---

שמעתי מהגאון רבי יחזקאל סרנה, זצ"ל, שכמעט כל העונשים הכבדים ניתחו על מעשה אחד. ונקצבו בגין טעות אחת. אדם הראשון גורש מגן העדן, ונקנסה עליו מיתה ונידון לעבודת פרך. בשביל חטא אחד. "מצווה קלה ציוויתיו ועבר עליה". גירוש, מיתה ועבודת פרך. כל זה על מצווה קלה ציוויתיו ועבר עליה. אז על דבר אחד עונש כזה שכל העולם מתים. כולם עובדים את האדמה, עבודת פרך. "בזעת אפך תאכל לחם".
ששאלו בנדרים ל"ב: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים 210 שנים? נחלקו רבותינו איזה משלוש סיבות גרמה. אבל ודאי אם להם שאחת מהן גרמה ולא שלושתם. אז רואים שמאתיים ועשר שנה עונש, על טעות אחת. נענש אברהם וזרעו אחריו. ראובן, בכור ישראל, איבד בכורה, כהונה ומלכות בגין תביעה אחת. וכל באומר שראובן חטא, אינו אלא טועה. זאת אומרת, זה חטא דק מן הדק. והוא איבד בשביל זה בכורה, כהונה ומלכות. טעות אחת.
שאול, באחת והוא הודח מן המלוכה. חטא העגל אחד ועד היום אנחנו סובלים ופורעים מאיתנו כל דור ודור מחלקים לנו את העונש. "וביום פוקדי ופקדתי". מי מריבה אחד, ונדחתה כל הגאולה עד עכשיו. ומדוע? למה בשביל חטא אחד יכול להיות עונד כזה הרי גורל, הרי אסון? למה בשביל חטא אחד?
אומר הרב גלינסקי: נסביר ונספר סיפור:
בחור מחפש עבודה וראה בעיתון מדור דרושים, מודעה "עבודה זמנית, קלה ומכניסה, לא נדרש ניסיון קודם". מתקשר, הוזמן לפתח תקווה, והגיע למשרדי גן החיות. תמה. עלה, התקבל במאור פנים, ומנהל גן החיות אומר לוף "תראה, האריה התפגר. אי אפשר לנהל גן חיות בלי מלך החיות. הזמנו צמד אריות מטסמניה, אבל עד שיגיע, אנחנו נסתפק בתחליף. פשטנו את עור האריה, ניקנו אותו טוב טוב, אל תדאג, גם אין ריח. התקנו רוכסן. תבוא מחר בשבע, שעה לפני הפתיחה". עכשיו הוא הבין מה אמרה המודעה שלא נדרש ניסיון קודם. "מה עליי לעשות?". "מאומה. כתבנו שהעבודה קלה. האריה הוא עצל. מפעם לפעם תפער את הלוע ותפהק. כל חצי שעה תשאג. זה הכל. הגן נסגר בארבע. בחמש מוציאים אותך מהגוב". הסכים יום יומיים ניסיון. הגיע בשבע. עטה את הפרווה, חש מסורבל כל כך, אבל הבטיחו לו שהוא התרגל מהר. התעינו אותו על הרכב ודהרו עימו במשעולי גן החיות. בקול נקישה מתכתי נפתח הגוב והא נדף פנימה. הפתח נסגר בנקישה. הרכב עזב את המקום, התמקם על ארבעותיו, ניער את הפרווה, והנה הלביאה לקראתו, צועדת מעדנות. שתק מאימה. גרר את עצמו אחורנית ונחסם במוטות הכלוב. הלביאה עצרה מולו, עומדת אותו בעיניה הצהובות, "אה, לא ארוחה משביעה, אבל מנה ראשונה". קולו רעד: "שמע ישראל!". ופתאום הוא שומע את הלביאה: "ה' אלוקינו, ה' אחד". והוא שומע גבר בתוך ה.. הוא עובר על "לא ילבש". התעודד. אמרה לו הלביאה: "עוד מעט יבואו המבקרים, עלינו להניח את דעתם". נסעה את ראשה והשמיעה שאגה מקפיאת דם. זאת כבר מתורגלת.  האריה ניסו לחקותו. נו, לא רע עבור פעם ראשונה. בחברותה זה כבר נסבל. בכל פעם השתפרו השאגות. התחרו בינהם בעוצמתן. אולי יקבלו תוספת מאמץ לשכרם. ברבע לארבע, התפרץ אדם למשרדו של מנהל גן החיות, ואחריו שובל של שלושה זאטוטים. פרוץ סמוק, קרא: "לא אעבור על כך לסדר היום! את העיתונות אני אערב! את כל המדינה אני אבעיר! אתם מתעתעים בקהל! מציגים מצג שווא". "תירגע", ביקש המנהל. "תירגע". "איך אפשר להירגע? הילדים רצו לגן חיות. רוצים לראות אריה. התארגנו, הגענו, שילמתי, הנה הכרטיסים. התחלנו בסיור. אמרתי להם: 'הנה היפופוטם'...'הנה פיל'... והם אומרים: 'אבא, איפה האריות'. הראיתי להם קופים, קופיפים, ג'ירפה, זברה. והם אומרים: 'איפה האריות?'. ראינו דובים, נמרים, והם כל הזמן שואלים: 'איפה האריות'. טוב, הולכים ומגיעים. והאריות הפנו לנו את הגב. ואז אני שומע את האריה שואל את הלביאה: 'מתי מסיימים?'. והלביאה עונה לו: 'שקט! מישהו בא'. אז אני שואל אותך: ככה מרמים? ככה מתעתעים בציבור שלם ששילם כסף מלא?". עוד הוא מדבר והד השאגות חדר לחדר. נשמע בבירור. אמר לו: "הנה אתה שומע את האריות שואגים", אומר לו המנהל. זה מה שהיה עוד חסר, העיניים שלה, אבא זה יקרו ברקים, אינך מאמין לי, הא?. תשמע..", ניסה המנהל להפיס את דעתו: "בוא נעשה עסק. אני מאמין לך. אבל תאמין גם לי. אני יושב פה מהבוקר, בכל חצי שעה לערך, הם שואגים כזאת שאגה. כל היום הם שואגים. אז פעם אחת דיברו. אז בשביל זה הם לא אריות?".  אכן כן. משום כך הם אינם אריות. הם פעם אחת דיברו, אז זה לא אריות. כי אריה לא מדבר. נקודה!
הנמשל מובן: עבד ה' אינו חוטא ולו פעם אחת.ואדם חכם אינו עושה מעשה שטות ולו פעם אחת. ובפעם אחת, מתגלה מהותו. הפעם האחת מגלה את המהות.
והעניין הזה אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחת ממאה. אפילו לא אחוז אחד ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משתמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים. ובשעה שהייתי  יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו, אלא בבגדי מלכות. אמר: "אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות".
ונעיר הערה, אומר הרב גלינסקי, אביו היה עיוור, ולא ראה באילו בגדים הוא משמשו. לא עשה זאת אלא לכבודו. אז מה אם הוא לא רואה? אבל איך נכון ואיך ראוי לכבד את האבא? בבגדי החמודות. קורא לו אביו, יצחק, ואומר לו, לעשו: "שא נא חיילך כליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד". והיו לו הבגדי החמודות, שסיפרו במדרש שהן כותנות עור שעשה הקב"ה לאדם הראשון והיו מצוירות בהן כל החיות שבעולם. כשהיה נוגע באותה צורה, הייתה החיה באה לפניו ועושה בה כרצונו. ונפלו לידי נמרוד הבגדים האלה. ושהרג אותו עשו, עברו לרשותו של עשו. עתה שהוא נשלח להביא ציד, מדוע לא נטל עימו את הבגדים שיעזרו לו בצידו? כי האב אמר לו ליטול חציו וקשתו. אז הוא מכבד את האבא. מה האבא אמר זה מה הוא עושה.
ואמרו בתנחומא: כיוון שיצא עשו לצוד, שלח הקב"ה שטן ולא הניחו לצוד עד שיבוא יעקב ויטול את הברכות. עיכב אותו. כיצד? היה עשו רץ וצד צבי, וקושרו ומניחו. ורץ ותופס אחר וקושרו ומניחו. בא השטן מתיר אותם ומבריח אותם. והיה עשו בא ולא היה מוצא אחד מהם וכך עשה פעמיים שלוש וגלגל בשעות, עד שבא יעקב ונטל את הברכות.
אז בואו נתבונן: הוא נשלח לצוד וצד. אז תסתפק בצבי אחד. כמה אוכל אדם? ובייחוד אם הוא ראה שכל הקודמים הותרו באורח פלא, ייקח אחד וישוב. לא הולך היום. אז תיקח אחד. לא! אבל ראוי שהמגש יהיה עמוס לכבוד האב. ועבור זה כדאי לטרוח כל כך. אבל אם הוא רואה שצבאים משחררים ובורחים, יש דרך בדוקה לפניו. משל לציד שצד ציפורים, אם ראשון ראשון משבר כנפיו- משתמר. ואם לאו- אין משתמר. מה עושים שלוכדים עוף? מה עושים שלוכדים עוף? מורידים לו את הכנפיים ואז הוא לא יכול לעוף ולברוח. אז הוא שמור. אז קח את הצבאים תשבור להם את הרגליים והם לא יברחו. ראית ברח אחד, ברח שני, תוריד להם את הרגליים, לא יברחו. אבל זה לא נאה להביא לאבא צבאים בעלי מומים. כיבוד אב ואם. מה יביא לו? אז יש לנו מושג כמה הוא טרח, כמה הוא יגע, כמה הוא רץ, כמה הוא התאכזב. והתחיל כל פעם מחדש לצוד. שוב ושוב . כמה מתוסכל היה . ממשיך המדרש: וכיוון שנכנס הרשע התחיל קורא לאביו בזדון. "יקום אבי ויאכל מצד בנו". כתוב: "אומר עליו בבוא רשע בא גם בוז". פסוק במשלי י"ח. "בבוא רשע יבוא גם בוז". רשע מדבר בדרך של בוז: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". "יקום אבי", הוא גוזר על אבא שלו. "יקום אבי". איפה "בבקשה"?. יעקב אמר לאיבו: "קום נא". "קום נא", זה בבקשה. "נא" זה בלשון תחנונים. בבקשה קום נא. ומה הוא אומר? "יקום אבי". נו? אז קוראים לו רשע. בא בזדון, מדבר דברי בוז. למה המדרש אומר כזה דבר. מה רוצים ממנו? מי כיבד את אבא שלו כמותו? כמה טרח מיכאל! כמה יגע! אז שכח פעם אחת לומר "בבקשה". אבל המכבד באמת, אינו שוכח. אם האריה פעם אחת מדבר, זה לא אריה. אם שוכחים פעם אחת "בבקשה", זה לא מכבד. שמעתם? כל הכיבוד אם ואם שלו, שגדולי החכמים שלנו לא הגיעו לאחוז, אבל זה לא כיבוד אמיתי. פעם אחת לא אמר "בבקשה".
כמה נוקב משל המדרש על דואג ואחיתופל. הם היו ראשי הסנהדרין בדורם. המשל אומר: משל לבית שהיה מלא תבן. ואין אדם מה תוכו. בית סגור לא יודעים מה יש בפנים. לימים התחיל התבן מבצבץ מבין הסדקים. הכניסו עוד תבן, עוד תבן, עוד תבן, עד שנדחק ונדחק והתחיל לצאת תבן מן הסדקים. ואז ידעו הכל שהוא מלא תבן. ככה בן אדם. ממלא חוכמה, ממלא חוכמה, ממלא, חוכמה, ממלא חוכמה, ופתאום יום אחד רואים שיוצא משמה תבן. לא יוצא משם חוכמה. יוצא שטות, יוצא הבל, יוצא רעות רוח. אז מבינים שהכל תבן. זה משלו משל על דואג ואחיתופל שהיו ראשי הסנהדרין בדורם! חכמים גדולים מאוד! אחיתופל כונה כיודע להשיב תשובות כמו האלוקים. כמו האורים ותומים. אבל הכל היה תבן. טינה הייתה בליבם. 
אז זאת אומרת, רואים למה נענשו כל גדולי עולם בחטא אחד. אדם הראשון- "מצווה קלה ציותי ולא עמד בה". הוא עבר עליה. עבר על הציווי. אברהם, משפט ארבע מילים: "במה אדע כי אירשנה"- 210 שנה עבדות. שאול- באחת. עגל- אחד, מי מריבה- אחד. פיצוצים! פעם אח! משה רבנו. פעם אחת! פעם אחת! במקום "ודיברתם", היכה. אז מה? אבל נתן מימיו. פעם אחת!
המהות של בן אדם אתם רואים איפה היא נמדדת. פעם אחת! אומרים שיש לך משקל מדויק, והנה פעם אחת הוא עשה טעות של 10 גרם, 20 גרם, הוא מדויק כבר או לא מדויק? כבר לא מדויק. אומרים שהשעון שלך מדויק, אבל פתאום אתה רואה שהוא ממהר בעשר דקות.אז הוא מדויק. פעם אחת. אז מישהו, משהו, זה בלי הפעם אחת. כי פעם אחת מגלה מה המהות. ואנשים רגילים להתנצל. אז מה פעם אחת דיברו אריות, אז מה? פעם אחת, אז זה לא אריות? אם פעם אחת הם דיבור, זה בני אדם, זה לא אריות.זה חארטה ברטה.