משניות סוכה ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום וברכה.

אנחנו ממשיכים היום בשיעור שהתחלנו בו ביום שני.

זכינו להיות אולי הראשונים בעולם שלמדנו שיעור לעילוי נשמתו של הגאון הצדיק,

רבי מיכאל יהודה לפקוביץ, זכר צדיק לברכה.

אמרנו את השיעור ולמדנו אותו תוך שעה כמעט ליציאת נשמתו.

נייחד היום גם כן את השיעור לעילוי נשמתו.

כפי שאמרנו בשיעור הקודם,

הוא השיעור על-פי המשניות הברורות

שהרב אמנון יצחק המליץ עליהן בהרצאה בדיוק לפני שבועיים בקריאת אונו,

שמתוכן אפשר ללמוד איך ללמוד.

את המשניות האלו ניתן להשיג בפלאפון 050-411-2014,

אבל אפשר לעיין כל אחד בכל משנה שיש לו בבית.

ישנם גם מחזורים לסוכות שיש בהם המשניות האלו.

מי שרוצה לשלוח שאלה במהלך השיעור יכול לשלוח, במידת האפשר נתייחס אליה.

אנחנו נמצאים עתה בפרק א',

משנה י'.

המשנה הזאת עוסקת בסכך שנמצא רחוק מהדפנות בשיעור כמעט של 400. כפי שבאמרנו בשיעור הקודם, כל המאי היא שישה טפחים.

כל טפח הוא בין 8 סנטימטר לבין 9.6 סנטימטר,

זה תלוי בשיטות,

בין החזוניש לבין רב חיים נועה.

המשנה עוסקת בנדון הזה שהסכך לא נמצא צמוד לדפנות.

נקרא את המשנה ביחד,

משנה י':"בית שנפחת

וסיכך על גביו

אם יש מן הכותל לסיכוך 400 פסולה

וכן חצר שהיא מוקפת אקסדרה,

אז זה גם כן אותו הדין". מייד נבהר את הדברים.

סוכה גדולה שהקיפוה בדבר

שאין מסככים בו,

אם יש תחתיו 400 פסולה.

אז יש כאן, במשנה הזאת, היא מתחלקת

לשלושה חלקים.

החלק הראשון זה על בית שנפחת וסיכך על גביו.

אם נאמר יש לאדם בית,

כאן יש דוגמה במשנה שנפחת,

שקרה איזשהו מקרה והגג נשבר באמצע הבית, באמצע החדר,

או שנאמר באופן אחר, שבנו את זה בצורה כזאת, שיש שם איזשהו חלון שאפשר לפתוח אותו בחג הסוכות ולשים על גביו סכך.

אז כתוב במשנה שבית שנפחת וסיכך על גביו,

עכשיו הסכך אינו צמוד לדפנות,

אז אם יש מן הכותל לסיכוך 400 פסולה.

400 זה שיעור שפוסל את הסוכה.

פחות מ-400 יהיה כשר.

איך הסוכה נהיית כשרה אפילו כשהדופן מרוחקת

כ-2.40 מטר,

פחות מ-2.40 מטר מהדופן?

כשהסכך הוא מרוחק מהדופן קרוב ל-2.40 מטר.

אז ישנה הלכה למשה מסיני שנקראת דופן עקומה.

דופן עקומה,

לפי רש״י ההסבר הוא שמסתכלים על תקרות הבית כאילו ראש הדופן התעקם

והגיע עד הסכך הכשר.

הזכרנו מעין זה גם כן בשיעור הקודם לגבי נסר רחב וכו'.

זה שייך לשיעור הקודם.

אז ישנה הלכה

שאם זה פחות מ-400 אז אנחנו אומרים דופן עקומה, וממילא הסוכה תהיה כשרה.

המשנה עוסקת באופן שכן יש 400,

וממילא ב-400 כבר אנחנו לא אומרים דופן עקומה,

ולכן הסוכה הזאת היא סוכה פסולה.

זה, אופן אחד,

זו דוגמה אחת שישנה במשנה.

דוגמה נוספת,

חן חצר

שהוא מוקפת אקסדרה.

זו ממש אותה הלכה,

רק בדוגמה אחרת.

ישנם לפעמים בניינים

שבנויים בצורה של מ',

באופן כזה שבאמצע יש, נאמר, גינה, לדוגמה,

וישנו שביל מסביב

שיש עליו גגון כמו שיש מעל חנות.

אז בואו אנחנו נדמיין לעצמנו שיש לנו כזה אקסדרה,

כזו אקסדרה, שמסביב

ישנו גג כזה שנכנס כלפי אמצע הגינה.

אז עוד פעם, אותה הלכה.

אם הגג הזה הוא פחות מ-400,

אז מילא כל הסוכה כשרה,

אם הגג הזה הוא 400, אז הסוכה היא פסולה.

דוגמה שלישית, שזה החלק השלישי של המשנה הזאת,

סוכה גדולה שהיא כיפוה בדבר שאין מסככים בו,

אם יש תחתיו 400, פסולה.

פה מדובר שהוא שם סכך על כל הסוכה.

אמנם הוא שם סכך על כל הסוכה,

אבל לא כל הסכך היה כשר.

חלק מהסכך הצמוד

לדפנות היה סכך פסול.

סכך פסול, ראינו בשיעור הקודם כמה דוגמאות לסכך פסול.

אם זה דבר שמקבל טומאה, אם זה ברזלים וכו',

אז כתוב כאן במשנה שסוכה גדולה שהיא כיפוה בדבר שאין מסככים בו,

אז עוד פעם, אותה הלכה, אין בזה שינוי בין אם זה דבר שאין מסככים בו

ובין אם זה דבר

שהוא סכך פסול.

בכל המקרים האלו הדין הוא אותו הדין,

שאם יש 400, פסולה, ואם יש פחות מ-400,

כשרה.

עד כאן המשנה הראשונה.

המשנה הראשונה שלמדנו היום, שהיא למעשה משנה י' בפרק א',

יש למשנה הזאת, נסכם שוב, שלושה חלקים.

הדין של כולם שווה,

רק ישנם אופנים שונים איך נוצר פה מצב שישנו סכך פסול או ישנו קיר

בין הדופן עד הסכך הכשר,

ובכולם יהיה הלכה שאם יש פחות מ-400, הסוכה היא כשרה,

דהיינו באזור ה-2.30 מ', הלכה למעשה אנחנו לא אומרים.

כל שיטה, לפי השיטה שלה, יכול להיות אפילו לפעמים פחות מ-2.30 מ',

ואם יש יותר מ-400 או שיש 400 עצמם,

הסוכה היא כבר פסולה.

יסוד הדין הוא, כפי שאמרנו, דופן עקומה. כשאנחנו מסתכלים על ההדפנות של הסוכה, שמתקרבים לעבר,

כאילו ממלאים את הסכך הפסול או את התקרה שנמצאת שם או את הגגון שנמצא שם,

ומילא החלק הזה,

אם הוא פחות מ-400,

הוא לא פוסל את הסוכה.

הוא לא פוסל את הסוכה.

בכל זאת, מה שכבר דיברנו בשיעור הקודם,

אסור לישון מתחת לחלק הזה, אבל שאר הפרטים האלה לא שייכים פה לדברי המשנה.

נתחיל עכשיו ממשנה יא.

העושה סוכתו כמין צריף.

מה זה כמין צריף?

צריף, הכוונה היא בצורה כזאת.

זה נקרא כמין צריף.

או ששמחה לכותל.

סמחה לכותל הכוונה היא,

כשהוא עשה קיר, זה דופן אחת,

זה קיר דופן של סוכה, וכאן הוא עשה סכך.

זה נקרא סמך לכותל.

המקרה הקודם היה צריף,

ששני הצדדים של הצריף הם מדבר שמסככים בו, מדבר כשר.

האופן הזה סמחה לכותל, שיש פה למעשה קיר,

ויש פה כולו כמו דופן עקומה כזאת שהיא למעשה הסכך.

אומרת המשנה, רב לזר פוסל מפני שאין לה גג,

וחכמים מכשירים.

עד כאן למעשה החלק הראשון של המשנה.

אז נחזור לחלק הראשון.

החלק הראשון עוסק, כפי שאמרנו, בסוכה שעשה אותה כמין צריף,

או ששמח אותה על הכותל.

אז רב לזר פוסל את הסוכה הזאת.

למה? מפני שאין לה גג. לא ניכר כאן מה הגג ומה הדופן.

וכיוון שלא ניכר כאן מה הגג ומה הדופן,

אז רב לזר סובר שהסוכה הזאת היא פסולה,

וחכמים מכשירים.

אומרים שבכל זאת יכולה להיות כזו מציאות שגג ודופן משמשים ביחד. זו כנראה הסברה בדברי חכמים.

על כל פנים,

אם אדם עושה כזו סוכה,

אז הוא צריך לדעת

שיש בזה מחלוקת. הלכה למעשה צריך לשאול רב,

וזה החלק הראשון של המשנה.

החלק השני של המשנה עוסק בסיכוך של מחצלת.

נקרא את החלק הזה.

מחצלת קנים גדולה,

הסעה לשכיבה

מקבלת טומעה,

ואין מסככים בה.

לסיכוך,

הברטנור מביא כאן גרסה, לסיכוך הכוונה היא כאן בסוכה קטנה, לסיכוך מסככים בה.

מחצלת קטנה, אם עשה אותה לסיכוך מסככים בה, ואינה מקבלת טומעה.

הרב לזר אומר, אחת קטנה ואחת גדולה,

הסעה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה,

לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

המחצלות האלה הן מחצלות ששמים, אפשר גם כן לשים אותן על הרצפה ונאמר שישנים עליהן,

ואפשר גם לעשות אותן לשם סכך.

בשנים האחרונות זה מאוד נפוץ

שבאמת ישנה כזו מחצלת שעשויה מקנים כאין כקנה סוף,

והמחצלת הזאת מגלגלים אותה על הסכך.

אז המחצלת הזאת כבר ודאי שעושים אותה לשם סוכה,

וממילא אין איתה שום בעיה.

פה אנחנו מדברים על מחצלת קנים שלא ברור לכאורה למה עשו אותה,

ובצורה הזאת ובאופן הזה גם כן עושים מחצלות לשכיבה.

אז ממילא כתוב כאן שמחצלת קנים גדולה,

אם הוא עשה אותה לשכיבה,

היא מקבלת טומאה.

עשה אותה לשכיבה זה כבר כלי, זה כבר לא שייך לסכך,

ממילא היא מקבלת טומאה ואסור לסכך בה.

אבל אם הוא עשה, נאמר, מחצלת.

מחצלת קטנה, הוא עשה אותה לסיכוך.

יש פה במשנה,

מפרשים פה מסבירים, השאלה היא פה כאילו אם הוא לא התכוון לשום כוונה,

מה למעשה הכוונה שלו?

אז בסתמה זה נקרא שהוא לא כיוון לשום כוונה, אז מחצלת גדולה עומדת לסיכוך והיא קשרה לסכך.

אבל אם הוא אמר במפורש שהוא עושה אותה לשכיבה,

אז היא מקבלת טומאה ואין מסככים בה.

רב ליעזר חולק ואומר שאין הבדל בין מחצלת קטנה למחצלת גדולה.

גם יכולת מחצלת גדולה שהוא עושה אותה לשכיבה וגם קטנה, וישנה קטנה וגדולה שהוא עושה אותה לסיכוך.

ממילא לפי שיטתו זה תלוי במה הוא התכוון. אם הוא התכוון לשכיבה

אז זה פסול לסכך,

ואם הוא התכוון לסוכה לשם סכך אז זה כשר לסכך.

בזה אנחנו מסיימים למעשה את פרק א',

ואנחנו מתחילים בפרק ב'.

פרק ב' עוסק באחד

שישן תחת המיטה בסוכה.

דבר מעניין, נראה מייד איזו דוגמה שהמשנה אומרת.

נקרא תחילה את המשנה. הישן תחת המיטה בסוכה

לא יצא ידי חובתו.

למה הוא לא יצא ידי חובתו?

כיוון שמדובר כאן שהסוכה היא גבוהה עשרה טפחים,

וממילא אם היא גבוהה עשרה טפחים

אז ישנו כאן אוהל ערעי,

ואם ישנו אוהל ערעי הוא חוצץ בין הסכך העליון, בין הסוכה,

לבין מי שישן מתחתיו.

לכן סובר תנא קמא, כפי שאמרנו בשיעור הקודם, אם לא כתוב שם של תנא זה תנא קמא נקרא,

שלא יצא ידי חובתו.

עומר רבי יהודה, נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המיטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר.

אז רבי יהודה אומר שאנחנו כן היינו נוהגים לישון מתחת המיטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר.

נקרא עד סוף המשנה.

עומר רבי שמעון מעשה בתא ויעבדו

של רבן גמליאל,

שהיה ישן תחת המיטה,

ואמר להם רבן גמליאל לזקנים,

ראיתם תא ויעבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה?

לפיכך ישנו תחת המיטה,

ולפי דרכנו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו.

אז נראה מה הכוונה של המשנה הזאת.

אמרנו כבר ששיטת הנקמה המדובר כאן, בישן תחת המיטה, לא יצאה ידי חובתו,

מכיוון שמדובר כאן שהמיטה היא גבוהה,

דהיינו הקרקעית של המיטה היא עשרה טפחים, ממילא מי שישן מתחתיו

יש לו גג של עשרה טפחים.

הגג הזה,

שהיא למעשה המיטה עצמה,

הוא מפסיק בינו לבין הסוכה,

לכן הוא לא יצא ידי חובה.

כך סובר תנא קמא.

רבי יהודה סובר שהוא כן יצא ידי חובה,

מכיוון שכבר הזכרנו בשיעור הראשון, במשנה הראשונה,

בפרק א',

שרבי יהודה סובר שצריך לעשות לתעסוקה דירת קבע,

וכיוון שעושים אותה דירת קבע, היא לא מתבטלת ביחס

למיטה שנמצאת בפנים, והיא חוצצת בינה לבין הסכך שמעליה.

לכן סובר רבי יהודה שמותר לישון מתחת למיטה הזאת.

וככה הוא אומר, שהיינו ישנים תחת המיטה בפני הזקנים, כך הוא מביא לעצמו ראייה,

ולא אמרו לנו דבר.

עכשיו מביאה המשנה כאן מעשה.

המעשה הזה הוא מביא ראייה לתנא קמא, לא לרבי יהודה.

הוא מביא ראייה לתנא קמא שעשו. איך הראייה?

אז אמרנו שמעשה בתווי עבדו של רבן גמליאל, שהיה ישן תחת המיטה,

ואמר רבן גמליאל לזקנים, ראיתם שהוא ישן,

שהוא תמיד חכם, תווי היה ידוע, שיודע את התורה,

שיש לו גדר של תמיד חכם, ויודע שעבדים, הוא היה עבד.

עבד כנעני, הוא נשא, כשהוא נכנס לעבוד אצל יהודי,

חייב במצוות,

בחלקו מעין באישה.

לא ניכנס לזה שעבדים פטורים מן הסוכה. על כל פנים, אבל עבד נלמד היום, בעזרת השם, פטור מן הסוכה.

לפיכך הוא ישן תחת המיטה.

הוא ידע מהתורה שהוא פטור מן הסוכה, אז הוא ישן תחת המיטה. למה הוא ישן תחת המיטה?

אז הוא אומר תוספות על המקום במסכת סוכה,

אז הוא אומר שהוא לא רצה פשוט להפריע לחכמים, הוא רצה שיהיה מקום בסוכה,

לכן הוא ישן מתחת למיטה.

שואל תוספות, אם כן, אם הוא לא רצה לצופף את המקום שם,

שהוא יצא מחוץ לסוכה.

מה הוא עושה בתוך הסוכה?

אומר דבר מאוד מעניין, התוספות. אז הוא מתרץ שהוא רצה לשמוע דברי חכמים, וכיוון שהוא רצה לשמוע דברי חכמים,

הוא רצה להיות בתוך הסוכה,

וכיוון שהיה מקום צפוף והוא לא רצה לצופף יותר,

אז הוא ישן מתחת למיטה.

על כל פנים,

ממה למדנו מכאן?

אומרת המשנה, ולפי דרכנו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו.

למה?

מתוך זה שטווי שידע שעבד פטור מן הסוכה הוא ישן שמה,

אז אנחנו יודעים שזה המקום שלא יוצאים ידי חובה.

אז לכאורה המשנה מסיימת בראייה לשיטה הראשונה,

שהיא שיטת חכמים,

שמי שישן תחת מיטה

בגובה עשרה טפחים,

אז הוא לא יצא ידי חובתו.

עד כאן משנה א'.

נראה משנה ב',

הסומך פסוקתו בקראי המיטה כשרה.

קראי המיטה, הכוונה היא שישנה מיטה כזאת שיש לה דפנות גבוהים.

יש לה דפנות גבוהים,

ומילא הדפנות האלה מקיפים את כל המיטה, הם צמודים גם כן למיטה,

והוא שם על זה סכך כשר, אולי פטנט לדרך.

אם אחד רוצה בסוכות לצאת לדרך, אז הוא שם באוטו כזה סוכה, הוא יכול לפתוח את המיטה, ועל זה יש לו סוכה צמודה. הוא שם סכך, יש לו דפנות מסביב למיטה שלו, שהן צמודות למיטה, מדובר כאן,

והוא שם על גבי זה סכך.

אז שיטת הנקמה, הסומך סוכתו בקראי המיטה, כשרה.

רבי יהודה אומר,

אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, פסולה.

רבי יהודה סובר שסכך שהוא עומד בצורה כזאת על המיטה זה לא הטוב.

סכך צריך להיות על גבי לפחות ארבעה קרשים מסביב

שמחזיקים את הסכך.

זה רבי יהודה לשיטתו, שסוכה צריכה להיות דירת קבע.

ממילא הוא אומר, אם אינו יכול לעמוד בפני עצמה,

הסוכה הזאת היא פסולה.

עד כאן העניין הראשון, החלק הראשון במשנה.

אז הסומך סוכתו בקראי המיטה,

אמרנו שהסכך הוא צמוד למיטה,

הוא מתנועע ביחד עם המיטה,

כזה פטנט כזה שלמיטה יש דפנות בשיעור גובה של הסוכה,

ועל זה הוא שם את הסכך.

הסוכה הזאת פסולה.

הסוכה הזאת, לפי שיטת הנקמה, היא הקשרה.

לפי רבי יהודה הסוכה הזאת היא פסולה, כיוון שהסכך לא עומד בפני עצמו, הוא מחובר כאילו למיטה,

ולכן היא פסולה.

עכשיו יש כאן עניין נוסף במשנה הזאת.

הסוכה המדובללת.

מה הכוונה, הסוכה המדובללת?

זו סוכה כזאת שיש לה קנים שהולכים בצורה כזאת,

אחד גבוה ואחד נמוך,

באופן כזה שהשמש למעשה נכנסת בין הקנים.

אז זו סוכה אחת, זה נקרא הסוכה המדובללת.

יש כאלה שעושים היום כל מיני פרגולות בכל מיני צורות שונות.

גם צורה כזאת פעם ראיתי, הסוכה המדובללת. שם יש בעיה אחרת, אם הסכך הוא מחובר במסמרים,

אז זה לא כשר מצד זה. אבל בוא נאמר שהוא לא שם במסמרים.

הוא לא הצמיד במסמרים את הקנים האלו, שהם למעשה הסכך.

רק הוא עשה את זה בגבהים שונים, לשם יופי, או לשם שייכנס יותר אור, אוויר.

אז זו סוכה אחת וסוכה נוספת, שצילתה מרובה מחמתה כשרה.

המעובה כמין בית,

אף-על-פי

שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה.

זו סוכה שלישית,

שמזכירה כאן המשנה בחלק השני של המשנה.

אז הסוכה המדובללת הראשונה שהזכרנו כאן,

כפי שאמרנו, יש קנה עולה וקנה יורד,

ולכן הסוכה למעשה חמתה מרובה מצילתה.

בכל זאת, מחדשת המשנה שמסתכלים על הקנים כאילו כולם היו מושכבים בשווה,

ואילו היו כולם מושכבים בשווה היה מצב הסוכה

צילתה מרובה מחמתה,

אז הסוכה הזאת היא כשרה.

אפילו שעכשיו למעשה באופן שהקנים עולים ויורדים אחד מהשני,

אז המצב הוא שדווקא חמתה מרובה מצילתה, והיה צריך להיות הדין שפסול,

מחדשת המשנה שהסוכה הזאת המדובללת היא כשרה בכל זאת, בתנאי שאנחנו מסתכלים, שאם היינו משכיבים את הקנים בשווה היה מצב הסכך

צילתה מרובה, אז הסוכה הזאת היא כשרה.

הסוכה השנייה

זה שצילתה מרובה מחמתה.

אז למעשה אנחנו כבר יודעים את הדין הזה, שסוכה צריכה להיות צילתה מרובה מחמתה.

בכל זאת כאן מזכירים את זה שוב,

התפארת ישראל אומרת שהחידוש כאן, שאפילו שהסכך הוא דק והאוויר הוא רב, בכל זאת

הסוכה היא כשרה.

אבל למעשה, כמובן, סוכה צריכה להיות צילתה מרובה מחמתה.

הסוכה השלישית כאן

היא מעובה כמין בית.

אחד שם הרבה הרבה סכך על גבי הסוכה,

וממילא נוצר מצב שלא רואים את הכוכבים ולכתחילה צריך לראות את הכוכבים

מבעד הסכך,

בכל זאת הסוכה היא כשרה בתנאי שלפחות גשם יכול לחדור.

דהיינו שזה לא כל כך עבה הסיכוך

שהוא מונע גם כן את הגשמים.

אם הגשמים יכולים לרדת,

אז אפילו שמעובה כמין בית יש הרבה הרבה סכך,

הסוכה הזאת כשרה.

עד כאן המשנה השנייה בפרק.

המשנה השלישית זה העושה סוכתו בראש העגלה. דבר מעניין.

אחד נסע לאיזשהו טיול,

או יש לו בחצר,

לא משנה באיזה מקרה, יש לו עגלה.

הוא עושה שם סוכה.

כדי שנקרב את זה יותר אלינו,

נאמר שהוא עושה את זה על גבי טנדר,

הוא שם את זה על גבי משאית.

הדין הוא שווה.

עגלה זה רק דוגמה.

אז העושה סוכתו בראש העגלה

או בראש הספינה כשרה,

ועולין לה ביום תב.

זה החלק הראשון של המשנה.

אז כפי שאמרנו,

כשהוא עושה סוכה בראש העגלה או בראש טנדר,

משאית, הדין הוא שווה.

אף על-פי שהסוכה היא למעשה מיטלטלת ולא קבועה,

הסוכה הזאת כשרה,

ועולים לה ביום תב.

עולים לה ביום תב, הכוונה היא ביום הראשון של הסוכות,

בכל המועד ודאי שעולים.

המשנה כאן משמיעה את זה מכיוון שמייד אנחנו נראה שישנן סוכות שאי-אפשר לעלות אליהן ביום תב.

אז הסוכה הזאת, על כל פנים, עולים לה ביום תב.

הסוכה השנייה זה בראש הספינה.

בראש הספינה הכשרה, גם כן, ועולים לה ביום תב. במה מדובר? מדובר בספינה, סירה.

אדם נוסע בספינה והוא רוצה לעשות שם גם כן איזושהי סוכה שיהיה לו.

אז כתוב כאן שקשרה. מה החידוש בדבר הזה?

מה זה שונה מהמקרה של סוכה בראש העגלה?

אז החידוש הוא שישנו דין שאם דפנות לא יכולות לעמוד ברוח מצויה,

הסוכה היא פסולה.

ואני כבר ראיתי פעם שבאיזשהו טיול רצו להכשיר את הטיול

על-ידי זה שהביאו שם סוכה, אבל היתה שם רוח חזקה מאוד,

ומילא הדפנות לא עמדו, היה צריך לתמוך בהדפנות כל הזמן.

סוכה כזאת היא פסולה. גם אם הוא אוכל למעשה מתחת לסכך, זה לא נקרא סוכה,

מכיוון שסוכה צריכה לעמוד ברוח מצויה.

עכשיו,

מה יהיה המצב כשהוא נוסע בספינה,

ובים, כידוע,

רוח מצויה שבים יכולה כן לעקור אותה?

בכל זאת, ישנו כאן חידוש במשנה שהסוכה הזאת תהיה כשרה, בתנאי שהסוכה הזאת היתה יכולה לעמוד ברוח מצויה ביבשה.

זאת אומרת,

הדין הבסיסי הוא שסוכה חייבת לעמוד ברוח מצויה ביבשה. אם היא לא יכולה לעמוד ברוח מצויה,

לא מספיק חזקה,

הסוכה הזאת פסולה, גם ביבשה, כמובן.

עכשיו אנחנו מדברים שבראש הספינה, אם הוא עשה כזאת סוכה

שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של הים,

שם יש רוחות יותר חזקות,

אבל הסוכה הזאת,

הוא מכיר, לפי האופן שהוא מרכיב את הסוכה, היתה יכולה לעמוד ברוח מצויה ביבשה,

הסוכה הזאת תהיה כשרה, ועולים לה ביום טבע. עד כאן החלק הראשון של המשנה,

שהוא עוסק בסוכות בראש עגלה או בראש ספינה, ובכל זאת, אפילו שהסוכות האלה מתנועעות,

אז הסוכה הזאת היא כשרה.

וזה לא דומה לדין הקודם שהזכרנו עם המיטה, מכיוון ששם מדובר

שכל המיטה מתנועדת בזה. לא ניכנס להבדלים בין המשנה הזאת למשנה הקודמת.

יש פה עוד איזשהו הבדל שאומר על תפארת ישראל.

החלק השני של המשנה עוסק בסוכה שהוא עשה אותה

בראש האילן או על גבי גמל, כשרה,

אבל כאן זה שונה מהדין הקודם, אין עולים לה ביום טבע.

מה הכוונה? בראש האילן, הרבה פעמים אנחנו רואים,

גם כן ילדים אוהבים לעשות כזה דבר.

בראש האילן הוא עושה שם הסוכה.

כמובן, מדובר שהוא שם סכך כשר התלוש, כפי שלמדנו בשיעור הקודם,

והוא לא שם שם סכך שמחובר מהאילן.

אז הסוכה הזאת היא כשרה, כן? היא לא שונה מסוכה אחרת, אבל בדין אחד היא כן שונה.

שסוכה כזאת, כיוון שהיא על עץ,

אז ישנה גזירת חכמים שאסור לעלות בעץ ואסור להשתמש בכלל בעץ

בשבת וביום טבע. ממילא לא תהיה אפשרות

שהוא יעלה לסוכה הזאת ביום טבע.

ביום טבע לא הכוונה בחול המועד, אלא בחג עצמו ממש, ביום הראשון.

מחוץ-לארץ גם ביום השני.

אז ממילא, אם הוא עשה את זה בראש האילן,

אז הסוכה הזאת היא כשרה מצד עצמה, אבל לא עולים לה ביום טבע.

הדוגמה השנייה בחלק הזה של המשנה,

שהוא עשה סוכה על גבי גמל.

גמל זה לאו דווקא גמל,

זה יכול להיות גם כן על גבי פיל. הכוונה היא כל דבר, כל בעל חי,

שיכול לשאת סוכה. אנחנו יודעים שפעם הפילים היו הטנקים של היום, היו שמים עליהם ממש שריונים מסביב.

אז מילא הוא עשה סוכה למעלה,

אז הסוכה מצד עצמה היא כשרה.

היא לא שונה מסוכה לגבי עגלה,

אבל השוני הוא שגם כן לגבי גמל, לגבי בעל-חיים,

ישנה גזירת חכמים שאסור לעלות לזה ביום טבע, אסור לגעת

בכלל בעץ ביום טבע, אסור לגעת בבעל-חי,

להניע אותו סתם.

ישנם אופנים שכן אפשר, אז אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל על כל פנים, בגמל ישנו חשש שמא את לא שנף, זו גזירת חכמים,

ויוליך אותה בצורה הזאת. על כל פנים,

הסוכות האלו, שני אלו שנמנו עכשיו

בראש האילן לגבי הגמל, הן כשרות מצד עצמן, אבל ביום הראשון של החג, או ביום השני גם כן בחוץ-לארץ,

יהיה אסור לעלות לסוכות האלו. בחוץ-לארץ תהיה גם בעיה ביום האחרון, אני לא נכנס לזה.

עד כאן החלק השני של המשנה.

החלק השלישי זה שתיים באילן ואחת בידי אדם.

זה גם כן דברים שאפשר לראות.

אדם עשה שתי תפנות

שהן למעשה על האילן.

ניקח לדוגמה שהוא עשה סוכה על גבי עץ,

ועוד פעם, כמובן, הסכך

לא עשוי מהעץ עצמו,

הסכך הוא בשונה מן העץ,

הוא נפרד מן העץ,

הוא סכך תלוש.

אז הוא שם סכך תלוש

על גבי האילן,

בשתי תפנות

צמודות על גבי העץ,

שתי תפנות צמודות על גבי העץ,

ודופן אחת מגיעה עד הקרקע.

אז הדין הוא ששתיים באילן ואחת בידי אדם, או אפילו שתיים בידי אדם,

שתי תפנות מגיעות עד הארץ

ואחת על האילן, הסוכה עוד פעם היא כשרה,

והן עולים לה ביום טבע.

הדין הוא מאוד פשוט.

כיוון שהסוכה על אילן, כבר הזכרנו קודם,

שהסוכה היא כשרה מצד עצמה, אם אין שום דבר שמפריע מהענפים המחוברים שעל האילן,

לא מפריעים שם על הסיכוך, אז אין בעיה.

הבעיה רק לגבי לעלות אליה ביום טבע.

אז כיוון שבשתי הדוגמאות האלה שהמשנה אמרה עכשיו,

מדובר ששתי תפנות או דופן אחת

רק מגיעות לארץ,

ועדיין עיקר סוכה נסמכת על גבי האילן.

היציבות שלה זה רק מכוח האילן שהיא יושבת עליו.

ממילא אפילו שהסוכה היא כשרה,

אסור לעלות לה ביום טבע.

מה יעדים כאשר הוא עושה שלוש בידי אדם? בידי אדם הכוונה היא שזה מגיע עד לארץ,

ואחת באילן, הסוכה הזאת כשרה, וגם עולים לה ביום טבע. מדוע?

פשוט מאוד.

מכיוון שעכשיו הסוכה היא יציבה מצד עצמה.

יש לה שלוש דפנות שמגיעות עד לארץ.

וכיוון שיש לה שלוש דפנות שמגיעות עד לארץ, היא עומדת מצד עצמה.

אז מה שיש אפילו דופן נוספת

שלמעשה נסמכת על האילן, זה לא מעלה וזה לא מוריד,

ממילא הסוכה הזאת כיוון שעומדת בפני עצמה, עולים לה ביום טבע.

מסיימת המשנה, זה הכלל.

כל שניטל האילן

ויכולה לעמוד בפני עצמה כשרה,

ועולים לה ביום טבע. אז הכלל בא ומסכם את מה שלמדנו עכשיו,

שכל שניטה לאילן

ועדיין הסוכה יציבה ועומדת בפני עצמה,

היא כשרה ועולה ממנה ביום טל. בכל זאת אומרים כאן המפרשים,

בכל זאת זה ייטו,

מדוע המשנה היתה צריכה לומר כאן, זה הכלל.

אז אומרים כאן המפרשים שהכוונה פה לרבות גם מקרה כזה שהסוכה יש לה שתי דפנות שמגיעות רק עד הארץ,

אבל הדפנות האלה לא עומדות אחת ליד השנייה, אלא עומדות אחת מול השנייה,

צפון מול הדרום,

מזרח מול מערב,

באופן כזה שאפילו שהיא נמצאת על גבי האילן,

אבל ברגע שלוקחים את האילן עדיין הסוכה נשארת יציבה, מכיוון שהיא עומדת על שתי דפנות שמגיעות עד לארץ אחת מול השנייה.

ממילא אפילו מה שעכשיו, כרגע, היא נסמכת על האילן,

זה מקרה שיכולה לעמוד בפני עצמה, כל אחד מרגיש את זה מהניסיון שלו,

ועולים לה ביום טל. ממילא זה לא נקרא שהוא משתמש באילן,

וכיוון שהוא לא משתמש באילן,

עולים לסוכה הזאת ביום טוב.

זו משנה קצת ארוכה. אני אסכם שוב פעם את שלושת החלקים שישנם במשנה הזאת. החלק הראשון היה סוכה על גבי עגלה או ספינה,

שאמרנו שזה למעשה סוכה כשרה, וגם מותר לעלות ביום טוב, כי אין פה שום גזירה שאוסרת לעלות לה ביום טל.

החלק השני של המשנה היה סוכה על גבי אילן או גמל,

ששם הסוכה גם כן כשרה מצד עצמה,

רק ישנו איסור לעלות

על עץ

או על בעל חי ביום טוב.

החלק השלישי זו סוכה שחלק מהצפונות מגיעות לארץ,

וחלק הן נמצאות על האילן.

הכלל בסוכה הזאת הוא שפשוט תלוי אם הסוכה יכולה לעמוד בפני עצמה,

כגון שישנן שתי תפונות אחת מול השנייה,

או שישנן שלוש תפונות, אז הסוכה כשרה ועולים לה ביום טוב.

ואם הסוכה לא יכולה לעמוד בפני עצמה, עדיין הסוכה היא כשרה,

אבל לא...

נתחיל את המשנה הרביעית של הפרק.

העושה סוכתו בין האילנות

והאילנות טפנות לה, כשרה.

זה החלק הראשון,

החלק השני כבר נושא אחר, אז קודם כל נגמרות את החלק הראשון של המשנה.

כך חילקנו במשניות ברורות. העושה סוכתו בין האילנות

והאילנות טפנות לה. הוא משתמש בענפים של סוכה,

בענפים של העצים. ישנם עצים סמוכים, אחד ליד השני,

שהענפים שלהם מתחילים מלמטה.

באופן כזה הוא מתחיל תעסוקה, הוא משתמש בעצים כדופן.

אז האילנות טפנות לה, כשרה.

בכל זאת כתוב כאן

בברטנורה שזה לא מספיק,

עצם הדפנות שישנן שם,

אלא הוא צריך עדיין למלא בין הענפים בתבן וקש,

שהרוח לא תזיז את הענפים האלו.

כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, שכל מחיצה

שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.

לכן,

בנוסף לאילנות, הוא צריך למלות שם את הענפים

בענפים אחרים, תלושים בתבן וקש. באופן כזה, על כל פנים, לדאוג

שרוח מצויה לא תזיז את האילנות הללו.

זה למעשה החלק הראשון של המשנה.

עכשיו מתחיל חלק חדש,

והוא נמצא עדיין עם שנת ד'.

שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה.

שלוחי מצווה, אחד הלך לאיזשהו דבר מצווה,

אז הדין הוא שהוא פטור מן הסוכה. מדוע הוא פטור מן הסוכה?

מפני שהכלל הוא שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

אז כיוון שהוא שלוח מצווה, הוא פטור מן הסוכה.

יש בזה מחלוקת

ראשונים שמגיעה למחלוקת גם כן בפוסקים,

מתי הוא פטור?

האם הוא פטור דווקא בשעה שהוא הולך?

ממילא אם הוא התעכב לצורך מצוות סוכה

אז הוא התעכב במצווה, לכן הוא פטור בזמן הזה בלבד,

או שהוא בכלל פטור,

אפילו בזמן שהוא לא הולך,

כגון אחד הולך להגביל את רבו

או שהולך לפדיון שבויים, לא משנה, כל מצווה.

עכשיו למעשה הונח בלילה, השאלה אם הוא חיה בסוכה או לא חיה בסוכה.

אז לפי השיטה שהוא פטור לגמרי מהמצווה, לא רק בשעה שהוא עוסק בה,

אז כיוון שעל-ידי המנוחה בלילה,

באופן שהונח לא בסוכה, נאמר ששם מאוד קר בסוכה, במקומות האלו, או סיבות אחרות, יש לו רעש שמפחידים לו לישון,

אם על-ידי המנוחה בלילה הוא יוכל למחרת לעסוק יותר טוב במצווה,

הוא גם כן נחשב בכלל עוסק במצווה והוא פטור.

זו דוגמה שהוא פטור מהסוכה אפילו בשעה שהוא לא עוסק במצווה.

כמובן שבשעה שהוא טורח אחרי המצווה, הוא פטור מן המצווה.

זה הדין הראשון בחלק השני של המשנה,

שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה.

עכשיו ישנו דין נוסף,

חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה.

אדם חולה,

וגם המשמש שלו, שצריך לעזור לו, פטור מן הסוכה.

כל אחד יש לו סיבה אחרת,

החולה פטור מצד הדין תשו וכן תדורו,

והמשמש פטור, עוד פעם, מצד מה שהזכרנו עכשיו,

שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. כיוון שהוא עוסק במצווה של ביקור חולים, הוא מטפל פה בחולה, אולי זה אפילו יותר מאשר ביקור חולים.

על כל פנים, ביקור חולים בכללותו זה לא רק לבקר את החולה אלא לדאוג לכל הצרכים שלו.

אז חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה.

עד כאן

הדין הנוסף פה במשנה,

חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה.

עכשיו יש כאן חלק נוסף במשנה הזאת,

דין של אכילת ארעי.

אז כתוב כאן, אוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה.

אכילת ושתיית ארעי מותרת מחוץ לסוכה.

מה זה בדיוק אכילת ארעי?

זה עוד נידון, אנחנו נראה במשנה הבאה שזה שיעור קטן,

דהיינו לא איזושהי סעודה גדולה.

אוכלים ושותים ארעי, אז מותר לעשות את זה, מותר לרחוב ולשתות ארעי חוץ לסוכה.

כדאי להזכיר שלהלכה

מברכים את הילד דווקא,

שתבוא הברכה על מי שאפילו נזהר מלשתות מחוץ לסוכה, אפילו מים.

אבל למעיקר הדין כתוב כאן במשנה שאוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה.

הנידון הזה של אכילת ושתיית ארעי ממשיך גם במשנה הבאה.

אז אם נסכם את המשנה הזאת,

היה לנו פה כמה חלקים. החלק הראשון היה סוכה בין האילנות,

שאמרנו שהסוכה הזאת כשרה, רק צריך למלא את הענפים,

תבן או דבר אחר, על מנת שהענפים לא ינועו ברוח ולא תהיה מחיצה שנע ברוח מצויעה.

היה דין ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, כי הדין הוא שהעוסק במצווה

פטור מן המצווה.

על זה הבאנו שמחלוקת מתי הוא פטור,

האם רק בשעה שהוא עוסק במצווה או גם כן כל הזמן שהוא הולך.

לכן היה הדין דומה, חולים ומשמשיהן.

חולים ומשמשיהן אמרנו שלחולה יש פטור אחד,

המשמש יש פטור של עוסק במצווה,

ועכשיו יש הלכה אחרת,

אוכלים ושותים ארעי חוץ לסוכה, שגם כן הוזכרה במשנה הזאת.

בנושא הזה אנחנו ממשיכים למעשה הלאה במשנה החמישית.

אז אומרת המשנה,

מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי,

לטעום את התבשיל,

ולרבן גמליאל שתי כותבות,

שתי כותבות אלו שתי תמרים ודלי שמים ואמרו,

העלום לסוכה.

אנחנו רואים כאן שהם החמירו מאוד.

אפילו שזה היה רק לטעום תבשיל, כשכמובן אין בזה שיעור אכילה,

ושתי כותבות זה גם כן תמר

ודלי של מים, ובכל זאת הם החמירו על עצמם והם אמרו שיעלו את זה לסוכה. הסוכה היתה למעלה, אמרו שתעלו את זה לסוכה,

ואנחנו נבוא שם ונאכל.

כיוון שפה כבר מוזכר,

אומר הברטנורה,

שכל מי שמקפיא לו לאכול שום דבר מחוץ לסוכה, הרי זה משובח.

עוד מקרה מביאה המשנה,

וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה,

פחות מכביצה זה גם כן נחשב כאכילת ערעי,

נטלו במפה,

הוא לקח את האוכל הזה במפה.

הסיבה שהוא נטל במפה זה כדי שלא יתחייב בנטילת ידיים,

שבשעת התחרק אם הוא אוכל פחות מכביצה אז הוא יכול לכרוך את זה במפה.

ההלכה הזאת גם נוגעת

לפעמים לאדם שיש לו

גבס על היד

ויש לו כמה אצבעות שיוצאות מחוץ לגבס, השאלה אם הוא צריך ליטול אותן או לא ליטול אותן.

ישנה העצה הזאת לכסות את האצבעות במפה, נטלו במפה.

שם זה כבר הוא אנוס, בכל זאת ישנו איזשהו הידור שמא הוא ייגע,

ושם גם מדובר, בגבס כמובן מדובר שהוא אוכל סרודה שלמה, אבל אנחנו לא נכנסים לזה.

כל אחד ישאל את רבו בעניין הזה, ושלא יגיע חס ושלום לידי הצורך בזה,

ושכולם יהיו בריאים בכלל ישראל.

על כל פנים,

כתוב כאן שנתנו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה,

ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו.

אז כאן אנחנו רואים שהוא רצה להראות שגם תלמיד חכם, למעשה מעיקר הדין,

הוא רשאי לכל אכילת ארעי

מחוץ לסוכה.

למדנו מכאן שאם תלמיד חכם

רוצה שלא להחמיר על עצמו בכך, אז הוא רשאי.

הסיבה שהוא לא בירך אחריו,

זה הולך לפי שיטתו במסכת ברכות,

שאם זה פחות מכשיעור, לא ניכנס מזה.

על כל פנים, הוא לא בירך אחריו.

המשנה השישית עוסקת

כמה סעודות אדם חייב

לאכול בסוכה.

אומר הרב לזר.

הרב לזר אומר,

14 סעודות

חייב אדם לאכול בסוכה,

אחת ביום ואחת בלילה.

וחכמים אומרים,

אין הדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד.

עד כאן החלק הראשון

של המשנה.

אז אנחנו רואים כאן שישנה מחלוקת

בין רב לזר לבין חכמים.

רב לזר אומר שאדם צריך לאכול שתי סעודות

בכל יום.

ממילא יוצא שבסוכות בשבעה ימים הוא אוכל 14 סעודות,

כיוון שגם הרגילות בבית,

סובר רב לזר, שאדם אוכל שתי סעודות.

וכיוון שכן,

הוא צריך לאכול 14 סעודות אחת ביום ואחת בלילה.

כך שיטת רב לזר.

חכמים אומרים שהוא חייב רק לאכול סעודה אחת, אין הדבר קצבה.

אם הוא אכל סעודה אחת, הוא יצא ידי חובתו.

כמובן שאם הוא רוצה לאכול יותר סעודות, אז הוא צריך לאכול אותן בסוכה.

אבל על כל פנים,

בשאר הימים אין קצבה. אם הוא אוכל, נאמר, דבר שלא מחייב סוכה, הוא אוכל כל פעם פחות מכשיעור.

לפי חכמים הוא לא חייב בסוכה,

כיוון שהוא חייב לאכול רק ביום הראשון. מדוע הוא חייב לאכול רק ביום הראשון?

אז ישנה גזרה שווה ידועה בין חג המצות

לבין חג הסוכות.

כמו שבחג המצות

חייבים לאכול את הכזית הראשון של המצה,

זו חובה מן התורה,

מברכים על זה גם כן, בנפרד,

לאכול מצה,

אז גם כן לומדים גזרה שווה שחייבים לאכול לפחות סעודה אחת.

לפחות צוברים חכמים סעודה אחת

ביום טוב הראשון של חג בסוף.

לפחות כזה התפת.

מילא זו המחלוקת. כשרב ליעזר אומר שחייב 14 סעודות, תשבו כן, תדורו. חכמים אומרים שהחיוב הוא רק על הסעודה הראשונה,

ושאר הסעודות אין לדבר קצבה.

עוד חלק יש כאן במשנה הזאת,

ועוד אמר רב ליעזר,

מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון

היה אנוס או סיבה אחרת, והוא לא אכל ביום טוב הראשון בסוכה.

אז הדין הוא, לפי שיטתו, ישלים בלילי יום טוב האחרון.

הוא צריך להשלים את זה בלילי יום טוב האחרון,

את מה שהוא לא אכל ביום הראשון.

החכמים אומרים שאין לדבר תשלומים.

אין לזה תשלומים. הוא לא אכל ביום הראשון,

אז אין לזה תשלומים. אי-אפשר להשלים את זה. על זה נאמר

מעוות לא יוכל לתקון וחיסרון לא יוכל להימנות. על זה נאמר הפסוק בקהלת, שמעוות, דהיינו,

מה שהוא לא עשה בזמן הוא לא יכול לתקן,

וחיסרון שהוא לא עשה לא יוכל להימנות, לא יוכל להחזיר.

הגמרא גם לומדת מזה נושא נוסף,

זה שנמנו חבריו לדבר מצווה והוא לא הלך אתם,

אז זה גם כן, מעוות לא יוכל לתקון,

וחסרון לא יוכל להימנות.

אז אם כן, נסכם את המשנה.

יש כאן

שני נושאים במשנה הזאת.

שני נושאים. נושא אחד זה כמה סודות הוא חייב לאכול בסוכה,

שזה אמרנו, מחלוקת רב לעזר וחכמים, לפי רב לעזר 14, לפי חכמים אין הדבר קצבה.

בנושא השני,

מי שלא אכל

ביום הראשון, אם יש לזה תשלומים,

שלפי רב לעזר יש לזה תשלומים,

בליל שמיני עצרת, ובלי חכמים אין לזה תשלומים.

על זה נאמר,

מעוות לא יוכל לתקון,

וחסרון לא יוכל להימנות.

נראה משנה נוספת, משנה ז',

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית.

ישנן סוכות, וצריך באמת להיזהר בזה שהסוכות הן קטנות יחסית,

אבל יש להן המשך בתוך החדר,

והוא שם את השולחן בתוך הסוכה,

והשולחן ממשיך

לתוך הבית.

אז מי שהיה ראשו ורובו בסוכה

בשולחנו בתוך הבית,

בית שמאי פוסלים ובית הילל מכשירים.

בית שמאי פוסלים,

ישנה גזירה שמא הוא יימשך

אחר השולחן שלו,

וכיוון שישנה גזירה כזאת, שאנחנו חוששים לזה,

ומילא יימצא שהוא אוכל מחוץ לסוכה,

אז מי שהיה ראשו ורובו בסוכה והשולחן שלו בתוך הבית,

אנחנו חוששים שמא הוא יתכופף

כלפי השולחן

והוא יימצא מחוץ לבית, אז אם

זה האופן שיש לו בסוכה, הוא לא יצא ידי חובתו.

על בית שמאי פוסלים.

ובית הילל מכשירים.

בית הילל מכשירים את הסוכה הזאת.

אמרו להם בית הילל לבית שמאי.

לא כך היה המעשה שהלכו זקני בית שמאי

וזקני בית הילל לבקר את יוחנן בן החורני,

ומצאו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה, בדיוק כמו האופן שדיברנו עכשיו במשנה,

והשולחן שלו היה בתוך הבית,

ולא אמרו לו דבר.

אז אם לא אמרו לו דבר, משמע שהסוכה הזאת היא סוכה כשרה.

אמרו להם בית שמאי, משם ראייה?

אף הם אמרו לו,

אם כן היית נוהג,

לא קיימת מצוות סוכה מימיך. אדרבה,

יש משם ראייה,

שאם כך היית נוהג,

לא קיימת מצוות סוכה מימיך.

כך הם אמרו לו.

אז הם הביאו מאותו מעשה ראייה לשיטתם שלא קיימת מצוות סוכה מימיך.

נראה עוד משנה.

משנה ח',

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.

זה חלק אחד במשנה.

נשים ועבדים וקטנים פטורים מהסוכה אפילו בלילה הראשון של החג שהסתרנו כבר קודם,

שישנה גזירה שווה מחג המצות, כמו ששם צריך לאכול כזית מצה בלילה הראשון,

אותו דבר צריך לאכול בסוכה גם כן, כזית.

אז נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.

בנשים היינו אומרים שבכלל הן פטורות מצעד

מצוות עשה שהזמן גרמה,

אבל בכל זאת

היה צריך להשמיע את זה כאן במשנה במפורש,

מכיוון שהזכרנו כבר שישנה גזירה שווה בין מצות לבין חג הסוכות, בין חג הפסח לחג הסוכות,

בנושא הזה של אכילת כזית.

אז מילא היינו אומרים שנשים יהיו חייבות,

אז הגמרא לומדת מתוך פסוק האזרח,

המשנה לומדת שנשים פטורות. אותו דבר גם כן, עבדים.

עבד ואשה,

יש להם בהרבה מקרים דינים שווים,

וקטנים גם כן פטורים מן הסוכה.

קטן

שאינו צריך לאמו חיה בסוכה.

קטן שלא צריך לאמו חיה בסוכה. מה זה נקרא קטן שלא צריך לאמו?

קטן שאם הוא מתעורר בלילה הוא קורא אמא אמא פעם אחת והוא שותק,

אז הוא נחשב לקטן שלא צריך לאמו וחייב בסוכה מדין חינוך.

אבל אם הוא קטן כזה שכאשר הוא מתעורר הוא מתחיל לקרוא אמא אמא והוא לא מפסיק עד שאמו מגיעה,

אז הוא קטן עדיין שפטור מן הסוכה גם מדין חינוך.

בכל זאת אנחנו נראה מייד במשנה שאפילו קטן כזה פטור מן הסוכה.

היה מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן,

וכמובן שהיא ילדה תינוק, אז התינוק הזה היה תינוק שצריך לאמו.

בכל זאת שמאי פיחת את המעזיבה, עדיין הוריד שם את הגג,

וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן.

השמאי בכל זאת החמיר

אפילו בקטן שהוא צריך לאמו,

והוא סיכך מעל המקום שהקטן היה נמצא שם כדי שהוא יימצא בסוכה.

על כל פנים אנחנו רואים כאן שבחלק הראשון כתוב

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.

קטן שלא צריך לאמו חייב בסוכה.

קטן שלא צריך לאמו, אמרנו שהוא מסתדר גם אם הוא קורא אמא אמא והיא לא באה, הוא מסתדר לבד גם כן.

נסיים את הפרק בעוד משנה אחת.

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי.

ישנה הלכה שהסוכה צריכה להיות קבע,

הוא צריך להכניס לשם את כל הכלים הנעים והמצעות הנעות,

כל הדברים החשובים והיפים, הוא מכניס לתוך הסוכה

והוא עושה את כל האוכל,

הוא שותה ומטייל בסוכה. כל שבעת הימים עושה סוכתו קבע וביתו ארעי.

זהו חלק אחד במשנה.

החלק השני,

מתי מותר על-פי ההלכה לצאת מן הסוכה, אם ירדו גשמים?

ירדו גשמים, ממתי מותר לפנות?

ממתי מותר לפנות את הסוכה?

אז הדין הוא שתשרח המקפא.

מקפא זה סוג כזה של מאכל.

יש היום דבר כזה, מה שנקרא רגל כושה, אני חושב שיש כאלה שקוראים לזה גלה,

שזה עשוי ממרק קרוש.

ישנם תפשבים דומים שמוזכרים כאן. על כל פנים,

לסבר את האוזן אנחנו אומרים שזה סוג מאכל כזה,

שברגע שיורדים עליו הרבה גשמים,

ממילא זה נקרא תשרח, זה כבר נקרא שזה מאבד את הצורה שלו ואת הטעם שלו.

אם מגיע מצב כזה,

מותר לפנות את הסוכה,

ולא לאכול בה ולא לישון בה.

בכל זאת, אבל אם קרה כזה דבר,

משלו משל לזה, זה לא כל כך טוב שקורה כזה דבר.

למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו?

אנחנו, העבדים של הקדוש-ברוך-הוא,

באנו למזוג כוס לרבו.

דהיינו רצינו לכבד את הרב, כביכול.

כאן הכוונה לקדוש-ברוך-הוא, אבל במשל זה עבד שבא למזוג כוס לרבו

כדי לענות אותו,

ורבו שפך לו קיטון על פניו,

וזרק לו חזרה את הכוס בפנים.

אותו דבר אנחנו,

כשאנחנו יושבים בסוכה ונוצר כזה מצב

שאנחנו נאלצים חלילה לפנות את הסוכה,

אנחנו צריכים לדעת

שזה מבחינה כזאת שעבד שבא למזוג כוס לרבו,

ושפך לו קיטון על פניו.

בזה סיימנו את הפרק השני של מסכת סוכה, וסיימנו את השיעור להיום.

תודה רבה.

תודה רבה.