מסכת ברכות - ו. | הרב עמנואל טולדנו [017]

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

יוצא מבית הכנסת

אל יפשייה פשיעה גסה.

אמר אבייה לא אמרן

אלא למיפק, לצאת מבית הכנסת,

אבל למעל מצווה למירת, לעלות לבית הכנסת

מותר לרוץ אפילו שזה עושה פשיעה גסה.

אז זה פלא, מה הובא אבייה פה לחדש לנו?

כשרב הונא אמר בפירוש המילים, היוצא מבית הכנסת, עליו שיאה פשיעה גסה,

אבל לא הנכנס,

לא ארבעה לבית הכנסת.

אז יש פה בספר פני יהושע, אומר,

הרי באמת פשיעה גסה,

יש גמרא שאסור אפילו בבימות חול.

חוץ ממה שבשבת יש עוד איסור.

כתוב בפסוק, אם תשימי שבת רגליך.

עשות חפץ רגליך ביום קודשי.

מה זה אשים בשבת רגליה?

לא, אסור לפסוק פשיעה גסה בשבת.

אבל חוץ מזה, פשיעה גסה, יש גמרא בשבת, גם במימות חול אסור.

לפי שפשיעה גסה ממעטת כוח ראייה.

מחב הומורינות שלו.

אז זה מזיק.

אדם צריך להיזהר.

למשל, אדם קורא במקום חשוך.

הוא מזיק לעיניים.

אז כאן כתוב שאסור לפסוח פציעה גסה כי זה מעט

מכוח הראייה שלו.

וזה לסון הגמרא. אסור לפסוח

כי אסור להזיק.

ראיתי היום סיפור

שפעם רבי חזקאל סרנא

בא אצל רב מורדכי שורמן

והגישו לו עוגה.

אבל הוא היה לו סוכרת. ידוע

היה לו סוכרת.

אז הוא אמר,

איך אני אברך על דבר שמזיק לי?

על דבר שמזיק לא מברכים.

כי הרי זה כמו מאכלות אסורות.

לא מברכים על מאכלות אסורות.

הוא אמר, זה מזיק לי, אסור לאכול.

בסוף הוא החליט,

אבל פירור אחד לא מזיק לי.

על הפירור הראשון אני יכול לברך.

אבל אם הוא ימשיך לאכול,

אז הפירור הראשון גם יזיק לי.

על כל פנים,

נהניתי לי מההערה הזאת

שבשולחן ארוג כתוב

אדם שאכל מאכלות אסורות לא יברך ברכה אחרונה.

באמת, זו בכלל מצווה באה בעבירה.

זה מבורך אליו עיניים.

כי הברכה זה מצווה,

וזה בא לך מכוח אכילה של העבירה.

זה נגרם מכוח העבירה. זה לא בעצם הברכה עבירה.

אבל איוב ברכה נגרם לי על ידי האכילה הזאת.

אז זה נקרא מצווה באה בעבירה.

אז לא מברכים על מאכלות אסורות.

אני לא אומר בברכה הראשונה,

כי אסור לא לאכול.

אלא מה, אם הוא חולה וצריך לאכול,

יכול להיות שהחול יכול לברך.

אז אם לא מברכים על מאכל אסור,

זה מצד המאכל, זה מצד העבירה.

אבל אם מותר לאכול, זה לא מצווה בעבירה.

אז לכן לא אמרתי על ברכה ראשונה.

כי על מי אתה מדבר?

אם הוא לא חולה,

אסור לו לחומה, תגיד, לא תברך ברכה ראשונה.

אז תאכל, אז תאכל.

אבל אם הוא חולה, אז מותר לו, אז יברך.

ועל ברכה אחרונה כתוב בשולחן ארוחת דין הזה,

שלא מברכים ברכה אחרונה על מחד הזה. באורח חיים זה כתוב.

באורח חיים, ברכות מציעת הפת,

או ברכות ברכות שמה.

אז אסור, לא מברכים על מאכל אסור,

אבל דבר שמזיק,

אז הוא בא ואומר, הרי אסור להזיק לעצמו.

ואם כן, זה כמו מאכל אסור.

אם הכוונה בגלל מצוויו עבירה, זה פשוט.

מה לי עבירה של מאכלות אסורות?

מה לי עבירה שהוא הזיק לעצמו?

הנה את המערה הזאת.

אדם, למשל, יש לו סוכרת.

אם הוא

אוכל דברים שמזיקים לו, אז זו

שאלה על הברוכן.

לא מברכים על הדבר המזיק.

כמו על שמן.

בגמרא כתוב שעל שמן לא מברכים.

רק אם מעורב עם עני גרום,

על שמן זית,

כיוון דאזוקם על זיקרי, לא מברכים.

אבל שם לא כתוב בגלל זה כמו מחלות אסורות.

על דבר שמזיק

אין ברוכן.

לא תקנו ברוכן.

על טובה, לא על רע.

זה לא דמי לבוא אוכל טוב.

לא דמי לבוא אוכל טוב.

אבל כאן מדברים בדבר שהוא אוכל.

רק מצד שהוא ניזוק מזה,

טוב, אז על כל פנים.

אז כתוב כאן, אנחנו פה מסבירים את הגמרא.

בתחילה הגמרא אומרת, אמר רב חלווה, אמר רב הונא, היוצא מבית הכנסת אל אפסע פסיעה וגסה.

אז רק היוצא מבית הכנסת.

אומר רשי,

לפי שנראה כאילו זה היה מסע עליו שהוא היה טוב בבית הכנסת.

בורח מבית הכנסת.

אבל לא, הנכנס, לא שייך. הנכנס זה טוב, הוא רוצה להיכנס לבית הכנסת.

לא שייך בכלל את האיסור הזה.

אז מה רע אבא יבלש מענו? לא שענו אלא למיפק.

אבל למעל מותר.

זה כבר כתוב, היוצא.

אז אומר רב יהושע, כי באמת

לפסוע פסיעה גסה אסור אפילו ברחוב.

לא רק יוצא מבית כנסת,

כי זה מעט

ראייתו של אדם.

אסור להזיקרא עצמו.

אסור להזיקרא עצמו.

צריך להיזהר בעיקר,

אמר לי רופא עיניים אחד,

לא לקרוא בחושך כשאין מספיק אור.

תמיד שיהיה הרבה אור.

כי אם אין אור,

אז העין מתאמצת ומתעכמת,

ואז הראייה היא לא מכוונת לעצב הראייה.

זה בא לפני או אחרי, ואז לא רואים אותו.

הכול פה נהיים.

אז אומר רב יהושע,

היות שזה אסור גם בימותיו, וחושק כאן בשבת, שיש איסור מיוחד של פסיעה גסה,

שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול, כי הוא נראה כאילו הוא הולך לעסקים.

אבל אני מילא,

אבל לדבר מצווה מותר,

לדבר מצווה מותר בשבת,

וגם ביום חול.

למה?

אם זה מצווה, שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

אם הוא עושה בזה, בריצה הזאת, זה מצווה, הוא רץ לבית הכנסת

או רץ לשמוע שיעור.

בריצה הזאת, נכון,

הוא פסיעה פשיעה גסה, אבל

שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

וגם בשבת לדבר מצווה לא עשו רוחן, אז

פשיעה גסה לצו...

ובשבת נותר, תכף נראה.

אבל היוצא מבית הכנסת,

אפילו לדבר מצווה עשור.

למה?

בכלל שנוסף פה גם,

שנראה כאילו מסע עליו שהוא בבית הכנסת.

אז מי שיוצא בשביל נר חנוכה ומועצי שבת,

בא לרוץ במוצאי שבת של חנוכה בשביל להזכיר נרוץ?

באמת, המגן אברהם והמשנה ברורה אומרים,

הם, אני אמרתי מה שהפני יהושע אומר,

שלצאת מבית כנסת אפילו לצורך מצווה אסור לרוץ.

מגן אברהם מתיר, גם המשנה ברורה מתירה.

לצורך מצווה מותר.

הוא אומר, לרוץ מבית הכנסת לבית המדרש מותר.

מה זה היוצא מבית הכנסת?

יוצא בשביל העסקים שלו,

אבל לצורך מצווה מותר. ועל פני יהושע אומר שהגמרא מתכוונת אפילו לדבר מצווה אסור.

ולכן בא אביה להסביר

שזה רק לצאת מבית כנסת,

אבל לרוץ,

כיוון שזה דבר מצווה, אפילו פשיעה גסה מותר.

כתוב שנאמר,

לפי שיש מצווה, לרוץ לדבר מצווה,

או לעלות לבית הכנסת ללמוד, שנאמר,

נרדפה לדעת את השם,

כתוב בפסוק,

לא, זה אחרי כן, יש עוד פסוק,

אחרי השם ילכו

כאריה ישאגו.

אחרי השם ילכו

כאריה ישאגו.

הרי כשאריה שואג,

אם אחד נפגש באריה בכיוון הזה, הוא בורח.

וזה פיקוח נפש, הוא יכול לברוח.

אז גם אחרי השם ילכו, אם אתה הולך לדבר מצווה,

אפילו תרוץ,

כאילו פגשת אריה.

כאריה ישאג, כשמותר לך לרוץ

משום פיקוח נפש,

כך אחרי השם ילך.

נרדפה לדעת השם,

אבל למעל מצווה למרעץ.

אבל לרוץ זה כלול באיסור, בשיא הגסו?

מה?

לרוץ.

כי הריצה זה, הרי ראיתי כאן מבין שהמגן אברהם מפרש

מה זה פשיעה גסה?

יש מפרשים, יותר מאמה.

אז מה זה אמה? 60 סנטימטר.

זה פשיעה גסה.

מגן אברהם מסביר,

אם אדם

הוא מניח,

הוא מרים את הרגל השנייה לפני שהוא הניח את הרגל הראשונה.

אדם הולך.

ובריצה זה מצוי.

בריצה.

כשאדם רץ,

אז הוא עומד באוויר.

הוא מניח,

מעלה את הרגל השנייה לפני שהניח את הרגל הראשונה.

זה מעניין, המגן אבהום,

גאון עצום.

אבל הגאונות היא לומר פשט כה טוב,

גם גאונות גדולה.

הניבש הוא פשט.

מה?

כשיגמר השיעור תחבד את הפלב. מה? כשיגמר השיעור תחבד את הפלב.

אתה הולך.

איך מכבים את הטלפון?

כמו שמכבלים סליחה במדינה.

אמר רב זירה,

מרש אבא עמנה,

פעם הייתי אומר,

בהתחלה הייתי אומר,

מרש אבא עמנה,

מרש אבא חזינא להו לרבנן.

כשהייתי רואה את רבנן דקה ראה תלה פירקה,

שהם רצים לשמוע דרסה של החכם בשבתא,

בשבת,

הייתי אומר שהם מחללים שבת.

כמחללים רבנן שבתא,

שנאמר,

אם תשים משבת רגריך,

לא הולכים כמו יום חום.

אבל כיוון דשמעת מענה להדר בי תנחום,

אמר בי יהושע בן לוי,

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה,

יש גורשים לדבר מצווה.

הגאון כאן מביא שגרסת הריב והראש היא דבר מצווה.

כיוון שמעתי מה שאמר בי יהושע בן לוי,

לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה,

ואפילו בשבת,

שנאמר,

אחרי השם ילכו

כאריה ישאג,

כמו אם יש אריה שואג.

אתה בורח, זה פיקוח נפש.

אז גם אחרי השם ילכו

מותר לרוץ, כמו שרצים בארי.

אז כיוון שמעתי שככה אמר בי יהושע בן לוי,

גם אני התחלתי לרוץ.

פעם הוא לא היה רץ,

והיה אומר

על החכמים שרצים שהם מחללי שבת.

אבל כיוון שמע שמצווה לרוץ,

כמו שאמר בי שעלי לוי, גם הוא רץ.

אנא נמרה התנאה.

אמר רב זירה

אגרא דה פירקה רהטה.

השכר שיש כשבאים לשמוע פירקה, מה זה פירקה?

דרשה של החכם.

בשבת, נגיד, הוא דורש, אז באים.

הייתי, חשבתי תמיד,

אמר רב זירה שהשכר של הריצה,

השכר של מי שבא לדרושה

זה הריצה.

למה? והשכר שהם שומעים את הדרושה.

איפה הלך השכר ששומעים את הדרושה?

אומר על זה רש דבר נפלא, אומר רש.

הוא אומר שהרי רוב האנשים לא מבינים, לא תופסים טוב את הדרשה שיוכלו לחזור עליה בחוץ.

אז אין להם שכר לימוד.

אני אקרא את הרשי, תראה איזה רשי יפה.

אומר רשי,

למה אגרא דה פירקה רהטה?

למה השכר

של

מושבעים לדרשה,

העיקר הוא מה? שהוא רץ, היא דבר מזה,

שכר פשיעות.

אבל לא עצם הדרשה.

למה? אומר שעיקר קיבול שכר הבריות,

הרצים לשמוע דרשה מפי חכם,

היא שכר המרוצה.

למה?

שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסה ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן.

אם אדם שומע דבר טוירו

והוא לא מבין אותו שיוכל להגיד את זה אחר זמן, יגיד את זה עוד פעם.

אז זה לא שכר לימוד.

אם היה מבין, היה לו שכר לימוד.

שכר לימוד יותר חשוב משכר הריצה.

הוא רץ לדבר מזה, אבל המצע עצמה זה לשמוע, ללמוד.

אבל היות שהם לא מבינים

לחזור על הלימוד,

אז אין להם לימוד.

לימוד נקרא,

שמעת דבר טרירו,

אתה

שומע אותו,

מבין אותו,

יכול לחזור עליו אחרי זה.

זה נקרא לימוד.

ללמוד זה שתוכל לדעת. זה מעניין.

מעולם לא דרסתי על הראשי הזה.

הוא אומר לבחורים,

אתה לומד בלי לחזור.

האם אתה לומד על מנת לחזור

וחוזר אחרי זה,

וחוזר אחרי זה,

אז יש לך שכר לימוד.

אם לאו, זה לא לימוד.

אם אתה לא יכול לחזור על זה, אז זה לא לימוד.

לכן השכר, רוב האנשים שבאים לדרסה, הם לא מבינים.

אז השכר שלהם, שכר פציעות יש להם,

שהם רוצים לשמוע.

אז שכר פציעות יש להם.

רש״י נפלא.

וייטר,

ממשיכה הגמרא,

אגרא דקלה דוחקה.

יש דרסה שהרבנים דורשים לפני החג,

למשל שבת הגדול,

דורשים הלכות של פסח.

זה קל יותר.

יותר אולי.

אז זה נקרא אגרא דקלה.

שבת שלפני הרגל,

כשהכול נאספים לשמוע על הלכות הרגל, אומר הש״י.

אז מה השכר של כלה?

דוחקה.

שבאים הרבה אנשים ויש דוחק.

השכר הוא, למה לא נגיד, השכר שומעים הלכות?

לומדים את ההלכות. זה כאן לא מובן. הרי

כנראה למדנו, תגיד, הריצייה, השכר.

וכאן כנראה יש, לומדים, לומדים,

מבינים את ההלכות,

אבל יש דוחק וסובלים.

הסבל הזה, סובלים מן הדוחק שיש הרבה אנשים.

ובעמוד א', נדמה לי, למדנו

שהדוחק שיש בכלה,

בשבת כלה,

שבת כלה זאת אומרת שדורשים, כמו שהרב ליפוניבז,

זיכרונו לברכה,

יזם ישיבת ירחי כלה.

אתה יודע שבקיץ,

מתשעה באב

עד אלול,

הישיבה

בפוניבז פתוחה,

לבעלי בתים,

שבאים בעלי בתים, נגיד, שלומדים דף יומי.

אז הם באים, זה גם הבראה,

הרב עשה, עושים להם אוכל טוב,

זה בית הבראה,

ונוסף לזה לומדים.

זה נקרא ירחי כלה.

כך היה בבבל,

היו מתאספים

וירחק לעיום תיאספים.

זה נגמר לי בכתובות דף י״ז.

אחר כך תבדוק אם אני יודע.

נדמה לי בכתובות דף י״ז כתוב שרב אבו,

כשהיה בא להבויה דורש,

והיו יוצאים הגויות

ואומרים עליו, אלף שהיה מאיר,

ואני אוהב מאירות,

רב אבו,

היו אומרים מדברנה דה אומתיה,

מנהיג האומה.

ככה היו קוראים לו,

לרבי אבו.

ואותו רבי אבו,

שבאים לשמוע אותו המון אנשים בשעת הדרושה שלו,

אותו רבי אבו כשנפטר,

הראו לו זה בבבו מציעו,

אני עושה פחט בדיין,

הראו לו,

י״ג נערי דה אפרסמון.

נערות

של שמן אפרסמון, ריח טוב.

הוא שאל, בשביל מי אלה?

למי אלה?

אמרו לו, אילן לאבו,

זה בשביל אבו.

אמר, מה?

ואני חשבתי לריק יגעתי.

כל הזמן,

אתה מתחכם, איך אומר, כל הזמן

הוא חושב לא עשיתי כלום בעולם הזה.

אבל כשהוא בא לעולם האמת,

מסבלים לו את השכר,

אז הוא אומר, אני חשבתי שאני,

מה, נותנים לי שכר? ואני חשבתי לריק יגעתי.

זה בא בבבה מצע.

אז אותו רבי אבו היה דורש בשבת כלה.

כאן כתוב

מה השכר שיש לאנשים בכלה שהם סובלים את הדוחק.

המון אנשים

ודוחקים כמו, לפעמים יש פה

איזה הספד

על אדם גדול,

ויש הרבה אנשים.

יש דוחק.

יש דוחק.

אז הסבל שיש מן הדוחק,

הסבל שיש מן הדוחק, זה הסכר.

כי הם סובלים בדרסה מן הדוחק.

למדנו בעמוד א',

שהדוחק הזה שיש בכלה זה מן השדים.

לא כך למדנו פה בעמוד א'.

אמר רבה,

היי דוחקא דייבא בכלה מינא יהווה.

הדוחק הזה, זה בא מן הסדים, שהם גם באים ודוחקים את הציבור.

וזה הסכר שסובלים בשביל הלימוד.

אבל למה לא נגיד שזה בשביל עצם הלימוד של ההלכות?

כאן רשי לא מסביר כלום.

למה לא נגיד

שזה בשביל עצם הלימוד של ההלכות או הסכר?

עכשיו,

אגראדי שמעתה, אדם לומד סוגיה.

אז הוא לומד את הגרסה.

אבל על מה יש לו סכר?

על הסבורת.

להבין את הסוגיה.

על העוונה, אומר רשיש, טורח ומדגע עם מוחו,

להבין את הטעם הדבר.

העיקר זה עוונה.

והיגיעה,

הרי אמרתי לך, לא אמרתי את זה, מתי אמרתי את זה?

אמרתי פעם את זה.

שעד לפני רב חיים וחזוניש

ידעו מה זה לעמל התורה,

לשבת ללמוד כמה שעות רצופות.

זה עמל התור.

אבל כשבא רב חיים וחזוניש

והחזוניש,

הם הראו שהעמל התורה זה הגיעה במחשבה.

הגיעה את העיון,

שאדם מעמיק להבין את הדברים,

זה עמל התורה.

רב חיים

היה לפעמים כל כך,

הוא היה חושב בעמקות.

הוא לוקח לו הרבה זמן. לא, זה לא...

להעמיק

ולראות אם אין סתירה מכל הסוגיה, ככה הוא היה.

היה ראש עצום, הרב חיים היה ראש גאוני,

אבל היה מעיין הרבה.

עד כדי כך

שהיה הרבה פעמים אדים עולים מן הראש מרוב החום

של המוח.

ולפעמים היה צריך

להעמיד את הראש שלו על יד ברזל קר,

כדי לקרר את עצמו.

ורב חיים אומר,

בעצמו הוא אמר,

שהוא צריך הרבה לישון,

כיוון שהמוח

מעיין הרבה, הוא מתעייף הרבה, המוח מעייף, כי הוא צורך הרבה חמצן,

לכן צריך הרבה דם למוח.

הם אומרים שלפעמים היה ממש רותח.

רב חיים,

הוא גילה,

איפה אמרתי את התיירה הזאת,

שפעם היו חושבים

מנזיצת יושבים על יד דף גמורה ולומדים שלוש-ארבע שעות רצופות,

או חמש שעות, אוי.

זה, זה, זה, זה, זה עמל הטרו.

נכון, זה טוב, אבל

רב חיים חידש

שהעיון, ידיעת העיון להבין את הסברות,

ידיעת העיון,

זה עמל הטרו.

וכאן כתוב אגרא דשמעתא,

אגרא דשמעתא, הסכר של הסוגיה

זה הסברא,

זה הסכר.

לא הגרסה שאתה גורס,

להבין עומק הדברים.

הרבה פעמים אנחנו נפגשים בסוגיה.

היום בשיעור אמרתי בבוקר,

סוגיה דאחריך.

השם יעזור לנו שנבין פשט.

במסכת ובא בתרא קל״ז נכסה אליך ואחריך לפלוני.

סוגיה קשה,

אבל עיקר הסכר,

עיקר הסכר זה

אגרא דשמעתא, אגרא, סווארה.

הסכר של

הוא

הסכר של הסוגיה, זה העיון, הסווארה.

עומר הפאפא,

אגרא דבי תמיא,

מה הסכר כשהולכים לבית האבן?

לנחם אבלים,

השתיקו אותה, השתוק.

אתה רואה באיוב,

כשבאו

לנחם אותו, מתו הבנים שלו,

וגם כל הצרות שלו,

לא יכלו לדבר,

שתקו.

בספר איוב,

מי התחיל לדבר בסוף?

איוב. הוא בעצמו התחיל.

הוא אמר, מה הוא אמר?

יאבד יום,

אתה יודע את הפסוקים?

יאבד יום הורא גאבר ולילה הוא קילל את היום שהוא נולד בו.

אבל כתוב שם לפני כן,

לא יכלו חבריו, באו לו חברים.

אליפז, את תמנה, את תמנה ועוד.

באו,

והוא לא יכלו לפתוח את הפה.

ראו אותו כולו מלא אבחבועות,

שחין.

הרי זה עלה שוב השטן

שבא לנסות את איוב

על ידי שנשבו הבנים שלו.

ושריפה ירדה והרגה

את העדר.

העדר של הסברים.

והביאו לו את הבשורות הרעות.

נו,

השם השם נתן, השם לקח, יהי שם ה' מבורך.

אבל אמר השטן לקדוש ברוך הוא,

תן לו קצת מחלות

שיכאב לו הגוף.

ונראה מוי עמון.

אז קיבל שחין

בכל הגוף,

עבר בועות,

פירונקו קשים, מכאיבים.

אז על זה איוב אמר, איוב עד יום

היוולד בו

ולילה אהור הגבר.

היום שנולדתי היא אבד שמו.

ולילה,

ולילה ההיריון שלו,

גם כן הוא קילל את הלילה שאימו שלו, אימה שלו, נהייתה בהיריון.

אבל מה עשו כל ה...

כולם כשבאו לנחם אותו שמעו,

שמעו איוב היה צדיק,

איש היה בארץ עוץ, איוב שמו.

הוא היה צדיק

ותמיד היה עושה קורבנות לכפר

על הרהורי הלב של בניו ובנותיו.

ועשיר גדול,

עשיר גדול,

אבודה רבה וצאן.

אחרי זה,

כשנשרפו ומתו הבנים

ושמעו החברים שלו את הבשורה רעה,

אז באו לנחם אותו.

כתוב, כשהם הגיעו לא יכלו לפתוח את הפה.

זו השתתפות לצער שלו. לא יכלו לפתוח את הפה, ראו אותו

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

הוא היה עשיר גדול,

וכל טוב היה לו, בנים, בנו.

ובסוף הלך הכול.

ולא רק הלך הכול,

הוא בעצמו,

השטן, לא הספיקו לו

כל הניסיונות. בואו ננסה אותו, נעשה לו קצת כואב הגוף.

אז הוא עשה בו שיחין כל הגוף,

ואז הוא התחיל לקלל את יומו.

אבל

הקדוש ברוך הוא בסוף

אמר שכולם

לא דיברו נכונה

כמו איום.

ואז בירך אותו בחזרה בהרבה יותר עשיר,

ועוד בנים ובנות.

ככה נפסק להלכה, לא? שמה?

כשאדם בא לאבל,

הוא לא מדבר עד שהאבל מדבר.

כן. מה ללכת בה?

כתוב כאן, אגרדה ותמיה מפרשים פה,

זה בית האבל,

שתיק אותה, לשתוק, לא לדבר.

זו ההשתתפות בצער שלו.

אתה שותק, לא יכול לדבר, אתה, זה השתתפות בצער של האבל.

אמר מר זוטרה,

צדקת אגרדה תעניתה,

השכר של התענית,

צדקתה.

הצדקה שנותנים בסוף התענית.

אבל רש״י מוסיף פה איזה מילים.

רש״י אומר שנותנים לעניים שיתענו.

מאיפה לקח את זה רש״י? אני לא יודע.

רש״י אומר שנותנים צדקה לערב לפרנסת העניים

שיתענו היום.

ואם תיתן דקה לא לאחרים, לא לאלה שיתענו,

למשל קופתיים.

זה לא רק אנשים שיתענו, יש הרבה ילדים,

ולא כולם מתענים.

אז זה לא עוד דקה,

דקה זה לתת לעניים שיתענו.

ובאנו את הדוס גנומן רש״י, מאיפה לקח איזה רש״י? אני לא יודע.

אני אראה חוף,

נראה מה הוא אומר כאן.

בואו נמשיך.

אמר רב שש״ט,

אגרע דה אספדה דלויה.

מהו הזכר שיש כשמספידים?

להרים את הקול

כדי לעורר האנשים שיבכו.

כך כתוב ברש״י.

מה זה אגרע?

אגרע.

דלויה. להרים קול בלשון נהי ועוגמת נפש שיקו השומר.

האשכנזים יש להם מנהג להספיד. כשהם מספידים זה עם ניגון.

יש להם ניגון מיוחד בהספד.

אני לפעמים אספדתי, אפילו אשכנזים אספדתי.

לפני כמה חודשים אספדתי, תלמיד חכם גדול.

זה היה ידיד שלי.

אבל אני לא יודע להספיד בניגון של האשכנזים.

אני אומר, מדבר, תדבר אישי רעו.

וכאן כתוב לא כך.

רק אולי,

טוב, דלויה. הרי רש״י מסביר מה זה העניין להרים קול.

להרים קול.

כדי לעורר את הציבור שיבכו.

אז לפעמים, בדברים שאתה אומר,

אתה מעורר אותם לבכות.

זה גם כן.

לאו דווקא דלויה.

הרי אם אתה אמור, כדי שיבכו על המת, על הנפטר, על הצער,

להצטער בצערו של הזולת,

להשתתף בצערו של הזולת.

להשתתף בצערו של הזולת. זה העניין.

אז שיבכו.

זה עיקר השכר. זה טוב לדעת שכשמסבירים צריך למצוא משהו

שגורם בחייה.

אמרתי לפני שבוע, הספקתי באיזה מקום.

לא ספרדים,

לא בלי ניגונים.

אבל אמרתי להם,

על פחס כמיים עזות טאר,

שיעקב אבינו בא להוכיח את ראובן,

על שהוא לקח את המיטה שלו,

שהייתה

באוהל בלהה,

ושם אותה באוהל לאה.

הוא לא אומר לו את ההוכחה הזאת. בלבלת את שעביך.

זה חוצפה אתה? מה אתה אומר לי דעות?

מה לעשות?

אתה הולך.

אבל למה הוא נכשל?

בגלל הכעס.

הוא ראה, הוא כעס,

ומן הכעס הוא נהיה מבוהל.

פחס כמיים,

בגלל זה הוא נהיה בהעלה ובלי שיקול הדעת.

אם היה מיושב,

לא היה מבוהל מן הכעס,

הוא לא היה נכשל.

אז מה הוא מוכיח אותו?

על העמידה רעש לכעף.

על זה הוא הוכיח אותו,

שגרם שלא יהיה לו יישוב הדעת,

וככה הוא נכשל שבלבלו את שועי אבי.

אז אמרתי, מה העונש שלו?

לא עונש.

אתה לא ראוי.

אתה לא ראוי לברך את ישראל כאונה.

ראובן בכורי אתה,

יתר שאת ויתר עז.

היית ראוי להיות נושא כפיים, שאת.

ויתר עז, מלכות.

ניתן עוז למלכו.

מלכות זה עוז, זה עוצמה.

מלכות.

אז אתה היית צריך להיות גם כהונה וגם מלכות.

אבל היות אתה כחסן,

ומזה נבהלת ועשית דברים בלי שוב הדעת,

אתה לא מקבל לא מלכות

ולא כהונה.

פחד כמיים ארתותא.

אז הזכרתי שגם היה כזה סיפור.

אתה רואה מה הוא הפסיד.

מה הפסיד ראובן?

הפסיד מלכות והפסיד כהונה שהייתה ראויה לו.

למה הוא הפסיד?

בכלל הבהלה שהיה לו מן הכעש.

הכעש זה טריף.

תזכרו תמיד לא להתכעש.

כעש זה טריף.

אז הבאתי שבספר שמואל כתוב שכשבא שמואל

למשוח אחד מבניו של ישי למלך,

אז הביא לו את הבנים לפי,

הביא לו את הבן הבכור אליאב.

הבן הזה, אליאב, היה

גבוה ויפה תואר.

ושמואל חשב,

ובטח גם תלמיד חכם,

הרי אביו,

כתוב שכאביו רבי ישי,

כשהיה מדבר,

היה בא עם שישים ריבו לשמוע אותו, כמו רבי אבו.

כמו רבי אבו, שהזכרנו מקודם.

היו באים לשמוע אותו הרבה.

נו, בטח למד בבית.

בטח שהיה קצת תלמיד חכם,

תלמיד חכם, בטח, אבל

אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תבט אל מראהו ואל קומתו,

ואל גבוה קומתו.

כי מאסתי,

אני מואס אותו, אני מואס בו, הוא מאוף עליי.

או וואי וואי וואי וואי, שהקדוש ברוך הוא יאמר על בן אדם

שהוא מאוס עליו, אוי איזה ביזיון זה.

למה היה מאוס עליו

והוא לא ראוי למחות?

בגלל שהוא קסם.

כי ראינו שאליאב,

כשאחרי כן

דוד בא לראות,

הביא לאחים שלו דברים,

שלח אותו אביו.

הוא התעניין במלחמה, במערכה, בעמק האלה.

עמק האלה זה כשהולכים לגוש עציון

מבית שמש.

אני הייתי שם פעם.

זה שני ערים במרחק של

100-150 מטר

ביניהם.

זה היה עמק האלה,

הסטח הזה.

בהר הזה היו פלישתים בדרום,

ובהר השני שאול,

והחיילים שלו,

וגוליית

ודוד נלחמו באותו עמק.

זה עמק מישור. העמק עצמו הוא

רחב

בערך 150 מטר או 200 מטר

בין הר להר.

נו, אז הוא בא להביא לי האחים שלו שהיו בצבא של שאול,

להביא להם חריצי גבינה,

חריצי חלב.

זה גבינות. מה זה חריצי חלב? זה גבינות.

הביא להם גבינה עצובה

והביא להם

לחם

ואז הוא התעניין במלחמה ושואל. אז הוא פגש אותו,

מה אתה עושה פה?

בכעס עליו.

על מי נטשת הצאן?

אני יודע את רוע זדונך ואת רוע ליבך.

וואי וואי.

למה באמת דוד,

לפני שהוא עזב את הצאן,

לקח

רועה אחר שימלא מקומו, שומר שמצר לשומר, זה לא פשיעה.

אז הוא לקח עליו, וגם הלך לדבר מצרים, כיבוד אב,

להביא להם

כעס בחינם.

ונוסף לזה,

אני מתפלא על אליאב.

הרי כשבא שמואל למשוח,

אף אחד לא נמצא ראוי למלכות.

רק

דוד, הביאו אותו מן הצאן,

וכבר דוד נמשך למלך.

וככה אליאב מדבר אליו.

הוא כבר לא מושפל כמו שהיה לפני כן,

שחשבו שהוא ממזר.

איך הוא מדבר אליו ככה?

אז מה אומר רשי?

רשי אומר,

למה הקדוש ברוך הוא אמר על הבן אדם הזה?

אליאב בן ישי,

האח הבכור של דוד,

אמר עליו מאז טיף לאכול.

מאוס עליי.

בכלל הכעס.

ובשביל זה הוא לא ראוי למלכות.

ואמר הקדוש ברוך הוא לשמואל הנביא,

כי האדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב.

אתה אמרת, אנוכי הרועה.

אני מראה לך שאתה לא רואה טוב.

אתה רואה רק חיצוניות.

גבוה, יפה.

אבל אם תראה בלבב, הוא לא ראוי למלכות.

הוא כעסן,

מאוס עליי.

אז באותו דבר גם ראובן.

מאוס.

ראובן,

בכלל הכעס שלו נכשל ובלבל יצור האביב.

וזה גרם לו להפסיד המלכות והכהונה.

תראו מה זה כעס.

אני אמרתי אותו אליאב על המלסונות.

אותו אליאב.

כמה יהיה מוכן לתת

לתת מיליונים ושלא יכתבו עליו המילים האלה.

כי מאסתי באיזה

שבורא עולם יאמר על בן אדם מאסתי.

זה ממש נורא.

ואם אתה זוכר, יונתן,

ובפרסת בראשית הנבחרות, אחרי זה דיברתי שהקדוש ברוך הוא אמר

על העולם, הוא ברא את העולם.

הוא אמר עליהם, כי ניחמתי כעשיתים.

אמר לנוח, אני מתחרט ומתאכזב, מאוכזב,

שבראתי את העולם.

כי העם,

הבני אדם,

השחיתו את דרכם.

וגם גזל, לא, גם גזל היה שם.

אז הוא אמר, אני מאוכזב,

אני מתחרט שבראתי את הבני אדם האלה.

אוי, שיגיד בורא העולם על בן אדם,

כי ניחמתי, כי עשיתי.

אדם יעשה דברים מכוערים,

שירגיזו את הקדוש ברוך הוא

עד שיגיד עליו,

כי מאז תיו כעשיתי,

כי ניחמתי כעשיתי, ואני מתחרט שבראתי אותו.

נוח לו שלא נברא.

וגם ביזיון גדול, איך אמרו חזל?

על שלמה כתוב,

שלמה,

הרי שלמה היה

חכם מכל אדם.

גם בתורה, היה חכם.

אבל הוא אמר, טוב, התורה, הקדוש ברוך הוא אמר,

לא ירבה לו נשים,

וכסף וזהב לא ירבה לו,

הוא לא ירבה לו סוסים,

שלא יפתח בכוח הסוס.

והוא אמר, אני ארבה ולא.

ולמה לא ירבה לו נשים?

פן יסירו את לבבו.

אני ארבה ולא יסירו את לבבינו.

הוא אמר, אז הוא עבר על האיסור

שלא ירבה לו נשים.

היו לו אלף נשים, כתוב, נדמה לי,

או שמינו מאות נשים ושלוש מאות פילגשים

לשלמה.

וכתוב בחזל שספר דברים עלה

לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו,

תראה מה עשה שלמה.

הוא אומר,

על אף שלא ירבה לו נשים, לא שייכו לו.

אז הקדוש ברוך הוא אמר לו,

יימחו אלף שלמה ולא יימחה דבר מן התורה.

כתוב, ואחרי זה כתבה תורה עליו בספר, בספר מלוכי,

ובסוף ימיו

נשא ויטו את לבבו.

אומרים חזל, מוטב לו לשלמה,

אילו שיהיה גורף ביבין,

יהיה עובד בביוב,

ולא יכתבו עליו הדבר הזה.

כשהוא התקלקל,

נחממה מצד, אז זה דבר אותו דבר.

בטח אליאב,

המילה הזאת, כי מאסתיו,

אליאב היה מוכן לתת כל ממונו

שלא יכתבו עליו,

ושהכרשבחר יגיד.

הכרשבחר לא צריך כסף,

כסף לא חשוב אצלו, והוא לא צריך אותו.

אז זה,

העניין הזה,

מידת הכעס זה מידה גרועה מאוד.

כשאדם לא

ידע לשמור על עצמו,

שחס ושלום לא יתכעס.

למה הוא אומר? כשאדם מתכעס,

ממש רוח תומן שורה באה עליו.

איזה

איזה אחד שכשהוא מתכעס היה הולך למקווה.

נו, טוב לדעת.

טוב, אנחנו נמשיך.

הגמרא אומרת עוד.

אגרדה והילולה מילה.

מה זכר שיש בחתונה?

צריך לשמח את החתן,

להגיד לו דברים טובים.

להגיד לו, אני יודע מה להגיד לו.

כמו שהרבנית,

הרבנית

של פוניבש,

כשהתחתנתי,

היא באה ואומרת לי, אשתך נפלאה.

בצרפתית, היא דיברה צרפתית.

זה לשבח את ההכלה לפני החתן.

נכון, כך בחז״ל כתוב.

כאלנאה וחסדה בשביל... כיצד

מרגלים בפני הכלה? כאלנאה וחסדה, אבל זה הכל בשביל לשמח את החתן.

אז השכר,

כשאתה בא לחתונה,

זה המילה, להגיד דברים טובים לחתן.

ככה ראשון אומר.

שכרה,

היא אגרה,

אומר רש״י בהתחלה,

מילא לשמח החתן בדברים.

להגיד לו דברים יפים,

דברים טובים.

שזכה לשידוך טוב, זה כל מיני, להגיד לו.

זה אגרה דוהילולה.

אז עכשיו מתחילה גמרא אחרת.

אומרת הגמרא,

אה,

אמר רב הונא,

כל המתפלל אחורי בית הכנסת

נקרא רשע.

שנאמר,

סביב רשעים יתאלחו.

מה פשט המתפלל אחורי בית הכנסת? אז רשי אומר,

זה חוזר על

בבל,

רב הונא היה בבבל.

מי אמר את זה?

אמר רב הונא.

רב הונא היה בבבל.

אז בבבל,

בתי כנסיות מתפללים לצד מערב,

והפתח

לצד מזרח,

לצד מזרח שמה.

אז המזרח נקרא אחורי בית הכנסת.

אומר רשי, כי אין מקדש והמשכן,

כמו בית המקדש והמשכן.

השכינה הייתה במערב,

והפתח היה במזרח,

הפתח של ההיכל.

גם בית המקדש הראשי אומר כך היה.

הקודש הקודשים וארון הקודש

היה במערב,

והפתח של נכנסים לבית המקדש במזרח.

אז הוא אומר, מה זה מתפלל אחורי בית הכנסת?

אחורי זה מי שמתפלל בחוץ אבל במזרח.

והוא, איך הוא יתפלל?

הוא יתפלל

לכיוון של המזרח.

הרי בית הכנסת בבבל,

המערב, כולם מתפללים למערב.

אנחנו מאירופה התפללנו למזרח,

אירופה ואפריקה התפללנו למזרח,

כנגד ירושלים ובית המקדש.

אבל אותם שהיו בבבל התפללו לכיוון מערב.

ומי שנמצא בטבריה

מתפלל לדרום.

דרום.

דרום. מזרח טיפה. ככה. אני ראיתי יהודי צדיק בצפת,

שהוא היה ממש מדד איך לזווית

תגיע

לבית המקדש.

כי גם שם זה צפון. הם מתפללים לדרום.

מי שנמצא בלבנון

או בטורקיה

מתפלל לדרום.

מה התפלל למזרח?

הוא לא יכול להתפלל למזרח, הוא מתפלל לדרום.

ובדרום

קצת הוא היה מצדד

שיהיה מזרח דרום.

כך היה.

אז גם בבבל היו מתפללים לכיוון המערב.

אבל הפתח היה במזרח.

אחורה בית הכנסת זה הפתח.

ככה, הרב טיין.

ושם, אם הוא מתפלל

גם כן למזרח, אם הוא מתפלל למזרח,

זה ממש

הם מתפללים לכיוון הזה, אתה מתפלל לכיוון ההוא.

זה נקרא כאילו,

יש שתי רשויות,

חס ושלום. יש כאילו,

יש בורא עולם במערב,

אבל הוא מתפלל חס ושלום למישהו אחר.

ולכן הוא נקרא רשע.

כל המתפלל אחרי בית הכנסת

נקרא רשע,

שנאמר סביב

רשעים מתאלחון.

עומר אביי, לא אמרן,

אלא לא מהדר הפלא וכניסתה.

כשנמצאים בפתח,

הוא יכול להתפלל שם אם הוא יהפוך את הפנים שלו למערב,

לאותו כיוון שהציבור מתפלל.

ואצלנו,

פה בבני ברק, מתפללים למזרח.

אז הוא צריך להתפלל, אם הוא עומד שם בפתח,

זה מערב.

הוא צריך להתפלל לכיוון

של המזרח.

ואם הוא הופך את פניו למקום אחר,

זה נראה כמו שתי רשויות.

זה העוולה של סביב רשעים. אמר רביי,

לא אמרן, זה לא מהדר הפלא וכניסתה,

אבל מהדר הפלא וכניסתה,

אם הוא פונה לכיוון שהציבור מתפללים, אנחנו למערב,

אז ליטלנבאה.

מה הדין בתוך בית הכנסת עצמה?

לכאורה בגמרא מדובר גם חוץ לבית הכנסת

וגם פונה לכיוון אחר, כי לא, מה?

הוא לא כמו שעושים בבית כנסת, מתפללים למערב.

הוא מתפלל לכיוון השני,

וגם הוא חוץ לבית הכנסת.

אבל בתוך בית הכנסת עצמו,

ייתכן אפילו אם יתפלל

לכיוון מערב, לא לכיוון המזרח,

לא נורא.

זה מחלוקת, הפוסקים.

ובאמת לא טוב, גם בתוך בית הכנסת,

לא טוב

לשנות כיוון.

צריך לכוון.

צריך לכוון.

אז זה אמרתי, ראיתי יהודי בצפת,

יהודי צדיק,

שמדקדק.

הרי שמה מתפללים לדרום,

אבל מצפת הוא גם מצדד דרומית-מזרחית.

שהוא מתפלל דרום. אבל מי שנמצא בבאר שבע

מתפלל לצפון.

וכדאי לצדד למזרח, כי באר שבע היא במרכז.

ירושלים, בית המקדש, היא יותר מזרחית

מבאר שבע.

אז להתפלל לצפון ולמזרח.

לצדד למזרח, שיהיה כמו זווית, כמו אנונגל.

אנונגל, כמו, אני לא יודע איך קוראים לו.

איך יש?

בגיאומטריה יש צורה טריאנגל.

זה שיש לו

שלוש צלעות,

ככה, כמו סרגל,

סרגל

של שלוש צלעות.

אז ככה להתפלל כמו הסרגל הזה,

בכיוון

בצפת,

נתפלים לדרום-מזרחה,

או קצת מזרחה,

ובאר שבע לצפון ומערב.

הבתי כנסיות מכוונים ככה, זה לא, אנחנו פה ככה מכוונים.

הוא היה לו, הצדיק הזה,

שהיו לו טענות על

בית הכנסת.

מי שבנו את בית הכנסת כאילו מתפללים למזרח.

הוא אומר, אתה מתפלל למזרח.

אבל מי שהתפלל פה לדרום,

אין שום טעם.

מצוות מתפללים לדרום,

אבל מי שהתפלל לדרום פה,

כאילו מתפלל למכה

של המוסלמים.

כאילו קצת.

מה?

קצת.

קצת. קצת, קצת, קצת. קצת, קצת, קצת. יש גמרא הרוצה

להחכים ידריב,

הרוצה להעשיר יצפין.

אז מה הפשט?

ידריב?

אז הוא יתפלל למכה.

לא יתפלל לכיוון המקדש.

אז מקובל בשם החזוניש.

אני קיבלתי את זה מהמשפחה של החזוניש.

שעומדים לכיוון,

פה עומדים לכיוון מערב לירושלים,

אבל הפנים עושים ככה.

אתה רוצה להיות חכם?

תדרים.

רק הפנים עושים ככה, הם מתפללים.

משפחת החזוניש.

למה?

מה זה הפשט

הרוצה להחכים ידריב?

אם הוא מתפלל לדרום אז הוא לא מתפלל לכיוון המקדש.

הכוונה יעמוד מול המקדש,

לכיוון המקדש.

אבל בפנים, יעשה ככה.

ככה, בשם החזוניש.

ככה הם נהגו.

יש גמרא עבור קצת, לא?

מה?

יש גמרא עבור שם הכוונה שיאבד קצת את כל גופו, קצת.

איך יעזב?

קצת,

אבל תראה, אם תעשה זווית.

כן.

אבל אם תמתח קו משם,

בסוף לא יגיע לבית המקדש, יגיע לעקבה.

ודאי ש... טוב. זה,

ככה אמר לי

נכד אחיו

של החזוניש.

הוא למד איתי קצת חברותא.

הוא היה ביתו של החזוניש. בן של רב שמר.

רב שמריה גרנמך.

הוא היה בן אחותו של החזוניש.

אז הוא נכץ לאחותו של החזוניש.

נכץ לאחותו של החזוניש.

יו, אז נמשיך.

נמשיך קצת.

הנה, הגמרא כאן מספרת

דבר מעניין.

ההוא גברה

דאבא קמצלה אחורה בקנישתה.

הוא היה מתפלל אחורה בית הכנסת.

זאת אומרת,

פה למשל, כמו שאמרנו,

הוא מתפלל במערב אחורה בית הכנסת.

מי שהתפלל שם,

והפנים שלו למערב, זה נגד מה שהציבור מתפלל למזרח.

ההוא גברה דאבא קמצלה אחורה בקנישתה, ולא מהדר אפה לבקנישתה.

חלף אליהו,

יש כאן שתי גרסאות,

עבר שם אליהו,

חזייה

אידמלה כטייעה,

ראה אותו,

הוא חשב שהוא סוחר ערבי.

מי חשב? אליהו

חשב שהוא סוחר ערבי.

אמר לו,

כדו בר קיימת, כדו בר,

כדו זה שניים.

בר זה רשות.

כדו בר קיימת, כאילו יש שני רשויות,

כדו בר קיימת

קמא מרח,

סלב ספסרה וקטלה.

מה זה ספסרה?

חרב.

מה זה ספסרה?

לקח, סעיף, הרג אותו.

לכאורה זה,

אז מה זאת אומרת? אליהו שפך דמים, וכי בשביל מי שהתפלל אחרי בית כנסת, עד כדי כך אתה תהרוג אותו?

הוא שפך דמים.

אז הגמרא אומרת שדמלה כטייעה, הוא נדמה לו כמו סוחר.

אבל יש מסבירים,

יש שגורסים,

לא חלף אליהו,

גורסים חלב

ההוא טייעה.

גוי עבר,

והגוי הרג,

גוי, איך הוא הרג בשביל שנאת יהודים?

גוי הרג את היהודי, הוא מצא סיבה, אמר לו,

אתה, מה אתה, מתפלל לכיוון השני?

כמו שמספרים על איזה אדמוּר,

אדמוּר מסדיגורי.

לפני מאה שנה

היה האונייה, אוניית הפאר טיטניק.

אז היא הפליגה מלונדון,

מאנגליה,

אולי מאנגליה, לא מלונדון, מהצד השני.

היא הפליגה לכיוון אמריקה,

ארצות הברית.

וזו הייתה אוניית פאר.

והייתה

הגאווה של היזמים לבנות כזאת,

ומי זוכה לנסוע, זה עולה הרבה כסף.

כשאמרו שמצאו אחרי כן,

מה אחרי זה? אז היא נסעה לאמריקה,

ושם היה שרטון

וטבעה בים.

הראה להם הקדוש ברוך הוא,

שאין עצה ואין תונה נגד ה'.

כוחי ועוצים ידי.

זה מיליונים של כסף, זה היה פאר.

היו צוללנים,

מצאו שם בקבוקי יין במחיר,

יין יסם עלי, יין חשוב.

כל כך השקיעו בזה.

אז היה איזה יהודי,

איזה יהודי, בלונדון אני חושב,

שהוא בא,

לפני שהוא נוסע לאמריקה, הוא היה עשיר,

ורצה לנסוע בטיטניק.

הוא בא ושאל את הרבי מסדיגורה,

יחסית שלו.

הוא אמר לו, אני נוסע לאמריקה.

הרבי ענה לו,

תיתן דרישת שלום לאלוה של אמריקה.

ביידיש,

גיטה גרוז,

צומגת פונאמריקה.

אמר לו, תגיד שלום לאלוה של אמריקה.

היהודי הזה התפלא, אמר לו,

מה זה אלוה של אמריקה?

הרי אלוה של אמריקה זה האלוה של פה, זה אותו אלוה,

כמו שדיברנו פעם.

מלכותך, מלכות כל העולמים.

זה אותו ריבונו של עולם שנמצא פה, בבני ברק,

אותו אלוה מושל גם בארצות הברית,

גם באוסטרליה, וגם בסין, וגם ביפן.

מלכותך, מלכות כל העולמית.

אז הוא אמר לו,

למה אתה נוסע בשביל פרנושה?

אותו אלוקה שנמצא שם, הוא פה, אתה אומר.

נו, מה אתה צריך לנסוע עד שמה?

הרי הכל מהבורא האלוהים.

אז הוא הבין שהרבי לא ניחלו.

בנסיעה הזאת, הלך וביטל את הכרטיס

והוא ניצל.

ככה היה תובע, כולם מתו.

בטיטניק, הרב שח סיפר שהוא זוכר,

הוא זוכר כשהטיטניק,

הוא היה חי, הוא היה ילד, אולי, הוא נער.

אבל הוא אומר, איזה רע זה עשה.

הראה הקדוש ברוך הוא,

שכוחי ועוצם ידי שלכם לא שווה כלום.

והם היו אומרים,

היא לא יכולה לטבע, האונייה הזאת,

כל כך גדולה וכל כך...

והנה, בהפלגה הראשונה היא ירדה למצולות.

בהפלגה הראשונה.

וכך היה לפני כמה שנים,

השנים האחרונות.

עוד אוניית פאר,

שגם היא טבעה, אני חושב, על יד איטליה.

כן?

עוד אוניית פאר כזאת.

וכולם היו אומרים,

היא לא יכולה לטבוע.

כל כך היא בנויה,

חזק וטוב.

והנה, בסוף

טבעה גם הענייה הזאת.

ואני צריך לראות,

יש ספר שימושה של תורה,

סיפורי מעשיות של הרב שח.

נדמה לי ששם ראיתי מה שהוא אמר, הרבי. אני לא שמעתי מפיו, אבל כתוב בספרים

שמה שהוא אמר על הטיטניק.

הוא היה עוד.

הרבי נפטר בין מאה שנה.

אז מאה שנה לפני תושינסון, מתי הוא נפטר לפני תושינונה,

אני חושב.

מתי נפטר הרב שח?

תושין סמך.

תושין סמך א',

תושין סמך אמרת.

לא,

תושין סמך. תושין סמך, אחרי תושין סמך.

נו,

אז הוא היה, הוא זוכר את הטיטניק.

אין עצה ואין תונה נגד השם.

אז כאן יש גורסים,

חלף ההוא טעה,

והטעה הרג את היהודי, זנאת היהודי.

יהודי שונא גוי, וידוע שהעצה שונא את ישראל.

אבל איך נגרוס אליהו?

אליהו הולך, הורג יהודי בשביל זה שהוא מתפלל אחרי בית הכנסת? על זה הוא חייב מיטה?

איך זה?

אליהו הורג. מה, אליהו,

אין לו הלכות?

לא שומר הלכה?

אז יש גורסים,

יש גורסים,

נדמה לו כמו גוי.

אז גוי מתפלל אחרי בית הכנסת, הוא בא, הורג אותו.

אין צורך עיון.

הכי טוב לגרוס ההוא טעה. ברש״י הגירסה ההוא טעה.

חלף ההוא טעה, לא חלף עליון.

חלף ההוא טעה, אותו גוי עבר,

ואז הוא הרג אותו.

לא מרגן וייטר.

אמר לה עומר רבנן, לרביבי בר אביי,

ואמרי לה, רביבי לרב נחמן בר יצחק,

מהי קירום זולות

לבני אדם? הפסוק אומר,

סביב רשעים התהלכו,

קירום זולות לבני אדם. מה זה קירום?

מה זה קירום זולות? זולות, הפירוש הוא מזולזל,

לשון זול.

אומר,

הוא מסביר רב נחמן בר יצחק.

אמר לי, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם,

ובני אדם מזלזלים בהם.

קירום

זולות לבני אדם.

דברים העומדים ברומו שם זה התפילה,

ובני אדם מזלזלים בהם.

קירום זולות לבני אדם.

רבי יוחנן ורב לעזה והמריטר, והיו פירוש אחר.

קרום זולות לבני אדם. כשאדם נצרך לביריות

הוא מתבייש,

והפנים שלו משתנים בצבע שלהם.

אדם שח... בר מינן,

היה, ברוך השם, הייתה לו פרנסה,

אחרי כן ירד.

אז הפנים... והוא נצרך לבני אדם.

אז פניו מתחרקמים.

מה זה מתחרקמים מלשון קרום?

מה זה קרום?

אומרת הגמרא,

מהי קרום?

מה זה זולות לבני אדם? כשאדם מזדלזל

על ידי שהוא נצרך לביריות,

אז זה קרום, הוא נהיה קרום.

מה זה קרום?

רבי יוחנן אמר רבי אלעזר והמינית ארוויו,

כיוון שנצרך אדם לביריות פניו משתנות כקרום.

שנאמר קרום, זולות לבני אדם.

מהי קרום?

כי אתר רבי דימי אמר,

עוף אחד יש בכרכי הים,

וקרום שמו,

וכיוון שחמה זורחת,

מתהפך לכמה גוונים.

יש איזה עוף,

שכשהשמש זורחת,

הוא מתהפך לצבעים אחרים.

טווס.

אבל לא בגלל השמש.

טווס גם בלילה הוא טווס.

כאן כתוב, כיוון זרחה עליו חמה.

יש כזה דבר. ומה אני רוצה לומר?

כשאדם מצטרך לביריות, הפנים שלו משתנות קרום.

כמו קרום,

שהפנים שלו משתנות.

קרום זולות לבני אדם.

כי אתה, זהו.

רב עמי ורב אסי

דאמרי תרוויו,

כאילו נידון בשני דינים,

אש ומים.

אדם שברמינן

ירד מנחשיו, הוא הצטרך לביריות,

כאילו דנו אותו באש ובמים,

שנאמר

הרכבת אנוש לראשנו בנו באש ובמים.

אם אדם

נכנע ל... הרכבת האנוש לראשנו,

הרי הם נותנים, ואני צריך לבקש מהם כמו איזה קבצן,

זה כמו שכאילו בנו באש ובמים.

כאילו נשרפנו באש וטבענו במים.

זה כל כך, אדם שיורד מנכסה וזה.

לא רק זה, יש לפעמים...

אני אספר לכם סיפור ונסיים.

אני אספר סיפור ששמעתי מהרב שך, זכר צדיק כמוך, שהוא סיפר לי בעצמו.

היה איזה גאון, קראו לו רב מאיר מיכל.

הוא חיבר ספר המאיר לעולם.

ראיתי את הספר ולמדתי בו.

אז הוא,

רב מאיר מיכל, נהיה רב בווילנה.

הוא היה במקום אחר, עיר גדולה, אבל היו באים כל הזמן הציבור,

מטרידים אותו בשאלות.

אז הוא ברח לווילנה.

אבל הוא התפלל בבית כנסת מסוים.

הוא רצה להיות

בלי רבנות, בלי כלום. לא רצה רבנות.

אבל בבית כנסת ראו שהוא היה אומר שיעור.

אפילו הבית הלוי

היה בא לשמוע את השיעור שלו.

הרי הרב סחר אלסון פעם אמר שיעור נפלא

על מכות דפי עמוד ב'.

והזכיר תירוץ

של רב מאיר מיכל

על הרמב״ם בקרשר זומם ולא קרשר עוסו.

הרמב״ם אומר

שבעוסו מקבל מכות.

על העניין הזה. והוא הסביר כל כך יפה, פשוט,

בדפי עמוד ב'.

ואז הוא סיפר מי זה היה רב מאיר מיכל.

רב מאיר מיכל

היה מקבל עלייה.

מה עלייה? מה נותנים בעלייה בשולחן ארוך כתוב?

שלישי.

שלישי לרב.

שישי זה לפי המקובלים נותנים שישי זה.

אבל מההלכה,

ההלכה אומרת, תמיד החכם מקבל לראשון.

אם אין כהן ולוי הוא מקבל ראשון.

אם יש כהן ולוי הוא מקבל שלישי.

זו העלייה הראשונה.

זה כתוב בשולחן ארוך.

היום עושים עם הזוהר ששישי זה חשוב.

טוב,

אבל בהלכה, אז הוא היה מקבל שלישי.

ומי קיבל שישי?

קיבל

אחד מן העשירים

שהיה נודב הרבה נדבות לבית הכנסת.

איך הם החזיקו בית כנסת?

מנדבות.

הוא היה נותן הרבה נדבות.

אז

היו מכבדים אותו בשישי.

אחר כך,

כל השנים,

הרב שלישי והגביר שישי.

אחרי כן הגביר ירד מנכסיו

ולא היה יכול, כבר לא הפסיק לתת נדבות.

אין לו.

אז הגבאי,

רצה לתת את השישי למישהו אחר שכן נותן נדבות.

ואז רב מאיר מיכאל

אמר

לתת לו שישי כל הזמן,

לא להוריד לו את השישי.

למה?

הוא אומר, זו הרי גמרא מפורשת.

הגמרא אומרת

מעשה בעני בין טובים

אני בין העשירים, שכשהיו עשירים,

כשהבחור הזה היה יוצא,

היו

משרתים רצים לפניו,

לאור כבוד.

כמו שנשיא המדינה,

כשהוא נוסע,

יש

שני אופנועים לפניו.

קם אצל אליהו ושנס את מותניו וירוץ לפני אחיו מהכרמל עד עמק יזרעאל.

לכבד את המלך.

רץ לפניו.

אז הם היו כל כך עשירים

שהיה להם רצים.

כשהם עומדים לצאת לזה, יש רצים לפניו. הבחור הזה היה לו,

הוא היה עני בין טובים,

והיה,

זה דורש כסף, אנשים לא רצים סתם מהם,

משלמים להם כסף.

אבל עכשיו,

כשהוא ירד מנחשיו, אין מי שירוץ לפניו.

אז הלל הזקן

רץ לפניו.

למה אמר בפסוק כתוב,

נתון תיתן לו די מחסורו אשר יחסר לו.

בצדקה זה לא רק לתת

כסף.

אם חסר לו הכבוד הזה,

הבחור הזה היה רגיל, כשהוא יוצא,

יש משרתים שרצים לפניו,

בן הגביר עובר,

והיום אין לו בשביל.

אז הלל רץ לפניו לקיים די מחסורו אשר יחסר לו.

חסר לו את הכבוד הזה.

זה מקיימים את זה דוקה עם זה.

דוקה זה לא רק בכסף,

דוקה זה לתת לו מה שחסר לו,

כמו שהיה פעם.

היה איזה יהודי פה ברחוב מתתייהו,

בא הרב רוטנר,

יש פה בית כנסת חליסה

של הרב רוטנר הזקן,

אבל לפני שהוא בא הוא היה בחיפה

רב של חליסה. חליסה זה שכונה היום,

הערבים קנו הרבה בתים שמה.

אז לא נשאר לו הציבור.

אבל הוא היה רב של חליסה.

עכשיו הוא בא לבני ברק ורצה להקים איזה בית כנסת שהוא רגיל לזה.

אז היה היהודי הזה, קראו לו

רב הירש, רב צבי הירש.

הוא

כותב לו מודעה בעיתון

ביום שישי.

אנחנו מקבלים את מורנו ורבנו הגאון,

רב פעלים,

פע פע פע פע פע, מקבלים את פניו,

ומסיים בסוף בברכה,

בסוף הוא חותם,

מעריצה, חסידיו ומעריציו.

ואני אומר לכם, רק אדם אחד היה.

אין לו מעריצים ולא יודע,

אולי יש לו מעריצים במקום אחר.

אבל הוא,

אני הספרתי את היהודי הזה, רבי יוסוורצי, הספרתי אותו,

סיפרתי, הוא ידע לתת

לשני מה שחסר לו.

הוא ידע, היהודי הזה צריך לבוא לבני ברק,

הוא עומד לעבור לבני ברק, הוא היה רוצה שהעירייה תעזור לו להקים בית כנסת.

אז הוא עשה לו מודעה כזאת,

מורנו ורבנו מעריציו ומחסידיו.

ואני ידעתי שזה,

שזה רק הטיפוס הזה, רבי הירץ, עליו השלום,

לכבד את השני, לתת לו דה מחסורו אשר יצא לו.

נתן לו דה מחסורו.

הוא היה חסר לו הכבוד הזה.

וזה היה הילן.

אז רבי מאיר מיכאל אמר,

לתת ליהודי הזה שישי, כל הזמן.

מה זה מסכן בכלל? כשהוא ירד מנכסיו,

ירד לו גם הכבוד.

וחסר לו.

ואני ראיתי,

אני מתפלל בלדרמן

בימים נוראים בפרט,

גם בשבת.

היה איזה יהודי

שהיה פעם עשיר גדול.

הוא היה מתפלל בלדרמן.

אבל כשהיה עשיר,

תמיד קיבל עלייה ביום כיפור.

אבל אחרי שירד מנכסיו,

כבר ירד מנכסיו לפני 15-20 שנה,

ואני כבר 50 שנה מתפלל שם,

הגבאים הפסיקו לתת לו עלייה

ביום כיפור.

ואני הייתי יושב במקומי באמצע הבית הכנסת,

הוא היה וקדימה,

והוא תמיד, כשהוא יזכה את התורה,

עומד מול

הפנים לכיוון הספר תורה.

ואני ראיתי

איך נתחרקמו פניו.