שאלה שבועית עולמית - הרב שאול שטראוס

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בסדר?

שומע?

אפשר להתחיל?

טוב, נתחיל מהשאלה.

יש פה שתי שאלות

שהן דומות, אבל

נראה האם יש ביניהן הבדל ומה ההבדל.

ראובן ביקש משמעון המתווך שימכור עבורו את דירתו ב-100,000 דולר,

ויקבל כמקובל 2% מסכום המכירה הזאת.

זאת אומרת,

הוא יקבל 2,000 דולר.

שמעון, שנמרץ היה,

הצליח למצוא קונה אשר קנה מראובן את הדירה ב-105,000 דולר.

כאשר הגיע ראובן להודות לשמעון על הצלחתו ועמד לרשום לו את ההמחאה,

שאל אותו שמעון

איזה סכום הוא עומד לרשום?

אומר לו ראובן, כפי שסיכמנו, 2,100,

5% מהסכום,

5% מ-105,000,

2% מ-105,000 זה 2,100.

אומר לו שמעון שמגיע לו 7,000. למה?

שהרי אתה רצית למכור ב-100,000.

ורק תודות תושייתי, התושייה שלי, שאני הייתי נמרץ,

הצלחתי למצוא קונה לדירה בסכום גבוה יותר.

אם כן, שורת הדין שכל ההפרש מגיע לי,

ההפרש ל-5,000 דולר מגיע לי, אז 2,000 על ה-100,000 מגיע לי,

ועוד 5,000, סך הכול 7,000. ראובן כמובן מסרב, הוא רוצה את כל הכסף?

מי צודק?

זו השאלה הראשונה.

שאלה שנייה,

ראובן שלח את שמעון לעשות עבורו קניות.

הוא נתן לו סכום של 20 שח

כדי לקנות עבורו 4 קילוגרם תפוחים,

שכפי הידוע,

המחיר הוא 5 שח לקילוגרם.

כאשר הגיע שמעון לחנות,

קיבלו המוכר בחיוך רחב.

היום הוא יום ההולדת שלי,

ולכבוד שמחתי אני מוכר הכול ב-20% פחות.

לכן קיבל שמעון עוד קילוגרם תפוחים.

למי הקילוגרם הנוסף שייך?

האם הוא הולך לראובן המשלח או לשמעון?

אולי חולקים?

ומי התכוון לנהל?

הוא התכוון לכל הקונים.

שמעון הוא השליח של ראובן.

שמעון לא התכוון לזכות בשום דבר. שמעון התכוון לזכות בשביל ראובן תפוחים.

פתאום בא לחנות ונותן לו על 20 שקל עוד קילו תפוחים.

למי זה הולך?

האם זה הולך לראובן המשלח או לשמעון השליח או לשניהם אולי?

שאלה שנייה באותו שאלה,

האם הדין יהיה שונה אם המוכר נתן את זה יותר בזול בגלל היכרותו עם שמעון? הוא מכיר את שמעון.

הוא מכיר את שמעון. שמעון הוא חבר שלו,

לא יום הולדת ולא שום דבר.

הוא מכיר את שמעון, ולכן הוא נתן את זה יותר בזול.

אולי אז שמעון, יש אותו סיבה לתת את זה לשמעון.

או בגלל ששמעון הצליח להתמקח איתו.

אף אחד לא מצליח להוריד לירקן הזה מחירים.

שמעון הצליח.

הירקן כולנו הוא מוכר בו חמש,

שמעון יצליח להוריד לו את המחיר לארבע.

האם הרווח הזה ילך לשמעון, לראובן, לשניהם?

אלה השאלות.

שאלה ראשונה, מי צודק? אולי שניהם צודקים? אולי חצי-חצי?

והשאלה השנייה גם,

מה החלוקה? מה דעתכם?

הוא מגיע לראובן, לשמעון,

מגיע לו את הפיסול.

אתה אומר, בוא, בוא, בוא, בוא, אחד-אחד.

אתה טוען ששמעון,

המתווך יקבל את כל השבע.

הוא רצה מאה.

הוא רצה מאה. אני הרווחתי, אתה אומר, שמעון הרוויח, עשה את שלו.

כן.

אבל תגיד לי, שמעון היה יכול לעשות את זה בלי הדירה של ראובן?

אמרנו, כל מיני. אוטו, אוטו, אוטו. שמעון הרוויח 5,000 דולר, נכון?

עכשיו,

אם לא הייתה את הדירה של ראובן למכור, הוא היה יכול להרוויח את ה-5,000 דולר האלה? כן, אבל אני חכה. הוא היה יכול להרוויח את זה מהקיר? בסדר,

אתה מכרת לי את הדירה ב-100,000 או עוד חמש, נכון?

את ה-5,000 היית יכול לעשות בלי שהיה לך את הדירה שלי ביד בשביל למכור?

אני ראובן, אני שואל אותך, אתה שימון או אני ראובן?

לא. לא.

אז מה פתאום שתקבל את זה? אתה בכלל לא הייתה איזה שאלה פה.

אם אתה אומר ככה, מה זה אם לא הייתה מוכר?

לא.

אתה אומר, אתה אומר טענה צודקת לכאורה.

אתה רצית רק 100,000,

קיבלת 100,000, מה אכפת לך שאני מרוויח או חמש? זה מה שאתה שואל.

אבל כל אחד רוצה כסף, נכון? ראובן חשב שהוא יכול לקבל רק 100,000 על הדירה.

אם הוא היה יודע ששימון יצליח להשיג לו 105,000,

הוא היה רוצה את הכל, לא?

שאלה מה סיכמו.

לא סיכמו כלום.

מה שכתוב פה זה מה שסיכמו.

הוא רוצה דירה בשווי של 100,000 דולר, הוא רוצה 100,000 דולר,

זה המחיר שהוא רוצה.

רק שמעון יצליח למכור את זה ביותר, מי מרוויח את זה?

מה אתה אומר?

מה שסיכמו, 100% זה משנה המכירה, לא סיכמו,

אבל סיכמו גם 100,000 דולר, לא סיכמו 105. הוא אמר שזה מה שהוא רוצה, נו, אז הוא הביא יותר, למה שלא ילך אליו?

אם היה מוצא מוכר רק ב-90,

אני יכול לשים אתכם בשבילכם להתעמת, אני פשוט מדבר לכל אחד הפוך.

לא, 100,000 זה מה שהוא מבקש,

יכול לקבל גם 90, ואחר כך לקבל גם 100 בעשר.

תראה, אם הוא היה מביא לו מישהו ב-90, הוא לא היה מוכר לו, כן? הוא רצה 100,000. זה היה המקסימום שאפשר לקבל. בסדר, בסדר, אז קיבלת מה שאתה רוצה, מה אכפת לך שאני ארוויח אתכם?

אם הוא היה מוכר ב-90, אז אולי הוא מוסיף לו, נכון?

נכון. אם הוא היה מוכר ב-90, זה היה המקסימום שאפשר, עם כל הנמרצות שלו,

הוא היה מוסיף קונה רק ב-90.

הוא היה מקבל רק את מה שהוא קונה. לא, לא, לא, לא. שם ראובן היה צריך להסכים ל-90.

אז הוא הסכים, הסכים, הסכים.

אתה שאלת אותי מקודם, מה הם סיכמו ביניהם, נכון? סיכמו 12. לא, אבל הם סיכמו ביניהם שהוא רוצה 100,000.

אם הוא היה מסכים ל-90,

אבל אם הוא היה מסכים ל-90,

אז הכוונה היא שעכשיו אני מסכים במקום שאמרתי מקודם, שאני מסכים ל-90.

אבל על 105 אף אחד לא דיבר, למה שלא יקבל את כל ה-5?

השוק מסכים. כל אחד מסכים, כל אחד מסכים ל-105.

השאלה היא אם שמעון מסכים.

מה אתה אומר?

אני חושב שזה לא יקבל את ה-105, אני חושב שזה עוד שני אחוז. שני אחוז. אתה אומר כמוהו, 2,100, יקבל 2,100.

לכאורה, זה לא של המתווכה, אלא בכלל.

אם הוא היה קונה ממנו,

אז הוא היה אגיד לו שאני רוצה,

ה-5,000 שקל זה שייך לי, 5,000 דולר.

אבל זה לא שייך לו שהוא טוען שהוא רוצה,

אולי צריך לתת לו על ה... הוא היה קצת יותר נגמר. אתה טוען את הטענה היפה. אתה טוען שאנחנו צריכים לבדוק,

זה מה שאני בעצם עניתי לו מקודם,

אנחנו צריכים לבדוק

באיזה כלים שמעון עשה את הרווח הזה.

הרי בעצם את הרווח הזה הוא עשה עם הדירה של ראובן,

זה מה שאתה טוען, נכון?

זה הכלים,

אם השתמשת בכלים של השני בשביל להרוויח, זה שייך לשני.

מה אתה אומר?

מה?

בוא נעבור לשאלה השנייה.

השאלה השנייה זה לגבי התפוחים.

מי מקבל את הכילו הנוסף?

בוא נתחיל עם המקרא הראשון, עם הימולדת.

ראובן.

ראובן, למה ראובן? למה?

תיזהר ממנו.

למה? המחיר זה 5. המחיר זה לא 4. אבל היום המחיר 4 מירדנו.

לא, אבל אני לא מבין, הוא שלח אותו לקנות 4 כאילו את המוחר האדמה.

לא, המחיר הוא 5. לא נכון. היום המחיר 4. לא, כתוב שם 5. כתוב שם 5. כתוב שם 5, לא כתוב 4. זה ראה 20 אחוז.

לא, כתוב שם 5. אבל מוכר בקורפה. המוכר אומר היום, אני מוכר פחות.

נו בסדר, זה המחיר היום.

אתה אומר, זה המחיר היום.

זה המחיר היום, זה המחיר עכשיו.

אתה רוצה לקנות את הרווח הזה.

אתה יודע, בואו ננסח את זה אולי בצורה אחרת. שלחתי אותם 20 שקל לשוק, לקנות תמבוכים,

בגלל שאני יודע שהמחיר הוא חמש.

כן.

ופתאום הוא משיג בארבע.

אני שלחתי אותם 20 שקל לקנות ארבע קילו,

הוא הביא חמש. למי הולך? לקנות ארבע נוסף?

חצי חצי.

אתה אומר חצי חצי?

אותו דבר.

הכסף שלי, מה, מאיפה בא לך?

אני שומע, זה צד להגיד, אבל יש מקום להגיד.

פה הוא שלח אותו בשביל לקנות ארבע קילו ועשרים שקל, זה לא תומל למכרז. אז מה אתה אומר? פה אתה אומר שהכול ילך לשמעון?

אני לא יודע אם הכל,

אבל ודאי שהכול לא יקבל, ראובן לא יקבל את כל ה... אתה אומר, ודאי שראובן לא יקבל את הכל.

הכל... אתה רוצה להגיד כמוהו חצי חצי?

הקילו הנוסף, לא יודע, אני החלטתי, אבל את הכל ודאי לא מגיע לראובן. אם הוא שלח אותו עם עשרים שקל לקנות ארבע קילו, הבאתם לך עשרים שקל,

כאילו ארבע קילו, זה לא מסוג.

אתה אומר.

למי?

למיקרח ארצות הערכה. עוד פעם. אנחנו שואלים,

אנחנו שואלים הפוך.

הוא נתן לו עכשיו חמש קילו תמוכים במקום ארבע, נכון?

נכון. מי מקבל את הקילו הנוסף?

המשלח, זה ששלח לי מהכסף,

או השליח,

אתה חושב שזה הולך ישר עליו ראובן.

טוב, בואו נתחיל את הסוגיה.

אני מקווה שהדברים יהיו יותר ברורים. זו סוגיה מאוד מעניינת.

אבל אם זה בגלל ההיכרות, זה יכול להיות שזה מסתמך.

כן, מה אתה אומר? אם זה בגלל ההיכרות.

אז ההיכרות, המחה או חמש.

אז באמת השליח מגיע לו.

תגיד לי, אבל בלי הכסף של ראובן,

ההיכרות הזאת הייתה עוזרת משהו?

בלי הכסף ההיכרות לאיכרות. אז מה זה ההיכרות?

היי, היי, קו...

זה להגיד שלום בערוץ. זמחר היום, זמחר היום חמש וזמחר לכל העולם, והוא קיבל את המתנה. זאת אומרת, ההיכרות הזאת היא נתנת. אבל בלי הקצב של ראובן הוא לא היה מקבל את זה. בסדר. פה הם צריכים לחלוק. רק כאן יש מקום. כי לזה לזה גרם.

יפה.

תראו מספרות יפויות, אנחנו נראה את הספרות האלה תוך כדי הלימוד.

באמת, קלעתם.

מה?

הקצב של ראובן, שאם הוא לא היה מקבל,

אם הוא היה רואה כזה נחמד,

והוא לא היה בא לקנות את הדף מוזיאים,

המוכר לא היה נותן לו קילו,

רק שהוא בא לקנות.

הוא אמר לו, במקום ארבע קצינות, אתה חכם. אבל הוא בא לקנות עם הכסף של ראובן.

אני מדגיש.

כן, אבל מתנה המתנה זה לא מהכסף. הוא אומר, על זה וזה גרם.

זה לא מהכסף, זה מתנה.

אבל הוא לא היה נותן לו מתנה אם הוא לא היה בא לקנות.

אם הוא היה עובר ברחוב, הוא לא היה נותן לו עוד קילו.

כן, אבל אם זה לא היה ראובן, הוא היה מקבל מתנה.

אז שתיהן גאונות. אז אתם רואים את שני ההפצדדים.

כן, עכשיו, מקרה נוסף, הוא בא לחנות הזאת, רק הוא יכול,

יש לנו את המקרה השלישי עכשיו,

רק הוא יכול להוריד את הירקן הזה, ידוע שאף אחד לא מוריד לו את המחירים.

שמעון הוא פייטר, הוא הצליח להוריד לו את המחירים.

בגלל הכישרונות שלו.

אז מה?

מגיע לשמעון.

טוב, בואו נתחיל את הסוגיה, אני מקווה שאחרי שנגמור את הסוגיה,

נהיה קצת יותר חכמים, אולי קצת, אבל...

לכאורה, הנושא שמתחילים לראות את הסוגיה לא מובן בכלל מה הקשר, אבל בסוף הסוגיה פתאום אנחנו ננחות לתוך העניין.

כידוע, אדם שנושא אישה,

הוא חייב לכתוב לה כתובה.

בכתובה כתוב כל מיני זכויות של האישה,

הזכויות שלה בחיי בעלה, בזמן הנישואין,

וגם הזכויות שלה כאשר בעלה נפטר,

ואו מגרש אותה.

אז יש לה זכויות,

הוא צריך לתת לה את הסכום שכתוב בכתובה.

הסכום הזה כולל

מאתיים זוז,

שזה חובה לתת לאישה בכתובה.

בלי זה אסור לאדם בכלל לגור עם אשתו.

יש עוד שני דברים, זה נקרא תוספת,

תוספת כתובה ונכסי צום ברזל.

אבל כולם ביחד מהווים סכום

גלובלי שכתוב בכתובה.

יש כאלה עדות שנוהגים לכתוב בכתובה 200 זקוקים כסף,

זה בעיקר אצל אשכנזים,

ואז בעצם הסכום הזה הוא סכום הרבה יותר מ-200 זוז,

אבל זה הסכום הגלובלי שכולל בתוכו את כל ה...

200 זקוקים כסף. זקוק כסף זה סכום גבוה, אני לא זוכר בדיוק את הסכום,

אבל זה סכום ששווה בערך חצי דירה.

הרבה כסף.

ואת הספרדים נוהגים שכותבים סכום גדול של שקלים, דולרים,

כותבים סכום גדול בכתובה עצמו,

והוסיף לו מ-delay, כתובים את הכתובה, הוסיף לו מ-delay,

כך וכך סכום גדול.

מה?

זה סכום קטן.

אני הייתי גם 500 אלף דולר.

אני אגיד לך שהכל זה שקל, רק כזב.

למה? חס ושלום.

כן. לחתן, אין לו את הכסף בדרך כלל. מה, הוא רוצה לעלות, הוא לא מתחייב על כלום.

הוא רוצה לעלות לכל החברים שלו, לכל העולם, כשהם ימחאו לו כפיים,

הוא תרם כל כך הרבה.

אבל דיברו על זה הרבה. זה לא, לא יכול להיות דבר כזה. אם אין לך מיליון דולר,

איך אתה יכול לחתום על הכתובה?

אין לך את זה. מה זאת אומרת?

אתה מבטיח לשנות בתים ואין לך כאילו בית אחד. אתה מבטיח להשלים בתים ואין לך בית אחד.

טוב,

טוב, טוב, בוא נעזוב את השאלה של למה הוא כותב, איך הוא כותב,

באמת זה לא ראוי להשוויץ עם הסכומים הגדולים. אבל בכל אופן,

הבעל כתב לאישה כתובה.

האישה חיה איתו בטוב ובנעימים במשך עשרות שנים,

והבעל נפטר, לא עלינו.

היא ניתה אלמנה.

עכשיו, היא באה לגבות את הכתובה שלה.

יש לה זכות

לגשת לנכסים של בעלה הנפטר ולמכור אותם,

כמובן ברשות בית דין,

בהרשעת בית דין, בשומת בית דין,

ולקבל את הסכום שמגיע לה.

עכשיו,

לפעמים האלמנה הזאת היא קצת יותר מדי יוזמתית.

היא הולכת, לוקחת נכסים של היתומים,

של היורשים של בעלה,

זה יכול להיות יתומים, זה יכול להיות גם אחים,

זה יכול להיות גם יתומים שהם לא הבנים שלה, הם בנים מאישה אחרת, זה לא חייב להיות דווקא ילדים שלה.

והיא לוקחת יוזמה, לוקחת את השדה שלה ומוכרת אותו.

אז אם היא מוכרת את זה במחיר האמיתי של השדה, מה טוב.

אבל מה קורה כאשר האלמנה הזאת

הולכת ומוכרת שדה בשווי יותר מדי, או פחות מדי,

מה קורה אז.

אז בואו נראה את המשנה עכשיו.

אלמנה שהייתה כתובתה 200. אלמנה שבכתובה שלה כתוב שמגיע לה 200 זוז.

ומכרה שווה מנה ב-200.

היא לקחה שדה של היורשים,

ששווה מנה, מנה זה 100,

זוז,

והצליחה למצוא קונה, היא הצליחה לעבוד עליו,

מכרה את זה ב-200 זוז.

היא הצליחה למכור את זה פי שתיים מהשווי שלה.

או,

נקרא הפוך,

שווה 200 במנה.

היא הצליחה במרכאות

למכור שדה ששווה 200 זוז ו-100 זוז.

זאת אומרת שהיא הפסידה ליתומים

מה... הפסידה, לא נראה למי. הפסידה. עוד מעט נראה למי.

נתקבלה כתובתה.

בשני המקרים האלה

זה נקרא שהיא קיבלה את הכתובה שלה. למה? בואו נבדוק את שני המקרים.

במקרה הראשון,

כיבת 200 זוז, נכון? תמורת השדה. הנה, קיבלת את הכתובה שלך.

במקרה השני,

גברת,

את לא יכולה לקחת שדה שלנו ולהפסיד אותו ככה.

לקחת שדה של 200 ושל 200 ומכרת אותו,

גמרנו, הפסדת את הכתובה.

קיבלת 200. קיבלת 200. זה שעת שלומיאלית.

ומכרת אותו במאה, זה בעיה שלך.

זה המקרה הראשון של המשנה.

מקרה שני,

הייתה כתובתה מנה

ומכרה שווה מנה ודינר במנה.

אם הכתובה שלה שווה,

הכתובה שלה זה מאה זוז.

אם אישה, כשהיא מתחתנת, היא לא בתולה,

היא לא מתחתנת פעם ראשונה,

אז נותנים לה בכתובה,

לא צריכים לכתוב לה 200 זוז,

מספיק לכתוב לה 100 זוז.

אז אם האלמנה הזאת היא הייתה כבר אלמנה מפעם,

או גרושה,

ואז בעלה הנוכחי, זה שנפטר עכשיו,

כתב לה בכתובה רק מנה.

ומכרה שווה מנה ודינר במנה. היא לקחה שדה

ששווה קצת יותר ממנה, ששווה מנה ודינר,

והיא מכרה את זה במנה. זאת אומרת, היא רימתה את היתומים,

הפסידה להם,

אז מכרה בטל.

המכר לא חל.

אפילו היא אומרת, אפילו אם האישה אומרת,

אחזיר

דינר ליורשים, מכרה בטל.

אפילו אם היא אומרת, אני מוכנה להחזיר ליתומים את ההפרש,

אני רוצה שהמכר יהיה כאה, ואני רוצה לקבל את הכתובה שלי,

אז אני אפסיד דינר אחד.

אני אחזיר להם את מה שהם הפסידו.

מכרתי להם שדה בשווי של מנה ודינר במנה, אני אחזיר להם את הדינר, וגמרנו.

זה לא עוזר.

מכרה בטל.

אומר אשי, למה?

שאותו דינאר אין לה רשות למכור.

היה אסור לה למכור את התוספת הזאת, אין לך רשות למכור את זה.

אז כל המכרה בטל זה מיקח טעות.

הלאה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

לעולם מכרה קיים.

זאת אומרת, המכרה קיים, והיא תחזיר ליתומים את ההפרש.

עד מתי?

מהו הגבול?

עד שתהה שם כדי שתשייר בשדה

בת תשעה קבין,

ובגינה בת חצי קו, וכדברי רבי עקיבא בית רובע.

אני אסביר מה הכוונה פה.

אם נניח היא לקרה שדה ששווה מנה ודינאר,

הלכה, מכרה אותו במנה.

טוב, אתם יודעים מה? יתומים יקרים.

אני הייתי לוקחת רק

כמעט את כל השדה,

יותר מ-99% מהשדה,

100 חלקי 101,

מוכרת אותו. מה הייתם עושים עם הקמצוץ קרקע שהיה נשאר לכם?

היה לכם מה לעשות עם זה?

כלום, נכון?

אז קחו את הכסף, קחו את הדינאר ותשתקו.

אם אלה לא הפסדתי לכם שום דבר.

אז קחו את... כי לא היה לכם מה לעשות עם כזה שדה קטנה.

לכן, תקחו את הדינאר וזהו.

מהו השיעור של שדה שאם היא לקחה יותר מדי,

שאז המקח יהיה בטל?

זה בתנאי שיש לגודל שנשאר,

שמה שהיה נשאר, אם היא לא הייתה מוכרת את זה ככה,

שיעור של שדה, שזה ידבר בו באבו ותרא.

שדה,

מה שיש לו שם שדה, זה שדה בגודל של תשעה קבין.

מה זה תשעה קבין?

זה שטח של

75 אמות

על 50 אמות.

זה לא שטח גדול,

זאת אומרת, אם נתאגם את זה למטרים,

זה בערך 25 מטר על 37 וחצי מטר.

שטח

מכובד בערך חצי דונם, משהו כזה.

קצת יותר מחצי דונם, בערך שלושת רבי דונם.

בסדר.

זה בשדה, ובגינה, אבל מה זה שדה? שדה זה מקום שזורים ופלחה.

פלחה, אם אין לך שטח סביר,

אין לזה שום משמעות.

אבל גינה זה מקום שמשקים אותו השקיה מלאכותית, הוא מגדים ירקות.

בגינה גם שטח קטן מאוד יש לו חשיבות.

אז לכן בגינה בת חצי קו.

גינה מספיק שזה 20 אמות על 10, זאת אומרת זה בערך

10 מטר על 5 מטר, 50 מטר רבוע,

זה גם מספיק בשביל

שיהיה לו שם גינה,

ואם

זה מה שהיה נשאר, אם היא לא הייתה עושה את הטעות הזאת,

אז המקר בטל.

וכדיבר רבי עקיבא בית רובע, רבי עקיבא סובר שגם אם נשאר בגינה שטח של בית רובע,

כמות של רובע הקו,

זה גם מספיק לתת לו שם גינה,

ואם יש שטח של 5 מטר על 5 מטר, בערך טיפה יותר,

אז זה כבר נקרא שם שדה.

זו השיטה השנייה.

עוד הלכה במשנה.

הייתה כתובתה 400 זוז.

אם הכתובה שלה הייתה 400 זוז,

ומכרה לזה במנה, היא לקחה שדה בשווי של מנה ומכרה במנה.

ולזה במנה,

מכר לו עוד אחת במנה.

ולאחרון יפה מנה ודינר,

הכוונה היא שעשה את זה שלוש פעמים, כן?

ולאחרון, המאה האחרונה, המאה הרביעית,

היא מכרה במנה ודינר,

אז

שלאחרון בטל, שכולם הלכם קיים. למה? כי כיוון שזה מכירות נפרדות,

אז אני אומר, שלושת המכירות הראשונות הן בסדר,

המכירה הרביעית זה טעות,

ולכן זה מכך טעות.

נמשיך הלאה.

עד כאן זה המשנה.

מה שמעניין אותנו יותר זה החלק הראשון של המשנה.

אולי לפני שנמשיך הלאה,

סתם ככה, שואל תוספות,

תוספות מביא של העם הירושלמי,

פה למטה התוספות האחרון,

מביא של העם הירושלמי,

שאנחנו למדנו במסכת בבא מציע,

שאם האדם מרמה את השני כמות של שטות,

שטות הכוונה היא שישית,

אז המכך בטל.

פה הרי זה הרבה יותר משישית,

זה רמאות של 100%, לא?

אם הכרז שווה ממנה ב-200%,

אז היא הצליחה לרמות את הקונה ב-100%,

במקום

ממנה היא מכר לו ב-200%.

למה מקח לא בטל?

הוא קרקע במוקר.

אז עונה הירושלמי, שתהיה כמה תירוצים.

רבי יוחנן אומר

שמדובר שהמחיר ירד, המחיר עלה.

ויש לקיש שאומר, כמו שאתה אמרת,

אין עונה על הקרקעות.

זאת אומרת, הדין הזה של שטות נאמר דווקא

במיטלטלין,

אבל בקרקעות

לא נאמר הדין

של עונה.

ובאמת,

התוספת מביא שיטה ידועה, זה מחלוקת ראשונים בעצם.

האם כאשר יש רמאות למעלה מ-100%,

האם אז כן יש עונה או אין עונה?

תוספת סובר, רמנותם סובר,

שברגע שעברו את ה-50% או את ה-100%, תלוי אם זה למעלה או למטה,

פי שתיים, בקיצור.

אם נניח מכרו 100 בשווי של 201,

או מישהו רימה את השני הפוך,

הוא רימה אותו ב-100,

הוא הצליח להוציא ממנו את זה ב-49,

שזה פחות מ-50%,

אז המקח בטל. זה נקרא ביטול מקח.

טוב, זה דבר צדדי.

שואלת הגמרא,

מה ישנה

200 במנה?

מה שונה המקרה

שהוא מכר,

שהיא מכרה דבר ששווה 200 במנה? למה אנחנו אומרים

שבמקרה כזה היתומים מרוויחים,

וזה נקרא

שהיא הפסידה את הכתובה שלה?

בגלל שהרי היא בעצם לקחה מהם נכס של 200.

למה?

דאמרי לה,

כי אומרים לה היתומים,

את הפסדת.

את הפסדת את עצמך.

אף אחד לא אמר לך למכור אותה ככה.

אז רגע, למה זה לא דו-צדדי?

אז שווה מנה ב-200 נא מתימא, אנא ארווח נא?

אז אם היא מכרה שווה מנה ב-200, שהיא תגיד להם, אני הרווחתי. אתם לא יכולים לתפוס את החבר'ה משני הקצוות,

כשאני מוכר את זה יותר מדי בזול, אז מה אתם אומרים?

הפסד שלך.

כשהרווחתי, מה אתם אומרים לי?

הרווח שלנו.

איך אפשר להגיד, איך אפשר לתפוס את החבר'ה משני הקצוות? זה ואדם להגיד ככה. שני הקצוות הם תפסידו את זה. זה ואדם להגיד ככה.

אבל השלהם מה נכון להלכה.

במשנה הרי כתוב שהיא מפסידה בשני הקימונים.

כן.

אחד מהראשונים מנסח את השאלה, שהיא תגיד, אני הרווחתי.

אני טרחתי והרווחתי וחיזרתי אחר לוקח שקנו ביורק. אני טרחתי ועשיתי את זה. אותו רווח יהיה שלי, ולמה הוא ליתומים?

זו השאלה שלה.

אמר רב נחמן, אמר רבא בר אבוה,

עונה רב נחמן בשם רבא בר אבוה,

כאן שנה רבי,

כאן כתב רבי את ההלכה הידועה.

רבי הרבה פעמים הצניע בתוך המקרה של המשנה הלכות.

אז כאן רבי התכוון להצניע את ההלכה הזאת,

הכל לבעל המעות.

הדין הוא שכאשר

בן אדם

יש לו השקעה,

ההשקעה היא של מישהו מסוים,

אז השליח

שהצליח לקבל יותר לא יקבל חלק מהרווחים,

אלא כל הרווחים הולכים לזה שהשקיע,

לבעל המעות.

אם נתרגם את זה למקרים שלנו, בלי להיכנס עכשיו לחילוקים בין שתי השאלות,

אז

ראובן שמוכר דירה,

ראובן ששולח את שמעון לקנות לו תפוחים,

מי הבעלים של המעות?

ראובן. ראובן?

אז לכאורה, אם אנחנו מסתכלים על הגמרא פה,

הכל לבעל המעות, זאת אומרת שתמיד

המשקיע,

מי שהשתמשו בנכס שלו או בכסף שלו,

הוא מקבל את הרווחים.

ולכן,

כיוון שאת הרווח הזה האלמנה עשתה

באמצעות

הנכס שלהם, של היתומים,

אז הכל לבעל המעות, הכל הולך אליהם.

ליתומים. כן, ליתומים.

כדתניא,

כמו שלמדנו, בברייתא.

הוסיפו לו אחת יתרה,

הוסיפו לו אחת יתרה,

אדם שלח שליח לחנות

לקנות לו משהו,

לקנות לו תפוחים נגיד.

בעל החנות קיבל את הכסף

והוא נתן לו, במקום לתת לו עשר תפוחים, הוא נתן לו אחת עשרה.

למי זה הולך?

מה למדנו?

זה אנחנו לומדים מהמשנה, אבל בואו נראה את הבברייתא עכשיו.

הכל לשליח.

הכל הולך לשליח, הוא מקבל את התפוח הנוסף.

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, חולקים.

רבי יוסי אומר,

חצי תפוח לא, חצי תפוח לא.

שואלת הגמרא, והתניא,

הרי למדנו בברייתא.

רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות.

למדנו ברייתא אחרת, סתירה בין הברייתות.

בברייתא השנייה כתוב

שהכל הולך לפי רבי יוסי למי? לבעל המעות. מי זה בעל המעות? המשלח.

יש פה סתירה.

בברייתא הראשונה אנחנו רואים שרבי יוסי סובר שחולקים.

בברייתא השנייה כתוב שהכל הולך לבעל המעות.

עונה הגמרא,

אמר רמי בר חמא, מתרץ רמי בר חמא.

לא קשיא.

כאן בדבר שיש לו קצבה,

כאן בדבר שאין לו קצבה.

זאת אומרת,

יש לנו מקרים שונים בשתי הברייתות.

והברייתה הראשונה

שרבי יוסי אומר חולקים,

מדובר בדבר שיש לו קצבה. תכף נראה את הדוגמה המדויקת לזה.

בברייתה השנייה שכתוב שהכול לבעל המהות, הכול הולך למשלח, מדובר בדבר שאין לו קצבה.

מה זה נקרא דבר שיש לו קצבה?

מה זה נקרא דבר שאין לו קצבה?

אז רש״י אומר,

דבר שנמכר במשקל,

אתה קונה קילו, עולה לך חמש שקל,

קילו וחצי, שעה וחצי,

שתי קילו, עשר.

זה נקרא דבר שיש לו קצבה. למה? כי המחיר שלו קבוע.

אז אם הוסיפו לו אחת יתרה,

אז את מה שהוסיפו לו יחלקו ביניהם.

מה זה נקרא דבר שאין לו קצבה?

הדוגמאות שרש״י מביא זה כגון טלית,

חלוק וירק הנמכרים בעומד.

מה הכוונה?

יש מוצרים כאלה

שאין לו מוכר קבוע, זה תלוי בעמדות המיקוח של המוכר והקונה.

היו באים לקנות חליפה,

היו באים לקנות בגד,

אז הוא אומר לו, אני רוצה בשביל הבגד איזה מאה שקל. לא, אני אתן לך רק חמישים.

טוב, נסגור עד שמונים. לא, שבעים וחמש.

זה נתון למיקוח, זה נקרא דבר שאין לו קצבה.

אותו דבר גם,

כשהיו קונים אגודות של ירק בשוק שם,

גם זה לא היה דבר שיש לו קצבה.

כשקונים קטניות בחנות,

הדוגמא שרש״י מביא,

אז הם מכירו

כלי בגודל כזה עולה פרוטה. אתה רוצה שתי כלים, שתי פרוטות. שלוש כלים, שלוש פרוטות.

אז זה נקרא דבר שיש לו קצבה.

אבל חלוק,

טלית או ירק, שנמכר באגודות,

זה נקרא דבר שאין לו קצבה.

ואז הכל הולך לבעל המעות.

באמת כך פוסקת הגמרא, כמו רבי יוסי, כך רבי פסק במשנה שלנו. מה רבי כתב במשנה שלנו?

כאן, שנה, רבי, הכל לבעל המעות.

הרי בתחילת העמוד כתוב שרבי רמז לנו במשנה שהכל הולך למי?

ליתומים, כי הם בעלי הקרקע בעצם.

אמר רב פאפא, אין לך טעה, באמת ככה הלכה.

דבר שיש לו קצבה, חולקים.

דבר שאין לו קצבה, כל הבעל המעות.

בסדר גמרא, מה יקמש לנן? מה חידש לנו רב פאפא? הרי תגיד ישר, הלכה כמו רבי יוסי.

אז מה יקמש לנן, עונה הגמרא?

שינויה דשנינן, שינויהו.

שהתירוץ הזה הוא תירוץ טוב. לפעמים הגמרא כותבת תירוץ, ובעצם התירוץ הזה רק כדי לדחות את הקושייה.

אבל האמת היא להגיד בצורה אחרת.

אומר לנו רב פאפא, על אחר כך להדגיש לנו שהתירוץ הזה זה אותה אמת. זה לא תירוץ

דחוק לחלק בין שתי הברייתות,

אלא זה באמת כוונתו של רבי יוסי,

שאם זה דבר שיש לו קצבה,

אז חולקים,

אם זה דבר שאין לו קצבה,

הכל הולך לבעל המעות.

זה הגמרא.

לפני שנעבור לראות משהו בתוספות, איזה קטע בתוספות,

הייתי רוצה לראות את רשי, כי רשי מאוד מאוד מדוקדק.

זה מאוד יישנן לנו לגבי ההלכה שאנחנו נגיד בסוף.

נסתכל על רשי למעלה.

כאן שנה רבי, במשנתנו לימדנו רבי,

הכל לבעל המעות.

השולח שלוחו לשוק לסחורה.

אם אדם שולח שליח לשוק לעשות לו סחורה,

ולקח בזול, הוא הצליח להשיג את הדבר בזול.

הכל לבעל המעות.

ולא מצילמי מר, אנא ארו וכי.

השליח לא יכול להגיד, אני הרווחתי,

לי מגיע את הרווח הזה.

כדתניא,

דאיכא פלוגתא דתנאי באה מילתא, שיש מחלוקת תנאים בנושא זה.

ומסקנה,

שמינן, מסקנת הגמרא,

דבדבר שאין לו קצבה, אם זה דבר שאין לו מחיר קבוע,

היטללה רבי יוסי הכל לבעל המעות.

וסתם לן רבי מטניתין דא אחא כרבי יוסי.

ורבי סתן לנו במשנה כמו רבי יוסי,

לאמה דמטניתין נמי דבר שאין לו קצבה הוא?

לכל קרקע נמכר בעומד, זה פחות וזה ויותר. קרקע זה דבר שנתון למיקוח,

קרקע זה בוודאי דבר שאין לו קצבה.

הוסיפו לו אחת יתרה,

והתוספת למסכת דמאי,

שיש לו קצבה,

כגון קטנית הנמכר בחנות במידה,

ולא כלי בפרוטה, אם הוסיפו לו אחת יתרה, חולקים.

עכשיו שימו לב לטעם שרשי אומר, מאוד חשוב לשים לב.

דמתנה אהבה היא.

כי מה שהוא נותן עכשיו זה לא תמורת הכסף של ההוא,

בגלל שיש לו מחיר קבוע, נכון?

אלא הוא מוסיף מתנה.

יש לומר לשליח נתנה,

יש מקום להגיד שהוא התכוון לתת את זה למי שבא לקנות,

ויש לומר לבעל המעות נתנה,

ויש מקום לומר שהוא התכוון לתת את זה לבעל המעות.

אז זה ספק, הוא נתן לו.

השאלה היא למי הוא התכוון לתת.

האם הוא התכוון לתת לבן אדם הזה בגלל שהפרצו שלו מוצא חן בעיניו,

או שהתכוון לתת לו בגלל שהוא קנה אצלו,

ואז בעצם זה שייך למשלח,

כי זה בקצב שלו הוא קנה.

אז רשי אומר, כיוון שיש לנו ספק,

אז מה עושים לספק?

עמונה, מוטל בספק, חולקים.

לכל פעולה הוא נותן להם את דמיון באמצע אחר כך, ונותן לו כאילו

תפולים בטמיות.

לא הבנתי. אם היה פוגש את הידיד שלו, היה נותן לו מתנה כאילו תפולים?

לא, לא, לא.

זה לא דווקא אצלו, בסוף. לא, לא. קודם כל,

ייתכן,

אתה צודק, מה יהיה הדין, למשל, אם הוא לא מכיר את הבנאדם הזה בכלל?

הוא נתן את זה רק בגלל

שהאו נכנס אצלו לקנות,

ומישהו בא סוף סוף לקנות אצלו משהו, והוא החליט לתת קצת יותר.

אני לא דיברתי על המקרה שלנו, אנחנו מדברים עכשיו על הגמרא.

אתה צודק.

הוא שלח אותו ואחר לקנות את מי שהוא רוצה.

הוא בחר דווקא את החנות הזאת,

והוא מוכר על עצמו בגלל שהוא בחר את החנות הזאת.

יפה, אז יש מקום לומר, אתה צודק, אז יש מקום לומר

שמכיוון שהוא בחר את החנות הזאת, אז בעצם...

אבל אתה צודק, לשליח.

אז רשי אומר שתי אפשרויות.

יש לומר לשליח נתנה,

יכול להיות שהוא התכוון לתת את זה.

אנחנו מדברים עכשיו על הכוונות של בעל החנות, לפי רשי.

השאלה היא מי בעל החנות התכוון לתת.

אם בעל החנות התכוון לתת לשליח, אז הכל מגיע לשליח.

אם הוא התכוון לתת לבעל הכסף, אז זה הכל הולך למי? תודה רבה.

לבעל הכסף. אז הכל הולך למי?

ל... הוא לא מכיר אותו בגלל.

זה הכל הולך לבעל הכסף.

הוא לא מכיר אותו, הוא מכיר את הכסף.

הכסף, יש לו ריח, הוא מכיר את הכסף.

זה חושב, זה חושב שאיתו, הוא לא שם. לא משנה, אבל למי הוא, למה הוא...

הוא הרי, כמו שהוא אמר,

הוא לא רץ משהו כדי לחפש אנשים לתת להם מתנות, נכון?

נכון?

הוא נותן למי שקונה אצלו.

אז השאלה היא למה הוא התכוון. האם הוא התכוון לתת לה כסף או לתת לה פרצוף?

אז יש ספק בזה.

בספק אנחנו לא חולקים.

אז רשי אומר, שימו לב,

שהסיבה שהם חולקים זה בגלל שזה ספק.

ספק למי הוא התכוון לתת? בספק חולקים.

טוב, ייתכן לומר שלפי רשי צריך להעמיד באופן כזה שלא שאלו אותו.

ואם הוא יגיד לך שהוא לא יודע?

אני נתתי, אני יודע, לא זוכר מה התכוונתי, לא זוכר בהתכוונתי לתת לזה.

בן אדם בא לקנות, אז אני נתתי לו.

אנחנו נראה תכף שאם באמת המוכר אומר מפורש,

נראה לפי רשי, זה באמת יכול להיות נפק מינה.

שלפי רשי באמת, אם המוכר אמר מפורש

שאני מתכוון לתת לבן אדם הזה כי אני אוהב אותו,

אנחנו נראה שלפי רשי באמת הדין יש, שלא יחרקו, אל הכל ילך לשליח.

או הפוך.

מה?

תמידו לו ילכה באמצע החולק, זה המתנה.

זה מה שאמרתם, אבל אם הוא אומר, אני נתתי לו בגלל ההיכרות שלי איתו.

הוא ייתן לו עומד? לא, תראי, אם הוא לא מגיע לחנות, אני לא אתן לו. אבל הוא הגיע לחנות, נתתי.

עכשיו,

הלאה רשי,

דבר שאין לו קצבה, כגון טלית וחלוק וירק,

הנמכרים בעומד,

שמוכרים אותם הרי בערך.

פעמים מוותר למכור בזול, פעמים בצמצום.

לפעמים הוא מוכן לוותר, לפעמים הוא רוצה דווקא את הסכום שמגיע לו.

אז הכל לבעל המעות.

הכל לבעל המעות,

שאין כאן מתנה אלא מכר.

אז מה שאומר פה יסוד,

שכאשר זה דבר שאינו קצבה,

אז בעצם

מה שהוא נתן

זה תמורת הכסף.

הרי כשיש איזה מחיר קבוע,

אז בעצם אם נתתי עשר קילו במקום תשע,

אז הקילו הנוסף הוא נוסף מבחוץ.

אז יש מקום לדון למי זה ילך.

אבל כשזה דבר שאין לו קצבה,

אז המחיר שלו יכול להיות 100 שקל, יכול להיות 90 שקל, יכול להיות 110. אז כמה שהוא נתן תמורת זה המחיר.

אז מילא אם יש איזה רווח,

נניח הפרש כסף, כי הוא הצליח להשיג בזול,

הכל ילך לבעל המעות.

הכל ילך למשלח.

דבר שיש

לו קצבה שייך להוריד, ודבר שאין לו קצבה, אתה יכול להגיד, אולי אם השליח הזה הוא מאוד מאוד נמרץ,

כן?

אז ראוי לתת לו משהו תמורת הטרחה שלו שהוא צריך להוריד לו.

אבל זה לא נוגע לגבי עצם הכסף.

וגם דבר שיש לו קצבה,

אם הוא הוריד אותו,

אבל זה גם יכול להיות במכר, זה לא טוב למכר.

למה? במכר, זה מה ש... מה זה נקרא דבר שיש לו קצבה?

שזה המחיר.

זה המחיר, אבל אם רק בן אדם... אז מה שהוא הוריד זה מתנה.

מה שהוא הוריד זה מתנה.

למה זה?

הוא צריך להוריד אותו על שם.

מכר זה מה שהיה, זה דבר שיש לו קצבה, זה המכר.

לא משנה באמת. אני לא מכיר אותו מלוא חבר שלו. פעם היו מוצרים שמצאו קו, כשהיינו ילדים, היה מחיר קבוע,

תלך לסוכר, תלך לסוג, איפה שלא תלך. כן, נכון. זה המחיר. לא מורידים אפילו עשרה גור. אין, לא היה מוציאות.

תראה, באמת בדברים כאלה שיש לך... כן, אבל בכל מקרה, זה לא יעזור לך ללכת. אם אתה הולך לחנות מסוימת, כן? אתה הולך לחנות.

לחנות,

אתה לא יכול להתמקח עם המוכר כמה יעלה קילו,

כמה יעלה קילו קמח וקמח לקילו סוכר.

אם הוא מוכר זה מחיר מסוים, זה המכרה קבוע.

אתה מבין? אז בעצם תמיד יהיה דבר שיש לו קצבה.

למרות שיש הבדלי מחירים בין החנויות, זה לא משנה.

כן, אבל פעם לא היה, כי זה היה ככבה לעת בכל מקום. כן. אם הוא חבר שלו, מוכר לו בפחות, או שהוא נותן לו מטרה?

או, זה אמרנו.

שלפי רש׳י, ייתכן מאוד שהדיני יהיה שונה באמת.

בגלל שכיוון שהוא נותן לו בגלל שהוא חבר שלו,

והוא התכוון... אם הוא לא חבר שלו,

הוא מתמקח איתו על המכיר.

הוא מתמקח איתו על המכיר ויש לו קצבה. זה דבר חתוך, כאילו, מה שאומרים שיש לו קצבה?

או שיש כזה דבר שנוטה, יש לו סיפור מצליח פוריזנטום ונקרש ומאוחר על כוח הספנות שלו. לא, לא. זה נשאר דבר שיש לו קצרה.

זה נשאר בטענת אמין. עוד מעט נראה. זה יהיה חצי-חצי, יהיה חצי-חצי.

כן, בואו נראה עכשיו, בטוסט השני,

אני חושב שהזמן שלנו לא קצר, כי אנחנו יכולים להתחיל מאוד מאוחר.

בטוסט השני יש לו סיפור מעניין,

שורה רביעית מההתחלה,

מההתחלת בטוסט השני.

ועל טעות שאינו באה בזלות המקח,

אלא שטעות.

הבאה בחשבון.

מדובר,

יש דין שטעות גוי מותר.

אם נניח הגוי נתן לי יותר מדי כסף,

אז אני לא חייב להגיד לו.

אני יכול לקחת את זה.

היו כאלה, אבל צריך לדעת שיש פה עניין של קידוש השם, כן להחזיר לגוי.

אברה גולה כותב, אברה גולה זה אחד מגדולי ישראל שחי בתקופת הגזירות הנוראות שהיו באשכנז.

גזירות ת״ח ות״ט, בשנים ת״ח ת״ט.

והוא כותב

שראיתי אנשים

שנהנו מטעות גוי,

ובזמן הגזירות הם נתמוטטו מנכסיהם לגמרי.

וראיתי כאלה שקידשו את השם והחזירו טעות גוי,

והקדוש ברוך הוא שמע על הנכסים שלהם בדרך פלא.

זאת אומרת, לא ראוי לקחת טעות גוי. אבל יש דבר כזה טעות גוי, בואו נראה.

ועל טעות שאינו באה בזלות המלך אלא שטעה בחשבון,

שאל רבי יעקב ישראל את רבנותם והשיב לו.

ואשר שאלת

על ראובן ששלח

את שמעון, יש פה תיקון בצד, את שמעון

לקבל מהותיו מן הנוכרי,

וטעה עובד כוכבים בחשבון,

ולא נמצא עכו מאחר כך. הוא רצה להחזיר לו, אבל הוא לא מצא אותו.

דווקא הוא רצה לקדש את השם, הוא לא מצא את הגוי.

עכשיו יש לו עוד כסף ביד.

נראה לי שחולקים בין שניהם.

למה?

דאבו אמהות כדבר שיש לו קצבה, אומר רבנותם.

דאמינו הם הוסיפו לו אחת יתרה, רבי יוסיום החולקים.

הוא מקמין לנו לדבר שיש לו קצבה,

אבל שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. וטעמא דחולקים, זה מאוד חשוב עכשיו,

וטעמא דחולקים, אומר רבנותם,

לפי שבעל המעות,

כיוון שקיבל קצבתו, מה לא לטעותו של שליח?

מה אכפת לו שיש פה רווח? אתה קיבלת את הכסף שמגיע לך,

הגוי היה חייב לך 1,000 שקל, הביא לך 1,000 שקל.

מה אכפת לך שהשליח קיבל עוד 200 שקל?

אלא,

אמרינן,

הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר,

אם השמעון לא היה הולך לגוי כדי לקבל את הכסף של ראובן,

הטעות לא הייתה מתקיימת.

כל הטעות שנוצרה זה כתוצאה מהכסף של ראובן.

אז זה מילא יאיב לפלגה, לכן הוא צריך לתת לו חצי.

אחי נמי גם פה,

תהיה בטעות חשבון.

דש ומאנה במאתיים,

טעו תהווה, מה שלמנו, ומוקים לו הבשס בירושלמי,

כל מה שקיבל עליו לוקח.

וטעמד הכל לבעל המעות, למה אני אומר בדבר שאינו קצבה שכוללך לבעל המעות?

משום דאינו קצבה, דזוזי דאיניש אבידו לו זולה.

בגלל שהקצב של הבן אדם עשה לו את הרווח

בדבר שאינו קצבה.

האב הדבר שיש לו קצבה, חולקים אפילו בטעות חשבון.

טוב, הוא ממשיך פה,

אבל הוא ממשיך פה, מה יהיה אם בן אדם עובד אצל השני?

הוא עובד אצלו כל היום, הוא מצא כסף, האם זה הולך ל...

בזמן העבודה שלו הוא מצא כסף.

האם בעל הבית מקפיד עליו שלא יגביה מציאות בזמן העבודה או שלא מקפיד עליו?

טוב,

אז מה שיצא לנו בכל אופן בינתיים, יצא לנו

שני סיבות

למה

בדבר שיש לו קצבה חולקים.

הסיבה הראשונה זה רש״י,

ספק.

אנחנו לא יודעים למי יתכוון המוכר לתת.

האם המוכר התכוון לתת לבעל המעות,

למשליח, או שהתכוון לתת לשליח?

מי ספק חולקים.

אגב, יש פה שאלה,

התז בשולחן ערוך,

הוא שואל, למה שלא נגיד המוציא מחבור עליו הראייה?

איפה הכסף נמצא עכשיו?

ביד של השליח, נכון?

בדירה זה אצל המעלה. אנחנו לא בדירה, אנחנו עדיין בגמרא.

נגיע לדירה עוד מעט, ניכנס אליה, נקבל מפתח, ניכנס. עכשיו אנחנו בגמרא.

למה שהשליח לא יגיד לבעל המעות, למשלח, יגיד לו,

הכסף אצלי ביד,

המוציא מחבור עליו הראייה?

אולי הוא מפסיק את ה... מה פתאום להגיד לזה? כמה שאני מפסיק את כל הסורות מלבן הבית.

ואם זה נמצא בשתי שקיות?

במקרה של רש״י זה שתי שקיות, זה לא כלי זה.

כל פעם שקיות כאלה. הוא חושב לזה, הוא חושב לדקות את זה, הוא לא חושב.

הוא קנה בשביל

המערבי של ה...

אתה יודע מה, השליח, בזמן שהוא קיבל את זה מבעל החנות,

הוא חשב לעצמו, אם זה מגיע לי, אני רוצה לדבר בשביל עצמי.

אז הוא לא התכוון לזכות בשביל השליח, נכון?

אז הוא טוען עכשיו, אני מוחזק.

המוציא ברחוב עליו הראייה.

את השאלה הזאת שואל עטז.

עטז אומר, לפי רש״י שזה ספק,

מה פתאום חולקים?

אם הוא מוחזק בכסף, הוא יכול להגיד לו...

זה לא במהות, זה לא ספק ב...

מה זה משנה?

מה זה משנה?

הספק למה הוא התכוון, נכון? הכסף אצלי?

כן. הם ציווחו עליו, הראייה.

כך שואל עטז.

אז עטז באמת רוצה לומר,

בגלל השאלה הזאת,

עטז רוצה לומר באמת

שגם רש״י מסכים שיש פה איזושהי תקנת חכמים גם כן. זה לא רק ספק,

זה שיש תקנת חכמים, כמו שנראה עוד מעט ברבנותם.

נתיבות המשפט אומר על השאלה הזאת,

הוא אומר שבגלל השאלה הזאת לא ראוי לפסוק כמו רש״י.

השאלה הזאת היא כל כך חזקה, שזו הסיבה שכל הפוסקים

נוקטים לו כמו רש״י. תכף נראה בנושא הפסק מה הולך.

בכל אופן, הסיבה הראשונה זה רש״י,

שכיוון שיש לנו ספק למי בעל החנות התכוון,

האם הוא התכוון לתת לראובן המשלח או לשמעון השליח,

אז לכן הם חולקים.

רבנו תם, ראינו אותו בתוספות,

רבנו תם אומר שיש פה שני גורמים

שעשו פה את הרווח הזה.

הגורם הראשון זה הכסף.

אם אולי הוא בא עם הכסף של המשלח,

אז הרי הוא לא היה מרוויח את זה, נכון?

הגורם השני זה התושייה

או המזל

של השליח.

אז יש פה שני גורמים,

כל אחד מהם

גרם ביחד עם השני

לרווח הזה שנייה.

כיוון ששניהם

גרמו לזה, אז הם חולקים.

כן. נפקא מינא בן רש״י לתוספות יהיה

המקרה שאתם העליתם.

אם המוכר יגיד,

אני התכוונתי לתת דווקא לשליח,

או אני התכוונתי לתת דווקא לבעל המעות,

לפי רש״י,

ברגע שהוא אומר, אנחנו יודעים מה הוא התכוון.

כל מה שאנחנו אומרים שהם חולקים,

בגלל שאנחנו לא יודעים מה המוכר התכוון.

אם המוכר במפורש אני התכוונתי לתת לשליח או למשליח,

אז עידוד בן מישהו אמר.

אבל לפי תל אספו, לפי רבנותיו,

שזה לא תלוי בדעתו בכלל,

כי לפי רבנותיו יש פה שני כוחות שחברו ביחד.

בלי הכסף

ובלי השליח לא היה את זה.

מה אכפת לי מה הבעל חנות אומר? הוא אומר, אני נתתי לבעל ה... הוא נתן להרכבה, זה לבעל המעות. עוד פעם.

מי שקונה אצלי אני נותן יותר לך, אני עכשיו... אמרת אותו, מי שקונה אצלי, מי הקונה?

הכסף עם השליח.

הכסף עם השליח.

כל ארבע קילו אני עכשיו בדקה הזאת,

אני רוצה עכשיו להוסיף כל ארבע קילו, חמש קילו. עוד פעם. למי אתה מוסיף? אבל בלי קשר לבין אדם או חמיים. למי שקונה, מי קנה?

יש פה שליח שקנה,

ויש פה...

אתה שואל, מה יהיה הדין עם היום הולדת?

תכף נראה.

זה יכול להיות דווקא בעינה הפוכה, אתה צודק.

לכן נקטתי מקרה כזה במיוחד.

נגיע ליום הולדת, זאת אומרת.

אבל כל... יש כאן נפתא מינה עם השליח ומצרחה עובדים.

לא משנה בכלל.

אם אדם מסכים להיות שליח בחינם,

הוא מסכים להיות שליח בחינם, זה לא נותן לו יותר זכויות.

כן.

עכשיו,

יש מקרה, יש שיטה שלישית, שהיא לא נקראת בהלכה, אבל זו שיטה שכדאי

לשמוע אותה.

רבנו יואל הלוי,

אחד מהראשונים שהמרדכי מביא אותו,

הוא אומר

ככה. הוא אומר שבדבר שיש לו קצבה,

כשמדובר בדבר שאין לו קצבה,

אז מה פתאום הורידו את המחיר?

בגלל הקנייה. בן אדם בא עם כסף,

הורידו את המחיר בגלל הקנייה.

הקנייה היא באיזה כסף? של בעל הכסף.

אז ממילא כל הרווח הולך לבעל הכסף.

הדבר שיש לו קצבה,

אז הוא אומר שהמזל של שניהם גרם.

יש פה, הצטרף פה מזל של שניהם,

המזל הטוב של שניהם.

המזל של השליח

והמזל של המשלח,

המזל של שניהם הצטרף, ולכן שניהם מקבלים את הרווח.

מה זה יותר דבר כמו הסוהר הרפואי?

לא, זה לא אותו דבר.

בגלל שתכף נראה לפי רבנותם מה יהיה הדין

עם

כל מה שהתוספת היה רק בגלל ההשתדלות של השליח.

השליח השתדל ועשה את העבודה. זה לא בכלל בגלל הכסף.

אם בגלל הכסף הוא לא נותן שום דבר. רק בגלל ההשתדלות הוא גם בן-לילה, כן.

לא, אבל הוא נתן רק בגלל ההשתדלות שלו.

אם הוא רק היה משתדל בלי הכסף, הוא גם היה מקבל?

אם הוא היה משתדל רק בלי הכסף,

הוא גם היה משתדל אצל המדע?

לא. הפוך, הפוך, הפוך. הפוך, שים לב. הפוך, שים לב.

הוא אמר לגבי, לגבי יום הולדת, כן? הוא אמר שלגבי, במקרה של יום הולדת,

הרי בעצם השליח לא טרח בכלל, נכון?

נכון. הוא לא טרח, הוא בא לשם,

הוא נתן.

אז לפי, במקרה של יום הולדת, הוא אומר,

שלפי רבינו תמר צריך להיות הדין, באמת,

לא.

רק למשלח.

למה? כי כל מה שאני נותן, כל מה שאני נותן לשניהם

זה בגלל הכסף שלו וההשתדלות שלו, פה הוא לא עשה שום השתדלות.

שום השתדלות.

אז זה האיש המגיע לשני החלום.

אבל לפי רבנו יואל הלוי,

שזה עניין של מזל של שניהם,

המזל של שניהם גם שהגיע בדיוק לחנות הזאת,

שבדיוק היה יום הולדת היום, שלא קנה אתמול, לא קנה מחר, קנה היום,

אז לכן זה ילך אליו.

ומי שמגיע כסף זה המזל.

כן. מה?

ומי שמגיע כסף זה המזל.

כי המזל שיחק, ומי שמגיע לו כסף.

אתה טוען הפוך, אתה טוען שכל קודם כל צריך לקבל שמי הכסף, אחרי זה נגיד שזה מזל שלו.

לא.

אבל המזל שיחק לאלה שהיו שותפים באירוע הזה.

מכיוון שהמשנה... זה היה חלק משתמשת כל השבוע והוא בדיוק נחס... כן, זה מזל של שניהם.

כן. אז ראינו פה

שלוש שיטות,

ואנחנו נתעקז בעיקר בשתי השיטות הראשונות.

יש לנו את רש״י,

שמה?

שזה תלוי במזל,

שזה תלוי בכוונה של המוכר,

וכיוון שאנחנו לא יודעים מה כוונתו של המוכר,

אז לכן חולקים.

ויש לנו את השאלה של הטז, מה אם המצבי החברה עליו הראייה?

ויש לנו שיטת רבנותם,

סתכנת החכמים. למה? כי יש פה שני גורמים

שחברו ביחד ליצור את המצב הזה של הרווח.

הכסף של המשלח וההשתדלות,

או המזל,

של השליח,

אז לכן הם חולקים.

עכשיו, השולחן ערוך, אם תפתחו את הדף הבא,

השולחן ערוך, בסעיף ו'

הוא פוסק,

אפשר להבין ישר מדבריו, שהוא מתכוון לפסוק

כמו רבנותם. למה?

וככה גם יש הרבה פוסקים שפוסקים ככה גם כן.

הספר מאירת עיניים הביא רשימה ארוכה של ראשונים שפוסקים ככה.

היה השער קצוב וידוע,

דבר שיש לו קצבה,

והוסיפו לשליח במניין, או במשקל, או במידה,

הוסיפו לו כמות.

כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם,

וחולק התוספת השליח עם בעל המעות.

נקודה.

תמיד הם חולקים.

ואם היה דבר שאין לו קצבה,

ואם זה דבר שאין לו קצבה,

כגון מה שרש״י אומר,

חלוק טלית או ירק,

אז הכל לבעל המעות.

הכל הולך למי?

למשלח.

למה?

כמו שראינו את הסברה הנפלאה,

שבעצם, כמו שרש״י אומר במקום,

שאין כאן מתנה אלא מכר.

מתי שייך להגיד שהם חולקים?

כשיש בו מכר, כשיש בו מתנה.

מעבר למחיר הקבוע של הדבר,

יש פה עוד משהו,

מתנה שייך להגיד, התכוונתי אליו, התכוונתי אליו,

אבל דבר שאין לו קצבה,

דבר שאין לו מחיר קבוע.

כל מה שנתנו תמורתו, זה המחיר שלו.

אז זה בעיקר, זה מכר. מכר מגיע לו את הכל.

עכשיו, שימו לב הלאה, רמה.

מי הוא?

אומר הרמה.

אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח,

הכל של שליח.

זה דבר שיש לו קצבה.

אם המוכר אמר בפירוש

שהוא רוצה לתת לשליח, הכל של שליח.

זה רש״י,

זה תשובת הרמב״ן ועוד מישהו, והר״ן.

אבל זה לא מוסכם.

הדעה הזאת זה,

הפוסקים לוקטים,

שהעיקר כשיטת רבנותם,

כמו שהשולחן ערוך מכריע,

אבל יכול להיות מצב, יש הלכה מעניינת שנקראת קימלי.

מה זה קימלי?

אדם

שיש לו ידיעות בתורה,

והוא מכיר את השיטות.

השליח, נניח, המוכר אמר בפירוש אני רוצה לתת את הכסף הזה לשליח, לא רוצה לתת את זה לבעל המהות.

והשליח קיבל את הכסף

והוא אומר,

הכסף אצלי עכשיו, קימלי כשיטת

רש״י,

קימלי כשיטת הרמה.

אז כיוון שהרמה פסק כמו השיטה הזאת, למרות

שיש הרבה שחוקים עליו,

הוא יכול להגיד קימלי, אני עומד לי, קימלי זה עומד, אני עומד

לי בשיטת הרמה,

וכיוון שהוא מוחזק, אי אפשר להוציא את זה ממנו.

ככה אומרים לו פוסקים.

שאומנם פוסקים כמו רבינותם,

ולכן גם אם המוכר אמר שהוא רוצה לתת את זה לשליח, כמו שאמרנו לנפקא מינה מקודם,

אז באמת זה ילך לחצי-חצי,

אבל אם

אם המוכר אמר בפירוש הוא רוצה לתת לשליח,

והשליח תפס והוא אומר, קימלי,

אז באמת זה שלו.

רואים שראשי לא התייחס למתמחים.

רואים שראשי לא התייחס למתמחים.

לא, אבל ברגע שצריך... הוא מוחזק אז בלי לגמרי, כל המקרים. לא, אתה שואל עכשיו על המוציא וחבו עליו עברייה.

זה אמרנו,

לא, זה אמרנו שאתה זה אומר שגם ראשי מסכים

שיש פה איזה מרכיב של תקנה גם,

שלכן אי אפשר להגיד המוציא וחבו עליו עברייה.

אגב, הספרה שלכם

היא ספרה מעניינת, מה שאתם אמרתם,

שבעצם הספק הזה הוא לא ספק במקרה הזה,

אלא ספק כללי, זה מה שאתה רציתם להגיד, נכון?

ולכן אי אפשר להגיד מוציא וחבור.

אבל אני חושב שזה לא מה שראשי התכוון.

כי רשי אומר,

רשי אומר לשון כזאת, רשי לא אומר שזה ספק כללי למה הוא התכוון.

רשי אומר שזה ספק במחיר הזה לכאורה.

כי רשי אומר,

יש לומר לשליח נתנה, יש לומר לבעל המאוד נתנה. רשי לא אומר שיש לנו ספק כללי למי הוא מתכוון.

אלא אנחנו לא יודעים במקרה הזה למי הוא מתכוון.

במקרה כזה כן צריך להגיד המוציא וחבור עליו הראייה,

כי זה לא ספק כללי.

יש תוספות כזה במסכת בבא קמא, בדף ט' עמוד א' למטה,

שבאמת אומר שזה ספק אמיתי, כללי,

שם יש איזו מחלוקת,

שם לגבי האם האחים שלך קוק יורשים או לקוחות,

ויש רב אסי שאומר שזה ספק ולכן עושים חצי-חצי.

עכשיו אומר שם תוספות, איזו מילה קצרה, אומר שם תוספות,

שפה לא צריך להגיד המוציא וחבור עליו הראייה.

ומסבירים מה שאתה אומר, מסבירים מה שאתה אומר שהמוציא וחבור עליו הראייה

לא אומרים כאשר זה ספק עצמי,

זה לא ספק שנוצר מחמת הטענות, מחמת הוויכוחים.

אבל פה ברש״י משמע שזה לא בדיוק ככה,

כי ברש״י משמע שאנחנו דנים באומדן דעתו של המוכר, מה הוא התכוון.

והראייה, שבאמת הרי

אומר הרמה לפי רש״י,

שאם המוכר אמר מפורש שהוא רצה לתת לשליח, מה יהיה הדין?

אז ילך השליח. אם זה ספק אמיתי של חז״ל,

אז זה לא קשור למוכר הזה, ואז הוא עושה מה שהוא יגיד.

אתה מבין?

אז בעצם זה ספק

שאנחנו מסתפקים בדעתו של המוכר כל פעם.

כשרש״י אמר שיש לנו ספק, זה ספק גם שהוא לא אמר כלום.

זה הספק ברש״י.

הוא לא אמר כלום והוא בעצמו לא יודע. אבל אם הוא יודע ואמר וזה, אז אולי הוא לא יודע.

לא, לא, לא. זה קשה לומר. זה קשה לומר. בגלל שמה שטוסט אומר שם, שלא אומרים הם רוצים לך לבוא עליו הראייה,

זה רק כאשר זה ספק בהגדרה.

ספק בהגדרה.

זאת אומרת, זה לא ספק

שנוצר מחמת טענות,

לא ספק שנוצר מחמת הנסיבות,

אלא ספק בהגדרה, כמו שם.

האם האם אחים שלך היו כמו יורשים או כמו לקוחות.

אבל במקרה, ואם זה היה נכון,

זה לא יעזור שם, הוא יכול להגיד שום דבר.

תשמע, אדוני, אתה יכול... אם המוכר בא ואמר לו, כמה ילדים יש לך? אמר לו, יש לי ככה וככה. אני אומר, קח כאילו לילדים שלך.

אז ברור שהוא לא בא, לא, אז אין כאן שום דבר ללוקח.

אז יכול להיות שגם אם זה לא אמר הוא חשב.

לא, אם היה כזה דבר, הוא נתן לו את המתנה,

הנה, קח את המתנה בשבילך,

ניקח את זה לילדים.

יכול להיות אבל שקוש שהוא לא, הוא חשב את זה ולא אמר דיוקן. אז למה אתה מסתפק בזה? אפילו שהוא חשב שהוא קונה, הוא לא ידע את זה. יכול להיות לפעמים,

לפעמים אחרות שהוא חושב, הוא לא אומר.

מה לא? הוא רק חושב...

רגע, רגע.

טוב, בסדר.

בסדר. בסדר, אז אתה מחזק את הדברים.

ברגע שאתה יכול להגיד את כל הניואנצים האלה,

שהוא מתכוון לתת את הילדים שלך או כל הדברים האלה,

אז בעצם אתה כבר אומר שזה לא ספק במציאות,

אלא זה ספק מחמת הנסיבות.

זה ספק מחמת הנסיבות, יש לנו את השאלה של המציאות וחברה עליו הראייה.

אתה כבר חוזר למשבצת שלי, אתה מסכים איתי.

אתה מבין, אתה לא יכול לתפוס את החיים עם שתי הקצוות.

אתה לא יכול לומר שבצד אחד זה ספק במציאות,

ולכן אין המציאות וחברה עליו הראייה.

אין דבר כזה.

אין דבר כזה.

אם זה ספק בהגדרות, לא אומרים המציאות וחברה עליו הראייה.

אבל אם זה ספק במציאות, וככה משנה פה בגלל שאתה אומר, אתה רואה שהרמר במפורש שאם המוכר אמר בפירוש שהוא רוצה לתת לשליח את הכל לשליח,

אז אמילא אתה לא יכול לומר,

אתה לא יכול לתפוס את החבר'ה ולהגיד לא, לא, לא, זה ספק במציאות. איזה ספק יש לי?

אני חושב שאי אפשר לתפוס את החבר'ה בשני הקצוות. אם זה ספק במציאות, זה לא יעזור מה שהוא יגיד.

אני אגיד לך, בן אדם מגיע לחנות,

בוא נגיד שבן אדם אמר לילדים שלך, כמו שאתה אמרת, כן? כן. עכשיו,

בוא נגיד שאם המוכר יודע

שהוא בא לקנות בשביל מישהו אחר,

הוא אומר לו, תשמע, אני נותן לך את זה עכשיו בלי...

רגע, תן לי לגמור. אני נותן לך את זה עכשיו בלי קשר לקנייה.

גם אם לא היית קונה אצלי כלום, הייתי נותן לך. אוקיי. אז אתה צודק.

אבל זה לא המקרה.

לא, גם כשהמוכר

גם כשהמוכר אומר במפורש שאני נותן לשליח,

הוא נותן לו בתור שליח של פלוני.

למה?

בגלל שהוא קנה אצלו.

הוא לא יודע, אבל הוא עושה שהוא קנה אצלו בכלל. בסדר, אבל בגלל שהוא קנה אצלו.

כן. אז לכן, אני לא יודע למי הוא התכוון.

האם הוא התכוון אליו או התכוון...

תראה, כשהשליח הזה, הוא שואל אותו, כמה לידים יש לך?

אז הוא אומר לו, יש לי חמישה לידים. אה, איזה יופי, בסדר. אתה קונה אצלי ואני רוצה לתת לך. אז מה הוא אומר לו? אתה קונה אצלי.

קונה אצבע, השני קנה, אתה מבין?

זה בדיוק השאלה, טוב? בוא נעזוב את השאלה הצדקה. זה נראה אם האדם שלו לא קנה ואמר לו, זה בשבילך, לא בשבילך. אז אולי באמת הדין יהיה שונה.

אבל זה ברור שזה ברור, ברש״י,

די ברור,

שרש״י מתכוון להגיד שזה לא מחלוקת במציאות.

זה לא ספק במציאות, אלא ספק בדעתו של מוכר,

ולכן זה יהיה תלוי בנסיבות,

ולכן צריך לשאול שאפשר להגיד המוציאים חווה עליו הראייה.

לכן אומר הטז,

שרש״י גם מסכים שיש בו קצת תקנת רחמים, הנתיבות אומר,

מה שרבי נותן אומר,

שכיוון שאפשר להגיד סבבה בגלל הכסף של ההוא,

ואפשר להגיד סבבה בגלל התושייה של השליח,

לכן חולקים. זה כזה גורמים. כן. טוב, אני חושב שכדאי,

זה לא מסתדר מה לעשות ברש״י.

לא, זה לא,

לא, רש״י ודאי מתכוון מצד הספק.

כדי שלא נגיד המציאות יבוא עליו הראי, אומר הטז,

רש״י גם אומר שהספק הזה נובע מחמת השני הצדדים של רבנותם.

ואז אנחנו נגיד מה שאתה אמרת.

ואז אנחנו נגיד מה שאתה אמרת.

שבעצם,

שבעצם יש פה,

ברבנותם איך זה עובד?

זה ספק במציאות.

זה ספק במציאות, למה? בגלל שיש פה שני גורמים אמיתיים שתמיד קיימים. שתמיד קיימים. שניים שבאזכות שני ערים. כן. אז כמה זה באזכות שני ערים? כן. אני חושב שאולי כדאי כבר נעבור, ננסה לעבור לתשובות על הנושאים, בגלל שאנחנו ממש...

כן, אז כמו שאמרתי, אבל נתיבות המשפט אומר בגלל השאלה הזאת,

הוא אומר שבגלל זה כל הפוסקים הסכימו לו כמו רש״י.

כן. אולי נעבור קצת לשאלות שלנו עכשיו.

זאת אומרת, השאלה הראשונה היא מהתיווך של הדירה.

זה פשוט. מה?

אלפיים מהנגמר. למה?

לאבא קצבה.

נכון.

זה פשוט.

מכיוון

שדירה זה דבר שאינו קצבה,

דירה... אתה שומע עכשיו את התשובה?

דירה זה דבר שאינו קצבה,

אז היא מעילה,

והדירה עצמה, כמו שרש״י, המילים של רש״י הן מילים ממש מחרמות.

רש״י אומר,

אין כאן מתנה אלא מכר.

מתי שייך להגיד שהמתווך, השליח, ירוויח חלק?

כשיש פה מתנה.

הדירה שווה 100,000, נגיד.

נגיד שהדירה הייתה שווה 100,000,

והקונה הזה, בגלל שהמתווך הזה היה כל כך נחמד אליו,

כן?

אז הוא הסכימו לתת לו עוד חמש.

במקרה כזה... רגע, רגע, רגע, רגע. רגע, רגע. במקרה כזה,

במקרה כזה באמת זה היה הולך לשניהם, אבל אין דבר כזה.

בגלל שדירה אין לה ערך קבוע.

אז זה מילא,

אני אומר,

מה שעשה את העסקה זה הנכס שלי.

הנכס שלי זה הדירה.

הדירה שלי עשתה את העסקה הזאת,

אז זה מילא, הכול הולך

לבעל המעות,

הכול ילך לאורובן, אורובן יקבל את כל ה-105,

והוא ייתן לשמעון המתווך רק 2,100. זה פשוט.

זה החלק הפשוט.

מה קורה עם החלק השני עכשיו?

החלק השני זה לא כל כך פשוט.

יש לנו פה שלוש מקרים.

אם זה על זה וזה, זה הכסף על הדירה, אבל הוא גרם.

אם זה הכסף על הדירה, אבל הוא גרם.

אני בעד ה...

אבל זה כל הנושא של הסוגיה.

שהשליח בא והוסיפו לו, נניח נתנו לו,

הוא בא לקנות חלוק,

אז נתנו לו עוד משהו, לקחו ממנו פחות כסף. בוא נגיד, הוא בא עם 100 שקל לקנות חלוק,

והם מכרו לו את החלוק ב-90,

אז הרווח הזה הולך לבעל הכסף, נכון? הוא צריך להחזיר לו את העודף.

הוא לא יכול לקחת חלק מהרווח הזה. למה?

למרות זאת תושייה שלו. בגלל שהמחיר האמיתי הוא 90. דבר שאין לו קצבה,

כל מחיר שאתה נותן תמורתו זה המחיר האמיתי.

אז ממילא הכל הולך לבעל המעות.

מתי שייך לי את כל הספקות האלה?

כשיש מתנה, אז אני אומר,

האם הוא נתן בשבילו, האם הוא נתן בשבילו, למי הוא התכוון לתת?

אם אני בא לדבר ואני אומר לו, יש לי דירה,

אני רוצה בשביל זה 100,000 דולר.

מה שאתה לוקח בשבילך, זה עם העבוד. אין בעיה, אם הוא סיכם איתו, הכל בסדר.

המתווך, אגב, יכול לרמות אותו.

אם המתווך, נניח, קנה ממנו את הדירה, הוא אמר, טוב, אני קונה ממך את הדירה.

קנה ממנו את הדירה ב-100,000,

אחרי זה הוא מכר אותו ל-20105, ודאי שהרווח ילך אליו.

זה כי זה הוא עשה.

זה רמאות, אומנם זה לא יפה. למה רמאות? זה לא יפה. אני רוצה לשאול את הדירה. למה רמאות? זה לא יפה, אני אגיד לך למה, בגלל ש... אבל זה מתווך, זה הרווח שלו. הרווח שלך המתווך זה 2%,

הרווח שלך זה לא להרוויח 5,000 דולר.

אבל אם הוא קנה, מה אפשר לרמיץ מעיר?

עוד פעם, עוד פעם, אתה בתור מתווך היית אמור להביא לי את הקונה שקונה ב-105.

זה נכון שאני הסכמתי לקבל 100,

אבל הוא לא יכול,

אני לא יודע אפילו אם יש לו זכות לתרעומת,

אבל אם הוא עבד עליו בצורה כזאת, הוא עשה קניין,

זכה בדירה,

ואחרי זה הוא...

ואחרי זה הוא מכר דין משוחרר. אני רוצה מאה.

מה שתשיג יותר בשבילך, מה הבעיה?

לא, לא, אין שום בעיה. אני מסכם את זה. אין שום בעיה, ודאי שהוא מסכם את זה, הכל בסדר.

ברור, הכל בסדר.

עכשיו נעבור למקרה השני, למקרה של ה... אבל תכל'ס נעשו את זה אחר. אבל פה. מה?

זה אסור בחר. פה הוא אומר שלהמתווכיה חלק בדירה, כי זה חלק בהקשר של הדירה.

למה?

ככה זה החוק? ככה זה החוק. אבל יש פה שימכור עבורי את הדירתו. אבל החוק לא מעניין אותנו, אותנו מעניין התורה.

כן, מה אתה אומר?

מה שכתוב פה, שהוא ימכור עבורו את דירתו מאה אלף דולר.

כן, אבל הוא... זה כי זה... הוא עצה מאה אלף דולר.

אם יש לי דירה למכור, אני... אני חושב שאני יכול להשיג את זה מאה אלף דולר.

אני אומר, תשמע, זה המחיר שאני רוצה בשביל הדירה.

בוודאי שאני מסכים לקבל יותר.

כל בר-דעת יודע שאני מסכים לקבל יותר. אם אני אומר לו,

תראה, אני רוצה 100,000 דולר, לא מעניין אותי שום דבר. תביא לי 100,000 דולר, לא מעניין אותי. אם יהיה יותר זה בשבילך, כמו שאתה אמרת, ברור שהוא יוכל לקחת את זה.

אבל זה לא המקרה.

מה המקרה פה?

כי הוא חשב שזה מה שהוא יכול לקבל.

נעבור למקרה השני, זה המקרה המעניין יותר.

המקרה הראשון הוא מקרה די פשוט, חתוך.

במקרה השני, פה יש לנו הרי שתי שיטות, יש לנו את רשי ואת רבנו תם,

זה השיטות העיקריות.

ויש לנו פה שלוש מקרים, נכון?

מקרה אחד יום הולדת,

מקרה שני היכרות,

מקרה שלישי ששמעון הצליח להתמקח איתו.

עכשיו אני רוצה,

בואו נראה מה אתם אומרים על כל המקרים. נתחיל מהיום הולדת.

אז זה הכי פשוט.

כן. זה המחיר היום.

זה

למחירה. למען המעון. לא, זה לא המחיר. אמרתי לכם, בחנות כתוב איזה חמש שקל.

עכשיו זה המחשב, בגלל שיש לי יום הולדת, אני מוריד לכולם 20%. בסדר, אז אני מוריד, אבל המחיר האמיתי הוא... זה זה גרם, זה בחירת אי. תקשיבו, כשבן אדם שלח,

בן אדם שלח שליח לקנות את הבחירים ב-5 שקל לקילו,

אז הוא התכוון... זה דבר שיש לו קצבה, וזה הקצבה. זה דבר שיש לו קצבה, אז מה אתה טוען?

יום הולדת זה הקצבה, היום זה הקצבה.

אז אתה טוען שבגלל שביום הולדת,

אתה טוען שהמחיר האמיתי הוא עכשיו 4. עכשיו המחיר האמיתי בחנויות הזאת זה 4. אז למי זה יגיע?

לבעלים של הכסף. השקל מגיע לבעלים של הכסף.

אני לא חושב.

אני חושב שברגע שיש לדבר הזה מחיר קבוע, בחנויות אחרות מוכרים את זה ב-5.

אבל הוא לא קנה בחנויות אחרות. אתה יכול לגנות בסופרמרקט עם מחיר כזה. בשוק יש חברה.

תקשיב, אנחנו לא מדברים על זה שאפשר,

אנחנו מדברים על ירקן,

יקם כמו כל הירקנים, ויש קרטל בין הירקנים בשוק הכרמל,

שכולם מוכרים באותו מחיר.

אוקיי, אבל עכשיו יש... אבל האדם הזה השתגע והוריד את המחיר. אבל, אם הוא היה נכנס לחנות אחרת,

שימו לב, הוא היה משל וחמש.

גם החנות הזאת היה משל וחמש, לולא המקרה המיוחד,

שהוא הוריד את המחיר ליום הולדת. אני חושב

שזה נקרא דבר שיש לו קצבה, והקצבה היא חמש, לא ארבע.

ככה אני חושב, גם בחנות הזאת.

רק מה, יש פה הנחה.

הנחה בגלל יום הולדת.

ההדגשה היא בגלל היום הולדת.

ההנחה היא, אני רוצה להדגיש את הנושא הזה,

הכוונה היא בגלל היום הולדת,

ובואו נראה מה קורה לפי שתי השיטות,

רבי נותן ורשי, מה קורה.

לפי רשי, הוא חולקים, למה? למה? יפה, יפה.

לפי רשי יצא שגם אם הורידו את המחיר בגלל היום הולדת,

אז הם צריכים לחלוק ביניהם. למה?

בגלל ששני גורמים באו בשביל לעשות את הדבר הזה.

הכסף של ההוא והבן אדם הזה,

בלי תושייה, הבן אדם הזה,

אני לא יודע למי המוכר התכוון לתת,

האם הוא התכוון לתת את ההנחת יום הולדת שלו לבעל הכסף או לשליח,

אז חולקים.

כך צריך לתת לפי רשי.

הוא נותן לכולם.

מה יהיה לפי רבי נותם?

לפי רבינו תם זה בעל הבית, ייקח את כל הכסף. אבל לפני זה, למה? כי השליח לא... עד שני גרשי. אני שומע, רק שבוא נשמע. למה לפי ראשי זה לא הולך לבעל המוח? הוא נותן למי שקונה.

אבל מי הגיע? מי הגיע? השליח הזה הרי היה יכול ללכת, השליח היה יכול ללכת לחנות אחרת, והוא לא היה מקבל את זה, נכון?

אז הוא נותן למי שנכנס איתו בחנות.

אבל הוא נותן למי שנכנס בחנות.

הוא נותן למי שנכנס.

הוא נותן,

אה, איזה יופי, באת לקלוט את עצמי.

היום יש לי יום הולדת, בוא אני אביא לך עוד כאילו תמוכים.

אז הם מבינים מה הוא מתכוון,

או לשליח או לבעל הכסף.

יש פה שני, שניים, אז זה ס... כן, אם זה לא הקצבה, אז יש פה קצבה. הוא התכוון אליו, לשימון.

אני חושב שהוא התכוון לשניהם.

הוא התכוון לשימון עם הכסף של ראובן.

אז לכן חצי חצי. אנחנו אומרים שזה היה בקצבה. לפי רשי, לפי רשי, יש לנו את הספק. יש לנו את הספק.

דבר שיש לו קצבה, שיש לו קצבה. אם זה הקצבה, איך אנחנו מאמינים את זה? כן. עכשיו, מה יהיה לפי רבנותם?

אבל למה היא תיקח את כל השליח? חצי, חצי. למה? רגע, למה אתה אומר חצי חצי? כי שניהם נאום. איפה? מה השליח עשה?

כמו הוא, לפי רשי. איזה מזל. לפי אבנותם אין מזל. לפי אבנותם אין מזל. לא מזל. הוא נכנס. בגלל השליח הוא נתן לו את הכסף. גם השליח. לפי אבנותם,

לפי אבנותם,

נותנים לו בגלל ההשתדלות שלו.

הוא לא עשה שום השתדלות.

ואם לא ההשתדלות?

מה?

תגיד השליח נתנו על זה, ולא חשוב להשתדלות. אז זה מה שיצא לפי רבנותם. כי לפי רבנותם,

לפי רבנותם הסיבה שחולקים זה זה שיש פה שני כוחות.

נו, זה הפעם של המקום. כשהוא בא עכשיו לחנות הלאות, הוא יכול להיכנס לענות באותה מידה.

זה הכוח שלו. כמו שנפירה שאנחנו אומרים שהם חסינים של השליח. כמו שנפירה שאנחנו רואים שזה השליח. אז גם פה, זה גרום.

זה מה שגרום.

זה לא באמת החוכמה שלו, זה האזן שלו.

הוא נתן בגלל שהוא עשוייה,

אני חושב שזה הולך ככה. לפי רבנותם, שככה רוב הפוסקים פוסקים כמוהו,

אז באמת כל הרווח ילך למשלח, לא ל... מה? למה? בגלל שהשליח לא עשה שום השתדלות. לפי רבנותם זה השתדלות, זה לא מזל. זה לא מזל.

‫שנייה.

‫לא, פה זה לא כתוב מפורש.

‫אבל כתוב בגלל מה שאמרתי, ‫שיש פה שני כוחות, יש פה את הכוחות... ‫זה גם הפרסה שליח, זה הפרסה שליח.

‫אז אם זה... אז מה זה כוח?

‫דווקא ההשתדלות.

‫כוח זה יכול להיות גם המזל שלו, ‫זה גם הכוח שלו. ‫לא מזל. אם הוא סתם נכנס פה בגלל שהוא... ‫-סתם, הוא באמת סתם נכנס, ‫הייתה פטירות. ‫הוא סתם נכנס בטחנות הזאת, ‫זה בדיוק כבר מולדת, מה?

זה הפער שלו. אני שומע, אני שומע. אתה יכול להגיד שהכוח שלו בא לוויכוח, ואתה יכול להגיד שהכוח שלו בא דווקא... אבל, אבל, טוב, השאלה...

התמזל מזלו. טוב, השאלה היא, השאלה היא האם באמת מזל נקרא כוח. בגלל שבסך הכל אנחנו מדברים פה על...

נותנים לבן אדם את מה שמגיע לו בגלל מה שהוא עשה. פה הוא לא עשה. זה מזל, אבל הוא לא עשה.

אם הוא לא עשה,

אז יש מקום להגיד שהכול לא הולך לאובן המשלח.

טוב, בכל אופן...

מה?

אז יש שאלה בהגדרה של כוח.

כן, אני שומע. אם הוא לא אסר את זה בגללו.

מה? למה צריך כוח? אם הוא אסר את זה בגללו. לא, אם המדד שלו זה נקרא כוח. אם הוא אסר את זה בגללו. אם הוא אסר את זה בגללו. אם הוא אסר את זה בגללו. אם הוא אסר את זה בגללו. הוא אסר את זה בגללו. הוא אסר את זה בגללו. אם הוא אסר את זה בגללו. אם הוא אסר את זה בגללו. למה צריך כוח אבד? למה צריך כוח? לא, כוח הכוונה היא השתדלות.

שהוא עבד והוא התמקח.

טוב, בואו נבוא למקרים אחרים, אני עוד פעם שננסה עוד כמה דקות.

נבוא למקרה השני.

אם המוכר נתן את זה יותר בזול בגלל היכרותו עם שמעון, בגלל שהוא מכיר את שמעון.

אבל בסדר ברור לפי רבינותם את הכוח שלו. לפי רבינותם זה ברור שמה.

זה הכוח שלו, אז אין פה את זה. אבל הכסף של?

הכסף של הדתם הוא חולקים.

אז חצי חצי לפי רבינותם. אבל לפי...

ראשי, מה יהיה?

הוא נתן דמגלו.

הוא אמר, נתן את זה בגלל שמעון. אז אם מילא במקרה כזה, כמו שאמרנו, הרמ״ה פוסק, הרמ״ה פוסק, כמו רש״י,

שמה?

שזה ילך לשמעון,

אז אם מילא לא יוכל, אי אפשר להוציא מידו,

ואם הוא יגיד קימלי, אי אפשר להוציא מידו.

עכשיו,

הדבר השלישי... אבל כאן הוא לא אמר, לפי רמב״ה זה לא. הוא לא אמר לסליע שהוא נותן לו.

מה זה?

הוא לא אמר שהוא נותן לסליע.

הוא נתן לו כי הוא מוקיר אותו.

עכשיו שהוא קונה בשבילו.

אני לא, לפי הרמה.

הוא לא אמר, אני נותן לך וזה רק בשבילך. לא, לא, לא, מדובר, מדובר, תלוי מי אמר דמו, לא, נכון. כתוב כאן, אם הוא נתן לך, אני מכיר אותך, אני מכיר אותך. אז לכן צריך לומר, וצריך להוסיף מילה אחת, כן?

שאם הוא פירש, הוא אמר מפורש שהוא נותן את זה לשמעון,

עד הפירש שיוכל להגיד כאילו, נכון, נכון.

עכשיו,

השאלה השלישית,

אם זה בגלל ששמעון יצליח להתמקח איתו, מה יהיה?

לא, לא, לא.

פה יחלקו, פה פשוט שיחלקו.

בגלל שזה המקרה. אבל זה כוח.

כן, זה הכוח שלו והכוח של הכסף.

כן. זהו, בסדר.

חבל שזה היה קצר כל כך, היה לי עוד כמה דברים להוסיף, אבל...