משניות סוכה ג'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום וברכה.

אנחנו נמצאים בשיעור במשניות מסכת סוכה. הגענו כבר לפרק ד',

פרק א', ב', ג', עסקנו בדיני סוכה,

איזה סוכות כשרות ואילו סוכות פסולות.

למדנו גם כן בפרק ג',

אילו מינים כשרים מארבעת המינים, אילו מינים פסולים.

עכשיו הגענו לעצם מצוות החג.

אומרת המשנה,

לולב וערבה שישה ושבעה.

מה הכוונה לולב וערבה שישה ושבעה?

הכוונה היא שפעמים אנחנו מקיימים מצוות לולב וערבה שישה ימים,

ופעמים אנחנו מקיימים את זה שבעה ימים. איך זה יכול להיות?

כבר למדנו במשניות הקודמות

שלולב היה דוחה שבת.

אז פעמים שהוא דוחה את השבת,

אז ממילא זה יוצא שיש לנו שבעה ימי חג,

ופעמים שאינו דוחה את השבת,

אז יש לנו רק שישה ימים שאנחנו נוטלים לולב.

זו כוונת המשנה, לולב וערבה, שישה ושבעה.

המשנה הזאת היא הקדמה לכל הפרק.

ממילא כל דבר אנחנו נמנה כמה ימים בחג הסוכות, אנחנו מקיימים את זה, ואחרי כן במשניות הבאות יבוא פירוט של הדברים.

אז לולב וערבה כאמור שישה ושבעה ימים,

ההלל והשמחה שמונה.

מה הכוונה ההלל והשמחה? ההלל זה שגומרים את אמירת ההלל השלם שמונה ימים, שמונת ימי החג.

מה זה השמחה?

בזמן שבית-המקדש היה קיים לא היה שמחה אלא באכילת בשר שלמים, של קורבן שלמים,

שנאמר ושמחת בחגיך, ואין שמחה בזמן המקדש

אלא בבשר שלמים.

כמובן שאין הכוונה שאכילת הבשר של הקורבן

היתה אכילה גשמית שגרמה את ההנאה, אלא היתה בזה כמובן ההנאה הרוחנית.

אז ההלל והשמחה

אלו שמונה ימים.

סוכה וניסוך המים, שבעה.

עצם מצוות ישיבת סוכה זה שבעה ימים.

היה גם כן בבוקר,

בזמן אחר תמיד של הבוקר היו מביאים גם כן את ניסוך המים, נראה את זה בהמשך.

זה גם כן היה רק שבעה ימים ולא שמונה,

והחליל חמישה ושישה.

החליל, הכוונה היא לחליל של שמחת בית השואבה,

שהיו שמחים בחג לכבוד שבעת ניסוך המים,

והיו מנגנים בחלילים וכינורות.

באותו החליל, דהיינו הניגונים האלו בחליל,

בזמן שמחת בית השואבה,

לא דוחים לא את השבת ולא את היום טוב.

ממילא האפשרות לנגן בחליל

בחג הסוכות היה פעמים חמישה ימים רק, ופעמים שישה ימים.

בהמשך, המשניות יבוא פירוט על כל חלק וחלק

של המשנה הזאת.

עוד נקודה ביחס לחליל, אנחנו רגילים אומנם שאנחנו עושים שמחת בית השואבה,

אבל זה כמובן לא קרב למה שהיה בזמן בית-המקדש, ששם היו הלוויים מנגנים בחלילים ובכלי שיר, באזהרה,

אחר הקרבת הקורבן של תמיד של בן-הארבעים,

והיו מנגנים עד זמן קריאת התרנגול, דהיינו עד הבוקר,

ואז הלכו בשירה אל מחוץ לעיר לשאוב מים לניסוך המים על גבי המזבח,

כפי שנראה, בעזרת השם,

בסוף הפרק.

המשנה השנייה, משנה ב' בפרק ד',

היא עוסקת בשורה הראשונה שקראנו כרגע במשנה הזאת.

למדנו לולה וערבה, שישה ושבעה.

באה המשנה השנייה ומבארת כיצד הלולב הוא שבעה וכיצד הוא שישה.

אומרת המשנה,

לולב שבעה כיצד?

איך יכול להיות שלולב שבעה?

יום טוב הראשון של חג

שחל להיות בשבת,

לולב שבעה,

ושאר כל הימים שישה.

דהיינו, אם יום טוב הראשון של סוכות

חל בשבת,

אז ממילא קיום מצוות

לולב דוחה שבת,

וצריך לקיים את ארבעת המינים, נטילת הלולב, גם כן בשבת, בימינו לא.

אבל בזמן בית-המקדש היה צריך לקיים גם ביום הראשון. ממילא יוצא שלולב, היו נוטלים אותו שבעה ימים.

אבל שאר כל הימים, אם נאמר באמצע חול המועד חל שבת,

אז ממילא זה כבר יוצא שזה לא היום הראשון. שבת לא חלה ביום הראשון של סוכות,

אלא היא נאמר ביום השני,

השלישי או הרביעי של חול המועד.

אז ממילא באותה שבת הלולב לא דוחה שבת.

ממילא יוצא שבסך הכול באותו חג סוכות קיימנו רק שישה פעמים נטילת לולב.

אז כפי שאמרנו,

פעמים שנטילת לולב דוחה שבת, דהיינו אם זה חל יום הראשון של סוכות בשבת,

אז זה דוחה את השבת אף מחוץ לבית-המקדש,

כיוון שחיוב היום הראשון הוא מן התורה, אבל שאר הימים לא נוטלים מחוץ לבית-המקדש, לא נוטלים את הלולב אם הוא חל בשבת של חול המועד.

אנחנו בזמננו,

ישנה גזירת חכמים שאסור לנו ליטול לולב בשבת.

חכמים תיקנו את הגזירה הזאת מחשש שמאי תלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד.

ממילא חכמים גזרו שאנחנו לא ניטול לולב בשבת.

מתי זה שישה ימים, כאמור?

שישה ימים,

כאשר זה חל באמצע השבוע,

דהיינו באמצע חול המועד, חל שבת.

עד כאן לגבי מה שאנחנו אמרנו במשנה הראשונה, לולב שישה ושבעה.

עכשיו היה לנו גם כן במשנה הראשונה לולב וערבה.

זה היה אותו דין כמו הלולב. גם עליו נאמר שישה ושבעה.

אז בואו נראה לגבי ערבה במה זה שונה משאר הלולב, שעליו נאמרה משנה מפורשת,

נוספת,

איך יוצאה ערבה שבעה ואיך יוצאה ערבה שישה ימים.

אז צריך לדעת

שהכוונה היא למצווה של הערבה שנראה בהמשך, שבה היו מקיפים את המזבח.

לא הערבה שאצלנו היא בתוך הד' במינים, ערבה שבה היו מקיפים את המזבח.

אז הדין הוא שביום השביעי

זה היה דוחה שבת.

אם יום השביעי של סוכות חל בשבת,

לא היום הראשון, כפי שאמרנו במשנה הקודמת,

אלא יום השביעי חל בשבת,

אז זה דחה שבת, והיו נוטלים את הערבה הזאת, היו מקיפים את המזבח אפילו ששבת היום.

אבל אם היום השביעי חל באמצע השבוע,

אז זה מה שנאמר במשנה, שאר כל הימים שישה.

מה זו הערבה הזאת?

למדנו הלכה למשה מסיני שצריך את הערבה הזאת, להקיף אותה את המזבח, כפי שנראה בהמשך המשניות.

מה שאנחנו עושים היום בהושע נער הבא זה רק מנהג נביאים,

שהנהיגו ליטול את הערבה בשביעי.

דהיינו, אנחנו היו מקיפים ביום הושע הנער הבא את הבימה של בית-הכנסת.

אבל מיקר הדין זה הלכה למשה מסיני, והיו עושים את זה בבית-המקדש,

היו מקיפים את המזבח.

עכשיו,

השאלה היא באמת, מדוע המשנה דווקא העמידה את זה על היום האחרון?

הרי גם אם יחול היום הראשון של סוכות בשבת,

אז זה גם כן לכאורה אותו הדין. אז מה ישתנה פה ביום השביעי? למה דווקא העמידו שביום השביעי זה דוחה שבת?

אז מסבירים כאן, עצור שפות יום טוב,

מכיוון שאם זה היה היום הראשון, אז זה לא היה לזה היכר, זה לא דין מיוחד.

מכיוון שאנחנו כבר אמרנו שכל נטילת ארבעת המינים דוחה שבת ביום הראשון,

אז אם גם היתה הערבה דוחה שבת,

לא היינו רואים בזה שום דבר מיוחד. לא היינו רואים שזו תקנת חכמים פה מפני הלכה למשה מסיני. זו לא תקנת חכמים, אלא הלכה למשה מסיני.

לכן תיקנו שדווקא ביום האחרון המשנה העמידה את דבריה שחל בשבת,

ואז ממילא יוצא שאנחנו דוחים את השבת בשביל מצוות הערבה,

מכיוון שזה הלכה למשה מסיני. כך יש לנו היכר להלכה למשה מסיני, בזה שנדחית השבת האחרונה של סוכות ומקיפים בזה את המזבח.

אז בזה אנחנו עושים, שהמצווה הזאת היא היכר, שהמצווה הזאת היא מן התורה,

אפילו שאינה כתובה במפורש.

עד כאן

משנה ג'.

משנה ד',

היא חוזרת לבאר את מה שלמדנו, משנה ב',

בנושא הלולב.

אמרנו כבר שלולב שבעה, אז כיצד זה יכול להיות שישה ושבעה?

עכשיו המשנה פותחת במצוות לולב כיצד.

מה הכוונה מצוות לולב כיצד? איך אנחנו מקיימים את מצוות לולב?

אומרת המשנה,

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת,

מוליכין את לולביהן להר-הבית,

והחזנים מקבלים מהן וסודרים אותן על גבי האצטבע.

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת,

אז אמרנו שבבית-המקדש נוטלים את הלולב,

אבל הרי אסור להוציא בשבת

כל חפץ שהוא מרשות היחיד לרשות הרבים.

אפילו שזה חפץ מצווה כמו ארבעת המינים של סוכות,

אז מה צריך לעשות? הביאו את הלולבים האלו,

כל אחד הביא את לולבו בערב שבת, ביום שישי.

אז היו מוליכים את לולביהן להר-הבית.

למדנו משנה דומה לעיל,

בפרק ג',

מי שהיה בשיעור הקודם,

אז ישנה משנה דומה,

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם הולכין את עולביהן לבית הכנסת.

שם זה לא היה לבית המקדש,

שם זה לבית הכנסת, אלה שלא היו בבית המקדש.

וישנו הבדל בין בית הכנסת לבין בית המקדש,

שבבית המקדש היו הרבה יותר אנשים,

וכיוון שכן,

אנחנו נראה שהיה פה דין חלוק מיוחד לגבי בית המקדש.

על כל פנים,

ביום שישי היו מוליכים את הלולבים להר-הבית,

והחזנים, דהיינו השמשים,

היו מקבלים מהם, מכל אחד ואחד שהביא את הלולב,

וסודרים אותם על גבי האצטבע.

היו שם אצטבעות, דהיינו, היתה רחבה שמסוככת בפני הגשמים,

ושם היו מניחים את ארבעת המינים.

והזקנים, שזה היה מסוכן,

שידחפו אותם למחרת, כאשר יבואו לקחת

את ארבעת המינים,

והזקנים מניחים את שלהם בלשכה.

היתה לשכה ששם האנשים הזקנים שמו את ארבעת המינים שלהם.

על כל פנים, מי שלא זקן היה שם את זה,

החזנים היו שמים את זה שם ומסדרים אותם על גבי האצטבע.

ומלמדים אותם לומר,

כל מי שמגיע לולבי בידו,

הרי הוא לא במתנה.

זהו דין שלא היה לנו במשנה של בית הכנסת.

פה מלמדים אותם לומר שכל מי שמביא את ארבעת המינים,

אומרים לו שכל מי, שיאמר כך, כל מי שמגיע לולבי בידו,

הרי הוא לא במתנה.

מה פירוש הדברים?

הוא צריך להסכים

שארבעת המינים שהוא הביא, כל מי שיקבל אותם,

זה יהיה עבורו במתנה. מדוע?

כבר אמרנו שביום הראשון ישנו דין שהלולב יהיה שלכם. דהיינו, כל אחד צריך

שיהיה הלולב שלו.

לא מועיל לולב שהוא קיבל אותו מחברו במתנה וכו'.

אם זו מתנה שלו על מנת להחזיר, כן,

אבל סתם ככה מתנה על מנת להחזיר או סתם שהוא השאיל לו, כל הדברים האלו לא מועילים ביום הראשון של סוכות.

וכיוון שכן, אנחנו צריכים לדאוג שכל אחד יוכל לצאת ידי חובת ארבעת המינים. איך הוא יוכל לצאת עם הלולב הזה לא שלו?

למחרת זה לא היה באופן מציאותי בכלל שיוכל כל אחד לקחת את הלולב שלו?

מכיוון שהיה שם דוחק מאוד גדול, היו המוני אנשים.

לכן היו מלמדים אותם לומר שכל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לא במתנה.

ממילא יוצא שאיזה לולב שהוא לוקח,

למעשה זה הלולב שלו,

ממילא מתקיים כאן הדין שלכם,

והוא יוצא ידי חובה.

הדין הזה הוא שונה מהדין שאמרנו קודם לגבי בית-הכנסת.

כיוון שבבית-הכנסת

לא היו כל כך הרבה אנשים, כמו שאומר כאן התוספות יום טוב,

אז ממילא היה ניתן שכל אחד ימצא את הלולב שלו.

מכיוון שהיה ניתן שכל אחד ימצא את הלולב שלו,

לא היה צורך ללמד אותם שיאמרו שכל מי שמגיע לו להביא בידו, הרי הוא לא במתנה.

מכיוון שלא היו כל כך הרבה אנשים בבית-כנסת,

כל בית-הכנסת,

יכול להיות פחות ממאה, יותר ממאה, 200, 300, על כל פנים זה ניתן למצוא את הלולב שלו.

ממילא כל אחד היה בסופו של דבר בשבת לוקח את הלולב שלו והוא יוצא ידי חובה.

אבל בבית-המקדש

זה לא היה שייך, זה לא היה מציאותי,

כיוון שכן, כל אחד היה צריך לומר שכל מי שמגיע לולבי, הרי הוא לא במתנה.

כדי שלא יהיה אצל מי שנוטל את הלולב, לא יהיה לא גזול ולא שאול,

כי אינם יוצאים ידי חובה לא בגזול ולא בשאול.

אז מילא זה מה שהיה, מלמדים את כולם כבר בשעה שהם הביאו את הלולבים לומר את זה.

למחר, דהיינו בשבת עצמה, שהוא היום טבע ראשון של סוכות,

משכימין ובאים,

רואים שהיו משכימים תמיד, להתפלל משכימים,

ובאים, והחזנים, עוד פעם, דהיינו, אלו השמשים,

זורקים אותם לפניהם.

היו זורקים את ארבעת המינים לפניהם. כאמור, לא כל אחד קיבל את הלולב שלו,

כנראה לא היה כמעט שייך שיקבל את הלולב שלו. היו זורקים את הלולבים, וכל אחד שתפס,

בלולב הזה ובאתרוג הזה הוא יצא על ידי חובה, אותו הוא נטל.

וכאמור, זה לא היה גזול ושאול אצלו, כיוון שכבר ביום שישי כולם אמרו שכל אחד יהיה מתנה,

מי שיזכה לתפוס את הלולב זה יהיה שלו במתנה.

מה קרה?

למרות התקנה הזאת היו מחטפים ומקיניש את חברו. היו המוני אנשים,

המצב לא ניתן לשליטה,

והיו מחטפים ומקיניש את חברו.

וכשהיו בית-דין שבאו לידי סכנה,

זה היה מצב של סכנה, הדבר הזה,

התקינו שיהיה כל אחד ואחד נוטל בביתו.

אז עשו תקנה חדשה,

שכל אחד יטול את ארבעת המינים בביתו,

ולא יביא אותם ליטול בבית-המקדש.

לסיכום המשנה,

נחזור על הדברים העיקריים שראינו כאן,

שכיצד לולב, איך מצוות לולב,

במקרה הזה הלולב היה שבעה ימים, מכיוון שאנחנו מדברים שהיום הראשון

חל בשבת,

היו מולכים את הלולבים כבר ביום שישי

לבית-המקדש, היו שם חזנים, שמשים, שהיו מסדרים את זה על גבי אצטבע,

והיו מלמדים את כל אחד לומר שמי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לא במתנה,

על מנת שלא יהיה גזול או שאול אצל השני ויוכל לצאת בזה ידי חובה.

למחרת היו משכימים והחזנים היו זורקים,

עד שבית-דין ראו שבאו לידי סכנה, והם התקינו שכל אחד ואחד ייטול

ביום הראשון שחל בשבת, ייטול את הלולב בביתו.

אם זה לא חל בשבת,

אז לא היתה בעיה, אז כל אחד היה בא עם הלולב ביחד.

אבל כיוון שבשבת לא מטלטלים את הלולב, אז היה צריך להביא את זה ביום שישי, ומילא לעשות את כל העניין הזה של מפקידים,

ואחרי כן היו מקבלים וזורקים להם.

אז על זה היתה תקנה שלא יביאו, גם ביום הראשון שחל בשבת, לא יביאו את זה לבית-המקדש.

עכשיו,

במשנה ה'

אנחנו עוסקים במצוות ערבה.

כאמור, אמרנו שלולב וערבה שישה ושבעה.

ביארנו מה היתה מצוות לולב ביום הראשון

בבית-המקדש, וגם כן ביארנו איך ייתכן שלולב הוא פעמים שישה או פעמים שבעה.

עכשיו אנחנו מגיעים לפרט הנוסף שישנו בחלק הזה,

ערבה.

כאמור, במשנה הראשונה למדנו לולב וערבה שישה ושבעה.

אז כתוב כאן במשנה, משנה ה',

מי שיש לו את המשניות הללו זה בעמוד נג'.

מצוות ערבה כיצד?

איך היתה קיום מצוות ערבה?

מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא.

במקום הזה קראו לו מוצא. מדוע קראו לו מוצא? מאוד מעניין.

היה לו שם בלועזית שנקרא קלניה, כך מביא הברטנורה.

קלניה בלועזית, בשפה שהברטנורה מביא, זה היה נקרא חופשי ממס.

זה היה נקרא מקום חופשי ממס.

לכן קראו לו מוצא מלשון מוצא.

המקום הזה היה מוצא ממס.

מדוע לא היה שם מס המלך?

בגלל שהיו לוקחים משם את הערבות.

לכן המקום הזה היה נקרא מוצא ממס המלך,

וזה נקרא מוצא,

בלשון המשנה, ואולי זה המקום של מוצא שלנו גם כן כיום.

על כל פנים,

איך שלא יהיה, היה כזה מקום שנקרא מוצא.

אולי זה לא בדיוק מה שבזמננו נקרא מוצא,

והוא היה נקרא מקום למטה מירושלים,

ויורדים לשם ומלקטים משם מורביות של ערבה.

היו לוקחים שם מורביות של ערבה. מורביות של ערבה זה לא הערבות הקטנות שאנחנו רגילים בדרך כלל לראות,

אלא אלו ענפים גדולים מאוד שהיו באים וזוקפים אותם בצדי המזבח.

היינו מניחים את זה על המזבח,

הענפים האלו היו גבוהים 11 עמה,

11 עמה.

עמה, כבר אמרנו באחד השיעורים הראשונים,

שזה בין 48 לכמעט ל-60 סנטימטר.

זה היה בגובה 11 עמה,

יותר מ-6 מטר לפי חלק מהחשבונות.

היו מניחים את זה על יסוד המזבח. מי שיודע, המזבח היה בנוי בצורה כזאת שהיה לו יסוד.

שם היו מניחים,

וראשיהם כפופים היו דואגים שזה יהיה 11 עמה, ממילא זה היה כפוף על גבי המזבח.

ולאות שמחה תקעו והריעו ותקעו.

היה שמחה גדולה עם המצווה הזאת, ותקעו והריעו ותקעו.

אז זה היו עושים עם מצוות הרבה.

בכל יום

מקיפים את המזבח פעם אחת.

כל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת,

ואומרים, אנא השם הושיע נא,

אנא השם הצליחה נא.

רבי יהודה אומר,

אני והוא הושיע נא.

רבי יהודה אומר, כשהיו אומרים פסוק אחר מיד נעמוד על הדברים,

היו אומרים אני והוא הושיע נא. באותו היום, דהיינו הושע נא הרבה, מקיפים את המזבח שבע פעמים. באותו יום היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. זכר לזה גם אנחנו מקיפים היום את המזבח, את הבימה של בית-הכנסת,

שבע פעמים.

אז בזמן בית-המקדש היו מקיפים את המזבח עם הערבות האלו,

יש פה מחלוקת אם הכוונה היא לערבות או עם הלולבים, על כל פנים היו מקיפים פעם אחת

ובשנה הרבה היו מקיפים שבעה פעמים.

ואומרים אנא ה' הושיע נא,

אנא ה' מצליח נא.

אנא ה' הושיע נא, אנא ה' מצליח נא, ויש, רבי ידידה אומר אני והוא הושיע נא. מה זה אני והוא?

יש כאן בברטנורה שבגימטריה אני והוא זה אנא ה'.

יש בזה עוד עניינים של שני שמות, של שם ע' ב',

שמות של הקדוש.

הקדוש ברוך הוא שבהם אנחנו לא משתמשים ואיננו בכלל איננו יודעים אותם.

עוד פירוש יש, ידוע שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו בצרות.

בכל צרה וצרה הקדוש ברוך הוא נמצא, גם נמצא איתנו בצרות הגלות.

אז ממילא אנחנו אומרים אני והושיע נא,

דהיינו על דרך שעמו אנוכי בצרה הושיע נא. דהיינו כאילו אנחנו אומרים ומשתפים את הקדוש ברוך הוא,

שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו בצרה והקדוש ברוך הוא גם כן יוציא אותנו

ויחלץ אותנו מהצרה,

כי כביכול הוא עצמו משעבד את עצמו אתנו בצרה.

זה היה בשעה שהקיפו את המזבח עם הערבות,

לפי הברטנורה.

על כל פנים, בשעת פטירתן,

כשגמרו להקיף, מה היו אומרים?

יופי לך מזבח,

יופי לך מזבח.

הרב ליעזר אומר, לכה ולכה מזבח, לכה ולכה מזבח.

דהיינו, מה הפירוש של הדברים האלו?

בשעת פטירתן, דהיינו, כשגמרו את המצווה,

כשהם נפרדו, היו אומרים, לפי תנקמה,

יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. דהיינו, היופי הזה שעשינו לכבודך, מזבח עשינו. מדוע עשינו לכבודך?

מפני שאתה, המזבח,

כביכול מכפר עלינו.

זה הכול לא באופן הרגיל שאנחנו מדברים, מכיוון שהקדוש ברוך הוא המכפר. אבל כביכול,

על-ידי הקורבנות שהביאו על המזבח,

זה נקרא שהמזבח הוא מכפר.

אז אנחנו אומרים למזבח, יופי לך מזבח, יופי לך מזבח.

את היופי הזה, דהיינו, שיקפנו אותך ועשינו את המצווה הזאת, עשינו לכבודך, שאתה מכפר עלינו.

לפי רב לזר, אנחנו אומרים, לכה ולך מזבח,

לכה זה מלשון שם השם,

שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא, להשם יתברך,

אלוקינו, ואנחנו גם כן משבחים אותך, המזבח, שאתה כל כך חביב עלינו,

שבאמצעותך נאמר, אתה מכפר עלינו.

דהיינו, אנחנו מביאים את הקורבנות ומתכפר לנו.

על כל פנים, זה היו אומרים בשעת הפטירה, דהיינו, שגמרו את המצווה הזאת,

מלשון חיבוב המצווה.

היו אומרים, יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. לפי רב לזר, היינו גם כן משבחים את הקדוש-ברוך-הוא,

על-ידי שהיינו אומרים לכה ולכה, לכה,

זה מלשון שם של הקדוש-ברוך-הוא.

עד כאן המשנה החמישית.

המשנה השישית עוסקת

בעניין הזקיפה של הערבה, כפי שהבאנו במשנה הקודמת,

היו מלקטים את הערבות הללו במוצא והיו מעמידים אותן על יסוד המזבח.

אז כתוב, זה היו עושים בכל יום.

מה היו עושים בשבת?

אם נאמר חל יום השביעי בשבת,

אז מה היו עושים?

כתוב,

כי מעשהו בחול כך מעשהו בשבת.

ישנו כאן חידוש שמותר את הענפים הללו לטלטל גם בשבת.

דהיינו, לטלטל אותן הכוונה היא בתוך בית-המקדש,

אבל היו קוטפים אותן כבר מערב שבת.

זה מה שאומרת המשנה,

אלא שהיו מלקטים אותן מערב שבת

ומניחים אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו.

היו מלקטים את זה כמובן בערב שבת,

זה לא היה דוחה שבת, אסור ללקט בשבת, אסור לקטוף בשבת,

והיו מניחים את זה בגיגיות

של זהב, כמובן מצד כבוד בית-המקדש זה היה מזהב.

בגיגיות הללו היה מים,

והניחו את זה שם על מנת שזה לא יחמוש, דהיינו שלא ינבול,

שהעלים לא ינבלו מהערבות הללו.

אז זה מה שעשו בשבת.

דהיינו,

היו ממשיכים את המצווה כפי שאמרנו אותה במשנה הקודמת,

אלא שהיו מלקטים קוטפים ביום שישי,

והיו מניחים את זה עד שבת בגיגיות של זהב

שיש בהם מים.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר,

חריות של דקל היו מביאים,

וחובטים אותן בקרקע בצדי המזבח.

באותו היום נקרא יום חיבוט חריות.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר שלא היו מביאים את הערבות הללו, אלא היו מביאים חריות של דקל,

זה סוג של ענפי דקל,

ולא היו מביאים ערבה,

ואת זה היו חובטים במקום ערבות

ביום השביעי של סוכות,

וזה נקרא, לכן היה לזה שם יום חיבוט חריות.

ישנם כאלו שמבארים

שאת ענפי הדקל הללו הביאו לא רק ביום האחרון,

אלא הביאו כל שבעת הימים. לפי השיטה הזאת לא הביאו ערבות, אלא הביאו חריות של דקל,

וישנו הפירוש שאנחנו הבאנו שזה היה ביום השביעי.

על כל פנים, המשנה הזאת עוסקת

במצווה הזאת של היום השביעי. זו המצווה, לכאורה, הכמעט האחרונה שיש של החג.

מה עשו אחרי כן?

אומרת המשנה, משנה ז'

מיד התינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים את רוגיהן, כיוון שגמרו כבר לקיים את מצוות נטילת לולב,

והביאו עכשיו את הערבות, עשו את ההקפות האחרונות של הערבות

סביב המזבח.

אז כתוב שהתינוקות שומטים את לולביהן

ואוכלים את רוגיהן.

עכשיו, מי אוכל את האתרוגים הללו?

אז ישנם שני פירושים.

ישנו פירוש אחד,

שאנשים גדולים היו חוטפים מיד התינוקות את הלולבים שלהם והיו אוכלים את האתרוגים הללו.

והיו נוהגים, זה הכול היה מצד רוב השמחה שהיתה שם.

ממילא כולם הסכימו שייקחו להם, גם הילדים הסכימו, ולא היה בזה אפילו משום גזל.

עכשיו ישנה שאלה נוספת,

הרי ארבעת המינים הם מוקצים.

עד סוף סוכות הם מוקצים למצוותם,

אז איך זה יכול להיות שאכלו את האתרוגים ביום השביעי של סוכות?

אז מבהרים כאן,

זה מה שכתוב כאן, שלקחו הגדולים את האתרוגים של הקטנים,

והאתרוגים של הקטנים לא הוקצו למצווה.

כפי שלמדנו,

אז קטן נוטל את ארבעת המינים רק מצד חינוך,

זה לא מצד חובה.

וכיוון שכן, זה לא מצווה גמורה, זה רק מדין חינוך הוא עושה את זה.

ממילא זה לא הוקצה למצוותו,

ולכן יכלו לקחת את האתרוגים של הילדים.

זהו פירוש אחד. ישנו פירוש נוסף,

שהתינוקות בעצמם היו משליכים את הלולבים ואוכלים את האתרוגים.

דהיינו, הם עשו את זה באתרוגים של עצמם,

וכמובן, האתרוגים שלהם לא בכלל לא צריך להגיע לנקודה הזאת שאין בזה שום גזל של סום מיץי הצמחה, כי זה היו האתרוגים שלהם.

והיה מותר להם, זה לא היה מוקצה,

כי כאמור זה רק מדין חינוך הם נטלו את ארבעת המינים. על כל פנים, מרוב שמחה זה מה שהיה שם, היו שומטים את הלולבים ואוכלים את האתרוגים של הקטנים. איך שלא יהיה, אכלו את האתרוגים רק של הקטנים. השאלה אם זה הגדולים עשו את זה משום שמחה או שהקטנים בעצמם עשו את זה.

עכשיו נחזור למשנה הראשונה.

המשנה הראשונה, למדנו בה לולב וערבה שישה ושבעה,

והדבר השני היה ההלל והשמחה שמונה.

אז אמרנו שההלל הוא, הכוונה היא שמסיימים את ההלל,

אומרים הלל השלם שמונה ימים,

והשמחה זה שמחה של קורבן שלמים.

עכשיו משנה ח' עוסקת בביאור יתר של הנקודה הזאת של המשנה הראשונה, ההלל והשמחה.

ההלל והשמחה שמונה כיצד?

מלמד

שחייב אדם בהלל ובשמחה

ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

דהיינו,

היו מקיימים גם ביום השמיני,

היו מקיימים את ההלל ואת השמחה כמו כל שאר ימות החג.

מה עושים אם היום השמיני חל בשבת ואז לא היו באים שלמי שמחה? כך הדין.

אז איך הוא יקיים את מצוות השמחה

ביום האחרון?

על זה כתוב כאן במפרשים, שיכול לשמח בכסות נקייה וביין.

זו היתה השמחה כאשר לא היה קורבן שלמים.

אז גם בימינו אנחנו, שאין לנו קורבן שלמים, איזה שנות דין, איך אנחנו מקיימים את השמחה בימינו.

על כל פנים, יכול לקיים את השמחה בכסות נקייה וביין.

מה לגבי מצוות הסוכה?

סוכה כאמור זה שבעה כיצד.

זה החלק השמי במשנה ח'.

גמר מלאכול, לא יתיר סוכתו.

דהיינו, זה עדיין חג הסוכות,

ולא יכול להתיר את הסוכה.

אבל על כל פנים, מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג.

אנחנו יודעים שיש שמיני עצרת,

אז ממילא שמיני עצרת,

אנחנו בארץ עושים את השמיני עצרת בבית ולא בסוכה.

אז בחוץ-לארץ ישנו ספק שמיני,

ספק סוכות, שצריך לעשות אותו יומיים.

על כל פנים, המשנה עוסקת כאן, בארץ-ישראל,

שאז את השמיני עצרת היה צריך לחזור לבית.

אם אלה היו מורידים את הכלים מן המנחה ולמעלה,

היו כבר מכניסים אותם לתוך הבית.

למה המשנה אומרת לשון מוריד?

למה לא לשון אחרת?

אז כתוב כאן במפרשים, התוספתי היום טוב אומר,

שרוב הסוכות שלהם היו על הגגות.

כנראה כל אחד, פחות או יותר, היה לו בית של קומה אחת, אולי שתי קומות. ממילא הסוכות, כל אחד היתה לו סוכה, הסוכה שלו היתה על הגג.

לכן המשנה נקטה, מורידים את הכלים.

אבל זה לאו דווקא.

בזמננו גם כן הכוונה היא, אם יש לאחד, יש לו סוכה לא על הגג, אז הוא מכניס את הכלים.

הוא לא מוריד אותם, הוא מכניס אותם מהסוכה לתוך הבית.

לא מתירים את הסוכה, לא מפרקים אותה ביום השביעי.

עד כאן

המשנה השמינית.

משנה ט'

גם ממשיכה את הנושא של המשנה הראשונה,

שאמרנו, ניסוך המים שבעה.

אומרת המשנה,

ניסוך המים כיצד?

צלוחית של זהב

מחזקת שלושה לוגים היה ממלא מן השילוח.

היו הולכים למעיין השילוח

ולוקחים צלוחית של זהב

שנכנס בה שלושה לוגים.

הצלוחית הזאת היתה כלי שרת.

היו ממלאים מן השילוח, הגיעו לשער המים,

תקעו והיריעו ותקעו.

כיוון שנאמר, הושאבתם מים בששון,

וכאן, כשלקחו את המים מן השילוח,

וזו הכוונה ששאבו את המים,

אז זה צריך להיות גם כן בששון.

לכן תקעו והיריעו ותקעו בחצוצרות.

זה היה שם,

התהלוכה הזאת שעשו את שבעת המים, ראינו כבר

שעשו את זה בבוקר,

וכשהגיעו לשער המים, מה שנקרא, מהפתחים,

שער המים, תקעו והיריעו ותקעו.

אחרי כן המשיכו עם השלושה הילוגים הללו, עם הכלי הזהב הזה, שהוא היה כלי שרת,

עלה בכבש,

על המזבח היו עולים לא במדרגות אלא היה כזה כבש,

כבש יותר נכון,

הוא פנה לשמאלו, אף שבדרך כלל כל הפניות על גבי המזבח היו לצד ימין,

כאן היו פונים לצד שמאל,

ושם היו שני ספלים של כסף היו שם.

רבי ידע אומר שלסיד היו, לא ספלים של כסף,

אלא ספלים של סיד היו,

אלא שהיו מושחרים פניהם מפני היין.

כיוון שהיין גורם צבע שחור על הסיד,

ממילא יוצא שאפילו שהיו שם שני ספלים, באחד היו,

צריך נראה מייד, לשפוך את היין,

באחד היו שופכים את המים.

גם זה של המים היה בצבע שחור,

מפני שלפעמים בטעות גם כן היו שופכים בו את היין.

על כל פנים, כשהוא עלה בכבש ופנה לשמאלו,

היו שם שני ספלים של כסף.

רבי ידע אומר שהם היו של סיד ולא מכסף,

והיו נראים בצורה כזאת של כסף, מכיוון שהיו משחורים פניהם מפני היין.

אומרת המשנה, ומנוקבים כמין שני חותמים דקים,

אחד מעובה ואחד דק.

שם היו שם שני ספלים.

ראינו אם היו עשויים של סיד או שהיו עשויים מכסף.

שם נראה מייד היו שופכים את המים ואת היין.

אחד היה עבה ואחד היה דק,

מכיוון שהיין הוא יותר סמיך,

הוא יותר עבה מאשר מים.

ממילא רצו שיהיו שניהם נגמרים בבת-אחת. דהיינו, המים ששאבו ממעיין השילוח ואת היין,

שייגמרו ביחד כאשר שמים אותם בתוך הספלים. לכן עשו נקב אחד של היין יותר רחב,

ואת הנקב של המים יותר צר. באופן זה היו נגמרים, היו קלים בבת-אחת.

היין, שהם יותר סמיכים, היו גם כן יורדים במהירות כמו המים.

מערבי היה, הספל המערבי היה של מים,

מזרחי היה של יין.

ערה של מים לתוך של יין,

ושל יין לתוך של מים יצא.

אם הוא בטעות

שפך את המים לתוך הספל של יין,

או את היין הוא שפך בטעות לתוך של מים, הוא יצא.

על כל פנים, זו היתה המצווה של ניסוך המים.

כשזה נעשה, היו מביאים את זה שואבים מהשילוח,

והיו תוקים בחצוצרות,

עלו בכבש, ושם, מצד שמאל, היו שם שני ספלים,

והיו שם, נותנים שם בספלים הללו את המים ואת היין, היה להם גם כן יין.

הספלים הללו היה, אחרי כן, היה להם שיטין, זה נקרא.

הם היו יורדים על גג המזבח, ומשם היו יורדים, מתחת למזבח היו נקבים,

מהמזבח למטה לחללים עמוקים,

ושם היו מגיעים המים והיין.

הם היו עמוקים מאוד, אומר הברטנורא.

עד כאן,

החלק הזה של המשנה הולך לפי טענה קמא,

שהיו מביאים שלושה לוגים של מים.

רבי דה אומר, בלוג היה מנסך כל שמונה.

רבי דה חולק על שיטת הנקמא,

לא על האופן הזה, איך

ניסחו את המים על גבי המזבח,

אלא על כמות המים,

והוא אומר שלא שלושה לוגים היו, אלא היה לוג אחד.

דהיינו, יש פה נקודה הזאת שהוא חולק,

שאומר לוג אחד ולא שלושה לוגים, ויש כאן נקודה נוספת שלפי תנא קמא זה רק היה פעם אחת,

ולפי רבי יהודה זה היה כל שמונה ימים.

עוד דין יש כאן, ולמנסך אומרים לו, הגביע ידך,

תגביע את היד בשעה שאתה מנסך, כשאנחנו נראה שאתה מנסך,

שפעם אחת ניסח אחד על גבי רגליו,

הוא ניסח על גבי רגליו,

והורגמו כל העם בתרוגיהן.

הוא ניסח כיוון שהוא היה צדוקי,

והצדוקים לא רצו לקיים את זה,

וידוע שהיו בזמן בית-המקדש בעיות גדולות עם הצדוקים,

אז הוא ניסח על גבי הרגליים ולא על גבי הספלים,

לא לתוך הספלים.

אז מילא היו אומרים למנסך,

לאבא למדו מכאן לומר לו שהוא ינסח באופן גבוה, שיראו שהוא מנסך

לתוך הספלים ולא על גבי רגליו.

עד כאן המצווה של ניסוח המים בכל יום.

עכשיו,

יש פה ניסוח המים בשבת. זו משנה י'

כי מעשהו בחול,

כך מעשהו בשבת.

גם בשבת הוא היה מקיים את המצווה כך.

אלא עוד פעם, שהיה ממלא מערב שבת

חבית של זהב שהיא אינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה.

כפי שראינו בפרק הזה, כל הדברים שהיו צריכים לעשות בשבת

והיו אסורים לעשות בשבת, עשו את זה מערב שבת.

מה שלמדנו בתחילת המשנה, שמביאים ארבעת המינים לבית-המקדש, הם מביאים את זה ביום שישי בערב שבת, כיוון שלא דוחה את ההוצאה.

ראינו גם שאת הערבות

קוטפים בערב שבת במוצא.

אותו דבר גם השאיבה הזאת של המים, היה ממלא מערב שבת.

השבת לא נדחתה בהוצאה הזאת על מנת להביא את זה בשבת, והיה צריך לעשות את זה בערב שבת.

אבל יש כאן דין מיוחד,

כיוון שראינו קודם שהיו ממלאים את זה בכלי שרת,

ואם ממלאים את זה בכלי שרת זה היה מתקדש,

ואם זה היה מתקדש ביום שישי זה היה נפסל כבר למחרת בלינה והיה אסור לנסח בזה.

אז מה עשו? הביאו בחבית של זהב

שאינה מקודשת,

בזה הביאו. ממילא חבית של זהב שאינה מקודשת היא לא כלי שרת,

היא לא התקדשה לעבודת בית-המקדש,

ממילא זה לא היה נפסל בלינה.

לכן הביאו את זה בחבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה.

באופן זה לא היו נפסלים המים בלינה.

נשפכה או נתגלתה, אם המים נשפכו מהחבית הזאת או שנתגלו,

היה ממלא מן הכיור.

אם נשפכה או נתגלתה, היה ממלא מן הכיור. מה הכוונה?

אנחנו יודעים שמים גלויים אסורים בשתייה. גם היום מחמירים בזה.

נאמר, חמירה סכנתה מאיסורה.

אז מילא אם המים הללו נשפכו,

ואז מילא אי-אפשר בכלל לקיים אתם, או שנתגלו.

אם נתגלו, זה כבר מים שלא ראויים להביא לגבי המזבח.

ישנו דין, הקרבהו נא לפחתיך,

זה פסוק,

הירצך או יישא פניך אמר השם צבאות.

דהיינו, דברים שאינם ראויים לתת לידיוטות,

שאדם פשוט מן השוק

אינו מוכן להשתמש בזה, כל שכן שאסור להביא את זה לגבי המזבח.

לכן אומרת המשנה,

שאם נשפכה או נתגלתה,

מאיפה יהיו לו מים עכשיו ננסח בשבת,

אם נשפכו אין מים, אם נתגלו המים הללו פסולים. אז כתוב שהיה ממלא מן הכיור, היה בבית-המקדש כיור.

מדוע?

כיוון שהוא לא יכול להשתמש,

כפי שאמרנו שהיין והמים המגולים פסולים לגבי המזבח, כפי שאמרנו,

הקרבהו נא לפחתיך, דהיינו מה שאדם לא יכול להביא לאדם מן השוק,

לאדם סתם לא יכול להביא את זה כל שכן לגבי המזבח.

אז היו ממלאים מהכיור, היה שם הכיור.

הכיור היה כלי שרת,

אבל בשבת אין בעיה, כבר לא ייפסל בלינה,

כי היו משתמשים בזה בשבת עצמו,

וכלי שרת הזה היה מקדש את המים גם כן.

והשאלה היא מדוע בכל יום לא היו ממלאים מהכיור. למה בכל פעם,

אם זה לא היה נשפך או לא היה מתגלה,

אז היו מביאים את זה מן השילוח.

אז כתוב כאן, בתפארת ישראל,

הוא מפרש שהמים שבשילוח היו יפים ביותר,

וכיוון שכן היו מעדיפים, אם אפשר,

להביא מים מן השילוח,

ולא מים מן הכיור.

רק שלא היתה ברירה,

כאמור,

שהמים נשפכו או נתגלו, היו משתמשים במים שמן הכיור.

בזה סיימנו פרק ד',

השם יזכנו שנזכה במהרה לבניין בית המקדש

ונוכל לקיים את המצוות הללו כהלכתם.