אדם שעושה עצמו לאלוה, מופקע הוא. אינו שפוי.וכי אדם זה לא סובל כאב שיניים, עיניים, אוזניים, גרון? האם הוא לא מבין שהוא אפר ועפר, בשר ודם, חלש ורפא כח? מאכל אחד מקולקל והאלוה הזה חופז אל היאור להשתכשך שם 24 שעות. ובכל זאת, הלא נראה עובדה היא. לא אחד ולא שניים כשלו בה. ארבעה מלאכים עשו עצמם אלוה. מה נאמר? מוזר. אולי מחלת מלכים היא. עובדה, מלכים בלבד לקו בה. אולי נוסיף גם משנה למלך. את המן הרשע. גם הוא חשב שהוא אלוה.
ובכן בפרשה שלנו, פרשת שופטים, נצטווינו: "לא תטה לך אשרה" . כתב השפתי כהן זצ"ל שהיה מגורי האר"י הקדוש, זכרונו לחיי העולם הבא, "לא תטה לך אשרה"- שלא יעשה עצמו עבודה זרה כמו שעשה פרעה וחירם מלך צור. הרי שעל דרך הדרוש אזהרה היא לכל יהודי. והשווה הכתוב אישה לאיש לכל האיסורים שבתורה שלא יעשה עצמו עבודה זרה. שאני אעשה את עצמי עבודה זרה, חלילה? הרי אני כל כך רחוק מזה וממש מופקע מזה, כך אומר כל אדם, לא? ובכן אל תאמן בעצמך. לא יוחנן כהן גדול להאמין שיהיה צדוקי. ולא תלמיד רבי יהושע בן פרחיה האמין שיזקוף לבנה וישתחווה לה. זה היה ישו. ולא אלישע בן אבויה שהאמין יפרוק עול ויתנפץ. אף לא חוניו בן שמעון הצדיק. יתר כל כן, הם, כל אלו היו צדיקים. אלה שעברו משבר והתנפצו. אבל כאן זרעי הפורענות כבר נטועים. ומי גרם לו שיעשה עצמו אלוה. המשיך וכתב השפתי כהן: הגאווה, זה השורש של כל רע. וזהו שסמך אליו "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך". מה זה "ולא תקים לך? לא תקים עצמך ללכת בקומה זקופה. ומזה תבוא ללכת בגאווה כמו המצבה. יש איסור ב"שולחן ערוך": אסור ללך בקומה זקופה. שנראה שדוחק רגלי השכינה. שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגליי". וזה שהולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה.
וכבר הפליגו חכמים זכרונם לברכה בגנות הגאווה. עד שאמרו על הפסוק: "גבה עיניים ורחב לבב" אותו לא אוכל. אמר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד. וזהו אשר שנא ה' אלוקיך". זאת אומרת, בעל גאווה, הקב"ה אומר אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד. זה לא מניעה מצד הקב"ה, זה מניעה מצד בעל הגאווה. והלא אמרו חכמים: כל אדם שיש בו גסות הרוח, גאווה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתוב: "תועבת ה' כל גבה לב"., וכתוב: "ולא תביא תועבה אל ביתך". ואת מי הוא עובד? את עצמו. ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה. כתוב כאן: "ורמי הקומה גדועים", בישעיה הנביא י'. וכתוב שם: "ואשרהם תגדעון", בדברים ז'. דהיינו, שלעולם אין הקרקע הנאבדת נאסרת. ומפני מה אשרה אסורה? מפני שיש בה תפיסת יד אדם (משנה בעבודה זרה). מה זה יש בה תפיסת יד אדם? שאדם נטע אותה, את האשרה. אם השים אדם עצמו כעפר שהכל דשים עליו, זוכה לתורה. ואם מחשיב עצמו כאשרה שיש בה תפיסת יד אדם, שהוא מייחס מעליותיו לעצמו ומתגאה, הרי הוא כאשרה. אבל למדנו דבר נוסף: תפיסת יד אדם זו שאמרנו שיש בה אשרה, אינה של האשרה עצמה. אחרים עשו את האשרה. הם נטעו אותה והיא נהייתה אשרה. ובכך הם גזרו את דינה לגדיעה. ואף ברמי הקומה הגדועים, מה שאמר ישעיה הנביא, פעמים רבות שאחרים מחדרים בהם גאווה. האדם בעצמו אינו אשרה, אבל עושים ממנו אשרה. וכתוב "ורמי הקומה גדועים". בין אם הוא עשה את עצמו, בין אם עשו אותו.
ידוע מה שפירשו מאמרם של חכמים זכרונם לברכה: "אוי למי שהעולם מטעים בו. שמחדירים בו טעותם". ולכן אף על פי שהורונו: "אל תהי רשע בפני עצמך". הרי אמרו חכמים שאם כל העולם אומרים עלייך צדיק אתה, היה בעינייך כרשע.
אז בואו נלמד קטע קטן בדברי הגאון רבי איצלה בלאזר זצ"ל, אודות הרב שלו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: במידת הכבוד כמטע הגיע למידת ההשתוות שזכה החסיד בעל חובת הלבבות, בשער יחוד המעשה פרק ה'. שם אומר רבנו בחיה: להיות השבח והגנות שווה בעיניו. משבחים אותם, מגנים אותך,ז ה צריך להיות בדיוק אותו דבר. והוא אמר על עצמו פעם אחת כי במידה זו שיש לו דרך פילוסופית להיות דרכי הכבוד נבה בעיניו נמאס. הוא דרך פיתח דרך פילוסופית להסביר לעצמו ולהשתכנע שאין בכבוד מאומה.
סתם ככה אני יכול לתת לכם עצה מניסיון: אף אחד לא חולק כבוד באמת למאן דהוא. כולם שקרנים שחולקים כבוד שזה מכבד אותם, אז הם חולקים כבוד. שזה לא מכבד אותם, הם לא חולקים כבוד. מה הראייה? שאם תתקוטט עם אותו אדם או שיהיה ביניכם איזה תקל על משהו, לא רק שהוא יכבד אותך הוא יחפש מאוד, מאוד, לבזות אותך. ולא עוד, אלא שיגיד שאתה רודף כבוד. איך זה אם אתה היית מכבד באמת איך זה תהפך? פשוט מאוד אין כבוד אמיתי אף פעם! שקר וכזב! בודדים, בודדים, בודדים בעולם שמסוגלים לחלוק כבוד באמת בלי שום השפעה זרה.
ואתן לכם עוד גודמה שתבינו עד כמה הם הדברים: הקב"ה ראוי מאוד, מאוד לכבוד, נכון? שבראנו לכבודו. כל תכלית בריאתנו לכבד אותו. וכשאנחנו לא מקבלים ממנו בדיוק מה שרצינו האם אנחנו מכבדים אותו כמו שאם הוא נענה לנו ונתן לנו? ודאי שלא. התפילה אחרי שספגנו מכות תהיה כמו אם קיבלנו עושר וכבוד? ודאי שלא! אז הנה אבינו מלכנו, שהוא מחיינו, אנחנו לא מסוגלים לתת לו כבוד באותה רמה בכל מצב. אז ודאי שכלפי אחרי אדם אנחנו לא מסוגלים. פשוט. למי ראוי כבוד של אמת? למי שמחייה אותך, לא משנה אם הוא נתן לך או לא נתן לך. הוא נחייה אותך! מה עוד צריך? פרופסור הציל אותך בניתוח, אתה חי, אתה צריך להעריך את מה שהוא עושה או לא? הוא אומר כן, אבל אחרי הניתוח הוא לא תמך בי והוא לא קנה לי אוטו, והוא לא סידר לי זה ולא עשה לי כלום. אז מה החוכמה? נתן לי חיים אבל לא תמך בי לאחר מכן? עכשיו יש לי חובות ויש לי פה ויש לי שם. מי ישמע שטות כזאת? הרי אתה שטותניק! בורא עולם נתן חיים זה כבר מספיק. לא אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד. ואם לא מקבלים לא מכבדים. אז איזה כבוד אתה מצפה מאדם? זה שטויות! אתה חי בדמיונות. אין שום כבוד! תשכחו מזה! "כבוד חכמים ינחלו". לא נוחלים, ינחלו! אחרי 120 שנה לא עכשיו. עכשיו זה חארטה בארטה כבר, שקר וכזב.
בכל זאת, למרות שרבי ישאל סלנטר הגיע כמעט למידת ההשתוות, ששבח וגנאי אצלו שווים, ולמרות שהייתה לא דרך פילוסופית להיות דרכי הכבוד נבזה בעיניו נמאס, בכל זאת היה בורח מן הכבוד בכל היכולת והיה לו למורת רוח אם השיג מכתב בתארים נעלים והיה מסתיר אותם ולא רצה להביט בהם. והסבא מקלם זצ"ל אמר: הכבוד יעשה רושם על האדם היותר גודל. אפילו האדם היותר גדול הכבוד עושה עליו רושם. וכן ראיתי מרבי ישראל מסלנט שהיה מקפיד על תארים. מן הסתם פחד שמא יעשה רושם עליו. כי לולא זאת למה היה מקפיד? והדברים מופלאים. האדן הגדול בענקים שהגיע למידת ההשתוות והבין שהכבוד נבזה ונמאס, פחד שחנופת אחרים תעשה בו רושם.
פתחנו בדברי המדרש שארבעה מלאכים עשו עצמם אלוהות והרעו לעצמם. פרעה, חירם, נובכדנצר. מי היה הרביעי? יואש מלך יהודה. יהורם היה סבו, נשא את עתליה אחות של אחאב, שהחטיאה אותו ואת אחזיהו בנה. שהומת אחזיהו ע"י יהוא בגלל תועבותיו, הרגה עתליהו את זרע המלוכה, בניה ונכדיה. ומאת ה' היה זה, לאבד את כל זרע אחאב מן העולם. כמו שהבטיח ה'. והכתירה עצמה כמלכה. ביתה יהושבע, אשת יהודע הכהן הגדול הצילה את אחיינה הפעוט, יואב בן השנתיים, בנו של אחזיהו.והחביאה אותו בעליית בית קודשי הקודשים. במשך שש שנים. במלואת לו שמונה שנים, הכתירוהו בכריתת ברית בן ה' ובין המלך והעם וביערו את העובדה הזרה. כתוב: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהודע הכהן". ושיפץ את בית המקדש. "ויזקן יהודע וישבע ימים וימות בין 130 שנה במותו. ואחרי מות יהודע באו שרי יהודה וישתחוו למלך. אז שמע המלך עליהם". כך כתוב בדברי בימים ב', כ"ד. ואמרו במדרש מהו "וישתחוו למלך"? שעשהו אלוה. אמרו לו אילולא שאתה אלוה, לא היית יוצא לאחר 7 שנים מבית קודשי הקודשים. אמר להם כך הוא. וקיבל על עצמו לעשות אלוה. והשחית לנפשו שנאמר בדברי הימים ב', כ"ד: "ויהיה לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם ואת יואש עשו שפטים כי עזבו אותו במחלואים רעים וימות". ולא קברוהו בקברות המלכים. עשהו אשרה ונגדע. ורמי הקומה גדועים. כל אשרה נועדה לגדיעה.
מעשה שהיה: המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל הסתובב בהיכל הישיבה, עבר ליד בחור. בחור טוב, שקוע בלימודו. טפח על שכמו בחביבות והפטיר בהערכה "הא! הבחור החשוב שיודע חצי הש"ס". הבחור הזדקף כנשוך נחש, הביט במשגיח בבעתה, הוא יודע חצי ש"ס?! אבל המשגיח כבר המשיך בדרכו ומכל עבר הביטו בו בהערכה ושב ושקע בספרו. המשגיח השלים סיבוב שב וטפח על כתפו בחיבה "אח! הבחור הנ"ל יודע חצי ש"ס". הפעם רק משך בכתפיו והרים גבותיו והמשיך בלימודו. מה רוצה ממנו המשגיח? ושוב הגיע ושוב טפח והבחור כבר לא הגיב. שיהיה. בפעם הרביעית טפח בחיבה ואמר "ראו,הוא כבר סבור שאגן יודע הוא חצי ש"ס. איי! אוי! למי שהעולם מטעים בו! צריך להיזהר שלא יעשנו אשרה!".
לא צריך להיות בעל גלימה כדי שיעשו אותך אשרה. לא צריכים לקרוא לך "מרן", לא צריכים לקרוא לך "הגאון", "המופלג", "מופלא", "מלובן", וכו'. מספיק שאומרים עלייך מה לא אתה ואתה מסכים, הרי אתה אשרה. אולי אפשר להגיד אשרה מלשון מאושר, מאשר. אם אתה מאשר את הדברים, אתה אשרה. אם אין בך, אז מה אתה מאשר? מה אתה מאושר? אתה רק אשרה. "ורמי הקומה גדועים".