שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נדבר השבוע על שאלה מאוד מאוד מעניינת,

שאלה למעשה,

וזה קורה הרבה.

אתם יודעים שיש

אחת החומרות לפסח,

זה שיטת המאירי.

המאירי כותב שלצאת ידי חובה במצות בליל הסדר,

זה רק מצות שנאפו בי״ד לאחר חצות.

בי״ד עצמו לאחר חצות. נו, היום הכי לחוץ.

צריכים גם לנוח כדי לערוך את הסדר בלילה עד בשעות המאוחרות,

את כל ההכנות האחרונות,

ויש אברכים באמת שמקפידים לעשות

מצות אחרי חצות.

השאלה שלנו זה לאו דווקא על המקרה הזה,

רק זה יותר שכיח. כיוון שאחרי חצות מכילים את המצות,

אז יש יותר לחץ.

ואחד האברכים המיוחדים, ראובן שניאור, שהוא באמת

עשה את העניין,

הוא החמיר עם חבורה שלמה לעשות מצות אחרי חצות,

עם כל ההידורים והחומרות,

וככה כל בני החבורה הגיעו הביתה עם המצות המיוחדות,

לכאורה במיטב ההידור,

אבל אחרי שהוא אוכל את המצות,

בליל הסדר,

המצות האלה שהוא עבד עליהן,

אחרי חצות, עם כל ההידורים, עם כל הלחץ,

ופתאום באמצע הסדר רואים אותו מנטר מהמקום בבעלה.

מה קרה? כל בני הבית שואלים.

אבא, מה קרה?

הוא אומר, אוי וואי, שכחתי להפריש חלה.

שכחתי להפריש חלה.

נו, שכח להפריש חלה?

זה הרי ידוע.

אחד שלא הפריש חלה, מה הדין?

מצות תבל, הוא לא הפריש חלה.

אז מה הדין?

צריך לחזור לאכול שוב מצות?

אתם יודעים, לאכול את כל הכזתות,

ארבע כזתות זה משימה עוד פעם לאכול את הכול.

אחרי הארוחה גם, אחרי הארוחה הוא נזכר.

כל הכזתות,

אחרי כל הרכוחה,

צריך לאכול עוד פעם כמה כזתות של מצה.

מה הדין?

אז בפשטות, בפשטות, בפשטות.

זה משנה במסכת פסחים,

דף ל״ה עמוד א',

המשנה אומרת,

המשנה מתחילה, אלו דברים שיוצא בהם בפסח,

אחרי זה המשנה אומרת, אבל יש דברים שהוא לא יוצא בהם, מה זה תבל?

אם הוא אכל תבל, הוא לא יוצא ידי חובה.

המצווה.

כן, לא יוצא ידי חובת המצווה.

זה כתוב מפורש במשנה. אם נגיד הוא עשה קידוש על חלות בשבת,

ולא עשה להם הפרשת חלה, לא יצא כדי ידי קידוש?

סעודה זה עוד נושא. קידוש על חלות.

אה, אם הוא עשה קידוש, אז זה לא קידוש. קבליה עשה קידוש על חלות. כן, כן.

זה, לכאורה,

איפה שהמצווה היא לאכול את המצה, אז הוא לא יוצא קרב המצווה. איפה זה תבל,

והוא לא קיים מצת מצווה.

זה המשנה.

יותר מזה אני אגיד לך.

הגמרא בל״ה עמוד ב׳, הגמרא אומרת,

מה החידוש?

פשיטא.

שאם הוא אכל מצות של תבל שהוא לא יצא ידי חובה,

אומרת הגמרא, החידוש הוא שאפילו אם זה תבל דה רבנן.

לא, לא רק לא ודאי. תבל דה רבנן, מדאורייתא זה לא תבל, רק מדה רבנן.

זה תבל גם לא יוצא ידי חובה.

נו, אם הדין ככה,

אז זה פשוט לכאורה שאותו ראובן הצדיק,

עם כל החומרות וההידורים,

ועם כל הרצון הטוב,

אבל לכאורה, לכאורה הוא יצטרך לחזור שוב לאכול את כל הכזטות.

אבל,

זה כבר ידוע, מזמן רבי שלמה זמן מנוירבך, רבי שלמה זמן מנוירבך היה מקפיד על זה מאוד.

רבי שלמה זמן מנוירבך היה מאוד מאוד מקפיד.

שהוא מפריש את החלה על המצות,

היה מפריש לפני בין השמשות על מצה חלה לכל מי ששכח.

הוא אומר, כל מי ששכח בעיר שלי להפריש,

אני מפריש לו מצה, בבין השמשות ככה,

לפני בין התבשות שאז,

אף אחד לא הופה אחרי זה.

ואז הוא אומר, כל מי ששכח להפריש, אני מפריש לו.

הלך, זה לא מאותה עיסה.

לא צריך מאותה עיסה, הוא מפריש לו. למה לא צריך?

מה הבעיה?

הוא מפריש לו מהמצה שלו, הוא הפריש לו כלה. הוא תורם משלו על של חברו, זו הייתה סוגיה.

תורם משלו על של חברו, רק מה?

מה שהבעיה היא בכל זה תרומה וכלה,

כל הבעיה היא שאדם מעדיף להפריש על שלו.

כמו שהגמרא מסתפקת בכמה מקומות, הגמרא אומרת, תניחא לאלי ניש להעביד מצווה בממונה.

לכן אתה לא יכול להפריש משלך על שלי.

אפילו שאתה מפריש, למה? כי נוח לו לאדם להפריש משלו.

אבל כל זה כשהוא רוצה להפריש בסוף.

אבל פה כשהוא שכח, אז זה ודאי ניחלה.

ואם ודאי ניחלה, אז ככה היה עושה רב שלמה זרמן נוירבך.

רומן חי בתקופה של רב שלמה. לא, לא, לא, לא, ומאז, לא, לא, לא, הוא לא חי בתקופה שלו.

רק אני אומר דוגמה, היום כל רב, בכל עיר כמעט, הרב מקנה לכל בני העיר.

הרבה רבנים עושים את זה, הם מקנים לכל מי שבעיר לא עשה,

אז הם מקנים להם את המצה ומפרישים על זה.

היום פה אני יודע על כמה רבנים שעושים את זה בבני ברק,

ואחר כך בהרבה ערי הארץ כמעט עושים הרבנים,

מקנים לכל מי שלא שכח, בבין השמשות,

מפרישים חלה עבורם.

נו, אז אם ככה לכאורה, הדבר פשוט,

שיצא ידי חובה. הנה, הפרישו לו ואין בעיה.

אבל,

איי-איי-איי, מרן הגאון רב חיים קניאבסקי,

שליטא, השם יאריך ימיו, בטוב ובנעימים, הוא אומר,

מפקפק ברעיון הזה. למה?

הוא אומר סברה כזאת, בואו נשמע.

הוא מפקפק ברעיון שהרב העיר יוציא אותו למורה. כן, מפקפק ברעיון הזה. למה? הוא אומר סברה כזאת.

הוא אומר, אותו, יש אנשים

שבאמת שכחו להפריש חלה.

הם מגיעים לליל הסדר. אוי, בליל הסדר נזכרים,

לא הפרשנו.

אז ביום טוב אסור להפריש, נכון? לא עושים הפרש. אז מה הם עושים, אותם אנשים?

אותם אנשים,

אחרי יום טוב, מפרישים.

עכשיו, כשהם מפרישים חלה, הם מברכים, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומת חלה.

מפרישים חלה, מברכים ברכה.

נו,

אומר רב חיים קניאבסקי, אז זה ברכה לבטלה.

למה?

כי הרב יקנה לכל מי שלא הפריש.

אז אם הרב מקנה לכל מי שלא הפריש,

אז גם הקנת לאדם הזה... שהולך להפריש אחר כך. שהולך להפריש אחר כך, אתה מקנה לכל מי שלא הפריש, ובשבילו מה שהקנת לו זה חובה, זה לא זכות.

כי הוא הרי נזכר והוא לא אכל את המצות האלה.

הוא אוכל הרי מצות אחרות בגלל זה כשהוא נזכר והוא יפריש אחרי הפסח מהמצות האלה ואם הקניין מועיל לכל מי שלא הפריש אז יש אנשים שאתה עושה להם חובה

אבל זה רוצה שתי הפרשות, לא קרה כלום, מה קרה? מה שתי הפרשות? הוא מפריש לכל מי שלא, הרב הפריש בשבילו והוא מפריש רק הברכה שלו, לא, אז זה ברכה לבטלה, רק הברכה, יפה, אז זה לא זכות

אם הברכה לבטלה, אתה גורם ליהודי לברר ברכה לבטלה, אז זה זכות?

זה חיסרון, חיסרון, אז זה לא,

יש פה חיסרון גם, זו לא זכות.

כל הרעיון שאתה יכול להפריש, כי נוח לו לאדם, לא נוח לו פה, הפוך, אתה גורם לו בעיות.

מה אתם יכולים לשאול?

רגע, אז מה הבעיה?

הרב מקנה רק למי שלא נשכר, אלא אכל כבר את המצות.

אז בשבילו הוא מקנה.

מי שכבר אכל את המצות, אה? תלוי איך הנוסח של הרב אומר. אז הוא יגיד ככה, מה הבעיה? אם הרב עושה לתקן את העיר,

אז שרק יגיד שאני מקנה רק למי שלא הפריש.

ולא אוכל.

ולא אוכל. אבל אלה שכבר, כן, הפוך. אני מקנה רק למי שהפריש ואוכל.

רק למי שהפריש ואכל,

ואוכל את זה, אז אני מקנה לו.

אבל מי שלא הפריש בסוף ונשכר והוא רוצה להפריש,

האדם הזה, אני לא מקנה לו.

אז לכאורה אין בעיה.

אבל

בא מרן חיים קנזקי ואומר, לא, זה גם בעיה.

נכנסים פה לבעיה של ברירה.

יש סוגיה של ברירה.

מה זה סוגיה של ברירה? בואו נבהר את זה בקצרה.

אדם

יש לו חבית יין

והוא רוצה להפריש.

אז הוא עכשיו אומר, השאלה היא, הוא יכול לשתות למשל את היין, לשתות, לשתות, ויגיד, יש לי פה למשל המעשר, אני מפריש 1 חלקי 10 או 1 חלקי 100,

הוא אומר, זה המעשר,

או תרומה כלשהו, מה שאני מפריש תרומה,

הוא אומר, התרומה פה נמצאת.

איפה הוא לא קבע?

על המקום, בצד צפון, בצד דרום. סתם אמר תרומה.

או ביום כן, עכשיו הוא אומר אני אשתה, אני אשתה אחרי. זה מה שיישאר בסוף, זה יהיה תרומה.

מועיל או לא,

זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבנן,

אם יש ברירה או אין ברירה.

אם יש ברירה זה מברר שמה שאמרת זה על הטיפה האחרונה שנשארה,

אז זה מועיל,

אבל אם אין ברירה זה לא עוזר, אה? תלוי אם זה מעשר שהוא דרבנן,

כאילו הוא דרומרה,

אם הסרו כבר ביין הזה,

או שזה ממש, או, או, או, עוד מעט ניגע, יפה, יפה, יפה מאוד. רגע, יפה, עוד רגע, אני אגיע למה שאתה, דבר, אתה מתכוון לנקודה, אני כבר אגיע למה שאתה אומר, אל חונון, רב אל חונון.

עוד מעט נגיע למה שאתה אומר.

נקודה שאתה, נראה לי שאתה מתכוון לזה.

אבל מכל מקום, אם יש בעיה של ברירה,

אז בעיה של ברירה, זה לא יעזור.

אתה אומר, הרב אומר ככה, מי, מה זה מי? אתה מפריש לכולם.

אז אתה אומר, תלוי מה הבן אדם הזה, אם הוא אוכל בסוף או לא אוכל.

אתה נכנס פה לבעיה של ברירה.

אז מה אתה אומר לך?

אתה אומר הרי שקיימן להלכה שבדאורייתא הדין הוא שבדברים דאורייתא אין ברירה

אבל בדרבנן יש ברירה נכון אז איפה שיש דאורייתא אין ברירה אבל איפה שזה דרבנן אז יש ברירה אז אם יש ברירה אז להלכה נפסל

מבואר בגמרא בביצה שרק בדאורייתא מסכת ביצה מבוארת שרק בדאורייתא אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה

ממילא, אז לכאורה הפרשת חלה, מה זה דאורייתא? לכאורה הפרשת חלה זה דאורייתא,

ואז אם זה דאורייתא,

אז הדין הוא שמה?

אין ברירה.

בדאורייתא אין ברירה, אז זה לא יעזור, זה מה שרב חיים אומר, זה לא יעזור מה שהוא עושה,

עד סנאי, כי אין ברירה.

אין ברירה אבל. נכון, אבל הוא לא אוכל. לא צריך שיוכל. אין ברירה, הוא לא אוכל. מה זה אין ברירה? לא שהוא אכל והשאיר חתיכה, זה ברירה. אתה מפריש על דבר שאין ברירה.

זה לא עוזר להפרשה, כי אין ברירה.

אם אין ברירה זה לא עוזר.

זה לא מבורר עכשיו למי אתה מפריש.

הרב מפריש, אתה לא מבורר למי,

אז אין ברירה. יש לאלה שלא יאכלו?

מה?

לא! אתה לא יודע מי הם עכשיו.

אתה אומר, לאלה שלא יאכלו אוכל להפרשה, נכון?

זה נותן ברירה בין האנשים או בין האוכל? כן. לא, אנחנו הבאתי את האוכל דוגמה רק. דוגמה. מה זה המושג של ברירה?

מילא, אז אין ברירה.

אבל זה צריכים לדעת, רבותיי,

וזה הרמב״ם פוסק, הרמב״ם בהלכות תרומות,

פרק א' בהלכות תרומות הלכה חווה פוסק הרמב״ם שתרומות ומעשרות, זה הפרשת חלה בזמן הזה,

זה דרבנן.

למה זה דרבנן?

כי רק בבית ראשון זה היה דאורייתא,

כמו שהגמרא בכתובות אומרת,

שבאינן ביעת כולכם,

ורק בבית ראשון היה ביעת כל כלל ישראל.

ברמב״ם כתוב שבימי עזרא ובכל זאת כבר לא היה ביעת כל כלל ישראל.

וכל התרומות ומעשרות אז והיום הם רק דה רבנן

נו אז אם זה תרומות ומעשרות זה רק דה רבנן

אז בדה רבנן מה הדין?

יש ברירה, לא, אם יש ברירה אז אני יכול להפריש הרב למי שרוצה

והרב מפריש רק לאלה שלא יוכלו מה אתה טוען זה ברירה?

אין ברירה בדה רבנן יש ברירה נו אז מה רב חיים רוצה? מה רב חיים מפקפק? מה רב חיים קניבסקי?

מרן רב חיים קניבסקי מפקפק תשובה כי מרן רב חיים

ים גנבסקי מדבר לפי שיטת רבו המובהק זה החזון איש

והים של שלמה כבר קדם לזה.

הים של שלמה במסכת בבא קמא אומר הים של שלמה,

פרק חמישי במסכת בבא קמא, סימן ל״ב בסימן ל״ב יש את הפרק הראשון שם, סעיף י״ב שם הים של שלמה מחדש חידוש גדול מאוד.

אומר הים של שלמה יסוד.

הוא אומר שתדע

שכל דבר, הוא מדבר, הים של שלמה,

על הכסף מישנה. הכסף מישנה נמצא גם בפרק א' מתרומות, אבל לא בהלכה כ״ו אלא בהלכה כ״ו.

שם הכסף מישנה אומר,

כיוון שהרמב״ם בסוף הפרק, שזה הלכה כ״ו שדיברנו,

כותב שמה שבזמן הזה זה רק דרבנן,

אז אומר הכסף מישנה,

אם ככה כל תרומות ומעשרות בזמן הזה יש ברירה,

כי בדרבנן יש ברירה,

ככה כסף מישנה.

אומר הים של שלמה על זה שם, לא, מה פתאום.

כל הדין לגמרא בביצה, שבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין.

איזה דרבנן יש ברירה?

דווקא דרבנן שאין לו עיקר מהתורה.

מה שרבנן תקנו הכל, אבל איפה שדבר שיש לו עיקר מהתורה כמו תרומות ומעשרות,

שזה היה דאורייתא,

ורק אחרי זה השתנה,

זה נהיה מדרבנן אבל יש לו עיקר מן התורה,

ויבוא הבית ויעוד פעם עם דאורייתא.

אז כל דבר שיש לו עיקר מן התורה,

אומר הים של שלמה,

אז זה כמו דין דאורייתא ואין לו ברירה, הוא מוכיח את זה שם.

ככה גם אוחז החזון איש.

אם כן, אז זה ההערה של מרן רב חיים גניאבסקי,

אומר מרן רב חיים,

הרי היום כל תרומות ומעשרות, אמנם זה דרבנן, אבל יש להם עיקר ויסוד מהתורה.

אז אם יש להם עיקר ויסוד מהתורה,

אז אין ברירה.

אם אין ברירה,

אז חוזרת.

אם אין ברירה, אז חוזרת.

שאלה. השאלה?

איזה דבר יש שאין לו ברירה והוא לא יקר?

למשל, דוגמה, אתן לך נפקא מינה הכי פשוטה, בשבת היום.

אדם שקרא לפני שבת,

אמר, אני קרא שם על תרומות ומעשרות,

אמר, יש לי פה תרומות ומעשרות, לא תנאי, אמר, יש לי תרומות ומעשרות,

קרא שם פה, רק לא, אמר, איפה?

קבע שם בלי להגיד איפה התרומות ומעשרות.

אבל הוא קבע שם, כי בשבת אסור לקבוע שם בכלל.

כן. כן? אבל הוא קבע לפני שבת. עכשיו, בשבת הוא רוצה לאכול,

אבל איפה זה?

זה תלוי בברירה. אם אני משאיר מה שאני משאיר, לסוף זה נקרא תרומות או מאסרות או לא. כן.

אז לפי הים של שלמה ואחז עוניש,

זה לא יעזור, אבל לפי הכספי של... וכך פוסק השולחן ערוך, הכספי של... זה השולחן ערוך, מרן לבית יוצא.

הוא פוסק את זה גם בשין ל״ט או א', אני לא זוכר.

הוא פוסק את זה להלכה,

או בשין ל״ט או בשין ל״א, להלכה הוא פוסק.

שבדרבנן, תרומות ומעשרות, בכל תרומות ומעשרות היום, כיוון שזה דרבנן,

אז יש ברירה.

אז לפי השולחן ערוך, באמת, מרן לבית יוסף. אז אם אותו אדם הוא ספרדי שהולך לפי פסקי מרן לבית יוסף על שולחן ערוך, אז אין בעיה בכלל.

למה? כי בדרבנן יש ברירה,

ואם יש ברירה אז אין שום בעיה, הוא עושה את התנאי.

אבל מרן רב חיים שאיר, זה לפי שיטת הים של שלמה והחזון איש.

אז לפי דבריהם אין ברירה, וחוזרת ההערה שלו והבעיה.

אבל גם על זה

שמעתי בשם הגאון רב מיכאל פיינשטיין זצ״ל.

נפטר לפני כמה שנים ממש.

אחד מגדולי התלמידי החיים, הוא היה חתן של הרב מבריסק.

אז הוא אמר, רב מיכאל פיינשטיין אמר,

להשב

שהרי יש סוגיה במסכת גיטין, דף יג,

יב עמוד יג,

ב עמוד יג,

שם כתוב, עומר רב עונה צולם לי? צילמתי מה שאמרתי לכם? צילמתם לי?

יש שם הגמרא,

אז עוד צילמו לי פה, טוב? לא משנה.

אז יש גמרא, הגמרא בגיטין אומרת, דף יג,

הגמרא אומרת יסוד כזה.

יש שם שלושה דברים שהגמרא אומרת,

שהם בלי טעם.

בלי טעם, תקנות בלי שאנחנו לא מבינים אותן.

בכלל התקנות, נדבר על התקנה שאני רוצה לדבר. יש עוד שתיים נושאים גם חשובים,

אבל אני מדבר על התקנה הראשונה.

אמר רב עונה,

אחד שחייב לחברו,

מישהו חייב לי כסף,

אלף דולר.

אני אומר, במעמד שלושתם, אני רוצה שאת הכסף הזה תקנה לו,

במעמד שלושתם,

תקנה לו את מה שאתה חייב לי, זה מועיל.

מועיל לקניין, זה חידוש.

אפילו שלא היה פה הגבל או שום קניינים,

במעמד שלושתם אמרתי שמה שאתה חייב לי תקנה לו, אז זה מועיל במעמד שלושתם.

שואל הרן,

איך זה מועיל?

הרי איך, מה הרעיון באמת? איך זה מועיל?

כי כשאני מלווה לך,

אז אתה משתעבד לי,

כל הלוואה, כשאני מלווה לך כסף, אז אתה משועבד לי.

אדם משועבד ערב, הוא וכל הנכסים שלו הולך לשלם לי את הכסף.

אז אתה משועבד לי, וכל מי שבא מחמתך הוא גם משועבד לי.

אז לכן גם, אם אתה רוצה עכשיו שפלו לי,

אז הוא בא מחמתך,

אתה רוצה שאני אתן לו, אז אני גם משועבד אליו.

כיוון שמובן?

עוד פעם,

מישהו נתן לי כסף.

הלוואה.

אז אני בעצם משועבד לו, נכון?

להחזיר לו את הכסף.

אז אני משועבד לו, וכל מי ש... הוא יכול להחליט לך, בגלל שאתה משועבד, להעביר לו. אז זהו, אז אני, וכל מי שבא מחמתי משועבד לו.

יפה מאוד, אז אם הוא... אז מלא, אז הוא יכול להעביר את זה למישהו אחר? כן. שואל הרן בגיטין,

רגע, אבל ברשעת ההלוואה רק הוא היה משועבד לך, נכון?

אחרי זה נוצר הדבר.

אז זו בעיה של ברירה.

אין ברירה. זה לא מלכתחילה היה התנאי, זה לא מלכתחילה שיעור. אתה לא יודעת מי יהיה אחרי זה שתרצה להביא לו.

פתאום מתחדש לך משהו חדש שאתה רוצה לתת את זה לפלוני.

אז אין ברירה.

אומר הרעני יסוד,

שכל החיסרון של ברירה

זה דווקא, למשל, ביין.

אם אני אומר שבצד צפון זה התרומה,

אז לא בדרום,

אז דרום זה חולין, זה לא יכול להיות בצד דרום וצפון.

איפה שזה סותר, אז יש את הדין של מושג שיש ברירה או אין ברירה.

אבל פה, אומר הרען,

אין סתירה שאתה תהיה משועבד ואחריך יהיה מישהו אחר משועבד.

אם לא אתה משועבד, אתה מעביר את השעיבוד למישהו אחר, זה לא סתירה.

העיקר שמישהו פה משועבד לכסף.

אם לא אתה, אחרי שאתה לא רוצה, אתה מעביר את השעיבוד מפלוני לפלוני, אז אין בעיה.

אז יש מישהו אחר, זה לא סתירה.

לא צריך ש... אין סתירה, שיהיה מישהו אחר.

אז פה אין את החיסרון והבעיה של ברירה.

ככה אומר הרען.

אז אומר מיכאל פיינשטיין, אותו דבר גם בסיפור שלנו.

גם בסיפור שלנו רוצה להגיד רבי מיכאל פיינשטיין,

אותו רעיון.

הרי, נכון, אין בעיה שאני אפריש,

ואחרי, זה לא סתירה, אם לא הפרשתי, אז שמישהו אחר מפריש.

כל מה שאני מפריש, הרי הרב מפריש עכשיו. אין חיוב שדווקא אני אפריש. כן, עכשיו, אם לא הפרשתי, אני, ומישהו אחר יפריש, זה גם מועיל. אם הוא אכל בסוף,

אז ההפרשה שלי מועילה.

אם הוא לא אכל, אלא הוא יפריש,

אז אני לא צריך את ההפרשה שלי.

אז אין פה סתירה כשאני או אתה, אין סתירה בדבר.

אז זה כמו הסוגיה של הרעיון של למד של שלושתן,

ופה אין את החיסרון שאין ברירה.

ככה הוא רוצה לומר.

זה גם יישוב נפלא. אבל אני חשבתי אין רעיון,

ולחלק בכלל, שזה לא דומה הדברים ולא קשה, בכלל,

הקושייה בכלל לא קשה.

רעיון חדש, אני אומר.

תשמע, אתה הוונס, וורן נפלאה.

אני אומר פה רעיון חדש לחלוטין.

אני חושב שבכלל, כל המושג,

ודיברתי על זה עם תלמיד חכם גדול והוא הסכים איתי.

חלק, לתרץ את כל הבעיה הזאת בכלל,

מה שמרן רב חיים שואל ומפקפק מהרעיון שם, אני אומר שיש חילוק בין הדברים, מה?

מה זה מושג של ברירה לכאורה?

למשל ביין, כמו שדיברנו,

שיש חלק מתוך... חלק, אז אני מפריש הפרשה,

וההפרשה שלי היא לא מבוררת. יש לי יין והפרשתי, רק לא אמרתי איפה זה, נכון?

אז פה זה לא ברור.

איפה שהפרשה שלך לא מבוררת,

בזה נאמר הדין שיש ברירה או אין ברירה.

למשל, בדאורייתא, אז אין ברירה. למה? לא, אבל ארגז תפוחים, לא דווקא יין. נגיד ארגז תפוחים. כל ארגז תפוחים, מה שתגיד. אז ברור שהתפוחים מבוררים על זה. לא, אם קבעת בצד דרום, אז אין ספק פה, אין פה בעיה של ברירה.

כל מודל שהוא לא קבע.

לא אמר שם, או שהוא לא קבע מקום, נכון?

אז הוא לא קבע.

אז פה ההפרשה שלך שאתה קובע שם היא לא מבוררת. אתה אומר, יש לי פה תרומה או מעשר, ולא אמרת איפה זה,

אז זה לא מבורר איפה הפרשת, נכון?

פה יש את החיסרון, אני רוצה להגיד, של ברירה.

שההפרשה שאתה מפריש היא לא מבוררת.

אבל איפה שההפרשה היא מבוררת, כמו פה הרב, אני אומר, בכלל לא קשה מהשאלה של רע, מהשאלה פה של הרב של העיר שהוא מפריש. פה אין שום בעיה, למה?

כי הרב מפריש מצה מבוררת. הוא אומר, המצה הזאת היא חלה על מה שלא.

רק מה הספק שלך פה אם זה נוח לו או לא נוח לו? כלומר, אם הבן אדם אכל כבר,

אז זה נוח לו.

אם הוא לא אכל, אז זה לא נוח לו.

אז הוא עוד אין פה ברירה בכלל.

אז אני אומר, יפה, אז אני אומר, פה זה בכלל לא קשור. איפה שההפרשה היא ברורה, רק לספק בנוח להוא או לא נוח להוא, זה לא קשור לברירה בכלל. ואני מצאתי ירושלמי, הרי יש ירושלמי מפורסם כזה, דומה לזה. הירושלמי אומר לגבי שאם הפרשתי אחד הפריש לחברו.

אז תלוי, אם הוא אמר לו, אם הוא רוצה, אמר לו שהפרשתי לך,

אז כתובה הגמרא, אם הוא אמר לו, זו גמרא גם אצלנו בבבלי,

לוקח אפילו יותר טובות ממה שהפרשת.

אז אם יש יותר יפות באמת, סימן שהוא רוצה את זה, נכון?

זו הסוגיה שם, אם רוצה או לא רוצה, נכון?

בירושלמי כתוב מה יהיה שהאדם שהפרשתי בשבילו,

הוא שכח להפריש הוא עצמו והוא אכל.

אז פה אומר ירושלמי, ודאי שההפרשה שלך מועילה.

בין אם צאו יפות יותר או לא יפות, זה כבר לא קשור לנושא הזה, כי פה זה ודאי נוח לו.

למה? כי הוא אוכל תבל, אז זה נוח לו, אכל, אז זה נוח לו.

היי, רגע, אבל מה עם ברירה?

רואים ש... כיוון שאני הפרשתי אצלי בפירות שלי, וזה פירות ברורים, זה נברד. וזה גמור. לא היה לי פה ספק, ההפרשה על הפירות שהפרשתי הם ברורים.

רק השאלה אם לך נוח או לא נוח, זה לא קשור לברירה.

אז רואים שיש הבדל בעצם, מה שהרב רוצה לתרץ. אז אני אומר, זה לא קשה מה ששואלים.

אז אני אומר, גם לפי מי שהולך בשיטת החזון איש,

וגם לפי מי שהולך בים של שלמה,

שדבר מדרבנן שיש לו עיקר מן התורה אין ברירה,

אצלנו זה לא קושייה.

זה לא קושייה. למה? כי כשהפרשתי חלה, אז ההפרשה הייתה מבוררת.

רק הספק אם נוח לו או לא נוח לו, זה לא קשור לכאורה לברירה.

ככה היה אפשר לומר, ליישב את העניין.

עכשיו, פה נגענו בשאלה שכתבתי לכם פה,

ופה אנחנו נכנסים לנושא יותר קל.

מי שנושא ממש יותר קל, אולי הרבה לא מבינים את ה...

זה קצת ברירה, נושא יותר עמוק,

אבל אני עכשיו עובר לנושא יותר קל.

ופה שאלנו, ממתי בעצם מותר,

על האדם הזה, על ראובן, היה ללמוד את הלכות הפסח, את כל הדינים של פסח.

זו שאלה כללית. כל אחד, מתי הוא יכול היה להתחיל ללמוד את טחולות הפסח?

את ה... צריכים לדעת שיש גמרא. הגמרא נמצאת במסכת פסחים, דף ו'.

אומרת הגמרא שם, 30 יום קודם החג

צריך אדם ללמוד הלכות החג.

גמרא, הלשון של הגמרא זה 30 יום קודם הפסח צריך ללמוד שואלים

ודורשים בהלכות הפסח 30 יום קודם הפסח.

כך אומרת הגמרא,

ששואלים ודורשים בהלכות הפסח, שלושים יום קודם הפסח.

יש גמרא, רבותיי,

זו גמרא בפסחים דף ו.

אותו דבר, יש גם אותה סוגיה במסכת עבודה זרה גם.

דף ה עמוד ב שם, ו, ה עמוד ב,

גם אותה סוגיה, ה עמוד ב בעבודה זרה.

שלושים יום קודם הפסח, דורשים להלכות דף פסח.

אבל יש גמרא שנמצאת במסכת מגילה,

דף ד',

וכמדומני גם בסוף מגילה דף ל' ב',

שם הגמרא אומרת, שואלים ודורשים הלכות חג, בחג!

לא שלושים יום קודם,

אלא שואלים ודורשים הלכות חג, בחג, בחג עצמו.

שואל הרן במסכת מגילה,

דף ב עמוד ב מדפי הריף,

שואל הרן שאלה עצומה.

הרן שואל ככה,

סתירה, פעם כתוב שלושים יום,

פעם כתוב כמה? בתוך החג. בתוך החג, אז זה סתירה.

אומר הרן תשובה.

הרן אומר תשובה אחת.

אומר הרן שיש שתיים באים לשאול את הרב שאלה, למשל.

אז הרב צריך, כן? שתיים באים לשאול שאלה. אז מה שכתוב בגמרא שלושים יום קודם,

זה לגבי מי שבא לשאול אותך שאלה.

אז מי שבא לשאול אותך שאלה,

אז אתה צריך לענות שלושים יום קודם, זה נקרא שואל העניין.

הנה שלושים יום קודם אחת,

אז זה ששאל בענייני החג, אתה צריך לענות לו תחילה.

כי זה נקרא,

שואל לעניין.

זה המושג של שלושים יום, רק לגבי שואל.

אבל הלכות חג בחג זה צריך ללמוד את ההלכות שלו.

אבל מה שכתוב שלושים יום זה רק לגבי אחד שבא לשאול שאלות,

אז הוא שקודם למישהו אחר, כי זה נקרא שואל לעניין.

הלכות חג בחג זה כמו אני ילדתי יום רע. כן, ללמוד כל יום חג את החג שלו, את ההלכות,

אבל שלושים יום זה רק לגבי שואל, שמישהו בא לשאול אותך.

יש אומרים באותו רעיון שהרי אסור לשאול רב במסכת שהוא לא לומד.

אבל שלושים יום קודם זה נקרא מסכת שהוא לומד,

אתה יכול לשאול אותו,

כן, מכל מקום,

ככה אומר.

אני בספר שלי על מסכת עבודה זרה,

בדף A, אני שואל שאלה על ערן.

שם, אני שואל, הרי הגמרא אומרת,

זה הסוגיה הרי בפסחים,

כששלושים יום קודם הפסח דורשים בהלכות הפסח,

מי אומר את זה?

זה מחלוקת בגמרא,

זה תנא כמאר.

אבל רבי שמעון בן גמליאל אומר,

רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי רבי ר

זה מדבר על לגבי שאלה אומר הרן נפלא שכל עמדים שלושים יום זה רק לגבי שאלה מי שבא לשאול אבל לפי רבן גמליאל שאומר שבועיים קודם עכשיו בכלל לא הייתה שאלה

השאלה הייתה חודש לפני אז מה זה קשור לפי רבן גמליאל הנושא של שאלה התירוץ של הרן

שרק לגבי שאלה אצל רבן שבועיים קודם בכלל לא היה שאלה לא קשור בכלל לשאלה

זה הערה על התירוץ לכאורה של הרן

הבית יוסף מתרץ מרן על שולחן ערוך

מתרצה בית יוסף, תירוץ חדש על הסתירה הזאת.

הוא אומר, תירוץ נפלא,

שכל המושג שלושים יום קודם הפסח שלושים יום,

זה רק בפסח נאמר, כמו שהגמרא אומר, שלושים יום קודם הפסח.

למה? כי בפסח יש המון הלכות.

יש

עגלת כלים, חמץ במשהו, מצות, שיעורים. מה? בשיעור הקודם היה הלכות פסח למדנו. כן.

אז כל כך הרבה הלכות יש בפסח, כל כך הרבה נקודות.

הרבה הרבה הרבה פרטים בפסח,

אז רק בפסח צריכים שלושים יום.

כל האיסור חמץ, כל הכלים שבלעו חמץ, כל... אז רבי גמליאס אומר שבועיים מספיק. תחינת שיעור, תחינת חיטים, הכל הכל.

אז בזה, או. רבי גמליאל אומר שבועיים מספיק. כן, רבי גמליאל אומר שבועיים מספיק, ורבי גמליאל אומרים שלושים יום קודם.

אבל מה שכתוב בגמרא, הלכות חג בחג, כל הסוגיות של הלכות חג בחג,

שם זה בכל החגים, לא בפסח. זה כולו באמת סמנות בכל חג את החג שלו. בכל חג את החג שלו.

ככה מתרץ מרן הבית יוסף.

אני בספר שהזכרתי לכם, משנת שלמה שלי על מסכת עבודה זרה,

גם על הבית יוסף אני מעיר הערה,

קושייה לכאורה עצומה.

מה שקשה לי זה קושייה מאוד עצומה. הרי מאיפה המקור שאנחנו לומדים שלושים יום?

עם מה שמשה רבנו עומד בפסח ראשון ומכריז על פסח שני.

רבותיי, בפסח שני יש הרבה הלכות.

פסח שני אפילו חמץ בבית מותר.

אין שום הלכות של כלים, בלי עוד כלום. אין כמעט שום הלכות בפסח שני.

מי שלא קיים את הפסח הראשון, יש לו הלכות. לא, לא, לא, לא, מה פתאום? אפילו חמץ עמו בבית.

אין שום בעיה של חמץ, של כלום בבית. אין שום עניין בפסח שני.

זה רק קורבן.

אבל אין פה שום הלכות של חמץ.

ממילא אם אין שום הלכות של חמץ,

אז אם כל המקור של שלושים יום זה משה רבנו עומד ומכריז בפסח ראשון על פסח שני זה המקור שצריכים שלושים יום אז על פסח ראשון צריכים שבעים יום אז לא רק זה אם זה המקור על פסח שני אין בכלל הלכות כבר בסוכות יש הרבה יותר הלכות מפסח שני בסוכות יש לך ארבעת המינים יש לך את כל הדברים פסח שני אין כמעט שום הלכות ובכל זאת אנחנו רואים שכתוב שלושים יום אז זה קשה לומר שזה רק על פסח זה אני מעיר בספר זה לכאורה קושייה עצומה

מצווה ליישב לכוחו הקושי העצומה על מה שהבית יוסף אומר, שרק בפסח כי יש הרבה הלכות.

כל המקור זה שהוא עומד בפסח ראשון ומכריז על פסח שני.

פסח שני אין כמעט שום הלכות.

אני אגיד לכם,

אני חשבתי לתרץ תירוץ החדש, סתירה.

יש לנו תירוץ של ארן,

תירוץ אחד אמרנו, של ארן, תירוץ שני של הבית יוסף. אני חושב להגיד עוד תירוץ שלישי,

ככה ליישב, תירוץ שלכאורה לא מצאתי עליו קושיות.

אני חושב ליישב את הסתירה בגמרות באופן אחר, וזה גם כתוב בספר שלנו על עבודה זרה.

אני חושב ליישב בצורה כזאת

שלושים יום קודם החג, מה שכתוב

זה כדי לדעת את ההלכות של החג

אם תלמד הלכות חג בחג, לא תדע את ההלכות,

אתה מתחיל את ליל הסדר, יש לך פתאום רגע

אכלתי כזה עט, לא אכלתי, הסבתי, מעדין, לא הסבתי, תתחיל לפתוח ספר, שלושים יום קודם החג זה כדי לדעת את ההלכות של החג, וצריך להגיע לחג מוכן, לדעת את כל ההלכות, איך אומרים את הסדר,

איך את כל הבעיות, חוצרים אותם. זה לא משנה אם יש הרבה הלכות או קצת הלכות. זה לא משנה, ואני אומר את זה על כל החגים.

כל החגים שלושים יום קודם.

כמו שהרן הרי, גם הרן אומר שמדובר על כל החגים, לגבי שואל רק, הוא אומר תירוץ אחר.

אבל לפי הרעיון שלי, אני אומר, כל החגים זה על לימוד,

לא על שואל, כדי לדעת ההלכות. אפשר להגיד עוד יותר, שאם משה רבנו יביא לנו דוגמה מהחג שיש בו הכי פחות הלכות, שצריך 30 יום, אז זה לכל החגים, כי בכל החגים יש הרבה יובלות, תדע, יפה מאוד. שיש 30 על מלא, אם אני הולך על המינימום, אני אומר לך 30,

פשוט שבכל החגים יהיה 30 יום. נכון, נכון, יפה מאוד.

אז כל החגים צריכים 30 יום קודם, כדי לדעת ההלכות. ואם פסח שני, שאין הרבה,

כל שכן, כמו שאתה אומר, בכל החגים,

שלושים יום צריך כדי לדעת את ההלכות ללמוד טוב.

מה שכתוב בגמרא, הלכות חג בחג,

זה לא מצד לדעת את ההלכות.

אני אומר שהגמרא של הלכות חג בחג, מה שהגמרא אומרת במגילה,

זה רעיון אחר לגמרי.

זה להיות קשור לחג.

ללמוד את ענייני החג, הלכות חג בחג, זה לא בשביל לדעת מה לעשות, זה כבר אתה יודע שלושים יום קודם.

פה לפלפל, לדעת, כדי להיות קשור, אתה לומד את הדברים, את העניינים, את ההלכות של החג,

אתה מתחבר לחג, זה ענייני היום! ואני מביא ראייה לזה מוכרחת.

הגמרא אומרת, במסכת מגילה, תראו את התוספות שם בדף ד'.

הרי הדין הוא שאם חל שבת בפורים,

אז לא קוראים אז את המגילה.

כי אם השם יתעטלט במגילה 400. אז אומר תוספות, כשחל פורים בשבת,

אז צריך לדרוש בבית כנסת בהלכות הפורים.

כשזה חל ביום חול, לא צריך, למה?

כי אנחנו קוראים את המגילה. אז זה ההלכות חג בחג, אומר תוספות. אז זה הלכות חג בחג. כשאתה קורא את המגילה,

זה ההלכות של חג בחג.

אבל בשבת, כשלא קוראים את המגילה, כשחל שבת בפורים ביום חג,

אז לא קוראים את המגילה. אז צריך להגיד, לדרוש בהלכות החג, ללמוד הלכות החג.

רגע, רבותיי, קריאת המגילה זה לא הלכות,

קריאת המגילה זה לא הלכות למעשה, מה לעשות.

אז איך זה מחליף את זה? מה זה גמרא אומרת שהמגילה זה הלכות חג בחג? כמו שאמרתי להיות בענייני החג זה כל הרעיון להיות קשור בענייני החג אז איפה ששבת אי אפשר לקרוא את המגילה אז תלמד ללכות החג אתה קשור ומחובר לחג וזה כל הרעיון של ללכות חג בחג להיות קשור ומחובר לחג איך אתה יודע שאתה לומד את העניינים את ההלכות שלו את האגדות שלו את הפלפול של ענייני החג

בזה אתה קשור לענייני החג.

אז בזה אני מתרץ את הסתירה הנפלאה,

וברעיון הזה רצינו ליישב עוד כמה דברים. אנחנו נמצאים לפני פסח,

אז נגיד פה עוד דבר יפה, מה אני רציתי ליישב ברעיון הזה.

כתוב בהגדה, רבותיי, מעשה ברבי אליעזר,

ורבי, כן, מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר,

ורבי יש... כולם, ההגדה מונה לנו הרבה, שישבו איפה,

והיו מסובים בבני ברק כל הלילה.

היו מסובים בבני ברק כל הלילה.

כן, ואז ההגדה מספרת,

עד שבאו התלמידים ואמרו להם, הגיע הזמן של שחרית.

השאלה היא,

רבי אליעזר,

הוא סובר,

רבי אליעזר הוא סובר שקורבן פסח נאכל עד מתי?

עד חצות.

וככה אנחנו מחמירים הרי להלכה,

כל עם ישראל אוכלים אפיקומן רק עד חצות. למה?

כי אפיקומן זה במקום קורבן הפסח.

ואומר רבי אליעזר שהחיוב של קורבן פסח זה עד חצות.

אז לפי רבי אליעזר, שסובר שקורבן פסח זה עד חצות,

עכשיו, הרי הגמרא אומרת, מתי יש חיוב של סיפור יציאת מצרים?

אומרת הגמרא, בעבור זה,

אומרת הגמרא המפורש הרי, כל חיוב סיפור יציאת מצרים זה בזמן שמצע ומאור מונחים לפניך.

כן?

רק בזמן שמצע ומאור מונחים לפניך,

אז יש חיוב של סיפור יציאת מצרים.

אחרי חצות, כשכבר אין את המצווה של פסח עם מצע ומאור לפי רבי אליעזר,

אז כבר אין חיוב בסיפור יציאת מצרים. רק עד חצות.

לכן אחרי חצות לא אוכלים ולא כלום?

רק עד חצות, נכון?

נו, אז למה רבי אליעזר היה מסובין כל הלילה? מה כל הלילה? מספיק עד חצות לפי דבריך.

השאר, זה לא קשור לפסח, תלמד איזה הלכות שאתה רוצה. אין עניין בלכות, אין שום עניין בדברים שאתה לומד אחר כך.

מצעד הפסח. מה, הגדם סברת לנו, בואו תלמדו.

הנה התנאים, רבי אליעזר, רבי עקיבא, היו מסובין כל הלילה בליל הסדר. אה, כל הלילה.

מה הם רוצים שם?

אחרי חצות לפי רבי אליעזר אולי צריך להיות מסובין.

אז סטייפלר זצל אמר

ליישב את הקושייה החמורה הזאתי.

הוא אמר, רגע, הוא היה אצל רבי עקיבא.

רבי עקיבא היה הרב שלו, היה אצל רבי עקיבא, ורבי עקיבא סובר

שקורבן פסח הרי זה כל הלילה, עד הבוקר.

לכן היו מסובין כל הלילה. כאב לנהוג כמותו. כן, אז אתה נוהג כמוהו במקום שאתה בא,

נוהגים כמחומרות במקום שאתה בא אליו,

לכאורה.

אז אני שואל, אם ככה זה היה רבו ולכן עשה,

אז איך הוא הסב, כתוב שהיו מסובין.

אסור להסב לפני הרב.

הרי ההלכה נפסקת להלכה שבהסבה אסור להסב לפני הרב

רק אם הרב נותן לך רשות

אבל אסור להסב לפני הרב ופה זה דין יותר חמור. בהסבת מצווה. גם בהסבת מצווה לא מסבים לפני הרב, לפני רבו

בין רבו המובהק, אפילו רבו שאינו מובהק אסור להסב בפניו

בין רבו מובהק, בין רבו שאינו מובהק.

בית תפילין למשל

גם בית

החיים האחרונים לפי הסדר זה שמה?

מה? לא, לא, לא.

סבה זה עוד נושא.

אני אדבר, כבר אני אגיד לכם את ה...

איפה החלסנו? החלסנו, הנקודה. שמה, מדובר שהיה המכובד יושב ומסובה. איפה, איפה? על מה אתה מדבר?

וברכות. שהיו מסובים כאילו החשוב, הצעיר, בשביל שלא יהיו רגליו ל...

לא, הלכה בפני רב, זו עוד הלכה.

לא קשור לסדר של האנשים.

יש הלכה שאסור לעשות בפני הרב.

יש למשל בהלכות תפילין,

כתוב שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. אבל זה רק רבו המובהק.

רבו שאינו מובהק, מותר לך לחלוץ תפילין בפניו.

אבל בתל הסדר אסור לך להסב אפילו בפני רבו שאינו מובהק.

אם כמו שעשתה פנימות מטרנט, זה רבו,

נו, אז אסור לך להסב.

איך הם בסביבו?

אז אני רוצה ליישב את השאלות האלה,

ועוד כמה, יש עוד כמה הערות,

אבל בואו ניכנס להכול,

שבעצם

נחזור על השאלה הראשונה, ולפביל זה יושב את הכול,

איך,

אולי נקדים יותר עוד שאלה חזקה, ופה זה יהיה,

גם לפי הסטאפדר, גם לפי כולם.

כתוב שבאו התלמידים ואמרו להם, רבותינו, הגיעה קריאת שמע של שחרית. אם לא הגיעה קריאת שמע, משמע בהגדה,

שהם היו ממשיכים גם בבוקר,

נכון?

ככה כותב השיבולי לקט,

וגם ברית הלוי, לרב שלמה אלקבץ,

הוא כותב בתשובה שם בספרו, ברית הלוי,

הוא כותב שתיהן, גם הוא וגם השיבולי הלקט כבר קדומה,

הם כותבים שם שהם כותבים,

הם כותבים, שניהם,

שגם בבוקר הם רצו להמשיך, לולי שזו מצווה עוברת של קריאת שמע,

אז גם בבוקר הם היו ממשיכים?

נו, אז אם גם בבוקר הם היו ממשיכים?

בני התלמידים. כן, היו ממשיכים גם בבוקר.

ברוך אתה, אדוני, לא.

היינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.

אז הם היו, היו ממשיכים גם בבוקר, אילולא הזמן של קריאת שמע,

כן?

איך ממשיכים גם בבוקר?

הרי פה לכולי עלמה בבוקר כבר זה לא הזמן.

אז מה העניין שימשיכו בבוקר לספר בסיפור יציאת מצרים?

אז אני חושב ככה,

וזה מה שדיברנו מקודם על פי הרן. רבותיי. הבאנו את הרן לקודם. אבל אין לאכול אחרי הבוקר את

האפיקו. מה היה בעיה לבוא אחרי העלות השעבר או לספר לי את סיפורי צהר? לא, אנחנו מדברים על סיפור יציאת מצרים.

מה הם סיפרו אחרי הבוקר? כבר נגמר המצווה, זה עד הבוקר כל העניין.

גם לפי רבי עקיבא, שזמן האכילה היא עד העלות השחר, הם ממשיכים, כאילו. הם ממשיכים, מה העניין? הרי זה לכולם מהאכילה והמצווה, גם לפי רבי עקיבא, זה רק עד העלות השחר.

אחרי זה אין את העניין.

אני אומר שהתשובה היא לכאורה, ליישב את כל הבעיות האלו,

שבעצם

את זה צריכים לדעת.

שבעצם ככה, עד חצות

הם סיפרו מצד רבי אלעזר, שהוא אומר שהיא רק עד חצות המצווה.

אני אומר, שעד חצות הם סיפרו מצד המצווה של סיפור יציאת מצרים.

מחצות ומעלה, הוא סיפר רק מצד הלכות חג בחג, להיות קשור לענייני החג.

ההמשך זה כבר היה מצד הלכות חג בחג.

והלכות חג בחג יש עניין להיות קשור לחג, זה רק לדעת החג.

אז מצד זה הם המשיכו, ולכן גם בבוקר, לפי רבי עקיבא.

ולכן גם בבוקר, לפי רבי עקיבא, ההמשך זה מצד הלכות חג בחג, לפי רבי עקיבא.

בבוקר מה שאני ממשיך זה רק מצד ההלכות של חג בחג.

ומצד הלכות חג בחג,

אז אפשר להמשיך הלאה, גם בבוקר זה נקרא החג,

אז מה שהוא ימשיך הלאה זה רק מצד הלכות חג בחג.

לפי זה עוד דבר יובן, איך הוא הסב.

מה שכל האסור להסב, בפני רבור, בפני רבור,

זה רק מתי בחיוב של סיפור יציאת מצרים,

שיש דין,

שהרי ה... שצריך להיות בני חורין.

אז אתה בן חורין, מסב, ואז אתה מראה את עצמך שאתה בן חורין.

בפני הרב לא עושים את זה. אבל אחרי חצות שכבר אין סיכוי שיד מצרים,

אז אתה יכול, לפי רב לאוזור, אז זה סתם להסב,

אין שום בעיה להסב.

כמו שאין שום בעיה להחלות ספינות בפני רבו שאינו מובהק. להחלות ספינות זה קצת ביזיון.

לא, זה לא כבוד.

אז לפני רבו שאינו מובהק מותר לך, כי זה לא רק לא כבוד.

לפני רבו המובהק אסור לך.

אבל פה אין בעיה להסב בעצם, רק איפה שאתה מראה שאתה בן חורין, שזה החיבוש של המצווה,

אה, זה נקרא זלזול.

אז פה באמת אסור אפילו ברבו שלא מובהק, כי זה לא רק לא כבוד,

זה זלזול.

אז אפילו ברבו שלא מובהק.

אבל אחרי חצות אין לנו את הבעיה הזאת.

אחרי חצות,

זה כל עדין וגם בצד ילכו חג בחג, אז זה לא להראות בני חורין.

אז הוא יכול לסב, אז היה מסווים,

זו הייתה בעיה.

כן, אחרי חצות המשיכו עד הבוקר ואין שום בעיה.

ולפי זה אפשר, כן, אז זה בעצם, לפי זה, הכל לפי הרעיון שאיבדנו.

רק מה, אם ככה, מה האגדה באה לספר לנו?

מה האגדה באה לספר לנו?

שואל, מצד ילכות חג בחג?

מה החידוש בזה?

מה האגדה באה לספר לנו?

זה צריכים לדעת, שהשלה הקדוש שואל, שלו שואל,

בליל שבועות למשל. כל עם ישראל נראים כל הלילה ולומדים.

שואל השלה, מה זה?

מה אם מניעת שמחת יום טוב?

הרי אתה רואה אנשים בליל שבועות באמצע הלילה עייפים,

נרדמים, קשה להם ללמוד,

תופסים את עצמם בכוח, פתאום ישנים,

אתה מצער אותם,

תן להם לישון, חג, יום טוב.

מה אם מניעת שמחת יום טוב?

אומר השלה הקדוש, שבאמת מי שנרדם, איך הגמרא אומרת?

מוידי מוידי, משתקין אותו. כלומר, אם הוא נרדם, עדיף שילך לישון.

הרי אם אנחנו יודעים את הרעיון של הלילה הגדול הזה, של שבועות למשל,

שהלימוד,

אדם שמעניין אותו דבר, וזה נחוץ לו, אדם שמתעסק בדבר,

למשל, בדבר שכל רגע אצלו זה רווח של מיליונים,

אז הוא לא ירדם באמצע, גם אם הוא ישן יום שלם, הוא לא ירדם.

זה כל רגע מיליונים עכשיו.

אז הוא כל-כולו ערני, הוא יודע שהוא מרוויח פה כל רגע מיליונים.

אם אנחנו יודעים מה זה לימוד התורה, בלילה הגדול הזה, זה כל רגע מיליונים,

אז אדם לא ירדם, אין פה שום מניעת יום, הוא הפוך, הוא יודע מה הוא הולך,

הוא אוסף פה מיליונים, איך הוא ירדה?

זה בא על האגדה, בא לספר לנו גם פה.

הם כל כך היו עסוקים בעניין של הלכו לשחק בחג, זה כל כך חשוב,

שהם לא הרגישו בכלל,

לא הרגישו כלום. היו עסוקים בזה עד שבאו התלמידים ואמרו להם, רבותיי, הגיע הזמן.

הגיע הזמן שקריאת שמעון שחרית.

וצריכים לדעת, חג השבועות, הרב מבריסק אמר,

חג השבועות, כל פעל ישראל נשארים כל הלילה.

זה רק מדי רבנן, זה לא מהתורה.

פסח, והגעת לבנך, סיפור יציאת מצרים זה מדאורייתא.

פה לא נשארים כל הלילה.

הרי לפי חכמים זה עד הבוקר, כל רגע זה מצוות דאורייתא,

סיפור יציאת מצרים.

פה כבר כולם הולכים לישון. דרבנן, הוא אומר, כולם מחמירים.

פה דאורייתא, כל רגע שאתה מספר זה דאורייתא.

אז איך אפשר לישון?

באמת, אני אצלי בבית עם הילדים הקטנים,

שואלהם מבצעים עד הבוקר,

אחרי זה מתפללים נץ. כל רגע זה דאורייתא.

זה והגעת לבנך ביום ההוא.

צריכים להקפיד, צריך לנוח באותו יום, זה דבר חשוב.

אחרי שנכים,

צריך אחרי זה, אחרי שנכים באותו יום,

צריך בלילה למשוך, לדבר, לספר בסיפור יציאת מצרים כמה שיותר,

כדי שהלילה הזה, זה לילה גדול גדול מאוד,

ובעזרת השם נזכה לאכול עוד השנה מהפסחים,

ייבנה את המקדש.

אבל אני רוצה לעבור עכשיו לנושא מוסר,

כמו שאנחנו נוהגים תמיד לדבר,

מוסר בסוף השיעור.

ואני רוצה להגיד פה רעיון אחד שאנחנו צריכים לדעת, אמנם יש עבודות לפסח ומצווה לעזור ולעבוד,

אבל אסור להפסיק מלימוד תורה.

כל יום חייב את הקביעות של לימוד תורה.

יש קשיים, יש הפרעות,

אבל צריכים ללמוד שמסירות נפש

מוכרחים, כי בלי תורה אי אפשר לזוז.

הגמרא אומרת, אולי בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ.

כן?

אם אין תורה יומם ולילה,

אז הקביעות ברוך הוא היה הופך את העולם.

התורה זה מה שמחזיק את העולם.

לכן הקביעות ברוך הוא ברא את הבריאה בצורה שכשפה יום,

אז במקומות אחרים לילה. למה?

כי כדי ששם בלילה יושנים, אז פה ביום לומדים.

וכשפה לילה יושנים, אז במקומות אחרים ביום לומדים.

כדי שאף רגע לא יהיה בלי ביטול תורה.

עולם נחרב.

נו, אז גם בעיים הקשים האלה, שקשה לכל אחד ללמוד,

שיש עבודות אבל חייב לקבוע, והעצה היא בבוקר אחרי התפילה לשבת שעה וחצי, שעתיים לפחות.

אחרי זה להיכנס לסידורים, לא לבטל על לימוד התורה. ומי שמוסר נפש על התורה בעיים הקשים האלה,

הוא זוכה הרבה.

אני רק רוצה להגיד לכם מה זה נקרא מסירות נפש ומה הרווח הגדול.

כתוב על משה, קראנו לפני כמה שבועות בפרשה,

שמשה לא ידע כי קרן אור על פניו.

קחו לו זהר. אתם יודעים מה זה קרן אור שהיה למשה רבנו?

הוא היה צריך לשים מסכה כדי לדבר עם האנשים.

זה אור כזה שכינה שלא יכלו לדבר איתו.

עד שהוא שם את המסכה, בלי זה היו, אי אפשר.

אי אפשר היה לדבר כפשוטו. אש כולו הוא קודש.

ככה כתוב בתורה, והוא שם את המסכה כדי לדבר עם עם ישראל.

במה הוא זכה? אומר המדרש.

במה זכה משה רבנו לקרן אור הגדול הזה?

אומר המדרש רבה,

שנשאר מהדיו, שהוא כתב, מהדיו שנכתב בספר תורה,

נשאר מהדיו הזה,

והשם ערך לו ממה שנשאר על המצח,

למשה רבנו.

ומזה היה כל קראנו אור פניו.

אז זה ספר חנוכת התורה של רב איישל,

הרב של אשח, רבו של אשח, קראו לו רב איישל מקראגל.

הוא היה אדם גדול מאוד.

את כל הספרים שלו, דרך אגב, הוא גנז.

למה פעם הוא התיר איזו עגונה?

ואומנם לפני החתונה, כשהוא התיר אותה להינשא, הגיע הבעל.

זה היה לפני החתונה,

אבל הוא הרגיש,

חד ושלום, כמעט הוא התיר עגונה.

הוא אמר, אני לא ראוי, וגנז את כל הספרים שלו.

הוא היה רבו של אשח.

ספר אחד נקשר ממנו, קוראים לזה חנוכת התורה.

ספר מאוד יפה, נפלא, וזה זכה אחד התלמידים שהיה אצלו,

זה יצא לאור.

זה נשאר מכל הספרים שלו.

אז הוא אומר שמה, הוא שואל שאלה מאוד חזקה.

מה כתוב? במה זכה משה רבנו?

מה זה מה זכה? איזה זכות? איזה מעשה גדול הוא עשה?

שיהיה לו קרן אור. מה התשובה?

שמו לו דיו. הוא עשה מעשה,

נשאר דיו מהספר תורה, והקדוש ברוך הוא שמנו על המצח.

מה הוא עשה פה? הוא לא עשה פה כלום.

עוד שאלה,

שאלה יותר קשה.

מי הכין את הדיו הזה?

הקדוש ברוך הוא.

איך נשאר דיו?

כשאני מכין, אני לא יודע לשער.

אנחנו בני אדם, חושבים שיודעים לשער,

אבל תמיד נשאר ספרי או חסר,

כן? תמיד נשאר לנו, חסר לנו בכל דבר שאנחנו מכינים.

אנחנו אף פעם לא מכינים בדיוק.

אנחנו בני אדם, אבל הקדוש ברוך הוא, איך שיישאר, הקדוש ברוך הוא היחיד את הדיו לספר תורה.

אז איך זה נשאר?

אומר רבי ישי,

איך זה נשאר?

נשאיר גם בשבילו.

מה שנשאר, כתוב מה שנשאר.

איך נשאר?

אומר רבי ישי, מוישה רבינו,

בחטא העגל, אמר לקדוש ברוך הוא,

אם אתה לא מוחה להם, מה?

מחיינה מספרי.

תמחוק אותי מהספר תורה.

הוא היה מוכן להימחק מכל הספר תורה בשביל להציל את כלל ישראל.

אני רק רוצה לחדד את זה יותר.

יש שלה, שלה הקדוש אומר,

שלכל יהודי יש אות ושורש בתורה.

שישים ריבו אותיות, כנראה שישים ריבו כלל ישראל.

זה השורש,

לכל יהודי יש שורש בתורה.

והשורש הזה זה נותן לו את הנצחיות שלו, את העולם הבא. בלי זה אין לו שום קיום, נצחיות.

בא משה רבינו ובא ומכינה מספרך,

כלומר, תמחה גם את הנצח, את הקול הקול שלו.

הוא רצה לאבד את כל-כולו, גם את הנצחיות, שלא יהיה לו שורש אפילו בתורה.

מה הקדוש ברוך הוא עשה? כתוב בחזל,

מחק אותו רק מפרשה אחת, תצווה, נכון?

פרשת תצווה, אין משה רב אלקו.

מחק אותו מפרשת תצווה.

זה מה ש... אומר, חנוכת התורה,

כן, מה, שהוא מסר נפשו על כלל ישראל לגמרי בשביל

כשהקדוש ברוך הוא לא חס ושלום יגזור כליה על כלל ישראל,

אז הוא מסר נפשו עליהם,

ובגלל המסירות נפש השם לא רשם את שמו פרשה אחת בתורה,

ואתה תצווה.

אז נשאר דיו מהפרשה הזאת, מהשם של משה.

היה צריך להיות כתוב שם,

משה רבנו, משה, והקדוש ברוך הוא לא כתב משה,

כן?

אז ממילא נשאר הדיו של משה.

את זה הוא מח לו על המצח.

אז מה שאלנו, מה הוא זכה?

בטח הוא זכה במעשה הזה של מסירות נפש.

זו הזכות הגדולה שלו.

אז אנחנו רואים מה זה מסירות נפש. אדם שמוסר נפש,

איזו זכות גדולה. הוא מסר נפש על כלל ישראל,

ותראו מה שזה, הוא מסר נפש.

אז מה יצא?

הדבר שאף פעם לא היה דבר כזה בהיסטוריה,

שאי אפשר לדבר עם בן אדם מרוב האור והקדושה.

למה?

מסירות נפש.

כתוב אצל חור גם, רבותיי, חור.

הרי חור

בא וצעק עליהם.

למה אתם רוצים לעשות את הרגל? מה עשו לו?

הרגו את חור, נכון?

הרגו את חור.

מה זכה חור אחרי שהרגו אותו?

כתוב בפרשה אחרי זה,

כתוב

שבצלאל בן אורי בן חור, נכון?

מה צריך להגיד בן אורי בן חור?

בצלאל, אתם צריכים לדעת, שהוא הבין במלאכת מחשבת. מה שאף אחד נגרא לישראל לא יכל להגיד,

היה בצלאל. הוא הבין במלאכת מחשבת את כל צירופי השמות.

הוא היה ידע גם את כל הדם אשר נתן את...

התרומה שלו, עם לב שלם, פחות לב, חלק מהלב,

ולפי זה הוא נתן את כל הזהב והכסף למקומות הקדושים יותר, לפי הלב שבן אדם נתן למשכן.

הוא הגיע לדרגות כאלה של חוכמה שאף אחד לא יכל להגיע לזה.

מי זה היה בצלאל? בן כמה הוא היה אז?

שלוש עשרה.

שלוש עשרה, לתת לילד את זה?

מחסר אנשים, גדולי הדור, הסנהדרין,

תן להם, לא, כשבור נותן, רק לביצלאל, ילד קטן.

אף אחד לא מבין בזה. כל עם ישראל, הזקנים, החרמים, אף אחד לא יכול לצרף את כל השמות, נכס מחשבת.

אף אחד בכלל ישראל לא. ילד קטן, איך זה?

הפרשוק אומר,

בצלאל בן אורי בן חור, כי הוא הנכד של חור,

חור מסר נפש,

נהרג על כלל ישראל.

נהרגת על כלל ישראל, אתה זוכר לדבר שלא היה אף פעם.

הנכד שלך בגיל שלוש עשרה מבין בנכד מחשבת.

כן, קטן, בר מצווה.

אתם יודעים מה זה רוח הקודש, כל הדברים האלה?

אדם צריך לעבוד על זה שנים בשביל לזכות.

ילד קטן, איך שהוא נהיה גדול, זוכה בזה, זה בלי עבודה.

כן, הסבא שלו מסר נפש, הוא מקבל.

כשמוסרים נפש, הזכויות הן בלי סוף.

יש חתם סופר מעיין שצריכים גם אותו לדעת.

החתם סופר אומר, למשל,

אנחנו יודעים תמיד שאברהם אבינו, הרי,

מי היה האדם שמסר נפש ראשון?

כולם אומרים, גם אברהם אבינו, נכון? אבל אברהם לא מסר את נפש באמת, הוא רצה, נכנס לאור כשדים,

אבל הוא לא נהרג, הוא ניצל.

מסר עצמו, אבל לא מסר למיתה בסוף.

הוא רצה למסור למיתה, אבל לא נמסר למיתה.

אבל היה לו אח.

ארן הרי אמר, אם אברהם נשאר חי, סימן שאלוהי כאברהם זה האלוקים.

ולכן הוא מסר עצמו ארן גם לאור כשדים, והארן מת.

מת. כתוב, הארן מת לפני כבר. נכון, מת.

אחיו של אברהם, מה הוא זכה?

מסר נפש, לא ראינו בתורה מה הוא זכה.

אומר החתם סופר, אתם יודעים מה הוא זכה?

הוא מסר נפש לשם הקדוש ברוך הוא, מה הוא זכה?

מי זה היו הבנים שלו?

עסקה.

מי זאת עסקה?

שרה.

שרה אמנו, זכה לשרה.

מי עוד הייתה?

מילכה הייתה הבת שלו, כן?

מי זאת מילכה?

מילכה הייתה אימא של רבקה, נכון?

זכה לאימאו רבקה.

אה?

אימא של רבקה.

עוד מה הוא זכה? לנכד בשם לבן. מה? לבן זה לא זכות.

אבל מי היה הבנים שלו? שתי הבנות שלו?

רחל ולאה. רחל ולאה. ארבע אמהות,

ארבע אמהות מהרן או מערת עם סופר.

אדם מוסר נפש, חושבים, אין, כל מסירות נפש יש לה שכר ללא גבול.

הוא מסר נפש, ארבע אמהות יצאו ממנו.

שרה, רבקה, רחל ולאה.

לא רק זה, רות.

זה מילות.

היה לו בן לוט.

רות מילות. דוד המלך.

רות המואבי. יקום אחוז ודוד.

ממנו.

למה מסירות נפש?

ואני אסיים במסירות נפש.

ראינו עוד מסירות נפש גדולה, ואני אדע מה זה המסירות נפש.

שימו לב מה זה מסירות נפש.

כתוב

אצל אהרון הכהן.

אבל נשארת לכם פה שאלה חזקה.

אהרון, רבותיי, אהרון.

אהרון הכהן הגדול.

אהרון הכהן

הוא התמנה לכהן גדול. אתם יודעים מתי?

תראו בפסוקים, אחריך את העגל.

הוא התמנה לכהן. אחריך את העגל זה השכר שלו?

המפרשים שואלים יותר.

כולם מתפלים.

איך אהרון עשה את העגל?

מה, פחדת שיהרגו אותך כמו שהרגו את חור?

אז אתה הולך להפסיד נצח, עולם הבא,

שהיה להם עגל בשביל שאתה מפחד שיערעו אותך? בשור נפש.

בשור נפש, כמו שאומר אלחרנון. בשור נפש, דבוש השם.

איך אהרון עשה את זה?

ואני רוצה לשאול לכם שאלה יותר חזקה מזה.

הוא אחרי זה קיבל את הכהונה, ומה הוא נהיה הכהן הגדול? רבותיי, אנחנו בקודש הקודשים.

כהן גדול ביום הכיפורים. נכנס עם בגדי זהב או לא?

בגדי לבן.

בגדי לבן. למה עם בגדי זהב לא?

אסור לו להיכנס.

כי אין קטגור, נעשה סנגור. למה עגל זה היה זהב? אם תיכנס עם בגדי זהב, זה יזכיר את חטא העגל.

אז איך מי שעשה את העגל,

אהרון הכהן עצמו, שהוא עשה את העגל,

והוא נכנס מיד שנה אחרי זה,

והוא הכהן הגדול, נכנס לקודש הקודשים במשכן.

הרי הוא עשה את העגל, אין קטגור, נעשה סנגור.

איך זה?

זמן שהוא לא היה קטגור.

ועוד יותר, איך? אבל הרי הוא עשה את זה.

יש פה ביום רבותיי, שימו לב.

כל השאלות האלה, תשובה היא פשוטה.

אהרון

ידע שהוא יכול להפסיד את העולם הבא שלו את הכול. הוא עושה עגל,

שולח, זורק.

אהול פחד שיהרגו אותו. למה הוא פחד שיהרגו אותו?

הרגו את חור. הוא היה כהן גדול.

הוא היה כהן, לא גדול, כהן.

הרגו את חור שהוא היה לוי, אבל הוא היה כהן.

וגם נביא היה אהרון הכהן.

אהרון ידע שכשהורגים כהן ונביא,

זה יכול להביא כליה לכלל ישראל.

תראו את הגמרא במסכת גיטין.

הגמרא שמה אומרת,

הגמרא, אבל לפני הגמרא, במסכת גיטין.

אני אגיד לכם יותר. אתם יודעים, תראו בדברי הימים,

מעשה נורא.

היה הרי אחאב,

הוא היה מלך ישראל, מלך רשע,

שמלך,

הגמרא במסכת מגילה אומרת שהוא היה מהשלושה שמלכו בכל הכיפה,

כן?

אחאב הזה,

היה לו

בת

שקראו לה עתליה.

עתליה התחתנה עם מישהו והוא היה מלך יהודה.

והיה לו גם בן

שהוא היה מלך ישראל, אחזיה.

עכשיו,

פעלה של עתליה מת, אז בנו מלך על יהודה.

הבן של עתליה,

שהיא הבת של אחאב, הוא מלך על יהודה,

ואחיו, הבן שלו, של אחאב, שהוא אח של עתליה,

מלך על מה? אחזיה על ישראל.

כשאחזיה, מלך

ישראל מת,

אז מה עשתה עתליה? היא רצתה למלוך.

איך היא תמלוך?

היא רצה למלוך גם על מלך יהודה וגם על מלך ישראל. אז מה היא עשתה?

היא הרגה,

הייתה אח שלה,

כן? עוד פעם, הרי מי מלך על מלך מלכות יהודה?

הבן שלה, נכון?

הבן שלה מלך על מלכות יהודה, ואח שלה מלך על מלכות ישראל.

אני חוזר, עתליה היא הייתה הבת של אחאב,

הבן שלה מלך על יהודה אחרי שבעלה נפטר,

אז הבן שלה מלך על יהודה ואח שלה, אחזיה מלך על מלכות ישראל.

כאשר בנה הרגו את בנה, כתוב בנביא שהם הרגו את בנה,

אז באו כולם,

הרגו את בנה, באו לנחם, אחזיה, כולם.

מה היא עשתה? היא הרגה את אח שלה אחזיה,

כי היא רצתה למלוך על ישראל.

אבל יש לו בנים, יש לה בנים, יש לה נכדים.

היא הרגה את כל הילדים שלה. אישה מרשעת כזאת היא עוד לא הייתה.

הרגה את כל הילדים שלה,

את כל הנכדים שלה, האחים שלה,

כדי שרק היא תישאר מנצר דוד והיא תמלוך, היא רצתה, היא נמלוך.

ככה היא עשתה.

הרגה את כולם.

היה

ילד אחד מזרע המלוכה, יואש, ילד קטן,

שהוא כן נשאר, הוא היה אצל המטפלת, אשתו של יהוידע הכהן, יהושבת קראו לה, והיא הייתה מטפלת בו.

היא שמעה, כשעתניה מחפשת את כל הזרע להרוג אותה, היא באה לבעלה,

אמרו לו, הוא כבר הרגה את כל נצר דוד,

זה האחרון שנשאר.

אמר לה, יהוידע, תביא לי אותו.

הוא לקח את הילד הקטן הזה, שם אותו, בקודש

הקודשים החביא אותו.

ככה היא חיפשה להרוג את כל זרעת דוד, כדי שהיא תמלוך בלי פיקפוק. ככה היא עשתה.

מלכה.

יהוידע שומר את הילד הקטן הזה שבע שנים בקודש הקודשים.

כשהילד נהיה בגיל שבע, התינוק הזה, כשהוא נהיה בגיל שבע,

יהוידע מארגן

הפיכה בחצר המלוכה,

הורג את התליה וממליך את המלך הקטן, ילד בגיל שבע,

את יואש שהוא האחרון מנצר דוד

שם אותו מלך על כל כלל ישראל, את מי? את יואש

יואש הזה מולך

מי שם אותו? מי דאג לו? מי טיפח אותו רבותיי? כל השנים האלה

יהוידע הכהן הגדול

הוא שם אותו, אחרי ארבעים שנה

נפטר יהוידע הכהן שהוא אז היה כבר בגיל מאה שלושים בערך

מאה שלושים הוא נפטר

אז מי מינו כהן גדול במקומו?

את הבן שלו, מי זה הבן של יהוידע הכהן?

הנביא זכריה

זכריה הבן של יהוידע הכהן, הוא היה הכהן הגדול

כתוב הפסוקים, וישמע, כתוב הפסוקים שבאו השרים אל המלך יואש

שהיה כבר אז בגיל ארבעים ושבע, ארבעים שנה אחרי זה, ארבעים ושבע

באו אליו השרי יואש, כתוב הפסוק, וישמע המלך אליהם

מה הוא שמע אליהם?

אומר הרדק על המקום,

באו ואמרו לו טענה כזאת, השרים

אמרו לו, תראה,

כתוב שבקודש הקודשים, הסדר הקרב

יומא זר שקרב הורגים אותו

אתה היית בקודשים שבע שנים ואתה חי

אנחנו חושבים, ככה חס ושלום, אותם טיפשים אמרו אנחנו חושבים שאתה אלוה אנחנו רוצים להקטיר לך, להקריב לך וישמע אליהם

שמא העסקים איתם, אתם צודקים

תראו מה זה נגיעות שבן אדם דווקא יכול להגיע, איזה טירוף

והקטירו לו והתחילו להקטיר לו, זכריה הכהן רואה את זה

ואז

לבשה אותו רוח אלוקים כתוב הפסוק

ויצעקו, איך אתם עושים דבר כזה?

יואש אומר לו, מה אתה מפריע לזה?

הורג אותו, איפה הוא הורג אותו?

ביום הכיפורים, בשבת, בקודש הקודשים שם, ליד קודש הקודשים,

ליד שם בחוץ, בעזרה, זה לא בקודש הקודשים, בעזרה.

הוא הורג אותו בעזרה בבית המקדש,

בבית המקדש בעזרה.

תמיד, הכהן הגדול, זה שאבא שלו הציל אותך,

גידל אותך שבע שנים, הציל אותך מהמלכה שלו, צריך להרוג אותך.

המליך אותך,

דאג לך, זה הכרת הטוב, אתה הורג אותו.

אבל את מי הרגת?

כהן ונביא. זה חיי, היה גם כהן וגם נביא.

מה היה עונשו שלו? מה קרה אחרי זה, רבותיי?

זה תראו את הגמרא בגיטין, מה שהגמרא אומרת.

בא שר הטבחים, מבזדרן,

שר הטבחים,

הוא נכנס לבית המקדש, הוא ראה את הדם הזה

אחרי שהוא רצח כבר שתי מיליון יהודים.

הוא נכנס לבית המקדש, הוא רואה את הדם, הוא אומר להם, מה זה הדם הזה?

אדם היה מבעבע. זה מאות שנים אחרי זה.

מאות שנים שיהרגו את זכריה אדם ביבע, כל הזמן ביבע לעזרה.

ניסו עם כל הקרצופים לשבור את ה... שום דבר. אדם נשאר ומבעבע.

כל מה שניסו לעשות לא עזר.

בא נבוזדרן, אחרי מאות שנים הוא ראה את זה? הוא אומר להם, מה זה?

נסתור לספר לו סיפור כזה, סיפור כזה.

הוא אומר להם, בואו נראה פרים כאלה, שפחים, הנה לא נשאר, למה רק פה?

הוא אומר להם, אם אתם לא אומרים את האמת, אני הורג אתכם.

עד שאמרו לו את האמת הוא אמר ככה אני אני אני אעזור אני אסדר שהדם הזה ילך

אמר תביאו את כל הסנהדרין הביאו את כל הסנהדרין

שחט את כל הסנהדרין הגדולה על הדם הזה

והאדם המשיך לבעבע אמר תביאו סנהדרין קטנה את כל הסנהדרין קטנה גם שחט את כל התינוקות של בית רבן הוא אסף שחט את כולם הילדים 940 אלף תלמידי חכמים, ילדים, תינוקות של בית רבן שחט על הדם הזה

940 אלף קראו לו שר הטבחים

זה חוץ מהשתי מיליון,

כמעט הוא הגיע לשלוש מיליון שהוא הרג.

על אדם הזה ושום דבר לא עזר.

אמר אותו רשע,

שר הטבחים, זכריה זכריה,

טובים שבהם הרגת, הרגתי.

אתה לא נרגעת?

אתה רוצה אני אכלה את כולם?

ואז אדם הפסיק לנוח.

אבל בלי זה השם ירחם, היה ממשיך עוד. למה?

כי להרוג כהן ונביא זה דבר חמור ביותר.

זה דבר מאוד מאוד חמור, גם כהן וגם נביא.

זה אחד הדברים הכי חמורים ביותר. זה חד ושלום כתוב בחז״ל, כליה על כלל ישראל.

כתוב בערכה,

שכלל ישראל באים, בערכה, בערכה כתוב, פסוק, שכלל ישראל באים.

למה השם עשית ככה? למה הוללת?

איך הפסוק?

למה הוללת לבניך שאשר נושים אכלו פרי בטנם,

טיפוחי הילולים? אומרת הגמרא, מה זה טיפוחי הילולים?

דובר על יוסף.

מדובר, הייתה אימא אחת,

אימו של דואג בן יוסף,

שהיא הייתה כל יום שוקלת את הילד שלה הקטן, ואותו משקל שלו מביאה

לבית המקדש זהב.

היא מתפללת עליו שיגדל ויהיה הכול.

כל יום את המשקל שלו היא הייתה מביאה.

בן יוסף, בן יוסף.

מה קרה בסוף? היה רעב והיא אכלה את הילד הזה.

על עם ישראל, תראו את הגמרא, הגמרא אומרת.

גם רשי בן חמור מביא את הגמרא הזאת בשבת.

הגמרא אומרת שם, עם ישראל באים לתמונן לקדוש ברוך הוא. למה הולנת ככה לעם ישראל? איך הולנת להם?

שאישה תאכל את פרי בטנה ועוד את מית. בן יוסף,

אשר כל פעם, אילולי טיפוחים, שכל פעם היא שקלה אותו מליאת כזהב שלו.

מה הקדוש ברוך הוא עונה להם?

היהרג במקדש כהן ונביא? אתם הרגתם כהן ונביא, איזה חריה.

אז אתם שואלים אותי למה אני עושה לכם ככה?

כשהורגים כהן ונביא אין שאלו, זה דבר רציני, זה כליה, זה חמור.

חוזרים אלינו רבותיי, בואו נראה. אהרון הכהן,

אהרון הכהן היה מוכן למסור את העולם הבא שלו, לעשות עגל והכול, רק שלא יהרגו כהן ונביא ויהיה כליה לכלל ישראל.

מסירות נפש מיוחדת, הוא הורס את ה... חס ושלום, הוא יכול להפסיד את העולם הבא, עבודה זרה אתה עושה, אתה עושה עגל.

אבל אהרון הכהן יודע שהם יהרגו כהן ונביא, תראו את הגמרא בסנהדרין,

מה רעה?

הגמרא בסנהדרין, מה רעה אהרון לעשות את זה?

כי הוא פחד שיהרגו כהן ונביא.

ואז חס ושלום, יהיה כליה על כלל ישראל. יהיה כליה, אני מוסר נפשי בשביל כלל ישראל.

אז אני לא רוצה, אני אעשה עגל, אני אפסיד את העולם הבא,

אבל שכלל ישראל לא יהיה.

מסירות נפש כזאת, הוא זוכה,

או הו זוכה, זוכה לכהונה גדולה,

וזה לא קטגור, הפוך, זה סנגור על כלל ישראל.

זה מסירות נפש.

מוריי ורבותיי, הימים האלה קשה ללמוד,

אבל מי שלומד בימים האלה קובע עיתים לתורה עוד שעה ועוד שעה.

זה נקרא מסירות נפש.

מסירות נפש, אתם לא יודעים איפה השכר החולה יגיע.

ואני רוצה לספר לכם פה סיפור נורא על מסירות נפש,

ובזה לסיים.

כי זה מאוד חשוב שרבותיי, כל אחד ישקיע

בימים האלו.

עוד תורה ועוד לימוד למזור נפש.

ואני אספר בקצרה.

היה בקהילה,

אני לא רוצה לנקוד את השם של הקהילה הזאת בחוץ לארץ,

שבנו בניין פאר,

עם כל הנברשות המיוחדות.

השקיעו הון-הון של כסף.

איזה בית כנסת, משהו מיוחד.

והיה להם שם

את כל הספרי תורה שעשו, הבית הכנסיות הקטנים שהיה להם שם, אחרי שבנו ועשו משהו גדול ומפואר,

והכניסו לבית כנסת, כך השני.

חדא גבאי, יום אחד החליט, צריך בדיקה על ספרי תורה.

זה הרבה ספרי תורה מכל מיני מקומות.

מה עם הספרי תורה האלה?

אז הוא התקשר,

זה שם העיר,

כפר כזה, אזור בחוץ לארץ של עשירים,

הוא התקשר לכפר הסמוך, שם שיש אנשים סופרים,

והוא התכלה דיבר עם סופר אחד. הוא אמר לו, תשמע,

אני רוצה שתבוא לראות, תעשו לנו ספרי תורה, לתקן לנו אותם.

הוא אמר לו, בסדר, אני אבוא. הוא בא לראות.

12-13 ספרי תורה,

הוא בודק אותם, והיה לו שחור בעיניים.

כמה פסולים, כולם פסולים,

וחוץ מהפסולים, חיבורים, ואיזה טעויות, ואיזה...

ממש ממש הוא היה עמום.

טוב, הוא אומר לו, תשמע, לתקן את כל זה,

זה, ככה, אומר לו, זה חודשים חודשים של עבודה.

לפחות, הוא אמר לו, לפחות לפחות 12-13 אלף דולר.

עדיף לי לכתוב ספר תורה חדש, הוא אמר לו. 13-14 אלף דולר לפחות, אני מתקן לך את כולם.

הוא אומר לו, מה?

500 דולר.

טוב, כל טוב.

500 דולר, אני מדבר איתך על חודשים של עבודה,

אתה אומר לי, 500 דולר?

אני מפרנס משפחה.

אומר לו, לא.

לא, כל טוב, הוא הלך.

למחרת הגביי של בית כנסת, בחוצפתו,

מתקשר לאותו סופר,

אומר לו, תשמע,

אם אתה לא בא לתקן את זה,

אני משאיר ככה, העבירה עליך, אומר לסופר.

הם התפללו בספרי תורה פסולים, עבירה עליך.

אומר לו אותו סופר, אתה לא מתבייש? עבירה עליי?

תראו איזה פרא עשיתם.

השקעתם על הנברשות, על כל החומר, משהו.

ספרי תורה שזה הכי חשוב, על זה אין לכם כסף?

אומר לו, לא מעניין אותי, עבירה עליך אם אתה לא מתקן.

אומר לו, מה זה קשור אליי?

עבירה עליך, אומר לו.

טוב, הסופר מאוד כעס, ניתק את הטלפון,

והגיע הלילה, הסופר עולה לישון, ואז על המיטה,

הוא אומר, הכל זה כסף בחיים, הוא אומר לעצמו.

כל החיים זה רק כסף?

נכון, זה עבודה של חודשים, נכון.

אבל אנשים לא התפללו, לא יצאו ידי חובה.

אין ספר תורה שם.

אני גורם שאין ספר, אני יכול לעזור שחס ושלום

לא יהיה את המצב הזה.

לא מתפללים, שום קריאת התורה זה לא טוב, הכל פסול.

חשב חשב, מתקשר לחבר שלו, גם סופר,

סיפר לו את הסיפור,

אמר לו, בוא ניקח את זה עלינו.

נתקן, ניקח את כל הספרי תורה, נביא להם בהשאלה ספר תורה אחד כשר,

נתקן כל יום שעה וחצי, שעתיים.

לא כל היום, נעסק בפרנסה בשער היום,

שעה וחצי, שנתיים, יושב על זה מצווה, אין מה לעשות. מה, אם אנשים שם לא מבינים, טיפשים, מה אנחנו אומרים? פחות אנחנו נעשה מצווה.

החבר אמר בהתחלה, תשמע, מה, כל כך הרבה זמן, להשקיע איזה הון של זמן?

סכומי העתק צריכים לקבל על זה? מה זה?

אמרו לו, תשמע, אבל זה הבני אדם.

החבר השתכנע, אמר לו, אתה צודק, לא הכל בחיים זה כסף.

צריך לעשות לשם שמיים גם, וככה היה.

צריך לעשות לשם שמיים.

התקשרו,

לגבאי אמרו לו, תשמע, אנחנו באים לקחת את הספרי תורה, מוכנים בחמש מאות דולר שלך, בסדר.

באו, לקחו את הספרי תורה, עבדו על זה כמה חודשים,

אחרי כמה חודשים של עבודה מייגעת,

החזירו לו את הספרי תורה, אמרו לגבאי, תראה. הוא מסתכל אור בעיניים, הכל נקי, מסודר.

אה, חשבו אולי עכשיו הגבאי ייתן בכל זאת סכום יפה.

בסוף הגבאי נכנס למשרד, הוציא להם חמש מאות דולר לשתיהם ביחד, כל אחד 250 דולר רק.

טוב, אמרו לו תודה רבה ונס... ראו שאין עם מי לדבר, חזרו לעיר שלהם.

איך שהם יוצאים, עולים על האוטוסטרדה לכביש הראשי, לצאת מהעיר,

אחד,

אחד הסופרים שיושב ליד הנהג, אומרים לחברו,

תשמע ידידי, אני צריך שירותים דחוף.

אחת הפניות פה, תעצור לי לשירותים. הוא אומר לו, מה, אני באוטוסטרדה, איפה אני אעצור לך?

הוא אומר לו, בפניות בצד, לא משנה לאיפה שזה נכנס.

התכנס פה באחת הפניות בצד, אני צריך.

הוא אומר לו, תראה, אני גם אמנם צריך, אבל מה, זה כביש ראשי.

הוא אומר לו, אתה צריך, אני צריך, זה בגדה שקצור.

תיכנס פה בפנייה אחת, לא משנה איפה, יכול להיות מאיפה שיהיה.

הוא אומר לו, בסדר.

הוא נוסע, הוא רואה איזה אחת הפניות, פונה שמאלה.

הוא פונה שמאלה ואז הוא רואה שם בית קברות של נוצרים.

הוא אומר, טוב, יש פה בית קברות, בואו ניכנס פה, נעשה.

טוב, נכנסים לשם.

הם נכנסים לבית קברות, פתאום רואים שומר.

השומר אומרים להם פרטים.

יש פרטים, מה פרטים?

הם היו צריכים דחוף, לא היה להם הרבה זמן להתווכח,

הוציאו את התעודת הזהות שלהם,

השומר הזה כתב את הפרטים,

החזיר להם, נכנסו בפנים, הם רואים שבצד השני של בית הקברות

יש איזו קבוצה של אנשים,

הם הלכו לצד הזה כנגדי, ההפוך,

ועשו מה שהיו צריכים לעשות,

חזרו לאוטו ונסעו.

אחרי שבוע וחצי הם מקבלים מכתב לבית משפט.

אוי וואי, בית משפט.

על התאריך הזה והזה, שהם היו במקום הזה והזה.

אמרו לו, אוי וואי, איך ראו, מה ראו, מה שעשינו פה.

מה עכשיו, על מה הם רוצים לתבע אותנו? ביזיון הגברים, ביזיון הנצרות, על מה, מה עכשיו?

אמרו לו, אז אחד אומר,

תראה מה זה, עשינו מצווה, זה מה שמגיע לנו?

עשינו מצווה, אנחנו מסרנו נפש שבועיים, עשינו מצווה, זה מה שמגיע לנו?

הוא אומר לו, תשמע, חבר שלו אומר לו,

אל תדבר ככה, הכל משמיים, הכל מחושבן,

אני לא מאמין שננזק, בוא ניקח עורך דין טוב, השם יעזור, אם עשינו מצווה,

אנחנו לא נפסיד.

קח עורך דין טוב, משלם לו קצת, והכל יהיה בסדר.

אין לי ספק, הוא אומר לו, אם עשינו מצווה, המצווה תגן עלינו.

הגיעו לתאריך של המשפט, הם מגיעים לבית המשפט.

ואז הם רואים, יש עוד הרבה קבוצה אנשים שם,

גדולה,

ואז השופט מקריא את כל השמות, ביניהם את השמות שלהם,

ואז הוא אומר להם, כל אחד פה זכה ב-8 מיליון שקל,

שם זה 8 מיליון דולר, לא שקל, דולר זה 8 מיליון דולר.

מה אמרו, לא הבינו מה קרה, על מה?

ואז השופט מספר להם,

מכיוון שכולכם הייתם בלוויה של מר פלוני ופלוני,

זה היה נוצרי עשיר גדול מאוד,

שהוא היה גלמוד, לא הייתה לו שום משפחה,

אז הוא כתב שאת כל הירושה שלו,

לחלק בין כל אלה שיבואו ללוויה.

אז השומר שהיה זה מצד העורך דין שם,

ששלח לבית הדברות לראות מי בלוויה, לרשום את כל השמות.

אז הוא השאיר צוואה לכל מי שבא להלוויה שלו,

שמקבל 8 מיליון דולר.

אז כל אלה קיבלו, הם באו אמנם לדבר אחר,

קיבלו 8 מיליון דולר.

רבותיי, תראו מה זה, הם מסרו נפש למצווה.

מסרו נפש, שיהיה ספר תורה כשה,

לא יעבר הרבה זמן, באותו יום כבר קיבלו פי כמה וכמה.

פי כמה וכמה.

מה זה מסירות נפש?

בואו כולנו, מסורו נפש.

הימים האלה זה קשה ללמוד, צריך מסירות נפש.

אבל כל אחד יקבל על עצמו,

בימים האלו,

ללמוד כל יום, לא לוותר על שום יום. נכון, יש הרבה עסוקה, הרבה מצוות לעשות,

אבל גם המצווה הכי גדולה זה תורה.

בואו נקבע כל יום איתי מהתורה.

כמה שיותר נמסור נפש,

ונראה שכמה שנמסור נפש יותר,

נצליח יותר,

הסחר יהיה הרבה יותר,

ובעזרת השם נזכה במהרה לבנים את המקדש המועבר.