הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אז אנחנו בעזרת השם ממשיכים בנושא של שווייס

בעזרת השם.

אז יש משנה למלך מאוד מעניין.

משנה למלך זה אחד מהמפרשים של הרמב״ם.

הוא היה גם בטורקיה לפני מאות שנים.

אז הוא מביא בפרק א',

על אורך א' של הלכות שמיטה ויובל.

אז הוא מביא משנה למלך דבר מאוד מעניין. כתוב בירושלמי, בפרק קמא דאורלב,

בפרק ראשון של אורלב,

כתוב בירושלמי

אילן שנטעו בתוך הבית, זאת אומרת אם אחד נטע עץ

בתוך בית,

מדובר שהקרקע של הבית היא מאדמה,

לא בלטות, אז אפשר לנטוע שם,

והוא נטע עץ,

אז הדין הוא שהוא חייב באורלה.

העץ הזה חייבים לחכות שלוש שנים עד שיהיה אפשר לאכול מהפירות שלו, הוא חייב באורלה.

הוא פטור מנמייסה,

אבל להסר לא צריכים.

ובשביס צריכה.

זאת אומרת, זה לשון של ירושלמי, הכוונה זה שאלה, זה ספק.

הירושלמי מסתפק

האם בתוך בית

חייבים שם בשביס, מה שצמח בתוך בית, האם זה חייב

בשמיטה.

מה יסוד הספק?

בגלל שלגבי עורלה אז כתוב ארץ.

אז קרקע של בית זה גם ארץ,

זה לא משהו אחר, זה ארץ.

מה שאם כן לגבי מעשר, אז כתוב בתורה היוצא השדה,

דווקא שדה,

בית זה לא שדה,

אז לכן פטור מנמייסה.

אבל לגבי שביעית,

אז מצד אחד כתוב ושבתה ארץ,

אז אם שבתה ארץ, אז זו סיבה לחייב,

כי גם בית נקרא ארץ.

מצד שני כתוב, שדך לא תזרע.

אז מה השמעה ששביעית נוהגת דווקא בשדה, בבית לא.

אז מילא הספק של ירושלמי הוא

כמו איזה פסוק אנחנו הולכים, איזה פסוק זה העיקר? האם העיקר זה דווקא ארץ,

אז אם ככה אפילו בבית,

או העיקר זה המילה שדה, אז אם ככה בבית לא.

זה הספק.

זה ספק אחד שכתוב בירושלמי,

ושואל המשנה למלך, לכאורה הרמב״ם לא הביא את זה.

הרמב״ם לא הביא את זה בהלכות שביעית,

מה הדין בבית?

דבר אחד. דבר שני, מביא המשנה למלך,

שכתוב בתוספתא של מסכת פאה,

מה יהיה הדין אחד נוטע כרם להקדש?

יש פה כרם ששייך להקדש, לבדק הבית. בזמן שבית המקדש קיים,

אז יש דבר של קורבנות, שזה נקרא קדושת המזבח,

שמקריבים את זה על המזבח.

ויש גם קדושת בדק הבית,

שיהודים תורמים כסף, ואחר כך מזה משפצים את בית המקדש,

חומות ירושלים, כל מיני דברים.

אז ממילא עכשיו אחד נטע כרם, והכרם שייך להקדש.

אז פטור מן העורלה ומן הרלוואי

ומן ההוללות, וחייב בשביעית.

זאת אומרת, דבר מעניין,

שאפילו דבר של הקדש, גם כן חייב בשביעית. מה ההבדל בין זה לבין עורלה וכל הדינים האחרים?

אז מסביר המשנה למלך,

שבערלה כתוב לכם.

יצא הקדש, שינו משלכם.

ואת ההלכה הזאת באמת הרמב״ם פוסק,

שהקדש לא חייב בערלה.

עכשיו, מה שאם כן לגבי שביעית,

אז כתוב במקום אחר, בירושלמי,

כתוב בפרק זין של מסכת פרעה, כתוב

רבי זעירא בשם רבי יוחנון, ושבתה הארץ שבת להשם.

אז דורשים מהמילים האלה, שבתה הארץ שבת להשם?

אז גם מה שלשם, זאת אומרת, הדבר שהוא קדוש,

אף על פי כן קדושת שביעית חלה עליו.

קדושת שביעית חלה על דבר שהוא להשם.

זאת אומרת, איך זה יכול להיות?

רק באופן הזה שיש שדה ששייכת, שדה ששייכת לבדק הבית,

אז השדה הזאת ששייכת לבדק הבית,

גם בזה יש דיני שביעית.

מה פתאום להגיד כזה דבר?

בגלל שכתוב בתורה שבת להשם.

אז דבר אפילו של דבר להשם, גם שייך לבדק הבית.

גם נוהגת בזה קדושת שביעית.

עכשיו, השאלה, מה יעשו בפירות האלה?

הרי הפירות האלה, זה שייך להקדש,

אז אי אפשר לאכול אותם.

רק חייבים לעשות פדיון.

עכשיו, אם יבדו,

את הפירות, מה יעשו עם הכסף?

הרי אמרנו, זה הולך לבדק הבית.

מה בדק הבית עושה? קונה בזה כלים לבנייה?

קונה קורות? קונה אבנים?

ברגע שהוא יבדה פירות שביעית

שהם שייכים לבדק הבית, אז אומנם על ידי הפדיון הוא יפקיע את הקדושה של בדק הבית,

אבל הוא לא יפקיע את הקדושה השביעית.

אז יוצא דבר מאוד מעניין.

יוצא שמצד אחד,

זה כבר לא קדוש בקדושת בדק הבית,

אבל מצד שני,

הדמים, הכסף שבזה הוא פדה בדק הבית,

הכסף הזה יהיה קדוש בקדושת שביעית.

אז כסף שקדוש בקדושת שביעית,

אסור לקנות בזה דברים של בניין, חייבים לקנות בזה רק אוכל.

אז מה יעשו?

אז כתוב בירושלמי שהגזבר יצטרך להחליף את זה עם מישהו אחר.

זאת אומרת, צריכים לחפש מישהו יהודי צדיק שיתנדב

וייקח את הכסף שלו,

ויחליף את זה עם הכסף של בדק הבית,

ואז הקדושת שביעית תעבור על הכסף שלו,

והוא יצטרך לאכול את האוכל שהוא יקנה מהכסף בקדושת שביעית.

והכסף של בדק הבית יישאר לו רק קדושה של בדק הבית ולא קדושת שביעית.

על כל פנים שאל המשנה למלך שהרמב״ם לא הביא.

הרמב״ם לא הביא את שתי ההלכות האלה, לא את ההלכה של הקדש בשביעית

ולא את ההלכה

של אחד שזורע בתוך בית בשביעית, מה הדין. הרמב״ם לא הביא את זה לעניין שביעית.

אבל

לגבי הלכות מעשר, הרמב״ם כן הביא את זה.

לגבי הלכות מעשר,

אז כתוב ברמב״ם

בפרק א' מהלכות מעשר, הלכה י',

אז אומר הרמב״ם, אילן שנטעו בתוך הבית

פטור מן המעשרות,

שנאמר, אסר תאסר את כל תבואת זרעך יוצא השדה.

אז כמו שדיברנו,

שבתוך בית זה לא נקרא שדה, ואם לגבי מעשר כתוב דווקא שדה,

אז בתוך בית זה פטור.

אבל, מוסיף הרמב״ם, ויראה לי שהוא חייב עם מעשרות מדבריהם.

זאת אומרת, הכל יוצא לפי הרמב״ם, שכל הספק הזה שדיברנו,

שהגמורה הסתפקה,

מה הדין שנוטע בתוך הבית, אם הוא חייב,

באורלה, במייסר, בכל הדברים האלה,

לכאורה הכל הספק הזה, מה יהיה מדאורייסא?

מה הדין מהתורה?

אבל מדרבנן, אפילו שנוטע בתוך בית, גם חייב במעשר.

ככה סובר הרמב״ם.

הרייבד חולק עליו, הרייבד אומר, זה לא נכון.

יש גמרא בירושלמי בפרק

חמישי של מסכת מעשרות,

ששם כתוב שיש מחלוקת,

רבי עקיבא וחכומי בעניין הזה.

אז הכסף, מייסר, מביא את הגמורה,

אז שם כתוב ככה.

מה יהיה הדין? דבר מאוד מעניין. אחד זרה בתוך חורבה,

ועכשיו התבואה שהוא זרה שם, זה גדל שליש.

אחר כך הוא הלך

והוא כיסה את החורבה עם תקרה.

אז מה יהיה עכשיו?

אז יש בזה מחלוקת.

רבי עקיבא וחכומים, האם אנחנו הולכים אחרי השליש הראשון או אחרי השליש האחרון?

יזמין אלה יוצא נפקא מינא.

אם התבואה כבר צמחה שליש, בלי תקרה,

אז יש מאדרום שסובב שזה כבר התחייב.

אפילו שאחר כך הוא כיסה, זה ממשיך להיות חייב.

ואם זה הפוך,

אחד, בהתחלה הוא כיסה, ואחר כך בסוף, בשליש האחרון,

הוא גילה, הוא הוריד את הכיסויים מהיה הדין.

משמע מזה, מהגמרא הזאת, משמע שזה ודאי לכל העלמא, כל השאלה היא האם השליש היה בהתחלה או בסוף.

אבל מה, באופן שזה מגולה.

אבל באופן שיש תקרה,

אז מפורש בגמרא שזה פתור.

אז איך הרמב״ם אומר שאומנם יש כזה ספק בירושלמי,

אבל כל הספק הזה זה דווקא מהתורה ומדרבנן זה חייב.

הנה גמרא מפורשת שכתוב בגמרא,

שבאמת בזמן שהבית הזה היה מכוסה עם תקרה,

זה פטור מנעמייסר.

אבל אומר הכיסף מישתי, טוב,

הרמב״ם כנראה ילמד שגם שם את כוונה רק מהתורה,

אבל מדרבנן בכל זאת חייב.

כמו שיש הרבה מקומות כאלה שכתוב פטור, הכוונה פטור מהתורה,

אבל מדרבנן בכל זאת חייב או אסור.

הקרופונים, יש לנו פה מחלוקת בין הרמב״ם להרייבד,

מה יהיה הדין בתוך בית עניין מעשר.

עכשיו, לפי זה אנחנו צריכים לדון מה יהיה הדין באמת

לגבי שביעית.

כי מצד אחד,

אז אמרנו שהגמורה מסתפקת בזה,

אז מספיק שזה ספק.

מצד שני, אם אנחנו רואים שהרמב״ם סובר שאפילו במעשר זה חייב מדרבנן,

אז אולי גם בשביעית זה יהיה חייב, על כל פנים, מדרבנן.

אם נגיד שכל הספק שדיברנו עד עכשיו, מה יהיה דין זורר בבית לגבי מעשר,

זה רק בדאורייתא ומדרבנן חייב.

אז אולי גם לגבי שביעית,

אמנם זה נשאר ספק,

אבל אולי ספק זה רק בדין דאורייתא,

אבל מדרבנן יהיה חייב.

אז באמת בספר פילת השולחן,

דיברנו פעם שפילת השולחן היה מתלמידי הגאון מווילנה,

שאז הייתה איזו תקופה שבאו הרבה תלמידים

של הגאון

כאן לארץ והם גרו בצפת,

אז הוא כתב ספר שנקרא פילת השולחן, זאת אומרת משהו לא כתוב בשולחן ערוך, תוספת.

אז שם הוא כותב

שאילן בתוך הבית הזה נשאר בגמרא שזה ספק.

עכשיו, בזמן הזה,

זה דיברנו כבר פעם, שיש נידון, מה הדין השביעית בזמן הזה?

כל מה שיש דין שביעית אולי זה דווקא בזמן שכל ישראל נמצאים בארץ ישראל,

והכל קדוש בקדושת הארץ.

אבל בזמננו, כשהבטל ליובל,

אז גם השביעית בטל,

אז ממילא ייתכן ששביעית בזמן הזה דרבנן.

ובאמת, ככה משמע לכאורה ברמב״ם, והרבה אחרונים גם הכריעו ככה,

ששביעית בזמן הזה זה רק מדרבנון.

אז ממילא יוצא ככה, יוצא שיש לנו ספק

האם זה חייב או לא,

ובזמן הזה שביעית מדרבנן,

אז אם ככה, תמיד יש לנו כלל, סופג מדרבנון,

אז זה לכולה.

אז ממילא גם פה אפשר להקל.

ככה כותב פילת השולחן.

אבל מה הבעיה? הבעיה לכאורה שהיום לגבי מעשר,

הרמב״ם פסק שזה בכל זאת מדרבנון חייב.

אז ממילא אומר החזון איש

שאולי נחלק, אולי פילת השולחן מחלק ככה,

שהנה חינם לגבי מעשר,

אז הרמב״ם החמיר מדרבנון.

אבל בשוויס ייתכן שלא גזרו. למה? מפני חיי נפש.

מה פירוש חיי נפש? שבסופו של דבר בשוויס יש פחות פירות,

יש פחות ירקות, אז ממילא אנחנו צריכים לדאוג שנכון לפחות, אחד שזרה בבית,

אז שיהיה לו.

אף על פי שכתוב בתורה וצוויתי לברכתי,

אז לכאורה צריך להיות מספיק לכולם, אבל מצד שני אין סומכים על הנס.

נכון, הקדוש ברוך הוא עושה נס, ובאמת השם עושה נס.

אבל מה אנחנו צריכים מצידנו לדאוג? אז לכן יכול להיות שכל הדין הזה

של הרמב״ם זה רק לגבי מעשר,

אבל לגבי שוויס

לא גזרו מפני חיי נפש.

אז אולי ככה נסביר את הפסק של פילת השולחן.

וגם שראינו שהרייבד חולק,

אז יוצא שמצד אחד יש פה מחלוקת בין הרמב״ם לרייבד, אז אולי צריכים לפסוק מהרייבד.

והרי כל הנושא זה דראבונון, כי שוויס בזמן אז זה דראבונון.

אז יוצא שיש לנו שלוש סיבות להקל.

אולי לגבי שוויסיקל הוא בגלל שזה חיי נפש,

וגם ארייבד חולק,

וגם כל עניין זה דראבונון, סופק דראבונון לכולא,

אז אולי זה הפשט בפסח שולחון, לכן הוא יקל.

אבל החזיוני שעצמו סובר שאי אפשר פה להקל, כל כך פשוט.

למה?

כי הרי עיקר השאלה, מאיפה מתחילה השאלה? השאלה לא מתחילה פה מדאורייסא,

מדראבונון. השאלה מתחילה מדאורייסא, מהתורה.

מה הדין תורה לגבי אחד שזורע בתוך בית?

אז מילא השאלה מתחילה בדבר שהוא דאורייסא.

עכשיו, בדאורייסא ספק לחומרא.

אז יכול להיות שברגע שנפשט, שמעיקר הדין

זורע בבית חייב בשביעית,

אז מילא גם עכשיו, שבזמן הזה זה רק דראבונון,

זה ממשיך להיות עדיין אסור.

כי כל הדינים שהיו בזמן התורה,

עכשיו אומנם בזמננו זה לא מהתורה, זה רק מדרבנן,

אבל כל ההלכות שהיו אז,

העבירו לעכשיו.

אז מילא ייתכן שחייב.

אז המסקנה של החזון איש

במקום אחר, בסימן קוו,

הוא אומר רק כזה גדר,

שמי שסומך על פיית השולחן אבל בתוספת לעוד דבר,

לא לזרוע ממש בקרקע של הבית,

אלא בעציץ שאינו נקוב.

זאת אומרת, עציץ שאינו נקוב,

אז אנחנו אומרים, בגלל שהצמחים לא יונקים מהאדמה,

העציץ לא נקוב, יש חציצה בין הצמחים לאדמה, אז מילא לא יונקים מהאדמה,

אז מילא פה זה יותר קל.

אז לכן, רק אם נצרף שניהם ביחד, גם עציץ שאינו נקוב וגם בתוך בית,

אז אין לנו כוח למחות.

זאת אומרת, מישהו עושה ככה, לכתחילה משמע בחזון איש אסור.

אבל מה?

מי שסומך על פילת השולחן בצירוף,

שזה בתוך בית,

וגם עציץ שאינו נקוב,

אז אין לנו כוח למחות בזה,

כי יש להם על מי שיסמוכו.

למה?

בגלל שאומנם לגבי עציץ שאינו נקוב, אז יש הרבה דברים שגזרו מדרבונו,

אבל גם פה לגבי שביעית לא כתוב.

אז באמת אומר החזון איש יסוד, שכל דבר כזה שלא מפורש בגמרא,

אז הרבה פעמים הפוסקים יכולים לקחת את זה לסניף לקולה.

אפשר להקל בזה, דבר שלא מפורש בגמרא,

אז ייתכן שאפשר להקל. אבל קופונים,

אף על פי שלכתחילה אסור,

אבל אין בנו כוח למחות נגד מי שיסמוך על זה.

בגלל שיש לו את פילת השולחן, נסמוך עליו,

וגם בתוך בית, גם עציץ שאינו נקוב,

אז מילא יש מקום להתיר.

עכשיו יש פה קושייה גדולה מאוד.

מה אמרנו?

שבתוך בית לכאורה זה מותר, אבל יש משנה מפורשת

בפרק ד', מסכת שביעית,

שמשמע במשנה שאסור לעשות בתים לאילנות, ככה זה לשון המשנה.

בתים לאילנות,

אז לכאורה זה ממש הנושא שלנו,

זורע בתוך בית,

ומפורש במשנה, לכאורה, שאסור.

אז אומר החזיונאי שהיא סוד עצום. אומר החזיונאי שצריכים להגיד

ששם מדובר, שאומנם זה בצורה כזאת של בית, אבל זה בצורה כזאת שזה נועד לשמור על העץ,

להגיד שלא תבוא איזו רוח מדי חזקה וכדומה.

אז ימי הבית הזה הוא מגן על העץ.

עכשיו, מה יהיה עם גשם וטל ואוויר?

אז צריכים להגיד שיש שם איזשהו חלון בצורה אלכסונית וכדומה,

שזה לא מונע את הגשם,

זה רק מונע שהעץ לא יתייבש מהשמש מדי ושלא יזיק לו הרוח.

אבל מצד הגשם והטל וכל הדברים שמועילים לצמחים ולעצים,

אז כל הדברים האלה לא חסרים.

עכשיו, לכן, דבר כזה ודאי פשוט שאסור.

אבל מה שאנחנו דיברנו, שאחד שזורע בתוך בית, פה מדובר באופן שהבית מפריע לעץ,

או שכמו הלשון שלו זה לרועץ.

זה מפריע, העץ צריך בשביל הגדילה הנורמלית שלא צריך גשם,

טל, אוויר,

צריך מקום.

אז אם יהיה באחד שזורע בתוך בית,

אז ממילא זה מפריע לעץ,

אז לכן יש מקום להגיד שלא חייב בשבית.

אבל מה שכתוב במפורש שזה אסור,

אז זה אומר החזון איש,

מדובר באופן שהדבר הזה עוזר לעץ.

עכשיו, אחרי שהגענו לכל זה, אז ממילא

אחרי כל ההקדמות האלה,

יש פה דבר שמאוד מאוד נוגע למעשה.

כולנו יודעים שיש כזה דבר שמגדלים בתוך חממות.

אז מצד אחד יש מקום להגיד שחממות זה כמו בית.

הרי יש לזה קירות ויש לזה תקרה.

אז ממילא זה זורע בתוך בית,

יכול להיות שמותר.

והאלכוהולפונים החזיוניים התיר באופן כזה שרוצים להציץ שינו נקוב, גם את זה אפשר לעשות.

אפשר לעשות כלים גדולים, עציצים ענקיים,

שאפילו ממתכת,

ואז יהיה הפסק בין האדמה לצמחים,

ויש לך בבקשה עציץ שינו נקוב, וגם בתוך בית,

אז למה יש היצע לגדל בתוך חממות מה שאתם רוצים.

ואז זו כולה גדולה, וזה יעזור הרבה לאנשים,

בגלל שאלה שרוצים לשמור שביעית, אז בקרקע אסור,

אבל יש להם היצע לגדל בחממות בתוך הציץ שינו נקוב.

אבל פה זה שונה.

לכאורה לפי ההסבר של החזיוני שהוא אמר,

שכל מה שמדובר כאן על בית,

פה מדובר דווקא באופן שהבית הזה הוא מזיק לצמח.

ברגע שהבית מזיק לצמח, אז שם אני יכול להגיד שבאופן כזה לא נוהג בזה שביעית.

זה לא כמו ששדה שהתורה מדברת עליו.

אבל פה בחממה, הפוך,

כל המטרה של החממה זה לעזור לעץ.

זה אופן כזה שזה מגדל את הצמחים עוד יותר טוב.

אז יוצא,

אם ככה,

שהחממות האלה הם לא מזיקים לצמחים אלא הפוך עוזרים.

אז מילא זה דומה למה שכתוב במשנה, שסוג כזה של בתים לאילנות זה כן אסור.

למה? כי זה עוזר לצמח.

אז דבר כזה שעוזר לצמח, אז אין לי סיבה להקל.

אז לפי זה זה תלוי.

אם הבית הזה עוזר לצמחים אז זה אסור,

ואם הוא מזיק לצמחים אז זה מותר.

אז לכן, למשל בחורף,

כשוודאי שחממות מועילות לצמחים,

אז ודאי שבחורף יהיה אסור.

ואין פה היתר של בית אפילו בתוספת לעציץ שלא נקוב.

בגלל שעד רבה, בחורף ככה מגדלים.

אז הפוך, זה יהיה אסור.

עכשיו בקיץ, פה יש לדון, כי בקיץ אפילו אלה שמגדלים בחממות,

אז בקיץ הם מורידים את התקרה.

אז עכשיו אחד שישאיר את זה,

בגלל שהוא משאיר את זה, בגלל שזה דיני שביעית,

אז למילא יש מקום להגיד שפה,

אז זה נחנה מפה, זה כבר לא כמו הגידול הרגיל וזה מפריע לצמחים,

אז למילא אולי פה זה יהיה מותר.

אז זה נפקא מינה אחת לגבי גידול בחממות.

נפקא מינה נוספת לכאורה יש, מה שלפני שבוע פה כולם נזעקו מאוד,

מה יהיה מה...

כל העציצים שיש בבית,

כל השנים מגדלים אותם.

מה יהיה בשנת שמיטה?

מה יהיה עם כל העציצים?

על זה דיברנו באופן כללי, זה ודאי.

שהכלל הוא שכל דבר

שזה נועד לשמור על הצמח, שהוא לא ימות,

זה מותר.

כל דבר שעושים כדי להשביח את הצמח, אז זה עשו.

זו הגדרה ברורה בגמרא,

שהגמרא אומרת שכל דבר שזה לעוקמי את העץ,

זה בא לשמור על העץ, שהוא לא ימות,

אז זה מותר.

וכל דבר שעושים

כדי לשפר, להשביח,

אז זה עשו.

אז לפי זה להשקות עציצים.

אם לא יעשקו אותם, אז ודאי שהצמחים יתלבשו וימותו.

אז נכון, באופן כזה יהיה מותר.

כל פעם זה צריכים לדעת, הלכה למעשה.

כל צמח, מתי זה נקרא שהוא כבר לא יכול יותר מזה?

ואם לא ישקו אותו כבר עוד כמה שעות אז הוא כבר ימות או שלא?

אז זה באמת קשה מאוד לדעת.

אבל קופונים, אם רואים שכבר האדמה התייבשה,

השכבה העליונה של האדמה היא יבשה,

אז זה כבר כמעט בטוח שעכשיו חייבים להשקות, ולולי זאת הצמחים כבר ימותו.

עכשיו, מה יעדים באמת דברים יותר מזה?

יותר מהגדר הזה, דבר שנועד להשביח, או אפילו אחד רוצה לעשות

עציצים חדשים?

האם זה הנושא שדיברנו עליו עכשיו היום?

מה עדין לזרוע בתוך בית?

אז לכאורה, אפילו לפי האופן של החזון איש,

שהוא עיקל,

אמנם בהסתייגות, רק אי אפשר למחות,

אז אם אלה, אבל הקופונים,

אם אי אפשר למחות, אז יש כזה דבר.

אז אחד שיעשה עציץ שאינו נקוב

בתוך בית,

אז לפי החזון איש שדיברנו,

אז יהיה מותר לעשות אפילו יותר מזה.

אפילו דבר שנועד להשביח את הצמחים גם כן יהיה מותר,

כי זה בתוך בית

וגם זה אצלי שאינו נקוב.

אבל מה, צריכים להיזהר פה כמה דברים. דבר ראשון,

אף על פי שאנחנו מדברים פה אצלי שאינו נקוב, אבל זה למעשה, זה מאוד קשה, כי הרי משקים וחייבים שהעודף של המים יצא מלמטה,

אז תמיד עושים איזה קצת נקבים על המים.

אז זה החזון איש שאומר שהשיעור הוא

שורש קטן.

מה זה שורש קטן?

אז זה לא יותר מכזית.

זאת אומרת, לא יותר מכזית, זה עדיין נקרא שזה עדיין בגדר עציץ שאינו נקוב.

עכשיו, מאיזה חומר צריך להיות עשוי עציץ?

אז יש בזה גם כן סוגיה שלמה במסכת גיטלימדף ז',

ולמסקנה להלכה,

אז גם אם זה עשוי מחרס וגם אם זה עשוי מעץ,

אז זה נקרא עציץ שאינו נקוב.

אבל מה?

דווקא בתנאי שזה לא אילן,

כי באילן,

אז אפילו עציץ מחרס גם כן זה נקרא נקוב.

עוד דבר מאוד חשוב,

שהרבה פעמים הצמחים מתפשטים יותר מהעציץ.

גם הנקודים שנקטנים, אבל בשולחן פה הם נצטרפים ביחד.

אה, אני שומע, שאלה יפה.

האם זה מצטרף ביחד?

איך משמע לשון?

גם היום החממות, יש הפרדה בין הקרקע, שפתאום החממה לקחת בחוץ, כאילו, זה לא משהו. איך, איך?

החממות היום, נו?

הקרקע לא,

אדם לא אדם במוסדרת, היא מופרדת למטה.

נו, טוב, זה מה שאנחנו מדברים. אז ברגע שזה מופרד מהקרקע שלמטה,

אז זה מוגדר כעציץ שאינו נקוב,

אז זה מילא, זה יותר קל.

אם אתה מצטרף ביחד, אם נגיד

שהחממה זה באמת בית,

אבל זה תלוי, כמו שדיברנו.

אם החממה עוזרת לעצמך,

אז זה לא מוגדר בתור בית, הפוך, זה עוזר.

אבל אם נגיד שיש כזה דבר,

שסוג כזה, שזה מפריע לגידול,

וגם האדמה שבתוך העציצים מופרדת מהקרקע שלמטה,

אז הנה יצא לך, יעציץ שאינו נקוב בתוך בית.

נכון? אתה צודק?

הלשון שלו,

נקב קטן להוציא מים לא חשיב נקב,

ובלבד שלא יהיה כשורש קטן

והוא פחות מכזית,

ואיננו בקיאים בו בדיוק,

ויעשו רק כפי הוצאת משקין ברווח.

באמת, אני לא יודע,

זה אומר שכל שורש האיסור בגלל שיוצא מים ברווח.

הפוך,

לא יותר מזה.

רק כפי הוצאת משקין ברווח,

אם זה יהיה רק כשמוציא מים, זה עדיין בסדר.

אז זה עדיין בסדר.

שורש קטן, שזה הגודל, שלא יהיה כשורש קטן.

כמה זה שורש קטן?

פחות מכזית.

אבל כמה בדיוק?

אז אין לנו בקיאים בזה.

בגלל שכתוב בגבורה,

כאילו יש שיעורים, יש שורש כזית,

אחר כך הולך שורש קטן.

לא ברור מה חזר התכוונו שורש קטן.

אז הוא אומר, מצד שני, גם כתוב למטה, הגבול למטה,

זה מוציא משקין ברווח.

אז מילא כל זמן שזה עדיין

בין שתי אלה, רק כפי הוצאת משקין ברווח,

אז זה עדיין בסדר.

זה עדיין נקרא

שזה עציץ שאינו נקוב.

ברגע שיוצא מים,

זה עדיין נקרא עציץ שאינו נקוב.

ברגע שאתה עושה יותר,

שלא רק משקין יוצא מזה, גם חול יוצא מזה,

זה כבר לא.

אבל השאלה שאתה שאלת לגבי אם זה מצטרף ביחד,

זה באמת לא מדברים על זה. לכן למה? אתה צודק?

שאלה חשובה.

עכשיו, מה שהתחלנו לדבר, שיש עוד תנאי חשוב,

שהרבה פעמים הצמחים מתפשטים מחוץ לעציץ.

בדרך כלל זה לא כזה צמח שצומח לך ישר וזהו.

יוצא ענפים החוצה.

אז גם באופן כזה שענפים יוצאים החוצה,

אז גם כן זה מוגדר כעיניקה.

אז לכן חייבים לעשות באופן כזה שגם הנוף

יהיה בתוך העציץ.

או, יש עוד רצה, אז כתוב בפוסקים של זמננו,

שאפשר לעשות אפילו חתיכת פלסטיק או PVC או דבר כזה,

ואז שמים את זה מתחת לעציץ,

וזה ודאי

חוצץ בין העציץ לאדמה,

וגם הענפים שבחוץ הם גם מעל ה-PVC הזה,

ואז הכול מסודר.

אז מילא, אז זה יצא לנו פה,

שבאופן כזה שהוא יעשה עציץ שאינו נקוב ובתוך בית,

אז,

איך ההגדרה?

אין לנו כוח למחות.

אבל,

זה ודאי, לעשות פעולות כאלה שזה רק גורם שהצמח לא ימות,

אז זה ודאי מותר.

זה ודאי, אין לזה שום צעד לאסור,

וכל פעם, מעין החינם, צריכים לדעת, כל צמח לגופו.

מתי זה נקרא שהוא עדיין יכול להתקיים, ומתי זה כבר קריטי שיכפים להשקות,

ולפי זה,

אז זה יהיה מותר.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.