עת המעשיו מפיק מידי דיבור ויושב בשמיים משחק להגיד הנה נתתי לך, ביקשת, מה עשית עם זה?

וכן כיוון שעושה הכל לשם מצווה צריך להזדרז ביותר שלא תהיה מצווה חס ושלום בעבירה.

וייזהר במאכל ושתייה ומסורו ומתנו שיהיה כדת וכהלכה ואז ייחשב לו למצווה הן מוקדם ומאוחר וקובעין לו שכר.

כי ייזהר במאכלו לילך אחר המועיל ולא אחר הערב.

שמעתם?

הנה עוד סיבה. לא רק משרד הבריאות אומר את זה.

כל מה שלא טעים זה יותר בריא.

כל מה שטעים לא בריא.

כי ייזהר במאכלו לילך אחר המועיל. אני אוכל את זה כי זה מועיל לי, כי זה יותר טעים.

ולא אחר הערב לחיקו, כי הוא מזיק.

כי מלבד כי לא לרצון יהיה ולא למצווה ייחשב, גם אנוש יענש על עוברו, על מה שאמרה התורה, ונשמרתם מאוד נפשותיכם. אתה אוכל דבר שהוא טעים לך, אבל אתה יודע שזה מזיק,

ידומו אותך בשמיים.

הבאנו לך גוף בריא,

נפש בריאה, הכל היה טוב, ואתה חזרת מקולקל, החזרת את המלבוש הזה, את הגוף הזה, החזרת אותו מקולקל,

בשמיים יענישו אותך על זה.

לכן, אמור חז״ל, היכון לקראת אלוקיך ישראל, כל רגע ורגע יהודי צריך לעשות הכנה,

להתכונן

לקראת העולם הבא, הוא העולם שכולו טוב.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן. רבי חלילה בן הקשר אומר הצדוש בכל דקות ישראל לפיכך,

בליים תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ נמאן צדקו יגדיל.