"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל. שנאמר "ארמי עובד אבי וירד מצרימה ויגור שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.

אתמול אמרנו את זה בקצרה, נגיד את זה היום במקור ונמשיך עם עוד פירושים בענין. יש האשמה של התבדלות מן הגויים, שישראל מתבדלים מן הגויים, הטענה הזו נסתרת מלבן ויעקב.

הגאון והדרשן הנודע, רבי גדליה סילברסטון, רבה של וושינגטון ביאר, "והיא שעמדה" בדרך השונה מן הפשט אך יש בה מוסר השכל. בטרם אומרים "והיא שעמדה" מגביהים את הכוס, ובאמירת "והיא שעמדה" אנו מתכוונים אכן לכוס שבידנו, והיא שעמדה, ואנו אומרים, הכוס הזו היא שהבדילה אותנומכל העמים, כי הקב"ה אסר עלינו את יין הגויים משום יין נסך, ואפילו אם הגוי רק יגע בו גם כן נאסר היין. יגע זה לאו דוקא זה מטלטל אותו. ועל כן איננו יכולים לאכול ולשתות עם הגוי במסיבה אחת, כי חכמים ז"ל הוסיפו ואסרו גם פת עכו"ם, עובד כוכבים ומזלות משום שמנם ויינם, ויינם משום חיתון, שאם יאכל וישתה עמו יחדיו יבוא להתחתן עם בנותיו. ואם כן, עלול היה אדם לחשוב שזו הסיבה לשנאת הגויים וישראל בכל הדורות, מפני שהיהודים נמנעים מלהתבולל ביניהם, ואילו רק הותר לנו לאכול ולשתות עמם ולהתחתן עם בנותיהם כי אז לא היתה שום קנאה ושנאה לעם ישראל, אלא היינו אחד עם הגויים שסביבנו.

טענה זו מתבטאת באמירת "והיא שעמדה" כלומר, הכוס הזו שהבדילה אותנו מכל העמים, היא שגרמה לכך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, זה הטענה שטוענים השטותניקים.

כלפי הטענה הזו אומר בעל ההגדה, צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, וכאן כתוב יש להניח את הכוס, כלומר טעות גדולה אתה טועה, כי לא הכוס המרחיקה אותנו מן העמים היא הגורמת לשנאתם, שאנחנו נבדלים מהם, אדרבא, ככל שנתרחק מן העמים עוד ייטב לנו, כי עם לבדד ישכון כשעם ישראל הוא עם לבדד ואינו מתערב בגויים, ישכון לבטח. אבל "ובגויים" - כאשר הם רוצים להתערב עם הגויים ולעשות כמעשיהם, ובגויים, אם אתה רוצה להיות בתוך גויים, לא יתחשב - לא יחשיבו אותך כלל, ירדפו אותך, אדרבא, התערובת גורמת לזה.

כדי שתווכח בכך מציע בעל ההגדה צא, צא ולמד, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, והלא יעקב אבינו אכל ושתה עמו, ואף נשא את שתי בנותיו, ובכל זאת ביקש לבן לעקור את הכל, מזה נלמד כי אין לנו דרך אחרת אלא רק להחזיק באמונת אבותינו ולא להתערב בגויים כלל. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". אז זה ביאור אחד.

לכאורה העיר הגאון רבי משה שדיל, בעל חלקת מחוקק, המאמר הזה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" זה נראה מיותר לגמרי, הרי ההגדה נתקנה לשם סיפור יציאת מצרים, אז מה הענין להגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו לכאן? אם הענין לספר על יציאת מצרים אז מה מכניסים עכשיו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו? ומה גם שבעל ההגדה טורח להביא ראיה לכלל הזה, ואומר צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, למה צריך את כל זה? ועוד קשה, מה זה צא ולמד? מה יהיה טיבו של הלימוד הזה? ואם הוא רוצה לומר שלבן ביקש לעקור את הכל הדבר מפורש בפסוק, אז למה צריך להגיד ולמד? כתוב מפורש, לא צריך ללמוד את זה.

וקושיה נוספת, הרי ראינו את עמלק והמן שביקשו לעקור את שורש ישראל ולכלותם מן העולם, והקב"ה עמד לנו בעת צרותינו, אז למה הביא ראיה מלבן? למה לא הביא ראיה מעשיו? שהרי עמלק והמן מצאצאיו של עשיו.

היו שביקשו ליישב את הקושיה האחרונה וכתבו שלכן לא הזכיר את עשיו, למה לא הזכיר את עשיו? משום שהוא היה גם כן מזרע אברהם, ולא ביקש לכלות את זרעו, כי הוא לכאורה מזרעו, אז הוא לא ביקש לכלות את זרעו, אבל שאר האויבים שלא היו  מזרע אברהם קמו על זרעו מתוך רצון לכלותם, אז יש כאלה שביקשו ליישב את הקושיה הזאת למה לא הביא דוגמא מעשיו, אבל בעל החלקת מחוקק כותב על כך, ואני לא אחפוץ שיהיה לי חלק בפירוש זה, ללמד זכות על עשיו ועל זרעו עמלק והמן, שונאי ה' שעמדו לעקר ולשרש זכר ישראל שנקראים זרע אברהם, להגיד עליהם שהם זרע אברהם? אני לא מוכן להיות חלק בפירוש הזה.

משום כך מבאר בעל חלקת מחוקק כי בעל ההגדה בא לדרוש את הפסוקים שהביא כמו הפסוק שהביא לענין ברית בין הבתרים, "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", פירש רש"י, מדברי חז"ל, וגם את הגוי לרבות ארבע מלכויות, כיון שנגזר עלינו להיות בארבע גלויות, אז כבר רמוז פה שה' אומר "וגם את הגוי דן אנכי", וגם זה לרבות, אז את הגוי זה מצרים דן אנוכי, אבל וגם את מי זה בא לרבות? את ארבעת המלכויות שעתידים ישראל לגלות ביניהם, כולל אדום של היום, אובמבה וחבריו.

ולאור זאת דורש המגיד, מי שכתב לנו את ההגדה, מהריבוי של "וגם את הגוי" שבכל דור ודור עומדת לנו הבטחת הברית עם אברהם, ברית בין הבתרים, זה הדבר שאותו ביקש בעל ההגדה להוכיח, לא את עצם זה שעומדים עלינו בכל דור ודור לכלותינו, את זה לא צריך להגיד, זה רואים בחוש בעינינו בכל דור ודור ולמפורסמות אין צריך ראיה, אלא שה' הבטיח שהוא ידון את כל אלה שעומדים עלינו לכלותינו, זה ביקש בעל ההגדה להביא ראיה, את ה"וגם את הגוי דן אנכי", וגם, את הוגם.

על כך הוסיף בעל ההגדה ואמר, צא ולמד, כלומר מענינו של לבן יש לנו ראיה מוכחת שהבטחת ברית בין הבתרים לא נאמרה על גלות מצרים. אם הכוונה שגם את הגוי דן אנכי זה על המצרים מדובר, אם חשבנו שזה מדובר רק על המצרים, הנה ראיה מוכחת מלבן.

מענינו של לבן יש לנו ראיה מובטחת שהבטחת ברית בין הבתרים לא נאמרה רק על גלות מצרים, כפי שיכלנו להבין מפשטות הפסוק, אלא כי שלמדנו עתה מהריבוי של "וגם את הגוי" שכל שאר השעבודי מלכויות הם בכלל ההבטחה הזאת שה' ידון אותם, והראיה היא, שהרי מחשבת לבן היתה קשה משל פרעה, והיא קדמה למעשה פרעה, מה זה קשה, הוא ביקש לעקור את הכל, ופרעה גזר רק על הזכרים, אז גזרת לבן קשה משל פרעה וגם קדמה לה, ואיך יתכן שהקב"ה יבטיח גם על הקל והמאוחר  שזה גלות מצרים. זה יותר קל, זה רק על הזכרים וזה יותר מאוחר מלבן, אז ה' מבטיח בברית בין הבתרים, "וגם את הגוי דן אנכי" הכוונה על מצרים בלבד? אז איך הוא אומר את זה על דבר שהוא קל ומאוחר ולא יבטיח לו על מעשה לבן שהוא הקשה לעקור את הכל והוא המוקדם בזמן. אלא ודאי כדברי חכמים ז"ל, שההבטחה נאמרה לכל השעבודים והגלויות. שאלנו, מה תקע לנו פה בעל ההגדה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אם ראית יציאת מצרים אז מה באת להזכיר לנו עכשיו שבכל דור ודור עומדים עלינו, והבאת עוד ראיה מצא ולמד ולבן הארמי, אומר לא, אני בא להגיד לך שבגזרת בין הבתרים שהקב"ה הבטיח "וגם את הגוי דן אנכי" וגם זה ריבוי שכל המלכויות וכל מי שיעמוד כנגדנו ה' ידון אותו, והראיה כבר מלבן שקדם לפרעה. וזהו הלשון "צא ולמד" שממעשה לבן תלמד, מה תלמד, להוציא את הכתוב מהמשמעות הפשוטה, שאף שהפסוק מדבר על מצרים אבל מהריבוי של גם, גם לרבות למדנו משאר המלכויות, לכן מדויק וכתוב צא ולמד, אם באת ללמוד רק מלבן פסוק מפורש, אז מה זה צא ולמד? צא ולמד מזה שכתוב וגם את הגוי דן אנכי, וגם לרבות כל המלכויות שהשתעבדו בישראל ויבקשו לכלותינו. זה בעל החלקת מחוקק.

עכשיו אנחנו נראה שנס ההצלה מפרעה גדול מנס ההצלה מלבן הארמי, קודם אמרנו שלבן רצה לעקור את הכל, ופרעה רק חצי, רק את הזכרים, ועכשיו אנחנו נלמד שנס ההצלה מפרעה גדול מנס ההצלה מלבן הארמי.

לכאורה תמהו רבים, הרי בעל ההגדה מתכוון להגדיל את הנס של יציאת מצרים, שהרי זה הענין של ליל הסדר, להגדיל את הענין של יציאת מצרים, אולם בפועל הוא מקטין את הנס, כשאומר כי לא רק במצרים אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, אז מה השבח של מצרים? אם באת לשבח את ההצלה הגדולה של מצרים אז מה הכנסת עוד? כאילו אני רוצה להגיד שפלוני הוא חכם, אני אומר שהוא לא החכם היחידי, יש עוד חכמים, אז מה עשיתי? הקטנתי אותו, אם אתה רוצה להבליט מישהו אל תצרף אליו עוד, אם אתה רוצה להראות את גודל ההצלה שהיתה במצרים תשתוק משאר הדברים, אבל אם אתה אומר לי שבכל דור ודור שלא תחשוב שרק ממצרים, אז מה זה כאילו מקטין עכשיו את מצרים. ומה גם שבעל ההגדה אומר שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, בעוד שלבן ביקש לעקור את הכל, ואם כן המסקנה המתבקשת שנס לבן ההצלה מלבן גדולה מהנס של מצרים, נו איך זה יתכן? שבעל ההגדה עושה טעות כזאת הוא מתכוון לספר ולשבח את גודל ההצלה ביציאת מצרים, ובסוף הוא תוקע לעצמו תריז, ומקטין וזה, איך יכול להיות? זה הקושיה.

הגאון רבי תנחום גרשון ביליצקי, אב"ד ישינוקא ובעל שו"ת גינת ביתן מיישב באופן נפלא. התורה מבטיחה לישראל "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בראיתי איתם, כאן הבטיח הקב"ה שאפילו אם בני ישראל לא ילכו בדרך התורה, ולא ישמרו את המצוות, ויחולו עליהם כל הקללות, שבפרשת אם בחוקותי תלכו, בכל זאת לא יעזבם הקב"ה לכלותם ולהפר בריתו איתם. אייי, מה זה הדבר הזה, עם ישראל עושה את כל העבירות, מגיע לו את כל הקללות של פרשת בחוקותי וה' הבטיח, אני מבטיח שאני לא אכלה אותם ולא אפר את בריתי איתם.

בשיר השירים יש פסוק בפרק ח', "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה", אומר המדרש דבר מדהים, הרי אחרית הימים יהיה דין עם כל העולם, ה' ידון עם כל העולם, אז נשאלת השאלה, אחות לנו קטנה, ושדיים אין לה, מה פירוש? שדיים זה מניק, נותן, היא לא מניקה התורה מצוות מעשים טובים, היא לא, מה יבואו אומות העולם ויגידו סליחה סליחה, כבוד הקב"ה אתה רוצה להעניש אותנו, על מה שאנחנו עובדי עבודה זרה? גם הם, מה אתה רוצה שאנחנו עברנו על עריות? גם הם, שפיכות דמים - הסתכל את החדשות מה אומרים כמה רצחו יהודים זה פה שם חיסולים, מה ההבדל? מה ההבדל? אתם יודעים מה יהיה - אחות לנו קטנה, אומר הקב"ה אני דן אותם כקטן, כקטן שהוא לא חייב, אה, איזה מן דבר זה, מה אתה פתאום מחליט עם עתיק כזה 3300 פלוס שנה אתה החלטת שהוא קטן? אז תגיד שגם הם קטנים, לא, אני לעם שלי נתתי את יום הכיפורים, אז כל יום כיפורים כל העוונות הכל הכל הכל ביום הכיפורים הכל נמחק, אז כמה הם הספיקו לחטוא - שנה זה קטן, וקטן אי אפשר להעניש אותו ככה. הא? שמעתם כזה דבר?

כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל ישתבח הבורא ויתעלה שמו, צריך רק לנצל את יום הכיפורים, אם אוי ואבוי אדם עובר את יום הכיפורים ולא מנצל אותו אז הוא לא יהיה נידון כקטן.

ובכן, לאור זאת, לאור זאת אדרבא, בעל ההגדה בא להגדיל את הנס של יציאת מצרים. וכך הוא אומר, אמנם כן בכל דור ודור עומדים עלינו, שימו לב לדיוק, לכלותינו, כליה לגמרי רוצים, ומשום כך מה שהקב"ה מצילנו מידם זה לא רבותא, אין בזה שום יתרון, שום מעלה זה שהוא מציל אותנו מידם, למה? כי על זה הוא הבטיח לנו, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, כשרוצים לכלות את עם ישראל שם אני נמצא אני מתערב, זה בטוח, זה לא משנה, אפילו יעברו את כל העבירות שבעולם אם באים לכלותם אני נשבעתי, נשבעתי שאני לא אתן לכלותם, אז זה לא חכמה, זה פשוט כשיש גזרת כליה, זה ברור שה' יציל אותנו.

כך גם לגבי לבן, לבן ביקש לעקור את הכל, אז אין רבותא במה שהקב"ה הצילנו מידו, אבל פרעה הרשע הוא היה חכם, הוא לא גזר רק על הזכרים, ואם כן לא היתה זו גזרה של כליון מוחלט, ועל זה לא היתה הבטחה, ומכל מקום הקב"ה הצילנו מיד פרעה זה נס יותר גדול בהרבה, כי זה בלי הבטחה. מה שיש הבטחה זה כמו סגור בבנק, זה ברור ביטוח לאומי שולח לך בעשרים לחודש את הכסף, אבל אם פתאום אתה מקבל מה שאף אחד לא הבטיח לך, ווי ווי ווי, זה הפתעה גדולה. פה התחכם פרעה והוא ידע לכלותם הקב"ה נכנס ראש בראש במי שיעיז, אבל אם אני עושה רק חצי, חצי כליון, לא לגמרי, מי אמר שהקב"ה יתערב לטובתם?

פה משבח בעל ההגדה את נס יציאת מצרים. לאור הדברים האלה עכשיו יתפרש להפליא מה שכתוב "הבה נתחכמה לו", ביאר רש"י, הבה נתחכמה לו, מה זה? אומר רש"י, לו, הבה נתחכמה לו - למושיען של ישראל שזה הקב"ה. היינו שפרעה ידע שלכלות את כולם, ולכן החליט להתחכם ולגזור רק על הזכרים שזה חלק מעם ישראל, וכך חשב להצליח.

זו היתה הארה נוספת של הרב הגאון רבי אפרים מאיר שליט"א. יפה או לא יפה? מדהים.

טוב, לא סיימנו. בדומה לכך נהג האדמו"ר בעל בית ישראל מגור, לומר בשם ספרים קדמונים, הקשו, מדוע לא נקבע יום טוב על הנס, שלא התממשה מחשבת לבן לעקור את הכל, כפי שעושים פסח על נס יציאת מצרים, לבן ביקש לעקור את הכל, למה לא עושים על זה נס? למה לא עושים חג? למה על ההצלה מגזרת הזכרים עושים נס, עושים על זה חג פסח, למה על הנס שהיה פה שנעקרה מחשבת לבן ולא נתממשה, למה לא עושים על זה יום טוב?

ותירץ בשם הקדמונים, הספרים הקדמונים, מכיון שנתנה הבטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שעם ישראל יהיה תמיד קיים, ומי שירצה להשמיד את כולו לעולם לא יעלה הדבר בידו, ממילא לבן שביקש לעקור את הכל אין זה נס כלל שהוא לא הצליח במזימתו, כי על זה יש הבטחה כמו שלמדנו, רק אצל פרעה שהוא לא גזר אלא על הזכרים הרי זה נס שלא הצליח, כי בדרך הטבע עלול היה להצליח חלילה מאחר שלא רצה לכלות את ישראל כולם. אז זה גם בדומה למה שאמרנו כך ולמה לא היה יום טוב לנס מהצלה מגזרת או הרעיון של לבן. כן, עוד דבר.

מה מבקש בעל ההגדה ללמד אותנו בדרש הזה ומה ענינו של לבן הארמי לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר?

הגאון רבי מנחם מנדל כשר, בעל תורה שלמה ביאר זאת באופן נפלא מאד. על פי מדברי מדרש תנאים, בדברים כ"ג ח' כתוב: לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, אמר רבי יהושע בן קורחה, גדולה היא הטובה שאדם עושה עם חברו, בדין היה שלא יבוא מצרי בישראל לעולם, אמרת מפני מה נתרחקו עמון ומואב? אלא על ידי שלא קידמו בלחם ובמים, והרי דברים קל וחומר, מה אם מי שנאמר בהם על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים אמרה תורה לא יבואו בכם לעולם, מי שנאמר בהן כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, בדין הוא שלא יבואו בישראל לעולם, מה תלמוד לומר לא תתעב מצרי? להודיע מה גרם.

ז"א לא תתעב מצרי כגר היית בארצו, זה הגורם, למה אתה לא תתעב מצרי? הרי הוא יותר גרוע מעמון ומואב, הוא גרם לרציחה ממש, הם רק לא קידמו בלחם ובמים, אז איך יכול להיות שהו איותר גרוע? איך יכול להיות שעמון ומואב יותר גרוע? אלא מה גרם גר היית בארצו, גדולה היא הטובה שאדם עושה עם חברו.

אולם בספרי בדברים פסקה רנ"ב התבאר טעם אחר, רבי שמעון אומר, מצרים הם טיבעו את ישראל במים, ואדומים קידמו את ישראל בחרב, ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות, לא תתעב מצרי לא תתעב אדומי, ושניהם באו אחד במים לטבע ואחד בחרב. עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם, ללמדך שהזמרים הפסולים שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. אז לא רק הזמרים הפסולים, אלא גם מי שמזמין אותם, ואפילו אם הוא עם מגבעת וזקן גדול.

לאור שני המדרשים האלה נוכל לומר שבעל ההגדה רצה לציין לנו שני דברים אצל פרעה ראויים לשבח, ובשבילם ציוותה התורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, האחד כמו הפשט של הפסוק, מכיון שעם ישראל אכלו מלחמו זמן רב, כמו שהם אמרו "זכרנו את הדגה" והם נכנסו למצרים שבעים נפש, ויצאו שישים ריבוא ברכוש גדול, על זה צריכים להכיר לו טובה, כלשון הפסוק "כי גר היית בארצו", דבר שני, לא מפורש בתורה שפרעה כפה עליהם לעבוד עבודה זרה ולהחטיאם, אלא רק עינה אותם בגוף ובחומר, להבדיל מלבן שרצה להעביר את יעקב מדרכי אבותם אברהם ויצחק ורצה שיתבולל בקרבו וילך בדרכיו, הרי התפאר יעקב ואמר "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", הוא לא הצליח להעביר אותי אפילו על מצוה אחת. והרי אמרו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, וכן סובר בעל ההגדה כדברי המדרש, שפרעה רק גזר על הזכרים, לא מבואר בתורה שהוציאו את הגזרה לפועל, זה מה שבעל ההגדה מדגיש, שהיו רשעים יותר גדולים מפרעה, שרצו להחטיא את ישראל, ועל ידי זה לעקרם ולבערם, שלא יהיה לגמרי זכר עם ישראל בעולם. הרשעים האלה מסוכנים עבורנו יותר מרשעים מסוגו של פרעה, ואת זאת עלינו לזכור בכל ימי גלותינו, יש שני סוגי רשעים, יש סוג של לבן, לבן הארמי, זה שרוצה להחטיא אותנו כמו הזמרים הפסולים, ויש מסוג פרעה שעומדים עלינו לכלותינו, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והקב"ה מצילנו מידם. אז זה מה שמובן גם כן מן ההגדה שיש פה את הסוגים האלה שצריכים להזהר אלה שעומדים עלינו לכלותינו יש לבן ויש פרעה, בעל ההגדה מזהיר אותנו, לבן יותר גרוע, הוא רוצה לעקור את הכל. פרעה רק גזר, אבל על החומר, לא על הנפש. פרעה סוכר לעומת הזמרים הפסולים.

הריטב"א מקשה, דתימא, מה ענין "וירד מצרימה אצל ארמי עובד אבי, כתוב צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, אח"כ כתוב "ארמי עובד אבי וירד מצרימה, מי וירד מצרימה? תשמעו. מקשה הריטב"א, מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי עובד אבי? כותב לתרץ שבעל ההגדה בא לפרש שכל ענין זה נחשב לגזרת בין הבתרים, כי כל ימיהם של האבות אחר הגזירה היו בצער ובנסיונות ולא ראו בטובה, יעויין שם בדבריו, הרי שיש קשר בין וירד מצרימה לבין ארמי עובד אבי. שנאמר לפניו.

בחידושיו למסכת גיטין י"ז ביאר הגאון בעל החתם סופר מה הקשר בין השניים, והוא שמפני שלבן ביקש לעקור את הכל כנאמר "ארמי עובד אבי", רצה לאבד את אבי - את יעקב אבינו, לכן לא קיים הקב"ה את גר יהיה זרעך אצל לבן, אלא הוריד את יעקב מצרימה. בגלל שביקש לעקור את הכל - וירד מצרימה, כדי שלא ישאר אצלו כי הוא ביקש לעקור את הכל אז ה' הוריד את יעקב מצרימה, זה הקשר בין ארמי עובד אבי וירד מצרימה.

וביאור חדש לגמרי, הפלא ופלא, נפלא מאד, תשמעו.

כותב הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בעל שו"ת ציץ אליעזר, על הכתוב בפרשת מטות במדבר ל"א ח', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, כתב בתרגום  יונתן בן עוזיאל, והוה כיון דחמא בלעם חייבא יד פנחס כהנא רדיף מן בתרוי, עבד מילתא דכוסמין, ופרח באויר שמיא, מיד אידכר פנחס שמא רבה וקדישא ופרח בתרוי ואחדי ורישי ואחתי, שלף סיפא ובעא למיקטלי, פתח פומי במילי תחנונים וכו' עני ואמר ליה, הלא אנתו לבן הרמאה, התרגום - כשראה בלעם החוטא את פנחס הכהן רודף אחריו, עשה דבר כישוף ופרח בשמים, מיד הזכיר פנחס שם הגדול והנורא, ופרח אחריו ואחזו בראשו והורידו, שלף את החרב וביקש להרגו, פתח בלעם פיו בדברי תחנונים ואמר לפנחס, אם תקיים את נפשי נשבע אני לך שכל הימים שאני חי אין אני מקלל את עמך. אהה, איזה הבטחה, שמעתם? אני מבטיח לך שאני לא אקלל. כן? היה אחד שאמר עכשיו שהוא לא קילל אף אחד אף פעם. הנה לו פנחס, הלא אתה הוא לבן הארמי שרצית להכרית את יעקב אבינו וירדת למצרים, וירדת למצרים, ארמי אובד אבי וירד מצרימה, רדפת אחריו עד למצרים לקיים את העקירה לעקור אותו, לאבד את זרעו, מיד שלף רבו מנרתיקה והרגו.

הרי לנו קבלה היתה בידי יונתן בן עוזיאל, שלבן הוא בלעם, והוא זה שירד למצרים, כדי לאבד שם את זרעו של יעקב. ויש להטעים את דבריו אלה עם דברי הגמרא בסוטה י"א ובסנהדרין ק"ו, שלשה היו בעצת הבה נתחכמה לו, של פרעה, מי היו בלעם הוא שיעץ, איוב ויתרו, בלעם יעץ, מה היה דינו שנהרג ואם כן יוצא שעצת בלעם לפרעה היתה לאבד את כולם, הוא יעץ במצרים להרוג את כולם, לעקור את הכל, אלא פרעה קיבל את עצתו רק בחלקה, לגזור רק על הזכרים. פרעה היה פחות רשע מבלעם.

וכדברי יונתן בן עוזיאל שלבן הוא בלעם מצאנו גם במדרש תנחומא סוף פרשת ויצא, שם דרשו לפי זה את הפסוק בפרשת בלק, "ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר" האתון לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר, איזה קיר זה היה? זה היה גלעד, שהם הסכימו לבן ויעקב, העונש היה לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב, שנאמר "אם לא תעבור את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה", הם הסכימו שאף אחד לא יעבור את הגל זה גל האבנים זה הגבול, שלא לעבור אותו לרעה, לפגוע אחד את השני והוא עבר כי הוא ירד מצרימה. ובלעם זה לבן, שנאמר "ארמי עובד אבי", ועל שביקש לכלות את ישראל נקרא ארמי, שנאמר "ולך זועמה ישראל" לכך נפרע הקיר ממנו לפי שהוא היה העד על השבועה. עדה המצבה, ועד הגל הזה, ועל זה כתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה, אז איך שהוא עבר האתון לחצה אותו וכו'. עד כאן דברי המדרש.

ואם כן נוכל בנקל עכשיו לפרש את הצא ולמד, צא ולמד כחטיבה אחת וקישור דברים ובהמשכיות נפלאה. והוא: לבן הארמי הוא בלעם הרשע לא הסתפק במה שרדף אחרי יעקב בשעה שברח ממנו כדי לעשות עמו רע ולא לקח מוסר ממה שה' מנע ממנו מעשות זאת, אלא נטר שנאה לו ולזרעו אחריו, שבניו היו בעבדות קשה תחת עול מצרים, מצא לו הזדמנות, להפיל אבן אחר הנופל, וירד מצרימה, כדי לעקור את הכל, בהיותו בטוח שפרעה ישמע לעצתו. ובעל ההגדה פירש כך את הפסוק בפרשת כי תבוא "ארמי עובד אבי וירד מצרימה", ארמי שהוא לבן, והוא בלעם, שם לו למטרה לאבד שם ושארית מיעקב, ובמטרה זו וירד לבן שהוא בלעם מצרימה, כדי להשיגם ולהפיג זממו בהם על ידי עצתו לפרעה לאבדם, אלא שפרעה לא קיבל עצתו בשלמותה וקיבל רק בחלקה ולא גזר אלא על הזכרים, זה מה שאומר בעל ההגדה בפירוש מיד, כן? שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ככה ממשיכה ההגדה ואומרת, ז"א הוא לא קיבל עצת לבן שהוא בלעם בשלמותה, כי לבן רצה לעקור את הכל, ככתוב "ארמי עובד אבי", הוא רצה לאבד את זכר אבי לכן הוא ירד מצרימה, לבן שהוא בלעם ירד מצרימה. ואף שלאחר מכן דורש בעל ההגדה על "וירד מצרימה" מפרש את זה על יעקב אבינו, כמו שכתוב "וירד מצרימה" אנוס על פי הדיבור, הכוונה ליעקב אבינו, אין זה סתירה, כי בעל ההגדה של וירד מצרימה לפנים ולאחור, לפנים על ארמי עובד אבי, ולאחור "ויגור שם במתי מעט" כמו שמצינו הרבה פעמי בחכמים ז"ל, שמקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו, כמו בקידושין ט"ו מנחות י"ט ועוד.

לאור זאת מתבאר היטב ענין נוסף, לכאורה הלא כבר נאמר בהגדה לפני כן "ויעקב ובניו ירדו מצרים", ועתה חזר לאחור אל לבן, ושוב אמר וירד מצרמה, אז למה צריך להגיד אם כבר אמרו לנו בהגדה ויעקב ובניו ירדו מצרים, אז אם זה כתוב למה צריך להגיד ארמי אובד אבי וירד מצרימה הכוונה ליעקב עוד פעם, בשביל מה להגיד? כבר לפני כן היה כתוב שיעקב ובניו ירדו למצרים. אבל לדברינו, לדברי הציץ אליעזר, אדרבא, הכל מתייחס במה שארע לאחר שיעקב ובניו ירדו למצרים, הם קודם ירדו למצרים, יעקב ובניו ירדו מצרים, אח"כ אותו ארמי עובד אבי החליט לרדת מצרימה, למה? להשלים את העקירה של עם ישראל, והקב"ה שמר הבטחתו לישראל והצילנו מידם כך יציל אותנו ת מיד אמן ואמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל...