הלכות ט' באב - שיעור ב' | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אני שמח,

ברוך השם.

כבוד הרב.

כן?

אה, מיכאל?

אפשר, אפשר. אפשר להתחיל.

אתמול

ביארנו מה שלכאורה פלא, שהשלוש צומות

יז בתמוז וצ'ונג דליה

ועשיר בטבת, עשרה בטבת,

שאלה נאמרו בנביא,

כה אמר השם, צום הרביעי,

וצום החמישי זה תשעה ואב חמישי מניסן,

וצום השביעי, שביעי, תשרי זה שביעי מניסן,

זה צום גדליה,

וצום של עשרה בטבת,

כל אלה אנחנו עושים תענית רק מן הבוקר,

לא מן הלילה.

איך זה יכול להיות? זה חצי יום.

צום של התורה הוא יום כיפור, יש לנו דוגמה,

ושמה זה מערב עד ערב.

אז אם כתוב בנביא שיש ארבעה צומות,

מה זה צום?

יש לנו דוגמה מיום כיפור, זה מה שיש.

אז הפסק הוא מן ה... וזה פשוט גם כן, הרי

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

איך אפשר להתחיל רק מן הבוקר?

זה חצי יום תענית, זה לא יום שלם.

אז הסברנו,

בגלל שהיום,

על פי הגמרא בראש השנה, דף יט,

שהיום

אנחנו לא צמים בגלל הנביא, בגלל דברי הנביא,

כי הנביא אמר,

צום הרביע, צום הרביע, צום החמישי, ילס לבית ישראל,

לששון ושמחה.

והגמרא מסבירה,

אם יש מד ואין בית המקדש,

אז צום.

אם יש אין בית המקדש, אבל אין ש... לא, אם יש, אם אין בית המקדש ואין שמד,

אם יש בית המקדש ואין שמד,

ששון ושמחה.

ואם אין בית המקדש ואין שמד,

רצו מתעניים, לא רצו, לא מתעניים.

תלוי בהם,

איך שרצו.

אז אם כן, היום זה לא מעיקר דברי הנביא, אנחנו חייבים לצום על צומות אלה.

כי היום, בתקופות הרגילות, אין שמד

ואין בית המקדש.

אבל כאן תלוי את זה ברצונם.

רצו מטענים, לא רצו, לא מטענים.

אז תשעה באב רצו להתענות.

כיוון שנכפלו בו הצרות,

בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נחרבו באותו יום ובאותה משמרה של כהנים,

כמו שכתוב במסכת ערכים.

אז זה קיבלו עליהם תשעה באב.

אבל גם אמרתי, הבאתי אתמול בלשון הרמב״ם

שזה גם מנהג.

לא,

למה? כי הרי זה לא תלוי, הנביא לא מחייב אותם. אם אתם רוצים, תטענו.

לא רוצים, אל תטענו.

אז אם כן, אם הם רצו, זה בגלל שהם רצו, לא בגלל שהנביא מחייב. הנביא לא מחייב.

אז לכן הרמב״ם אומר שגם תשעה באב זה מנהג היום.

ולכן מצינו,

אני כאן רוצה זה להשלים מה שאמרתי אתמול,

להשלים מילה אחת.

אגיד מקודם. לכן

כל הצומות,

לא רצו לקבל עליהם את הצומות.

צום באמת מתחיל מערב עד ערב.

אבל הם לא רצו.

הרי לא חייב אותם הנביא. בזמן שאין שמד

ואין בית מקדש,

רצו מטענים, לא רצו, לא מטענים.

והם באמת לא רצו להתענות. אבל עשו קצת זכר.

עשו קצת תענית.

רק מן הבוקר עד הערב.

אבל תשעה באב הם כן רצו להתענות.

תמיד?

תמיד. בכלל שתשעה באב... גם בגלל שלא היה שמד?

בכלל שנכפלו בו הצרות.

לכן, זה חמור.

תשעה באב יותר חמור מכולם,

גם במאורעות.

לכן, זה הם קיבלו על עצמם. אבל לא מצד הנביא.

רצו מטענים.

אתם רוצים. אבל לא שהנביא מחייב.

לכן, ברמב״ם כתוב, ונהגו כל ישראל לטענות בימים אלו, גם על תשעה באב.

הרב המגיד שם אומר,

למה הוא אומר נהגו?

אז הוא אומר, בגלל שזה בזמן שאין שמד

ואין בית מקדש, לא רצו, לא מתעני.

הרב שמד זה שמד רוחני או גשמי?

מה?

שמד, כשהרב אומר שמד, מה זה שמד?

שמד לא רוחני. רוחני או גשמי?

גשמי, כמו בזמני היטלר. רוחני זה לא אומר, רוחני זה לא שמד. לא על זה עושים התענית.

על השמד, לא על זה. זה לא יותר גרוע?

אבל לא זה... בארץ ישראל יש שמד רוחני הרב. נכון.

יש שמד רוחני, מלמדים מיליון תינוקות כל יום

שאין הקדוש ברוך הוא. לא יודעים לקראת שמד. זה לא שמד? כן, הנה עכשיו הולכים.

הבג״ץ הולך

להתיר עבודה בשבת בתל אביב. אז זה לא שמד? והם לא יודעים שאמרו חז״ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת.

אז זה לא שמד? זה הגויים האלה מנהלים אותנו. זה לא שמד, אגב?

זה שמד של שמד רוחני.

אבל תעניות לא עדכנו על זה.

עדכנו כשיש שמד שאויבים משתלטים על ישראל

והורגים בהם, כמו שהיה בזמן היטלר.

אז אתמול אמרנו שבאמת בזמן שיש שמד, כמו בזמן השואה,

היה חיוב לצום מדברי קבלה.

כי הרי אם יש שמד ואין בית מקדש,

זה צום.

הנביא אומר, תצומו.

ולצום זה נקרע

לצום זה נקרע

מערב עד ערב עם חמישה עינויים.

רק היום שאין שמד,

אין שמד אפילו שאין בית מקדש, אבל רצו מטענים, לא רצו היום. אז לכן עשו קולות, יש קולות.

קולה אחת

שלא בכל הטעניות, לא מטענים מן הלילה.

ואל עין חמישה עינויים.

הם עשו זכר. זאת אומרת,

עצם התענית הצום מצד דברי קבלה, לא קיבלו עליהם.

לא חייב אותם הנביא. אם אין שמד, לא חייב אותם.

הנביא אומר, לפעמים יש חופצות לצום, לפעמים זה ששון שמחה,

ולפעמים איך שאתם רוצים.

אז לא חייב אותם.

רק הם מעצמם

קיבלו עליהם, מעצמם.

והם בשאר תעניות קיבלו רק זכר,

לעשות זכר רצון. רק חצי יום,

ובתשעה באב גם כן זה רק מנהג.

עכשיו, אמרנו את הרמב״ן,

הרמב״ן בחידושיו, בתורת האדם,

על הגמרא בפסחים,

דרש רבה עובות ומניקות,

מטענות ומשלימות בתשעה באב,

כדרך שמטענות ומשלימות ביום כיפור.

אז אומר הרמב״ן,

שהדרשה הקטנה הזאת שרבה יסוד גדול בהלכה,

א', למה הוא מחייב עוברות ומניקות,

אם נגיד שחולה שאין בו סכנה, חייב.

בטח שעוברות ומניקות חייבו, כי עוברות ומניקות הן בריאות.

אבל לא שמעתי מרופא אחד,

בחוץ לארץ,

אמרתי מרופא, מיילד הוא היה.

הוא אמר לי שהזמן הכי בריא של האישה

זה הזמן שהיא בירייה.

כי היא פורחת,

הגוף פורח,

וזה זמן של בריאות.

אז איך זה, רק מה? סוף כל סוף

יש לה תינוק,

והוא משתתף במזונות

ומכביד עליה.

אז לכן,

קצת כאילו, אבל היא לא נקראת חולה.

אם נגיד שחולה חייב לצום,

לא היה צריך רבה להחדש לנו שעוברות ומניקות חייבות לצום בתשעבים.

אפילו חולה שנפל למשכב חייב לצום,

אז חוש כאלה עוברות ומניקות שהן לא חולות.

אלא מדאמר ככה רבל, שמע מינא שחולה, שאין בו סכנה,

פטור מלצום.

מי שיש לו חום 39, פטור מלצום.

ונפסק ככה בשולחן ערוך, בלשון הרמב״ן

ובמקום חולי לא גזרו ברבנן בכלל.

אבל אני רוצה לומר שגם הדין הזה,

שבמקום חולי לא גזרו בו רבנן,

זה רק בגלל היום שזה רק מנהג.

אילו זה היה דברי קבלה,

אז היה חייבים אפילו חולה.

מצאתי את זה מפורש

בהגאיות מימוניות בפרק ה' הלכות תענית'

בשם רבנותם.

שאלו את רבנותם, יולדת

בתוך שלושים,

אם חייבת לצום

צום גדליה.

ואמר רבנותם שהיא פטורה מלצום. הרי ידוע,

יולדת,

הגמרא אומרת, שלושה ראשונים ביום כיפור, בין אם אמרה צריכה אני ובין לא אמרה צריכה אני מאכילן אותה.

משלושה עד שבעה

אמרה צריכה אני מאכילן אותה, לא אמרה צריכה אני לא.

משבעה היא חולה שאין בו סכנה עד שלושים.

וידוע שחולה שאין בו סכנה אמרו חזן

מה אוכלת לשיעורים לא?

חולה? היא אוכלת לשיעורים?

היא אוכלת לשיעורים?

היולדת

אחרי שבעה ימים

לא אוכלת לשיעורים? ביום כיפור היא לא אוכלת. לא אוכלת לשיעורים?

לא, הרי חולה שאין בו סכנה. אסור לו לאכול שיעורים? אפילו שיעורים לא אוכלת, אם היא חולה.

אבל מצד יולדת,

אחרי שעברו שבעה ימים, היא כבר, אין לה דין חולה שיש בו סכנה.

רק חולה שאין בו סכנה. ואם היא אומרת אני חלשה?

מה שהיא אומרת לא מספיק. אתה רואה שבתוך שבעה

מועיל צריכה אני. אבל אם היא אומרת, צריך לשאול רופא אם היא חולה או לא.

צריך לראות אם היא חולה או לא.

לא מספיק חלשה. בטח, כולם חלשים.

אבל,

אז ביום כיפור, ודאי חייבת לצום.

עכשיו, אבל בתשעה באב,

הרי כפי שאומר הרמב״ן, פטרו רמב״נן חולה.

רק עוברות ומניקות חייבות בתשעה באב,

שהן בריאות, הן לא חולות.

אבל חולה שאין בו סכנה,

לא גזרו בו רמב״נן כלה, ככה לשון של הרמב״ן,

ומרן בשולחן ערוך בתוך כנון ד'.

לא גזרו בו רמב״נן כלה,

אז בעד נבאר את המילים האלה.

אז למה באמת לא גזרו בו רמב״נן?

אומר רמב״נן,

בגלל שהיום רצו מטענים, לא רצו לא מטענים.

לא קיבלו עליהם עצום מצד דברי הנביא.

אם היו מקבלים, אם היה עצום מצד דברי הנביא, אם היה למשל בזמן שיש מד,

גם חולה שאין בו סכנה חייב לצום.

אין הבדל בין איסור תורה לאיסור רמב״נן.

לא יכול חולה שאין בו סכנה לעבור איסורים של דברי קבולה.

רק כיוון שזה היה תלוי ברצונם,

היום בזמן הזה שאין שמד,

אפילו שאין בית המקדש,

אבל אין שמד, אז זה תלוי ברצונם, והם לא קיבלו על חולים.

אבל מי עשה את החילוק הזה שבין שמד לבין לא שמד? בגמרא, בדף יט בראש השנה.

ותראה בטור...

היא אומרת שבעצם אם אין שמד, אז זה... אין שמד ואין בית המקדש.

רצו מטענים, לא רצו לו מטענים.

אז על זה אומר הרמב״ם שזה מנהג.

מה? אז על זה אומר הרמב״ם שזה מנהג?

כן.

היום זה מנהג.

לא בזמן שיש שמד, בזמן זה מה שהקדשנו אתמול. כן. שבזמן השואה היו חייבים לצום כמו יום כיפור. ומישהו דיבר על זה אז? מה? מישהו דיבר על זה? שזה רב שדיבר על זה אז?

הגמרא הזאת מדברת, אז אני מאמין, יש רב אחד שהכריז על זה?

אני לא הייתי, הייתי ילד קטן, אבל אמרתי שבטח בליטא, כשהיו רבנים גדולים,

בליטא היו כל רב קטן של עיירה,

לא רב קטן, רב גדול של עיירה קטנה היה רב גדול.

והיה בוקר בשס, מה יהודי ליטא?

שאפו.

מה הם שאפו?

שיהיה להם במה לחיות,

קצת במה להתקיים ולשבת ללמוד.

אז הרבה יהודים קיבלו רבנות של עיירה קטנה דווקא, שלא יהיה להם הרבה טרדות,

והיו נותנים להם משכורת. מה המשכורת?

מי שיש לו מגדל פרות, נותן לו חלב.

לא יודע אם כל יום נותן לו חלב, אבל נותן לו.

הוא ייתן לו השבוע השני, נותן לו שבוע אחר.

מי שמגדל עופות, נותן לו ביצים, נותן לו קצת עופות.

וירקות, זה היה הפרנסה.

היו כאלה שנתנו להם

זכות בלעדית לשווק סחורה מסוימת.

היו משווקים שמרים.

היו עושים,

על כל פנים פרנסה מאוד גלילה,

אבל יש בה כדי להתקיים והרב הזה מאושר.

הוא יכול ללמוד ולומר שיעור בדף היומי בערב.

אז הליטאים האלה ידעו ללמוד, ידעו תואר, ידעו שף.

הם בטח דיברו שבזמן השמד היה חבצעים.

לא, חבצעים היה לפני השואה.

אבל היה מלחמת העולם הראשונה, זה גם היה

לא מכוון דווקא ליהודים.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מכוונת דווקא ליהודים. זה רק הרשע הזה, הארון,

היטלר, יימח שמו, הוא שכל המטרה שלו היה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, לא להשאיר אף אחד. כמוהמד.

כמוהמד.

והוא,

אז זה בוודאי גזירת שמד.

על השמד הרוחני, לא מדברים פה, מדברים פה על השמד של האויבים משתלטים על היהודים והורגים בהם.

אז בזמן שהיה שמד אמרנו,

החיוב של הצומאות

מדברי קבולה, מן הנביאים,

ולפי זה אין הבדל אם הוא חולה שם בו סכנה,

החולה יהיה פטור, אם יש בו סכנה,

אפילו ביום כיפור לא צריך, מצד הפיקוח נפש, דועה את היום כיפור.

אבל אם אין בו סכנה,

למה להקל, הוא אומר? אומר רבנו תם, זה רק בגלל שהיום זה רק רצו מתעניים,

לא רצו לא מתעניים,

אז היום זה איך שהם רצו.

הם לא רצו שחולה, לא קיבלו על עצמם שגם חולה.

אמרו, לבד מחולה.

או למשל, בשאר תעניות,

לבד מעוברות ומניקות.

בשאר תעניות קיבלו רק חצי יום תענית,

וגם בלי מעוברות ומניקות, וחושקן חולה שפטור.

ובתשעה באב, עוברות ומניקות, מטענות ומשלימות.

אבל חולה, אומר הרמב״ן, משמע מדברי רבא שחולה פטור.

לא גזרו בו רבנן. למה לא גזרו?

הרי דברי קבלה, זה לא דברי קבלה. זה איך הם, הם לבד.

הרי אין שמד היום, אז אין הוא חייב מצד הצום.

רק הוא חייב מצד, הוא רוצה.

אז הם לא קיבלו על עצמם לחולה.

על חולה הם לא קיבלו.

לכן חולה,

אבל בזמן שהיה שמד,

אומר רבנו תם בפירוש,

יולדת תצטרך לצום בצום גדליה.

אפילו בצום גדליה.

כי אז היה חייבו מטעם, מן הנביא.

ואין, לא נגיד, החולה שם בו סכנה, מותר לו.

זה אגב, תלונות מביא בשם רבנו תם.

הרב, בתענית אסתר זה לא שייך לחומרות האלה?

תענית אסתר.

לא, זה לא תענית ממש.

הרי התענית של אסתר זה לזכר התפילות.

התפילות.

זה שנענו.

היה הצלה.

לא כמו כל הצומות. אז היה שמד.

אז היה שמד.

היה גזירה, אבל הם צמו וניצלו.

אז הצומות, מה שאנחנו עושים היום, תענית אסתר, לא בשביל לעשות תשובה.

כמו כל הצומות, עושים תשובה על העבירה שגרמה לנו את חורבן בית המקדש.

זה הרי מה שאמרתי לפני,

במוצאי שבת אחד.

אה, מתי דיברתי על זה? בפרשת שלח, בברגלים.

אמרתי, הרי ידוע,

חורבן בית ראשון היה,

בגלל שהיה בעיה עם עבודה זר ושלכות דמים וזה.

לא, אבל, וגם היו ביטול תורה.

הרי ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זר ושלכות דמים, אבל הם על עוזבם את תורתי. פסוק על מה עבדה ארץ?

על עוזבם את תורתי,

שהמאור שבא היה מחזירה למותיו.

אז מה על מה צריך לעשות תשובה?

אם זה משגר עם החורבן, מה על מה צריך לעשות תשובה? על ביטול תורה.

בבית שני,

החורבן לא היה בכלל ביטול תורה,

בכלל שנאת חינם.

אז על מה צריך לעשות תשובה?

על שנאת החינם.

והרי אמרו חכמים

שמתי ישבו ישראל ובכו?

כשחזרו המרגלים.

בליל, הם חזרו בערב תשעה ואב.

ובליל תשעה ואב ישבו ובכו כל הלילה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם

בכיתם בכייה של חינם,

אני אקבע לכם בכייה לדורות.

אז הסברנו, מה יהיה החטא שם של עם ישראל?

לא שהם דיברו דיבה על הארץ.

דיבה על הארץ, זה המרגלים דיברו.

המרגלים אמרו, ארץ אוכלת תושביה היא.

אבל עם ישראל עצמו, מה עשה? הם אמרו שזה סכנה לבוא לארץ ישראל.

נשאנו וטפנו לבזייה.

אז הם ממש פחדו, מה הייתה העבירה שלהם?

שהם שכחו את כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא.

זה היה החטא של עם ישראל בזמנה.

החטא היה שהם

לא ידעו שבורא עולם יכול על כל,

והקדוש ברוך הוא הולך ולוחם איתם והוא ישמידם והוא יכניעם מלפניך.

הנה מפורש בפסוק, אתה בא היום לרשת את ארץ הישר שהם גויים עצומים ממכה.

אבל אומר הקדוש ברוך הוא, לא תירא מהם

כי השם אלוקיך הוא הולך לפניך.

הוא ישמידם ויכניעם מלפניך.

אז מה יהיה החטא? החטא שהם

קיבלו ייאוש. למה ייאוש? לא ידעו שבורא עולם יכול.

זה היה ממש,

לא ידעו את יכולתו של הקדוש ברוך הוא. אז אמרתי.

שביתה שלה צריך לעשות

תשובה על שלושה דברים.

על ביטול תורה כמו בית ראשון,

על שנאת חינם מטווי שני ועל חוסר אמונה בכוחו וביכולתו של הקדוש ברוך הוא.

בליל תשעה באב במדבר

הם ישבו ובכו.

בכו, למה בכו? הם ראו שהם הולכים למות.

מה הקדוש ברוך הוא מוליך אותנו למקום כזה שהם חזקים והם

לא היה להם ביטחון ביכולת השם יתברך

שהוא יכניעם בנו. וככה אמר להם

משה רבנו בפרשת דברים,

באו אומר עליכם

לא תראו ולא תערצו כי השם אלוקיכם הוא הנלחם לכם.

טוב, אבל צום תענית אסתר הוא לא בא בשביל לעשות תשובה על אחד אותם. לא על זה, לא בא רק... אז זה יותר קל מכולם?

כן, יותר קל מכולם. אבל הוא מדברי קבלה.

לא, זה לא מדברי קבלה. לא? לא, אין בשום מקום. רגע אומרים.

מה לדברי הצומות בזרק אדם?

הדברי הצומות.

נכון, הצומות האלה, זה היה הצום של אסתר אמרה להם, צומו עליי שלושת ימים, לילה ויום.

וכתוב במגילה, אבל לא כתוב.

זה לא לדורות.

זה לא צום לדורות.

מה שאנחנו עושים, הצומות,

זה זכר לתשועה שעשה כשבחו, ובכלל בזכות הצומות.

באיזה שלב זה הגביל?

מייד אחרי זה.

יום אחרי שנה, הרי זה.

יכול להיות שהמנהג, הרי הראש בריש מגילה אומר רמז ממה שכתוב בגמרא,

יום שלושה עשר באדר,

יום קהילה לכל הוא.

אז אומר הראש,

בגלל שהיו מטענים זכר לצומות.

אבל זה לא אותו דבר, זה לא אותו גדר של צומות של היום.

הצומות אנחנו צמים מדרכי התשובה,

כדי לזכור

שהצרות באו לנו לא בחינם,

הצרות באו לנו בכלל העבירות של אבותינו,

ועדיין אנחנו בצרה הזאת,

וכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

אז צריך לעשות תשובה על הצרות האלה.

אבל התענית היתר זה בכלל לא בשביל תשובה.

זה לזכור הצומות וצעקתם, לזכור,

איך כתוב שם, להודיע שכל כואביך לא יבושו, לא יבושו לנצח כל החוסים בך.

לא יקלמו לנצח כל החוסים בך.

זה הצומות.

את האלה להודיע את הישועה שכל קובעיך לא יבושו

לא יקלמו לנצח כזה. ובך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו

ובך בטחו ולא בושו זה סוג אחר של תענית זה קל

לכן כתוב שאפילו מי שיש לו רק חולה עיניים

קצת גם כן יכול לו לצום

תענית אסתר זה קל, זה לא נכלל בצומות האלה. על כל פנים אמרנו עכשיו עוד חידוש

שבזמן שהיה השואה אפילו חולה היה צריך, שאין בו סכנה, צריך לצום.

ויכול להיות, הם היו צריכים לצום גם כן מעת לעת

ומעת לעת וחמישה עינויים

אבל הוספנו עכשיו גם אפילו חולה.

כל מה שחולה פטור בגלל שהם קיבלו על עצמם והם לא רצו לקבל על חולה

אבל אם יש שמט זה לא בגלל שקיבלו על עצמם

זה הנביא מחייב אותם לצום.

תשמישי קדושה

פעם

אתה יודע,

פעם

אחיו של רב חיים מוולוזין,

רב זלמלה שהיה בקיא בכל התורה כולה

בעל פה, מצעירות.

ופעם הוא היה אצל הגאון

והוא היה עייף כנראה מרוב לימוד.

הוא נרדם,

נרדם

והגאון

שם לו יד תחת הראש שישען עליו.

יאללה.

אחר כמה זמן, אחר כמה דקות

רב חיים אומר לרבי

מה אתה צריך להחזיק אותו?

אומר לו מה אתה לוקח ממני? אני מחזיק פה כל הטרע ביד הזאת.

בראש הזה של רב זלמן

כל התורה נמצאת ואני מחזיק אותו על יד אחת.

אתה רוצה לקחת את זה ממני?

סיפר לי

יהודי זקן, מופלג, הוא כבר נפטר.

הוא היה כמעט בן מאה, אם לא יותר.

הוא סיפר לי, הוא היה גר בחדרה

ואני הייתי רם בחדרה.

הוא גר בחדרה בשביל שיוכל לבוא לישיבה.

הוא קנה דירה על יד הישיבה, שיוכל לבוא ללמוד בישיבה קצת.

אז הוא היה בא לשמוע את השיעורים שלי.

הייתי אומר שיעור כל יום, בגמרא.

הוא אומר לי, תראה, אני כבר זקן לבר, קשה לי לחשוף עליהם.

אתה אומר, אני שמח לשמוע את זה, והוא היה מעיר הערות.

כי הוא למד אצל רבי יצחק בלאזר בקובנה.

זה היה כולל שהקימו רבי ישראל סלנטר ורבי יצחק אלחנן.

הקימו בקובנה

כוללים מצוינים.

הוא היה לומד שם. הוא שמע את רבי יצחק בלאזר, סיפור מלפני

למעלה מ-100 שנה.

אז הוא אמר לי שפעם אחת

הוא נקלע

לעיירה בערב שבת,

והוא,

לא היה לו איפה להתארח.

נכנס לרב של העיר,

שאל אותו אם הוא יכול להתארח אצלו. עיירה בליטא.

אמר לו, הרב אתה יכול.

בסדר, תבוא.

אז בערב שבת הלכו להתפלל וחזרו

והגישו דגים.

הוא אומר, נתנו כל כך הרבה דג לכל אחד.

המון דג.

הוא התפלל, אולי יש להם רק דגים, אין להם עוף, אין להם מנה שנייה.

נותנים כל כך הרבה.

מה יש לו כל כך הרבה דג?

טוב, גמרו את הדג, מביאים את העוף.

לרב עוף שלם.

וגם לו נתנו עתיכה מכובדת.

הוא היה מתפלל מה קם כל כך הם אוכלים.

והרב גמר את העוף.

אחרי שגמר את המנה הגדולה של דגים,

גמר גם את העוף.

הוא היה מתפלל מה זה, זולל וסובב מה זה.

טוב, גמרו לאכול ברכת המזון.

הרב הראה לו איפה המיטה שלו, סידר לו את המיטה.

והרב ישב על יד הטנדר,

אומר כל הלילה ישב ולמד.

והיה,

הקול שלו אומר,

הוא אומר שכל התרנגול שהוא אכל צעק כל הלילה.

התרנגול שהוא אכל. למה?

הוא אומר שמה היה צריך...

לפי שקר.

זה היה בליטא, זה קר.

זה קרוב לרוסיה.

צפונית.

צפונית לפולניה.

זה קר.

אפילו בפולניה יקר מאוד.

ואז זה היה כנראה ליל חורפי,

והיה צריך אוכל לחמם את הגוף ולשבת ללמוד.

הוא אומר, ישב ולמד כל הלילה.

ראיתי שהתרנגול צעק כל הלילה.

כך הוא היה אומר.

ועל זה הדרך היו,

לא נדבר, היו שמה כמו

בעל ערוך השולחן.

הרב מפוניבז' היה אצלו הרבה, כי הוא היה רב בן אוברדוק,

והרב מפוניבז' היה מישיב בישיבה של רבי יוזבז.

הוא היה נושא ונותן עם הבחורים.

קיבל משכורת, נתן לו משכורת,

בתנאי שיבוא לשמוע את השיחות מוסר גם.

הרבי יוזבז חשב עליו,

לא רק על הבחורים.

טוב, אבל כל יום הוא הלך לבקר את ערוך השולחן,

כי היה אוהב לדבר איתו בלימוד.

גם הערוך השולחן היה נהנה ממנו. הוא היה עילוי,

וידע,

דיבר איתו

אז הוא מספר שבסוף ימיו

הוא לא ראה.

לא יכול לראות גמרא.

אבל הסדר שלו היה,

היה לו סדר נגיד עשרה דפים בבלי,

חמישה דפים ירושלמי,

חמישה סימנים בשולחן ערוך,

ברמב״ם,

בעל פה.

לא היה רואה, אבל היה לומד בעל פה כל הסדרים שלו.

והוא אומר שביום הפטירה שלו,

ידעו שהיום זה הסוף.

ידעו, מרגישים, הרגישו בזה.

הוא אומר, הוא בא ורואה איזה שלווה,

איזה שלווה, כאילו הוא הולך

לעבור רבנות, לעבור לקהילה יותר גדולה.

הוא הולך מכאן לשם.

אדם שכולו טוירו, אדם שכולו טוירו.

כל הארבעה חלקים שלו על נרוך.

מה יש לו לפחד לעבור מהעולם לעולם?

להפך, שמה יותר טוב.

זה היה

גם דובין מקרעי, גם כן אותו סיפור.

הוא לא היה רואה,

אבל ידע בעל פה שס.

וכל הזמן חזר על השס בעל פה.

כל יום, נגיד, כך וכך דפים מימי.

זה, כך וכך דפים מזה. כל יום הוא חזר על תלמודו.

ובא פעם,

איזה שנורר, איזה גובה,

הוא בא, נעמד על ידו, והוא לא היה רואה.

אבל רואים את האחד עומד מול העיניים,

מול,

אתה רואה משהו,

אז הוא שואל אותו, מה רוצה יהודי?

ווסווילדרית.

אומר לו, אני גובה תרומות

בשביל ישיבת נוברדוק, אני בא כל שנה,

ואני רוצה שהרב ייתן לי תרומה.

הוציא את הארנק,

נתן לו תרומה.

אחרי כן,

חזר לתלמודו.

והיהודי הזה לא רצה לעזור,

הוא רצה לראות איך הוא לומד,

לראות אותו אם הוא לא נכשל בטעות,

הכול בעל פה.

הוא ראה אותו איך שהוא לומד.

אחר

עשר דקות,

עוד פעם הוא הרגיש בו.

ווסווילדרית, מה רצונך היהודי?

אומר לו, אני גובה של נוברדוק,

ובאתי לקבל תרומה.

הוציא את הארנק,

אז הוא אומר לו, הרב כבר נתן לי.

רק אני נשארתי פה לראות איך הרב לומד בעל פה.

אז הרב אמר לו, אתה היית פה כבר, ונתתי לך?

אני לא זוכר כלום.

מה שעשיתי לפני עשר דקות אני לא זוכר.

אבל ש״ס אני זוכר.

למה ש״ס אני זוכר?

כי על זה,

עם הדיטאים האלה מסרו נפשם לקנות תורה מילדותם.

תורה נתן לך בתוך המאיים.

בגיל חמש עשרה כבר היו בקיאים בש״ס.

אז זה נשאר לתמיד, מי שמסר נפשו בצעירותו על הלימוד,

נשאר לו הקשר עם הלימוד לכל החיים.

וזה היו יהודי ליטא, זה היו יהודי ליטא.

זה היו יהודי ליטא, זה היו הקרליני בפולניה או בליטא?

בפולין. בפולין.

ברוסלנד.

ברוסלנד?

בבלרוסה.

הקופולין

זה היו

יהודי ליטא, גאונים.

בטח הם ידעו את הגמרא וראש שנה, והטור מביא את הגמרא.

בזמן שיש מד,

צום.

בזמן שאין שמד

ואין בית מקדש, רצו מטענים, לא רצו לו מטענים.

אבל לא מסופר שמישהו עשה את זה. כל הקולות

שיש לנו בטעניות

זה בגלל שזה לא מדברי קבלה היום.

זה רק מנהג, רצו מטענים.

כי הנביא חייב רק בזמן שיש שמד.

אבל רוב התקופות אין שמד.

רק הנה,

כשהיה שמד לפני 70 שנה,

עם הרשע המובל ההוא,

מח שמו וזכרו,

אז באמת היה חיוב לצום עוד פעם כמו יום כיפור.

אז אמרנו, ואפילו הקולה הזאת של חולה,

מה פתאום חולה שאין בו סכנה,

מותר לו לעבור על יסוד רבנון?

רק כל מה

שיקילו,

בגלל שהם לא קיבלו עליהם את התענית לגמרי, הם, מעצמם.

הרי רצו מטענים, לא רצו, לא מטענים. אז הם קיבלו אבל עם מוגבלות, חולים לא.

לכן היום יש קולה על חולה שאין בו סכנה.

אבל בזמן שהיה החיוב מן דברי קבלה,

גם חולה שאין בו סכנה. זה כתוב בפירוש ברבנותם,

בגאות מימוניות,

פרק ח', הלכות תענית,

מביא בשם רבנותם

את הדברים. שאם זה היה מדברי קבולה,

לא הייתי אומר לך שיולדת לא תצום בעצום גדלי.

אבל עכשיו שרצו מטענים, לא רצו מטענים, איך שהם קיבלו, אז זה לא מדברי קבולה, זה רק מדרבון, נכון?

עכשיו שהם קיבלו על זה, אז זה מנהג.

אז אני, על חוליל,

לא קיבלו עליהם קל וחומר מתשעה באב,

שאפילו בתשעה באב אומר הרמב״ן, חולה שאין בו סכנה, לא קיבלו.

עכשיו רציתי לומר,

העניין הזה שאומרים,

במקום חולי לא גדלו רבנן כלל. כך לשון הרמב״ן ומרן ושבוען ארוך.

המילים האלה, מה הדין?

צריך לאכול פחות פחות מכשיעור?

מי שחולה שאין בו סכנה וצריך לאכול.

אוכל סעודה רגילה או אוכל פחות פחות מכשיעור?

אמרתי, אם הוא פטור לגמרי, לא גזרו בו רבונן כלף,

למה שיאכל פחות פחות מכשיעור?

יותר גמור הכול.

בשביל מה אוכלים פחות מכשיעור? אם הוא מחויב, למשל ביום כיפור בחולה שיש בו סכנה.

או אם הוא חייב לצום.

החיוב של התורה על כל יהודי לצום.

רק בזמן שיש

פיקוח נפש, סכנת נפשות,

הפיקוח נפש דוחה את הצום.

אז אם אפשר

לקיים את החיים וגם לקיים את התורה, וחי בהם ולא שימות בהם.

אם אפשר על ידי עבירה קלה,

אל תעשה עבירה חמורה.

זה הכלל בהלכות פיקוח נפש.

הקלה, קל תחילה.

עושים עבירה קלה, אם אפשר להתנצל בעבירה קלה,

אל תעשה עבירה חמורה.

לכן עושים פחות פחות מכשיעור.

בפיקוח נפש או בסכנה? בפיקוח נפש.

בפיקוח נפש, חולה שיש בו... מה זה חולה כמו סכנה אבל זה מיקוח נפש? זה אותו דבר, זה אותו דבר.

חולה שיש בו... כנראה יש לפעמים שהוא לא חולה.

אבל הוא יכול להסתכן מצד הצום.

זה גם סכנת נפשות.

לא, אני מדבר,

מתי מותר לו לאכול רגיל בכיפור?

בכיפור,

בפשטות אסור לאכול רגיל, רק פחות-פחות מקשר,

הכול חולה.

אבל אני לא רוצה עכשיו לדבר על זה.

הרב מבריסק ואביו רב חיים,

הם היו מקילים לאכול כרגיל, למי שכבר חולה.

מי שעוד לא חולה רק עלול להסתכן אם הוא יצום,

אז יאכל פחות מקשר, אם יכול, אם זה ינצל, אם זה.

אבל מי שכבר חולה,

חולה שיש בו סכונה,

יכול לאכול הכול. מה ההסבר בזה? זה לא הזמין.

כבוד הרב, כשדיברנו על יולדת,

בתוך השלושה הימים אוכלת רגיל?

לא, היא צריכה לאכול. בתוך השלושה הימים הראשונים.

כן.

לא, היא צריכה, לכאורה,

אם יש לזה דין כאילו.

בפרשתות צריכה,

בהצעה אין שיעור.

כן, יכול להיות. אני לא, לא,

זה לא הזמן, אבל יש בספר,

איפה כתבתי על זה?

אה,

עוד לא, עוד לא מעל.

עוד נהר.

בספר,

והסברתי את הרב חיים ואת הרב מבריזק,

שהם מתירים לאכול.

בשופי.

אבל מי שכבר חולה.

כן.

עכשיו יש להסתפק אם היא יולדת,

והיא נקראת כבר חולה, כיוון שהיא חלשה מאוד מן הלידה.

אולי היא כבר חולה ויכולה לאכול כרגיל לפי רב חיים.

אבל משנה ברורה אומר שלגם חולה צריך לאכול חצי-חצי שעה.

זה לא התפרסם, לא בספרים שלי.

הייתה, עשו ספר זיכרון.

איך קראו? ספר זיכרון.

נזק גדול.

ואז נתתי מאמר, זה המאמר הזה.

נתתי המאמר הזה.

זה, זה תורה שהסביר לי הריבי, הרב שך.

הרי יש שיטת הרב המאגיד ברמב״ם,

שמי שחולה שיש בו סכנה,

עושים לו כל מה שהוא דורש.

ירצה כוס תה חם,

מחממים לו על ידי ישראל.

אפילו שבלי התה הזה לא יקרה לו סכנה.

אבל הוא צריך את זה. בשבת או בכבילכם? בשבת.

ביום כיפור?

גם ביום כיפור, אותו דבר.

אם הוא חולה שיש בו סכנה,

עושים לו כלל או של דבר.

חולה שיש בו סכנה, סבת הרי הוא כחול לכל דברים שהוא צריך להם, לשון הרמב״ם.

אז אומר הרב מבריסק,

כפי הרב המאגיד. הרב המאגיד מדייק את זה.

שחולה שיש בו סכנה,

מותר לעשות לו כל הדברים שהוא צריך.

אבל זה לא מובן.

אפילו שאם לא תעשה את זה,

לא יהיה לו סכנה.

זה לא מסתדר עם הקל,

מה?

זה לא מסתדר עם הגמרא שאומרת הקל, הקל. אה, הוא אומר, הגמרא מדברת לא בחולה.

הגמרא מדברת ביום כיפור שהוא יכול להיחלש, הוא לא חולה.

אבל הוא יכול להיות חולה.

אם לא יאכל.

על זה,

אם אפשר עכשיו למנוע שלא יהיה חולה, אז...

טוב, זה לא הזמן לדבר על זה, אבל מה ש...

הרב סך הסביר לי, שאלתי אותו,

איך יכול להיות כזאת שיטה?

לתת לבן אדם שכוס, אם הוא חולה,

תעשה לו כוס תה.

ואללה, גם בלי התה הוא יכול לחיות.

והתורה אמרה, וחי בהם,

ולא שימות בהם.

אבל אם לא מתנגש עם החיים,

גם אם לא תשתה את התה,

לא יקרה לך שום סכנה,

מי מתיר את זה? איך זה מותר?

אתם יודעים מה השר הרב סך הסביר לי?

שכשאדם במצב מחלה,

נגיד, יש לו דלקת ריאות.

צריך למהר את ההחלמה שלו.

שכל זמן שהוא במצב מסוכן,

הוא עלול לעוף.

וככה באמת

אתה רואה יהודים בבית חולים.

אומרים לך יציב, יציב, יציב,

ומחר אומרים לך הלך.

אתה רואה בן אדם שהוא במצב סכנה,

יש בו עוד סכנה,

שהוא יכול לאבד את כל המערכות,

שכל המערכות...

קריסת מערכות.

איך אומרים? קריסת. קריסת מערכות.

לקרוס.

לכן, זה פיקוח נפש למהר להחלים אותו.

שיצא מכלל הדלקת רואה.

זה פיקוח נפש גם.

כי אם הוא יישאר במצב של סכנה,

הוא עלול למות.

על זה נאמר השועל שהופך דמים.

בטח. והוא נשאל ממונה.

נו בטח.

כל פעם סכנה.

אם אתה מבין מה הסברתי כאן.

זה אדם שהוא, נגיד, יש לו דלקת רטוס.

אבל הוא רוצה לעשות כוס תה.

הוא רוצה מזגן.

הוא רוצה חימום.

אבל זה יותר טוב. הוא ירגיש יותר טוב. אם יהיה במצב טוב, הוא יחלים יותר מהר.

לכן מותר לו לעשות

את כל הדברים שצריך להם.

כי כל הדברים האלה ממהרים את ההחלמה שלו.

זאת אומרת, לא צריכים רק למנוע את המעבר, למנוע, גם להחיות אותו.

לא רק למנוע את המעבר. אבל היסוד הוא, בכלל שאם לא תעשה כן,

הוא עלול לעוף.

זה גם בכוח נפש.

אבל זה היה,

היה באיזה ספר זיכרון,

לא זוכר,

אז אני הוצאתי שם,

על מה זה היה, ספר זיכרון.

אולי ספר זיכרון על הרב שך.

עשו, הוציאו ספר זיכרון, אם יש פה גם יכולת.

ושמה,

אז אני כתבתי המאמר הזה להסביר את השיטה של הרב המגיד

ושל הרבי בריסקי.

זה היה מאיר עיניים.

ההסבר של הרב שך מאיר את העיניים.

על כל פנים, לא עכשיו בהזדמנות אחרת.

עכשיו רציתי לומר דבר כזה.

היות ואמרנו

שלגמרי לא גזרו רבנם במקום חולי בתשעה באב,

היום, היום שאין שמה,

לא גזרו רבנם,

אז

לא צריך לאכול חצי-חצי בשיעורים.

למה?

אין לי שום איסור, אני פטור לגמרי מן הצום. למה שאני לא אוכל רגיל?

ביום כיפור, כל יהודי חייב לצום, אפילו חולה שיש בו סכנה. רק פיקוח נפל דוחה.

אז אם אפשר לדחות על ידי איסור קל,

אז עושים על ידי איסור קל, לא על ידי איסור עמוק.

אבל,

אבל, אבל בתשעה באב הפשט לא גזרו רבנם בכלל.

אין שום איסור לאכול.

אז למה אני אוכל חצי שיעור?

אבל מצאנו שבמשנברורה אומר,

בזמן הכולרה,

אומר המשנברורה לאכול פחות-פחות מקשיות.

בתשעה באב הוא כותב את זה.

אבל התירוץ הוא פשוט.

כי שם עולה הכולרה,

מדובר באנשים בריאים,

רק כי יש מגפת הכולרה. סכנה.

וכשאדם חלש,

הוא עלול להתדבק.

אם הגוף חזק,

הוא דוחה

את החיידקים.

אבל אם הוא חלש,

זה הרופאים אומרים.

הרי זה מפורסם בזמן רבי ישראל סלנטר.

היה סיפור נורא,

שהייתה כולרה בווילנוע.

ורבי ישראל כל אותה תקופה היה עסוק בהצלת נפשות.

וביום כיפור,

הוא עלה לדוכן ואמר להם, היות שכל הרופאים אומרים

שאם אדם לא אוכל והוא נחלש, הוא עלול להידבק.

אז לכן אנחנו, על פי ההלכה,

היום זה מצווה לאכול.

ועשה קידוש בבית הכנסת.

ואכל עוגות בבית הכנסת.

להורות להם

כדי שלא יקלו. כי אנשים לא צדיקים, יהודים צדיקים לא אוהבים.

לא אוהבים לא לצום יום כיפור,

הם לא אוהבים את זה.

לא יודעים אוכל. מה?

אטמולוגים.

אתה יודע מה זה אמר רב חיים,

הרי יש בגמרא ביום אפד, אני חושב,

מאמדה אמר, מאיפה לומדים שפיקוח נפש דוחה כל התורה, או ספק כולם, מאיפה יודעים?

הוא אומר, ממילה,

הרי מילה,

מילה דוחה שבת,

אז זה בשביל לתקן איבר אחד.

לתקן כל הגוף, לא יכול להיות שכן דוחה שבת?

שמה זה לא פיקוח?

זה אני אומר מה שכתוב בגמרא.

איך הפסט בגמרא? הגמרא אומרת.

אז עושה רב חיים,

לא ראיתי מעולם מי שעושה מילה בשבת שהוא בצער.

אני מחלל שבת,

מה אני עושה מילה בשבת?

עדיין לא אוהבים ספורים.

למה היות על תורה יתירה?

כולם עושים בשמחה.

אז גם פיקוח נפש,

במקום פיקוח נפש זה גם כן, הרי לומדים מקל וחומר ממילה,

אז זה לא צריך להיות בשמחה, אין שום...

כן?

אבל היו יודעים שהיו מצטערים שלא יכולים לבוא לבית הכנסת ביום כיפור.

בואו סידר זיכר.

אני לא ידע. מיכאל,

אתה רוצה שנגמור?

לא, אני שואל.

אנחנו רוצים עוד קצת.

תשע ועשרים.

אז תשע ועשרים, עוד מעט, עוד עשר דקות.

אבל שמעתם,

המשנברורה אמר לאכול פחות פחות מכל שיעור

בבריאים בזמן המגפה של הכולרה.

כי אם הוא בריא, הוא נכלל בגזרה סרטנית.

אלא מה? הוא עלול להיות חולה,

אז אם הוא יכול לאכול... הוא היה בתקופה ההיא?

כן, רבי ישראל סרונטר היה בווילמן. מה, המשנברורה?

המשנברורה אחרי זה גם. אה, אז הוא פסק.

הוא גם היה בזמן רבי ישראל.

הוא שמע את זה. בזמן הכולרה.

היו איזה קלדה אלה, זה לא ברק פעם אחת.

זה היה בווילנוב, וזה לא בכל מקום.

והוא, ההבצעים, הוא לא אומר מה עשה שהיה. הוא אומר בזמן הכולרה מלך.

הוא אומר לאכול פחות פעם מקשר.

אז באמת, בכלל, שמה הוא לא חולה.

אז הוא בכלל התענית.

אבל גם בכיפור אמר את זה?

מה?

גם בכיפור?

מה לגבי כיפור? בזמן החולה הוא לא דיבר על זה?

זה ההבצעים לא דיבר, זה רב ישראל.

רב ישראל עשה רעש גדול,

והרבנים של וילנה נפגעו מזה.

אתה לא רב פה,

ואתה בא פוסק בזמן שיש רבנים בווילנה,

והם הזדעזעו שהוא מתיר בפרסיה לאכול ביום כיפור,

והוא עמד בכל כוחו נגדם.

וניצח אדם?

לא, הוא ניצח. בטח הוא ניצח, הוא עשה מה שהוא רוצה.

מה הם עשו?

הם לא עשו?

לא יודע.

מה עשו הרבנים?

מי שרוצה לחלוק עליו, שיחלוק.

אבל לרב, לעמון,

לכל עמון העם,

הוא הורה בהחלט

למצווה לאכול על פי התורה, כך רוצה הקדוש ברוך הוא. כמו יום הכיפורים. כמו יום הכיפורים, אה? כמו יום הכיפורים. אה? כמו יום הכיפורים, והקדוש ברוך הוא אמר לו, הסכימי לו. למה אכלו?

אה? למה אכלו?

בגלל השמחה.

אבל איך זה דוחה יום כיפור?

ככה כתוב, לא?

איפה זה כתוב?

כתוב בגמרא.

באיזה גמרא?

כן, זה כתוב בחד גמרא. אבל בנביא זה כתוב?

כתוב שהם אכלו,

אבל לא כתוב בפירוש בנביא שאכלו ביום כיפור.

לך, אכול בצמחת דחבחת יצאו. יצאו פסטה.

יצאו עד כל עומדם.

הם עוד בנושא שלך, הם לא הוסיפו את זה.

נבדוק את זה.

מעניין.

בימים של...

אבל אני שאלתי שאלה. אני אגמור עם הקושייה הזאת.

מה אומר המשנה ברורה שגם בתענית תשעבי אב,

בזמן הכולרה,

לאכול פחות פחות מקשר?

מה העניין של פחות מקשר?

כי חצי שיעור,

בדאורייתא, ביום כיפור למשל, לאכול,

יש שיעור שלם, ככותבת,

זה חייב כרת.

לאו וכרת.

ואילו חצי שיעור זה רק ריבוי. כל חלב

וכל דם לא תאכלו. כל לרבות חצי שיעור.

חצי שיעור זה ריבוי, אבל לא לאו

ולא כרת.

זה איסור יותר קל.

אז יותר טוב...

לא לאו.

כי לא תאכלו, אין אכילה פחותה מכזית.

הלאו הוא על כזית.

אבל הכול לרבות פחות מן השיעור.

אבל זה בלי לאו ואין מלכות, זה איסור דאורייתא.

הרמב״ם כותב את זה, שזה איסור דאורייתא.

זאת אומרת, אם אדם בריא לכתחילה יאכל פחות מכשר, הוא לא חייב כרת?

לא.

מה הוא חייב?

הוא חייב עבר על חצי שיעור.

אבל לא חייב כלום, חייב תשובה.

אבל לא נאנס.

כי חצי שיעור... לא נקרא שיטענה?

לא.

רגע אחד. אם אכל פחות פחות מי קשיעו זה נקרא... הוא חצוף! הוא רוצה,

הוא פושע. הוא למד פטנט לאכול פה עוד מחצי שיעור.

האם הוא נקרא שיטענה או לא? נקרא שהיטענה.

כי תענית

איך, מתי

נפגע הצום אם אדם אוכל ככותבת. זה מיישב את דעתו.

אם יאכל פחות מזה

הוא לא מיישב את דעתו.

והנפש אשר לא תעונה

ונכרתה הנפש היו.

אבל אם, אז וכאילו לחזן

אם אוכל ככותבת

באה שתייה כמלוא נוגמה

אבל באכילה ככותבת

זה השיעור של יום כיפור. ואם אוכלים פחות

הוא התענה

הוא לא יצא מכלל תענית

אבל עבר על איסורים דאורייתא.

איסור הלכה כרבי יוחנן

שעצי שיעור אסור מן התורך

משום דכתיב כל חלה וכל דם לא תאכלו. כל לרבותו.

יש לפעמים

שעל ידי הקול, הריבוי של קול

נהיה לאו.

למשל, כל מחמצת לא תאכלו.

חז״ל לומדים מזה גם תערובת חמץ

וגם חמץ נוקשה.

וזה בלאו.

כי שמה זה נכלל בפסוק.

כל לרבות כל מחמצת.

כל אפילו חמץ נוקשה.

ועל זה נאמר לא תאכלו.

לא תאכל כזית. אבל כאן

הרי כתוב כל חלב לא תאכלו. אין אכילה פחותה מכזית.

לא יכול להיות שזה לאו.

רק הכל הוא רק ריבוי שיש איסור.

אבל בלי לאו.

אז אין מלכות.

מכת מלכות מדראבונן יש. אבל לכן, אז שמה אומרים

אם אתה יכול להציל את עצמך על ידי איסור להציל שיעור שהוא קל,

שאין בו כרת ואין בו לאו,

אל תציל עצמך בשיעור שלם.

אז מי שלא מתכונן בכיפור הרב מצד חולי הוא יכול להיות שליח ציבור?

מצד חולי, אדם שאוכל לשיעורים בכיפור, הוא יכול להיות שליח ציבור? הוא יכול להיות שליח ציבור.

כן. הוא יוצא ככה?

ולעלות לספר תורה גם.

זה מפורש ברבי עקיוויגר.

מי שהתענה,

רגע, זה בספרים אחרים,

שמי שאכל פחות מכשיעור,

הוא נקרא התענה,

אבל הוא עבר על איסור חצי שיעור.

לא, חולה, שמותר לו.

טוב, אז אם זה בסדר, אז הוא טען. חולה חזן, שליח ציבור, שהוא חלש.

אז הוא אכל,

ושליח ציבור הוא אכל פחות מכשיעור.

בגלל שהרופא אמר לו שהוא צריך לאכול, יש לו בעיה מסוימת.

מצד שני, הוא יכול להיות שליח ציבור או לא?

מצד הדין, לכאורה, אני לא רואה...

כן, הוא קורא, אין בעיה.

הוא לא אמר שהוא צריך.

מה?

אני אומר שהוא עושה מה שהרצוי לא אומר לעשות.

אבל יש פוסקים שאומרים שבמוסף יש לו בעיה, בגלל שבמוסף מזכירים יום תענית.

יום שלו אסור באכילה ושתייה ובמוסף.

אז שמה אומרים שכן שמעתי שיש בעיה עם זה, עם כל אוצר.

אבל עם כל התפילות לא מסתיר את הענית.

רבי חננה בן עקא שומר,

הצעה הקדוש ברוך הוא מזה, הקדוש ברוך הוא.

רבי חננה בן תראו מצווה שנאמר,

אדוני חפץ ומעמציל כרדי תראה.

מה רציתי לשאול?