הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם אנחנו מתחילים.

כבר נכנסנו לתוך שנת השמיטה, אני מקווה שבעזרת השם יתכוננו טוב.

אז עכשיו אנחנו רוצים לדבר על עניין מאוד מאוד מעניין.

וזה מתחיל במסכת גיטין, דף מ״ז עמוד א', אומרת הגמרא

אומר רבה אף על פי שאין קניין לאהוב את כוכבים בארץ ישראל להבקיע מיד מעשר

שנאמר כי לי הארץ, לי קדושת הארץ.

אבל יש קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בברות שכין ומערות. זאת אומרת

שרבה מחדש לנו שמה יהיה הדין

אם עובד כוכבים קנה קרקע בארץ ישראל?

השאלה אם עכשיו בשדה שלו נוהגות המצוות שתלויות בארץ,

תרומות, מעשרות,

שביעית,

כל ההלכות של המצוות התלויות בארץ,

האם זה נוהג בשדה שקנה את זה גוי בארץ ישראל?

אז אומר רבה, אף על פי שאין קניין לאהוב את כוכבים בארץ ישראל להבקיע מיד מעשר.

זאת אומרת שהשיטה הראשונה אומרת

שאפילו שאינו יהודי קנה קרקע בארץ ישראל,

השדה שלו חייבת במצוות.

אמנם אנחנו לא יכולים לחייב אותו אישית, הוא אישית הוא פטור.

זה לא כלול בשבע מצוות מנוח.

אז לכן הוא בעצמו לא יכול, לא קשור לזה.

אבל אם הוא מוכר את הפירות שלו

ליהודי,

אז היהודי צריך לאסר את זה.

זו השיטה הראשונה.

השיטה השנייה,

רבי אלעזר,

רבי אלעזר אומר,

יש קניין עובד כוכבים בארץ ישראל להבקיע מידי מעשר.

באמת, אם גוי קנה שדה בארץ ישראל,

אז השדה הזאת הופקעה מכל המצוות.

אז אם היא הופקעה מכל המצוות, אז הפירות

שגדלו שם פטורים תרומות ומעשרות,

ואם הוא מוכר את זה ליהודי,

לא צריך לאסר את זה.

אבל, אומרת הגמרא,

כתוב בתורה, דגנך ולא דגן עובד כוכבים.

אז אומרת הגמרא, לפי הדעה הזאת,

הכוונה שמרוח הגוי פוטר. מה זה נקרא מרוח?

מרוח זה הכוונה גמר מלאכה

של הפירות בשדה. למשל, בחיטה,

אז קוצרים את כל החיטים,

אחר כך דשים אותם, אחר כך עושים מהם ערימה ככה יפה,

ומחליקים אותה ככה עם הכלים שיש להם.

אז ברגע שעושים את הערימה היפה הזאת, אז זה נקרא גמר מלאכה,

אז קוראים לזה בגמרא מרוח,

בגלל שממרחים את זה ככה יפה.

אז זאת אומרת

שיש כזה מושג של מרוח עובד כוכבים פוטר.

זאת אומרת, יש לנו פה

כמה אופנים. אופן אחד, מה הדין כשהפירות גדלו בקרקע של גוי?

ואופן שני,

שגמר מלאכה היה ביד גוי.

וכן מה זוכרת שלו.

וכן מה זוכרת,

עד כאן?

כמה זוכרת.

כמה זוכרת.

אז לכאורה, כל הנושא הזה כאן, כל המחלוקת כאן,

זה בדין דאורייתא.

מה הדין מהתורה?

האם מהתורה אני אומר שהפירות של עכו מסורים או מותרים?

עכשיו יש לנו עוד גמרא.

יש לנו גמרא במסכת מנחות.

הגמרא במסכת מנחות, דף ס״ז,

אומרת

שאפילו אם אחד קונה פירות

מעכו, אפילו בשוק.

בכל זאת זה חייב בתרומות ומעשרות. למה?

אומרת הגמרא, מידרבנן,

גזירה משום בעלי כיסים.

מה זה נקרא בעלי כיסים?

אז אומר רשי שני פירושים.

פירוש אחד, הכוונה, אנשים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים. כנראה שבזמן הגמרא רוב האנשים היה להם שדה, כל אחד יש לו שדה ושם הוא מגדל את התבואה ומזה הוא מתפרנס.

אבל אנשים עשירים, אולי הם גרים בעיר או לא יודע מאיזושהי סיבה,

אז הם קונים תבואה מחמרים. חמרים זה היה מקצוע שאחד הולך עם השיירה של חמורים מאיזה מקום ששם התבואה בזול,

אחר כך מביאו אותה למקום שזה ביוקר.

אז הוא מרוויח.

אז זאת אומרת שאנשים מסוימים מסתפקים מחיטה שמוכרים אותה ולא מה שגדל בשדה.

אז עכשיו אומר רשי, בישלם האחד שגדל לו בשדה,

אז הוא יודע שצריכים להפריש תרומות ומעשרות.

אבל אחד שקונה מהחמרים,

נגיד בשפה שלנו, אחד קונה בחנות,

אז מילא אם אחד קונה בחנות אז הוא יכול להתבלבל. פעם הוא קונה בחנות של יהודי,

פעם קונה בחנות של גוי.

אז אם פעם אחת הוא יקנה בחנות של גוי ויגידו לו שלא צריך להפריש תרומות ומעשרות,

אז פעם אחרת הוא יקנה בחנות של יהודי, הוא יגיד גם, הרי לא צריך,

הרי קניתי את זה בחנות.

רק מה הוא יגיד? הוא יטעה.

דווקא דבר כזה שגדל בשדה שלי חייבים להסר.

אבל מה שקניתי בחנות, לא צריכים לאסר.

והוא יטעה, בגלל שכל מה שקנית מגוי בסדר, אבל ברגע שקנית מיהודי,

אז צריכים לאסר.

אז כדי שתמיד יאסרו,

גזרו גזירה שגם מה שקנו מגוי צריכים לאסר.

עוד פשט אומר רשי, שבעלי כיסים זה הפוך, זה אנשים שיש להם המון שדות.

כוונה עשירים גדולים מאוד.

אז כל שנה הם מרוויחים מיליונים.

אז עכשיו זה קשה, לתת מס הכנסה ממיליונים יותר קשה מאשר לתת מאלף שקל.

אף על פי שלכאורה נשאר לי פחות כסף,

אבל הניסיון מראה לנו שאנשים עשירים יש להם ניסיון עוד יותר גדול לתת מס הכנסה. למה זה קשה? הוא הרוויח 100 מיליון דולר,

עכשיו צריך 50 מיליון דולר לתת מס. זה מאוד קשה.

אז אף על פי שתרומות למעשרות זה משהו אחר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בכל זאת,

זה קשה לבן אדם לתת המון המון מעשרות.

אז לכן מה הם יעשו?

אז הם יעשו כזה פטנט.

הם יקנו את כל התבואה שלהם לגוי,

דומה למה שאנחנו עושים במכירת חמץ,

ועכשיו הגוי יעשה להם גמר מלאכה,

כמו שלמדנו קודם, מרוח גוי פוטר,

אז זה יהיה פטור מתרומות למעשרות מעיקר הדין,

וזהו, ואין להם מה להגיד להם.

זה גוי עשה את זה.

אז כדי שהם לא יעשו את זה,

אז גזרו שבכל זאת אפילו שמירח את זה גוי,

יהיה חייב בתרומות למעשרות. למה?

כי אם כל האנשים העשירים הגדולים באמת לא ייתנו תרומות למעשרות,

אז באמת לא יהיה.

הרי בזמננו המצווה הזאת,

יש בזה קצת בעיה, בגלל שכולנו תמאים מתים,

אז לכן הכוהנים לא יכולים לאכול תרומה.

אז לכן המצווה הזאת זה רק בשביל להציל אותנו מאיסור תבל.

אבל בזמן הגמרא, כשהיינו נוהגים טומאה וטהרה,

אז הכוהנים היו טהורים. אז זו הייתה הפרנסה שלהם.

הפרנסה שלהם הייתה מהתרומה,

והפרנסה של הלווים הייתה ממעשר ראשון,

והפרנסה של העניים הייתה ממעשר עני.

אז בזמן שהכל,

הכל על מתכונתו וכמו שצריך להיות,

על פי חוקי התורה,

אז באמת הפרנסה של האשים זה היה מזה.

אז לכן, אם כל האנשים הגדולים, העשירים הגדולים תמיד יעשו את זה,

יפתרו את התבואות שלהם מתרומות ומעשרות, באמת לא תהיה פרנסה, לא ללווים ולא לכהנים ולא לעניים.

אז לכן, איך? אסור לעשות את זה גם מנטרילה.

לא, רק שנייה, רק שנייה.

לפני הגזירה לא היה בזה בעיה,

כי מה אתה יכול להגיד?

עשיתי את המרוח על ידי גוי, אז זה פטור.

את גנך ולא את גן, עובד כוכבים, מה אתה יכול לעשות?

אבל עכשיו באו רבנן וגזרו.

רבנן גזרו שאפילו מה שקנית,

אף על פי שזה היה לגמרי,

הכל נעשה ביד גוי,

בכל זאת זה חייב בתרומות ומעשרות. למה?

כדי למנוע את התופעה הזאת,

כדי שאם האנשים יקנו את זה לגויים,

בכל זאת זה יהיה חייב לרבנן.

אז לכן, איך?

תמיד את הכוהנים לא יהיו חייבים. כן, זה נורא ואיום.

אז לכן, חז״ל גזרו שבכל זאת יהיו חייבים. ככה מסביר רש״י.

אז יוצא שיש לנו פה, לכאורה,

לפי הגמרא,

במסכת גיטין,

הכל תלוי אם יש קניין לעובד כוכבים להבקיע מהמצוות בארץ ישראל או אין לו קניין.

אבל לכאורה,

לפי רש״י, במסכת נכות כתוב שכל זה דווקא מדין תורה,

אבל מדרבנן תמיד חייבים להסר,

אפילו אם קנו את זה לגמרי מהגוי.

איך הרמב״ם מביא את זה?

הרמב״ם,

בפרק א' מהלכות תרומות, אז כתוב ברמב״ם,

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא יפקיעה מן המצוות,

אלא הרי היא בקדושתו.

אז לכאורה הרמב״ם פסק שאין קניין לגוי להבקיע מתרומות ומעשרות

אבל מוסיף הרמב״ם עוד משפט

לפיכך

אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד

אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביקורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם

אז לכאורה אנחנו רואים פה שמצד אחד הרמב״ם פסק שאין קניין לבית כוכבים להבקיע

ואחר כך הרמב״ם קצת מסתייג מזה, הוא אומר שהנפקא מיניה מזה זה רק

אם יהודי קנה את זה בחזרה, זאת אומרת על הצד שיש קניין לעקוב להבקיע

אז זה היה כזה דבר מעניין, פעם אחת גוי קנה שדה אז השדה הזאת הופכת להיות לחוץ לארץ

ואפילו שאחר כך יהודי קונה את זה בחזרה

זה לא מקבל בחזרה את הקדושה של ארץ ישראל

אבל עכשיו כשאנחנו פוסקים שאין קניין

אז אם אחר כך

היהודי קנה את זה בחזרה זה חוזר להיות

קדוש בקדושת ארץ ישראל.

טוב, זו נקודה למחשבה, תכף נראה.

עכשיו מוסיף הרמב״ם עוד משפט מאוד חשוב לנו

ויש קניין לגוי בסוריה להבקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שהתבהר.

זאת אומרת בסוריה אף על פי שזה בעצם חוץ לארץ

אבל בגלל שזה קרוב לארץ ישראל וגם היה שם הכיבוש של דוד המלך

אז מדרעבונון גזרו לנהוג שם תרומות ומעשרות ושביעית.

עכשיו, בגלל שזה רק חיוב מדרעבונון

אז פה לכולי עלמא יש קניין לגוי להבקיע.

כל מה שרבנן חייבו בסוריה זה דווקא בשדה ישראל

אבל בשדה של גוי ודאי פטור בין מנוראיתא ובין מרבנן.

עכשיו, מה קורה באופן, מה שדיברנו מרוח גוי? אם הגוי עשה רק את הגמר מלאכה

אז מה על זה?

אז אומר הרמב״ם

שברגע שהגוי עשה את הגמר מלאכה

אז זה פטור מכלום

ולכאורה הרמב״ם כותב שמה שגדל אצל הגוי והגוי עשה גמר מלאכה

אין בזה שום חיוב תרומות ומעשרות

לא מדרעייתא ולא מדרבנן.

מה שגדל ביד גוי והגוי עשה איתה מרוח

אז זה פוטר לגמרי

ולכאורה אנחנו צריכים להבין. אז מה עם הגזרה של בעלי כיסים?

טוב, תכף נראה.

עכשיו

דבר נוסף אומר הרמב״ם

שמה יהיה הדין אם הפירות גדלו אצל הגוי

אבל אחר כך הגוי מכר את זה ליהודי והיהודי עשה את הגמר מלאכה

אומר הרמב״ם אז זה חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן

זה מתחלף, אנשים יכולים להתבלבל בקלות

מתי הגוי עשה את זה, מתי יהודי עשה את זה, אז לכן פירות שגדלו בקרקע של גוי לגמרי

שמדרעייתא זה פטור לגמרי אבל יהודי עשה את הגמר מלאכה

אז זה חייב להפריש מזה תרומות ומעשרות מדרבנן

עכשיו, מה עם הגזירה של בעלי כיסים?

אז לכאורה הרמב״ם כתב את זה אחר כך.

אחר כך,

בהמשך, אז הרמב״ם כותב, מה יהיה הדין אם גוי הפריש תרומה?

סתם, גוי הפריש תרומה.

אז לכאורה, הוא לא חייב במצווה הזאת.

אז לא חלה על זה שום קדושה,

אתה יכול להמשיך לאכול את זה, הם לא קרקנו.

בכל זאת אומר הרמב״ם, אנחנו צריכים לבדוק.

אם מישהו שלח אותו, יהודי שלח אותו לעשות את זה,

אז אנחנו אומרים שזה כן תרומה.

זאת אומרת שהרמב״ם פירש את הגזירה של בעלי כיסים לא כמו רש״י,

אלא הרמב״ם פירש את הגזירה הזאת,

שהכוונה היא שאם גוי הפריש תרומה, ואנחנו יודעים שהוא עשה את זה בשליחות של יהודים, יהודים שכנעו אותו כביכול להפריש תרומה,

אז התרומה הזאת קדושה.

וזו הייתה הגזירה של בעלי כיסים.

אבל דבר כזה שגדל לגמרי אצל הגוי,

הכל היה אצל הגוי,

אז זה פטור מכלום.

מה סובל הרייבד? אתם יודעים, תמיד יש, הרבה פעמים יש ויכוח בין הרמב״ם לרייבד.

אז הרייבד מאוד מעניין. בפרק י' מהלכות מעשרות

יש שם הלכה מאוד מעניינת.

מה יהיה הדין אם יהודי הפקיד פירות אצל הגוי?

אחרי חודש-חודשיים הוא מגיע, רוצה בחזרה. אז הגוי מביא לו.

אז השאלה עכשיו, לכאורה יש מקום לחוש,

אולי הוא החליף לו.

דבר ראשון,

סתם ככה הוא חשוד,

אבל גם בלי זה, יכול להיות שזה לא כל כך נורא.

הבאתי לך טון חיטים, אתה מחזיר לי טון חיטים. זה לא כל כך נפקא מינא החיטים שלי או זה חיטים של מישהו אחר, זה לא כל כך נורא.

אם אתה מחזיר לי את הסכום וזה סוג,

פחות או יותר אותו סוג, אז לא קרה כלום.

אז לכן הגוי יכול בקלות להחליף.

אבל יכול להיות שאני הבאתי לו חיטים שהם מותרים והוא מחזיר לי משהו אסור.

אז הוא אומר, הרמב״ם, לא צריך לחשוש, מה יכול להיות?

הרי מה יכול להיות?

או שהוא הביא לך את הפירות שלך,

או שהוא הביא לך את הפירות שלו.

נו, מה אכפת לך? הפירות שלו לא צריכים להפריש אותם, שום תרומות ומעשרות. זה גדל אצלו בבית, ועשה מרוח אצלו בבית, הכל בסדר, אז אין לכם מה לחשוש.

אומר הרייבד, לא, צריך להסר מספק.

מאיפה נולד הספק?

הרי על הצד שזה פירות של הגוי, מה הבעיה?

זה על כל כך מוכח מזה שהרייבד גם כן פירש את הגזירה של בעלי כיסים כמו רשי,

שאף על פי שמעיקר עדין תורה דברים כאלה שגדלו אצל הגוי פתורים לגמרי,

אבל מדרבנון גזרו, שאפילו דבר כזה שגדל לגמרי אצל הגוי,

בכל זאת זה חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנון.

עכשיו, זה הכל בכל השנים, בכל ששת השנים שיש לנו,

ככה צריכים לעשות. זה ההלכות.

אז יוצא, בואו נסכם מה שנוגע אלינו כעת.

מה יהיה הדין פירות שגדלו אצל הגוי ועשה להם גמר מלאכה יהודי,

אז לפי הרמב״ם צריכים להסר אותם מדרבנון.

וזה מאוד שכיח,

גם בזמננו,

ההלכים זה שהכי שכיח זה ביין,

כי הרי הרבה פעמים הענבים גדלים אצל הגוי.

עכשיו, אם תיתן לו לעשות את היין,

אז זה יהיה אסור,

יין נסך,

אז אתה לא יכול לתת

שהוא יעשה את היין.

בטורות אין משום יכול להכניס לזה טומאה או נגיד?

בזמננו לא נוהג טומאה בטהרה.

אצל גוי.

אצל אף אחד לא.

בעזרת השם יבנה בית המקדש במירב ועמנו, אבל בינתיים לא.

אז ממילא עכשיו זה מאוד מאוד מצוי,

שקונים ענבים מגוי ואחר כך את היין עושה יהודי.

והגמר מלאכה של ענבים שעושים מהם יין זה רק בסוף, כשגומרים את היין.

אז זה גמר מלאכה.

אז ממילא מאוד מאוד מצוי החקניצה הזאת,

שקונים פירות מעכו״ם ועושים גמר מלאכה.

ביין, ממש מייסים בכל יום, גם בזמננו.

זה או שזה תחזור, או שלא יודע מה, מאיזושהי סיבה מאוד מאוד מצוי גם בזמננו,

שקונים ענבים מנוכלי ואחר כך יהודי עושה את הגמר מלאכה.

אז ממילא שער שני שבוע,

אז פשוט כתוב ברבם שצריכים להסר

מדרבנן.

עכשיו, מה יהיה בשנת השמיטה?

בשנת השמיטה, פה תהיה השאלה,

האם כשאני בשנת השמיטה,

אני קונה ענבים

מגוי ואני עושה מהם יין,

האם היין הזה צריכים להסר אותו או לא צריכים להסר אותו?

וזו מחלוקת עצומה בין החכמים.

אני לא רוצה להגיד סתם, אבל לכאורה ממש מחלוקת כמו בזמן בית שמר ובית הלל.

השאלה היא,

בשנת השמיטה,

יהודי קנה ענבים מנוכלי בשנת השמיטה ועושה מהם יין.

אז יוצא שהפירות האלה גדלו בשדה של נוכרי והגמר מלאכה נעשה על ידי יהודי.

אז השאלה היא, האם צריך להסר את זה או לא?

כי אם זה היה בשנה שישית, שנה רביעית, שנה ראשונה,

אז ודאי, כתוב בעם המפורש

שמדרבנון חייבים להסר. אף על פי שזה גדל אצל הגוי,

מדרבנון צריכים להסר כשהגמר מלאכה היה על ידי יהודי.

השאלה היא, בשנת השמיטה,

מה?

מה הצדדים?

אז בואו נראה.

אז המחלוקת המפורסמת

הייתה בין חכמי צפת.

החכמים, אתם יודעים בטח,

שמריבי רהב חידש את השמיכה. הוא חידש

שאומנם אין לנו חכמים מאז,

אבל אם רוב החכמים בארץ ישראל יחליטו,

אפשר לחדש את השמיכה.

אז את מי הוא שמח?

אז כולם יודעים שהוא שמח את מרן בית יוסף,

אבל היה ארבעה אנשים שנשמחו.

אז אחד מהם עוד

היה המביט.

אז המביט, רבנו משה בן יוסף מיטרני.

אז הוא היה גם כן בית צפת.

הוא היה גם כן בן חכם גדול מאוד.

אז במילא נוצר ויכוח בין המביט לבית יוסף,

האם צריכים לאסר פירות

של הגוי

שגדלו בשביעית,

באופן כזה שקנו פירות שביעית מהגוי שגדל בשדה שלו,

ועכשיו זה הגיע לישראל, האם צריכים לאסר את זה או לא?

עכשיו, מה זה תלוי? מה תלוי השאלה?

אז אומר המביט,

שלכאורה כתוב מפורש פסוק בתורה

לגבי שנת השמיטה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה.

אז דורשים חז״ל,

כמו שחיה אוכלת ופטורה מן המעשר,

אף בן אדם אוכל ופטור מן המעשר.

אז רואים שפירות שביעית

פטורים מן המעשר.

אז ממילא גם אם אני קונה מגוי פירות שביעית,

אז הם פטורים מן המעשר.

מה נגיד?

אז לא צריך להסר.

המביט אומר, לא צריך להסר. שנייה, שנייה.

כמו, מה?

שנייה, שנייה, אני כבר עונה.

אנחנו, כתוב בתורה,

ואכלו בני עמך ויתרם תוכל חיית השדה.

השדה. אז חיה יודעת לאסר?

לא.

חיה באה לשדה ואוכלת, היא לא מבינה כלום.

אז מילא, כמו שהחיה אוכלת בלי לאסר,

אז כתוב בפסוק שגם בן אדם כתוב, אביון. מי זה אביון? זה בן אדם.

אז גם בן אדם יהודי יכול לאכול בלי לאסר.

איך אפשר לאכול בלי לאסר? יש מצווה לאסר.

מוכח מזה שפירות שביעית פטורים מן המאסר.

למה לא?

עקש, עקש כתוב בתורה.

עקש זה מידה שאומרים היהודים.

נו.

לא, היא לא יודעת לאסר. היא יודעת לאסר.

לא, חיה.

חיה לא שואלת אף אחד.

נכנסת לך ג'ירפה לתוך השדה ואוכלת, לא שואלת אף אחד.

לא.

לא, בשמיטה זה יותר מזה. בשמיטה צריכים להפקיר את השדה לכולם, לכאורה.

אז מילא אם זה הפקר, לא שומרים, אין שם מנעול,

אז נכנסים גם חיות, כתוב בפרש בתורה.

ויתרם תאכל חיית השדה.

אז אומרים שחיות יכולות להיכנס לשדה ולאכול.

הם יודעים לאסר? הם לא יודעים לאסר.

אז אם אין לי אותו דבר,

בן אדם שאוכל, אז הוא אוכל בלי מעשר.

עכשיו, מה נגיד? אולי לא.

אולי כל הדין הזה נאמר דווקא בפירות שזה הפקר,

שבאמת הרי שמיטה, בשמיטה כל הפירות הפקר.

זה מה שפוטר מן המעשר.

זה היה אותו אומר לבשרת.

נכון.

טוב, רעיון,

אני שומע.

טוב, אבל קופונים,

אומר המעביד,

מה תגיד?

שאולי מה שפוטר מן המעשר זה בגלל שזה הפקר.

בשמיטה הפירות הפקר.

ודבר של הפקר הוא זה מה שפוטר ממעשר.

למה? כי כתוב בתורה שהמעשר,

נותנים אותו ללוויים, לעניים.

למה לוויים מיוחד?

בגלל שלווי אין לו חלק ונחלה עמך,

אין לו שדה.

אז אתה צריך לתת לו מעשר.

אבל מה שאין כדבר שזה הפקר,

גם עליהם הוא יכול לקחת. מי מפריע לו לקחת?

הפקר כולם יכולים לקחת.

אז ממילא, דבר שהוא הפקר, הוא פטור מן המעשר.

אבל עכשיו,

זה הכל דווקא אפשר לומר בשדה של יהודי.

בשדה של יהודי התורה הפקירה את הפירות שלו.

מה שאין כן בשדה של גוי,

אולי התורה לא הפקירה.

אומר המביט, לא.

למה?

בגלל שהנושא הזה של הפקר ושנאת השמיטה,

מגדיל את זה המביט,

זה נקרא אפקתא דמלכא.

הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך העולם,

הוא הפקיע את כל הפירות שיש.

הכל שייך לקדוש ברוך הוא, והוא אמר שכל הפירות שגדלו בארץ,

כולם הפקר.

אז אם כולם הפקר, אז זה לא משנה בין אם זה יהודי או להבדיל גוי או לא, מה שלא יהיה. אפילו בא יהודי ונעל את השדה שלו ושומר את זה עם חיילים, עם נשק, זה לא יעזור לו.

כי הקדוש ברוך הוא בא לבית על זה,

והקדוש ברוך הוא אמר שכל הפירות האלה הם הפקר.

אז אם זה הפקר, אז ממילא זה פטור מן המעשר.

אז זאת אומרת שהמבט אומר שיהודי שקנה פירות מגוי בשנת השמיטה,

ועכשיו הוא עשה את הגמר מלאכה, אז אף על פי שנוכל מדרבנן הוא התחייב,

בכל זאת

הוא פטור.

כי בשנת השמיטה זה הפקתא דמלכא, אז לכן כל הפירות הם הפקר,

וגם של הגוי.

אז זה תלוי, כי בדרך כלל היום אולי עושים כל מיני שיטות גידול, אני לא יודע מה החממות,

אבל באופן נורמלי, שבאופן הטבעי,

זה בדרך כלל לא ייתכן.

בחורף

אתה רואה הכרמים, איך זה נראה, זה נראה כמו מקלות.

אז ממילא לא יכול להיות שיהיו ענבים חדשים עכשיו.

כן, אז לגבי שמיטה באילנות אנחנו הולכים אחרי חנתה,

זה תלוי מתי הייתה הכנתה,

מתי ההתחלה של הפרי.

אז ממילא זה ודאי, אי אפשר להתבלבל. כן, היום אני אומר עוד פעם, אני לא יודע, היה כל מיני שיטות גידול,

אבל באופן הטבעי אי אפשר להתבלבל בזה, זה חייב להיות שזה ככה.

אין פירות חדשים, לכן אנחנו מברכים שהחיינו תמיד.

פירות חדשים מברכים שהחיינו, כי לא היה את זה.

כן, אז ממילא בדרך כלל נורמלי אי אפשר לטעות.

עכשיו, לכאורה,

בא בית יוסף ואמר, לא נכון,

גם פירות שקנו בגוי, צריכים להסר אותם.

מה הטעם של בית יוסף?

אומר בית יוסף,

מה שאמר בית אמר, שזה כמו הפקתא דמלכא?

אומר בית יוסף, לא.

זה לא הפקתא דמלכא, זה תלוי בכל אחד להפקיר, זה המצווה.

התורה צוותה שכל אחד יפקיר את הפירות שלו. זו המצווה של התורה, שכל אחד יפקיר.

ואם אחד לא הפקיר, אז אמנם הוא עשה עבירה,

אבל הפירות הן לא הפקר.

אז אחד ששומר את השדה שלו, אמנם הוא עובר על המצוות של התורה,

אבל הפירות הן לא הפקר. לכן, לפי הבית יוסף, לכאורה,

אם אחד רוצה לזכות עכשיו, היום,

רוצה ללכת ולזכות בפירות שביעית מהשדה,

אז הוא צריך לברר שבאמת הבעל בית הפקיר.

ובאמת אנשים שרוצים לקיים את המצוות כמו שצריך, אז הם כותבים מודעה על השדה,

שבבקשה, שדה הפקר,

ואפשר לקחת.

אבל אם למשל אתה מסתפק אם הבעל בית הפקיר או לא,

אז לפי הבית יוסף אסור לך לקחת.

אמנם הבעל בית לא בסדר,

אבל מי שלוקח בלי שבעל בית הפקיר בשמיטה,

אז הוא עובר על גזל.

אז אמנה אומרה בית יוסף,

אז זה הכול תלוי אם הוא הפקיר או לא הפקיר.

אם הסדות הם לא מופקרים,

אז באמת זה נעשה.

זה דיברנו פעם שעברה.

מי ששומר על השדה שלו, זה באמת בעיה מאוד חמורה. זה נעשה אפילו בדיעבד אפשר, ככל להיות.

כן.

אבל רגע, קורה, דיברת מאוד על הסדות.

כן.

ואם אדם לא הפקיר...

אז הוא עבר את המצווה, אבל ההפקר לא חל.

המצווה היא שאנחנו נפקיר.

אז מי ששומע את כל התורה, הוא הולך ומפקיר, אז הכול בסדר. אם כל המצוות מקבלים את התורה,

אז ממילא זה ככה.

ממילא כולם הפקירו והכול בסדר.

אבל אם חס וחלילה מישהו,

חס ושלום, עובר עבירה,

אז אמנם הוא עובר עבירה, מגיע לו עונש על זה שהוא עובר עבירה,

אבל הפירות הם לא הפקר, מה אתה יכול לעשות?

מחילה, אבל הגוי לא חייב לשנות.

רגע.

אז אומר הנביט יוסף, בדיוק מה שאתם אומרים זה ההמשך.

אומר הנביט יוסף, לפי זה שהגוי לא מחויב,

אז כל הפירות שלו הם לא הפקר.

הוא לא הפקיר את זה. אני בטוח שהוא לא הפקיר.

שום גוי לא מפקיר.

אף פעם לא מפקיר, אבל אין שום צד להגיד שהוא יפקיר.

אז לכן אומר בית יוסף זה פירות שלו,

ואם זה פירות שלו אז זה חייב במעשר.

רק מה? זה לא מדאורייתא,

אבל מדרבנן כן. אם הוא מכר לנו והיהודי עשה גמר מלאכה,

אז זה חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן.

ביין, ביין. זו הדוגמה הכי פשוטה.

בכיתה זה כתוב שעושה ערימה. ערימה, עושים ערימה כזאת יפה, וממרים, כן.

אז ממילא יוצא שהוויכוח

בין הבית יוסף למבית הוא גם בנקודה הזאת.

עכשיו יש פה עוד נקודה.

לכאורה, האם הפירות האלה בכלל, שהם ביד אקום, חל על זה בכלל נושא של קדושת שביעית?

יש בזה קדושת שביעית?

או נפקמינה,

עוד. האם צריכים לעשות ביאור? הרי למדנו,

אתם זוכרים,

למדנו שצריכים לעשות ביאור.

בסוף השנת השמיטה, ברגע שכלה לחיה מהשדה,

אין יותר פירות כאלה בשדה, חייבים לעשות ביאור.

אז ממילא השאלה היא, פירות כאלה שקניתי מהגוי,

האם אני צריך לעשות בהם ביאור?

האם אני צריך לנהוג בהם קדושת שביעית?

האם אני צריך להסר אותם?

זה כל הדברים האלה, לכאורה,

תוצאות מהשאלה הזאת.

האם פירות שבשדה אקום,

נוהג בהם קדושת שביעית או לא?

אז לכאורה, בואו נתחיל מההתחלה.

מה שהתחלנו היום,

השאלה לכאורה מתחילה, האם יש קניין ביד גוי להבקיע מקדושת ארץ ישראל או אין קניין?

אם נגיד שאין קניין,

אז ממילא מה יוצא?

אז יוצא ברגע שהגוי,

ברגע שהפירות גדלו בקרקע של הגוי,

אז ממילא אם אני אומר שאין קניין לגוי בארץ ישראל להבקיע מקדושת ארץ ישראל,

אז הפירות האלה הם בעצם קדושים.

הפירות האלה קדושים בקדושת שביעית.

ואם נגיד שיש לו קניין להבקיע,

אז הם לא קדושים בקדושת שביעית.

אז לכאורה, קודם למדנו ברמב״ם

שבאמת הרמב״ם פסק, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הבקיע מן המצוות אלא הרי בקדושתה.

אז ממילא כפשוטו, כשלומדים את הרמב״ם הזה,

אז יוצא שגם הפירות שגדלו בשדה של גוי הם קדושים בקדושת שביעית.

אבל, אומר הבית יוסף, לא, אבל תסתכל להמשך.

אומר הרמב״ם, לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו,

הינו ככיבוש יוכיל.

אלא מפריש טומאות טומא אסורות וכולי.

אז מה יוצא?

אומר הבית יוסף, שהפשט ברמב״ם זה משהו אחר לגמרי.

הפשט ברמב״ם אמרו שכשאתה קונה את זה בחזרה,

זה חוזר להיות לקדושה. אבל כל זמן שזה ביד שלו,

אז לכל העלמה יש קניין לגוי להבקיע מקדושת ארץ ישראל. אז יוצא שפירות שגדלו אצל הגוי,

לא חלה על זה קדושת שביעית בכלל.

ברגע שלא חלה על זה קדושת שביעית והוא לא הפקיר,

אז ממילא צריכים להאסר מדרבנן, אם כבר מלוך היה ביד ישראל,

ואין מזה קדושת שביעית ולא צריכים ביור. ככה אומר הבית יוסף.

ואמה בית אמר, לא,

דבר ראשון.

לא צריכים להסר,

ויש בזה קדושה שביעית.

טוב, ביורודמט נראה.

אז ממילא נהיה ויכוח עצום, זה אומר בקוף, זה אומר בקוף, עד שהגיעו הדברים שכתוב בספר אבקת רוכל. אבקת רוכל זה שו״ת של הבית יוסף,

אז הוא כותב שם שעשו פשוט מאוד חרם,

עשו חרם בצפת,

כל הרבנים,

מה שעכשיו התירו,

אז הבית יוסף עשה חרם שחייבים להסר פירות

שקנו מגוי בשנת השמיטה.

זה, נקודה אחת.

ועוד דבר, זה גם כן חשוב לדעת, מה שדיברנו מקודם לגבי האם יש גזרה כזאת להסר, סתם, כל השנים, האם אפשר, צריכים להסר פירות של גוי?

אז אומר בבית יוסף, כתוב ברמב״ם שלא צריך, נקודה.

אה, המוות אמר לא, אבל מה עם הרייבד ורשי שיש גזרה של בעלי כיסים?

אז גם נהיה ויכוח.

עשו עוד פעם חרם.

חרם, מי שמאסר בזמננו

פירות שהוא קנה מגוי,

אז יש פה בעיה עם חרם של בית יוסף.

בית יוסף עשה חרם של עולם ועד,

לא יאסרו פירות שקנו מגוי.

טוב,

עכשיו אנחנו צריכים לדעת מה הצד לכאן, מה הצד לכאן.

מה הבעיה לאסר?

מעיקר הדין?

לא, זה גם מאסר לבטלה כאילו?

כן, אז דבר ראשון מאסר לבטלה, כמו שאתה אומר. דבר שני, בפירות שביעית יש בעיה כפולה.

בגלל שבפירות שביעית יש דין שאסור להפסיד אותם.

עכשיו, אם אתה מפריש תרומה,

אז עכשיו מקהל הדין צריך להביא את זה לכהן, וכהן צריך לאכול את זה בטהרה.

בזמננו כשאין טהרה, מה עושים עם התרומה?

אז לא, אז טוב, נו, אז אסור.

אם אתה רוצה לשרוף את זה, אז אסור, אסור לשרוף פירות שביעית.

אז מילא יוצא, אם אתה מאסר פירות שביעית ועל איבדי עמת לא צריכים לאסר אותן,

אז אתה גורם הפסד לפירות שביעית,

ואסור לגרום הפסד לפירות שביעית.

אז זה הוויכוח.

עכשיו,

המוות הביא לדעה שלו ארבע ראיות.

זה בעיקר ארבע הראיות הכי גדולות. יש עוד ויכוחים,

עוד ראיות, אבל העיקר הראיות,

ארבע ראיות, וככה המוות, תסתכלו, פשוט המוות מאוד מעניין.

מכמעט ארבע-חמש מקומות, כל פעם הוא מתחיל.

אני בשנת השמיטה לומד הלכות שמיטה ואני חוזר על זה, ועוד פעם, סימן יד.

וסימן כ״א,

ור״ז,

וש״לו, ואחר כך בחלק ג׳, סימן מ״ה.

35 שנה, לאורך 35 שנה,

המוות ישב על ההלכה הזאת,

ורצה להנהיג את ההנהגה הזאת,

שיש קדושת שביעית בפירות נוכרי.

אז מה ארבע הראיות העיקריות שחוזרות בכל התשובות האלה?

הוא אומר, יש לראייה משנה וברייתא, תוספתא וירושלמי.

אז בואו נלך אחד-אחד מסייעתא דשמיא.

הראיה הראשונה מהמשנה, המשנה נמצאת במסכת ידיים.

מסכת ידיים מדברת על הלכות נציאת ידיים,

ודרך אגב, נכנס פה עניין

בפרק ד', משנה ג',

בו ביום.

מה זה בו ביום?

כידוע היה ויכוח בין רב לאוזמן עזריה ורבן גמליאל. בסופו של דבר העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, ורב לאוזמן עזריה נהיה נשיא.

אף על פי כן,

רבן גמליאל הגיע לבית המדרש.

ואפילו הרמב״ם בפירוש המשניות מאוד מתפעל מזה.

הוא אומר, הרמב״ם התבונן.

איך לא הניח רבן גמליאל מלהיכנס בבית המדרש ביום ההוא,

והוא המורד מן הישיבה, כאילו העבירו אותו מתפקידו.

והשיבו את רב לאוזמן עזריה, כמו שמתפרסם.

מה הסיבה? לפי שהוא לא רצה בביטול התורה.

תארו לעצמכם,

יהודי כביכול שהיה נשיא ישראל,

אה, אה,

אה, לא יודע, בשפה שלנו זה כמו הרב הכי ראשי שיש.

והעבירו אותו מתפקידו.

נו, אז עכשיו הוא צריך לכאורה לשבת בבית ולבכות.

לא, רבן גמליאל באותו יום הגיע לבית המדרש.

לא רצה בידי רגע ביטול תורה.

וישר כדי מי?

הרמב״ם לא אומר.

מה, מה, בבית הוא לא נלמד?

אה, טוב.

מה?

ודאי, אנחנו אינני מדבר במושגים שלנו.

אין לנו בכלל מושגים ברבן גמליאל.

זה ביטול תורת ערבים. טוב.

צריך ללמוד חברים מהכל וכו' וכו'.

שומע?

טוב.

אז הקופונים עכשיו, אחת ההלכות,

אני אשאלה השאלה,

מה הדין בעמון ומואב?

מה אין בשביעית?

עמון ומואב זה מה שהיום נקרא ירדן.

אז שם,

בגלל שזה קרוב לארץ ישראל,

אז אף על פי שמקרא הדין זה חוץ לארץ,

אבל בכל זאת גזרו שיפרישו שם תרומות ומעשרות,

כדי שהעניים שגרים בארץ ישראל יוכלו לצאת לשם ולקבל.

עכשיו, מה הדין בשביעית?

הרי שביעית לא נוהג שם, זה חוץ לארץ.

אבל מעשר כן מדרבנן.

עכשיו, איזה סוג מעשר ייתנו?

כי תמיד אנחנו יודעים, שנה ראשונה ושנייה נותנים מעשר שני,

וזה מעלים לירושלים ואוכלים את זה בירושלים,

ושנה שלישית ושישית מפרישים מעשר עני, מחלקים את זה לעניים.

אז מה צריכים לעשות?

עמון נמואף בשנת השביעית.

גזר רבי טרפון מעשר עני,

וגזר רבי יוזמן עזריה מעשר שני.

טוב, נדלג פה קצת, נקצר.

אז הגמרא מביאה ראיה,

שכמו שבבבל,

בבבל גם כן, אף על פי שזה חוץ לארץ, גם הוא,

אבל מדרבנן, אפילו יותר מזה, מתקנת הנביאים,

תיקנו שיהיה מעשרות.

אז בבבל מעשרים מעשר שני.

אז הוא הביא ראיה, רבי טרפון, כמו שבבל,

כמו שבבל מעשרים מעשר שני, גם עמון ומואב.

עכשיו

רבי אליעוזר בן עזריה אמר,

לא,

בואו נביא רבי מצרים.

גם במצרים יש תקנה מדרבנן להפריש תרומות ומעשרות.

אז מה נביא רבי מצרים?

אז ויכוח פה בין רבי טרפון

לרבי אליעוזר בן עזריה,

איזה סוג מעשר ייתנו בעמון ומואב?

בסוף מסיימת הגמרא, נמנו וגומרו,

עמון ומואב מעסרין מעשר עני בשביעית.

זו המסקנה של הגמרא.

אז מאיזה נפקמינה גם היום? תדעו לכם, ממש נפקמינה.

הרבה פעמים מביאים פירות מירדן,

אז צריך לדעת שצריכים להיעשר שם לכולי העלמה, מדינת דמישנה.

אם השטח הזה הוא עמון ומואב,

אז חייבים לאסר מעשר עני בשביעית.

לא, אין בזה שום קדושה.

אבל מדרבנן גזרו כדי שהעניים של ארץ ישראל יסמכו על זה. כמו שדיברנו קודם, שבזמן שהכל היה כתיקונו,

אז הפרנסו של עניים היה ממעשר עני.

עכשיו בשביעית אין תבואה, לא מאבדים את השדות, אין תבואה, אין מעשר, אין כלום.

אז לכן אמרו להם שילכו, ייסעו, יקפצו לירדן,

ויביאו משם מעשר עני.

אז בשביעית לא נוהג שם, כי זה חוץ לארץ,

אבל בכל זאת רבנון גזרו כדי שיש שם מעשר, כדי שהעניים של ארץ ישראל יוכלו לצאת לשם ולקבל מעשר עני.

אבל הכול כמובן מדובר בשדות של יהודים.

מדובר ביהודים שגרים בירדן, ויש להם שדה,

אז השדה שלהם חייב במעשר.

אבל לא בגויין.

לא.

בוודאי מדובר אך ורק בשדה של יהודי.

אז נראה לי עכשיו, אומר המביט,

אם אתה אומר,

אתה, בית יוסף, אומר,

כביכול,

שפירות שגדלו ביד גוי בארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות,

אז למה התנאים כאן הביאו ראייה מבבל, הביאו ראייה ממצרים?

למה לא הביאו ראייה ממה שקורה בארץ ישראל עצמו?

בפירות שגדלו בשדה של גוי,

תביא ראייה מה ששמה, אותו דבר, נעשה באמון ומאף.

אז ממה לא מוכיח? הנה, משנה מפורשת. לא מוזכר פה בשום מקום שיש כזה מושג של מעשרות מפירות שגדלו בארץ ישראל.

זו ראייה ראשונה. עונה על זה בית יוסף,

כמו שאתם כבר, כנראה, אתם רוצים לרמז על זה,

שכל מה שמדובר כאן במשנה מדובר בשדה של יהודי שגר שמה.

יהודי שגר במצרים, יהודי שגר בבבל, יהודי שגר בירדן.

איזה מעשרות הוא צריך להפריש?

מה שאינכן פה, מדברים על שדה של גוי.

אי אפשר להעביר ראייה משדה של יהודי לשדה של גוי.

ובאמת, המעבד גם כן רגיש בזה.

אבל כל פעם, אומר בית יוסף, זה לא ראייה.

וחוץ מזה, אומר בית יוסף,

הרי לא כתוב במשנה מה מעשרים בארץ ישראל. גם אותה שאלה שיש מה לעשות בעמון ומואב,

לכאורה אותה שאלה יש גם באמת למעשה.

בית יוסף אמר שצריך לעשר את הפירות האלה,

איזה מעשר ייתנו?

מעשר שני הוא מעשר עני.

איזה מעשר ייתנו?

איגופה קשי.

אז באמת בספר כפתור ופרח,

שזה ספר שהוא היה אחד מתלמידי הראש,

והוא הגיע פה לארץ בערך לפני 700 שנה, משהו כזה.

והוא היה, גר פה בארץ,

התחילה בירושלים, אחר כך בבית שאן,

והוא כתב הרבה הלכות על הלכות ארץ ישראל.

אז הוא כותב שהנה חינמי,

צריכים לאסר את הפירות שגדלו אצל גוי,

ואיזה מעשר ייתנו?

באמת מעשר עני, מה היה במשנה הזאת? כי הרי בסוף מסקנה של המשנה, נמנו וגמרו שמעשרים מעשר עני,

אז סימן שמקום כזה ששביעית לא נוהג ומעשרות נוהג,

אז מעשרים מעשר עני.

אז גם פירות שגדלו בקרקע של עכו״ם

בשביעית,

שאנחנו אומרים שבנרבנן צריכים לעשה אותם, איזה מעשר ייתנו למעשה?

מעשר עני.

מעשר עני, כמו בעמון ומוהר.

אז ממילא ככה באמת, אז בית יושב דוחה את הראייה הזאת מהמשנה.

עכשיו הלאה,

הראייה הבאה הוא מבטיח המביט מהברייתא, איזה ברייתא?

זה כבר למדנו את זה פעם כאן,

במסכת יבעמוד, בסוף מסכת יבעמוד, דף קכב,

כתוב הברייתא ככה

עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק

ואמר פירות הללו של אור נהן, של הזיקהן,

של נטר ויין,

לא אמר כלום. זאת אומרת, לכאורה פה הוא כביכול מכשיל את עצמו.

הוא בא ואומר שזה אורלה.

אז מילא אורלה אסור לנו לאכול.

אז עכשיו, אם נאמין לו, אז זה באמת יהיה איסור.

אומרת הגמרא, בכל זאת הוא לא נאמן. למה? לא נתכוון אלא להשביח מקחו.

כי הפירות מעץ צעיר הם פירות יותר טובים.

אז הוא באמת לא יודע את הדינים של עם ישראל,

והוא רוצה להשביח את מקחו, אז לכן הוא בא ואומר דבר שהוא לא נכון.

הוא אומר שקר,

זה אורלה. אז הוא לא יודע להגיד את האורלה, הוא לא יודע את הדין.

אלא הוא אומר, נגיד, העץ הזה, שתלתי אותו לפני שנתיים.

זה פירות מעץ שהוא רק בן שנתיים.

אז עכשיו, הוא מצידו מתכוון להשביח את מקחו. ברגע שאנחנו שומעים כזה דבר, שהעץ הוא רק בן שנתיים,

אז זה אורלה.

כי אורלה זה שלוש שנים.

אז לכן היה מקום להגיד, שלנו זה ייאסר, כמה שמובן שלא.

עכשיו, זה לגבי אורלה.

עכשיו, מה זה המילה הזאת, הזיקה?

מה זה הזקה?

אז אומר רש״י שני פירושים.

פירוש אחד אומר שהזקה זה מלשון גדר.

זה פרדס

שיש לו גדר

והיא שנת שביעית.

זאת אומרת, הגוי אומר שזה פירות של שנת שביעית

והוא שמר אותם.

אז מה יש? על זה דיברנו באיכות פעם שעברה,

שיש פוסקים שסוברים שבאמת שמור נאסר.

פירות ששמרו אותם בשנת שמיטה הם אסורים אפילו בדיעבד.

ורש״י עצמו אחר כך דוחה את הפירוש הזה

והוא אומר שהכוונה שזקה זה שם עיר בארץ ישראל והגוי הזה נמצא בחוץ לארץ.

והוא אומר שהפירות האלה הגיעו מהארץ והמקום הזה הזקה שם יש פירות משהו מיוחד

ואנחנו אומרים שהוא לא נאמן, זה פירות מחוץ לארץ

והם פטורים מתרומות ומעשרות והוא סתם אומר בשביל להשביח את מקחו.

אבל קופונים לפי הפירוש הראשון ברש״י רש״י לא אמר

אני חולק מעיקר הדין אין שביעית נוהגת בפירות עכו״ם.

לא זה מה שרש״י אמר.

רש״י דחה את הפירוש הזה כי רש״י סובר ששמור לא נאסר בדיעבד.

אבל קופונים מה אשמע מזה שפירות שהן ביד עכו״ם נאסרו

מדין שוויס.

כי הרי מה פה השאלה?

אומר רש״י ואיש נעד שוויס.

ומה אומר הגוי פשטות?

שהגוי אומר שזה פירות שגדלו בשדה שלו

בארץ ישראל בשנת שמיטה.

ואז מתחיל ויכוח האם זה כן נאסר, לא נאסר.

אבל על המציאות, כאילו על הפירוש הפשוט, על המציאות, מה היה הסיפור?

אז מה השאלה שלא חולק?

אז מה אשמע ברש״י שהסיפור הוא שהגוי בא למכור פירות שגדלו בשדה שלו בארץ ישראל בשנת שמיטה ויש בזה דין שביעית.

וככה גם לומד התוספות.

התוספות, רבי נותם,

הוא סובר ששמור נאסר בדיעבד ומזה רואים ששמור

נאסר בדיעבד אפילו ביד גוי.

וככה גם אומר המעביד כתוב מפורש

בראש רבינו אשר במסכת קידוש של סוף פרק א',

ששם יש נידון,

האם עורלה נוהג גם בעץ שגדל בקרקע גוי או לא?

אז אומר הראש, מפה יש לי ראייה שגם בקרקע גוי נוהג עורלה.

כי הרי כתוב פה באחד הדברים שהגוי אמר, עורלה.

ואנחנו אומרים, לא מאמינים לו, אבל על הצד שהיינו מאמינים לו,

ובאמת זה היה עורלה, זה היה נאסר.

אז רואים מזה שעורלה אסור גם בשדה של גוי.

אז אומר לנו המעביד, הנה,

הראש פירש את הברייתא כאן במסכת יבמות,

שבדבר הזה הפירות גדלו בשדה של גוי.

אז אם זה גדל בשדה של גוי, רואים שיש בזה קדושת שביעית.

אז ממילא ברגע שיש בזה קדושת שביעית,

אז יש שתי נפקא, דבר ראשון לא צריכים לאסר,

אבל מצד שני צריכים לשמור על זה קדושת שביעית.

אז האמת היא שבית יוסף לא ענה כל כך על הראייה הזאת, אלא הוא אמר שהרמב״ם חולק על זה.

נכון, אתה צודק אולי,

אולי רבנו תם,

אתה צודק שרבנו תם ככה סובל,

אבל סוף סוף הרמב״ם חולק.

טוב.

עכשיו ראייה הבאה, תוספתא.

איפה נמצאת התוספתא? מעניין מאוד.

בסוף מסכת אוהלות.

בסוף מסכת אוהלות,

שזה מדבר על טומאת מת,

עכשיו

אחד מהדינים, גם כי לא נוהג לצערנו בזמננו,

כי לא נוהג בזמננו דיני טומאה וטהרה,

אבל מזמן שהיה נוהג, חז״ל גזרו שכל חוץ לארץ זה יהיה מטמא בטומאת מת. בן אדם שיצא לחול,

הוא נטמא בטומאת מת.

אחר כך הוא רוצה לבוא לבית המקדש,

הוא צריך להיטהר.

עכשיו ממילא נהיה נידון, כל מקום בארץ.

איפה הגבול?

ואיפה אולי פה? איפה יש גזירה של טומאת רצמים? איפה אין טומאת רצמים?

עכשיו, כתוב בסוף התוספת דבר מאוד מעניין.

תשמעו סיפור מעניין מאוד.

העיד רבי יהודה בן יעקב מבית גובריה ויעקב רבי יצחק מבית גופנין

על קיסרי, אולי זה קיסריה של היום,

שהחזיקו בה מעולם,

זאת אומרת, תמיד אחזו שזה ארץ ישראל,

ואת אירוע שלא במניין. פתאום היהודים שגרו שם בסביבה

התחילו לנהוג שהמקום הזה זה חוץ לארץ.

מספר את התוספת לסיפור. עומר רבי חנין,

אותה שנה שביעית הייתה, הייתה שנת שביעית,

וכנראה מאיזושהי סיבה לא התקיימה הבטחה של השם צוויתית ברכתי, או לא יודע מה, היה יהודים עניים במיוחד,

לא יודע מה הייתה הסיבה.

והלכו עובדי כוכבים לקלקסיות שלהם,

הלכו לראות איזו הצגה,

והניחו שוק מלא פירות.

כל השוק שלהם נשאר ככה,

עזבו את הבסטות ככה,

רצו לראות הצגה.

ובאו ישראל ובזזו.

באו יהודים ולקחו את זה, את כל הפירות.

אחר כך, כשהגויים חזרו וראו שלקחו להם,

אז הגויים ידעו קצת מה היהודים נוהגים,

אז הם ידעו שהיהודים תמיד אחזו שזה ארץ ישראל,

ובשביעית אסור להם לקחת מהפירות שלנו.

אמרו, בואו ונלך אצל חכמים של היהודים,

ונשאל אותם מה קרה פה.

איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שהם באו ולקחו מאיתנו פירות של שביעית?

אז משמע מזה שעד עכשיו נהגו שהשטח הזה הוא ארץ ישראל,

ואפילו שהפירות שביעית נמצאים ביד גוי,

בכל זאת הם אסורים.

ועכשיו שהחליטו פתאום, העם התחיל לנהוג שהחלק הזה הוא לא נקרא ארץ ישראל,

אז מילא זה נהיה מותר.

אבל הכול מדובר בפירות של גוי, כן? היה שוק של גויים,

כל המוכרים היו גויים, זה היה שייך לגויים,

ועכשיו הם הלכו לאיזה מקום,

אז היהודים באו ולקחו מהם את זה.

אז רואים שעד עכשיו נהגו בזה, העיסו.

וזה מה שהגויים טענו, מה קורה כאן?

מה זה, יהודים פתאום מתירים לעצמם את האיסורים? תמיד ידענו שאסור להם לאכול מהפירות של הגויים בשנת השמיטה.

אולי דובר אפס, אפשר לדוקר בפירות של שישי?

לא, אז מה השאלה?

מה הנידון?

הגויים באו ואמרו אצל חכם... אני לא יודע שאצל היהודים

מטרות עוד שישי סגירה, ממתי שיתחילו מהם...

באכולתם.

יכול להיות שהוא לא ידע.

דקדוק כזה.

באכולתם בשביעית. אם זה לקיטר, אז בסדר, אבל אם זה היה, איך קוראים לו?

מי אמר זה בחצי השני או לאיזה בחצי הראשון בשנה? טוב, אז כנראה צריך להגיד שפוק חזי מאי גברא רבא דמסידא נו.

הרי פה התנואים העידו על זה שזה היה הסיפור, אחרת מה הבעיה?

אם הגויים טעו ובאמת זה היתר,

אז מה פה ה...

כן.

אז אומר רמבי ריטינא, יש לי פה תוספתא מפורשת.

אבל מה אמרו להם החכמים? לא שמעתי.

אז החכמים... מה ההמשך? הם באו לשאול את החכמים היהודים, מה אמרו להם?

אמר רבי זריקה בחמישה באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים ואת אירועה,

שהיו הכול נכנסים לתוכה.

אתה רואה בחצי הראשון?

אז הפירות בעצם הם עוד שתיים לשישי.

טוב.

שומעים.

כן.

אז אולי הטילו את זה שבא.

לא, הכוונה היא הטילו את קיסרי, את השטח הזה.

אז לכולה יש פה ראיה מוכחת שפירות ביד גוי, יש בזה דין שביעית.

עונה על זה הבית יוסף, לא.

אולי מדובר שהגויים קנו פירות שביעית מיהודים,

ואחר כך מכרו אותם בשוק שלהם.

זה היה פירות של יהודים בכלל.

מי אמר, אה?

מלכתחילה. מלכתחילה.

לא כתוב כאן שהפירות גדלו אצל הגויים והם עשו מסחר בפירות שלהם.

זה קשה מאוד להגיד שכל השוק קנה של הגויים, קנו כל השוק את הזה, דווקא מורדים.

נו, בסדר. אז זה היה הוויכוח.

אה? סוג שלך הוא גם מביא משלהם.

טוב, אבל השאלה היא, אולי אפשר לסנגר קצת שאולי לא היה להם שדות שמה.

אולי זה דווקא העיר קיסריה עצמה,

והשדות מסביב היו שייכים ליהודים. אולי אפשר ככה להגיד.

אז גם ככה ביתו של הבית יוסף זה התעשייה. למה התעשייה?

כי אם ידרוש עד עכשיו,

זה נחשב כארץ ישראל.

כן.

נו, ופתאום הם באו ולקחו. את זה לא יכולים לקחת.

אבל אם ידרושו, הם קנו ל...

מה יהודי, אז ודאי יש לך עומר, אז מה הם תמאו?

מה קרה כאן? מה השתנה?

טוב, אני שומע.

האיקרופונים זה הוויכוח כאן.

הוויכוח, מה הכוונה של התוספתא. האם באמת בתוספתא היה מדובר

בפירות שגדלו בשדה עכום,

ואז יש לי ראיה שפירות שגדלו בשדה עכום,

יש בהם

קדושת שביעית או שלא, או שאולי נדחה שפה מדובר בסיפור אחר,

שפה מדובר

שהפירות האלה הם מלכתחילה של יהודים ואחר כך מכרו אותם.

עכשיו,

יש עוד שאלה.

הדבר הראשון אמרנו קדושת שביעית,

עוד נפקמין אמרנו, האם צריכים להסר?

יש עוד נפקמין השלישית,

האם צריכים לעשות ביור?

האם בסוף שנת שמיטה, ברגע שאין את הפירות האלה בשדה יותר,

האם צריכים לעשות ביור לפירות האלה שקנו מעכום?

אז לכאורה כן, לפי המביט, לפי הבית יוסף ודאי לא, ולפי המביט אולי כן,

כי הרי המביט אמר לנו שהפירות האלה יש בהם קדושת שביעית, אם יש בהם קדושת שביעית אז גם צריך לעשות ביור.

אומר המביט, פה אפשר להגיד סברה חדשה.

הוא מצא בספר של רבנו שמשון הזוקן,

שאומר שפה יש סברה חדשה.

מה הסברה?

הסברה כתובה במסכת בכירות דף יא,

הגמרא שם אומרת

באופן מסוים שיהודי קנה פירות מהגוי והוא צריך לאסר אותם,

אבל הוא יכול למכור את תרומת המעשר לכהן. הוא לא חייב לתת לו בחינם, יכול למכור.

למה?

אומרת הגמרא הסברה.

אני אגיד קודם מה כתוב בגמרא, אחר כך נסביר.

כעתינא מכוח גברא דלא מתיס להשתהוי דיני בעדי.

מה הכוונה?

הוא אומר, אני באתי מכוח בן אדם שאתה לא יכול לתבוע ממנו.

הרי אני קניתי את זה מהגוי.

עכשיו, מהגוי היית מקבל תרומה,

לא היית מקבל ממנו.

אז עכשיו, אני קניתי ממנו,

אז אומנם לי אסור לאכול תבל,

אז אני חייב להפריש את התרומה,

אבל אני לא צריך לתת לך בחינם.

אני אתן, אני ממכור לך את זה.

אני בתור ישראל אסור לי לאכול.

אתה כהן, מותר לך לאכול.

אבל מה, אני, אם זה היה אצלי, שדה שלי,

אז הייתי מוכרח לתת לך בחינם.

עכשיו, כשאני בא מכוח ספרות שבאו מהגוי,

אז אני מוכר לך את זה.

כך כתוב בגמרא. אז יש כזה סברה, אני מגיע מכוח בן אדם שאתה לא יכול לתבוע ממנו, שאתה לא יכול לדון איתו.

אז אומר המביט, אז לכאורה הוא הדין כאן.

לגבי ביור,

אומר המביט,

אז מה אתה רוצה שאני אבאר את זה?

אבל מאיפה זה מגיע?

זה מגיע מכוח פירות של הגוי. הגוי היה עושה ביור? לא היה עושה ביור.

אז גם עכשיו, כשאני קניתי את הפירות מהגוי,

אני פטור מחובת ביור.

איך זה מתחלק?

יפה מאוד, זו קושייה נפלאה.

אתה שואל טוב מאוד?

אם יש קדושת שביעית, תעשה ביור.

אם זה לא, אז לא. איך זה מתחלק?

אז לכאורה, אולי אפשר להגיד את הפשט ככה.

המביט למד, הרבינו שמשנה זוקן,

שמצוות ביור זה לא הכוונה שאני מצידי, יש לי פירות, אני צריך להפקיר אותם. העיקר לצאת ממני.

לא זו המצווה.

אלא המצווה היא, ככה קצת מוכרח בלשון שלו,

לחלק אותם לעניים.

זו המצווה.

עיקר המצווה של ביעור זה לקחת את הפירות שלי ולחלק אותם לעניים. כמו שדיברנו בפעם הקודמת,

הנושא של הביעור לכאורה, כל הנושא של שמיטה ויובל.

הקדוש ברוך אומר, גרים מתושבים ואתם עימדי.

אז זה לא שלך,

שדה שלך תפקיר, את זה תפקיר. אחר כך אפילו הפירות שאספת גם תפקיר.

אבל זה לא סתם ככה להפקיר, אלא תחלק אותם לעניים.

אז ממילא ברגע שזה לחלק אותם לעניים,

אז ממילא זה כבר עניין ממוני.

זאת אומרת שהמצווה של ביאור בשנת השמיטה זה מצווה ממונית,

שזה כזה חוב עליי בתאריך מסוים לחלק את הפירות לעניים.

אז ממילא עניים זה כמו שהם כאילו תובעים אותי, תביא לי את זה, כמו שהכוהנים תובעים אותי,

תביא לי את התרומה.

אז הוא אומר להם, בסדר, בבקשה, אני אביא לך,

אבל אני מוכר לך את זה.

אז מי אותו דבר פה?

בעצם העניים תובעים את הבן אדם,

תביא לי את הפירות שלך בסוף שנת השמיטה.

אז מי אני אומר להם? לא,

קעטינא מכוח גברא שאתה לא יכול לריב איתו. אני בא פה, הפירות האלה, קניתי אותן מגוי.

מגוי, היית יכול לתבוע את זה בסוף שנת השמיטה?

אתה לא יכול לתבוע ממנו.

אז גם עכשיו אתה לא יכול לתבוע ממני.

מי לוקח את זה? הראשון של הזקן שזה לא עניין?

כן, קח קצת משהו בלשון שלו.

לחלק לעניים.

הרמב״ם אומר שביעור זה הפקר.

או, ודאי. לפי הרמב״ם זה לא מתחיל. לפי הרמב״ם שהביעור זה לשרוף,

אז כל הנושא שלנו לא מתחיל.

ודאי, פשוט.

כל זה הולך רק לפי הדעות שביעור זה הפקר.

וככה לכאורה נוהגים למעשה, שביעור זה הפקר.

אז אם ביעור זה הפקר,

אז היה מקום להגיד, זה העיקר להוציא את זה ממני,

אז זה מחדש לנו הרעש.

לא.

המצווה של ביעור, לפי השיטה שזה הפקר,

המצווה היא לחלק את זה לעניים, לא סתם לזרוק את זה ברחוב. למה קוראים לזה הפקר?

מי קורא לזה הפקר?

אם צריך לזה פחד וההפקר והביעור הוא הפקר, אז הפקר זה לגור.

נכון, אבל הוא לא קורא את זה ככה.

הוא לא קורא את זה ככה.

כן, בגמרא לא מוזכרת המילה הפקר.

נכון, יפה מאוד.

אז זה הם אומרים כמו שלגבי ביעור מעשרות.

אז כתוב, ביערתי הקודש מן הבית, וידוי מעשרות.

ביערתי הקודש מן הבית. מה, שרפו את זה?

לא שרפו את זה, חילקו את זה.

מעשר עני לעניים, מעשר שני,

תרומה,

זה מה שעושים, ואחר כך אומרים וידוי מעשר.

מוצאי שנה שלישית ושישית אומרים וידוי מעשר. מה כתוב בווידוי מעשר? איך זה מתחיל?

ביערתי עם הקודש מן הבית.

מה הפירוש ביערתי? שרפת? לא. חילקת.

עכשיו, כשאני אסלק את זה מאצלי,

זה ממוער מעצמי. כמו הערבים, זה לא סתם סילוף עצמי, אלא זה מצוות נתינה לא ענית. נו, כן, כמו שמה.

כמו גם בנסרות, גם כן המצווה היא לחלק.

ובכל זאת התורה קוראה לזה ביארתי הקודש מן הבית.

זה לא סוג של התפטרות.

או, אז זה אומר, זה לא סוג של התפטרות,

אלא זה סוג שאתה נותן נתינה לעניים.

זה נתינה, זה הנקודה, זה הופך להיות מצווה ממונית.

כן, ודאי שחייבים, ודאי שחייבים.

אז כשזה אצלי, פירות שגדלו אצל יהודים, חייבים.

אבל בגלל שפירות האלה הגיעו משדר של גוי,

אז אני אומר, אני בא מכוח גוי, אז אם אני בא מכוח שלו,

אז כמו שממנו לא יכולת לתבוע את זה,

אז גם ממני אתה לא יכול לתבוע את זה.

ובספר אשמתה והלכתה הוא מביא רעיה מאוד יפה.

מי יכול להיות?

מה שאולי כן, צריכים באמת לתת, כמו שנותנים מעשר עני.

אבל בדרך כלל הם יודעים.

כמו שהם יודעים לבוא לקחת מעשר עני, אז גם הם יודעים לבוא לקחת את זה.

לא, שהם באים, אני מבין, שהוא חייב לתת להם. הוא צריך לחפש עוצמה של תנאים.

אם לא, לא יכול לעלות.

הוא לא מקיים את המצווה שלו.

יכול להיות, כתוב לחלקם.

אז מילא, אז בספר השמיטה כי הלכתם מביא רעה מאוד יפה.

כתוב במשנה, במסכת שביעית, פרק

ה' משנה ג',

כן? אז כתוב שם,

זה נושא קצת מסובך, אבל בקצרה,

שמה יהיה הדין אחד שיש לו בצל?

עכשיו, בצל הוא נמשל באדמה, הוא גדל עוד ועוד.

אז עכשיו, אם יש אופן כזה שמותר בשביעית לאכול את זה,

אבל חלק מהבצל גדל בשישית וחלק מהבצל גדל בשביעית,

אז יוצא שחלק

זה שביעית וחלק לא.

אז כתוב שם לשון במשנה שהעניים עושים איתו חשבון.

מה פירוש חשבון?

איך יכול להיות? מה החשבון כאן?

אז הוא אומר, זה טוב מאוד. אם נגיד שהמצווה היא לתת את הפירות לעניים,

אז אם אני נותן את זה לעניים, אז מתאים להגיד, עושים איתו חשבון.

בואו נעשה חשבון, כמה חלק מהבצל גדל בשביעית וזה של העניים,

וכמה חלק מהבצל גדל בשישית וזה לא של עניים.

אז אם זו מצווה ממונית,

אז שייך לקרוא לזה, עושים איתו חשבון.

אבל אם זו מצווה בעלמא,

אז מה שייך פה חשבון?

מה זה קשור לעניים? מה הם בעלי בתים כאן?

זו מצווה שלי, לשרוף את זה

או להפקיר את זה.

אבל אם זו מצוות נתינה להם,

אז מתאים מילה, עושים איתו חשבון.

לכן אני רוצה לחדש חידוש להלכה,

שלמשל לגבי ביאור,

אז הרי צריכים לדעת בדיוק מתי התאריך שזה נגמר.

אז עכשיו, יש דברים שכתוב במפורש בתורה, סליחה, בחז״ל.

ענבים עד הפסח,

הזיתים עד השבועות,

אבל נגיד תפוזים, אני לא יודע.

לא כתוב בגמרא תפוזים, אז מה אני אעשה? אני צריך לרוץ לכל השדות ולבדוק מתי זה בדיוק נגמר. זה מאוד קשה לבצע את זה בלמעשה.

אז עכשיו ככה, כשאני רוצה לעשות ביאור,

אם אני אעשה ביאור מדי מוקדם,

אז זה לא חל.

ואם אני אעשה מדי מאוחר ולא עשיתי ביאור בזמן,

אז לכאורה הפירות נאסרו.

אז זאת אומרת שחייבים לקלוע בדיוק על היום,

וזה מאוד קשה. אז ממילא אולי יש עצה כל יום להפקיר,

אבל זה קצת קשה לביצוע.

אבל הוא אומר, לפי דבריו, זה מצוין.

כל זמן שזה בטוח לא הגיע זמן הביאור,

אז ממילא זה מצווה ממונית, אז המוציא מחברו עליו הראייה.

זה כאילו,

אני חייב לתת לעניים, אז העניים טובים אותי, אני אומר להם, תוכיחו לי שעכשיו כבר הגיע זמן הביאור, אני אביא לכם.

תמיד יש לנו קל גדול בתורה, מוציא מחברו עליו הראייה.

אז ממילא כל זמן שזה ספק.

הגיע יום הביאור אז אני לא חייב לספק לעשות ביאור כי זה כמו שאני נותן לעניים.

המוציא מחברו עליו ראייה,

אבל ברגע שהגיע כבר יום שבטוח כבר אין בשום מקום אז אני עושה את הביאור בשקט,

פעם אחת וזהו אבל כל זמן שלא הגיע התאריך הבטוח של הביאור אני פתור לעשות את זה, המוציא מחברו עליו ראייה,

אז אם אני מרוויח שהפירות לא נאסרו ואיפה הכוונה שלא נמצא יותר פירות

נמצא באזור שלו, בעיר שלו. אז המשנה אומרת ששלוש ארצות לביאור,

יהודה, גליל ועבר הירדן,

כן, לא, אז תריפוגה,

נגיד אצלנו, אז זה יהודה,

לכאורה. אז כל הענקים במקומו. כן.

אז ממילא יוצא דבר מאוד מעניין,

אז יוצא שהשאלה הזאת,

שאם יש קדושת שביעית בפירות של אקום,

אז אומנם זה ודאי שצריכים

לפי המביט לנהוג קדושת שביעית ולא צריכים לאסר,

אבל מצד שני ייתכן שביאור לא צריכים, ככה זה יוצא לפי המביט.

טוב, נקצר כבר מאוחר.

אז למעשה יש ספר של חוכמת אדם על הלכות ארץ ישראל, נקרא אשרי צדק,

אז שם הוא פסק לגמרי כמו המביט.

ובאמת,

כמו שדיברנו, זה ויכוח ישן והשלום מדבר על זה והחרדים מדבר על זה,

אבל למעשה,

טוב, כרגע רק נביא את החזון איש. החזון איש בסופו של דבר מסכם

בסימן כ',

נקטינן לדינן דאנן עובדין בשדה נוכרי בשביעית. זה לא דיברנו היום, אבל זה עוד נושא,

שלכאורה אם הגוי קנה קרקע אז אולי אפשר גם לעבוד שם,

אבל למעשה זה לא.

ונוהגי קדושת שביעית בפירותיהן,

זאת אומרת שהוא פוסק כמו המוות,

ומאסרים אותן, אבל מה בלא ברוכת?

סוף סוף זו מחלוקת,

אז לכן אם הפירות גדלו אצל הגוי ואחר כך המרוח היה אצל יהודי,

אז צריכים לאסר,

אבל מה בלי ברוכת?

קדושת שביעית, סליחה, קדושת שביעית, כן.

נוהגים קדושת שביעית בפירותיהן.

אם הוא מאסר, אז מה הוא עושה, מה הוא עושה, מה הוא עושה, אז זה דיברנו, זה מאסר עני. זה כתוב בכפתור בפרח,

במשנה הזאת בידיים שלמדנו מקודם,

אז צריך לעשות מאסר עני.

כן, אז זאת אומרת שאנחנו לא יכולים ללכת נגד בית יוסף, זה כזה חרם חמור והכול,

אז לכן מאסרים, אבל מה בלי ברוכה?

עכשיו, מה עם הביור?

אז פה במקום אחר, בסימן כה,

אז משהו בחזוני שהוא לא קיבל את

הכולה הזאת של הרעש הזוקן, אז לכן גם צריכים לעשות ביור.

אז למה יעשה, לכאורה ככה נוהגים פה בבני ברק,

שעושים, נוהגים בזה קדושת שביעית,

ומאסרים בלי ברוכה,

והביעו רוכי נושאים?

טוב.

אנחנו ברוכים. ולכן אמרנו.