פרשת וישלח | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ערב טוב לכולם, ברוכים הבאים. 

בפרשה הקודמת קראנו: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כט, לב). 

המעניין הוא שרש״י הקדוש מצטט מן הגמרא מה שכותב רבי אלעזר בגמרא כותב רש״י; 'רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ, אָמְרָה: רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי, שֶׁמָּכַר אֶת הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, וְזֶה לֹא מְכָרָהּ לְיוֹסֵף; וְלֹא עִרְעֵר עָלָיו, וְלֹא עוֹד שֶׁלֹּא עִרְעֵר עָלָיו, אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר' (ברכות ז' ע"ב). 

מה אומר לנו רש״י בעצם? 

אומר רש״י מצטט מחז״ל שאומרים רבי אלעזר אומר 'מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי' מי זה בן חמי? הבן של חמיה, של לאה, בעצם עֵשָׂו. אז מה ההבדל בין ראובן לבין עֵשָׂו? שראובן נלקחה ממנו הבכורה והועברה ליוסף. ועם כל זאת "וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא). אבל עֵשָׂו הרשע מכר את הבכורה אבל "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כז, מא). זה מה שאומר כאן רש״י בעצם. 

רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי ראובן ראובן לבין בן חמי שזה בעצם עֵשָׂו. 

הגאון מווילנה שואל שאלה מעניינת מאוד. שואל הגאון מה קרה שפה חז״ל היו צריכים לתת טעם נוסף לשמו של רְאוּבֵן? הרי בפסוק כתוב במפורש "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" נו אז הפסוק התורה במפורש אומרת מה הסיבה? למה חז״ל צריכים להוסיף עוד סיבה? 

אומר הגאון שאם נשים לב אנחנו נראה שראובן הוא היחידי מכל השמות של הבנים של יעקב שקודם כל נאמר שמו ואחר כך הסיבה לשמו. בדרך כלל צריך להגיד את הסיבה ואחר כך את המסובב. אבל פה קודם כל המסובב ואחר כך הסיבה. 

לדוגמה אצל שמעון כתוב שמה: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (בראשית כט, לג). 

אותו דבר אצל לוי: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (בראשית כט, לד). אז קריאת השם היא אחרי נתינת הטעם. אבל אצל ראובן זה הפוך. 

אומר הגאון מכאן שהסיבה שהיא נתנה הייתה צריכה עוד חיזוק, עוד סיבה. לכן רבי אלעזר נתן את הסיבה השנייה. 

***

ועל זה אמרתי שאם נשים לב "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" זה בעצם מדובר עליה לא על רְאוּבֵן. "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" אבל בטעם שהגמרא נותנת זה על רְאוּבֵן; ראו מה בין בני לבין בן חמי. אז יוצא שמה שאומר רבי אליעזר זה יותר מתמקד על רְאוּבֵן. 

אז הבן שלי שיחיה, הרבי ינון אמר לי אבא "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" שאלה מה הכוונה "בְּעָנְיִי"? "בְּעָנְיִי" שאני עקרה או ייתכן בעוניי שהייתי צריכה לקבל את עֵשָׂו וראה השם "בְּעָנְיִי" וכן כתוב ראו מה בין בני לבין בן חמי שזה עֵשָׂו אז "רָאָה ה' בְּעָנְיִי" מה ראה "בְּעָנְיִי"? שאני לא רוצה את עֵשָׂו וזיכה אותי להיות אשת יעקב. 

אז ידידי ורעי רבי אליהו שמעון אמר לי עוד רמז נחמד על זה אמר אם תסתכל אם תתבונן תראה ראה "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" זה אותיות בעיניי שהרי כתוב "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) ועל זה אומרים חז״ל למה היו "רַכּוֹת"? שהייתה בוכה כל הזמן אז "רָאָה ה' בְּעָנְיִי"; "בְּעָנְיִי" ראה את עיניי את הדמעות וברוך השם זכיתי לבן מיעקב. 

***

ידוע שהנימים שבעין קשורים ללב ולכן כתוב בהלכה בהלכות שבת שאם אדם יש לו חולי בעיניים זה פיקוח נפש! למה? כי היות והנימים של העיניים מחוברים ללב אז זה מעיד, זה כמו פיוז, זה מעיד שיש בעיה בלב זה פיקוח נפש כמובן לא כל בעיה בעין אבל זה מה שמובא בחז״ל אז בלאו הכי "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" אז יוצא עכשיו כשהיא הייתה בוכה וישתבח שמו ראה השם את הדמעות שלה. 

***

יש מאמר חז״ל ידוע שראיתי שהרב פינקוס "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) כותב דבר מדהים על זה ממש בכיוון אחר לגמרי ממה שאנשים מבינים כתוב בחז״ל; 'עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם תשעה לקחו הנשים ואחד לשאר העולם!' 

יש שאומרים שהן עדיין מתווכחות על העשירי גם רוצים את החלק שלהן מתוך העשירי... 

אז מה בדרך כלל אנשים מבינים שעשרה קבין של שיחה כוונה לברבורים, לדיבורים, קשקושים הרב פינקוס "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" אומר מה פתאום 'אין שיחה אלא תפילה! שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג) זה תפילה? אז בעצם עשרה קבין של שיחה הכוונה היא עשרה קבין של תפילה ותשעה לקחו הנשים למה? 

כתוב שהכוח של עם ישראל הוא בפה אנחנו נמשלנו לתולעת "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" (ישעיה מא, יד) מה כוחה של התולעת? כוח שלה בפה! 

אז הכוח של הגברים זה בלימוד התורה והכוח של הנשים בתפילה למה הכוח של הנשים בתפילה? כי הרי כתוב; 'שערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו!' והיות וכתוב שדמעתן של הנשים מצויה הן בצ'יק צ'אק יכולות להוציא את הדמעות אם כן יש להן את המפתח הפנימי יש להן את השיבר אז ברגע שהן מורידות את הדמעות התפילה עוברת בלאו הכי תשעה קבין של שיחה, של תפילה הכוונה לתפילה ולא לשיחה סתמית. 

אם כן יש כוח אדיר לנשים אם נשים היו יודעות זאת והיו מנצלות זאת היו יכולות להביא את הגאולה הכללית וגם גאולה פרטית לכל אחת ואחד על ידי תפילתם אם זה בתפילה, אם זה בקריאת תהילים אבל הן דמעות ולהן זה קל 

הבעיה שיש בפסיכולוגיה דבר ידוע שברגע שמדביקים לאדם סטיגמה אז הוא נהיה כזה, אתה מדביק לו מדבקה ואתה אומר לדוגמה לילד שלך שהוא 'נודניק!', הוא יהפוך להיות נודניק אתה אומר לו שהוא; 'עצלן!', הוא יהיה עצלן וככה זה הדרך אבל אם תאמר לו שהוא; 'חרוץ!' הוא יתנהג כחרוץ אז היות ואומרים לאנשים; 'אתן דברניות, אתן פטפטניות!' אז מדביקים להם סטיגמה ונראה להם שזה כך 

אבל האמת היא שכוחם כוח תפילה! 

ראיתי פעם הרב שלמה עדני "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" זכותו תגן עלינו, פרשן המשנה הוא כתב: כשהתימנים נתקללו, יהודי תימן נתקללו על ידי עזרא הסופר בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל; 'שיהיו כולם ראשים!' 

אבל אתם יודעים מה כתוב שם? כתוב ראשים בלי א' רשים זה עניים בלי א' ואכן בתימן קשה למצוא עשירים שם בתימן ואם כבר היו עשירים לעומת עשירי עולם הם היו לא בקריטריון בכלל אבל אנשים הבינו שהוא קילל ראשים עם א' אז מה יצא? יצא שבעצם התקללו שתי קללות ראשים בלי א' זה מה שהוא קילל וראשים עם א' בגלל הסטיגמה ואז זה נדבק להם ואז כמו שאמרנו שבפסיכולוגיה כשמדביקים לבן אדם סטיגמה הוא הופך להיות כזה. 

כשהם עזבו את תימן אז אנחנו רואים שיש בכל תפוצות העולם יהודים תימנים עשירים למה? כי כבר אין את הקללה אבל הראשים עם א' נשאר למה? כי זה עדיין חושבים שעדיין הקללה נמצאת אז יש מצווה גם את זה לפרסם לדעת שהקללה לא הייתה ראשים עם א' היא הייתה ראשים עם רשיוד מ' שזה בעצם עניות 

אבל זה היה מדובר רק לגבי תימן כל זמן שהם לא חוזרים לארץ ישראל 

***

בכל אופן נחזור לענייננו אמרנו פרשן המשנה אם כן ישתבח שמו לעד כוחה של האִשָּׁה בתפילה על ידי דמעות! 

הבן איש חי "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" זכותו תגן עלינו, כותב; ששום דמעה אינה חוזרת ריקם! זה רק עניין של זמן שזה פוגע ולכן צריך להיזהר מאוד עם הדמעות 

יש גמרא ידועה שמספרת על אותו אחד שהיה צדיק גדול וכל השנה היה לומד תורה והיה חוזר לביתו רק בערב כיפור וחוזר חזרה לכולל, מוצא כיפור איזה צדיק עצום ואיזה אִשָּׁה צדקנית נו אז פעם אחת הוא התעכב בלימוד הסוגיה ובגלל שהוא התעכב האִשָּׁה היה לה צער וירדה לה דמעה על לחייה באותו רגע שהדמעה ירדה על לחייה המרפסת שהוא ישב עליה ולמד גם היא ירדה והוא נפטר באותו רגע 

('כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה' כתובות סב, ב)

אז אני שואל אתכם כמה דמעות היא הורידה אחרי זה עליו? בעל עצמה אבל אין מה לעשות, הדמעה פגעה בול אין רברסיטה אז כמה צריך אומר רבי איש חי להיזהר עם הדמעות? 

עכשיו צריך לדעת שהדמעה זה לא הנקודה, הנקודה זה המחשבה שעומדת מאחורי הדמעה האם המחשבה היא חיובית או שהמחשבה היא שלילית אז אם לדוגמה הבעל מצער את האִשָּׁה והאִשָּׁה חושבת במחשבתה ואומרת; 'ריבונו של עולם! תאיר לו את הדרך תכוון אותו, תראה לו שהוא לא צודק, שהוא טועה תראה לו את הדרך הנכונה!' 

המחשבה הזאת תועיל לו אבל אם אחרי הדמעה מסתתרת מחשבה של; 'איזה בעל זה, איך אין לו רחמנות, איך הוא ככה, איך הוא ככה?!' זה דבר שיכול לפגוע בו ולפגוע קשות אפילו אז גם אם זה לא פגע באותו זמן זה יפגע אחרי זה שום דמעה אינה חוזרת ריקה איך אומרים? לכל כדור יש כתובת גם לדמעה זה רק עניין של זמן 

אז לכן הגברים צריכים להיזהר לא לגרום לאִשָּׁה לדמוע ואנשים צריכות להיזהר לא לדמוע עם מחשבות שליליות לא רק כלפי הבעל, גם כלפי אנשים אחרים ובמיוחד לא כלפי הילדים ישתבח שמו לעד! 

***

אז אמרנו: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) בהמשך הפסוק כתוב: "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (שם) קודם כל מה ההבדל בין "תֹּאַר" לבין "מַרְאֶה"? "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" אז מה ההבדל בין תואר למראה? 

"מַרְאֶה" זה יותר הולך על תווי פנים וכדומה "תֹּאַר" זה הולך על המבנה נמוך, גבוה, רחב, צר וכדומה גם אצל יוסף כתוב שהיה יפה תואר ויפה מראה ("וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" בראשית לט, ו) גם אצל רבקה כתוב: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד, טז).

ונשאלת השאלה, מה קרה כשהתורה משבחת יופי? איך יכול להיות שהתורה משבחת את יופייהן של האימהות 

אצל שרה אמנו, אומר אברהם: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא) מה הולך פה? כמו שאמרנו אצל יוסף גם כן כתוב על יופיו 

צריך לדעת רבותיי שהיופי הוא לא שלילי רק הוא צריך להיות צנוע היופי נועד לבן הזוג הוא לא נועד לכלל העולם צריך לדעת להצניע את היופי אבל זה לא פסול, אדרבה, זה שבח! 

לדוגמה כתוב אצל שרה אימנו "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" אומר על זה הגאון מווילנה אומר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" זכותו תגן עלינו אומר שהיא באמת הייתה אִשָּׁה יפה ולא כמו אסתר שהייתה ירקרוקת רק 'חוט של חסד' היה משוך עליה!

 אבל אצל שרה אימנו היא באמת הייתה יפה אז אמרנו, איך יכול להיות שהתורה משבחת את יופייהן של האימהות? הלא כתוב: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל) 

אומר הגאון מווילנה אצל אִשָּׁה שהיא צדיקה "הַיֹּפִי" הוא השלמה "הַיֹּפִי" החיצוני הוא השלמה ליופי הרוחני אז "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" זה נאמר על אִשָּׁה שהיא סָרַת טָעַם כמו שכתוב: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב) מי שהיא יָפָה אבל היא סָרַת טָעַם אצלה זה "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" אבל מי שהיא צדיקה אז הוא אומר ככה "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" זה על ה: סָרַת טָעַם אבל "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" במה היא "תִתְהַלָּל"? ביופייה אתה יכול להלל אותה ביופייה, למה? כי היא "יִרְאַת ה'" כי היא צנועה אז אם היא מוצנעת בלאו הכי אפשר להגיד. 

***

נשאלת השאלה, הרי כתוב בגמרא כתוב ש: 'דירה נאה אִשָּׁה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם!' אז מי שקורא את זה בפשט מבין שזה טוב, זה מרחיב את הדעת וכולי 

אבל המהרש"א כותב מה פתאום?! גם כשאתה מתבונן אחר כך בפשט של הגמרא אתה רואה שזה לא הכוונה כשאתה קורא את זה עם רש"י הכוונה שזה לכיוון היצר הרע לא לכיוון הקדושה זה מרחיב את דעתו 

והרי מה כתוב? כתוב בפרקי אבות: 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע' (אבות ה, יט). 

אז המהרש"א כותב: 'ששלושת הדברים האלה זה שייך ל; בִּלְעָם! 

מהם שלושת הדברים? 

'עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע? תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כא): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (אבות ה, יט). 

מה זה "יֵשׁ"? שי עולמות. למה דווקא שי עולמות? כי הבעל עם האִשָּׁה זה 620. שי עולמות לכל אחד זה 620. זה כמניין כתר. זה ה-613 התרי״ג פלוס שבע מצוות דרבנן. אז יוצא שהם יורשים, שי עולמות כל אחד מהם. 

'אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת; אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ"' כך מובא בפרקי אבות (שם). 

אז יש לנו את העין טובה, יש לנו את הרוח נמוכה ואת הנפש השפלה. 

***

דרך אגב, את זה רמז הגאון מווילנה שאלה שתמיד התחבטתי בה, שכתוב ש... כשאברהם אבינו נתן למלאכים, אז כתוב בחז״ל שהוא נתן להם לאכול לשונות בחרדל. שלוש לשונות בחרדל. 

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. מה זה נתן להם שלוש לשונות בחרדל? מה, ואם הם לא אוהבים לאכול לשונות? אני לא אוהב לאכול לשון. נו אז מה אם זה האוכל הכי מובחר? לא אוהב. וחרדל? תביא זחוק, תביא חל. חרדל מה? מה לי ולחרדל? מלאכים בטח לא היו תימנים. נו, אז תמיד אמרתי, מה הקטע הזה? יש פה איזה משהו. מה זה שלוש לשונות בחרדל? 

עד שראיתי את דברי הגאון מווילנה פשוט הפלא ופלא. אומר הגאון מווילנה אם תיקח את המילה 'בחרדל' יש בה במילה הזאת שלוש לשונות לא לשונות מה הכוונה? המילה בחרדל אם תפסק אותה זה אותיות בחרדל תבחר בדל נכון? וזה כנגד מה? תראו איך זה מתאים, איך זה תואם לעניין של מתלמידיו של אברהם אבינו. 

הרי הוא ניסה לחפש, לראות אם המלאכים האלה שייכים להיות תַּלְמִידָיו אז צריך להיות להם, אמרנו שלושה דברים אמרנו 'עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה'. אז הוא נתן להם שלוש לשונות בחרדל אז הוא חיפש אצלם את השלושה דברים האלה אז בחרדל זה בחרדל האם הם אוהבים את העניים? ואז למה זה תואם? ל; 'עַיִן טוֹבָה? שיש להם 'עַיִן טוֹבָה'? לתת? 

אם אתה הופך את הבחרדל לכיוון שני, את האותיות יוצא לך חרד לב חרד לב מה יוצא? יראת שמים זה כנגד 'וְרוּחַ נְמוּכָה' אדם שהוא עניו. 

אם אתה הופך את האותיות לכיוון השני יש לך חדל רב הסתפקות במועט וזה תואם ל; 'וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה' אז הוא נתן להם שלוש לשונות בחרדל, בתוך המילה בחרדל הוא חיפש את שלושת הדברים האלה, זו הפואנטה זו הנקודה 

כל כך שמחתי שראיתי את החידוש הזה למה לא הסתדר לי שלוש לשונות בחרדל עם הטעם בלשון אז עכשיו זה יושב מצוין אבל יש לנו גושפנקה שלה גאון מוילנא ישתבח שמו בורא עולם איי איי איי איי איי 

***

אם כן רבותיי נחזור לענייננו אז אמרנו שאם כן יש לנו מזה קושייה אם המהרש"א כותב שבעצם הדברים הללו שמרחיבים דעתו של אדם הם ההפך רצון השם זה שייך ל; תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם כי אתה אומר 'דירה נאה, כלים נאים, אִשָּׁה נאה, מרחיבים דעתו של האדם' אז זה נקרא 'וְנֶפֶשׁ רְחָבָה' אז זה שלילי לפי זה יוצא 

אבל האמת היא שיש הבדל כי שם כתוב 'וְנֶפֶשׁ רְחָבָה' ופה 'מרחיבים דעתו של האדם' לא את הנפש אלא את דעתו אבל כך כותב המהרש"א מי אני שנתווכח איתו?! הוא יודע מה הוא אומר, אה ישתבח שמו אז איך זה מסתדר? איך זה מסתדר רבותיי? 

***

אם כן בואו נראה אנחנו רואים בכמה וכמה מקומות שחז״ל לא שוללים את היופי אדרבא! הם מדברים בשבח היופי לדוגמה כתוב: 'רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם!' (פרקי אבות ו, ח)

אז הדבר הראשון שהוא אומר זה 'הַנּוֹי' מה זה נוי? נוי זה יופי, רק זה הדרגה הנמוכה כשאומרים נאה זה איך אומרים? הדרגה הנמוכה ביופי, אבל זה יופי אז אתה רואה שיש בזה עניין, זה 'נָאֶה לַצַּדִּיקִים'. 

בגמרא במסכת תענית כתוב שם על ט"ו באב (סוף תענית שם) כתוב... 

***

לצערנו הרב לקחו את היום הזה ועשו אותו "יום האהבה" השם ירחם! יום קדוש כזה זה אהבה מה שדיברנו בהרצאה הקודמת, אהבה אמיתית אהבה, לא תאווה תאווה זה כוח הנטילה, אהבה זה כוח הנתינה אז היום הזה היה כל כך קדוש שאפילו לא היו צריכים לשים שומרים בפרדסים וביערות לשמור על הצניעות מרוב הקדושה של היום זה היה ברור שהכל הכל בקדושה ובטהרה

***

 אז בואו תראו מה כתוב פה כתוב שם במשנה: 'וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). וְאוֹמֵר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (שם, לא). (תענית ד, ח)

 כביכול סותר את מה שאנחנו אמרנו נכון? 

אבל בואו תראו מה כתוב בגמרא הגמרא אומרת שמי היה אומר מה? אז הוא אומר ככה 'וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים' אז הוא אומר ככה; 

'תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות? 'תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי!' 

מיוחסות שבהן מה היו אומרות? 'תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים!' 

מכוערות שבהם מה היו אומרות? 'קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים' (תענית לא, א) איך אומרים, מה שלא עושה הטבע עושה הצבע... 

אז אנחנו רואים שכל אחת דיברה מאיפה שהיא נמצאת. היפיפיות דיברו על היופי, המיוחסות דיברו על היחוס. אתה רוצה בנים כמו שצריך. והמכוערות אמרו, יש פתרון. אז כל אחת נדבר, איך אומרים, מהרהורי ליבו. 

אבל אתה רואה שהגמרא אומרת שיפיפיות היו אומרות; 'אין אִשָּׁה אלא ליופי!'. 

אצל שרה אימנו אנחנו רואים שרש״י כותב; 'בת עשרים כבת שבע ליופי!' (בראשית כג, א). 

אנחנו רואים שבסוכה יש עניין לעשות נוי סוכה, לייפות את הסוכה. מה, אי אפשר לעשות סוכה בלי לייפות אותה? לא, יש עניין. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) יש עניין לנאות. "וְאַנְוֵהוּ" מלשון להתנאות. 

אז כל זמן, כמו שאמרנו, שהיופי הוא נועד לקדושה, נועד לצניעות, אז בוודאי שהוא מעלה. אבל אם חלילה וחס משתמשים בו לדברים שהם ההפך הקדושה, אז על זה נאמר, "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם". 

***

מעניין שהגמרא מספרת, אולי נגיד עוד חז"ל, ממסכת כתובות. לא, היות וכבר אמרתי בואו נתחיל עם זה. הגמרא מספרת על אשתו של אבא חילקיה, נכדו של חוני המעגל. שהיא הייתה יוצאת לקראתו שני מילים, זה שתי קילומטר בערך, יוצאת לקבל את פניו מקושטת. למה היא צריכה לצאת לקבל את פניו? שני מילים? שני קילומטר הולכת ברגל, לא באוטובוס. מקושטת. למה? איך אומרים? שלא יסתכל על מישהי אחרת, אה? מי אבא חילקיה? "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה) מה יש לך לצאת לקבל את פניו? ובזמן הגמרא, כל הנשים צנועות ביותר. 

מסר לדורות. את רוצה לשמור על בעלך? כשהוא מגיע הביתה, צריך להיות מקושטת. יש נשים, אתה רואה אותה מתקשרת לבעלה כל כמה זמן; 'איפה אתה? מה אתה עושה? לאן הלכת? מאיפה באת?' 

למה? היא חוששת. היא רוצה לשמור עליו דרך הטלפון. את רוצה לשמור עליו? כשהוא מגיע הביתה, קודם כול מקושטת. שלא יעשה 'מצא את ההבדלים...' למה? כי הוא נמצא, אם הוא לא תלמיד חכם, הוא לא יושב בכולל. והוא אחת שעובד. הוא מסתובב ברחובות. אז ברחובות כל הנשים שומרות על עצמן מבחינת התנאות. אבל אם הוא מגיע הביתה ורואה אותך עם חלוק משנת תרפפ"ו, וכל הראש אקליפסים, אבו חגלה, והפנים עם משחה לבנה נגד הפצחים של האינדיאנים, בקיצור מפחידה. 

וכשהוא הולך לעבודה, אז יש שם איזו מזכירה שאומרת לו; 'תרצה אולי לשתות קוס קפה?' 

הוא אומר לה; 'כן'. 

'שתיים סוכר?' כל פעם היא שואלת אותו את השאלה. 

הוא שואל את עצמו; 'מתי אשתי שאלה אותי פעם אחרונה שתיים סוכר?' 

'על איזה שתיים סוכר? תמזוג לשנינו' היא אומרת לו.... 

את רוצה לשמור על הצדיק שלך? אז תשמרי, ככה שומרים. לא בזה שאת מתקשרת לשאול; 'איפה הוא נמצא? מה הוא עושה?'...' 

אז אִשָּׁה צריכה להתייפות ולהתנאות לבעלה, ודווקא כשהיא יוצאת החוצה היא צריכה להיות כמה שיותר צנועה, לא להתבלט, לא למשוך תשומת לב. 

***

מה השאלה? שלא לדבר על ההתנהגות עצמה ביום-יום בין בני הזוג. בעל נכנס הביתה, אתה רואה איך שהוא נכנס, מה הוא אומר? 'איזה יום היה לי היום... וואי וואי וואי. אני גמור...' 

מה שאתה אומר לו? 'למה אני בטח שיחקתי?'... בקיצור, מה שניהם מחפשים? צומי. אצלנו בראש העין משפחת צומעי. כמה זה היה נחמד אם זה היה הפוך? הבעל היה נכנס הביתה 

ואומר לאשתו; 'וואי וואי וואי וואי. איך את נראית תשושה. אני אמזוג...' והולך למשהו לשתות, 

'ממי?' היא הייתה אומרת לו; 'חס ושלום. מה פתאום שאתה תמזוג לי? אני אמזוג לך...' 

תאמינו לי, אפילו אם היו מתווכחים ורבים מי ימזוג למי, כמה זה נחמד כשמתווכחים מי ימזוג למי ולא להפך. זה משפט אחד שבעל נכנס. 

יש עוד משפט שהוא נכנס ככה, קלאסי. איך שהוא נכנס, הוא אומר;' יש משהו לאכול?...' 

איזה משפט מרגיז זה? מה אתה שואל? הרי כל יום אשתך מכינה לך לאכול. אז אם היא מכינה כל יום, מה אתה שואל? ואם היא לא מכינה לך, אז מה אתה שואל? זה מרגיז.

 ואז היא אומרת לו; 'בטח שהכנתי לך לאכול. אתה רוצה שאני אחמם לך?' 

'כן, תחממי'. 

'תגיד, אתה באמת אוהב את כל מה שהיא מכינה אוכל? יש מאכלים שאתה לא כל כך אוהב, נכון? אז למה אתה לא ככה עושה פטרול במטבח? תבדוק לפני כן אם זה משהו שאתה אוהב או לא. אם זה משהו שאתה אוהב, תגיד 'כן'. ואם לא, אז תגיד; 'אל תשאלי, הייתי עם, זה חבר שלי מהעבודה, הכריח אותי לאכול. אמרתי לו, אשתי מכינה אוכל, אני לא אוכל, אני חייב לאכול בבית...' 

***

אתם יודעים, כתוב 'הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' מה יותר גדול, האמת או השלום? אה? השלום. כתוב; 'לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם' (עוקצין ג, יב) האמת, זה חותמו של הקדוש ברוך הוא, אבל כאן בעולם הזה צריך את השלום. ואת זה לימד אותנו הקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו. איך? 

שאצל אברהם ושרה, אז הוא לא אמר לאברהם מה ששרה אמרה; "וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב). 

וגם אהרן הכהן, אהרן הכהן כשהיה עושה שלום בין אנשים, אז מה כתוב, מה הוא היה אומר? היה משנה מפני השלום. מה היה אומר? הוא אמר; 'אתה יודע, החבר שלך, זה שרבת איתו והתווכחתי מזה, מבקש ממני שאני אבוא להתנצל בשמו, לא נעים לו ממך, מה אני אגיד לך, הוא חושש שלא תמחל לו וזה. אז הוא שלח אותי, אמר שהוא מבקש שמפני, מפאת כבודי תמחל לו!'. 

ואז אותו יהודי אומר; 'אהרן הכהן, אני יכול להגיד לו, לא?! מחול!'. 

ואז אהרן הכהן היה אומר לו; 'תשמע, אבל הוא ביקש עוד בקשה, אם אפשר. הוא כל כך מצטער על מה שהוא עשה, אז הוא ביקש שכשתפגוש אותו, שלא תזכיר לו עוונות ראשונים. אליפת מת, נגמר. לא היה, תמחק מהפרוטוקול. תעשה reset. ישתבח שמו!'. 

אותו דבר הוא היה אומר לשני. בלאו הכי היו נפגשים בדרך, מחבקים אחד את השני; 'מה שלומך? מה נשמע?' 

לא מזכירים מה היה. מתקדמים קדימה. 

***

אתם יודעים, פעם היה לי קצת יותר זמן, אז הייתי עושה שלום בית בין בני זוגות. בין בני זוג. איי, איי, איי. היה איזה זוג, עבדתי עליהם שעות. שעות, שעות, שעות, שעות. עד שהגענו, איך אומרים, לעמק השווה. סגרנו? סגרנו. 

'אתה מוחל לה?'

 – 'מוחל לה. אפילו שהיא עשתה לי...' 

עוד פעם, של מה אתה פותח מחדש? נגמר. אמרת 'מוחל!' זה מוחל. נגמר. לא מזכירים, נגמר. איי, איי, איי. 

***

אנחנו אומרים, לפני שהולכים לישון; 'הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי!' (חוץ מאשתי) בסוגריים. חוץ מבעלי, בסוגריים. – 'לא! הוא הגזים. הגזים, היום הגזים...' 

יש כאלה אומרים לך, תשמע, אני לא אומר את זה בכוונה. לא, אני לא אשמע, אני אשקר את הקדוש ברוך הוא?! אני לא מוחל. השם ירחם. אתה רוצה שימחלו לך גם? אז תמחל. אתה גם כן לא מגיע לך שימחלו לך. אז תמחל למי שלא מגיע לו, וימחלו גם לך שלא מגיע לך. זה המרשם 'מידה כנגד מידה'. 

נכון. מידה כנגד מידה. זה ראשי תיבות מכ"ם. רדאר. 

***

אם כן, צריך לדעת שיש כלל. האִשָּׁה לא שוכחת. גבר לא זוכר. תיקחו גבר, תשאלו אותו; 'בני כמה ילדים שלך?' הוא לא זוכר. לא מדבר על תאריך לידה. זה בכלל, על מאן דכר שמיה. 

אִשָּׁה, אשת הבא שלי מולד, זוכרת הכל. פרטי פרטים. לא יאומן כי יסופר. היא יכולה להזכיר לבעלה ויכוח מלפני 25 שנה, שהוא עמד ליד המקרר במטבח ואמר על אבא שלה ככה וככה, 

ואז הוא אומר לו; 'מה פתאום? אני לא זוכר דבר כזה'. 

הוא אומר לו; 'אתה תגיד לי לא? אתה עוד היית עם החולצה האדומה...' חחח. חחח. חחח. היא זוכרת הכל. יואו. מדהים! 

אבל צריך לזכור, שזה שהיא זוכרת הכל זה מסוכן, למה? כשהיא לא תעבור על "וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) אם את זוכרת. צריך לדאוג לשכוח את מה שלא צריך. אם כבר נמחק מהפרוטוקול, אמרנו; 'מחילה, סליחה!' צריך למחוק, לא לזכור. 

***

אתם יודעים, אם גבר הולך לחנות נעליים, הוא הולך לחנות נעליים, חוץ מכבוד המקום לכבודכם. אם הוא הולך לשתי חנויות, משהו אצלו חשוד. איזה מין דבר זה? גבר נכנס לחנות נעליים; 'שלום, אני מידה 43...' הוציאו לו חמש זוגות נעליים, לקחה אחד, הלך הביתה. זהו. 

אִשָּׁה, נעליים, הולכת את כל רחוב נווה שאנן, הלוך, חזור, הלוך, חזור, הלוך, חזור, חזרה לרכב, אמרה; 'לא מצאתי כלום!'. 

'מה, לא מצאת כלום?! כל החנויות האלה ולא מצאת כלום? למה? 'בינה יתרה...' היא רוצה נעל שאפילו היצרנים לא חשבו עליה. ישתבח שמו לעד. 

יש אירוע משפחתי. אתה רואה אותה פותחת את כל הדלתות של הארונות, עוברת מחדר לחדר, מסתכלת על כל הדלתות, אומרת לו; 'אין לי מה ללבוש!'. 

אומרת לו; 'תגידי את זה, עושה צחוק, ואין לך מה ללבוש. כל הארונות פה זה שלך. אני בקושי יש לי איזה ארבע-חמש חליפות. זה הכל שלך!'.

 היא אומרת לו; 'אתה לא מבין. בחליפה הזאת הייתי בבר-מצווה של דוד. בבגד הזה הייתי בחתונה של יוסף...' בקיצור, היא עוברת, היא זוכרת מה היא לבשה בכל אירוע? וואי, וואי, וואי, וואי. 

אה? אתה זוכר מתי לבשת משהו? אתה לא זוכר כלום. לא זוכר. היא זוכרת. ישתבח שמו לעד. 

***

אז אמרנו, אתה נכנס הביתה ושואל; 'מה יש לאכול?'. עכשיו היא כבר חיממה לך את האוכל. אתה רואה את היהודי, פתאום נהיה תלמיד חכם אחר שבא מהעבודה, תפס את הספר גמרא, ואשתו קוראה לו, אומרת לו, מהפינת אוכל, אומרת לו; 'בוא, האוכל מוכן, הגשתי לשולחן'. 

מה הוא אומר לה? 'עוד רגע...' 

הרב משה פיינשטיין "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" מגדולי הפוסקים בארצות הברית, הוא כתב שמי שאומר כך, אז הוא מונה את אשתו. מונה מלשון צער. הוא מצער את אשתו. מה זה 'עוד רגע' ?! סגור את הגמרא ולך תלמד, ולך תאכל. אתה ביקשת שיתחמם לך את האוכל? נו, אז סגור הכל ותראה חשיבות למה שהיא עשתה. מה זה 'עוד רגע'?! 

הרי כשהיא הכינה את האוכל, היא לא הכינה בשביל עצמה. אתה מכיר אִשָּׁה שמכינה לעצמה אוכל? אין דבר כזה, אִשָּׁה לא מכינה לעצמה אוכל. אין לה זמן. היא רק טועמת "על הדרך". אבל כשהיא מכינה את האוכל, היא אומרת; 'היום אני אפתיע את בעלי, אני אעשה לו ככה, היום אני אעשה לילדים ככה...!' מי נמצא בראש שלה? אתה והילדים. אז היא עשתה את זה לכבודך? אז תראה, אמפתיה, הלו עזוב הכל יושב לאכול. מה אתה רוצה, לאכול את זה כשזה קר? ואז תגיד שזה טפל?! 

טוב, הוא יושב לאכול. הוא אוכל ופתאום הוא רואה את אשתו מתקרבת לשולחן, נעמדת לידו והיא שואלת אותו; 'מלוח? חריף?' למה היא שואלת? אני רוצה לקבל קומפלימנט. 

אבל היהודי שלנו מקיים את ההלכה; 'אין משיחין בשעת הסעודה' לא מדבר. תשחרר משהו! תפרגן! יש כאלה שאם הוא כבר "מפרגן" במרכאות, מה הוא אומר לה? – 'מה קרה? נשפך לך כל המלח?!..'. 

ואם הוא רוצה להיות מזוויע, אז הוא אומר לה; 'תראי, עם כל הכבוד שאת משתדלת ועושה, אבל המרק של אימא שלי, בחיים שלך לא תגיעי...' 

רחמאללה, זה לשים לה, איך אומרים, כדור בראש. מה אתה עושה? לא, הוא אמיתי. אני אמיתי. מי ביקש ממך להיות אמיתי?! מי ביקש ממך? איי, איי, איי, איי, הוא אמיתי. 

***

אתם יודעים, יש את הבעל השקרן שמגיע הביתה עם פרחים. איזה בעל שקרן. איך שהוא נכנס הביתה, מביא לאשתו את הזר פרחים, ומה הוא אומר לה? הוא אומר לה; 'את יודעת, נשמה! כשעברתי בדרך ראיתי את המוכר פרחים עם כל הפרחים שם, איך שראיתי את הפרח הזה, את רואה את הפרח הזה פה בזר? איך שראיתי את הפרח הזה, נזכרתי בך...!' 

לא שקרן. סופר שקרן. נו, אבל אשתו אוהבת את זה? מתאים לה? מתאים לה. מה, היא לא יודעת שהוא עכשיו מחריט? בטח שהיא יודעת שהוא מחריט. 

אבל יש את הבעל האמיתי. זה אותו אחת שבא עם הזר פרחים, שם לה על השולחן ואומר לה; 'קחי, שלא תגידי שלא הבאתי, לא מביא, לא מביא. הנה, קיבלת, יאללה...' 

מי עדיף? שניהם הביאו פרחים. 

ועוד זה האמיתי, כשהוא בא אחר כך לשלום בית אצל הרב, הוא אומר לה; 'כבוד הרב, תשאל אותה אם אני לא מביא לזר פרחים כל יום שישי...' 

כן, השאלה איך? יש בעל, חסכן, במקום להביא כל יום שישי, מביא לה פעם בשנה, חצית. דואג שיהיה לעבודה גם להשקות. 

***

אז נחזור לאור עם המלח במרק. היה איזה מישהו שאמר לי פעם; 'כבוד הרב! איך אתה רוצה שאני אגיד לה שהאוכל טעים אם היא עושה לי אוכל מלוח?!' 

אמרתי לו; 'תקשיב טוב! זה שהיא עושה לך אוכל מלוח זה הכל בגללך. אם אתה היית קצת משקיע, היה לך אוכל טעים מאוד...'

 הוא אומר; 'לא יודעת לבשל!'. 

***

זה מזכיר לי בדיחה. היה איזה אחת בעל הרב. אמר לו; 'כבוד הרב! אני כבר לא מסוגל יותר. די. אשתי גמרה עליי. תשמע, היא לא נקייה, היא לא מסודרת. אי אפשר לחיות, אי אפשר לחיות בבית הזה. די, די, אי אפשר. זה לא שייך בכלל. די!'. 

אז הרב אומר לו; 'אתה רוצה לפתור את הבעיה?' 

הוא אומר לו; 'אתה חושב שיש פתרון לדבר כזה? לא סדר, לא ניקיון, כלום, כלום, כלום, כלום'. 

אמר לו; 'תשמע לי, אתה רוצה לפתור את הבעיה?' 

הוא אומר לו; 'אני לא מאמין שיש פתרון, אבל אם יש לרב פתרון, לך עוד'. 

הוא אומר לו; 'תשמע, לך תקנה עז, תכניס את העז הביתה'. 

הוא אומר לו; 'ומה?' 

הוא אומר; 'אל תשאל תשאל אותה'. 

אמרת לי, מה אני אומר זה מה עושים? 

אמר; 'אין בעיה!'. הלך, קנה עז, הלך הביתה. עובר שבוע, עובר שבועיים, 

הרב אומר; 'בוא'נה, ההוא לא חזר אליי מאז, מעניין מה קורה איתו?' עובר עוד כמה ימים, פגש אותו במקווה. אז הרב שואל אותו; 'מה קורה איתך?' 

הוא אומר לו; 'ברוך השם, ישתבח שמו לעד!' 

הוא אומר לו, מה? 

הוא אומר לו, ברוך השם, הכל בסדר. 

מה, שלום בית, הכל טוב? 

הוא אומר, ישתבח שמו. 

הוא אומר, מה קורה עם עז? 

הוא אומר, הכל בסדר. 

מה זה הכל בסדר? איפה העז? 

הוא אומר, העז בבית. 

הוא אומר לו, מאז? למעלה משבועיים העז בתוך הבית? 

הוא אומר לו, מה, הייתי אמור להוציא אותה? אני לא ידעתי, הייתי אמור להוציא אותה? 

הוא אומר, מה, אני לא מבין, העז אצלך בבית כבר למעלה משבועיים? מה, ומה עם הריח? 

הוא אומר, זה בסדר, העז התרגלה... אז המצב שלנו בסדר, ישתבח שמו, אה, לעומתו. מצב טוב, ישתבח שמו. 

***

אז אומר לי אותו אחד לגבי המלוח, אומר לי, כבוד הרב, מה, בעיה קשה, היא לא יודעת לבשל. 

אמרתי לו, זה בגללך. אתה לא יודע לפרגן. 

הוא אומר לי, אם אני אפרגן מה זה יעזור? היא לא יודעת לבשל. 

אמרתי לו, תקשיב טוב. אתה תבוא הביתה. נגיד הכינה לך מרק תימני. תאכל את המרק, איך אומרים, תאכל אותה, ותוך כדי כך שאתה אוכל אותה, אז תגיד לה ככה. את יודעת? מזמן לא טעמתי מרק כזה. משהו משהו. 

אומר לי אתה עושה צחוק? מדוע? אם אני אגיד לה ככה או שהיא תעשה לי אותו דבר או שהיא תוסיף לי עוד במלח, אז מה עשינו? 

אמרתי לו אל תדאג זה לא נגמר פה. 

אמרתי לו בערב, באותו ערב, תגיד לה את יודעת שמה? הטעם של המרק של הצהריים עדיין בפה שלי! 

הוא אומר לי, וואו, וואו, מה יחכה לי יום למחרת? 

אמרתי לו, תקשיב טוב. ברגע שאתה תתחיל לפרגן לאשתך, אשתך תבין שאתה מעריך את מה שהיא עושה, ואז היא תתחיל להשקיע. עד עכשיו היא לא השקיעה כי מילה הכי תטבח, לא מדבר מילה ולא אכפת לך מכלום, למה שהיא תשקיע בך בכלל? אבל כשאתה תתחיל להשקיע בפרגון, אז אתה תראה אותה פתאום פוגשת את השכנה 

ואומרת לה, תגידי, איך את עושה את המרק ירקות שלך? ואת השכנה האחרת, תגידי, איך את עושה את החמין שלך? תוך תקופה קצרה אתה תאכל את כל המאכלים של כל השכנות. יתקבל את כל התפריטים. אם צריך להגיע לרוץ סירקיס הביתה, היא תגיע בשביל לעשות לך עוגות. או עוגות. תלוי אם זה עם סוכר או עם סוכר. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. אז צריך לדעת לפרגן. צריך להתאמן. להתרגל. 

***

והאמת היא, לפני שהתחתנו, כל הזמן פרגמנו, נכון? מה קרה אחרי החתונה אנחנו כבר לא מפרגנים. נהיינו אמיתיים. זהו, כבשנו את היעד. המטרה נכבשה. עכשיו אפשר לחזור לנורמל. להיות אמיתי. מי ביקש ממך להיות אמיתי? תהיה כמו שלפני שהיית, לפני שהתחתנת. לפני שהתחתנת, לפני שהיית לאיש. אה? כמה ידעת לדבר ולפרגן? 

אתם יודעים, כתוב, על התורה שנקראת "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) אל תקרא "מוֹרָשָׁה" – 'אלא מאורסה!' למה דימו את זה לאירוסין ולא לנישואין? נישואין זה קשר הרבה יותר חזק מאירוסין. אתם יודעים למה? 

את זה שמעתי, את החידוש הזה שמעתי מהרב צדוק של תלמונד. הוא אמר דבר נפלא. הוא אמר, אתם יודעים, שבזמן האירוסין זה הזמן הכי מרגש בין בני הזוג. כמה הם מדברים בטלפון בלי סוף. בואו, בואו, בואו, בואו, בואו, שעות. על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה? ולא נמאס. וכל הזמן חידושים ודיבורים, וזה לא נגמר. שעות על גבי שעות בזמן הארוסין. וזה כל כך, אתה, איזה הרגשה נפלאה. אתה מדבר עם המאורסת. 

אחרי החתונה, אדום שתיקה. לא מדבר. 'וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ...' (אבות א, ה) 

אם היא מדברת מה שאומר לה הטוב, תכלס. שורה אחרונה, מה את רוצה? תצנזרי. 

מה קרה? התחתנו, גמרנו. אין צורך, אין טעם עכשיו להרבות בדיבורים. אנחנו כבר קולטים את הראש אחד עם השני, בעיניים כבר אנחנו קולטים. כשכתוב 'וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה' לא כתוב לא לדבר עם האִשָּׁה. כתוב לא להרבות. אבל מה שצריך, צריך. ואִשָּׁה צריכה את הפרגון. אם היא לא תקבל את זה ממך, אז ממי היא תקבל?!

הבעיה שאנחנו התרגלנו לקבל מאז שאנחנו ילדים, כל הזמן קיבלנו מאמא. מאבא. כל הזמן קיבלנו. אז בדרך כלל, הורים טובים מחנכים את הילדים לתת. אבל בתכלס אנחנו רגילים לקבל. עד החתונה כל הזמן קיבלנו מההורים. 

מה הטעות? שעכשיו אחרי החתונה אומרים, טוב, עכשיו נקבל מהאִשָּׁה. בדיוק הפוך. ברגע שמתחננים צריך לתת לאִשָּׁה. התחתנו בשביל לתת לאִשָּׁה והאִשָּׁה לבעל. כל סיבת החיבור שלנו זה הנתינה, זה האהבה. לתת. אבל אנחנו מצפים לקבל. למה? כי עד עכשיו קיבלנו. אז אם לא חינכנו את עצמנו כמו שצריך לתת עוד לפני הנישואים, יש לנו בעיה קשה ביותר. 

מצד שני, יש נשים שלא יודעות לקבל. גם כשהן מקבלות, הן יכולות להרוס הכול. יש כאלה שיודעות להודות. אבל יש כאלה בתגובה אחת קטנה יכולה לעשות נזק של שנים. הבעל קנה לה טבעת. מסתכלת על הטבעת, מה אומרת לו? זהו. מידה אחת, גמרה כל. זהו. אִשָּׁה אחרת קיבלה טבעת, 

מה היא אומרת לו? כמה פעמים הסברתי לך שהטעם שלי והטעם שלך זה לא אותו דבר. בשביל מה אתה קונה? תן לי את הכסף, אני אקנה. מה אתם אומרים לו? אני אקנה לה. 

אִשָּׁה אחרת מקבלת טבעת, מה היא אומרת לו? זה לא חוכמה שאתה אתמול תריב איתי והיום תבוא לפייס אותי. תאמין לי שאני מעדיפה שלא תריבו איתי ולא תצטרך לפייס אותי, בסדר? ממש נתנה לו חשק להמשיך לקנות. 

יש אִשָּׁה אחרת, קיבלה טבעת, מה היא אומרת לו? אויש, לא היית צריך. זהו, מאז הוא כבר לא צריך. 

אִשָּׁה אחרת קיבלה טבעת. אומרת לו, מה עשית שאתה פתאום רוצה לפצות אותי? 

אִשָּׁה אחרת קיבלה טבעת. אומרת לו, כמה זה יעלה לי? 

אִשָּׁה אחרת קיבלה טבעת. איפה קנית את זה? 

אומר לה, למה? 

לא, אם אני ארצה להחליף. היא כבר התחילה יפה, הרסה הכול. 

***

אז אמרה לי פעם מישהי, אמרה לי, כבוד הרב, תגיד, ואם באמת הוא הביא טבעת מגעילה ככה, טבעת מגושמת, בומבילה, מה אתה רוצה שאני אגיד לו? אין לו טעם בגרוש? למה הוא לא לוקח אותי איתו? שאני אבחר. 

אמרתי לה, טעות ראשונה שיש לך זה שאת לא מסתכלת על עצם הנתינה. זה שהוא לא מבין בטבעות את צודקת מאה אחוז (100%). אבל זה שהוא הביא לך, זה כבר א', ב'. זה אהבה. זה נתינה. מה, את רוצה למנוע את האהבה שלו? עכשיו, מה תעשי? באותו יום שימי את הטבעת המגעילה הזאת על היד. ואיך אומרים? תפרגני לו. תגידי, איזה יופי שקנית לי ים, ממש יפה וכולי. 

בערב שימי את הטבעת במגירה. ואל תוציא אותה משם לעד ולעולמי עולמים. את חושבת שהוא ישים לב? בעל לא שם לב לזה. עם הטבעת, בלי הטבעת. הוא יודע שהוא קנה, יצא ידי חובה 'בדיל ויעבור...' נגמר. 

תשאלי אותו עוד כמה שנים, אם הוא זוכר שקנה לך כזאת טבעת? הוא לא זוכר בכלל. עכשיו, בהזדמנות, כשאת עוברת ליד חנות של טבעות, תתעכבי ליד החלון ראווה ותשאלי אותו, תשאלי אותו, תתייעצי איתו, תגידי לו, מה אתה אומר, אבי? מה אתה אומר על הטבעת הזאת? איך היא נראית לך? נכון שהיא יפה, נכון? זהו, נתת לו חומר למחשבה ליום ההולדת הבא. בלי להגיד לו. 

אבל יש כאלה שאומרים, אבי, אתה רואה? זה טבעת. לא הטבעת שקנית לי. זו אִשָּׁה אמיתית. 

***

אתם חושבים שכל העניין הזה של אמיתי שקרן זה בא סתם? רבותיי, זו גמרא. הגמרא במסכת כתובות אומרת; 'תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה?' 

אה? אז בדרך כלל אנחנו מבינים מה זה כיצד מרקדין? מרקדין פיזית. מה רש"י כותב? 'מה אומרים לפניה?' 

אז יש דעה שאומרת שבאמת תוך כדי ריקוד אומרים. אני שאלתי איך יכול להיות? מה, גברים רוקדים בצד של הכלה? מה הולך פה? על מה מדובר? אז זה לא כמו שמובן פה. תכף נסביר. אז 'כיצד מרקדין לפני הכלה? 

'בית שמאי אומרים; 'כלה כמות שהיא' מה זה כמות שהיא? אומר רש"י; 'לפי יופייה וחשיבותה מקלסין אותה!' 

השאלה מה קורה כשהיא מכוערת? מה עושים אז? תכף נראה... 

'בית הילל אומרים; 'כלה נאה וחסודה' מה זה נאה? אמרנו נאה זה המינימום ביופי. מה זה חסודה? אז יש דעה שאומרת שחסודה זה שעושה חסדים. אבל רש"י מה כותב פה? 'חסודה חוט של חסד משוך עליה!' 

זה כמו שאמרנו בהתחלה. מה אמר אברהם לשרי אשתו? "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" ועל זה אומר הגאון מוילנה: שהיא לא כמו אסתר של חוט של חסד היה משוך עליה. זאת אומרת, כשאומרים 'וחסודה' הכוונה שהיא באמת לא יפה. רק כי יש לה חוט של חסד. איך אומרים? היא לא דוחה. 

***

אתם יודעים שכתוב מפורש, כתוב; 'חן אִשָּׁה על בעלה!' הקדוש ברוך הוא נתן כמו מיגנוט בין האִשָּׁה לבעל. אתה, אדם הולך ברחוב, רואה גבר גבוה, אִשָּׁה נמוכה, או להפך, גבר נאה, אִשָּׁה מכוערת, גבר מכוער, אִשָּׁה יפה, ואתה רואה בן אדם שואל את עצמו, מה הוא מצא בו? מה היא מצאה בו?! הם מצאו מה שצריך למצוא, אל תדאג. 'חן אִשָּׁה על בעלה!' הקדוש ברוך הוא עשה מיגנוט בין בני הזוג, שהם ימוגנטו. אתה לא יכול להבין את זה. זה משהו פנימי, זה לא חיצוני. 

אבל אִשָּׁה צריכה לדאוג, וגם הבעל צריך לדאוג, שימו לב, שהמיגנוט הזאת, היות שיש לך חלק, המגנט מורכב משני דברים שמתמגנטים אחד לשני. זה נקרא שני קטבים. אבל אם אתה הופך את אחד הקטבים, במקום מיגנוט הופך להיות דחייה. אז צריך לשים לב, לא לגרום דחייה לבן הזוג. ואנשים בהתנהגות היומיומית שלהם יכולים לעשות דחייה במקום מיגנוט. 

***

אז בעצם בית הלל אומרים, מה צריך להגיד לה? 'כלה נאה וחסודה!' 

אז על זה אומרת הגמרא; 'אמרו להם בית שמאי לבית הלל; 'הרי שהייתה חיגרת או סומא...'

 נו, מה נעשה עכשיו אם יש בעיה שהיא עכשיו חיגרת, צולעת או סומא? מה תגיד לה? 'כלה נאה וחסודה?' 

סליחה לפני כן, בית שמאי, כשהם אומרים להם; 'הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'?! והתורה אמרה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) אפשר לשקר? 

על זה עונים להם בית הלל? שימו לב. 'אמרו להם בית הלל לבית שמאי; 'לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו? או יגננו בעיניו?! הוי אומר, ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים, לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות!'. 

יש הלכה שאומרת שאם עכשיו אדם קנה משהו נגיד בשוק, קנה בחנות ועלה לו 200 שקל והבגד הזה נמכר במקום אחר נגיד בשוק ב-50 שקל. אותו בגד, אותו דבר בדיוק. אז אם הוא קנה ב-200 שקל, 

אסור לך להגיד לו; 'מה עשית? 200 שקל. ב-50 שקל מוכרים את זה בשוק. מה קרה לך? למה לא אמרת לי? למה לא הייתי...' 

כתוב שזה אסור לעשות את זה. זה הלכה, אתה מצער אותו. אתה מונה אותו. 

אם הוא עדיין לא קנה, אז יש לך מצווה להגיד לו, תשמע, יש את זה בחמישים שקל, אותו בגד בדיוק, אתה חוסך 150 שקל. זה לפני. אבל אחרי? תפרגן, איזה יופי! פשש, איפה השגת מחיר כזה? תפרגן! 

אז בלאו הכי, אם 'חן אִשָּׁה על בעלה!' הרי לפני שהוא התחתן איתה הוא היה צריך לראות אותה, אז הוא יודע בדיוק מה הסחורה שיש לו. אם הוא יודע מה הסחורה שיש לו, מה שייך להגיד 'אִשָּׁה כמו שהיא?!' תגיד, 'כלה נאה וחסודה!' עובדה שהוא רצה אותה, הוא התחתן איתה. 

התוספות כותבים פה; 'ואם יש בה מום, ישתקו ולא ישבחוה!' אפשר גם לשתוק. אתה לא חייב להגיד. להגיד כמו שהיא, להגיד מה אצלה זה. אתה יכול לשתוק. 

אי נימא, אפשר גם ישבחוה בדבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה, אם הן יפות. אם הן יפות. הרי כתוב; 'שאם עיניה של הכלה יפות, כל גופה אינו צריך בדיקה!' נכון? אבל יש בזה בעיה. אם אתה תשבח את העיניים או משהו אחר בא, יוצא מציאות שאפשר להבין שבשאר יש גנאי, זה גם כן לא כל כך פשוט. 

אבל בית הלל אומרים ישבחוה לגמרי. וכשמזכירים מה שיש בה לשבח מכלל נשאר לגנאי, כמו שאמרתי. שאם אתה אומר רק קצת, אז מבינים שהשאר זה גנאי? אז אומרים צריך לשבח לגמרי. 

***

נסיים בבדיחה שהיה איזה אחת שהיה צריך להתחתן, ובחופה, אתם יודעים, אצל האשכנזים, לדוגמה, יש מנהג שהכלה מסתובבת מסביב לחתן, היא מסתובבת שבע פעמים, עם נרות וזה. למה שבע פעמים? כמו חומות יריחו, עד שהוא נופל... 

ויש לזה פסוק. הפסוק אומר: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה לא, כא) אז הכלה ככה מסתובבת מסביב לחתן, 

אז החתן אומר לאבא שלו בלחש, הוא אומר לו, אבא, נראה לי שהכלה קצת צולעת. 

הוא אומר לו, אתה יכול לדבר בקול, היא גם לא שומעת... 

***

אז בלאו הכי צריך לבדוק את העניינים לפני שמתחתנים. מה, זה לא הולך ככה כמו בבדיחות. בדיחות זה, פעם אמרתי שמי שנפגע מבדיחה, סימן שהוא לא הבין אותה. למה? כי בדיחה זה חרטא, אז מה אתה לוקח ברצינות?! 

***

אז נסיים, כמו שאמרנו, צריך לדעת שמובא בפוסקים שאתם ראיתם שבחופה, לפני החופה, הבעל עם האבא שלו והאבא של הכלה נכנסים לתוך הנשים, אה? מרימים לה את הטול, מחזירים לה את הטול. מה זה הדבר הזה? שאלתם את עצמכם פעם איפה זה בא? מה? 

על זה נאמר; 'כיצד מרקדים לפני הכלה?' מה הכוונה? פעם היו עושים חופה לפני הקידושין. הכוונה אירוסין. אירוסין היה לפני. 

אז בבוקר היה הולך החתן עם השושבינים לבית הכלה, תקשיבו טוב, כדי לכסות את ראשה. שהרי מאותו יום היא צריכה כבר לכסות את הראש שלה. אז הוא היה בא, רואה אותה לפני החופה, ומכסה את ראשה. מכאן משתרש המנהג הזה, שאתם רואים באולמות, שאומרים לחתן לקחת, אבא של החתן, אבא של הזה, ללכת לכסות את הראש של הכלה. ובלאו הכל כשהוא היה חוזר, 

תקשיבו טוב, כשהוא היה חוזר משם בבוקר של החופה, אז היו מרקדים, החבר'ה שלו, השושבינים, היו רוקדים איתו, ואז אומרים לו, תוך כדי ריקוד; 'כלה נאה וחסודה!' כי האמת, מאיפה הם מדהימים עם נאה וחסודה? הם ראו אותה? איך אתה אומר 'כלה נאה וחסודה!' ?! מאיפה אתה יודע? 

אלא כשהלכו לכסות את ראשה, אז לכן הם כאילו מפרגנים לו; 'כלה נאה וחסודה!' מכאן זה כל העניין הזה. 

אז אנחנו רואים שכמו שאמרנו, יש עניין ביופי, אבל בצניעות, בקדושה, ואז זה שלמות. השם נזכה את כולנו לשלמות ושלום בית ובכל מעשה שנעשה, אמן כן יהי רצון. חזקים וברוכים.