פרשת מקץ וחנוכה| הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n ‫

ערב טוב, ברוכים הבאים. ‫

לפני שנתחיל את השיחה, ‫נעיר כמה הערות. ‫בזמן האחרון אתה שומע הרבה מאוד אנשים מדברים, ‫ובכל משפט שלהם אתה שומע שהם אומרים ‫כמה פעמים את המילה כאילו. ‫אז כאילו, כאילו כזה, כאילו, כאילו. ‫כל הזמן נכנסת המילה כאילו. ‫

אז כאילו ודאי זה משהו ששייך לדמיון. ‫הרבה אנשים מדומיינים היו. ‫אז הם חיים בכאילו. ‫אבל עצם זה שחוזרים על אותה מילה ‫כמה פעמים באותו משפט, ‫זה בדרך כלל מעיד על חוסר ביטחון. 

‫***

זה מזכיר לי שהיה איזה יהודי אחד שהתחיל להתחזק, ‫התחיל לחזור בתשובה, להתחזק. ‫הוא היה גר במושב בדרום, ‫והוא שמע את הרב דורש כמה וכמה פעמים, ‫רב תימני, ‫והוא רצה להתדמות לו. ‫אז באחת הפעמים שהרב התעכב, ‫והיו בדיוק טילים מרחפים בשמי הארץ, ‫אז הוא רצה לחזק את הציבור. 

‫אז הוא עלה לבמה, ‫התחיל להגיד להם ככה בתימנית, ‫רבותי, צריך להתחזק, ‫לא לפחד משום דבר, ‫רק לבטוח בשם. ‫לא צריך לחשוש משום דבר. ‫גם אם אתה שומע זעקה, ‫לא צריך לפחד, ‫רק להתחזק. ‫גם אם אתה הולך לבד ברחוב, בחושך, ‫פתאום קופץ עליך כלב. ‫לא צריך לפחד ולא לחשוש, ‫רק להתחזק באמונו ולבטוח בשם. 

‫אם היית הולך במדבר, ‫והיה קופץ עליך אריה, ‫מה היית יכול לעשות? ‫אין מה לעשות, רק להתחזק ולבטוח בשם. וככה הוא מדבר ומחזק את הציבור, ‫ופתאום נפתחה הדלת של בית העם, ‫שם, איפה שהוא מדבר, ‫ונכנס, חוץ מכבוד המקום וכבודכם, ‫כלב רוטוויילר ענק, ‫והתחיל לרוץ לכיוון הבמה, ‫איפה שהוא עומד. ‫

ההוא ראה את הכלב קפץ מהחלון. טוב, חזר אחרי איזה חצי שעה. 

‫אומרים לו, מה קרה? מה, אמרת להתחזק, ‫לא לפחד, מה קרה? 

‫הוא אומר, לא, לא הבנתם אותי, ‫זה אני רק עשיתי אל יתר ביטחון. 

‫זה נקרא ביטחון מדומה. ‫

***

אז לצערנו הרב, יש הרבה אנשים שמדברים גבוהה-גבוהה, ‫אבל האמת היא שהם חסרי ביטחון. ‫אז לא צריך כל מילה שנייה ושלישית, ‫כאילו, אז כאילו, כאילו. לא צריך. ‫תהיה מציאותית, תעזוב את הכאילו. ‫צא מהדמיונות, ‫תברח מייסר אורה. הוא בעל כוח המדמה. ‫

***

דבר נוסף שרציתי להעיר, ‫הרבה פעמים אני שומע אנשים אומרים, ‫אני לקחתי ממנו כך וכך, נגיד 200 שקלים. ‫צריך לדעת שבלשון הקודש ‫אין מילה כזאת ממנו. ‫תסתכלו בכל התנ״ך, אין ממנו. ‫יש ממנו, בדגש, ("וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" שמות יב, י) ‫הם שורוק ממנו, אין ממנו, אין מילה כזאת. ‫המילה ממנו משמשת גם כשאני רוצה לדבר עלינו, ‫דהיינו, מאיתנו. אז אומרים, ממנו. 

‫וגם כשאני רוצה לומר, ‫נתתי לבן שלי נגיד 100 שקל, ולקחתי ממנו 50 שקל. ‫אבל אין דבר כזה ממנו, ‫אלא ממנו. 

***

‫עוד מילה שחשוב לדעת, ‫שאני שומע את זה הרבה, ‫והרבה טוען בזה, ‫ההבדל בין המילה זו לזו. ‫יש כאלה שחושבים שזו אותה מילה, ‫אבל זה שתי מילים שונות לגמרי. 

‫לדוגמה, איך צריך לומר, ‫נחום איש גם זו או נחום איש גם זו? ‫אז הרבה אנשים חושבים שצריך לומר ‫נחום איש גם זו. זה לא נכון, ‫צריך להגיד גם זו. למה? ‫המילה זו זה בעצם מילת הנקבה של זה. כשאני מורה באצבע על דבר מסוים, ‫אני אומר זה. כשאני מורה באצבע על דבר שהוא נקבי, ‫אני אומר זו. 

אבל בכל המקומות בתנ״ך ‫שמופיעה המילה זו, ‫זה מתאר מילת שייכות. ש... עם זו יצרת ("עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" ישעיה מג, כא). 

תסתכלו בדוגמה שירת הים, ‫אנחנו רואים פעמיים זו. זו, זה לא הכוונה זו, אלא ש... שיצרת, שגאלת. כך בכל המקומות, בתנ״ך יש 14 מקומות לפחות, ‫שאני מכיר, שהכול שם, זה הכול מדובר במילת שייכות של ש. 

בלאו הכי כשנחום איש גם זו אמר גם זו לטובה, ‫הוא לא אמר גם ש... שלטובה. הוא אמר גם זו, גם הדבר הזה, ‫ללשון נקבה, גם זו לטובה. אז צריך להגיד, נחום איש גם זו, ‫ולא גם זו. 

והרבה אני שומע אנשים אומרים, בכל מיני מילים, ‫במקום להגיד זו, מחליפים ואומרים זו, זו. 

***

בפרשה שלנו יש מילה, בפרשת מקץ, שקראנו, יש מילה שאנחנו משתמשים בה הרבה, ולא הרבה יודעים את המשמעות שלה. ‫משתמשים, אבל לא יודעים מה המשמעות. אנחנו הרבה פעמים נוהגים לומר, ‫חס וחלילה, חס ושלום, חס וחלילה. שאלתם את עצמכם פעם, ‫מה זה המילה חלילה? מה זה המילה חס? ומה ההבדל ביניהם? מה הקשר חס, חלילה? מה הולך פה? 

אם כן, אם נסתכל ברש״י, רש״י הקדוש מסביר לנו את המילה חלילה, היות ואתם יודעים שלמילה חלילה יש הרבה שורשים שאפשר לקשור את זה למילה הזו. אפשר להגיד מלשון מחילה, אפשר להגיד מלשון חלל, אפשר להגיד מלשון חלה, אפשר להגיד מלשון מחול, חוזר חלילה, כן? בצורה סיבובית וכולי. 

אפשר להגיד הרבה דברים, יש הרבה שורשים שאפשר להגיד על המילה חלילה. חלילה. בואו נראה מה אומר רש״י על המילה "חָלִילָה" ("וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" בראשית מד, ז) הוא אומר בכלל מכיוון אחר לגמרי. 

רש״י מסביר "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ" – 'חֻלִּין הוּא לָנוּ, לְשׁוֹן גְּנַאי'. זאת אומרת אנחנו קדושים והקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד קדוש. ציווה אותנו להיות קדושים כמותו. לא שייך אצלנו מציאות של גניבה בכלל. לחשוד אותנו בגניבה? חולינו לנו. אז זה מלשון "חָלִילָה". 

***

דרך אגב, אנחנו נמצא את המילה חלילה גם אצל אברהם אבינו בסדום ועמורה ("חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" בראשית יח, כה). שם גם פעמיים מופיעה המילה "חָלִלָה". 

עכשיו אברהם אומר לקדוש ברוך הוא "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת" כך וכולי. 

ושם גם רש״י הקדוש מפרש 'חֻלִּין' לשון חולין (חָלִילָה לְּךָ – חוּלִין הוּא לְךָ, יֹאמְרוּ: כָּךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ, שׁוֹטֵף הַכֹּל צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה!). 

***

מעניין, מה התרגום של המילה "חָלִילָה"? 'חַס' (אונקלוס, ברשאית מד, ז). 

אז מה? אם זה התרגום אז למה אנחנו אומרים חס וחלילה? הרי זו אותה מילה, זה רק התרגום שלה. אלא, חס, אמנם בארמית זה תרגום של "חָלִילָה", אבל בעברית יש גם מילה שקוראים לה חס וגם לה יש כמה הבנות. אפשר להגיד חס מלשון רחמים וחס מלשון חסה, מלשון מחסה. נכון? וזה באמת מה שרש״י כותב. 

תראו מה רש״י כותב כאן. הוא אומר, חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ" – 'חֻלִּין הוּא לָנוּ לְשׁוֹן גְּנַאי' כמו שאמרנו מקודם. 

הוא (רש"י) כותב 'וְתַרְגוּם "חַס לְעַבְדָּךְ"' דהיינו, מה מסביר רש״י? – 'חַס מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי עָלֵינוּ מֵעֲשׂוֹת זֹאת' זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מרחם ושומר עלינו שאנחנו לא נעשה דברים כאלה. 

יש עלינו שמירה, כי כתוב: 'הבא להיטהר, מסייעים לו!' 'אדם שבדרך שבה אדם רוצה ללך, בה מוליכין אותו!' אם הוא רוצה להיות קדוש וטהור, אז משמים שומרים עליו. שלא ייכשל באותו דבר. אז 'חס' פה זה מלשון מחסה, שהקדוש ברוך הוא נותן לנו מחסה, ואנחנו בעזרת השם לא ניכשל בזה. 

***

מעניין, יש חז״ל שאומר: 'כל המוסיף מוסיפין לו וכל הפוחת פוחתין לו' ('כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו' ביצה טז, א). 

מה הכוונה? כתוב שהתקציב של האדם הוא מתוקצב מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי. מה זה תשר"י? זה נוטריקון, ראשי תיבות, תורה, שבתות, ראשי חודשים וימים טובים. 

על הארבעה (4) דברים הללו אומר הקדוש ברוך הוא: 'לוו עליי ואני פורע!' זה לא קשור לתקציב השנתי. מתשרי עד תשרי הכל מתוקצב לכם. אבל חוץ מתשרי? מה זה חוץ מתשרי? ארבעה דברים הללו, תורה, שבתות, ראשי חודשים וימים טובים זה כמה שתשקיע אני משלם עם ברכה ממני! אומר הקדוש ברוך הוא ואפילו אין לך כסף לבו עליי לך תלווה אני פורע.

 וזה כמובן בתנאי שיש לך מאיפה לשלם את זה באיזשהו שלב לא שאתה עכשיו אין לך גרוש על הנשמה ואתה הולך לעשות הלוואות על חשבון הקדוש ברוך הוא למה שכרגע אין לך מזומן אז הקדוש ברוך הוא אומר: 'לוו עליי ואני פורע!' על הארבעה דברים הללו 

בלאו הכי אדם צריך לדוגמה להוצאות שבת לא לקמץ. 

והנה אנחנו רואים שבמשנה כתוב: 'כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחַס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחַס עַל הַפְּתִילָה' (שבת ב, ה) 'כְּחָס' שלוש פעמים 'כְּחָס' מה קרה? למה כתוב 'כְּחָס'? היה צריך להיות כתוב 'חס' מה זה 'כְּחָס'? 

זה כף הדימוי זה כמו שדיברנו מקודם זה בכאילו כאילו הוא 'חס' למה כתוב ככה? היה צריך להיות כתוב 'חס'? 

אלא אומרים חכמים באמת לא שייך לחוס בהוצאות שבת שהרי אמרנו: 'כל המוסיף מוסיפים לו!' אז מה אתה חס על הוצאות שבת?! ועל הוצאות תורה ועל הוצאות ראש חודש ועל הוצאות יום תורה? מה אתה חס? תוסיף, יוסיפו לך אה אתה חושב שפה יש עניין לחוס? אז אתה רק 'כְּחָס' אתה חושב שאתה חס אבל כתוב: 'כל הפוחת פוחתים לו!' אתה מוריד מההוצאות האלה שהן חשובות ויקרות בעיני הקדוש ברוך הוא אז גם לך יורידו מהתקציב. 

אז הנה אנחנו רואים פה שחס זה כאילו מרחם על עצמו או מרחם על הַשֶּׁמֶן וכדומה שהוא במילים אחרות מתקמצן כי חס על הַשֶּׁמֶן הוא חושב שהוא חס אין פה מה לחוס יש פה מה להוסיף ל ישתבח שמו! 

אז בלאו הכי הבנו שכשאנחנו אומרים 'חס וחלילה!' אנחנו מתכוונים שיש עלינו משמים שמירה ורחמים וחלילה לנו לעשות דבר שכזה שהוא אצלנו בגדר 'חֻלִּין' זה בעצם ההסבר של הביטוי שאנחנו אומרים כל הזמן 'חס וחלילה' 

ורש״י אומר: 'וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד: "חַס וְשָׁלוֹם"' שוב מלשון רחמים ושלום ישתבח שמו! 

עכשיו אנחנו כבר מבינים יותר טוב את הביטוי שאנחנו משתמשים בו הרבה ואלה שלא זכו להתבונן בזה אז הנה ברוך השם זכינו הערב קצת להתבונן בזה 

***

רבותיי בפרשה בפרשת מקץ כתוב דבר נפלא! אומר יוסף הצדיק לפרעה: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, לג) וכולי 

כל המפרשים שואלים את השאלה הזאת: מי ביקש מיוסף חוץ מהפתרון גם עצה איך לפתור את הצרות של פרעה?! ביקשו ממך לפתור חלום מה אתה עכשיו נכנס לקטע של "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם" לא ביקשו ממך עצות ביקשו ממך פתרון 

אז יש לזה ברוך השם הרבה תירוצים אני אגיד שניים (2), שניים מתוקים בעזר השם יתברך הרב עטייה "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) ראש ישיבת פורת יוסף לשעבר הוא אמר תירוץ נפלא! הוא אמר שבעצם את המילה "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה" צריך לפסק בצורה כזו "וְעַתָּה" פסיק "יֵרֶא פַרְעֹה" מה העניין? 

הוא אומר את המילה "וְעַתָּה" לא אמר יוסף את המילה "וְעַתָּה" שאל פרעה, אחרי שיוסף סיים להגיד לו את פתרון החלום - אז פרעה שאל אותו "וְעַתָּה" נו מה עושים עכשיו? 

על זה עונה לו יוסף: "יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם" אז בעצם פה יוסף לפי זה יוסף לא אמר סתם עצה אלא פרעה פנה אליו ושאל אותו "וְעַתָּה" אז הוא ענה לו "יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם" נתוק 

ראיתי חידוש נפלא! של הגאון מווילנה על הדבר הזה פשוט הפלא ופלא איזה עומק יש בפסוקים אומר הגאון מווילנה שבעצם יוסף למד מהחלום עצמו שיש לתת עצה לפרעה איך הוא למד את זה מהחלום עצמו? 

כתוב בחלום כתוב בפסוק שהפרות הרעות אכלו את הפרות הטובות אז מה כתוב שם? "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ" (בראשית מא, כא) 

אומר דבר מדהים! אומר הגאון מווילנה הרי כשהם אכלו את הפרות השמנות ("בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר" בראשית מא, יח) מה קרה? הם נשארו רזות 

אומר רגע ואם הם לא היו אוכלות את הפרות השמנות מה היה קורה להם? היו כלות אם אחרי שהם אכלו את הפרות השמנות הם נשארו עוד דקות ("רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר" בראשית מא, ג), אז מה היה קורה אם הם לא היו אוכלות בכלל? אוי ואבוי, לא היה נשאר מהם כלום. 

אומר מכאן למד יוסף הצדיק שכדי לקיים את השבע (7) שנים הרעות ("שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" בראשית מא, כז) יש לאכול את שבע השנים הטובות כי אם לא, לא יישאר אף אחד לשבע השנים הרעות ("וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ" בראשית מא, ל). 

אתם מבינים איך זה רמוז בתוך החלום? הפלא ופלא. זה הגאון מווילנה. 

לכן הוא אומר לו, "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם". 

***

אני שואל את השאלה, רגע, משהו פה הפוך. איך היה צריך להיות כתוב? וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ חָכָם ו: נָבוֹן. למה הקדים את הנבון לחכם? הרי אין סדר. יש חוכמה, בינה, דעת. חוכמה זה מה שאדם קונה, מה שהוא לומד. בינה זה אחרי זה להבין דבר, מתוך דבר, אחרי שיש לך חוכמה. 

דעת, רש״י הקדוש אומר באחד המקומות שהכוונה לרוח הקודש. טוב, זו דרגה, אחרי שכבר התעלית בלימוד וידע וכדומה, ביראת שמים וכדומה, אתה יכול להגיע לרוח הקודש. אבל יהיה סדר. 

מה קרה שיוסף אומר לו "אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם"? 

ופרעה, אחרי שהוא אומר לו את זה, אז הוא אומר לו, וכי יש לנו איש נבון וחכם יותר ממך? ("אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" בראשית מא, לט) אז גם פרעה הולך על אותו קו שהנבון קודם לחכם. על מה מדברים? 

יש פסוק בדניאל שאומר כך: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" (דניאל ב, כא). 

הגאון מווילנה מסביר את הפסוק כך, הוא אומר "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" - זה דניאל. למה? דניאל שראה בחלום את החלום של נבוכדנצר הרשע ואת הפתרון, אז הוא פשוט אמר לו את מה שהוא ראה. אבל הוא לא הבין דבר מתוך דבר. 

אצל פרעה עם יוסף, אז כתוב שפרעה שיבש ליוסף את הסיפור, בכוונה הפך לו כמה דברים, ויוסף פתר לו כפי שהיה החלום בדיוק, וגם הבין מתוך החלום את מה שצריך להבין. אז זו דרגה אחרת מדניאל. דניאל רק כמו שראה, כך החביר. 

אז לכן כתוב, אומר הגאון מווילנא: "וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" - זה יוסף. 

מה זה חכם? אמרנו חכם זה אחת שלמד. אבל גם אנחנו יודעים שכתוב שחכם זה הלומד מכל אדם ('בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם' אבות ד, א). ואנחנו יודעים שחכם זה הרואה את הנולד ('איזהו חכם הרואה את הנולד' תמיד לב, א). 

***

דרך אגב, לפני כ-30 שנה הייתי גר בבית שאן. בשבת, אשתי ואני היינו קוראים משניות שבת בסעודה, ואחת הפעמים אנחנו קוראים את המשנה, ובמשנה כתוב, אחת המשניות, שמוליכים ליולדת, מוליכים לה חכמה ממקום למקום. כך כתוב במשנה בשבת ('וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם' שבת יח, ג). 

ואז שאלתי בקול רם את עצמי ואת רעייתי, למה כתוב מוליכים 'לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם'? למה המילדת קיבלה תואר כזה של חֲכָמָה? מה, איזה חוכמה יש במילדת יותר מדברים אחרים שנשים עושות? יש מקצועות של נשים אחרות שלא חסר בהן חוכמה. מה מיוחד במילדת שזכתה לתואר כזה של חכמה? 

אז אשתי, שתהיה בריאה ותאריך ימים, מיד אמרה לי, מה זאת אומרת? הרי כתוב איזה הוא חכם? הרואה את הנולד. מי רואה את הנולד הראשון? המיילדת. אז בעצם זה הפשט, הפשט הפשוט של המילים. הרואה את הנולד זה החכמה, היא רואה הראשונה את התינוק. יפה. 

***

אז כתוב בחז"ל ש: 'חכם עדיף מנביא!' (בבא בתרא יב, א) למה חכם עדיף מנביא? משום שהחכם, החכם הוא לא מקבל רק שדר ומעביר אותו, כמו שאומר פה הגאון מווילנה על דניאל שקיבל את השדר, את הנבואה והעביר, אלא החכם כאשר הוא נמצא במצב מסוים הוא צריך לדעת מחוכמתו ומעמלו בתורה, צריך לדעת איך לפתור את הבעיות. לאו דווקא משדר, כי בלי השדר של הנביא הוא לא יודע מה לעשות. אבל החכם יש לו חוכמה, הוא יכול להשתמש בה, ישתבח שמו. 

אם כן, ניקח דוגמה הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו, לא הוריד חוכמה וידיעה בכל החוכמות החיצוניות שיש בעולם עד תקופה מסוימת. אני מתכוון, לדוגמה, לחוכמת המדע. בפרשת נוח כתוב שמה שב-600 ל-1000 השישי, שמה אז היה שמה את המבול וכולי, בשנת 600, לא ל-1000 השישי ("בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" בראשית ז, יא). 

אבל רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) אומר על הפסוק הזה שמה, שבשנת 600 שהיה את המבול, אז הוא אומר שבשנת 600 ל-1000 השישי, כך כותב בזוהר הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ייפתחו שערי החוכמה בעולם! רבי שמעון בר יוחאי ניבא שבשנת 600 ל-1000 השישי ייפתחו שערי החוכמה בעולם. 

למה הוא מתכוון? אם תעשו בדיקה תראו שהשנה הזאת, שנת 600 לאלף השישי, זה יצא למניינם של הגויים, זה יצא בשנת 1840. בשנים הללו, בסביבות השנה של 1840, היה בעצם את ההתפתחות המדעית. המהפכה המדעית הייתה בשנה הזו וסביבה, סביבותיה. שם התגלו כל הדברים הכי חזקים בעולם, התגלו שם. אם זה האטום והרדיו והדינמיט ומשוואות מקסוול והמתמטיקה הבולנית וכל מיני דברים מדהימים שממש הפכו את העולם מבחינת החוכמה החיצונית. זה התגלה, כפי שאמר רבי שמעון בר יוחאי, שזה יתגלה באותה שנה. 

מה העניין? למה דווקא לגלות את כל זה? רבותיי, כתוב שיש חכם להיטיב ויש חכם להרע ("חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" ירמיה ד, כב). חוכמה זה דבר טוב. השאלה, למי אתה נותן אותה? 

לכן שואלים, אם כתוב "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" כביכול זה תמוה. אם החכמים הם כבר חכמים, תן לאלה שמסכנים, אם אין להם מספיק, תשחרר עליהם קצת חכמה. החכם הוא כבר חכם. 

אומרים חז״ל, לא. הקדוש ברוך הוא נותן חכמה לחכמים, לא לטיפשים. למה? כי לך תדע מה הטיפש יעשה עם החוכמה הזאת... הוא יכול להרוס את העולם! זה לא פשוט. וגם יכול לבזבז את החוכמה. הרי אדם צריך, כדי שייתנו לו חוכמה, צריך להכין כלי. 

כמו שכתוב אצל השונמית, שאמר לה להכין כלים, לא לחסוך כמה שיותר כלים, כדי שהוא יוכל לשפוך לה כמה שיותר שמן. כך אמר אלישע אל השונמית ("וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שכנכי [שְׁכֵנָיִךְ] כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי" מלכים ב ד ג). 

אותו דבר הקדוש ברוך הוא אומר, תכינו כלים, תלמדו, כדי שאני אצוק לכם עוד הרבה חוכמה. 

שלמה המלך החכם באדם לא קיבל חוכמה סתם, הוא עבד על זה! 'בדרך שבה אדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו!' 'הבא להטהר, מסייעים לו. הב להיטמא...' לא כתוב מסייעים לו, כתוב 'פותחים לו' מאפשרים. כי הכול הלך לפי הבחירה שלך. 

אבל כשאתה רוצה ללכת בדרך השם, לעשות רצונו יתברך, אז עוזרים ממש! 

***

דרך אגב, כתוב על כמה דברים שאם אדם עושה אותם, אין מספיקין בידו לעשות תשובה ('הָאוֹמֵר: "אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב", אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה' יומא ח, ט) 

יש כאלה שמבינים מה זה 'אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה' הוא לא יספיק עוד לפני שהוא ירצה לחזור בתשובה, טאק יקחו אותו. הוא לא יספיק... 

זה לא הכוונה. 'אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה' הכוונה שלא מסייעים לו. בדרך כלל 'הב להיטהר מסייעים לו' אבל מי שלדוגמה החטיא את הרבים ('וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה' אבות ה, יח) או הָאוֹמֵר: "אֶחֱטָא וְאָשׁוּב' וכו', כל אלה שמוגדרים כמי ש'אֵין מַסְפִּיקִים בידם לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה' אז הכוונה היא שלא יהיה להם סייעתא דשמיא לעשות תשובה. 

כי מי שבא להיטהר מסייעים לו. יש לו סייעתא דשמיא. אבל זה שהגיע להגדרות הללו, אין לו סייעתא דשמיא. אבל אם הוא יתעקש ובכל אופן יעשה את כל מה שצריך לעשות אפילו שאין לו סייעתא דשמיא, היהודי הזה יגיע לדרגות הרבה יותר גבוהות מאדם רגיל. 

אז יהיה לו קשה מאוד בתחילה, אבל אחרי שהוא יעבור את השלבים הקשים, כמו שאומרים, יהיה לו הצלחות ותוצאות מדהימות שאנשים רגילים לא יכולים להגיע למה שהוא הגיע. אבל זה אחרי מאמץ. אבל זה כל זה בגלל מה? בגלל העוונות המסוימים הללו שגרמו לו שאין לו סייעתא דשמיא, ש: 'אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה'. 

***

נחזור לענייננו. יוצא שיש חכם להיטיב ויש חכם להרע. אמרתי פעם, כשיש חכם, חכם זה נוטריקון. חכ"ם, נוטריקון, חוטף כל מצווה. זה החכם. כמו שכתוב, ובל ידו מצווה בל יחמיצנה ('מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה' ע"פ המכילתא שמות). אז חכם זה חוטף כל מצווה. 

וכמו שכתוב: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת" (משלי י, ח) מי שהוא בלב שלו חֲכַם, אז הוא לוקח מִצְוֺת. בשכל זה לא חוכמה להיות חֲכַם. חוכמה בלב. "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת". 

אבל מאידך יש חכם להרע. אז אמרתי, זה נוטריקון נחמר חייר מנו. החמור יותר טוב ממנו. מה הקשר לחמור יותר טוב ממנו? 

***

לפני בערך 15 שנה הייתי בחוג בית, כשהיו שם כמה חבר'ה שהיו קוראים לזה פנקיסטים. אז הם באו לשם עם כל מיני חולצות, עם גולגלות, ושרשיראות, ועגילים, ותספורות, וצבעים, וכל מיני תפאורה. ותוך כדי השיחה, שהייתה ככה קולחת וחביבה מאוד, 

אמרתי להם, בואו אני אנסה להרגיז אתכם קצת. 

אמרו לי, מה? 

אמרתי להם, תראו, אני יכול להוכיח לכם שאם אתם לא משתמשים בשכל שלכם, החמור יותר טוב מכם. 

אמרו לי, למה אתה מתכוון?

 אמרתי, תראו, חוץ מכבוד המקום וכבודכם, אם חמור נכנס לחדר, ואני עכשיו דופק על השולחן, מה עושה החמור? נסוג לאחור, כי האינסטינקט, אין לו שכל, האינסטינקט של כל בהמה, שיש סכנה, היא נסוגה לאחור. פשוט לנו, נכון? 

אמרתי להם, עכשיו אם יעבור פה טנדר של משמר הגבול ויכריז רבותיי, נא להתרחק, חומר נפץ. רבותיי, נא להתרחק, חומר נפץ. אתה תראה הרבה חבר'ה קופצים, איפה, איפה, איפה, איפה? לאן אתם הולכים? לאן אתה רץ? מה, אתה לא יכול להסתכל מרחוק? מה אתה מסכן את עצמך בשביל הסקרנות שלך? 

יוצא שאתה אפילו לא משתמש, לא רק שאתה לא משתמש בשכל שלך, אתה לא משתמש אפילו באינסטינקט שיש לבהמה הכי גשמית שיכולה להיות בעולם, שקוראים לה חמור. אז מה נשאר? 

***

אז נתנו לאדם שכל כדי להשתמש בו, אבל הוא יכול בשביל להשתמש בו גם לדברים רעים. אז בואו תראו, אמרנו שבשנת 1840 התגלו הרבה תגליות מדעיות, ואתם יודעים שרוב הגילויים... 

***

שימו לב, זה לא המצאות של המדע, זה גילויים. מה זה אומר? שהדבר הזה היה קיים, רק אף אחד לא ידע. ואז בא איזה מדען וחיפש, חקר דבר מסוים, ועל הדרך הוא גילה משהו אחר. זה נקרא גילוי, הוא גילה. ואז הוא התפרסם כאחד שגילה את כך וכך. 

רגע, רגע, מה אתם מתלהבים? הוא גילה משהו שהיה קיים, אבל מי שם פה את הדבר הזה? צריך להתפעל מבורא עולם שעשה את הדבר הזה, לא מגילה, מחפדלים מגילה. אבל תראו מי עשה את זה, ולשם מה? 

***

אז למה הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד היה צריך לגלות לנו את זה בשנה הזאת? אלא מה צריכים רבותיי לדעת? שמאז מתן תורה עם ישראל היה חזק מאוד באמונת השם. איך לא? אחרי כל מה שחווינו, במצרים, ביציאת מצרים, מעמד הר סיני, זה לנצח נצחים. אבל בגלל הצרות והגלויות, לאט לאט כשאתה מתרחק מאותו מעמד של מעמד הר סיני וכל מה שהיה מסביב, אז האמונה הולכת ודועכת. 

אם אתה לא מבעיר את הברנר כל הזמן, אז זה הולך ודועך. אתה מתרחק מאותו מעמד, זה בעיה. כתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט) כל הזמן אתה צריך להזכיר לעצמך. 

רגע, אם "וְיָדַעְתָּ" אז מה זה "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? מה הולך פה? 

רבותיי, כל יהודי צריך לדעת שיש בורא עולם. צריך לדעת שהתורה אמת. לא להאמין. להאמין זה על ההשגחה הפרטית ביום-יום. אבל קודם כל חייבת להיות לנו ידיעה שיש בורא עולם ותורתו אמת.

 מה ההבדל בין אמונה לבין ידיעה? אם אני אומר לך עכשיו, גיא, אני אומר לך עכשיו שיש לי כאן בכיס מפתחות. אתה מאמין לי או יודע? או שתאמין או שלא תאמין. נכון? אבל מה שבטוח זה גובר רק באמונה. ידיעה ודאי אין לך. נכון? אז יש פה עניין של ידיעה. 

עכשיו, אם הוצאתי את המפתחות, עכשיו אתה מאמין או יודע? אה? יודע. אתה צריך אמונה עכשיו? אה? אתה כבר לא צריך אמונה. למה אתה כבר יודע? אבל אתה צריך עכשיו אמונה שבאמת זה שייך לי, ושאני משתמש בזה לדברים כאלה וכאלה וכולי וכולי. אז פה צריך אמונה המשכית. אבל ידיעה בסיסית כבר יש לך. יש לו מפתחות. נכון? 

אז הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד ציווה אותנו קודם כל לדעת, 

וכן ציווה דוד את שלמה בנו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א כח ט) לא כתוב להאמין. צריך לדעת שיש בורא עולם. 

**

וזה ההבדל בינינו, דרך אגב, לבין כל אומות העולם. בכל הדתות אין מציאות של של ידיעה. אצלם זה הכול מתחיל מאמונה, מיומסת בי ליב. אתה חייב להאמין, משם זה מתחיל. אצלנו אין דברים כאלה. אצלנו אני יכול להוכיח לך שיש בורא עולם, ויכול להוכיח לך שהתורה אמת. לגבי ההשגחה הפרטית ביום-יום, ברגע הרגע, פה זה אמונה. 

לכן כתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" אז ידיעה זו הידיעה הבסיסית, והשיבה אל הלב זה בעצם החדרת האמונה ללב. למה? כי במוח אתה כבר יודע, בשכל אתה מבין, אבל הלב, כתוב שזה משכנו של יצר הרע, הוא יושב על שני פתחי הלב ('אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" (קהלת י, א) ברכות, סא, א) והוא לא נותן להכניס. אז צריך כל הזמן להשיב אל הלב, כל הזמן. להשיב אל הלב. 

***

זה מזכיר לי, דרך אגב, מעשה שהיה, אתם יודעים, אנחנו אומרים מקריאת שמע: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יח) למה כתוב ככה? איך היה צריך להיות כתוב? וְשַׂמְתֶּם בלבבכם. למה עַל לְבַבְכֶם? לא? איפה צריך לשים את הדברי תורה? סתם בתוך הלב, נכון? 

כמו שאתה אומר "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" אז למה פה בקריאת שמע אנחנו אומרים "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם"? היה צריך להיות כתוב, וְשַׂמְתֶּם בלבבכם. 

המעשה שהיה כך היה. מור אחי הרב אמנון השם יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. לפני בערך, אני חושב, זה היה בין 20 ל-25 שנה, היה איזה יהודי שהוא כמו שאומרים ישב לו על הזנב שמונה (8) שנים. מנסה להחזיר אותו בתשובה, לקרב אותו, אבל לא כל הזמן. כל הזדמנות שהוא פגש אותו, הוא דיבר איתו. 

שמונה שנים הבן אדם לא זז מילימטר. במילים אחרות, זה צריך להיות אוחד בולדוזר. אם לא מצליחים להזיז אותו, זה לא פשוט. יום אחד היה אירוע משפחתי, אחרי השמונה שנים האלה בערך, הרב אמנון הגיע לאירוע המשפחתי עם ספר הרמב״ם תחת בית השיחי. והוא התיישב לידו 

ואומר לו, אתה יודע, אני מתפלא על עצמי. אני את הרמב״ם למדתי הלוך וחזור לא פעם אחת, ברוך השם. ואני מתפלא על עצמי איך בזבזתי עליך כל כך הרבה זמן?! כל פעם שאני פוגש אותך אני מנסה לקרב אותך, לדבר איתך, ושום דבר לא עוזר. אני מתפלא על עצמי איך בזבזתי את הזמן עליך. 

אז הוא אומר לו, למה כבודו אומר שבזבזת את הזמן? 

אז הוא אומר, כי אם בזמן הזה הייתי משקיע על אחרים, הייתה תוצאות. אבל אתה, זו בעיה. בהרמב״ם כתוב שאתה, אפילו אם תרצה, אתה לא יכול לחזור בתשובה! 

ההוא מסתכל עליו המום, הוא אומר לו, בהרמב״ם כתוב עליי, איפה אני כתוב בהרמב״ם? 

הוא אומר לו, בוא תראה. פתח לו ספר הרמב״ם, הוא מראה לו שכתוב שליצנים לא יכולים לחזור בתשובה. זה בעיה. למה? 'ליצנות אחת דוחה מאה (100) תוכחות' (שבט מוסר. תורה, חזקוני על התורה בראשית כ״ו, ה. ב. ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות עיין של״ה מסכת יומא דרך חיים.). 

תראה, אתה יכול לתת שיעור מוסר, שעתיים לדבר עם אנשים, אנשים מתחזקים. יושב איזה ליצן אחד בצד, סוף השיעור זורק בדיחה, נגמר השיעור, כולם יוצאים החוצה. 

הליצן הזה אומר לחבר׳ה, איך הבאתי את הבדיחה, אה? איך הייתה הבדיחה? הוא לא זוכר כלום מהשיעור. מה הוא זוכר? רק את הבדיחה. למה? כי ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. היא עושה סיכוך מיגון, קליפה, קליפה, לא נותן לעבור. הקליפה של הליצנות זה קליפה, קליפה. לא פשוט. 

אותו אחד ששמע את הדברים האלה באותו מעמד מהרב אמנון, מה זה התרגז? 

הוא אומר לו, אתה לא מתבייש? אתה אומר עליי שאני ליצן? והתחיל ללכלך, התחיל להגיד, למה מה? למה מי אתה? למה מה אתה היית לפני שחזרת בתשובה? בקיצור, נהיה ואחד אקשן. 

עכשיו, אתם יודעים שיש אקשן, אז כולם ככה קמים לראות מה העניין. ואז קמו אנשים, התקרבו לשולחן, ואיך אומרים, מהאירוע המשפחתי כמעט נהיה "אירוע משטרתי..." בצחוק, כן, אני אומר את זה. אבל תכלס, היו שם אנשים, והתחיל ויכוח. אלה אומרים כך, אלה אומרים כך, אלה לטובת הרב, אלה לטובת אותו בחור. 

ויש את הקבוצה שיושבת בצד ואומרת, אתה רואה, וואללה, הרסו לנו את כל הערב עכשיו. מה, זה הזמן להתווכח? חחח. קיצור, הלכו מאותו ערב עם הרגשה של כאילו בלי תכלס. לא היה תכלס פה. נשארו בסימן שאלה, לא בסימני קריאה. 

חלפו מספר חודשים, והבחור הזה הלך לסמינר וחזר בתשובה. התחיל לחזור בתשובה. איך שהוא התחיל לחזור בתשובה בתחילת דרכו, ממש תקופה קצרה לאחר מכן, היה עוד אירוע משפחתי. הרב אמנון הגיע לשם, ואותו בחור גם הגיע לשם, אבל הפעם הוא הגיע עם הרמב״ם מתחת לבית השחי שלו. והוא ככה נכנס, מחייך, איפה הוא מתיישב? ליד הרב אמנון. 

שניהם צוחקים אחד לשני, ואז הוא אומר לו, כבוד הרב, 

אומר לו כן, 

אומר לו יש לי קושייה על הרמב״ם. 

אז הרב אומר לו, נו, אם אתה כבר על התחלת הדרך, יש לך כבר קושיות על הרמב״ם, אתה במצב טוב. מה הקושייה שלך על הרמב״ם?

 הוא אומר, תראה, הרב, פה כתוב שליצנים לא יכולים לחזור בתשובה. 

אומר לו, נו, 

אז איך אני חזרתי? 

אז הרב אמנון אומר לו, זו לא קושייה בכלל. הוא אומר לו, תדע לך שהרמב״ם לא טוען. אם הרמב״ם אומר שליצן לא יכול לחזור בתשובה, אז הוא לא יכול לחזור בתשובה. 

אומר לו, מה, אני אומר לך, אני חזרתי, הנה, אני כבר התחלתי, אני התפילין, אני כבר שומר שבת, אני, מה? 

הוא אומר לו, הרמב״ם לא טוען. 

הוא אומר לו, אז איך אתה מסביר? 

הוא אומר לו, פשוט. הוא אומר לו, תראה, חוץ מהרמב״ם, יש גם הרמב״ן, יש את רבנו משה בן נחמן, והוא שואל שאלה בקריאת שמע, למה אנחנו אומרים "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם"? 

אומר לו, הרב, תקשיב טוב! אני שמונה שנים ניסיתי לקרב אותך, וזה לא עזר, נכון? כך היה נראה. אבל אני לא התייאשתי, אתה יודע למה? כי אני סמכתי על הרמב״ן. כשאני אמרתי לך את מה שכותב הרמב״ם, אתה זוכר מה קרה לך באותו רגע? אתה כעסת. אתה התרגזת. ליצן לא מתרגז. ליצן לא כועס. 

אני חיכיתי לרגע הזה, שאני מגרד מעליך את הליצנות, שאתה תהיה רציני. אפילו לרגע. ברגע שאני אביא אותך לרצינות של רגע, כל מה שטחנתי אותך שמונה שנים ושמתי לך על הגג, כי לא הצלחתי לחדור פנימה, באותו רגע הגג קרס. וכל מה ששמתי על הגג נכנס פנימה בוואחד זבתא. לרגע הזה חיכיתי. וזה על סמך מה שכתב הרמב״ן. 

הרמב״ן אומר, למה כתוב "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם"? כי יצר הרע יושב על שני פתחי הלב. והוא עומד שם ולא נותן להכניס דברי תורה. 

אתה בא מהדלת הימנית 

ואומר לך, הלו, מה אתה לא רואה זה לא שעות שעת קבלת קהל? מה קרה לך? לך מצד שני, אולי שמה פתוח. 

אתה הולך מצד שני, 

אומר לך, חבר'ה, בנופש כבר שבוע מותק. תבוא שבוע הבא. קיצור, כל פעם שאתה בא להכניס לו דברי תורה, הוא דוחה. זה התפקיד של יצר הרע... 

אז התורה הקדושה אומרת את דבר ה', דבר ה' אומר לך. אתה רוצה את המרשם? לאתכם. תעמיס על הגג. תעמיס, תעמיס, תעמיס. יום אחד הגג יקרוס, "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם" וזה ייכנס בוואחד בום. 

***

ויש לכך הרבה דוגמאות. יש גדולי ישראל, גדולי ישראל, שמסופר עליהם שבילדותם ובצעירותם למדו ולא הבינו מה למדו. אז מה, הם התייאשו? אמרו, לא נכנס ללב, אז מה, הם התייאש? שהרי כתוב שמי שחמש שנים לומד ולא רואה פרי בעמלו, אז יש בעיה (רש"י בפרשת בהעלותך פרק ח' פסוק כד' אומר אם למד 5 שנים ולא ראה סימן שוב אינו רואה...). 

אבל מי שהוא מחפש את העמל של התורה, לא את התוצאות, לעשות נחת רוח לאבא שבשמים, לעשות את מה שצריך לעשות. אז כמו שאמרתי מקודם, גם מי שאין לו סייעתא דשמיא, האם הוא עקשן? אז אחר כך מגיע מצב שהכול נפתח בבום, והוא מבין את כל מה שהוא גרס במשך שנים רבות ולא הבין. ברגע אחד הוא מבין הכול, הכול מתחבר לו, כל הפאזל. כל הפאזל מתחבר. 

***

זה מה שאומרים 'שבעים (70) פנים לתורה!' (במדבר רבה יג, טז). 

אז יש כאלה שמבינים, מה זה שבעים פנים לתורה? שיש שבעים פירושים לתורה. מה פתאום? לתורה יש הרבה יותר פירושים, מה קרה לכם? בתורה יש פרדס, פשט, רמז, דרש וסוד (פרד"ס) ועל כל אחד מהארבע (4) הללו יש שישים ריבוא (600,000) פירושים לכל פסוק. שישים ריבו פירושים לכל פסוק. שש מאות אלף, כפול ארבע, פשט, רמז, דרש וסוד, אז יש לך שתי מיליון ארבע מאות (2,000,400) פירושים. אתה אומר לי שבעים פירושים? מה פתאום? מה זה שבעים פירושים? 

אז מה זה שבעים פנים לתורה? הכוונה היא, רבותיי, שכמו בפאזל, יש חלקים בפאזל. אז יש שבעים חלקים לפאזל. שבעים חלקים לפאזל. אז אם עכשיו יש לנו לדוגמה בפאזל עשרה חלקים, אנחנו יכולים להבין מה יש בפאזל? 

אם יש שם תמונת נוף או דיוקן או, אנחנו לא מבינים כלום. עשרה חלקים מתוך שבעים אתה לא יכול להבין מי נגד מי בכלל. כל שכן, אם יש לך רק איזה חמש-שש חלקים. אבל אם יש לנו קרוב לחצי מהחלקים של הפאזל, אנחנו כבר מתחילים להבין מה יש פה בתמונה, מה יש בפנים. 

אנחנו כבר מבינים שזה יכול להיות או תמונת נוף או דיוקן או משהו אחר, אבל עדיין יש לנו הרבה סתירות ולא מסתדר לנו ולא מתחבר לנו, אבל בכללי מבינים פחות או יותר. יותר פחות מאשר יותר, אבל מבינים. אם יש לנו כבר 50 חלקים, או, כבר אנחנו, כמו שאומרים על הסוס, אנחנו כבר בדרך הנכונה, כבר יודעים לקראת מה אנחנו הולכים, אבל עדיין לא מסתדר לנו כמה וכמה דברים. 

אז כל זה, אומרים חז״ל, במשל, בידיעת התורה. ככל שיש לאדם יותר חלקים בפאזל, אפילו שיש הרבה דברים שלא מסתדרים לו, הוא לא מבין איך זה הולך עם זה ואיך זה מתחבר לזה. יש לו סתירות, יש לו מחלוקות, לא, לא מתחבר. אבל יש לו את התמונה הכללית, פחות או יותר, הוא כבר יודע לאן לשאוף, לאן צריך להגיע, מה צריך לחפש. יש תכלית, יש מטרה, יש הבנה, אבל אנחנו לא מושלמים, אנחנו בדרך, ישתבח שמו. נחזור לענייננו. 

***

ככל שהרחקנו ממעמד הר סיני, האמונה הלכה ודעכה ודעכה ודעכה, והגיע מצב של כפירה גדולה בעולם. מה עשה השם יתברך, כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש? גילה למדענים חוכמות חיצוניות שחז"ל הקדושים ידעו אותם, אבל לא השתמשו בהם, כי לא היה להם צורך בזה. 

אבל, אותם מדענים, במקום, מתוך הידע הזה והגילויים האלה שגילו, לבוא ולהגיד יש בורא לעולם, עשו את ההפך הגמור. לקחו את הקרדיט לעצמם, את הכבוד, והתהילה, וכל מה ש... כסף, וכל מה שקשור לזה. ורגע, מה עם הקטע ש... הלו, אתם גיליתם, אבל מי עשה את זה? מי שם את זה פה? הקדוש ברוך הוא פקח לכם את העיניים? 

כמו שכתוב אצל הגר, שהקדוש ברוך הוא פקח לה את העיניים, הבאר הייתה שם ("וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" בראשית כא, יט) היא לא ראתה פשוט, אבל הבאר הייתה קיימת. הוא רק פקח לה את העיניים. אז גם לכם פקחו את העיניים. גילו לכם גילויים. 

במקום זה, מה עשו?... 

***

אני זוכר, היה לי חבר וידיד טוב שקראו לו הרב חיים ציגלר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) המדען, שהיה אחד מאלה שעשו את מרד הסטודנטים בצרפת. הוא היה מדען שהסתובב בכל רחבי העולם כדי להחזיר בתשובה, מקרב יהודים לעבודת השם יתברך. זיכרונות יפים יש לי ממנו. 

אז אני זוכר שבאחת הפעמים שהוא דיבר על העניין של הנטיפים, אז הוא אמר שהיו מדענים שטענו שהנטיפים זה קיים. הם "מוכיחים" שהעולם קיים מיליונים של שנים... ואז, באיזו מערת נטיפים בחוץ לארץ, החליטו שם, בתוך המערה היה אגם, והיו שטים בסירות בתוך המקום הזה של הנטיפים. ואז החליטו באיזו שנה לעשות גשר מעל האגם כדי שיוכלו לעבור רגלית מצד אחד של האגם לצד השני. 

אחרי שעשו את הגשר, מצאו, אחרי מספר חודשים, מצאו נטיף על המעקה של הגשר בגודל של שבע (7) סנטים. אז מיד עשו חשבון, אם תוך מספר חודשים יש נטיף כבר של שבע סנטים, אז עשו חשבון, הנטיף הגדול ביותר בעולם, כמה זמן לקח לו? ואז הגיעו פתאום לתוצאה שזה בקירוב ל-5,000 שנה. בקושי 5,000 שנה. ולפני כן הם אמרו מיליונים של שנים. 

אז אמר המדען ציגלר, זיכרונו לברכה, אז הוא אמר, ואז הבנתי שבתחילה הם חקרו את הנטיפים בשיטת האף. 

אז שאלו אותו, מה זה שיטת האף? 

אמר, שיטת האף זה שהמדען נכנס למערעה, עשה והגיע למסקנה שזה מיליון שנה. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. 

קיצור חרטא ברטא. אתם מבינים? 

***

אז בלאו הכי הגילויים האמיתיים נועדו בשביל שיהיה לנו יותר ידיעה בעבודת השם, יותר אמונה בעבודת השם, יתברך. ולא ההפך הגמור. אז יש חכם להרע. קיבל חוכמה! במקום לעשות את התכלית של החוכמה, השם ירחם! למה הוא משתמש בה?... 

ויותר מזה אומר לכם, מכל הגילויים הכי גדולים יש לנו את הצרות הכי גדולות. למה? כי אם אתה לא יודע לעשות גבולות לחוכמה, אתה יכול לעשות נזקים יותר מאשר תועלת. כשגילו את האטום, אה, כל העולם התפעל ושמח. והיום? כל העולם בחופה. כולם בפאניקה. למה? יש איזה אחת דרום קוריאני, אם הוא לוחץ על הלחצן הראשון, צפון קוריאני, אה? מה הולך להיות? והאיראנים בדרך וכולי. אז האטום טוב או לא טוב? טוב, השאלה מתחת לאיזה מיטה הוא נמצא. בידיים של מי הוא נמצא. 

כשגילו את הגלגל, מה אפשר לעשות עם הגלגל? איי, איי, איי, איזה דברים. קצר תהליכים. גלגל? מי הרוצח מספר אחת בעולם? תאונות דרכים. תרופות. היום האנטיביוטיקה לא מתגברת כבר על החיידקים. החיידקים כבר פיתחו נגטיב לאנטיביוטיקה. נו, עכשיו לך תחפש מה עושים. 

***

אתם יודעים, דרך אגב, שהרבה מאוד אנשים בבתי חולים לא נפטרים מהמחלה שנכנסו אלא מהחיידקים שנמצאים בתוך בתי החולים. לכן עדיין לא שינו להם את השם לבתי מרפא, הם עדיין נקראים בתי חולים... סכנה להיכנס לשם, רחמנא ליצלן! אוי, אוי, אוי, אוי, אוי. זה לא אני אומר, זה הם אומרים. כשאחוזים ניכרים מאלה שנכנסים לבתי חולים נדבקים מחיידקים שלא שייכים אליהם בכלל ולא מצליחים לעזור להם. יש חיידקים טורפים, הם קוראים להם. 

נו, תראו, עשו ריסוסים. ריסוסים על הפירות, ירקות, איזה יופי אפשר לאכול ריסוסים. נו, והיום הם מגלים שהריסוסים בעצמם מסרטנים. והריסוסים בעצמם יצרו תולעים וכנימות חדשות בעולם שלא היו לפני כן. הריסוסים עצמם יוצרים דברים חדשים שבכלל לא היו. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות שאם אתה לא יודע לשים את הגבול, אם אתה לא יודע לשים את הסטופים, לך תדע לאן אתה מגיע. 

לכן בכל החוכמות החיצוניות האלה זה לא טוב שזה מגיע לכל אחד. לכן זה היה מוצנע. אבל כשהגיע כבר מצב של כפירה גדולה בעולם, אז הקדוש ברוך הוא רצה להראות לאומות העולם את מה שהיו צריכים להבין ולהכיר. אבל כמו שאמרנו, לצערנו הם לקחו את זה לצד השני לגמרי. 

ישתבח שמו לעד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. נתן לנו את החוכמה הזאת. 

***

עכשיו יצאנו מחנוכה. 

כתוב שהיה אחד מהחכמים שפנה לרבו ואמר לו: 'מה אני ללמוד חוכמה יוונית?' 

אז הוא אמר לו, כתוב "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״ (יהושע א, ח) אם תמצא שעה שהיא לא ביום ולא בלילה, לך תלמד חוכמה יוונית. אם לא תמצא, תמשיך ללמוד תורה. 

('שָׁאַל בֶּן דָּמָה, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן אֲנִי, שֶׁלָּמַדְתִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מַהוּ לִלְמוֹד חׇכְמַת יְוָנִית? 

קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״. צֵא וּבְדוֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה, וּלְמוֹד בָּהּ חׇכְמַת יְוָנִית.' מנחות צט, ב)

העולם התפעלו מהחוכמה היוונית. למה הם? באמת היו אנשים חכמים. אז התפעלו מחוכמתם. 

אבל אני שואל אתכם, אפשר להשוות חוכמה של בני אדם לחוכמתו יתברך?! הרי התורה הקדושה זה החוכמה של הקדוש ברוך הוא. זה אפילו לא אפס קצהו. מה אתה משווה חוכמות חיצוניות של יוונים? לחוכמת התורה? 

אז כתוב שהיו חכמים שהיו לומדים חוכמות חיצוניות, איפה? בשירותים. חוץ מכבוד המקום וכבודכם. ולמה היו צריכים ללמוד את זה? כדי שאם יהיה צורך להתנגח עם החכמים הגויים אז יכירו את חוכמתם ומתוך זה יוכיחו להם את טעותם. מתוך חוכמתם שלהם. 

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את חוכמת התורה. ומה אנשים עושים? מבזבזים את החיים שלהם על שטויות במיץ עגבניות. 

***

אני זוכר שכשאני זכיתי לחזור בתשובה בצעירותי והרב אמנון, שהשם יאריך ימיו בטוב ושנותיו הנעימים, כשהוא החזיר אותי בתשובה והיה לנו ויכוח לא יום ולא יומיים, ואני זוכר שהוא אמר לי כך בהתחלת הוויכוח. 

הוא אמר לי אתה מסכים איתי שאם התורה שקר, חלילה, לא צריך לעשות שום דבר? 

אמרתי לו בטח שאני מסכים איתך.

 הוא אומר לא אבל כשאני אומר שום דבר זה שום דבר לא ברית מילה לא כיפור לא מזוזה לא כלום אם זה שקר אתה מסכים איתי שלא צריך לעשות כלום? 

אמרתי לו בוודאי 

הוא אומר לי אבל אתה מסכים איתי שאם אי אמת צריך לעשות הכל? אין 'לשליש ולרביע לא שמענו' אם היא אמת כל הקופה אתה מסכים איתי? 

אמרתי לו, מסכים איתך רק מי אמר שאפשר להוכיח שיהיה אמת? מה זה רק אמונה? 

הוא אומר לי זה מה שאתה חושב אני יכול להוכיח לך? 

אמרתי לו, בכבוד בוא נראה אותך תוכיח לי

 וככה זה התחיל והיה שאלות ותשובות וויכוחים ובסוף נוכחתי לדעת שיש הוכחות והוא הוכיח לי ישתבח שמו לעד! ואז מה צריך לעשות? צריך לעשות הכל אין פשרות 

עכשיו אני הייתי בחור בן 16 ואז לחזור בתשובה זה לא כמו היום היום לחזור בתשובה, ישתבח שמו לעד! זה סטייל איזה יופי זכית 

אבל אז לחזור בתשובה? היו מסתכלים עליך כמו איזה עב״ם שנפל מהירח מה קרה? קרה לך משהו? מישהו נפטר במשפחה? לא מבינים מה קרה? מה תגיד להם? חזרתי בתשובה, הם לא מבינים אפילו את המושג, מה זה לחזור בתשובה? מה אנחנו כולנו בסדר? מה יש לחזור בתשובה? למה היית פושע פעם? היית גנב? מה היית? למה אתה צריך לחזור בתשובה? זה היה הפעם, המנטליות. 

אז אולי בהזדמנות אחרת אני אספר לכם מה היה אחר כך התהליך של החזרה בתשובה, זה לא הזמן עכשיו. 

***

אבל מה שרציתי להגיד זה העניין של הידיעה. אדם צריך להגיע למצב שהוא יודע את האמת. ברגע שהוא יודע את האמת אין יותר שלם ממך, אין יותר מאושר ממך, כשאתה יודע את האמת ואתה יודע שאתה הולך באמת. אז אין לך ספקות. 

כתוב: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, א) אין דבר יותר גדול מזה שהלב שלך שמח, אתה מרגיש הכל ישתבח שמו, אין פה היסוסים, אין פה עניינים, הכל זורם. למה? כי אני יודע את האמת, ואני יודע שאני עושה את רצונו יתברך, ישתבח שמו לעד. זו התכלית בעולמנו. 

התכלית בעולמנו, רבותיי, זה להיות חכמים, נבונים, לעשות רצונו כרצונו, יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו, שנתחזק בעבודת השם יתברך, נתעלה מעלה-מעלה, ונעשה רצונו כרצונו, אמן כן יהי רצון. חזקים ובאמן. חזקים ובאמן. חזקים ובאמן. חזקים ובאמן.