"ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו".

במדרש בשמות רבה ל"ד אומר, הדא הוא דכתיב באיוב ל"ז, שדי לא מצאנוהו סגי כח, אמר רבינו הגדול, צריכים אנו להחזיק טובה לאיוב, שכל מה שאמר אליהו בא הוא והוסיף על דבריו. אמר איוב לחבריו, מה אתם סוברים, שכל מה שאמרתם הוא כל שבחו? מי יוכל לספר כל שבחיו וגבורותיו של הקב"ה, כל הדברים שדיברתם הן אלה קצות דרכיו, בא אליהו ואמר, שדי לא מצאנוהו סגי כח, מי ששומע הפסוק הזה אומר, שמא חירופים הוא חס ושלום, אלא כך אמר אליהו, לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כוחו של האדם, אתה מוצא שנתן הקב"ה את התורה לישראל, אילו היה בא אליהם בחוזק כוחו לא היו  יכולים לעמוד, שנאמר "אם יוספים אנחנו לשמוע ומתנו", אלא לא בא אליהם אלא לפי כוחם, שנאמר "קול ה' בכח". בכוחו אינו אומר, אלא בכח, לפי כח של כל אחד ואחד.

נסביר, המדרש אומר על הפסוק הזה, שמשתמע ממנו לכאורה חלילה איזה דברים של חירופים, שדי לא מצאנוהו סגי כח, כאילו לא מצאנו שהקב"ה יש לו כח גדול מאד, ועל זה אמר רבינו הגדול, צריכים להחזיק טובה לאיוב, כל מה שאמר אליהו בא הוא והוסיף על דבריו, ואמרו אליהו לחבריו, מה אתם סוברים שכל מה שאמרתם הוא כל שבחו, מי יוכל לספר את כל השבחים והגבורות של הקב"ה, כל זה זה רק קצות דרכיו, ואז בא אליהו ואמר, שדי לא מצאנוהו סגי כח, ואז אמרנו שזה נשמע כמו חירופים, אלא כך אמר אליהו, לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, כי הוא לא בא בטרחה ומטריח את הבריות יותר מיכולתם, אלא בא לכל אחד לפי כוחו, אז לכן כשהוא בא הקב"ה לתת תורה לישראל אז הם פחדו, הם אמרו, אם יוספים אנחנו לשמוע ומתנו, לא יכולים יותר לשמוע, אלא בא אליהם לפי כוחם, זה מה שכתוב "קול ה' בכח" לא בכוחו אלא בכח של כל אחד לקבל ולשמוע.

עוד ממשיך המדרש, שדי לא מצאנוהו סגי כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה, עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר, כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר לי עשה משכן? עשה לי משכן? ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש שהוא גדול מן המשכן, משה רבינו ברוח הנבואה רואה שעתיד להיות שלמה מלך והוא עתיד לבנות את המקדש, בית המקדש, ובית המקדש במידותיו יותר גדול מן המשכן, ומה הוא אמר? אמר לפני הקב"ה כי האמנם ישב אלהים על הארץ, הלא שמי השמים לא יכלכלוך, אז איך ישב על הארץ?

אמר משה, ומה בית המקדש הוא יותר ויותר מן המשכן, שלמה אומר כן, שכביכול גם הוא מתמיה האמנם ישב אלקים על הארץ, אז המשכן על אחת כמה וכמה, כביכול איך אני אעשה משכן, איך? לכך אמר משה, יושב בסתר עליון.

אמר רבי יהודה ברבי סיימון, יושב בסתר הוא עליון, מה זה יושב בסתר עליון? יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, מה הוא בצל שדי "בצל שדי יתלונן" מה זה בצל שדי? בצל אל, בצל רחום בצל חנון לא כתוב כאן, אלא בצל שדי, בצל שעשה בצלאל, לכך נאמר "בצל שדי יתלונן" דהיינו הקב"ה לן, נמצא בצל שבנה לו בצלאל. אמר הקב"ה, לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, הקב"ה עונה למשה רבינו על הבריאה שלו, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, זה מספיק, זה המידות שאני צריך, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה. עד כאן המדרש.

מה הענין אמה על אמה? ההוראה בזה היא כי ההתגלות של הקב"ה היא במידה, כענין "מי מדד בשאלו מים ושמים בזרת תיקן", אז שומעים שהיתה מדידה כביכול בשעל זה כמו פיסת רגל, ושמים בזרת תיקן, ז"א המידה היתה זרת, כן, אז זה כמו שנאמר כאילו כביכול שעל וזרת של הקב"ה, כביכול. אבל מה שומעים מפה, שומעים שיש מידה, וזה בישעיה מ'.

במעשה בראשית אמרו חז"ל, אני אל שדי, אני שאמרתי לשמים והארץ די, שאלמלא היו מותחים והולכים עד עכשיו.

רואים אנו מזה יסוד כי השם שדי היא המידה של השם שדי, שאומר לעולמו די, הלא היתה הבריאה בלי כל מידה, היתה מותחת והולכת בלי כל סוף ותכלית, והנה מכל זה יוצא כי יסוד מידתה שלה בריאה הוא שאמר לעולמו די, וכשהוא אמר זאת הוא אמר את זה במידה ובמשקל, בשיעור וגבול מדויק. כלומר, זו ההתגלות היתה במידה ובשיעור, ומה אפוא הגבול והמידה, מהו השיעור? הנה זה כי הכל יבוא לפי הצורך, לפי מידת יכולת המקבל. כך הקב"ה עושה את הדברים.

וכדמיון מעשה בנין, הלא מובן ודאי שכשם שאומנות עצם הבריאה היא עיקר הצורך בבנין, כמו כן צריך וחשוב מאד ענין די בכל הבנין, היינו כי כל חלק ופרט ממנו יהיה מחושב מראש, מהנדס יושב מתכנן את הכל ארכיטקט וכו', כי יבוא כולם לפי הצורך והחשבון, כמה חדרים, גודל, מידות, מספר חלונות, פתחים, כל התכנית באה לפי הצורך שהעמידו לפניו. גם מתחשבים לפי מספר האנשים שידורו במקום, אבל אם לא יתנהג במידת די, ולא יהיה מתוכנן כל הבנין לפי הצורך דוקא בכל החלקים והפרטים, כמו חדרים, חלונות וכו', הבנין הזה לא יהיה על תכליתו.

כך יסוד הבריאה, אשר בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. הנה עיקר מידתה של הבריאה זה מה שאמר לעולמו די, מה שהכל בא לפי הצורך ולא חוט השערה יותר, זהו שם שדי המתגלה במידה לפי מידת יכולת המקבל ולא יותר, עכשיו זהו הענין "ארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה".

והנה כשאנו רואים כי ההתגלות היא רק במידה ושיעור, אם כן מה עם היתר? הלא גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, הנה אמנם כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, שם אמנם גדול יותר, שם אמנם עיקר יותר, אבל העליון על כל בריותיו זה דוקא משהו שהוא יושב בסתר עליון, שישוב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, והוא מתגלה לפי מידה וצורך.

חז"ל אומרים בפסחים ג'. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ותמיד לומדים שזה מובן מצד התלמיד, וכן באמת מבואר ברש"י, לפי שמתקיימת גרסה שלה יותר מן הארוכה, אם הרב שונה לתלמידו בדרך קצרה גרסה זו תשתמר אצלו  יותר, ככה לומדים בד"כ תמיד את ההבנה בזה. אבל יש בזה עוד יותר ענין מצד הרב עצמו, שהוא צריך לשנות בדרך קצרה, וסוד הדבר הוא, כי צריך הוא להיות כל כולו יושב בסתר, ואם כי ההתגלות שלו זה מה שהוא מלמד לתלמידים, אבל צריך להיות דוקא לפי הצורך ולפי המוכן, רק עד כח קבלתו של התלמיד, הרב צריך להיות בקיא ויודע את נפש התלמיד כמה הוא יכול לקבל, ולא יתן לו יותר מזה, אבל מקומו ושכינתו של הרב צריך תמיד להיות יושב בסתר, ישנה בדרך קצרה, הרב שלא יכול להחזיק תורתו וכוחו בעצמו, אם תורתו שוטפת והולכת ללא צורך וללא מוכן, אין מי שמוכן לקבל את הכל, כמו שיש היום רבנים כאלה שמדברים מדברים מדברים העיקר להרהיב ולומר עד כמה הם יודעים את המקומות והציונים וכו' וכו' וכו', אין מי שמקבל בכלל, יכולים רק להתפעל מה הוא אמר בערך אתה מבין מלמעלה, אבל לא מתמקדים כי אין מקבלים. אז צריך שהרב יהיה יכול להחזיק תורתו בתוכו ועצמו, אם תורתו שוטפת והולכת ללא צורך וללא מוכן, רב שאינו יכול לומר די, רב זה אינו מיושב בסתר, תורתו שלו אינה בתור תוה, ואינו בכלל תורה באמת, ומפיו לא מבקשים תוה.

סתם בקוריוז אני אגיד לכם איזה בדיחותא, שפעם רב הוזמן לאיזה מושב, והגיע למושב ולא היה שמה רק בן אדם אחד, אז הוא המתין חצי שעה, שלשת רבעי שעה לראות אולי יתקבצו הקהל אף אחד לא בא, אז הוא רצה ללכת, אז האדם הזה שישב שמה אמר לו מה, אני לא בן אדם? אתה לא יכול להגיד לי דברי תורה? אז הוא אמר לו טוב, והתחיל לדרוש הרב שלש שעות, שלש שעות, נתן דרשה חבל על הזמן, ההוא המתין באיפוק, גמר אמר לו כבוד הרב, כל הכבוד, אבל יש לי הערה, תראה, אני מכין אבוס לבהמות שלי לפי הכמות של האנשים, של הבהמות, ואם מגיעה פרה אחת לאבוס, אני לא נותן לה את האבוס של כל השלשים פרות שלא הגיעו, אני נותן לה רק מה, נתן לו שיחה בשביל 300 איש, אז ז"א, צריך הרב להיות חכם לתת לפי המקבל, לא מה הוא רוצה לשחרר, משחרר משחרר, צריך להיות מקבל. אז אומר פה שרב כזה אינו מן היושב בסתר, תורתו שלו אינה בגדר תורה, ואינו בכלל תורה באמת ומפיו לא מבקשים תוה.

כן הוא סוד הדברים, האדם באשר הוא עיקרו להיות יושב בסתר, ובהתגלותו צריך להיות מתגלה לפי הצורך היותר הכרחי, במידה ובמשקל על חוט השערה ממש, וזה מאמר הכתוב במיכה ו' פסוק ח', "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהים" ורבינו יונה אומר, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, ולא יבקש תפארת על פעליו המפוארים, כי כל אלה הם בחינות כי הוא מן היושב בסתר והוא ודאי טוב. ז"א, אם הוא יהיה הרב בבחינת הצנע לכת עם אלהיך, פירושו שהוא לא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, אפילו שיש לו מעשים נכבדים הוא לא יחמוד את הכבוד בעבורם, גם לא יבקש תפארת שיפארו אותו על פעליו המפוארים, זה נקרא יושב בסתר, זה נקרא הצנע לכת, זה נקרא ישנה לתלמידו דרך קצרה, אל תנפח יותר מידי להשמיע מי אתה מה אתה כמה ההיקפים שלך כמה ידיעות כמה בקיאות כמה העיון כמה אתה זוכר וכו' וכו', לא לא, זה לא המתבקש, זה לא הנדרש, תגיד מה שצריך בשביל להאכיל את התלמיד מה שהוא מסגל לקבל. זה נקרא תורת אמת. אם לא – זה תורה חיצונית בשבילך. אז לא רק שאמרו לעולם ישנה דרך קצרה לתלמיד, לטובת התלמיד רק, גם לטובתו של הרב עצמו שלא ישחרר את כל הקיטור שיש לו, אלא צריך להיות מאופק בבחינת יושב בסתר, זה סוד המידה של אל שדי, שהקב"ה היה יכול להרחיב את העולם בלי גבול, אבל הוא תחם אותו במידות, מי מדד בשעלו ותיקן בזרת, ז"א רואים שיש פה מידות והקב"ה לא בא בכוחו שלו אלא "קול ה' בכח" לפי כוחו של כל אדם ואדם, לכל אחד הוא נותן את המינון הנכון לו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...