הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת דף כח עמוד ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עכשיו, עכשיו.

אנחנו במסכת שבת, דף מא עמוד א',

נחזור שוב על השיעור של אתמול.

אמנם לא על כל השיעור אלא על חלקו,

נתחיל מן המשנה האחרונה בדף מא עמוד א'.

המחם שפינהו

לא ייתן לתוכו צונן בשביל שיחמו,

אבל נותנו לתוכו, לתוך הכוס,

כדי להפשירן.

מחם זה כלי שמחממים בו מים,

והוא פינה אותו

מעל גבי האש.

אומרת המשנה, לא ייתן לתוכו צונן, היינו מים צוננים בשביל שיתחממו מכוח המחם החם הזה,

המחם על רוחם.

לא, זה אסור,

אבל נותנו לתוכו כדי להפשירן.

אבל אם הוא נותן מים צוננים על מנת להפשיר אותה,

ולא על מנת שיתחממו, כלומר,

כוונתו רק שיהיו בגדר מים פושרים,

אבל לא שיהיו חמים עד כדי שהיד תהיה סולדת בהם,

זה מותר,

זה מותר, זה שהכנסור של אתמול,

וזה הפסדת.

מה זה, רק רגע?

לא עכשיו.

או לתוך הכוס.

או לתוך הכוס.

פירושו, כוס זה נקרא כלי שני.

אם רוצה הוא להניח מים חמים בתוך כלי שני,

ולאחר מכן להניח בתוכו מים צוננים,

זה מותר,

זה לא משנה פה מה כוונתו.

כל מה שאמרו,

תלוי בכוונה אם הוא מתכוון לחמם או להפשיר,

זה הכול אם נותנו מים צוננים למי חם עצמו,

שהוא כלי ראשון.

אבל בתוך כוס, שזה כבר כלי שני,

פה יהיה מותר,

בגלל שכלי שני אינו מבשל.

שואלת הגמרא, מהי כאמר?

מה מתכוון ומה אומר התנא?

לכאורה דבריו סותרים מראשיתם לסופם.

בתחילת דבריו מה אמר?

המחם שפינה הוא לא ייתן לתוכו

כדי שיאחמו.

אבל נותנו לתוכו, בסיומם של דברים מה הוא אומר, אבל נותנו לתוכו כדי לאפשירן.

אז לא ייתן או כן ייתן?

מה תגיד לי?

שמע,

למעלה זה כדי שיאחמו,

למטה בסבע זה כדי לאפשירן.

על זה שואלת הגמרא, מה הכוונה?

כדי שיאחמו וגדל לאפשירן.

מה זה משנה לי מה הוא מתכוון?

צריך לדעת מה הוא עושה, לא מה הוא מתכוון.

אם פעולת נתינת המים מועילה

לחמם את המים עד כדי שהיה צולדת בהם,

אז ממילא לא אכפת לי שהוא לא יתכוון לזה.

בתכלס,

זה יתחמם עד כדי שהיה תהיה צולדת בהם.

ואם זה לא יגיע לכדי הצולדת בהם,

מה אכפת לי שהוא מתכוון לחמם אותם?

בפועל לא יגיע לכדי בישול, כי היא לא יגיעה לכדי הצולדת בהם.

אז זה שואלת הגמרא, מה היא כאמר?

מה הכוונה של התנא בזה שבתחילת דבריו אומר, מותר, אסור כדי שיאחמו ומותר כדי לאפשיר?

אותה פעולה,

אתה אומר, תלוי במה הוא מתכוון.

אם זו אותה פעולה, לכאורה צריך להיות,

או שבכל מצב יהיה אסור,

אם למשל יגיע לכדי הצולדת בהם,

או שיהיה מותר לעולם, אפילו,

אם כוונתו לחמם, כי בפועל לא יגיע לכדי הצולדת בהם.

עונה הגמרא, אמר רב עד ואמר, מתנא אכפו אמר.

אז רב עד אמר, מתנא

מפרש את דברי המשנה, המחם שפינה ממנו מים חמים,

לא ייתן לתוכו המים מועטים,

כדי שיהיה חמו.

כלומר, הכוונה,

מדובר שהוא פינה ממנו, זה הדבר הראשון שרמד ברמתה מלמד אותנו.

מדובר שאחר שהוא פינה את המחמה על גבי האש,

הוציא ממנו את המים החמים.

הכלדים לועטים. ועכשיו הכלי עדיין חם.

אז אומרים לו לאותו בן אדם, אתה רוצה לשים מים צוננים? הרבה.

לשים בתוכו מים מועטים, זה אסור,

כי בזה אתה הופך את זה לחום שהיה צולדת בהם,

אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשיר עליו.

אז לא תלוי, לא שזה תלוי בכוונה,

אלא הכל תלוי בכמות המים הניתנת לתוך המחם.

אם ניתנת לתוכו כמות מים כזו שיכולה להגיע לכדי הצולדת בהם,

אז זה אסור.

כמה, כמה ריקודים? מים מועטים.

אבל אם זה מים מרובים,

אם זה במצב כזה שהוא ישים שם כמות מים, שיהיה ברור לו אז

שלא יוכלו לעולם להתחמם לכדי הצולדת, אלא רק להפשיר את המים,

זה מותר.

שואל שמואל,

כמה, כמה.

התשובה,

התשובה,

רק באופן שברור לו שהכמות הזו היא רק,

יהיה פה מצב של מים פושרים.

אבל אם יש פה ספק שמא יגיעו לכדי הצולדת,

כמות כזו אסור לו להכניס לתוך המחם.

גם רובים בהמשך.

כמובן?

וגם צריך לדעת שאותם מים מרובים,

לא שישפוך אותם לאט לאט.

כי אם הוא ישפוך אותם לאט לאט, אז המים הראשונים שנפגשים עם המחם מתחממים ומגיעים לכדי הצולדת בהם.

מדובר שהוא שופך בשפיכה אחת

את כל המים, הכמות המים המרובים הללו.

ואז אין חשש שיגיע חלק מן המים לכדי הצולדת בהם.

כן, זה ביאור המשנה.

שאלה הגמרא שאלה צדדית,

והלא מצרף.

איך מותר לו?

לשפוך לתוכו גם מים מרובים, למה מותר?

מה אתה אומר? לא, המים האלה לא יגיעו לכדי הצולדת.

ככה?

בסדר, אבל יש פה בעיה אחרת.

כשאתה לוקח כלי

שהיה כל-כולו חם ורותח,

ואתה שופך לתוך הכלי מים צוננים,

בזה אתה מצרף, לא, זה לא יגיע לרותח,

אבל בדיוק הפוך,

בזה שאתה לוקח מים צוננים ומחבר אותם עם המיחם החם והרותח,

מה זה עושה לכלי?

זה מצרף את הכלי.

דרכם של הצורפים אז,

שהיה פעולתם לעשות כלים,

היו מכניסים את הכלי לכבשן,

כן? לאחר שעושים את צורת הכלי,

כן?

אז זה נמצא בכבשן,

ולאחר שנגמר השהות בכבשן,

לוקחים אותו ומכניסים אותו למים צוננים.

למה צריך מים צוננים?

כי המים הצוננים, שנפגש בהם אותו כלי אחר שהיה בכבשן,

מחזקים אותו,

וכך בדרך הזו משתמשים בכלי.

כלומר, הפעולה האחרונה של יצירת הכלי היה על ידי הטלת הכלי לתוך מים צוננים.

הטלת הכלי, לאחר שהיה בכבשן,

מטילים אותו במים צוננים. זה היה בקר הפרטיס. בדיוק, ובזה מחזקים את הכלי.

אז אם כן, מה אתה אומר לי שמים רובין מותר,

אבל בזה הוא מצרף את הכלי?

יש מחלוקת ראשונים, כמו שבערנו קודם,

שאם הטירוף הזה אסור רק מדרבנן, או אסור מדאורייתא.

דלת רשי, שזה מדרבנן, רשי במסכת יומא.

ואילו תוספות אומרים שזה אסור מדאורייתא.

כן,

הגמרא מתרצת, רב שמעוני דאמר,

דבר שאינו מתכוון מותר, מותר.

המשנה הזו הולכת כמו רב שמעון,

שסובר שאם אדם עושה פעולה בשבת,

הוא לא מתכוון למלאכה,

כן?

וזה לא פסיק רשע שוודאי יהיה מלאכה, לא ברור לדבר שיהיה פה מלאכה,

אז זה מותר.

אנחנו בעבר דיברנו על זה והבאנו דוגמה.

אדם שגורר בשביל עפר,

בשביל

בדרך של עפר,

גורר איזשהו כיסא.

אז אם זה כיסא כבד, שוודאי יעשה חריץ בקרקע,

אז פה גם רב שמעון עושה.

למה? כי זה נקרא פסיק רשע.

מה זה פסיק רשע?

דבר שוודאי יהיה,

כמו שבן אדם

אומר,

כן? אני אחתוך את ראש התרנגול והוא לא ימות.

פסיק רשע ולא ימות?

אחי, סבור אתה שאם אתה...

פתוח את ראשו הוא לא ימות?

הרי ברור הדבר שאם יחתכו את ראש התרנגול הוא ימות.

ממילא זה רק כסימן ללמד

שאם הפעולה הזו ודאי תהיה, המלאכה הזו ודאי תהיה,

לא יעזור מה שהוא לא מתכוון.

התוצאה תהיה ודאית מהפעולה הזו. בדיוק.

אם התוצאה תהיה ודאית

והיא אב מלאכה בשבת, או תולדה, זה אסור.

אבל אפילו אם הוא לא מתכוון,

זה לא מעניין אותי.

אבל אם הוא לא, זה לא פסיק רשם, זה לא ודאי יהיה.

במצב הזה, אם הוא לא מתכוון, אומר רב שמעון מותר.

מובן,

כאן מסבירים התוספות, מה שאמרה כה לגמרא והלא מסרף,

הכוונה שמא הוא מסרף.

אולי זה הגיע לחום כזה שהמים הצוננים שבאו אחר כך לתוכו גרם לצרף את הכלי.

היינו לפעול פעולת חיזוק

בכלי כמו כל אותם כלים שאחר יציאתם מן הכבשון מניחים אותם מים טוננים ובזה הם מתחזקים.

זה לא אותו דבר.

הכלים שנכנסים לשפשן הם אולי תעצמו מתכת נוזלית כזו או אם זה מתכת במצב כזה. אין מתכת נוזלית, ישנה מתכת גולמית. זה שהוא מתכת שזורשת שאחרי שאתה מחליף אותה למים אז היא משתנה.

אבל הכלי דוגמה פונג'אמה לא משתנה.

הכינג'ל עצמו, לא משתנה. אתה עובר את התהליך כביכול של מהכבשן למים אחרים ואתה משתמש בו עכשיו לעבודה. הוא כבר עבר איזשהו תהליך, אז המים האלה,

זה לא תהליך אותו דבר. אבל על ידי הצירוף, שוב נחלש כוח הכלי.

זה יכול לראות את זה. לא הצירוף, סליחה, על ידי החום שהתחמם נחלש הכלי במקצת ובזה שאתה מחבר שוב מים צוננים לתוכו מחזיק שוב את הכלי.

אפשר לראות את זה בממנדון, כשאתה שופך על המים קרים מיד, אתה שומע אותו ממהפכת ליאללה.

טוב, הלאה.

אז זה הגמרא מטרסת, רב שמעון ידעומר, דבר שאינו מתכוון מותר.

כשהגמרא ושואלת,

זה מאוד מעניין, למה דבר שאינו מתכוון מותר?

מה הסברה של רב שמעון זה דבר שאינו מתכוון מותר?

מה הסברה בזה?

אז יש ריטב״א שאומר,

בגלל שזה לא מלאכת מחשבת.

התורה אמרה, מלאכת מחשבת אסורה.

לא, מהיכן לומדים את כל אותן פעולות אבות מלאכות בשבת? מהיכן לומדים?

ממה שהתורה הסמיכה את פרשת השבת למלאכת המשכן.

מזה לומדים שכל אותן פעולות חשובות שהיו במשכן נאסרות

עשייתן בשבת.

ואיך מוגדרות אותן מלאכות בעשיית המשכן? מלאכת

נחשבת,

נכון?

זה בא ללמד שאיזה פעולה נחשבת

כפעולה חשובה

במשכן וממילא לא אוסרה בשבת,

רק פעולה כזו שהיא נעשתה מתוך מחשבה.

רב שמעון מסביר,

רב שמעון לומד שחז״ל למדו מכאן שצריך דווקא

מלאכה כזו שיהיה לו בה כוונה,

אבל ללא כוונה יהיה מותר.

כך אומר הריטבע.

ולכאורה יש מקום לשאול פה שאלה עצומה.

הלוא הדין של דבר שאינו מתכוון מותר הוא דין כללי בכל התורה כולה.

כפי רב שמעון שאומר דבר שאינו מתכוון מותר,

וכי זה רק בשבת או בכל התורה כולה?

אז למה זה מותר בכל התורה כולה?

אז אומר הריטבע,

ולמדו חכמים את כל איסורי התורה משבת.

רב שמעון יסבור שכל איסורי התורה למדו משבת,

שכמו שבשבת דווקא המלאכה שהיה בה כוונה נעשרת,

אבל אם אין בה כוונה מותרת,

אז כך כל איסורי התורה.

דווקא עם כוונה מותר, אבל בלי כוונה,

דווקא עם כוונה מותר, אבל עם כוונה, דווקא עם כוונה אסור,

אבל בלי כוונה מותר.

אבל יש לזה הפוך עכשיו, זאת אומרת.

מובן.

זה חידוש.

מה שאפשר להגיד, מה קורה כזאת יותר עוזר?

מה?

אמרנו שיש עכשיו דוגמה שאנחנו נביא, למשל, כמו מי שמציג את הבגד מילאיים שלו, ביום חול אפילו.

כן.

זה אסור, אפילו לא, למה אין דוגמאים לא התכוונתם?

זה לפי רבי יהודה.

לפי רבי יהודה, שומרים לו... אנחנו מדברים פה על פי רבי שמעון.

לא, אנחנו מדברים על פי רבי שמעון.

לפי רבי שמעון שאומר שדבר שאני מתכוון מותר,

אז על זה אמרה שם המשנה במסכת כליים,

מוכרי כסות מוכרים כדרכן,

ובלבד שלא התכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

תנאי, ודאי תנאי.

סתם רבי שמעון בר יוחאי.

סתם רבי יהודה, רבי יהודה בלילאי.

רבי יהודה בלילאי, אתה יודע מי זה רבי יהודה בלילאי?

כשכתוב מעשה בחסיד אחד,

אומרת הגמרא בבא קמא, זה או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבילאי.

רבי יהודה בלילאי היה ראש המדברים בכל מקום.

הוא קיבל להיות רב ראשי.

מה?

לא, לא, לא.

לא, הם היו אחרי זה.

שומע, רבי דובר אולי היה ראש המדברים בכל מקום.

למה הוא קיבל את התואר הזה להיות רב ראשי?

בגלל שהוא דיבר בשבחה של מלכות רומי.

אנחנו למדנו את זה בעבר, נו, במדליקי.

כמו שזה היה רבי יהודה

רבי יהודה אחר היה.

איפה זה? בא במדליקי, תפתח פה במדליקי. יש שם בגרסאות שומעים. לא, זה בדף ל״ג עמוד ב׳.

אבל הוא הפך את רבי יהודה בר-אילה לגל של עצמות.

לא, יהודה בן גרים, אתה מתבלבל.

מי הפך? רבי שמעון בר-אוכה הפך אותו.

כן. מה זה קשור? היו שלושה תנאים שישבו ודיברו על מלכות רומי.

רבי יהודה אברהם דיבר בשבחה של מלכות רומי. אבל הוא אומר שזה, לא, זה אחד הגרסאות. הנה, הנה, נו.

ראש המדברים, אמר ז'גנדיאת ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי שמעון.

רבי יוסי ורבי שמעון, רבי יהודה שאלה התעלה.

רבי יהודה אמר כמה נעים האזן שלו מה זו.

אז אמרו, יהודה שאלה התעלה, יוסי ששתה כי גילה לציפורי.

שמעון שגינה, יהרג.

אתה מבין?

רגע, ומי הלך וסיפר על רבי שמעון בר-אי ואיך זה התפרסם שהוא אמר נגד ה...

יהודה בן גרים שהיה בקרבתם ושמע את השיחה,

הלך וסיפר את דבריהם לתלמידיו או לאביו ואימו.

כך מפרש רש״י, לא להשמיע על המלכות.

אבל שישה שמתכסים בטלית היה גם על רבי יהודה בר-אייני, נכון? אתה מביא גמירה אחרת.

ואיך הגיעה למלכות?

אתה יודע, תקשורת.

זה מגיע מאחד לאחר, עד שמגיע. אבל הוא לא יכול גם לא לקבל להגיד, אני לא... אתה יודע מה היה, אתה עכשיו ברחוב הבית, חבר בעקיבא?

אתה לא יודע.

מה היה עכשיו? סימן שאתה לא מחובר לתקשורת.

מה היה עכשיו?

אני גם לא יודע.

אבל מישהו מחובר לתקשורת, ובקלות,

זה אמר שזה אמר שזה אמר שזה אמר שזה אמר שזה אמר שזה אמר,

ובזה אתה מגיע למה שאתה צריך לשמוע.

ככה, עם דרכם של דברים שמתפרסמים.

איי, איי, איי.

מה?

אתה רואה שהוא כעס עליו.

למה הוא כעס עליו?

למה משמור על בר יוחאי,

כשראה אותו אמר, עדיין זה בעולם?

על מי יהודה בן-ירים? על יהודה בן-ירים.

למה? על מה ולמה?

זאת אומרת, על דיזר, לא להוציא

דברים החוצה.

מה?

נכון, לכאורה היה מקום לשאול,

מה אתה רוצה? ההפך.

הוא בא לחנך אותם להשקופך.

בישיבות קוראים לזה השקפה טהורה.

איזה השקופך?

לדעת מה השקופך תאירא לפי רבי דברבלאי,

ולדעת מה סובר רבי רבי שמעון בר יוחאי בעניין הזה. זה השקופך.

ומה הבעיה?

כנראה שיש השקפות לטובה ויש השקפות לרעה.

שריב לא התכוון לרעה שהוא סופר. לא התכוון, ברור שלא. אז למה להגיד את העניינים בעולם, כאילו השקופך?

כנראה שהמעשה שהוא עשה זה מעשה בלתי אחראי,

שבגלל זה הוא כעס עליו.

אז לא, אז מי זה היה במקום הזה כתוב?

כך כתוב.

נכון.

טוב, הלאה.

אז בואו נמשיך.

שואלת הגמרא, מה תקיפלא אביי?

מי דמחם שפינה ממנו מים קטנה?

איך אתה, מה אתה אומר לי, רבי דברבתנא?

מחם שפינה הוא הכוונה שהוציא את המים שבתוך המחם?

לא כתוב מחם שפינה ממנו מים במשנה.

איך כתוב במשנה? מחם שפינה הוא קטנה.

מה זה מחם שפינה הוא, אומר אביי?

אתה יודע מה זה?

אלא אמר אביי,

האחי כאמר,

המחם שפינה הוא יחד עם המים,

ורק פינה אותו מעל האש להסירו מן האש, להניח אותו שלא על גבי האש.

לא יתביא אש בו...

מים חמים לא ייתן לתוכו, היינו,

לתוך המים החמים שבהם חם לא ייתן מים צוננים מועטים.

בגלל שאם הוא ישים מים צוננים מועטים,

אז זה בשביל שיחומו,

אז זה יהיה מצב שהם יגיעו לכדי יד סולדת בהם.

אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירו.

אבל מותר יהיה לתת לתוכו מים מרובים

כדי להפשיר את חום המים.

כי המים המרובים, הוא ישפוך אותם, כמובן, כמו שאמרנו, בבת אחת.

כך אומר רב לייזר ממיץ בספר הירעים,

ממיץ, מהראשונים,

כותב שזה הכוונה, שהוא ישפוך לתוכו

מים מרובים בבת אחת, ואז

לא יהיה פה מצב שהמים יגיעו לכדי הצולדת בהם. לתוך מה, לתוך המים? לתוך המים, לתוך המים שבמחם.

יש מחם שהיה על האש, יופי. הוציא את הכלי יחד עם המים החמים.

רוצו עכשיו לשפוך קצת מים... זה כל לא על האש, זה הוציא. בדיוק. איך זה בידיים, על הקרקע? זה כבר לא משנה.

לא משנה. בתכל'ס, מה זה? זה כלי ראשון.

המים שבתוכו זה עדיין, כלי ראשון. הם מים חמים שהיה צולדת בהם,

וזה בכלי הראשון, כלומר, באותו כלי שבו היו על האש.

כשבאו להטיל מים לתוכם,

אם זה מים מועטים,

הם יגיעו הם בעצמם לכדי הצולדת בהם.

כן, יטמעו בתוך... אז זה איסור משום מראשכם, נכון?

אבל אם הוא יניח מים מרובים, מתי?

בבת אחת?

בשפיכה אחת?

פה לא יגיע מצב שיגיעו לכדי הצולדת.

מובן?

זה הכל בגלל שמדובר פה במחם שפינהו.

היינו, המים החמים בתוכו.

על זה אני מבדיל בין מים צוננים לבין מים מרובים לבין מים מועטים.

אבל מחם שפינה ממנו מים, לא ייתן לתוכו מים כל עיקר,

מפני שמצרף.

ורבי יהודה ידעמר דבור שאין מתכוון או אסור.

ממילא אדרבה, אביה מפרש את המשנה.

אביה מפרש את המשנה שזה הכוונה כאן.

רק באופן שמחם שפינהו, על זה הבדילו בין מים מרובים למים מועטים.

אבל אם זה מחם שפינה ממנו את המים... רגע, מה זה פינה ממנו?

רוקן אותו, רוקן אותו. רוקן את הכלי. לאן הוא רוקן?

איפה שתרצה, זה כבר לא בעיה שלי.

ועכשיו נשאר רמי חם חם, רותח בלי מים.

האם הוא לא יכול לשפוך לתוכו מים מועטים?

גם מים מועטים אסור. למה? כי זה עדיין רותח. למה? מפני שמצרף.

מפני שמצרף.

כי אז מצרפו את הכלי.

רבי יהודה ידעמר דבור שאין מתכוון או אסור.

היי, תגידי, אבל הוא לא מתכוון.

הוא לא מתכוון.

הוא מתכוון אולי רק לחמם את המים.

האם בזה נגיד שמותר לשפוך מים מרובים לתוכו? לא מים עוד, מים מרובים אפילו. אין הבדל.

יהיה מותר מים מרובים?

כי כוונתו תהיה לאפשר את המים.

זה לא אכפת לי מה שהוא מתכוון רק לאפשר את המים.

בתכלס הוא מצרף את הכלי. זה בסקרא שיודע מראש. לכן, באופן שכזה,

דבור של מזכא ואין אסור. לא צריך להגיע לסקרא שלא.

לא צריך להגיע לפסיק רשע. למה? בזה שתן? רבי יהודה שעושה דבר שאינו מתכוון, זה אפילו בלי פסיק רשע.

הפוך.

רבי שמעון סובר שרק בפסיק רשע אסור.

אבל כאן כשאתה מעמיד את המשנה כמו רבי יהודה,

רבי יהודה סובר שדבר שאינו מתכוון אסור,

אפילו לא פסיק רשע.

ההלכה בלב לפי רבי יהודה באמת, נכון? שהוא חייב גם ל... לא, של רבי שמעון. ההלכה כמו רבי שמעון.

דבר שאינו מתכוון, מותר.

רק במסקרי שעשור.

זה הביאור של המשנה.

יש לנו, אם כן, שני ביאורים בדברי המשנה שלמעשה שתי השיטות הללו, שתי שיטות שונות.

לפי רב עדה בר מתנה יוצא שהמשנה כדעת רבי שמעון, כדעת ההלכה,

ואילו לפי רב איי המשנה כדעת רבי יהודה. אומנם זה לא כמו להלכה,

אבל ככה צריך לפרש את המשנה.

תוספות, מדקדקים ואומרים, למה רב עדה בר מתנה בכל זאת לא חש

לקושיית הביא?

הביא שואל,

מי דמחם שפינה ממנו מים קטנה? מחם שפינה הוא קטנה.

רב עדה לא חש לקושייה הזו, למה?

כי הוא מעדיף לפרש את המשנה כמו ההלכה,

ולא כפירושו של הביא, שיוצא שהמשנה היא לא כדעת ההלכה.

הלוא לפי אביי פירוש המשנה הוא כדעת רבי יהודה.

מובן, זה לא להלכה, הלוא להלכה כמו רבי שמעון.

לכן הוא מעדיף לומר את מה שהוא אומר.

את מה שהוא אומר,

בגלל שאז המשנה היא כדעת ההלכה,

שדבר שלנו מתכוון מותר.

ובפרט שהלשון הזה מחם שפינה הוא,

זה לא בהכרח שמחם שפינה הוא, הכוונה שפינה אותו עם המים.

מצאנו הרבה פעמים לשון שפינה הוא,

בכוונה שהוא רוקן אותו.

אגב, נאמר לשון פינה הוא.

תוספות מביאים לזה ראיות מכמה מקומות.

ופינו את הבית.

מה זה פינו את הבית?

לוקחים את כל הבית ומלחמים אותו במקום אחר?

או שמפנים את הבית,

הכוונה, את מה שיש בבית מוציאים החוצה.

הופכים את הבית לפנוי.

נכון?

הוא הדבר, או הוא הדין, ואנוכי פיניתי הבית.

מה אומר לבן לאליעזר,

ואנוכי פיניתי הבית? מה זה פיניתי הבית?

שהוא לקח את כל הבית ושם אותו במקום אחר?

או פינה את התכולה שבו?

אז רואים שהלשון פיניתי פנוי מחם שפינה, הוא לא חייב להיות,

שזה פינה את כל הכלי, מה שבתוכו.

ייתכן בהחלט דבר שהוא פינה את התכולה ממנו.

יש בו מים חמים, ואתה יודע שזה לא דבר. מה?

אומר לך, מחם שפינה הוא, ויש בו מים חמים, זה ההמשך. זאת אומרת שהוא לא פינה את התוכן של החיים. קודם כל,

קודם כל, איפה כתוב את זה במשנה?

זה הביאור שלהם.

אנחנו מדברים על לשון המשנה.

במשנה כתוב, המחם שפינה הוא לא ייתן לתוכו צונן.

מה הכוונה שפינה הוא?

אז רב עדה מבאר, רב עדה ברמדנה אומר, ביאור הדברים,

שפינה אותו אם הוא הוציא את התכולה, את המים שבתוכו.

אומר לו אביי, מה פתאום, מאחר שפינה הוא כתוב.

מה שהוא פינה את כל המחא?

וכי כזה קושייה יש מזה?

זה כל כך קושייה גדולה?

הרי בהחלט מצאנו במקרא לשון כזה,

ובכל זאת משמעותו שפינה את התכולה ממנו, לא שפינה את כל הדבר.

כמו שהבאתי עתה,

ואנוכי פיניתי הבית,

ופינו את הבית,

שולו, שולו, פנו דרך,

וכי את הדרך עצמה פינו?

פנו היינו שהדרך נהיית פנויה,

וכן הבית נהיה פנוי,

וכן בשש, פנו מקום לבר לוואי,

שאינו מפנה אליו, אשר בתוכם עוברים את השפעות.

אתם מבינים?

לא, זה גובה הוויכוח.

בא אביי ואומר,

נכון אמנם שמצאנו לשון כזה,

כלומר הלשון שפינה הוא,

יכול להיות משמעותו כדבריך,

אבל זה רק יכול להיות.

התנא היה ראוי שידקדק בדבריו כדי שלא נטעה,

ושיכתוב במפורש המחם שפינה ממנו מים.

מזה שהוא לא חש לזה,

סימן שלא אכפת לו שתבין את ההבנה הזו שמדובר במחם שפינה את גוף המחם.

עצם הדבר שהוא לא דקדק לכתוב לשון שלא תטעה בפירוש הלשון,

סימן שהוא לא חש לזה, אלא לא אכפת לו,

אלא גם אם תלמד שמחם שפינה, זה פירושו שפינה את כל המחם,

גם זה יכול להתפרש בצורה נכונה.

מובן.

זהו, אז זה ביאור המחלוקת בין רב אדמר מתנא לבין אביי.

כן,

יש פה תוספות נפלא ביותר,

אבל לצערי אני לא יכול, איך אומרים?

אני בקושי אוכל את המנה הראשונה,

אבל את המנה העיקרית וכל שכן,

את הקינוח ואת הקצפת, אני לא מגיע.

הייתי שמח שבאיזשהו שלב אני אגיע למצב שנוכל,

איך אומרים? לאכול את המנה העיקרית.

מה זה מנה עיקרית?

מנה עיקרית זה ללמוד את זה בעומק יותר. הנה, תוספות למשל. זה קצת נותן מטעמים ראשונים, אחרונים.

אין הזמן בעזרת השם. מטעים אנחנו רק, איך אומרים?

איך קוראים לזה? נגיעות.

יש מושג כזה שנקרא נגיעות.

כן, אבל אני מדבר על ללמוד את זה מתוך ובפנים.

לא סתם להזכיר שיטות.

זה לא נקרא ללמוד, זה נקרא ל...

איך אומרים?

לדעת את דעתם, אבל ללמוד, לעיין בדברים היטב.

טוב,

נראה את רשי קודם שנמשיך.

רשי אומר,

עמוד א', חזרתי למ״א עמוד א', אני קורא את דברי רש״י בפנים.

המח״ם,

כן, מ״א עמוד א'. מ״א? כן. עמוד ב׳?

יש אם למקרא.

המח״ם,

קומקומוס של חמין.

לא, אני לא רגשתי.

רש״י,

שורה שנייה מסוף דברי רש״י.

כן.

המח״ם, קומקומוס של חמין שפינהו.

כולם עד נתין, מפרש בגמרא.

רש״י לא נכנס לזה.

אומר, אם אני כבר אפרש לך את הדברים,

אז אני איכנס פה לבעיה.

אוקרא ודא ודא ודא אוקרא ודא, כן?

במקום שהפשטות מורה יותר כדעת אחד מהם,

אז רש״י רואה נכון יותר לבאר את הפשוט יותר בדברי המשנה.

אבל כאן

אין הכרח לכאן יותר מלכאן.

יכול להיות כרב עדה בר-מתנה, יכול להיות כדעת אביי.

מובן.

הקושי שבדברה רב עדה בר-מתנה זה על לשון שם חם שפינהו.

הקושי שבדעת אביי שהוא מעמיד את המשנה לא כהלכה, כדעת רבי יהודה.

אז מאחר ויש צד לכאן וצד לכאן, לכן עדיף רש״י לומר,

נפרש בגמרא.

אני לא אבאר את הדברים, תחכה לגמרא ותראה.

שואל את הגמרא, מה היא קומה? מה זה קומקום?

אתה לא יודע מה זה קומקומו של חמים?

קומקום, קומקום, אתה מכיר מה זה קומקום?

כן, אני לא קוראים קומקומו.

זה ראשון מהתחלה. אתה רק שומע את הצעקה של הקומקום, ולכן אתה מקיים בעצמך קומקום.

ככה קוראים לזה.

אתה מבין?

כנראה שיש קומקום קטן,

כן, שכנראה קוראים קומקום,

והמחם נקרא קומקומוס.

פשטייס.

זהו, הלאה, הלאה.

אמר אדמה, מייקו אמר, מי פינאו, מי לא ייתן.

והדבר אמר, אבל נותן.

כלומר, מה זה הלשון פינאו,

ומה זה שהסתירה שבתחילה אמר לא ייתן, ובסוף הוא אמר, אבל נותן.

אבל לא מצרף.

כשקלים מתכות חם,

ונותן לתוכו צונן, מחזקים את הכלי.

וזוהי גמר מלאכת הצורפין,

שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להישבר.

האור גורם, והמים מצרפים פרפועיו.

אתם שומעים?

וזה באמת פלא.

האם באמת,

כשמחממים מים בכלי,

אז הכלי קרוב להישבר?

שיש בו איזושהי תכולה. אני מבין

שאם זה כלי ריק, אז אכן כך.

אם תניח, למשל,

זה מה שיצא,

הרבה פעמים יצאים בבית,

בטעות שכחו מחבט,

כן?

ולא הניחו בו כלום.

הדליקו,

שכחו להניח בתוכו את מה שצריך.

אז לפתע אתה רואה שכל המחבט בוער.

אין בו שמן, אין בו כלום.

אבל החום גרם למחבט,

איך אומרים? לעשן גדול, ואתה שומע קולות כאלה.

זה אם הוא ריק,

אבל אם הוא מלא,

אז החום פועל יותר בתכולה מאשר בגוף הכלי.

אז מה זה שרשי אומר שהחום מפעפע את הכלי וקרוב להישבר?

נדמה לי שראיתי אחד המפרשים אומר,

הרי לא ממלאים את הכלי עד הסוף.

הרי ישנו חלק מסוים שהוא פנוי ממשהו.

אז פעולת

הצירוף מתייחסת לחלק העליון שהוא היה ללא מים.

אתם יודעים מה אני אומר?

החום פועל בכל הכלי, אבל מה?

בחלק שיש בו את המים,

אז זה פועל יותר במים.

המים גורמים מאידך שלא יגרום לכלי להישבר.

אבל החום הגדול מגיע לחלק העליון שבו אין מים,

ושם אין מים שירככו את החום הזה.

שם שייך פעולת הצירוף,

לגבי אותו חלק הנותר שבו אין מים.

מובן?

שפינה, הוא אומר רשי, משמע שפינהו לעצמו מעל האור. מה זה לעצמו?

את גוף הכלי הוא פינה מעל האור. כך מבאר אביי את המשנה. מה שכתוב, מחם שפינהו,

הכוונה שפינה את עצמו של המחם.

את גוף המחם, לא שפינה את התכולה, היינו את המים ממנו,

אלא את גוף המחם פינה מעל גבי האור,

ומניח אותו שלא על גבי האור.

מובן?

מהי עם מלאכת צירוף?

מהי עם מלאכת צירוף?

אז רשי, באר את מה שבאר,

ומשמע מדבריו,

שהמלאכה בזה היא מכה בפטיש.

כי מתוך דברי רשי, משמע שכך היא גמר מלאכת הצורפין.

מה זה הלשון מזוי, גמר מלאכת הצורפין?

גמר מלאכת הצורפין פירושו כל פעולה שהיא גומרו של הכלי,

אם אדם עשה כלי,

אבל עדיין חסרה איזושהי פעולה שעדיין לא נעשתה בגוף הכלי כדי שיהיה ראוי לשימוש.

אם עשה את הפעולה האחרונה הזו בשבת,

חייב על זה משום מכה בפטיש. מכה בפטיש פירושו הפעולה האחרונה שנעשית בכלי להכשירו למלאכתו.

כאן, מהי הפעולה האחרונה בכלי מתכת שהיה קודם בכבשן?

מהי הפעולה האחרונה כדי שיראוי לשימוש?

הצירוף. הצירוף. היינו להניח אותו במים הצוננים.

זה מכה בפטיש.

וכן כתבו כמה מהראשונים מביאים כאן,

שזה הראב״ד, הרידווה, מגיד מישנה,

גם כן מביא את העניין הזה.

הראב״ד והראש והרידווה כמו רשי.

והרמב״ם כתב, הרמב״ם לומד

מצד סיבה אחרת,

שדרך לוטשי הברזל לחממו הרבה,

עד שיעשה גחלת.

כלומר,

מה זה גחלת? זה לא אומר שזה גחלת.

שרואים כעין

אדמומית של אש בגוף המתכת.

בברזל.

בדיוק, לוהט.

רואים את הלהט שבמתכת.

ומכבים אותו במים כדי לחוסמו.

וחותפים אותו לשחור.

והעושה כן עובר משום תולדת מכבה.

מה עושה? זה לא בגלל מכה בפטיש,

אלא עובר על מכבה.

מה עושה? מה שאתה מדבר עליו?

כשהוא לוקח את המתכת הלוהטת

ומניח את זה בתוך מים צוננים,

בזה הוא עובר על איסור מכבה.

תבוא ותגיד לי, מה מכבה?

איזה מכבה?

מכבה, אני מבין. אם יש אש, שאנחנו אמרים מכבה.

כאן זה חם.

אבל לא, אם זה הופך להיות כגחלת, זה לוהט,

זה גם נקרא מכבה.

כך מסביר הרמב״ם.

אבל הקביעה הזאת זותקת את זה, זה מדאורי טוב מרבנן, הכוונה שאתה... זה כמו אש.

זה מדאורייתא או רבנן?

מכבה זה מדאורייתא.

זה תולדת מכבה.

אומנם לא אב... אני מדאיג חשמל ושבת. זה לא אש, אבל זה כמו ניצוץ.

זה בעצם... זה תולדה.

תולדה של מכבה.

מובן?

עכשיו יש פה שאלה.

אז יש מי שסובר,

זה לא מדאורייתא.

זה רק מדרבנן.

מה יש?

גמרא במסכת יומה, הבאנו את זה קודם.

מה יהיה הדין עם הכהן הגדול שאמור לעבוד את כל עבודת יום הכיפורים?

הוא זקן, אדם זקן. מה, לא, הדין אומר שכהן גדול היה טובל חמש טבילות ועשרה קידושים ביום הכיפורים.

הוא נכנס למקווה חמש פעמים,

כאשר משנה הוא ממגדי,

מבגדיו לבגדי זהב, ומבגדי זהב ולבגדי לבן, ושוב מבגדי לבן ומבגדי זהב, ושוב, וכן הלאה והלאה.

חמש פעמים, הוא טובל חמש, כל פעם חמש טובל כמה פעמים. לא.

בכל פעם שהוא אמור להחליף את הבגדים,

אז הוא טובל,

ולפני כל טבילה עושה קידוש ידיים ורגליים, ושוב אחר הטבילה עושה קידוש ידיים ורגליים. אבל זה חמש סבבים, חמש סבבים. חמש טבילות,

שבכל טבילה יש קידוש מקודם וקידוש אחר כך.

כן.

אז כתוב שם שאם הכהן הגדול היה זקן או איסטינס,

הוא לא יכול לסבול את הצנעה שבמקווה,

היו מחממים עבורו מערב יום הכיפורים עששיות של ברזל.

כלומר, גושי ברזל,

מחממים אותם היטב מקודם יום הכיפורים,

והחום עדיין שמור בתוכה.

ולמחרת מטילים אותם למקווה כדי להפשיר את המים

ויוכל לטבול בהם.

הגמרא שם שואלת, זה מישהו מחבק.

הגמרא שם שואלת,

בזמן שמטילים את העששיות הרותחות לתוך המים, הוא מצרף את העששיות.

נכון שהוא מתכוון לחמם את המים,

אבל בעקיפין הוא גורם לצרף את העששיות הזו, הללו, שנופלות למקווה,

שמפילים אותן למקווה. פה הוא הוציא מהאש ישר והכניס למען רותחים.

פה הם לא הכניסו ישר מהרותחים. מה זה משנה, אבל החום שבתוכם... לא אותו חום כמו רותחים. אולי... תתבונן טוב. תתבונן טוב.

לדעת הרמב״ם, אני מסכים איתך.

לדעת הרמב״ם, אני מסכים איתך.

אולי אין פה מכבה,

כיוון שהמצב הזה של הלעץ שהיה באותן העששיות,

כבר עבר מהם. מה אמרת, אתה חושב שזה 60 מעלות. כן. הם עומדים פחות. יכול להיות, אני יכול איכשהו להסכים איתך. היד לא תולדת. שים לב, שים לב.

אבל, אבל אם הסברה היא,

בגלל שזה מחזק את הכלי, כמו שאמר רשי,

מצד מקה בפטיש,

אז החום עצור בתוך העששיות הללו בצורה לא רגילה.

גם אם חיממו אותם קודם עם הכיפורים,

אבל כשמטילים את זה, כשהוא בא לטבול,

עבר הרבה שעות מאז חיממו אותם עד שמטילים אותם למקווה,

אבל עדיין החום בהם כל כך גדול,

שיכולנו לחמם את צמאי המקווה הצוננים.

ממילא שאלה הגמרא, נכון אומנם שהוא לא מתכוון לצרף את העששיות,

אלא כוונתם לכוונת זה שמשליך את העששיות,

רק לחמם את המים שבמקווה,

אבל על כל פנים הוא מצרף את הכלי,

את העששיות הללו.

נו, אז איך מותר?

צרף, צרף.

זה פעולת צירוף, כן.

מה?

לא, לא, מה פתאום?

צירוף מדובר בכלי מתכת,

לא בחרס.

מותר כי הוא לא רוצה לצרף את העששיות,

הוא מתכוון לחמם את המים. אז מה יש אם הוא לא מתכוון?

אז בואו נראה, מה שאתה אומר, אביי מתרץ. אביי מתרץ

זה דבר שאינו מתכוון.

אומר רשי,

גם לפי רבי יהודה, שאומר דבר שאינו מתכוון, אסור,

זה הכל

אם המלאכה היא מלאכה דאורייתא. כלומר, מלאכה כזו, שאם הוא היה מתכוון,

זה היה איסור דאורייתא,

אומר רבי יהודה, אם הוא לא מתכוון, אסור.

אבל במלאכה כזו שגם אם הוא יתכוון זה רק מאיסור דרבנן,

פה אם הוא לא מתכוון גם רבי יהודה יודע שיהיה מותר.

אומר רשי שהצירוף כאן זה רק דרבנן,

ולא צירוף דאורייתא.

ולמה באמת זה כך?

אז,

יש,

רבי שמואל אמר את זה,

רבי שמואל אמר שזה לא שאינו מתכוון איתה, נכון? כן.

זה ברור, אבל שמה הגמרא מתרצת

שגם לפי רבי יהודה זה יסתדר.

גם לפי רבי יהודה שסובר שדבר שאינו מתכוון אסור,

אבל שם,

מאחר וגם לרשימת רבי יהודה כל דבר שאינו מתכוון זה רק אסור מדרבנן,

כל דבר שאינו מתכוון אסור זה רק באיסור דאורייתא,

אבל לא בישרוד הרבנן. לכן התירו.

כן, אז למה העניין פה שזה רבי שמעון? למה צריכים להצביע על רבי שמעון?

ולמה צריכים להצביע... מה?

שאלה שאלה. יפה, שאלה טובה.

וזה, למה יש התוספות משערים?

למה צריך להגיע לזה? לפי רש'י,

תגיד מכיוון שזה רבנן.

אומרים רבנן, אין.. לא צריך להבין את זה כמו רבי שמעון.

עוד יותר,

הבעיה עצמו, מה הבעיה אומר?

שלפי רבי יהודה אסור.

מאחר שפינה ממנו מים חמים,

לא ייתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שמצרף.

ורבי יהודה ידע, אמר את הדבר שאינו מתכוון.

מה? אסור, נכון? ככה אומר רבייה.

איך זה מסתדר?

לשיטת רש״י,

שסובר שבצירוף שיעוד רבנן אין איסור באופן שהוא אינו מתכוון גם לפי רבי יהודה,

אז איך פה הבעיה אומר שאסור בגלל שזה קדעת רבי יהודה?

הלוא בצירוף שיעוד רבנן צריך להיות מותר גם לדעת רבי יהודה.

השאלה מובנת?

אבל התוספות

ששאלו את השאלה,

איך זה מסתדר?

מצד אחד,

משמע מכמה וכמה ראשונים, וגם מרש״י,

שיש איסור דאורייתא

בצירוף כלי.

ופה, בעשויות של ברזל,

רש״י בעצמו מבאר שזה מדרבנן, מה ההבדל?

אומרים לתוספות, אם הוא כלי,

אם

זה כלי,

היינו, מיועד לשימוש כלשהו,

יש לו צורה מסוימת שבזה משתמשים בו,

כשהוא כלי, אז הצירוף בו הוא דאורייתא.

אבל כאן זה עששיון של ברזל, זה יכול להיות אפילו ברזל גולמי,

מתכת גולמית,

שבסך הכל חיממו אותה היתר.

פה, גם אם זה יצרף, אבל עדיין זה לא כלי.

אין בזה שימוש.

לכן באופן שכזה, הצירוף אינו אלא מדרבנן.

זאת אומרת, זה מכיר הפרטיסט, זה ה...

זה אם זה כלי.

זה כלי. בדיוק.

זה גופת עושות מתרצים. אבל המתכות האלה זה לא כלי, הרי. בשיטת רש״י, בדיוק. רגע, לשיטה שזה מצרף, זה עצום.

דאורייתא.

אבל לא בעז אישו של ברזל.

בסדר, אבל אין שום של שום דבר של ברזל. אז אמרתי, לפי רש״י, זה מכיר בפטיש. הרמב״ם אומר מכבה.

הרמב״ם אומר מה, מכבה? מכבה.

כן. אם זה מכבה, אז זה כבר לא משנה, אם זה מכבה, זה כבר לא משנה.

כן, אז אין לכם נמי, יש מקום לשאול.

אז צריך לומר שהעששיות הללו,

גם הרמב״ם יודע שזה לא מכבה.

מכיוון שבשביל שיהיה מכבה, צריך שיהפוך להיות גחלת.

כאן, מסתבר בעששיות הללו,

הדרגה הזו של להיות גחלת כבר פגה כשמטילים את העששיות בתוך המקווה.

הלוא מתי היו מחממים אותה?

קודם יום הכיפורים.

נכון?

מתי היו מטילים את העששיות הללו, בתוך המקווה?

רק בסמוך לעבודה.

כן? שאז בסמוך לעלות השחר,

שאז מתחילה עבודת הכהן הגדול.

כי מה המטרה?

אז שוב, מה זה יצטנן? מה הרווחנו?

מחפשים שבשעה שהוא טובל, זה יהיה חם.

אבל אם יטילו יותר מקודם, אז זה יתקרר. מה הרווחנו?

בקיצור, לא חייבים לפרש, כמו שאתה אומר,

שכדי לומר שיש פה מכבה,

יכול להיות שהרמב״ם יודע שבאופן הזה כבר לא יהיה מכבה.

כי רק באופן שזה הופך להיות לוהט כגחלת,

אז במה שהוא שם את זה במים זה מכבה.

אבל אם זה כבר עבר המצב הזה, זה כבר לא לוהט,

לא גחלת, אז זה יהיה פה מכבה.

אז מה שנשאר רק, איסור דרבנון. נראה כמצרף.

מה זה צריך להיות? ממש לוהט, לוהט, לוהט?

כן, כך אומר הרמב״ם.

אז מה, אז הקומקום הזה ממש טוען? עד שזה יהיה גחלת.

מי אמר שהוא מדבר פה על הקומקום?

הוא מדבר על הכלל, צירוף האורגינל. לא, אבל בסדר, אתה אומר,

מצרף, מצרף זה הרמב״ם. לכן אני אומר שהרמב״ם פה יודע שזה לא מצד מכבה.

זה גוף אני מדבר.

שפה לא צריך לומר מכבה. אז מה זה המצרף?

משהו מדרבנו.

שלא ייראה כמצרף אולי.

כן, כך צריך להגיד לשיטת הרבה.

הכל פונים.

אז רשי אוחז שצירוף של עששיות של ברזל

זה דרבנו.

ואילו התוספות אוחזים,

תוספות אוחזים שצירוף הוא דאורייתא,

אין הבדל בין עששיות לבין לא עששיות,

זה דאורייתא.

עליך אתה מפרשים?

מה?

עליך במקדש?

או,

תוספות מפרשים שמה זה שהטילו אותם במקדש?

התשובה היא פשוטה.

גם רבי יהודה שאומר דבר שאינו מתכוון,

אסור זה הכל אסור מדרבנון.

מדאורייתא אין איסור.

למה? כי בשבת צריך שיהיה מלאכת מחשבת כדי שיהיה אסור מדאורייתא.

גם רבי יהודה מודה,

גם אם בכל התורה כולה סובר רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון,

אסור מדאורייתא.

אתם שומעים?

אבל בשבת הוא יודה שזה רק אסור מדרבנון.

למה?

אומר רבי יהודה,

זה לא מלאכת מחשבת?

אז מה פתאום שיהיה אסור מדרבנון?

אבל אמרנו רושם, שלא שום מלאכות רבי יהודה במקדש.

לא עוד עניין.

אז על זה אמרו שבמלאכות האלה התירו אין שיבוץ במקדש.

הינוך אינם היא. לא הכל שיבוצים, לא כל השבותים,

לא כל איסורי דרבנו התירו במקדש.

יש על זה תוספות בהמשך מדף צדיק ג' או ד' או צדיק ב', מה? בהמשך.

אבל,

כאן ראו צורך להתיר.

למה ראו צורך להתיר?

כי יש פה עניין חשוב מאוד של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

תאר לך, המסכן הזה יצטנן כתוצאה מזה,

אם הוא אדם איסטיניסט,

והוא יצטנן ועם כוח זה לא יוכל לעבוד.

כל הכפרה של כל עם ישראל תלויה בעבודתו של הכהן הגדול.

אתה מבין?

יש דברים שזה לא רק התירו דור הייתה.

יש דברים שזה מצווה לעשות.

לדבר באופן שאין פה מצווה מפורשת.

אז השאלה היא, כשחז״ל באו ועשרו את רבונו,

האם הם עשרו את זה בכל מקום, גם במקדוש או לא?

אז התשובה,

ישנם איסור את רבונו שהתירו במקדוש.

זה חמם.

התירו להטיל את העששיות של ברזל,

בכלל שהוא לא מתכוון לצרף אותן,

אלא מתכוון רק לחמם את המים.

ומאחר והוא לא מתכוון,

גם לפי רבי יהודה שזה אסור, רק אסור מדרבנון.

אז אם זה רק אסור מדרבנון,

אין שום זמני קדוש, התירו את זה.

פשטייסט מיר, אתה מבין מה אני אומר?

זהו זה.

זה מה שכתוב.

עכשיו,

השאלה היא, כאן כשהוא מצרף, זה פסיק רשע או לא פסיק רשע? איך ביארנו?

זה פסיק רשע או לא פסיק רשע?

כשהוא לוקח את המלחם הזה שאין בו מים,

המלחם היה רותח

ושופך לתוכו מים צוננים.

זה ודאי מצרף את הכלי או לא ודאי מצרף את הכלי?

לא.

אמרת שזה לא ודאי.

ודאי. אז תוספות אומרים, לא ייתכן לומר שזה ודאי, משום שאם ככה, למה לפי רבי שמעון מותר?

הגמרא שאלה והלא מצרף, מה ענתה הגמרא?

רבי שמעון היא דאמר דבר שאין ומתכוון מותר.

אם זה היה ודאי שיהיה מצרף,

זה לא יועיל לפי רבי שמעון, כי רבי שמעון מודה בפסיק רשע, זה אסור.

אז מה הכוונה?

זאת אומרת אין כוונה,

בסדר, אם לא על לפי רבי שמעון זה אפשר... מותר.

אבל חייבים לומר שזה לא פסיק רשע.

כי אם זה פסיק רשע לא היה מועיל לומר שהוא לא מתכוון.

למה, רבי יהודה מתייחס לתהליך הצפוני שלו, הייתה חשבה אחרת.

מה זה והלא מצרף? תוספות אומר, והלא מצרף, הכוונה והלא שמא מצרף הוא.

ככה...

תלוי, אני חושב שאלה, במה זה תלוי?

בחור, במה זה תלוי? הרי אם אני לא אחשוב... תראה, את בוננטוב, בפשטות אנחנו הסברנו אתמול,

אגיד לך את האמת,

בפשטות אנחנו הסברנו אתמול

שמי אמר שזה הגיע לחום כזה שהמים הצוננים שייפלו אחר כך לתוכו יצורף את הכלי.

אבל אנחנו אמרנו... אולי זה דרגת חום.

אבל אנחנו אמרנו שפסיק רשע שאתה לא יודע במציאות.

או, או, או. פסיק רשע.

אם זו שאלה שאתה לא יודע, מה זה יעזור?

הלוא על הצד,

אם זה נובע מצד המציאות שייתכן שלא תהיה, מילא.

אבל אם זה חסרון ידיעה בלבד,

אם זה חסרון ידיעה בלבד, אז לא.

יפה מאוד.

אשרנו בטוב חלקנו. יש פה תלמידים שיגדלו להיות תלמידי חכמים.

אז אני אגיד לכם, הבאנו אתמול

את דעת התז, אתם זוכרים?

התז אומר, מה יהיה הדין אם יש תיבה?

ובתיבה יש חלון פתוח,

והוא רוצה לסגור את החלון.

הוא לא יודע, אולי יש בתוך התיבה זבובים.

אז אני בטעות אמרתי לכם אתמול שהתז אוסר, זה טעות, טעיתי.

התז מתיר.

התז אומר,

נכון, שאם יש פה זבובים,

אז הוא צד את הזבובים על ידי שהוא יסגור את החלון.

נכון?

אולי הייתה לו כוונה. אבל אין לו כוונה.

יש פה ספק פסיק רישא.

הוא לא יודע.

אבל זה ספק מדאורייתא?

אם זה מדאורייתא, זה להחמיר. חייב להיות, חייב. אז אתה חייב, אתה חייב להחמיר, זה לא מדאורייתא. לא.

זה גוף הוויכוח. לפי התז יוצא שאין פה איסור דאורייתא.

אתה מבין?

כי ההגדרה הזו של פסיק רישא. היא קריטית. ההגדרה של פסיק רישא זה הכל באופן שהעושה יודע שאכן המצב הזה קיים.

שהתוצאה ודאי תהיה.

אבל במקום שהעושה את הפעולה לא יודע בוודאות שזה יהיה,

כי הוא לא יודע אם יש שם זבובים או לא. אבל זה שוגג.

אבל זה עדיין סוג של אגף.

לא. יש שוגג, יש מילים, יש גם דאז, ויש... לא, לא, לא, לא.

אומר הטז, אומר הטז,

אומר הטז,

לא אכפת לי עכשיו,

אם יש שם זבובים אז הוא בוודאי יצד אותם.

אבל זה גופה. מאחר שהבן אדם שעושה הוא לא יודע,

אז הוא לא מתכוון.

הוא לא מתכוון לצוד.

אם הוא היה יודע שיש שם זבובים,

אז הוא לא יכול לשחק אותה ולומר, תשמע, אני לא מתכוון.

מה זה אתה לא מתכוון? אבל אתה יודע שעל ידי סגירת החלון אתה תצוד את אותם זבובים.

אבל באופן שהוא לא יודע,

אז לכן אני סומך עליו ומאמין לו שהוא לא מתכוון, ודי בזה. הוא נקרא, אני לא מתכוון.

לא, הוא לא קצר את אותם כי.

הוא צריך לעשות אותם גם בתוך הרגל. לא, לא, לא. לא, לא. מדובר פה במצב כזה שבאמת זה צידה גמורה. זה מקום קטן שלא יוכלו להימלט ממנו

לאחר שהוא... זה לא נקרא צידה.

שלושים? לא, לא, זה לא נקרא צידה.

לא, זה לא נקרא צידה. נו, אל תלעג מאיתנו.

צריך לדעת גבול, אתה מבין?

אפילו צבי, פה,

בבית המזרש הגדול הזה,

צבי לא יהיה לצעוד, משום שכל מקום שאתה תבוא אליו הוא יברח.

אבל אם זה מקום קטן שבשכייה אחת אתה יכול לתפוס אותו,

אז בעצם סגירתו של אותו חדר זה כבר די כדי שנאמר שאתה צד אותו דבר.

אתה מבין?

אוי אוי, כשהזמן בורח.

זהו, זה התז.

אבל יש שיטה שמוכיחה לא כך.

רבי קיבי איגר,

מביא ראיה מהרמה שזה אסור.

גם אם אתה לא יודע,

אי ידיעה שלך זה לא מוריד את זה מדרגת פסיק רשע,

אלא זה נשאר ספק פסיק רשע.

הרמה מביא מיורא דעה,

הרמה מביא מיורא דעה סימן פז,

כן?

בשם שיטה מסוימת, יש אומרים.

אסור לחטות באש שתחת קדרה של נוכרי.

אתה רואה קדרה של גוי, סיר של גוי.

אתה רוצה לחטות באש,

אסור לך לחטות.

לחטות בגחלים.

אתה שומע?

מותר לך להדליק אש מתחת קדרה של נוכרי או לא.

במילים אחרות.

אומר רמה מביא שיטה שזה אסור.

למה?

אולי בתוך הגדרה יש בשר וחלב,

ונמצא שהוא מבשל, לא גורם, זה נקרא מבשל. איך היא פעולת בישול?

כאשר אתה מדליק אש מתחת גדרה שיש בה בשר ובחלב, זה בישול.

ואחד מייסורי בשר ובחלב זה בישול. לא מבשל. אבל אם מדובר שאין שמה... מדובר באופן ש...

פה מדובר שהוא לא יודע.

הוא לא יודע.

אומר רמה, אסור לחטות בגחלים,

וזה נקרא שאתה מבשל את הגדרה. ושמא יש בגדרה בשר וחלב.

ספק, נכון?

אם יש... זה ספק טהורי. אם יש, אז זה ודאי יהיה. אם, אם יש, אז זה ודאי יהיה.

אם יש, אז ודאי יהיה.

זה נכון.

אבל אם אין,

אז אין פה בישול.

נו, זה מותר או אסור?

אומר הרמה, אסור.

כי יכול להיות שיש.

ואם יש, אז זה ודאי אתה מבשל.

אז די בזה כדי לאסור.

אז לא, אם לא, כמו התז.

כי התז אמר,

לא אכפת לי שהספק הוא בגלל הידיעה שלך.

העצם זה שאתה לא יודע, זה מספיק סיבה כדי להתיר בנו, הוא מתכוון.

אבל הרב טיבי עגל, מה אומר? מביא רעיה מהרמה, שזה לא כך.

למה הוא מתכוון? מה הוא מתכוון?

תעלה לבשל.

הוא מתכוון לבשל את מה?

לא את הבשר בחלב.

הוא מתכוון לחתות בגחלים,

זה לא לבשל את הבשר בחלב.

אלא מה?

אני אומר ככה, אבל יכול להיות שיש פה בשר בחלב.

על הצד שיש פה בשר בחלב, אז זה ודאי יבשל את הבשר בחלב. זה נוכרי, אז הם לא הולכים לפי... נכון, אבל זה ספק.

אז האי-ידיעה שלך, האי-ידיעה שלך זה לא מתיר.

מה זאת אומרת, הוא לא מתכוון.

הוא עכשיו מתכוון לגוי, הוא מתכוון לגוי,

הגוי רעב, הוא מרחם על הגוי שיאכל. אבל הוא לא מתכוון לבשל את הבשר בחלב, הוא מתכוון לבשל. את הגוי שיאכל אוכל. נכון. אני מתכוון לבשל את הבשר בחלב האלה, שיאכל הגוי. בבקשה.

מה זה הוא לא מתכוון?

הוא מתכוון, הוא לא מתכוון.

אבל הוא לא יודע.

אבל הוא מתכוון לבשל. הוא מתכוון לבשל את מה?

את מה שיש לו. את הבשר בחלב?

הוא מתכוון לבשל, הוא מתכוון... מה הוא אומר אתה צריך לקחת בספק שיש שם בשר וחצי, ודאורייתא זה, אתה חייב להחמיר, אתה חייב להחמיר.

אולי, אתה יודע מה, יכול להיות שהוא אפילו לא מתכוון לבשל.

מדובר פה באופן שהוא רוצה לחטות באש, אבל אין לו כוונה לבשל.

הוא מתכוון רק לשחק עם האש, הוא נהנה לשחק עם הגחלים.

גם זה אסון.

אולי במקרה שאמרנו קודם, אולי אתה צודק.

במקרה שהוא מתכוון לבשל,

אז לא שייך לבוא ולומר, אני לא מתכוון.

זה מה שאתה מתכוון, אתה מתכוון לבשל, כמו שאתה אומר.

אבל אם הוא מתכוון סתם לחטות בגחלים,

לשם הנאה גרדא,

אז פה לכאורה היה מקום לבוא ולומר, אני לא מתכוון לבשל.

אז עצם הדבר שיכול להיות פה בשר וחלב...

הפעולה כתוצאה מזה שאפילו לא התכוון. אז זה ניקח בישול.

מובן?

מה בדיוק נקודת המחלוקת בין שניהם?

משומעים?

מבאר את זה אחד מהאחרונים, הוא אומר כך.

רבי שמואל רוזובסקי,

הוא היה ראש שיבי בפוניביץ',

הוא מסביר כך.

למה באמת פסיק רשע זה אסור?

ולמה אין מתכוון מותר?

לפי רבי שמעון.

יש מקום לומר ככה.

למה אין מתכוון מותר? אתה יודע למה?

התורה לא אסרה פעולה כזו שהוא לא מתכוון אליה.

כמו שאמר לנו הריטבה,

צריך מלאכת מחשבת בשבת,

ומזה למדו לכל התורה כולה שצריך שיהיה מלאכה עם כוונה. מלאכה בלי כוונה זה לא מלאכה.

דקה!

דקה!

אז מה השתנה פה כשזה פסיק רשע?

אז הם אמרו, כשזה פסיק רשע הוא לא יכול לומר שהוא לא מתכוון.

כי הוא ודאי, כי הוא ודאי מתכוון.

העצם ההדיעה.

אז ממילא לפי זה יוצא

שרק כשהוא יודע שזה ודאי יהיה,

אה, אז אני אומר, זה הופך אותו למתכוון.

כי הוא יודע שזה יהיה.

כשהוא יודע בוודאי שתהיה התוצאה של האב מלאכה, של האיסור,

אז זה ודאי מתכוון.

מה זה אומר? מה אמר? אף פעם מה למדו פה? הוא יודע בוודאי שיקרה. שמה יקרה? התוצאה, עוד פעם, עוד פעם, התוצאה.

למשל, בפעולה הזו של הצידה של הזבובים.

אם הוא יודע שאין שם זבובים,

הוא יכול לומר, לא, לא, אני מתכוון רק לסגור את החלון, אני לא מתכוון לצור את הזבובים.

אז תגיד לי לו פתיחת מקרק. תענה לי, תענה לי על מה, אל תשאל אותי שאלות ממקום אחר. קודם כל נתמקד כאן, ואחר כך תראה את התוצאות הלאה.

באופן שיש תיבה עם זבובים,

והוא סוגר את החלון,

הוא יכול לבוא, לשחק אותם ולהגיד, תשמע, אני לא מתכוון.

מה אני אומר? אני לא מתכוון.

נכון, אני מתכוון עם משהו אחר. יפה, על זה אמרו בסקרי שמה.

אדם חותך ראש התרניגול!

אני לא מתכוון שימות,

אני רק חותך את הראש, אבל אני לא מתכוון שימות.

לא צריך אם יוצא לו דם או לא, מה הצד be של הדם. הוא לא מתכוון.

רציתי רק פשוט לשנות את השעון המעורר. אתם יודעים שהיה מישהו שהיה את התרניגול שמעורר אותו,

והפריע לשכן,

ואז בא אותו שכן, סובב את הראש והתנגול.

אומר לו, מה, מה עשית פה? הרגת אותו. אמר לו, לא, לא, אני התכוונתי רק להחליף...

אבל לא תתכוון בפסיק רשע לשתי דברים שונים. להחליף את השעה בלבד, לא יותר מזה. אבל לא מתכוון בפסיק רשע לשני דברים שונים.

אדם יכול לא להתכוון בפסיק רשע, ולא להתכוון בפסיק רשע. אתה צריך לדעת דבר אחד,

מה עושה הפסיק רשע? למה פסיק רשע זה אסור?

בוודאי. כי הפעולה היא ודאית מה שהיא. אז אומר הטז, כך מבאר,

כך ביאור הדברים לפי הטז.

מאחר שהוא יודע שזה ודאי קיים,

הוא לא יכול לומר אני לא מתכוון,

אתה יודע בוודאי שזה יהיה.

אשר על כן, זה דווקא אם הוא יודע.

אבל אם הוא לא יודע,

יכול להיות שיש פה זבובים, יכול להיות שלא,

אז זה עדיין יתאר בגלל זה לא מתכוון, כי הוא לא יודע.

לכן יהיה מותר, זה הכל לפי התז.

אם הבנתי נכון, אפסיק רשע מבטל את הכוונה, לא מעניין הכוונה עוד. זה לפי התז.

אבל לפי הרמה שמזה דייקנו לאסור את לא קודעת התז,

בגלל שהוא סובר,

שאינו מתכוון למה מותר.

אינו מתכוון למה מותר, בגלל שזה שתי פעולות שונות. הוא עושה פעולה אחת ונגרמת תוצאה אחרת.

התוצאה היא לא שייכת אליו.

למה אינו מתכוון מותר?

כי הפעולה הזו היא פעולת היתר.

היי, אתה אומר, אבל יכול להיות שיהיה לזה תוצאה של איסור,

זה לא קשור אליי.

כי מאחר וזה לא ודאי שיהיה,

אז זה לא נקרא,

זה לא נקרא שאני עשיתי את הפעולה ההיא.

כי זה לא בדיוק שיהיה, אז עשית את הפעולת ההיתר בלבד, אבל במקום,

אומר שמואר רזובסקי, אבל במקום

שזה ודאי יהיה, זה בסקראי ש...

אז זה כאילו טמון בעצם הפעולה שלך,

כי מאחר שהפעולה שלך גוררת בהכרח את התוצאה,

אז זה נקרא שאתה עושה פעולת איסור. אבל זה לא מלאכת מחשבת.

ממילא,

אדם מדליק את המתג של החשמל,

מה התוצאה שנדלק האש?

אני יודע מה, יש פה איזושהי להבה מסוימת, נכון?

לא תבערו אץ בכל משמעותיכם ביום השבת, הוא עובר פה על האיסור.

למה? כי על ידי הדלקת המתג אתה... זה לא קודם של אש, זה לא קודם. הפעולה הזו היא גורמת ודאי לתוצאה.

אז בעצם פעולת העלאת המתג אתה מדליק, אתה מבער אש.

ממילא, תן לי לגמור.

ממילא,

כשיש פה ספק,

בגלל שהוא לא יודע אם יש או לא,

זה נשאר כמו כל ספק איסור דורייתא.

משום שעל הצד שיש פה זבובים,

אז זה ודאי שיהיה פה תוצאה מהפעולת סגירת החלון יפוצדה.

אלא מה? הוא לא יודע.

הוא לא יודע, זה נשאר ספק איסור בלבד.

ספק איסור דורייתא.

צריך להחמיר ולאסור מצד,

כמו כל ספק איסור.

שוב,

לפי הרמה, ההסבר הוא בעינו מתכוון,

מאחר והתוצאה של האיסור היא לא בהכרח מכוח פעולת ההיתר,

אז זה לא נקרא שהוא עשה את פעולת האיסור, הוא עשה רק את פעולת ההיתר.

אבל באופן שוודאי שיהיה,

אז זה נקרא שהפעולה הראשונית נקראת פעולת איסור,

כי היא גוררת בהכרח את פעולת האיסור.

ממילא במקום שהוא מסופק,

למה הוא מסופק?

בגלל שהוא לא יודע,

אז זה נשאר כמו כל ספק איסור.

אולי בפעולתו הוא גורר בהכרח את התוצאה הזו של האיסור.

אז זה כמו כל ספק איסור, שאמרינא ספק דאורייתא לחומרא.

הוא לא יודע שזה בוודאות מצרף,

על זה הוא נשאל וככה נפסקה עליו. עכשיו, השאלה היא איך זה מסתדר עם הגמרא כאן.

כאן, כמו ששאל אותי קודם רונן, מי שאל אותי? רונן או אתה? אני כבר לא זוכר.

מה זה עוזר לי?

אבל יש פה רק ספק ידיעה בלבד.

נכון? שאלתם אותי, אבל הוא לא יודע.

מה זה עוזר לו? לא יודע, אבל על הצד שהוא מצרף.

על הצד שיש פה דרגת חום גדולה וזה יצרף.

אז צריך להיות אסור לזה הרמה.

אז מה זה עוזר לי לומר דבר שאני לא מתכוון מותר?

אין ספק איסור.

טוב, אז אני אשאיר את זה בשאלה, אני לא רוצה לסבך אתכם מדי.

אבל הם חלוקים פה. מה?

אבל איך הם יבערו פה את הגמרא?

הרב, יש בלכת מחשבת. אם הוא לא חשב על זה, מה אכפת לי? אתה אומר על הצד שהוא בסדר, אבל אם הוא רוצה להצמיד את הארון לקיר,

והיה שם המתג, ובוודאי שעכשיו ידעק האור.

הוא לא חשב, הוא לא מעניין אותו אם ידעקו,

הוא לא יהיה עכשיו יום-יום, לא אכפת לו אם ידעקו, הוא מותן להצמיד את הארון לקיר.

זה מה שמעניין אותו.

אתה צריך לדעת, אתה צריך לדעת להבדיל בין אם יש חיבור

של פעולה שהאדם עושה לבין התוצאה, לבין אם אין חיבור.

פה בזה שהוא

מעביר את הארון, מעביר את הארון,

זה גדר של מתעסק.

הוא בכלל לא התכוון לעשות את פעולתו.

הוא לא התכוון לעשות את ההעלאה, אתה לא שומע.

את הפעולה עצמו הוא לא התכוון לעשות.

שהוא התכוון לעשות את הפעולה, תתבונן אותו, כשהוא מתכוון לעשות את הפעולה שמכוחה נגרר כתוצאה מזה פעולת האיסור,

אז אני אומר שזה נקרא שהוא עושה פעולת איסור, בעצם הפעולה הזו של העלאת המתג.

פה הוא בכלל לא התכוון לעשות את פעולת העלאת המתג.

זה גדר של מתעסק. אדם שנשען, ובטעות,

הוא, איך קוראים לו, הדליק.

זה גדר שאני מתעסק, הוא בכלל לא התכוון לעשות את הפעולה הזו, לא רק שהוא מתכוון.

הוא התכוון לעשות משהו אחר, יצא דבר אחר בכלל.

כשהוא מתכוון, כשהוא מתכוון, כשהוא מתכוון... טוב, תקשיב.

הרב, הרב, קר לו. הבן אדם קר לו, הוא סוגר את החלון.

בא אותה להשתתף את זה, הוא ביקש לפסיקת החזרה טובים, הוא לא התכוון לקרוא את הדמוקים. זה לא אומר את המחשבת, קר לו, הבן אדם קר לו.

זה אותו דבר שפה, הוא עושה דבר שלא מתכוון לו, מה אתה רוצה?

אבל אם זה פסיק רשע...

מה זה משנה? אבל אם זה פסיק רשע, זה לא יעזור.

שוב,

אם בוודאי הדבר שזה ניצוד, אתה צריך לדעת.

אתה תופס זבובים, זבובים לא שייך במקרה הזה.

כי זבובים לא יהיו ניצודים,

גם אפילו בחדר הרבה יותר קטן מפה.

אני מדבר באופן, למשל, שזה חדר קטן, ויש שם צבי, נגיד.

איזה בעל חי,

שאתה יכול לתפוס אותו על ידי שאתה סוגר את הדלת.

אתה התכוונת בסגירות הדלת, רק שלא ייכנס קור לתוך החדר.

אבל בתכלס,

על ידי זה אתה צאת את עצמי, כי עצמי אין לו מקום איפה לצאת.

אתה מבין?

פה ודאי שיעשה. זה שלא חשבת, היית צריך לחשוב על זה, זה מה שאומרת. לא, לא, לא, לא. היית צריך לחשוב על זה שזה מה שזה יגע.

עכשיו, הרב...

נעשה מתנקודה, מה, יש לך? סליחה. לגבי, כאילו, עונש, ככה או ככה הוא מקבל.

אם הוא מתכוון להדליק את המתג,

או לא התכוון להדליק, או נשען ככה או ככה, לגבי עונש, שונה.

מתעסק זה לא.

מה זאת אומרת?

במתעסק הוא לא חייב כלום.

מה, נשען על הזה? נשען כלום, כלום, כלום? זה כמו פרשמטיה ומלאכה.

פרשמטיה זה קריאה נמוכה, זה לא... אבל כלום, אפילו לא. על שוגג אדם חייב כפרה.

מה זה שוגג?

שהוא התכוון לפעולה, רק לא ידע שזה אסור.

והוא בכלל לא התכוון לפעולה.

אה, אם הדליק את האור בשבת בתוך השיר.

שככה זה שוגה. אבל אם הוא לא, אבל לא התכוון להדליק בכלל. הוא לא התכוון בכלל להדליק. זה לא, הוא לא נקשב.

אם מישהו דחף אותך, הוא נשען, אפשר, אפשר. שמואל, אפשר שתוציא את זה? סליחה.