משניות שביעית - פרק א' | הרב יהודה דוד שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

שביעית בן דוד בא.

מרן הגאון רב חיים קניאסקי מעורר בתקופה האחרונה, בשנה וחצי האחרונים,

הוא מעורר ללמוד משניות שביעית.

הוא אומר שזו סגולה גדולה,

וכבר אפשר להוסיף שזה בדוק ומנוסה,

להמון המון בעיות שיש לאנשים.

יש לי איזה שכן בבניין שלפני שנה וחצי הוא קיבל דלקת רעות חריפה.

וזה הגיע, פגע לו גם בלב,

בשסתום שסותם את הדם שיוצא מהלב, כשהוא יוצא הוא נפתח,

כשהוא, שנייה אחרי זה הוא נסגר, נפתח, נסגר.

והדלקת רעות החריפה פגעה לו גם בשסתום הזה.

היה בידו שני אפשרויות,

או לעבור ניתוח בארץ או בחו״ל.

בארץ הם לא מומחים גדולים,

אבל בחוץ לארץ

יש שם הצלחות יותר גדולות.

מה האפשרויות שיש לרופאים?

או לתקן את הקיים,

את השסתום הטבעי של האדם,

שזה הכי טוב,

או שני אפשרויות אחרות.

אם לא מצליחים לתקן את זה,

אז או ששמים שסתום מברזל,

וזה, למשך כל החיים צריך לשתות איזה כדור כל יום,

בשביל שלא יהיו חיידקים, כל מיני, שלא יזדהם אדם בגוף.

אפשרות ב', אם בן אדם לא רוצה את זה,

אז נותנים לו,

שמים לו שסתום של סוס,

שיש לו גם את ה... זה מאוד דומה לבן אדם,

אבל הבעיה בזה שזה לא מחזיק מעמד הרבה שנים.

כל איזה 15 או 20 שנה צריך להחליף את זה.

אז לעבור עוד פעם את הניתוח לב,

ועוד פעם להחליף את זה.

וכמו שאמרנו, שהאפשרות הכי טובה זה לשים את השסתום,

לתקן את הטבעי של הבן אדם.

הוא ניגש לרב חיים קניאסקי ואמר לו,

לחוץ לארץ, יש שם יותר מצליחים או בארץ.

הוא אמר לו, תישאר בארץ,

תלמד משניות שביעית,

והשם יהיה בעזריך.

וגם בחוץ לארץ לא מצליחים לקיים את ה... לא מצליחים תמיד לתקן את הקיים.

יש פרופסור גדול שהגיע לערב אל-ישיב פה, כשהאוהד-ישיב היה יכול להגיע לארץ פה ושתסתדר לו,

הפרופסור הגדול בעולם, גם הוא לא תמיד מצליח לתקן את הקיים.

שכן שלי בבניין.

הוא עושה את הניתוח,

פה בארץ.

הפרופסור לא היה המומחה הגדול בעולם,

וברוך השם, הוא אמר, למדתי בעמל משניות שביעית, כמו שהרב חיים קייניסקי אמר לי,

והצלחתי לתקן את הקיים.

זה סיפור אחד.

יש סיפורים רבים על משניות שביעית.

וסיפור שני,

שהייתה איזה אשת אברך, שהתמחתה,

היה לה עבודה מאוד מסוימת. זאת אומרת, היא לא יכלה לעבוד בכל דבר.

הייתה לה התמחות במשהו מאוד מסוים.

ושנתיים-שלוש היא חיפשה עבודה ולא מצאה.

לפני כמה חודשים נכנסו לרב חיים קייניסקי,

הוא אמר לבעלה, תלמד משניות שביעית,

ותוך שלוש שבועות ברוך השם הוא מצא את העבודה המדויקת שאשתו הייתה צריכה, וברוך השם מתפרנסים בכבוד.

ויש עוד איזה ראש שבעה אחד שהיה טס לחוץ לארץ והיה מנסה לגייס כספים אליו,

והוא לא הצליח.

אמר לרב חיים קייניסקי,

את הזמן הזה שאתה משקיע בטיסות לחוץ לארץ,

תוציא ספר על משניות שביעית,

וזה מה שהוא עושה, הוא עובד על זה, עדיין הספר לא יצא.

וברוך השם, הוא אומר שנסתחררו לו כמה, וברוך השם הוא מצליח.

אז אני רוצה גם, כמבינת השם, בימים האלו שיש לנו פה בין הזמן,

בממצעי שביעית,

לנסות לסיים את מסכת שביעית.

טוב, אז נתחיל פרק א',

משנה א'.

לפני שנתחיל, אז נקדים את דברי הרמב״ם.

הרמב״ם מביא בעצם את דברי המשניות בהמשך.

אחת המשניות בהמשך מביאה את ההקדמה הזו.

מה ההקדמה?

אני קורא להם בתוכו.

זו המשנה, היא המשנה הראשונה, והוא שהם אמרו,

הם, כוונה חזל, אמרו,

שאסור לחרוש בשנה השישית.

מה שיהיה נשאר לשנה השביעית. זאת אומרת,

יש לנו איסור לחרוש גם בשנה השישית.

לא רק שנת השמיטה נאסר החרישה והקצירה, אלא גם כן בשנה השישית נאסר חרישה.

ואסור גם כן לקצור בשנה השביעית,

מה שיהיה נאה בשנה השמינית.

זאת אומרת שאדם שרוצה עכשיו לקצור בשביל לאכול בשנה השמינית, שנה הבאה, גם כן אסור.

ושמחו זה העניין על מה שאמרו הכתוב,

ששת ימים תעשה מעשיך,

וביום השביעי תשבות,

בחריש ובקציר תשבות.

הרמב״ם פה מביא את הפסוק,

אבל אנחנו לא נראה את זה בתוכו, כי כבר נראה את זה בעוד כמה משניות.

בכל אופן,

ההקדמה למשנה הראשונה זה שאסור גם כן בשנה השישית,

שזו שנה הקודמת, גם כן אסור לחרוש את האדמה מזמן מסוים.

מהו הזמן?

אז נתחיל את המשנה.

עד מתי חורשים בשדה האילן? ערב שביעית.

ערב שביעית זה השנה השישית.

עד מתי מותר לחרוש בשדה האילן?

כבר נראה מה זה שדה האילן.

ערב שביעית זה בשנה השישית.

נחלקו בזה בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי.

זאת אומרת,

כל זמן שבשנה, אם אני חורש בשנה השישית והפירות יפים, החרישה יפה לפרי,

מותר עדיין לחרוש.

ואם כבר הפרי יפה, עומד, מוגמר, מסודר,

אז אם אני חורש בשנה השישית זה כבר לא בשביל הפירות של השנה השישית.

אלא בשביל להשביח את האדמה לשנה השביעית,

אז אסור לנו לחרוש.

אז בית שמאי אומרים שמותר לחרוש עד מתי?

עד הזמן שהוא יפה לפרי של השנה השישית.

ובתילא אומרים עד העצרת.

זאת אומרת שעד חג השבועות של שנה שעברה של השנה השישית,

עד אז מותר לחרוש

את הפירות, את האדמה בשביל הפירות.

וקרובים,

אומרת המשנה,

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.

ההבדל בין בית שמאי לבית הלל זה כמה ימים.

בית שמאי אמרו עד העצרת,

בית הלל הוסיף עוד כמה ימים,

שעוד כמה ימים מותר לחרוש.

בואו נגיד שלושה או ארבעה ימים אחרי העצרת עדיין מותר לחרוש בשנה השישית,

וזה נקרא עדיין שהוא יפה לפרי.

לאחר מכן, עד העצרת זה בית שמאי,

ובית הלל מוסיפים עוד כמה ימים שמותר עדיין לחרוש את האדמה בשנה השישית.

כי החרישה שחורשים בשנה השישית קמה ימים אחרי העצרת,

זה עדיין לצורך הפירות של השנה השישית, ומותר.

עצרת זה חג השבועות.

עצרת זה חג השבועות.

אז עד היום חג השבועות של השנה השישית, לפי בית שמאי מותר לחרוש,

ולפי בית הילל, עוד כמה ימים.

זה משנה א'.

אומרת המשנה, משנה ב',

איזה הוא שדה האילן?

אנחנו הרי למדנו במשנה שעד מתי חורשים בשדה האילן.

מה זה נקרא שדה האילן?

האם כשיש אילן אחד זה כבר גם כן נקרא שדה אילן? שתי אילנות?

אם יש לבן אדם קרקע כמה דונמים, יש שם 40 אילנות,

זה גם כן נקרא?

מה הסדר גודל של שדה שההגדרה שלו נקראת שדה האילן?

אומרת המשנה, איזה הוא שדה האילן? משנה ב',

איזה הוא שדה האילן?

כל שלושה אילנות לבית סאה.

אם ראויים לעשות כיכר דבלה של שישים מנה באיטלקי,

חורשים כל בית סאה בשבילם.

בית סאה זה 25 שמה בערך 50 מטר.

50 מטר על 50 מטר, בית סאה זה 25 מטר על 25 מטר, זה נקרא בית סאה.

אז אם יש לנו בית סאה באורך ובית סאה ברוחב, זאת אומרת בית סאה זה 25 שמה אורך ו-25 שמה רוחב,

ויש שם שלושה אילנות,

והאילנות האלה ראויים לעשות כיכר דבילה.

דבילה זה תאנים מיובשות.

הם היו בזמנם עושים את זה כמו כיכר,

וככה היו חותכים את זה פרוסות.

אז אם האילנות,

שלושת האילנות שנמצאים בבית הסאה,

הם ראויים להוציא כיכר טבילה של 60 מנה באיטלקי, זה בערך יוצא 23 קילו,

בפשטות הכוונה כל אילן ואילן מוציא 23 קילו,

אז הדין הוא שמותר לחרוש את כל הבית הסאה בשבילם.

מותר לחרוש את כל הבית הסאה בשביל השלושה האילנות האלו.

ואנחנו לא אומרים שזה סתם מיותר לחרוש כל כך הרבה, מספיק רק לחרוש סביב העצים.

למה?

כי כל הבצע החרישה של כל הבית הסאה משביחה

את שלושת האילנות האלו. אבל 23 קילו זה שלושתם ביחד, לא כל אחד.

יש בזה מחלוקת ראשונים.

יש דעה כזאת נכון, ששלושתם ביחד.

יש דעה בראשונים שאומרת באמת שלוש.

נראה את זה בהמשך, יש את המחלוקת יותר מפורשת.

כן.

טוב.

אפשר, כן, נכון.

איפה ראית את זה? באברטנורית, מה שאתה אומר?

אני? לא, לא כתוב את זה באברטנוריה.

לא, אני שאלתי.

אה, שאלת.

טוב, אם ראוי לעשות כיכר דבלה שישי מנה באיטלקי,

בפשטות הכוונה שכל אילן ואילן מוציא כיכר דבלה.

עכשיו פחות מכאן,

אם זה מוציא פחות מכאן, זה לא מצליח להוציא כמו כיכר דבלה של שישי מנה,

אז מה הדין?

אין חורשים לעין, אלא מלוא ההורה וסלו חוצה לו.

מלוא ההורה, זה אומר, ההורה פירושו, זה כמו שאברטנור מסביר,

שאחד שקוטף ענבים זה נקרא בוצר ענבים.

בתמרים זה נקרא גודר,

ובתאנים זה נקרא אורה.

ההורה זה זה שקוצר את התאנים.

אז בואו נגיד שהאילן, הקוטר שלו זה איקס מטר.

אז ההורה לוקח לו עוד חצי מטר.

הוא צריך להסתובב ולחתוך את התאנים ולגדור את התאנים.

לוקח לו מקום.

מסוים. אז את המקום הזה שההורה עומד סביב העץ,

מותר לו לחרוש.

וסלו, חוצה לו. הוא גם מחזיק סל.

ואיפה הסל נמצא?

יש לו שני אפשרויות.

או לשים את הסל מתחת לעץ, או לשים מאחוריו.

אז זה כתוב פה במשנה שבסלו, חוצה לו.

הסל שבו הוא שם את התאנים אחרי שהוא הורה אותם, אחרי שהוא קוטף אותם,

זה נמצא מחוץ לו, מחוץ למעגל שהוא הורה את התאנים.

אז אם, אומרת המשנה, אם האילנות האלו לא מוציאים

כיכר דבילה,

אז הדין הוא שאסור לחרוש את כל הבצע בשבילם,

אלא מותר לחרוש מתחת לעץ

וגם במקום ההורה, וגם אוצה לו, חוצה לו. זה מה שמותר.

זה הצורך של העץ. יותר מזה לא צריך.

עד כאן משנה ב'.

משנה ג',

אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל,

רואים אותן כאילו הם תאנים.

זאת אומרת, יש פירות,

כל אילן מוציא פירות בכמות אחרת.

אנחנו לוקחים את הגודל של האילן הזה,

ואנחנו אומרים, אילו הוא היה תאנה,

כמה קילו הוא היה מוציא,

לפי זה אנחנו מודדים את האילן.

זאת אומרת, כי יש אילנות גדולים שמוציאים קצת פירות,

ויש אילנות קטנים שמוציאים הרבה פירות. אז איך אנחנו מודדים את זה?

אז חז״ל לקחו תאנה ואמרו שזה יהיה המדד.

תאנים,

זה יהיה המדד לכל הפירות.

ולא רק זה, גם אילן סרק שלא מוציא פירות,

אם בגודל הזה היה אילן תאנה והוא היה מוציא כיכר דבלה של 60 מנה באיטלקי,

אז הדין הוא שחורשים כל בית סיעה בשבילם.

בואו נקרא שוב את המשנה. משנה ג' מתחילה. אחד אילן סרק

ואחד אילן מאכל.

רואים אותם כאילו הם תאנים.

אם ראויים לעשות כיכר דבלה של 60 מנה באיטלקי,

חורשים כל בית סיעה בשבילם.

אחות מכאן אין חורשים להם, אלא לצורכן.

לא הבנתי, הרי זה בשביעית, נכון?

מדובר כעת בערב שביעית.

אז אם זה לא נקרא סבב,

אם הם פחות, מציעים פחות, מה נקרא סבב, מה הבעיה לחורש?

כי כל חרישה, עוד מעט נראה שזה כבר פער.

זאת אומרת, כל חרישה שחורשים ערב שביעית,

וזה נראה כאילו לשביעית, אסור גם כן.

אז אתה שואל, מה הבעיה לחרוש? החרישה הזו בעצם מועילה, למה אתה חורש? בשביל להשביח את האדמה.

ואסור, צריך לתת לאדמה לנוח גם כן ערב שביעית.

כבר נראה את הפסוקים של זה.

אלא אם כן להיות בשביל האילן. אלא אם כן זה בשביל האילן לצורך הפירות של השישית.

משנה ד',

היה אחד עושה כיכר דבלה ושניים אין עושים,

או שניים עושים ואחד אינו עושה,

אין חורשים להם אלא לצרכן עד שיהיו משלושה ועד תשעה.

פה כתוב במשנה, אם היה אחד עושה כיכר דבלה ושניים לא עושים,

מפה ממש מה שצריך ששלושתם יעשו.

אם היה רק אחד עושה ושניים הם עושים,

או שניים עושים והשלישי הם עושים,

אין חורשים להם אלא לצורכן.

חורשים רק לצורך, כמו שאמרנו,

שקמלו ההורה וסלו חוצה לו. זה מה שמותר לחרוש סביב העצים, סביב העידנות.

עד שיהיו משלושה ועד תשעה.

אז זה המחלוקת הראשונים בעיקר נאמרה על פה,

מה הפירוש במילים האלו,

עד שיהיו משלושה ועד תשעה.

הרמב״ם, חלק מהראשונים לומדים,

שכשיש חמישה אילנות,

אז לא מספיק שמתוך שלושתם יהיה שלושה כיכרות דבלה,

אלא צריך שכל אילן ואילן יוציא פירות.

כמה הוא יוציא?

אז יש ראשונים שאומרים שצריך...

בואו נגיד אם יש חמישה אילנות,

שמחמשתם יצאו שלושה כיכרות,

אבל שכולם יביאו פירות.

יש כאלה שאומרים שצריך שכל אחד ואחד יוציא

כיכר דבילה שלהם.

ואם ארבע מוציאים ואחד לא מוציאים?

וזה נחלקו הראשונים. אם ארבע מוציאים שלושה כיכרות דבילה?

אני, אני, בואו נקרא שנייה, אני אקרא את זה לעשות יום, טוב? ונראה את זה. אפשר, אפשר. כתב הרב,

כלומר, דין זה שאמרנו... כל אחד מוציא משהו. כן, אם אחד לא מוציא כלום.

בואו נראה.

זה המחורף.

כתב הרב, כלומר, דין זה שאמרנו היינו מג' ועד תשע, וכולו.

דאי כתשע ולא יותר,

ויש בהן אחד שאינו עושה כיכר,

אין חורשים לכל אחד אלא צורכו.

וכן כתב הרשב בהדיא.

אם יש אחד

שלא עושה כיכר, אין חורשים לכל אחד אלא צורכו.

יש לי פה שמונה אילנות, והתשיעי לא עושה,

אז לשמונה אילנות האלה מותר לחרוש

רק צורכו.

ואסור לחרוש את כל השדה.

וטימה,

שואלת עושות יום טוב, אם נשארו שמונה,

והנה משלושה שכל אחד עושה כיכר.

למה לא יכול להיות כל הביצה בשבילם כמו אם אין בביצה אלא שלושה בלבד?

שאלות עושות יום טוב,

דלמיה לך את האילנות שלא עושים פירות.

הרי יש לנו שלושה או ארבעה שכל אחד עושה כיכר,

וזה מספיק.

זה הרי בעצם הצריך הראשונה של כל השדה.

והרמב״ם מפרש,

אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן כיכר ששימנה.

כך הרמב״ם כותב גם בהלכה, כך גם הוא כותב פה.

בואו נראה, אני אקרא מבתוכו.

רצונו לומר,

כשיהיה כשיעור בית סאה משלושה אילנות ועד תשעה, אסור לחרוש כל בית סאה בשבילם.

אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן כיכר ששימנה וכולו.

אז הוא אומר שצריך

שכל אחד יעשה פרי, לא משנה לי כמה,

אבל ויתקבץ מכולם השיעור שצריך.

אז זו המחלוקת שראינו בראשונים. אני חוזר למשנה.

היו עשרה,

או מעשרה ולמעלה,

בין עושים,

בין שאינם עושים, חורשים כל בית סאה בשבילם.

ברגע שכבר יש עשר אילנות בבית סאה,

בין אם הם עושים פירות,

בין אם הם לא עושים פירות,

מותר לחרוש את כל בית סאה בשבילם.

אנחנו עושים במשנה ד'.

עכשיו, אמצע משנה ד'

ממשיכה המשנה שנאמר בחריש ובקציר תשבות.

מסבירים פה, מפרשים שזה לא הולך על תחילת המשנה,

אלא זה הולך על שלושת המשניות הקודמות.

שלמדנו שאסור בשישית לחרוש.

מה המקור שאסור לחרוש?

מביאה המשנה שנאמר בחריש ובקציר תשבות.

כתוב בתורה בחריש ובקציר תשבות.

אז יש לי פה העתק של הפסוקים.

אנחנו נראה.

אה, לא, אין לי.

הפסוק הזה בחריש ובקציר תשבות

נאמר בשמות ל״ד, וזה מדובר על שבת.

כתוב שם, הששת הימים תעבוד,

הוא אשווי תנוח בכל מלאכתך, בחריש ובקציר תשבות.

בפשטות, כשאנחנו לומדים את הפסוק,

אנחנו מבינים שהפסוק הזה נאמר על שבת.

אומרים לנו חז״ל, לא.

זה מיותר.

אם כתוב לא תעשה כל מלאכה,

אז אנחנו מבינים שבחריש ובקציר תשבות.

כל מלאכה.

מה זה המלאכות?

יש חורש ויש קוצר.

אלא במה מדובר?

על אף שלכאורה הפסוק מדבר על ששת הימים תעשה מלאכה, וביום השביעי תשבות,

בחריש ובקציר תשבות.

לכאורה זה מדובר על שבת? לא, זה לא מדובר על שבת.

אלא על מה זה מדובר?

זה הולך על ימי חול של השישית.

שזה ערב שביעית שאסור לחרוש בו לצורך השביעית.

וזה מדבר על קצירה של שמינית שיוצא מהשביעית.

בואו נראה את זה בתוכו.

זה דעה אחת במשנה פה,

שנאמר,

בחריש ובקציר תשבות.

אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית.

אי אפשר גם להגיד, אומרת המשנה,

שבחריש ובקציר תשבות מדובר על שביעית.

מדוע?

כי כבר כתוב על שביעית שאסור לחרוש ולקצור. יש לנו פסוקים אחרים בתורה שאוסרת לנו לחרוש ולקצור בשביעית.

אז על שבת רגילה זה לא יכול להיות.

כי כבר כתוב לא תעשה כל מלאכה ביום השבת.

על השביעית זה גם לא יכול להיות.

כי כבר שומעים פסוקים שאסור לחרוש ולקצור.

אלא, אומרת המשנה,

אומרת המשנה, חריש של ערב שביעית,

שהוא נכנס בשביעית.

כשהתורה אמרה בחריש ובקציר תשבות, מדובר על חריש של יום ראשון,

של יום שני, שלישי ורביעי וחמישי ושישי,

של שנת השישית,

שצמוד לשנה השביעית.

שפה אסור גם ביום חול לחרוש.

זה על החריש. ועל איזה קציר מדובר?

וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית,

שזו השנה השמינית.

אם היו ספיחים, ספיחים פירושות, כשזה גדל לבד,

לפעמים גם כן גודל באדמה לבד,

אז גם כן אסור לנו לקצור בשנה השמינית

את הפירות שגדלו בשנה השישית. גם כן זה,

יש עליו קדושת שביעית ואסור לנו לקצור אותו.

זוהי דעתו של תנא קמא.

רבי ישמעאל אומר שהפסוק הזה הולך בכלל על משהו אחר.

מה החריש רשות,

אף קציר רשות, יצא קציר העומר.

בחריש ובקציר תשבות,

מה החריש רשות?

איזה חריש?

מדובר בחריש רשות, שזה באמת אסור לנו לעשות.

כך גם קציר רשות אסור לעשות בשבת.

הוא אומר שהוא הולך על שבת.

הרי אין חריש של מצווה, אין מצווה לחרוש את האדמה בשבת.

אין שום מצווה שהמצווה בו זה חרישה. קצירה יש כן. איזה קצירה? קצירה אתה אומר.

אז הוא אומר ככה,

שהתורה דמתה ואמרה,

אמנם אמרנו לא תעשו כל מלאכה ואסרו לחרוש ואסרו לקצור ביום השבת,

אבל על איזה חרישה ועל איזה קצירה מדובר? רשות.

כי בחרישה אין חרישה של מצווה.

כך גם קצירה מדובר על קצירה של רשות.

מפה לומד רבי ישמעאל,

שאם חל מוצאי יום טוב ראשון של פסח,

במוצאי שבת, סליחה, בליל שבת.

הרי מתי קוצרים קציר העומר?

במוצאי יום טוב ראשון. אז מתחילים לצבור ספירת העומר, אז קוצרים את העומר.

ואם זה חל בליל שבת,

יש מצווה לקצור את העומר בליל שבת.

מגיעים,

מגיעים,

בליל שבת.

בשבת מצויים. ליל הסדר היה ביום חמישי בלילה, בליל שישי.

עכשיו, מתי נגמר ליל הסדר?

מתי נגמר יום טוב ראשון של פסח? בליל שבת.

אז המצווה, מגיעים הדיינים וקוצרים ועושים את כל זה שצריך לעשות בליל שבת.

וזה בא, עושים את זה

בתרס גדול.

זה מה שהתורה אומרת. אותה תורה שאמרה שאסור לחלל שבת, אומרת שמצווה לקצור בשבת קצירת העומר.

והספרדים אומרים את זה,

הספרדים אומרים את זה בלשם איחוד,

של לילה הראשונה של ספירת העומר,

ואומרים את זה גם בילדים בגן.

מגל זה, אומרים לו אין.

מגל זה, אומרים לו, אין, מגל זה, זאת אומרת, זה שהיה קוצר, היה עושה עסק גדול עם הקצירה. ואם זה יאכל בשבת,

הוא היה צועק, שבת היום!

כולם אומרים לו, אין, שבת היום, אין, שבת היום, אין. כל זה למה?

בשביל להוציא מהצידוקים שהם אומרים שאסור לקצור בשבת,

ומאחורת השבת הכוונה,

מאחורת השבת של שבת בראשית, שהכוונה שבת ממש.

מגיע, מגיעים חז'ל, ואמרו, לא, המצווה לקצור בליל השבת.

והיו קוצרים והיו עושים את כל המצווה באותו לילה.

מאיפה לומדים את זה?

מבחריש ובקציר תשבות,

שכמו שחריש, אין חריש שזה מצווה,

כך גם קציר, מדובר, מה שהתורה אסרה זה קציר של רכיננו את המקדש, זה קורבן, זה חלק מהקורבן, זה קורבן.

משנה A.

משנה זה היה לקורבן העומר.

כן, זה קורבן העומר.

היו רק מקריבים, היו בוררים, היו עושים את כל ה...

משנה A, שלושה אילנות,

של שלושה אנשים, הרי הם מצטרפים.

חזרנו עכשיו לדין הקודם שלמדנו,

שיש לנו בית סאה, שיש שם שלושה אילנות,

של שלושה אנשים, הרי הם מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילם.

לא צריך שזה יהיה דווקא בן אדם אחד בשביל שיהיה מותר לחרוש את כל הבית סאה,

מספיק שיהיה שלושה אילנות,

אחת ראובן,

אחד שמעון ואחת לוי,

זה גם כן מספיק.

וכמה יהיה ביניהם?

שואלת המשנה כעת,

עכשיו בואו ניכנס לה,

כמה יהיה בין אילן לאילן בשביל שיהיה מותר לחרוש.

אם זה צפוף מדי, אז זה לא טוב.

אם יש שלושה אילנות שאחד עשה אותן צפוף,

מטר ועוד מטר ועוד מטר ועוד מטר, שלושה אילנות,

אז זה לא טוב. אז מה כן השיעור?

רבן גמליאל אומר, כדי שיהיה הבקר עובר בכליו.

כדי שיהיה הבקר עובר בכליו,

זה ארבע אמות,

ובערך שתי מטר צריך שיהיה בין אילן לאילן. מדוע?

כי אם יש פחות משתי מטר בין אילן לאילן,

הסוף של העליונות האלה זה לעקר.

הם לא יגדלו טוב, לא יצמחו טוב, זה ייתקע בזה, זה יפריע להוא ובסוף יעקרו.

מה שיעקרו את האמצעי, שיעקרו את כולם, מה שיהיה, יהיה. בכל אופן,

זה נקרא אילן שעומד לעקר, ואין לזה שם של שדה האילן.

משנה ו',

עשר נטיות מפוזרות בתוך בית סאה.

עד כעת דיברנו על אילן.

אילן זה עץ גדול, נטייה.

זה בשנים הראשונות, כבר נראה עד כמה.

אז אומרת המשנה, עשר נטיות מפוזרות בתוך בית סאה,

חורשים כל בית סאה בשבילם.

אם יש עשר נטיות, בנטיות צריך שיהיה עשר מפוזר בכל הבית סאה,

חורשים כל בית סאה בשבילם עד ראש השנה.

מדוע?

כי זה בעצם לצורך...

כי בכל מקרה הוא מביא פירות.

אפילו אם הוא כן מביא פירות.

אבל, ואז מה? אם הוא לא מביא פירות, אז מה?

אז מה אתה רוצה להגיד? שמה?

אנחנו עכשיו דנים פה, דנים פה.

אז עד מתי זה נקרא נטייה? כבר נראה עד מתי. יש כאלה שאומרים שזה יותר משלוש שנים, עד שבע, כבר נראה כמה שנים.

זה לא קשור לפירות.

אנחנו דנים פה כעת בנושא של חרישה של בית סאה לצורך האילן.

אז כשזה נטייה,

אז עד ראש השנה, כל חרישה שחורשים,

כולם יודעים ורואים שזה בעצם לצורך הנטייה.

כי הנטייה היא חלשה, היא עדיין, והיא צריכה חרישה, היא צריכה שיבוח תמידי.

בשביל זה עד ראש השנה מותר לחרוש. כשיש עשר נטיות בתוך בית סאה,

מותר לחרוש את כל הבית סאה בשבילם.

היו עשויות שורה ומוקפות עטרה,

אין חורשים להן אלא לצורכן.

אם זה היה עשוי שורה,

זאת אומרת שהעשר נטיות עומדות בשורה בבית סאה,

או שזה היה מוקף עטרה, יש כאלה שאומרים שזה ו, או מוקף עטרה.

זאת אומרת, אם זה היה בית סאה והיה מוקף חומה,

עטרה זה חומה.

אז הדין הוא, אין חורשים להן אלא לצורכן.

אני לא יכול לחרוש את כל הבית סאה.

מדוע?

כי רואים שרק בתוך העטרה או השורה, זה מה שקשור לנטייה.

אבל מה שאני רוצה לחרוש יותר רחוק,

זה לא קשור לעטרה בכלל.

אז אי אפשר לחרוש את כל הבית סאה,

אלא רק בתוך החומה או צמוד לשורה.

צריך שיהיה מרווח. צריך שיהיה מרווח.

בין אילן לאילן, אבל חוץ מזה, אם יש פה שורה,

הבית סאה זה כל הבית מדרש, ויש פה שורה,

אני לא יכול לחרוש שמה, כי אנשים יודעים שמה שאני חורש שם,

זה לא קשור בכלל לאילן.

או אם זה היה מוקף עטרה,

אז מה שאני מחוץ לעטרה, זה לא קשור לאילן.

אנשים רואים, אז זה אסור לחרוש מחוץ לאתר.

משנה ז',

הנטיות והדילויים מצטרפים לתוך בית סיעה.

אם יש לבן אדם בית סיעה,

שיש שם חלק, חמש, שש נטיות וארבע דלויים,

גודל לו שם ארבע נטיות, ארבע דלת,

אז מה, הדין, מצטרפים לתוך בית סיעה. גם בכזה, יש מצב,

כתוב פה באותו נושא, דווקא אם יש רוב הן נטיות,

אז הדין הוא שמותר לחרוש את כל הבית סיעה,

כי גם במצב כזה זה לצורך הדלויים והנטיות בשנה השישית, בשביל השנה השישית.

רבן שמעון מגמליאל אומר,

כל עשרה דילויים לבית סיעה,

חורשים כל בית סיעה עד ראש השנה.

רבן שמעון מגמליאל חולק על הטענה הראשונה, הוא אומר שאפילו עשרה דילויים לא צריך שיהיה נטיות ולא צריך שיהיה רוב נטיות.

אם יש בבית סיעה עשרה דילויים,

אז דלת,

אז מותר דלת.

זה גיא, זה גודל גדול, זה צריך, זה תופס הרבה מקום.

זה גם, זה לא רק בו גדול, כל העץ,

הנטייה שלו, כל ה...

תופס שטח גדול.

אז כשחורשים זה בשביל לצורך האדמה,

זה לצורך הדלעת של השנה השישית.

אז מותר לחרוש עד ראש השנה.

משנה אחת,

עד מתי נקראו נטיות?

או, זו השאלה, עד מתי נקרא נטיות?

רבי אליעזר בן עזריה אומר, עד שיכול הוא.

מה זה עד שיכול הוא?

עד שזה יהיה חולין.

עד שזה יהיה חולין.

מה זה אומר?

יש לנו שני אפשרויות.

או שנה רביעית או שנה חמישית.

שנה רביעית, אם הוא פדה אותם,

הרי ההלכה היא ששנה רביעית זה קרן רווי.

מה עושים עם זה?

מעלים את זה לירושלים.

נטע רווי. שנה רביעית זה הולך...

ואוכלים...

או אוכלים או שאפשר לקבל. אוכלים את הפירות שם.

ואם אנחנו נמצאים בדרך רחוקה מירושלים,

אז מותר לבדות את זה,

ואז הפירות האלה נהיו חולים.

אז אם פדיתי,

אז כבר בשנה הרביעית זה כבר לא נקרא נטייה.

כי פדיתי זה נהיה חולין.

ואם לא פדיתי,

כמו היום שלא פודים,

אז עד השנה החמישית זה נקרא נטייה.

בשנה החמישית זה נקרא כבר חולין, ואז זה אסור.

בואו נקרא שוב, עד מתי...

כי צריך בקדושה, זה הלכות כל הרבעי.

מה מותר לעשות עם זה ואיך מותר להשתמש עם זה, אז אין מה לעשות עם זה. בשנה הרביעית השנה משאירים את זה ככה.

אין לנו את בית המקדש, ואין לנו את כל ההלכות האלה.

כן, אז...

בדיון הבן זה לא איסור הנאה, מותר להביא את זה לכהן, הכהן משתמש עם זה, אין בזה שום בעיה בדברים האלה. יש דברים גם, ראשית הגז, יש הרבה דברים שנותנים גם היום בזמננו.

אבל תרומות ומעשרות, כל הדברים שצריך בקדושה, ודברים שקשורים לקורבן וכל זה, אז אין...

היום לא עושים את זה.

אז בכל אופן,

עד ומתי נקראו נטיות, רבי אליעזר בנאזר אומר עד שיכול הוא,

רבי יהושע אומר, בת שבע שנים.

השבע שנים הראשונות זה נקרא עדיין נטייה.

לאחר מכן זה כבר לא נקרא נטייה.

אז זה כבר עובר למצב של שדה אילן, ואז צריך שלוש אילן עוד בצעה שמוציאים כיכר.

רבי עקיבא אומר, נטייה כשמה.

הווה אומר,

כל נטייה כשמה,

אומר רבי ארתנורה,

שני פירושים.

פירוש ראשון, בת שנתה קראי נטייה ותו לא.

זה רק השנה הראשונה נקרא נטייה.

פירוש שני, אומר רבי ארתנורה,

כל זמן שבני אדם קוראים לה נטייה

ואין קוראים לה אילן, תלך אחרי הבני אדם.

כל שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש,

אולי תלוי כל אילן לפי הגודל שלו.

האם זה נקרא עדיין נטייה? אז ההלכה שלי זה כמו הלכות נטייה.

ואם לא, זה נקרא אילן.

מסיימת המשנה, אילן שנגמם והוציא חליפין.

אילן שנחתך.

כל האילן עם הגזע.

מה הדין שלו?

מטפח, עכשיו הוא מתחיל להוציא,

והוציא חליפין.

הוא מתחיל להוציא גידולים חדשים.

מה הדין של הגידולים האלו?

מותר לחרוש את כל הביציה או אסור?

אז אומרת המשנה,

מטפח הוא למעלה כנטייה.

סליחה, מטפח הוא למטה כנטייה.

אם הוא גמום, הוא חתוך, פחות מטפח, וכל החליפין הוציא פחות מטפח,

יש לזה הלכה כנטייה,

שאם יש לו עשר נטיות,

אז מותר לחרוש את כל הביציה בשבילם.

מטפח הוא למעלה,

כי אילן דברי רבי שמעון.

מטפח הוא למעלה, יש לזה הלכה כמו אילן, דברי רבי שמעון.

ההלכה. ההלכה זה כבר...

ההלכה.

הנה, הוא כותב פה הלכת הגבירתא בסוף.

ורק תוך שנה ראשונה מי שנשרש נקרא נטייה.

אילנט, אני אומר את ההלכה, כן?

יש פה הלכת הגבירתא בסוף.

אילנט שנכרת גזעו והנשאר ממנו בקרקע הוציא ענף.

אם נשאר מהגז הממה לקרקע גובה תפח,

תינוק כאילן פרוחות מטפח, הרי דיני ענף כנטייה.

אז שנה ראשונה זה נקרא נטייה, ככה הוא כותב פה בהלכה.

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.