שיעור הקדמה לפרק שירה | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, בשעה טובה ומוצלחת, נפתח בלימוד בספר כנף רננים על ענייני שירת הבריאה בעולם.

אמר רבי אליעזר, כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר בשמות ט״ו אז ישיר משה.

שער לא נאמר אלא ישיר לעולם הבא.

ואמר רבי,

כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה מעיד אני עליו שהוא בן העולם הבא וניצול מיצר הרע ומדין קשה ומשטן המשחית ומכל מיני מזיקין ומחבלו של משיח

ומדינה של גיהנום.

וזוכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים ותלמודו מתקיים בידו ומאריך ימים וזוכה לחיי העולם הבא.

כל זה באמת האמרה שנמצאת

בפתיחת הפרק שירה המסורתי שאנחנו מכירים

ורבים קבעו עליו

ואפילו פרסמו אותו, נושעתי, קראתי ונושעתי ארבעים יום וכו'.

אז בואו נראה באמת מה זה

סגולת הפרק שירה וכו'.

יש להתבונן מה הרעש הגדול אשר הרעישו גדולי עולם על מעלות הפרקים הללו.

והאחרונים סידרו אותם בסדר תפילה להמון

יאמרו בכל יום.

והעניין מופלא מאוד בתיטור מקראי קודש מתנ״ך שאמרו מהנביאים בפי דומם צומח חי

והדיבור אין בהם.

ולא ייתכן להאמינו כפשוטו שיאמרו זאת בפיהם.

והכתוב וגם השכל והחוש יחזימו זה.

ואמר דוד המלך עליו השלום בתהילים יטב השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

וחשב פן יאמינו הוא כפשוטו.

הוא פירש דבריו ואמר אחר כך

אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם.

אמנם

מה שבכל הארץ יצא כבם וניכרת תועלתם בכל קצות

היישוב אשר הונח עליו בלשון הכתוב תבל או מלהם

רצה לומר דיבורם

הכוונה לדבר המייחס לשמש ולארח ולצבא השמיים. כלומר,

מתנועתם הנרגשת לבני אדם

יושבי תבל מפאת שינוי הזמן והאוויר וכדומה.

התעוררו המשכילים לספר נפלאות מנהיגם

ומניעם ומכבדים אותו

אחרי שהם רואים את הדברים הללו.

וסיבת זה הסיפור והכבוד מבני אדם הם השמיים וצבאם.

לזה אמר הכתוב על דרך מליצה כאילו השמיים מספרים זאת בעצמם.

הרי אף בנמצאים העליונים הנכבדים והקיימים באיש,

ולפי דברי המורה,

וזה לשונו אמנם שהגלגלים חיים ומשכילים,

ורוצה לומר משיגים,

זאת אמת ונכון גם כן מצד התורה.

עם כל זה לא רצה הכתוב לייחס דיבור.

אף כי לפחותים שבשפלים דוממים צומחים ובעלי הרגש ההשכלה.

כלומר, שלא ייתכן לייחס להם השיר ולהלל בפיהם גם מה שגדרו האדם בשם מדבר.

כי אינו הדיבור החיצוני לבד.

כשאנחנו אומרים שהשמיים אומרים כך, והארץ אומרת כך, והשמש אומרת כך, וכי יש להם פה לדבר?

אין להם פה לדבר.

כי אם ציור המושכלות בנפש, ושאר הנמצאים משוללים מזה הכוח, לכן

השיר

המיוחס להם הוא נגד השכל האנושי.

גם לא יהיה נחשב לנס ופלא במה שקרה פעם אחת, אם נפתח פה האתון.

אם נאמר שהחמור אומר שירה בפיו ממש.

ונגיד האתון, הרי כידוע למדנו בפרק כדי רבי אליעזר, שהפי האתון נברא בין השמשות.

אז מה תגיד אם פה האתון נברא בין השמשות? אולי גם פה השמיים,

פה השמש, פה הירח ושאר הבריאה.

לא.

זה משהו מיוחד.

זה הקדוש ברוך הוא ברא מתחילה.

זה לא נס, כי הקדוש ברוך הוא ברא את זה.

נס זה דבר שהקדוש ברוך הוא עושה אותו עכשיו ופתאום.

וחיפשתי בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, בגמרא ובמדרשים ובקדמוני המחברים, ולא מצאתי מי שיישא שם

פרק שירה על שפתיו.

זה לא מובא.

לא במדרשים, לא בגמרא, לא בקדמוני המחברים.

פלא עצום.

והיום כולם תופסים את זה, פרק שירה, פרק שירה, פרק שירה, פרק שירה. יפה, זה בדיוק כמו אמירת תהילים.

וקריאת פסוקי תנ״ך,

שמעלתם מאוד גדולה.

ומאוד נפלאתי על התנאים האלוהים אשר הבטיחו כל הכבוד הזה הנע לעומר מילים בלא טעם ודעת, כמו שנהגו לאומרו פיתומה מילה.

ואף היא לא תעבור האוזן, ויצדק על זה שאלת הכוזרי,

שהוא ישוב לעד חי בנעימים בעבור מילה שהוא אומר בפיו.

ואפשר שאינו מבין עניינה.

ומי שאינו אומר המילה ההיא ישוב בהמה.

דבריו לא מובנים.

ומצאתי בספר חסד לאברהם.

הפרקים ההם בבית מקומות מספרו.

הוא מדבר בם עניינים נשגבים כפי דרכו בקודש בחוכמת הקבלה,

ומייחס האמירה לשר שלה.

וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה, בביקר רבה יט,

אין לך עשב מלמטה

שאין לו מזל מלמעלה,

יותר נכון בלשון מלאך מלמעלה,

כן?

שמכה אותו ואומר לו גדל.

על כל דבר ודבר יש מלאך, שר.

אמנם העניין נשגב מדעתנו,

ואין לנו עסק בנסתרות.

גם על ידו החזיק הרב הגאון הגדול רבי יעקב עמדין,

ועבר על רוב פרק שירה בפירוש קצר דרך רמז ליודעי חן.

ואין אני מכחיש חס ושלום שיש בעניין נשגב קדוש זה,

כזה סודות גבוה מעל גבוה.

אף אשר לא שערום בעל החסד לאברהם ומעריעם הדין.

אמנם אמרתי בליבי,

אם אנו רואים עניין יקר ונשגב מחובר לגדולי ערך אנשי השם,

יעלימו ויסתירו ענייני חוכמתם תחת מסווה היחידה והמשל?

לשווא נחתור למצוא בו הבנה פשוטה לפחות ערך כמוני, כך כותב הרמב״ם המחבר.

אבל עניין המסודר לכלל העולם כחכם והמון העם,

כמו תפילה ובקשה ושירי תהילה,

כי גם בהם בלי ספק ספונים וטמונים רזי עולם וסתרי תעלומות.

תפילה אחת שאדם מתפלל,

איזה דברים נסתרים, איזה דברים נשגבים יש בה, איזה תעלומות.

ומלין לצד הילעם הללו המסדרים,

ומכל מקום לא יחטא מבקש בעניינים כאלו למצוא גם כן כוונה בפי הפשט.

להבין תועלת לכל איש ואיש המסודר בעבורו בערך השגתו,

ועל זה אמרו בגמרא בשבת סג עמוד א, אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ככה גם כן בעניין שאנו בו המסודר להמון והוא סתום וחתום.

אם נוציא ממנו עניינים שיקלעו למטרת האמת,

ויבינו רבים כמונו תועל את הפרקים, ויסבול גם כן הלבוש להנלבש ממנו על דרך פשוט,

מה טוב ומה נעים.

ממשיך הרב המחבר וכותב, ועודני משתאה ומתבונן ומחריש לדעת למצוא פתח לבוא אל הפרקים האלה, והנה ראיתי אחד קדוש מדבר,

והוא החכם השלם,

הארי אל בו בספר העיקרים.

ויחז בידי נהגני והביאני אל בית מאוויי ואל חדר מבוקשתי,

וזה לשונו.

המאמר במאמר השלישי, פרק א',

ולזה החכם הבורא ביצירתו,

רוצה לומר האדם, לעשות לו כלים כלליים הם בכוח הם כל כלי המלחמה,

ונתן לו שכל כללי במה שישיג כללי הדברים ולא פרטיותם,

וכן שיוכל להשיג בו כלל כל ההשגות הפרטיות אשר בכל אחד מבעלי החיים,

וכן יכול להשיג בשכל הכללי אשר בו כל התחבולות הפרטיות אשר בכל אחד מבעלי החיים,

וכן ההשגות ומידות הפרטיות אשר להם כמאמר איוב

מלפינו מבהמות הארץ ומעוף השמיים תחכמנו.

ואין רצוני לומר שהבהמות והעופות הם יותר חכמים ונבונים ממין האדם

שיצטרך האדם ללמוד מהם.

כי החוש יכזיב זה

להיות מושל לו על כולם ורודה בהם.

אבל יאמר כי האדם מצד שכלו וכליו כללים

ילמוד מכל בעלי החיים כל התחבולות וההשגות הפרטיות אשר להם.

הרב נתן על זה שיעור.

מה לומדים? מה?

חתול.

אז כל בעל חיים יש לו משמעות,

יש לו סיבה,

יש לו ערך,

יש לו לימוד שהוא יכול ללמד אותנו.

אבל יאמר האדם מצד ששכלו וכליו כללים ילמוד מכל הבעלי חיים כל התחבולות וההשגות הפרטיות

אשר להם ויקבצו כולם בו ויחזרו בו.

ויהיו בידיו כללים כמאמר רבותינו חמנו זכרנו לברכה בערובין דף ק עמוד ב' אמר רבי חייא

מאי דחתים אלפינו מבהמות הארץ

מה שכתוב באיוב ל״ה י״א זו פרידה

קורעת ואחר כך משתנת ומעוף השמיים יחכמנו זה התרנגול שמפייס התרנגולת ואחר כך בועלה.

ואמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול

גזל מנמלה

עריות מיונה וזה מבואר על דרך שכתבנו כי המידות הפרטיות אשר בכל אחד מן בעלי החיים ראוי לו לאדם שילמוד אותם

ויקבץ אותם כדי שיימצאו בו.

לא לחינם פרק שירה זה נכתב.

ועל הכוונה הזאת מתייסד פרק שירה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה

כל העוסק בפרק שירה בכל יום

מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

אה,

פרק שירה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ילמוד תנ״ך, ילמד תורה,

יעשה מצוות אחרות.

מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ולמה? כי מהם, מהדברים הללו, מאותם בעלי חיים ילמוד כיצד.

ואין הכוונה על האגדה והצפצוף בפה שהוא אומר,

אלא על מחשבות הלב כמו אמרתי אני בליבי.

והמחשבה היא שיסתכל כי כל אחד מהנבראים הנראים לעין

יש לקחת מהם ראייה על איזה מידה טובה,

או מוסר השכל או דבר חוכמה ובינה.

וכמו שאמרו,

שמיים אומרים, מה השמיים אומרים? פרק שירה, השמיים מספרים כמודל.

אתה רואה את השמיים, אתה מבין מהו כבודו של הקדוש ברוך הוא.

ואומרים, ואני נזכר שם פרק שירה,

לרמוז על ההוראה, כמאמרם זיכרונם לברכה.

זאת אומרת,

ורוצה לומר כי מתנועת השמיים יש לקחת ראייה על הימצא המניע אותם,

והוא בלתי מתנועע,

והוא בתכלית היכולת והעוצמה שהוא מניע גופים כאלו נוראים.

הוא האלוקים יתברך.

וזה דבר חוכמה ובינה כמו שהתבאר במקומו.

וכן אמר שם, ולכן האדם, אחר שנתן בו מדע והשכל, צריך שיסתכל.

ועל זה הדרך התפרש כל הפרק ההוא. והורו בו כי לכל הנמצאים המוחשים,

אחד לאחד יש לו לאדם לקחת ראייה אל מה שראוי לו לעשות ולהתנהג בו.

כי שכלו הוא כללי וראוי שיתקבצו בו כל העניינים והפרטיים ההם.

עד כאן דבריו לענייננו.

וכבר שמתי הדברים הללו אל לבי, כך כותב המחבר,

וראיתי כי טוב וישר לעבור בזה הדרך בביאור פרק שירה ולהשלים את אשר החל

המעריאל בו הנזכר לעיל לפתוח,

ויהיה הפרק שירה כעין ספר המידות.

לבאר כל מידה נכונה אשר נוציא מכל פרט ופרט מהנמצאים.

וכשנבחין טבע כל נמצא ונמצא הנופל בתחילת התבוננותו בו,

בלי שנעמיק לחפש סטרי הטבע אשר ישקיפו עליו השלמים בחוכמה.

כי אם עניינים גלויים,

אשר בנמצא שלא ייעלם מעיני כל איש, כחכם כהמוני.

לולי זה לא יהיה תועלת זה החיבור כולל כל איש.

ולפי כל מידה ומידה אשר נבחין מהנמצא השייך לו, נבין בו המקרא מהתנ״ך המדבר על עסקי מידה הזאת.

ואו עניין בחינם בברועים,

ועל ידי זה נכיר נפלאות האל אשר נטע בכל נמצא מיוחד טבע מיוחד,

להורות לנו על עניין מיוחד לשלמותנו.

ועל זה הזהירו הנביאים, כמו שאמר ישעיה,

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבע עם.

פסוק בישעיה מי כו.

ואומר על העוצם עיניו,

העוצם עיניו מתבונן מטבע הנמצאים חוכמת ממציאם לסיבת עיוורון.

והיה ככינור ונבל תוף וחליל ויין משתהם.

ואת פועל אדוני לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו.

ואמר דוד כי לא יבינו אל פעולות אדוני ואל מעשי ידיו יארסם ולא יבנם. וביאר דוד המלך

במזמור חטא אדוני אדוננו מאדיר שמך בכל הארץ.

ופירש דבריו מעין יודע האדר וההוד.

אמר כי אראה שםיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת.

תמשילו במעשה ידיך כל שטה תחת רגליו,

וייתכן לפרש תמשילו מעניין משל ודמיון?

לא, ממשלה, כי זה העניין.

כל שטה תחת רגליו ורצה בו.

ההסבר, דהיינו,

תצווה אותו לעשות משל ודמיון אל מעשה ידיך,

לקחת פרטי הנהגותיו מהם כנזכר.

ולסיבת זה כל שטה תחת רגליו,

כלומר תחת ממשלתו,

צונע ואלפים כולם וגם בהמות שדה, ציפור השמיים, ודגי הים, עבור ארוחות ימים.

ועל ידי המשל והרעיה מאלו הנמצאים, ייבדא פלאו יברך.

וכי אדוני אדוננו מאדיר שמך בכל הארץ?

ויהיה טעם כל מילת תמשילו לנוכח,

כאילו אתה עשיתו באופן שייקח משל ממעשה ידיך,

והוא על ידי שכל הכללי אשר בו,

והיא הייתה סיבת השכל.

וגם ירמיה הנביא הוכיח לפני דורו שאינם נותנים על לב להכיר בורא עולם על ידי פעולתו הנמצא בטבע.

ואמר שמעו זאת עם שכל ואין לב עיניים להם לראות,

האותי לא תיראו אשר שמתי חול לגבול הים?

הרי לקח רעיה לראה את השם מטבע החול, גבול הים.

וכמו שהתבאר בשיר הארץ הנלמד ממנו.

ואחר הדברים והאמת האלה מבואר נגלה תועלת פרק שירה לעין כל, והוא תל

שכל, שלמות ועושר האדם פונה אליו.

והבט נא וראה קורא משכיל כמה יורו על זה מאמרים שדיברנו עליהם בפתיחתנו,

שלא אמרנו כל האומר פרק שירה בכל יום.

והיה ההוראה על אמירה לבד לא זולת,

אלא אמרו כל העוסק בפרק שירה,

דהיינו הוראתו היא היגיעה וההשתדלות כמו שאחינו האשכנזים אומרים בברכות התורה לעסוק בדברי תורה.

ועניינו השתדלנו בעיון ולא אמירה משפה ולחוץ,

והוא כי כל נמצא יראה לעינינו,

ונגיע להתבונן טבעו ולהבחין ממנו איזה מידה טובה,

או לקחת רעייה על דבר חוכמה ובינה, או מוסר השכל הנוגע להנהגתנו, להתעורר

על מצווה ממצוות התורה,

והוא כי התורה הקדושה אשר בידינו כוללת הרג מצוות כמניין אברי וגידי אדם.

ומבואר גם כן כי האדם הוא כדמיון לעולם הקטן.

וכל מה שיש בעולם יש באדם, והתחייב מזה שהתורה כוללת גם כן בנמצאי העולם, כאשר תכלול מספר מניין איבריו של אדם,

ויהיה המתבונן בטבעי הנמצאים ועומד על סודם במציאות, ויעמוד על תיקון איבריו ועל טעמי מצוות התורה הנאצלת בחוכמה של מעלה.

כדמות, בניין גוף האדם וסוד איבריו.

ומזה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על האבות ונוח ואדם קיימו התורה עד שלא ניתנה.

ולמה?

כי התבוננו, והוא מצד התבוננותם בטבעי הנמצאים.

ואשר האדם הוא כוללם מתחייב, שימצאו בו כל תכונה טובה הנמצא בכל מין מבעלי החיים. לכן האדם גם קרא שמות לבעלי החיים.

שלא יהיה נופל הכלל מפרטיו וגרוע מהם.

לזה היה להשלימם הנל נמצאי זה המציאות.

כמגילת ספר רשום בכתב אמת, כי כל מצוות התורה ושלמות האדם

וחובתו בעולמו.

וזה אצלי עניין הבעת בעלי החיים אל האדם לקרוש מותם באמור. וייצר אדוני אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמיים.

ויבא לאדם לראות מה יקרא לו.

ולפי הפשט אין לו ביאור.

לאיזה צורך עשה השם שהביאה לפני האדם הראשון את כל בעלי החיים?

וגם עניין לראות אצלו יתברך קשה?

נו, וכי הגדוש ברוך הוא לא יכול להראות לו ונגמר הסיפור?

האדם צריך לקרוא להם שמות. מה, הגדוש ברוך הוא לא יכול לקרוא להם שמות?

אמנם כפי דרכנו ייתכן מאוד כי אחר שנברא האדם בעולם,

ואי אפשר שיחיה בלא דת ונימוס, איך יתנהג עם הנהגת נפשו,

או אחר כך הנהגת ביתו,

ואחר כך הנהגת מדינתו,

או הנהגתו עם אלוקיו.

והיה מכוונתו יתברך להביא לפניו מיד אחרי

בראו כל הנמצאים שיקרא להם שמות.

ועניין קריאת השמות אינו בהסכמה כבשאר הלשונות.

אמנם כל שם תופס מהות הדבר וגדרו כמבואר ברמב״ן,

בפרשת בראשית,

ממפעל וטבע כל נמצא נגזר שם שלו.

דרך משל, אדם מאדמה,

חווה

מחיה,

וחמור ושור, חמור, עיל ופרה. בלי ספק,

אלו השמות נגזרים מפעולות מורה על הטבע,

התייחדות כל מין מזולתו.

והיה צריך להבין תחילה כל פעולת כל נמצא וטבעו, אשר לפיהו יגזור כל שם מפועל שלו, המורה על טבעו,

וישימה ליבו מיד אחר יצירתו להתבונן תכליתו ולהשלים אלו הנמצאים.

על ידי קחת ראייה ממטבע הכל נמצא על איזו מידה ומוסר להנהגתו,

ויהיה לו טבע המציאות כספר תורה כתוב

עליו כל אשר יעשה אדם וחי בהם.

ולתועלת זה הובאו אליו שיקרא להם שמות,

כדי שלא יהיה משולל דת והנהגה.

וזה עניין שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השראי את חוכמתו של האדם הראשון מרובה משלכם.

למה?

להתבונן על אופן כזה מכל הנמצאים, כאשר ישכיל מטבעה לקרוא שמם.

זה מה שעשה האדם הראשון.

מטבעם

הוא נתן להם את השם כבר.

ולפי מידה פרטית או הנהגה טובה הוטבע בה,

ודרך משל להתבונן בטבע עוף ידוע שעושה חסד עם

חברותיה וקרא שמה חסידה

נגזר מפה על החסד, קל וחומר, שימצא בעמידה הזאת,

בבחירה להתנהג בה.

ויהיה עניין קריאת שמות הנמצאים לו,

כנתינת התורה והמצווה לנו,

שיעשה הטוב הנמצא בכל בריאה ובריאה.

אשר זה עניין פרק שירה לפי דרכנו, וזה ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו.

למה הוא צריך רבינו לראות?

כדי לראות אם באמת כוונתו של האדם היא מושלמת ותקינה,

כפי שהוא ראו.

ויהיה לראות שווה אל האדם, כלומר,

גדול ברוך הוא הביא הבהמה והאופל לאדם שירה, ויתבונן האדם היקרא לו,

ועל ידי זה ידע האדם סדר הנהגתו.

והרי הוא יקרא חוכמתו של האדם הראשון ועוסקו בפרק שירה, והיא בבחינת הברואים.

אז הראשון באמת שעסק בפרק שירה, מי זה היה?

האדם הראשון, מיד אחרי שניתנה לו חווה,

מיד הוא עסק בפרק שירה.

גם על זה הדרך ישכונו חוכמת אברהם אבינו שהכיר את בוראו.

גם מה שאמרו קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה.

זה משנה וסוף קידושין. והוא מהשכלת טבעי כל הנבראים,

עמד והתבונן בשכלו על חוכמת ממציאן בטבע המציאות.

הוא הסולם, העניין שכתוב, סולם מוצב ארצה,

דהיינו רגליו על הארץ, וראשו מחשב אותם, מגיע השמיים.

ומהלכי אלוהים הם השלמים העולים.

וכמו שכתב במורה נבוכים, בפתיחתו,

ועמד על זה,

על מצוות כל התורה, ואמרו במדרש, שהיו שתי כליותיו של אברהם,

כשתי מעיינות נובעות חוכמה.

וקיים אפילו מצוות דה רבנן, כגון עירוב תבשילים.

וכן עבודת כל הקדמונים קודם מתן תורה, ולזה היו בוחרים להיות רועי צאן.

למה רועי צאן?

אשר הוא עזר גדול לחיות חיי ההתבודדות והפרישות מבני אדם,

אשר באופן כזה יכולים להשכיל אל אמיתת חוכמת הנמצאים למיניהם

מעל פני האדמה באין מטריד ומונע.

ומשה גם כן זכה לכל הכבוד הזה ברעותו את צאן גתרו,

כמו שנאמר במדרש רבה, ומשה היה רועה.

הדרוד הכתיב, יודיע דרכיו למשה.

והכוונה על ידי היותו רועה צאן וחיי חיי התבודדות, זכה לשיודיו השם מדרכיו.

וזה גם הייתה חוכמת שלמה.

נאמר עליו, הידבר מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר.

ירצה גם כן חקרי סודות הנמצאות, ומתוכם עמד על טעמי המצוות לבד

ניסוד פרה אדומה.

כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק,

אמרתי יחכמה ויהי רחוקה ממני

וידבר שלושת אלפים משל, והיה שירו חמישה ואלף.

עד כדי כך.

שלושת אלפים משלים.

שירים?

אלף חמש מאות.

יש כזה משורר.

ויש להעיר פה, כמו שאמרנו, לאל שאברהם אבינו עמד על כל המצוות מבחינתו בברואים, ולא חסר לו קול.

ואחשוב על זה שעל זה נאמר, ואדוני ברך את אברהם בקול.

היא התורה שנאמר, רוחה בקול ושמורה,

והיא על כוונה הנל. ואצל שלמה נאמר, ויחכם מכל האדם, ודרשו רבותינו לברכה גם כן מאברהם.

והרי חסר לו היה מה שנגרע מאברהם, והוא פרה אדומה.

אז אתה אומר שהוא יתרחם מאברהם.

אבל מה שאומר בזה הוא מתוך סודות הנמצאים יכול החוקר השלם לעמוד על כל מצוות התורה.

והייתה זאת מאת אדוני כוונה עמוקה להעלים משלומו טעם מצווה אחת, והיא מצוות פרה אדומה.

לבל יעמוד עליה מתוך השכלתו בנמצאים ככל מצוות התורה,

והוא כי הדורות הראשונים אשר עדיין לא הופיע עליהם אור תורה משמיים כאברהם וחבריו,

נתן אדוני חוכמה ותבונה בהמה לעמוד מתוך סדר זה המציאות על כל מצוות התורה.

שלא יהיה נשללים מזה השלמות ועושר שהגענו אחר מצוות התורה, ולא יקופח שכר תמימותם.

ואם לא, ואף על פי שלא ניתנה התורה בימיהם,

העידו רבותינו זיכרונו לברכה שכבר קיימוה.

ואומנם בימי שלמה שכבר ניתנה התורה לאישי כלל העולם,

שלא הגיעו לעמוד עליה מתוך סידור הנמצאות,

אשר זה לא ייתכן כי אם ביחידי סגולה כאברהם אבינו וחבריו.

אמנם עתה כאשר דיבר ה' בהר סיני ונתן לנו חוקים ותורת אמת, ננעלו שערי החקירה.

וההתחכמות על מצוותיו,

כמו שאמר הנביא, וצדיק

באמונתו יחיה.

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה שזה עמוד נשען עליו עניין התורה,

והוא בא, ולכן בא חבקוק ועמידן הלכת.

צדיק באמונתו יחיה.

והוא עניין האמונה אשר הוא יסוד לתורה,

אף בלי טעם ודעת,

ועל ידי זה תהיה האשרת אנשים בכללה.

מה שאין כן,

אם היו מצוותיו תלויים בהתחכמות,

לא ישבו בה כלל אנשים,

כי לא רבים יחכמו.

אמנם באמונה זו ישבו החכם אור סחל,

ונאסרה ההתחכמות אשר הייתה לפנים יסוד העבודה מהקדמונים כנזכר לעיל,

מלבד לחכם מכל אדם ושלמה,

אשר דוד אביו

אמר ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו.

דהיינו, ואתה שלמה בני בטוח אני בך ששכלך הגדול,

ולא יזיק לך גם כן ידיעת השכל.

ונוסף על האמונה מצד שהוא אלוקי אביך, וזה עודא,

דהיינו מצד החכירה גם כן,

שהוא אלוהי אביך,

מצד הקבלה.

ואמר הטעם אף שהחכירה וההתחכמות בעניין כזה אינו ריצוי בעיני אדוני,

אבל כל הלבבות דורש אדוני.

דהיינו, מי שליבו רחב,

כל כך נאסר לו החכירה ותספיק לו הקבלה לבד, כמו שנאמר,

וצדיק

באמונתו יחיה.

אבל מי שליבו רחב, על זה נאמר, וידעת היום,

והשבותי אל לבביך, כי ה' הוא האלוהים.

לכן,

אחר כך, כאשר ניתנה לו החכמה, כמו שנאמר, ויחכם מכל אדם,

התחכם לדעת את טעמי המצוות,

מתוך מה? מתוך הטבע,

הנמצאים כנזכר לעיל. וזה מבואר במדרש כולט על הפסוק, תרתי בליבי.

והיינו, תיה ראיתי על דברי תורה,

ועמד על טעמי תורה מתוך סטרי טבע הנמצאים.

ולו היה עומד על כולם,

היה חושב בדעתו כי לחכם כמוהו אין צורך לתורה,

כמו שקרא לו עם ג' מצוות.

שאמרו רבותינו בגמרא בסנהדרין, כא' עמוד ב', שנכתב טעמם בצדם,

ונמשך אחר הטעם ונכשל בהם.

כדכתיב, במה נכשל שלמה? לא ירבה לו ולא יאסור.

ואמר, אני ארבה ולא אסיר.

ולא עמדה לו חכמתו.

מטעם זה עצמו, כי נבחן עניינו להיות עמים עם ה' אלוהיך.

ואף כשנכתב טעם למצווה בביאור, לא יחשוב אדם כי אין טעם אחר זולת המבואר.

ובמקום שאין טעם המבואר נוהג, יקל עליו לעבור על המצווה.

ובאמת אף במצוות וסייגים וגדרים שקבעו חכמים חוק ולא יעבור, על איזה עניין?

אמרו רבותינו, זיכרונו לברכה,

בגמרא בעבודה זרל ל' עמוד א',

גלים טעמו קודם יב חודש.

וסיבת זה כי בעת נמנו לדבר לגזור גזירה או סייג,

והיה להם כמה טעמים לגזירתם נסתרים, לא רצו לגלותם.

רק גילו טעם אחד מפני ההכרח והנוהג אז.

גם זה אחר שהחזיקו בגזירתם יב חודש בלי טעם והורגלו בו ולא קודם.

בכדי שלא יבואו להקל הדבר באופן שאין זה הטעם נוהג.

כל טעם שנהגו בו רבותינו יב חודש.

נהגו בעצמם, ואחר כך הורישו אותו הלאה.

ואמרו סיבה אחת.

אבל אם לא עשו את זה, לא יכולים להגיד.

אומנם אחר יב חודש אין לחוש.

לאחר שכבר נהגו בדבר, נאפר הדבר להיות שגור.

גם אם נתלה הטעם בעניין הנוהג אז.

ובזמן הזה אין מקום לטעמה, ומכל מקום אין לנו להקל בגזירתם.

וכמו שאמרו בגמרא בביצה ח' עמוד, סליחה, ה' עמוד ב'.

דבר שבמניין צריך מניין.

אחר כמוהו להתירו.

כי אולי היה להם טעמים אחרים נסתרים לגזור את הגזירה שהם גזרו.

והם נוהגים גם כן עתה, אף שנתבטא אל טעמם הנגלה.

וניקח לדוגמה.

גזירת סתם יינם שאסרו לנו רבותינו, זיכרונם לברכה.

מפורש הטעם משום מנסך לעובדי כוכבים ומזלות.

אשר היה מנהגה מקדם, עת שהיה עקום בעולם.

והנה עתה האומות אשר ביניהם אינם עובדים כוכבים ומזלות.

ואין אולי חשש, אולי נתבטא לחשש שמנסך לעקום.

מכל מקום הגזירה עומדת, לא נפרוץ גדר להתיר גזירתם.

כי אולי בעת גזרו זה היה להם טעמים נסתרים שלא היה ניתן לגלות לנו.

ואמרו זה עתה מפני ההכרח הנוהג אז.

והעת כי חכמי סודות הקבלה החמירו בזה מכמה טעמים כמוסים.

והנה אם בגזירת ומצוות

בשר ודם ייתכנו כמה טעמים בעניין אחד,

אף כי למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך בחוכמתו הנפלאה,

בלי ספק במצוות לא ירבה לו נשים יש כמה טעמים כמוסים.

לא שזפתם עין,

אדם עודנו בעולם הזה, ולא נזכה להבין אפס כזהו מסודות מצווה קלה שבטורף בעולם הבא.

וטעה שלמה כי אין טעם אחר בגימל מצוות אלו זולת המפורש בהם.

לכן אמר הרבה נשים ולא אסור, ומה עשה הקדוש ברוך הוא?

הניחו על בחירתו ונכשל אף בטעם זה המפורש והגלוי ולא עמד בניסיון.

והואיל ולא היה תמים כדוד אביו,

אך שאמר בתהילים יחכד ויהיה תמים עמו,

לכן אף כי עמד על כל טעמי המצוות מהשכילו הנמצאים,

נעלה ממנו טעם מצווה אחת, והיא פרה.

להורות שהתורה היא למעלה מהשכל האנושי.

ויבין בזה אף במצוות אשר שכלו השיג טעמם אשר בעבורו נצטווינו.

אם כל זה לא יהרוס לעבור עליה במקום שאין הטעם נוהג כנזכר לעיל.

כי זולת זה יש עוד ועוד כמה טעים נסתרים,

ואין ביכולת שכל וחומר, לדעתו הוא כמו שהתבאר.

כן,

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן.

רבי חננה בן הקשיע אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך הבעלה עם תורה ומצוות,

שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויעד.