הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אז אנחנו מדברים פה בעזרת השם

לגבי מצווה שביעיס

לגבי הנושא של

שביעית ושמיטה אז יש לנו עוד מצווה חשובה

שזה מצוות הביאור

מה זה ביאור?

אז הרמב״ם בפרק תשיעי

של מסכת שביעית בפירוש המשניות

אז אומר הרמב״ם

שהוא כבר הבטיח הרבה פעמים להסביר מה זה ביאור

רואים שהרמב״ם טרח כל כך על

טובתם של עם ישראל שכולם ידעו את התלא

אז הוא אומר כבר הבטחתי כמה פעמים שנפרש מה זה נקרא ביאור

ועכשיו הוא מסביר

שכתוב בתורה

ולבהמתך ולחיה אשר בארץ לך תהיה כל תבואתה לאכול

כל התבואה של שנת השמיטה

זה יהיה לבהמה ולחיה

אז חז״ל דורשים בתורת כהנים

שלכאורה יש פה משהו לא מובן כתוב לבהמה ולחיה

אז אם אפילו חיה שנמצאת

בשדה יכולה לאכול מפירות שביעית אז כל שכן שבהמה שהיא מזונתה עליך

בן אדם חייב

להביא אוכל לבהמות שלו אז ודאי שאפשר להביא לו אוכל

מפירות שביעית

אז מה החידוש בשביל מה כתוב בתורה מילה בהמה וחיה ביחד

אין עוד דין שתאכל

אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה

תאכיל בהמתחה מן הבית

למדנו מזה שאם

זאת אומרת

אם בן אדם רואה שיש לו בבית פירות

אז כל זמן שיש מהסוג הזה של הפירות בשדה

אז הוא יכול לאכול את זה בבית, הוא יכול לתת לבהמה שלו ברגע שבשדה אין יותר מהמין הזה אסור לו לאכול יותר

אז הרמב״ם מסביר את זה עוד קצת

שאם יקבץ מין למנהלי פירות או זילונים, למשל

טעינים

הוא הביא הביתה טעינים, כתב הרבה טעינים

וייבש אותם, הכל בסדר

אז עכשיו

ברגע שהוא רואה שאין יותר טעינים בעץ

אז הוא חייב לבער את הטעינים מהבית שלו

עכשיו וזהו עניין ביור

וגם כן הוא צריך לעשות אותו דבר גם עם הכסף

למדנו שיש דברים שבאופן שמותר למכור פירות שביעית,

אם הוא מכר אז הכסף, הדומים,

זה נתפס

בקדושת שביעית.

אז מה עושים?

אז אומר הרמב״ם או שיאכלם כולם אם הוא יכול

או ישרפם או יזרקם לים.

זאת אומרת ששיטס הרמב״ם שהביאו זה פשוטו כמשמעו

צריכים לשרוף את כל הפירות שביעית שנשאר לו.

ברגע שמגיע זמן הביאור, יודעים

שבשדה אין יותר פירות מהסוג הזה,

אז הוא חייב לשרוף את כל הפירות מהסוג הזה שיש לו בבית.

ככה מבאר לנו הרמב״ם פה באריכות

בפירוש המשנייס.

אותו דבר גם כן פסק הרמב״ם

ביד החזקה

בפרק ז',

מהלכות שמיטה ויובל, אז אומר הרמב״ם

פירות שביעית אין אוכלינו מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה,

שנאמר לביעית אוכל לחיה של בעד, צריכות תהיה כל תבואתה לאכול.

והיו לו פירות מרובים מחלקן מזון שלוש שרודות לכל אחד ואחד, פה הרמב״ם מוסיף עוד, יש עוד היצה.

אם אתה לא יכול לאכול לבד,

אתה יכול לתת מזון שלוש שרודות לכל אחד ואחד, אתה יכול לתת לכל הקרובים והשכנים, למי שאתה רוצה.

ואסור לאכול אחר הביעור בין העניים בין העשירים.

זאת אומרת, עוד מעט נראה מאיפה נובע המשפט הזה.

אבל כל פעם אומר הרמב״ם מפורש,

שאחרי שכבר הגיע זמן הביעור,

אין שום אפשרות לאכול מהמין הזה.

אף אחד לא יכול לאכול מזה.

ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור,

שורף באש או משליך לים או לים המלח

או מאבד בכל דבר שמאבד.

אז מילא הרמב״ם פסק

שמצווה שביעור זה קודם כל, בוודאי אם אתה יכול לחלק או לאכול,

אז בסדר.

אבל אם אין לך למי לתת,

אז המצווה היא לשרוף את כל הפירות.

טוב,

הרייבט חולק על זה.

הרייבט אומר

שיש תוספתא.

כשכתוב בתוספתא,

דבר מאוד מעניין.

כשאכלו פירות העיר ותחומיה,

מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאים אותם לאוצר בייס דין.

מה שאנחנו רגילים להגיד את המילה אוצר בייס דין,

תכף נראה מאיפה זה מגיע.

על כל פנים דעת הרייבט

שכולם צריכים להביא את כל מה שיש להם לאוצר בייס דין,

ואחר כך הבייס דין מחלקים לכל אדם שלוש שרודות כל יום

עד שיאכלו.

ואם אין שם בייס דין, למשל יש איזה מקום, אחד גר באיזה עיירה נשכחת,

שאין שם בייס דין, אז מה הוא צריך לעשות?

אז הוא צריך לבד

להפקיר את הכול.

עכשיו אומר הרייבט

בהתחלה מפקירים,

וזה העניין הזה של להפקיר ברגע שיאכלו כל הפירות בעיר הזאת ובתחום של העיר,

זה נקרא ביור ראשון,

ומהרייבט אחר כך מגיע ביור שני.

ברגע שיאכלו כל הפירות מכל הארץ,

המשנה אומרת שיש שלוש ארצות לעניין ביור,

גליל ויהודה ועבר הירדן.

אז למשל אחד גר

פה בבני ברק,

עכשיו יתברר לו שבכל הארץ,

בכל האזור הגדול הזה אין יותר פירות מהסוג הזה,

אז מה הוא עושה עם הפירות?

פה גם הרייבט אומר שהוא שורף אותם.

זאת אומרת שלפי הרייבט פה מחדש,

שיש שני ביאורים.

ביאור אחד יש ברגע שיאכלו כל הפירות מהתחום של העיר,

ואז המצווה זה להפקיר

או להביא את זה לבייס דין.

ואחרי, ובינתיים אפשר לאכול, אחרי שמפקירים,

אז הוא יכול לזכות ולאכול.

אבל ברגע שיאכלו פירות מכל האזור,

אז

גם הרייבט מודה שצריכים לשרוף.

זאת אומרת שהוויכוח פה בין הרמב״ם והרייבט הוא רק שיש עוד דבר, יש ביאור ראשון.

בביאור השני גם הרייבט מודה שהמצווה זה לשרוף.

אבל בביאור הראשון הרייבט מחדש שיש גם ביאור קודם,

שעושים רק הפקר.

עכשיו מה סובר רש״י?

רש״י נמצא במסכת פסחים בדף נ״ב,

ששם גם הגמורה מדברת בעניין ביאור.

אז רש״י אומר כאן

מה זה נקרא ביאור?

וזהו ביאורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה.

תשמעו, כל מילה פה זה שווה זהב.

מפקירן, מצד אחד,

משמע ברש״י שהוא מפקיר אותן.

אבל איפה הוא מפקיר אותן?

במקום דריסת חיה ובהמה.

בשביל מה רש״י הוסיף את המילים האלה במקום דריסת חיה ובהמה? ואם הוא מפקיר את זה בכיכר המדינה, זה לא מספיק?

אומר תייספס, התייספס למד בדעת רש״י שנותנים אותן למרמס חיה ובהמה.

התוספות הבין שמה שרש״י הוסיף כאן את המילה

במקום דריסת חיה ובהמה,

הכוונה שהבהמות באמת לא יאכלו את זה אלא ידרסו על זה,

וככה זה ילך לאיבוד.

זאת אומרת שתוספות הבין בדעת רש״י שביאור זה באמת לאבד את הפירות של שביעית.

וזה לכאורה כמו דעת הרמב״ם.

הרמב״ם אמר, יצא לשרוף,

לזרוק לים.

הרש״י אומר לנו, יצא, תזרוק את זה במקום שיש בהמות וחיות והם ידרסו על זה.

ככה טייסס הבין בדעת רש״י שגם רש״י סובר שביעור זה להשמיד את הפירות.

מי אמר שאומרים שביעור? אולי הם יאכלו וזה יהיה הנוער?

כן, אני שומע.

לא, בשעת מייס זה לא נורא. כל הבעיה היא שהאיסור מתחיל אם אחד לא קיים את הביעור.

אבל אם ברגע של הביעור זה לא מפריע לי שבימה אוכלת.

כן, אבל זה לא דרך ביעור, זה דרך מחילה.

יש דרך ביעור ויש דרך מחילה.

דרך מחילה זה לא טוב. אם היה אומר היום, הוא אומר, תיתן למאכל הביעור.

כן. לא אומרים, תיתן מחלת העימות, אומרים, תיתן, שידרסו.

כן. ידרסו, זה ביעור, זה דרך מחילה.

דרך מחילה זה לא טוב. אני שומע. אז אתם אומרים כמו התוספות.

אז גם התוספות ככה הבין, שהכוונה להשמיד אותם.

כן.

לא, אבל למה אני לא חושש שיוכלו ולא ידרסו?

מה,

מה שעומד כמו רע פרי, זה לא דרך ביעור, זה דרך המועט, דרך החילה.

טוב, אני שומע הארה.

כן, אז הקופונים בדעת התוספות, אז רואים שהתוספות הבין

שרשי סובר שביעור זה כפשוטו, לבעל את הפירות.

רשי אומר לנו איצה, איך אתה עושה את זה?

אתה זורק את זה במקום למרמס חיה ובהמה.

עכשיו התוספות חלק על זה מכל וחול.

אומר התוספות,

לא.

זה לא יכול להיות שהביעור הכוונה להשמיר את הפירות.

מביא התוספות שתי ראיות.

ראיה אחת,

יש משנה מפורשת,

כתוב, מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור,

מכלקה על מזון שלוש שרודות לכל אחד.

עניים אוכלים אחר הביעור ולא השבעים.

רבי יויסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביור אז מפורש שרבי יויסי סובר שאחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביור אז מה זה ביור?

טוב עוד מעט נראה מה זה ביור אבל זה ודאי שאם אתה משמין את הפירות אין מי שיאכל אותם

אז ודאי מזה שכתוב אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביור אז משמע שביור זה לא לזרוק לאיבוד

באמת הכסף מישטי מתרץ שהרמב״ם גורס שם במשנה

אחד העניים ואחד האשרים אין נוכלים אחר הביאו.

וככה גם מבואר מפורש בפירוש המשניות לרמב״ם,

שהוא גרס במשנה אין נוכלים אחר הביאו.

אז מי לפי הגרסה של הרמב״ם אין שום קושייה,

היא נכינה מכתוב, פוסק כמו רבי אוסי,

שאין נוכלים אחר הביאו.

זו ראייה אחת שתוספות מביא. ראייה שנייה, תוספות מביא מהתוספתא,

וזה בעצם גם מה שראינו ברייבט,

שכתוב בתוספתא שמי שיש לו פירות שביעית והגיעה שעת הביאו מחלקן מהן לשכניו,

לקרוביו וליהודיו ומוציאו מניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל,

מי שצריך לטור, ליטול,

וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך ואוכל עד שיאכלו.

זאת אומרת שבעצם מצד אחד הוא עושה הפקר,

אבל מצד שני הוא בעצמו יכול לזכות בחזרה.

זאת אומרת שהתוספות מוכיחים מהתוספתא שהכוונה של הביאו זה להפקיר.

ולא רק עצם זה שאני מפקיר ואני הולך,

אלא בן אדם יכול אפילו לזכות בחזרה.

רק מה זה תמיד להפקיר?

להפקיר צריך לכל הפחות בפני שלושה אנשים

באופן כזה שיש להם אפשרות לזכות לפניי.

אז אם אני אשים את זה לפני שלושה אנשים אז למה שהם לא ייקחו?

אז כתוב בגמרא ירושלמי דבר מעניין, אפשר אפילו לפני שלושה חברים,

שאתה יודע מראש שהם לא ייקחו את זה.

אף על פי כן אם הוא עושה את הפעולה הזאת ומפקיר בפניהם,

אף על פישודי מראש הם לא ייקחו יכול לקחת בחזרה.

ומסופר בירושלמי שהיו אנשים מעניינים

בטבריה שקראו להם קפודקאים קפודקאים מה המיוחד בהם? אז מסבירים שהכוונה הם היו קפדנים

כל אחד שבא הם אמרו לו מה אתה עושה ככה ולמה אתה עושה ככה

אחד היה חזן אז הוא אמר לו לא פה אמרת לא טוב ופה אמרת טעות ופה צריך שוונח ופה צריך שוונח בקיצור

הפריעו לכל האנשים לחיות אז ממילא מה התוצאה מזה היה?

תוצאה פשוטה מאוד אף אחד לא אוהב אותם

אז ממילא ברגע שהם היו מפקירים את זה באמצע הרחוב

אז היו זוכים להם את זה וזהו.

כל שאר האנשים מפקירים

ויש להם אוהבים אז ממילא אף אחד לא זוכר הם יכולים לקחת בחזרה.

אבל האנשים הקפדנים האלה אף אחד לא אוהב אותם

וכנראה שגם ביניהם הם לא אוהבים אחד את השני

אז ממילא אין להם מיצה אין אף אחד שאוהב אותם איך הם יעשו?

אז כתוב אף על פי כן נתנו להם מיצה בסדר

כשאתה רואה שאנשים לא נמצאים ברחוב, אבל רק רחוק,

אז אתה יכול להפקיר ואחר כך רוץ מהר ותתפוס.

זאת אומרת, יש עצה לכל אחד. בעצם יוצא שמצד אחד אני מפקיר,

אבל מצד שני מותר לזכות בחזרה.

אבל כל זה מדובר בכמויות קטנות. מה קורה לאדם, שיש כמויות גדולות?

אותו דבר, למה שיהיה הבדל?

הולכים לזכות בכל זה קצת יותר קשה.

כן.

נכון, היה באמת סיפור לפני, אני לא זוכר, שנה שמיטה שעברה, או לפני שני שמיטות, היה סיפור

מאוד מעניין.

שהיה איש אחד שהיה לו,

אני לא יודע מה, דירה שלמה או מחסן מלא עם יין של שוויס.

אז מה הוא יעשה עכשיו? הוא יוציא עכשיו כמויות של ארגזים מהרחוב, וזה קשה מאוד.

אז הוא עכשיו ייצא.

אז הוא יפקיר את הדירה ביחד עם

הבקבוקים.

הוא יפקיר את הכול, ממילא השטח יהיה הפקר,

והפירות כאילו נמצאים בהפקר, וזהו.

אז ממילא הוא הלך ואמר, לפני שלושה חברים,

אני מפקיר את הדירה ואת היין.

אחד החברים, היה לו ניסיון מדי גדול,

דירה הוא כבר רצה,

הלך וזכה בדירה.

ככה היה הסיפור באמת לפני,

לא יודע מה בסוף פסקו, אבל למעשה באמת אין החינם, יחד שיש לו הרבה כמויות,

אז הוא יצא להפקיר את החצר,

אבל רק צריך להיזהר שהאוי לא יזכה לו גם בחצר.

טוב, אז אלקופו...

מה מצוות הביאור?

לפי

מצוות הביאור להפקיר,

להפקיר את הפירות.

מה, סברה?

מה קרה? אז אני חושב...

אולי אפשר להגיד כזה דבר.

אומנם אנחנו לא יודעים את טעמי המצוות,

אבל אפשר להגיד קצת בדרך הפשט,

שבעצם אנחנו רואים בכמה וכמה פסוקים בתורה שהתורה מדגישה

גרים ותושבים אתם עימדי.

אין לנו שום דבר משלנו.

לא אדמה, ולא קרקע, ולא בית,

ולא רכוש, ולא שום דבר.

הכל בעצם שייך לקדוש ברוך הוא.

ואפילו

מצוות יובל, גם אותו דבר.

ביובל כל אחד מחזיר את השדה, מה שהוא קנה.

גרים ותושבים אתם עימדי.

רק מה,

אם כל היום, בן אדם לא יכול שכל יום, כל יום, יזכירו לו, זה קשה.

אז השם עשה כזה מצווה, שפעם בשבע שנים מזכירים לך, אתה לא בעל הבית.

זה אומר לי, אתה, לא, אין לך שום דבר.

אתה לוקח מהאפקר, כמו כל העניים,

כמו שכל העניים, מסכנים, הולכים לשדות

ואוספים שם כמה פירות,

גם אתה תלך ותאסוף.

ענויני זה לך, לא תבצור ולא תקצור. אסור לבצור רגיל כדרך הביילים.

אסור לקצור, אסור לפצור,

אסור לקחת שום פירות כדרך הביילים. תיקח קצת,

כל פעם אתה לוקח קצת, כמו העניים,

וגם אחר כך, אחרי שכבר הבאת את זה הביתה,

אז גם שם תוציא את זה ותפקיר. ואחר כך אתה זוכה מהאפקר. אמנם אתה זוכה,

אבל סוף סוף זכית מהאפקר,

אז כמו שכל העניים זכו מהאפקר,

ככה גם אתה זוכה מהאפקר.

אז זה מילא אין, זה מוציא לבן אדם את הרגשה שהוא בעל הבית פה.

הוא ככה, הוא חושב שהוא בעל הבית

והוא יעשה מה שהוא רוצה וכולם חייבים לשמוע בקולו,

אז הקדוש ברוך הוא מדי פעם מזכיר לנו לא,

אתה לא בעל הבית, אתה לוקח כמו כולם מההפקר.

טוב, אולי.

על כל פנים אני מבואר בדעת התוספות שהמצווה של הביאור

זה להפקיר.

ומה שאנחנו רואים מבואר בכמה מקומות, נראה בעזרת השם,

שפירות שבית נאסרים אחרי הביאור,

אז בישלמה לפי הרמב״ם פשוט,

כי אתה חייב לשרוף את הכול, ודאי שנאסרים.

אבל לפי התוספות, למה זה נאסר?

הרי אפשר לאכול אחרי ההפקר.

אומר התוספות, הכוונה,

היינו, כשמשה בביתו בחזקת שלו,

אם אחד לא מקיים את המצווה של הביאור ולא מפקיר,

ומשה אותם בביתו בחזקת שלו,

הוא ממשיך להתעקש שוב על הבית,

אז אם אלה שמה, אז הפירות נאסרים.

אבל אם הפקירו ומוציאו מרשותו, שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה,

מותר להכניסו ולאוכלו לאחר הביאור.

זאת אומרת ששיטת התוספות שביאור זה להפקיר.

אז לכאורה ברור מאוד שיש לנו פה מחלוקת גדולה בין הראשונים,

האם ביאור זה שרפה

או ביאור זה הפקר.

והרייב ידו קצת באמצע, הוא אומר ש...

צריך להפקיר אבל אם הוא לא מפקיר זה נאסר, לא?

כן, זה אומר התוספות.

שאם הוא לא מקיים את המצווה שביאור,

אז זה נאסר,

וזה כל המקומות שתמצא בשאה שכתוב שפירות שביעית נאסרו,

זה הכוונה אחת שלא קיים מצווה שביאור.

כן, האם זה הכוונה להפקיר,

או האם הכוונה לשרוף?

רגע,

אם הוא מפקיר את זה,

והוא לא שורף את זה, אז הוא לא יכיר את המקרא?

איך?

אבל הוא בטור במשווא הזה, זה כבר לא שלו,

הוא לא יהיה חייב לשרוף את זה.

מה, לפי הרמב״ם?

כן. לא, אז הוא כבר התחייב.

מתי הוא התחייב?

מתי שזה היה, שלא התחייב לשרוף אותם. אבל הוא עכשיו, מה?

זה כבר מאוחר. לפני זמן הביור.

לפני זמן הביור, בסדר, אני נכון למה, אתה צודק.

אין בעיה.

עכשיו,

יש רמבן בפירוש של התורה.

הרמבן בפירוש של התורה בפרשת באר,

ששם מדברים על מצוות שביעית,

אז הרמבן מאוד מעריך בנושא הזה של הביור,

והוא גם כן הולך מאוד חזק בשיטה הזאת של התוספות,

שביור זה רק להפקיר

ולא לשרוף.

הוא מביא לזה ראייה,

ראייה מאוד מעניינת, ראייה ממסכת תמורה.

יש בסוף מסכת תמורה,

יש רשימה שלמה של כל מיני דברים שנאסרו ומה צריך לעשות איתם.

אז כתוב במשנה שיש דברים שצריכים לשרוף אותם,

יש דברים שצריכים לקבור אותם.

אז כתוב במשנה,

ואלו לנקברים, קודשים,

שפילה ייקברו,

עגלו ערופו, שור הניסקל, ציפוריה מצוירו,

שיער נוזיר, פטר חמור, בשר וחלב,

חולין שנשחטו באזרה, כל הדברים האלה שנאסרו בהנאה,

אז הדין שלהם שהם ייקברו.

ואלונה נשרופין, חמץ בפסח,

תרומת טמאה, אור לכלי הכרם.

אז יש פה רשימה ארוכה

מה צריכים לשרוף, מה צריכים לקבור.

אז משמע, מה שכתוב במשנה כן,

מה שלא כתוב במשנה אז לא.

אז לפי העמב״ם,

למה לא כתוב במשנה שפירות שביעית גם?

לא מוזכר, לא מוזכר בשום מקום שפירות שביעית זה לא מן הנשרופין ולא מן הנקבורין ולפי הרמב״ם זה קשה מאוד הרמב״ם אמר לנו שצריכים לשרוף פירות שביעית בדיוק כמו שצריכים לשרוף את האור וכלאי הכרם וחומץ בפסח

הוא הדין שצריך לשרוף פירות שביעית אז למה זה לא מוזכר במשנה במסכת תמורה?

למה הוא אומר שזה כמו כל שצורך אמת?

הרמב״ם אומר שצריכים לשרוף

לשון הרמב״ם

ואם לא מצא אויכלין בשעת הביאור שורף באש

הוא משליך לים המלח, הוא מאבד בכל דבר שמאבד,

אז צריך לשרוף באש.

יכול להיות, הפשט הוא שצריך לאבד את זה בכל צורה שהיא. בסדר, אז תכתוב את זה, ויש,

ויש מה שאתה רוצה, או נשרוף או בוא נקבור. לא, דוגמא, לגבי נאסים מצווה סווי, אז זה לא יהיה.

מה זאת אומרת נאסים מצווה סוי? לגבי, נגיד, לשרוף, אין איפה הוא מותר? למה? כי כבר קיים הדין בזה, נשרף. כן. ולא יהיה, כי אין דין לשרוף, רק יחדים צריך שזה לא יהיה בעולם.

מסכים. אז טוב, אבל זה צריך להיות מוזכר במשנה?

לא, במשנה יש רק דברים,

בואו נרצוף להם, בואו בכלל,

זה לא דיוקאי שלהם בעולם.

טוב, אני שומע רעיון.

אז זה ראייה אחת.

ראייה שנייה, אומר הרמב״ן,

שכתוב בתוספתא שכל העניין הזה של ביאור של פירות שביעית,

זה כמו ביאור של מייסר שני.

זאת אומרת שיש לנו מצווה שנקראת וידוי מעשר,

מה שלמדנו בפרשת כי תבוא,

שאחרי שבן אדם מקיים את כל המצוות

שתלויות בתרומות ומעשרות,

אז הוא בא לבית המקדש ומתוודה לפני ה' שהוא עשה את הכול כדין,

ביארתי הקודש מן הבית,

עשה הכול כמו שצריך.

אז ממילא, מה הפשט?

הוא צריך לשרוף את כל המעשרות שיש לו? ודאי לא.

לכאורה הפשט הפשוט הוא שיש לו תרומה,

נותן את זה לכהן,

יש לו מעשר ראשון,

נותן את זה ללוי.

מעשר שני, אוכל את זה בירושלים.

מעשר עני, נותן את זה לעניים.

זו המצווה של מעשרות.

אז ממילא, כמו ששם המצווה היא לתת את זה לכל מי שמגיע לו,

ממילא הפשט בפסוק, ביארתי קודש מן הבית, הכוונה לתת את המעשרות לכל מי שהתורה ציוותה לתת לו,

אז הוא הדין לגבי פירות שביעית, כתוב מפרש בתוספתא,

שביאור של שביעית זה כמו ביאור של מעשרות.

אז כמו שיפור של מעשרות זה לחלק אותם ולא לשרוף אותם, אומר הרמב״ן,

אז גם פירות שביעית זה לחלק אותם ולא לשרוף אותם.

עכשיו, מה עם הרש״י?

הרש״י, כשלמדנו בפסוכים,

אז הסתפקנו מה הכוונה ברש״י.

אז אומר הרמב״ן,

הכוונה ברש״י זה גם כן להפקיר.

רש״י פה מדגיש מפקירה,

מפקירה במקום דריסת רגלי חיה ובהמה.

אז אומר הרמב״ן, העיקר זה המילה להפקיר.

איי, למה חיה ובהמה?

אז הוא אומר הרמב״ן, כי רש״י כנראה אוחז שההפקר צריך להיות לא רק לאנשים אלא גם לחיות.

אתה הפקרת, שמת את זה ברחוב, פתאום מגיעה איזה חיה ורוצה לאכול, אז היא גם מותר לה לאכול.

אבל לזה הרמב״ן לא מסכים.

הרמב״ן אוחז,

לא, מספיק להפקיר רק לאנשים.

אבל קופונים בדעת רש״י,

מה שהוא הבין?

שגם רש״י סובר בשיטתו,

שגם רש״י סובר שהמצווה של ביהו זה להפקיר.

אפשר להגיד שרש״י אומר שצריך להסכים איתו במקום שניכר שהוא מקום להפקיר.

שברור שאדם רוצה לעשות את זה דווקא לעצמו, הוא עושה איזה פטנט.

אינו סב במקום שברור שמה זה מקום מרמז,

ושמה אמור ואמור, בוודאי שזה, זה הפקיע עם דעתו מזה, סילק את הדעתו. כן. זאת אומרת, זה כמו סימן.

זה לא ששם הם צריכים לאבד... זה יפה מאוד, נכון.

אז לכאורה ככה סובר הרמב״ן.

דובר מפרץ, מפקירן במקום מרמז וכו'.

כן. זה צריך להיות במקום שרואים שזה הפקר גבוה, שזה למרמז.

כן, נכון. כנראה שזה דעת הרמב״ן.

אחר כך בסופו של הפירוש אומר הרמב״ן ספק מעניין. הרמב״ן מסתפק

שייתכן

שהאיסור לאכול את הפירות שביעית אחר הביאו זה דרבנן,

ולא דאורייתא.

ויותר מזה,

הרמב״ן מסתפק שייתכן שכל המצווה של ביעור זה גם כן דרבנן.

זה בכלל לא דאורייתא, אלא דרבנן.

איי, כל הפסוקים וכל מה שהבאנו עד עכשיו

זה אסמכתא. כמו שהרבה פעמים חז״ל הסמיכו את ההלכות

שהם תיקנו

על פסוקים,

אז גם פה ייתכן שזה אסמכתא.

ובאמת עיקר המצווה של ביעור זה דרבנן.

ככה מסתפק הרמב״ן.

אז מילא,

אז יוצא לנו כאן ברור שהתוספות והרמב״ן סוברים שזה אפקר,

וככה גם הביא הכנסף מישנה גם אסמג ורבינו שמשון משאנס שהוא מפרש את המשנה.

הם, כל הפוסקים האלה סוברים שמצוות ביעור זה אפקר.

ולעומת זאת הרמב״ם הוא זה שובר שזה אפקר.

עכשיו יש פירוש על ירושלמי שכתב אותו רבנו שלמה סיריליו.

הוא היה ממגורשי ספרד,

הוא נולד עוד בספרד,

ואחר כך כשהיה גירוש ספרד,

אז הוא יצא מספרד,

ואחר כך הוא היה בארץ ישראל,

וכתב פירוש על כל ירושלמי.

אז הוא הולך בשיטה שרוצה ליישב את הרמב״ם,

והוא אוחז שביעור זה באמת,

לכאורה זה בסריפה.

ומה שכתוב במשנה, תשמעו דבר מאוד מעניין.

למדנו שהראיה הראשונה שהתוספות הביאו, שכתוב במשנה שנפילה ב-UAC,

בין עניים ובין עשירים, אוכלים אחר הביאו.

אז מה הפשט?

אמרנו, לכאורה זה ראייה לדעת התוספות של זאב קר.

אמרנו שהרמב״ם גורס, לא אוכלים.

הוא אומר, הראש סיריליו, פשט חדש.

הוא אומר, מה הכוונה בתוספתא שבייסדין אוספים מכולם את הפירות?

זה בכלל לא פירות שביעית,

זה פירות שישית, הוא אומר.

עוד בשנה שישית כבר בייסדין מתכוננים, עוד מעט תהיה שמיטה,

ולא יהיה מספיק אוכל.

אז אם אלה בייסדין מתכוננים מראש וכבר בשנה השישית הם אוספים מכולם

את הפירות ומכניסים אותן לאוצר,

ואחר כך בשמיטה הם מחלקים.

אז אם ככה, מה הוויכוח בין התנועים,

האם עניים אוכלים או עשירים אוכלים?

השאלה, לטובת מי נתקנה התקנה?

האם התקנה זה רק לעניים?

ומה יעשו העשירים?

העשירים אומר שיביאו מחוץ לארץ.

שייסעו לחוץ לארץ ויביאו משם פירות חוץ לארץ,

שלא קדושים בקדושת שביעית.

אז יוצא שכל התקנה של הבייסדין היה, כל היוצר בייסדין זה רק

לטובת העניים,

או שאולי לא, רבי ריסיס אומר שהתקנה גם לעניים וגם לעשירים.

נכון שבאופן כללי הוא עשיר, אבל עכשיו הוא רוצה פירות מהשדה, אין.

אז מה אתה רוצה, שהוא ייסע לחוץ לארץ?

אז ממילא התקנה הייתה גם לעשירים.

ככה הוא מחדש.

אז זה דבר אחד, שיוצא שכל המושג של היוצר בייסדין זה רק

בפירות של שנה שישית.

אחר כך מביא הרשי ללא כמה ראיות לדעת הרמב״ם.

אז אנחנו נראה כמה ראיות.

דבר ראשון, הוא מביא ראיה,

כתוב במסכת יום בדף פג.

יש הלכה מאוד מעניינת,

וזה קיים בכל האיסורים שיש בתורה,

שאם יש לנו מצב של פיקוח נפש,

יהודי חייב

עכשיו חייבים להציל אותו,

ובשביל להציל אותו חייבים לעבור על איזה איסור.

אז כתוב בגמרא שאנחנו צריכים לעשות אקל אקל תחילה.

לא שמאבדים את הראש וישר נותנים לו איסורים הכי חמורים, חלב או אני לא יודע מה,

אלא לאט לאט בוא תחשוב, אולי יש לך אפשרות

לתת לו איזה בשר אחר,

או שאין לך אפשרות בשר כשר,

אז לכל הפחות תעשה כמה שפחות איסורים.

אז הגמרא אומרת איזה איסורים זה פחות, איזה יותר. אז המשנה מדברת על יום כיפור,

אבל הוא הדין לכל המצבים שיש בעולם, חס וחלילה שלא יקרה,

ששם יש לנו ברירה בשביל פיקוח נפש,

אז אנחנו לוקחים אקל אקל תחילה.

אז אומרת המשנה,

בדף פג במסכת יומא,

מי שיחזור בולמוס,

הכוונה הוא רעב פתאום בצורה שזה סכנת נפשות,

אז מאכילים אותו אפילו דברים טמאים,

בגלל שזה פיקוח נפש, זה לא סתם ככה הוא רעב, אלא זה איזושהי מחלה מסוימת

שזה פיקוח נפש.

אז מותר לתת לו אפילו דבר לא כשר,

עד שיהיו אור עיניו.

זאת אומרת, אם הוא כבר רואה,

אז זה סימן שעברה התקפה,

ואפשר להמשיך הלאה.

עכשיו,

כתוב בגמרא,

מי שיחזור בולמוס, מכליל אותו אקל אקל תחילה.

למשל,

יש פה לפנינו תבל ונבלה. הוא חייב לאכול משהו,

אז יש לך מצד אחד איסור תבל, שזה לא מאוסר,

מצד שני נבלה.

אז מה ניתן לו?

מה אתם אומרים? מה ניתן לו?

איך?

תבל, לא.

למה תבל?

למה נבלה?

נו, מה אתה אומר?

אז האמת היא שתבל זה מי שבדי שמיים,

ונבלה זה לאו.

אז מה יותר גרוע, מה אתם אומרים?

מי שבדי שמיים,

או מלקות.

מה יותר גרוע?

תבילי שמיים.

תבילי שמיים. אז לכן הקל אקל תחילה זה ודאי נבלה.

אז לכן תבל הוא נבלה, מאכילים אותו נבלה.

תבל הוא שביעית, שביעית.

אז מה כתוב כאן? תבל ושביעית.

מה הפירוש שביעית? למה שביעית אסור?

מה קרה?

אז אומר רש סריליו שהכוונה היא

שהוא לא קיים מצווה סביום,

ועכשיו השביעית, הפירות שביעית נאסרו.

אז מילא יש לי ברגע תבל או שביעית, אז אני בוחר שביעית, שביעית זה יותר קל.

למה? כי תבל זה מי ש...

שומע כמו שדיברנו, ושביעית זה איסור עסק.

זה גדל בשביעית.

בבקשה?

אם זה גדל בשביעית, אסור לאכול?

כמה?

דבר שגדל שאדם ישקע בשביעית וגדל, כבר נכון?

אה, שומר ונאבד.

אחד גידל,

כמו שיש טבע, הוא גידל, כמו ששאול אומר, הוא גידל,

זה גדל בשביעית. אז זו שאלה גדולה. שומר ונאבד, זה דיברנו פעם הקודמת,

וזה מחלוקת הפוסקים גדולה.

אם שומר ונאבד, נאסר בדיאבד.

אבל כל פעם לא מוזכר כאן שזה שומר או נאבד. אחרת הגמורה הייתה אומרת.

לא, שביעית, הגמורה לא אמרה את זה. נו, שביעית, זהו. למה? עטוברשייה עסקינן.

מה? עטוברשייה עסקינן. לא משנה מי זה יכול להיות, כן.

טוב. לא רק תביאו את זה גם?

שביעית זה תל אביברנו.

לא, רק רגע.

או רק רגע, תכף, רק שנייה.

אז למעשה ככה.

אז אומר השריליו ששביעי זה איסור עסק.

כי הרי כתוב בתורה,

מן השדה תאכל לתבואתה,

משמע דווקא כשיש בשדה, כמו שדיברנו קודם, שברגע שקלה לחיה מן השדה אז אסור לאכול בבית.

אז ממילא

זה עסק.

לאו הבא מכלל עסק, עסק. זאת אומרת תאכל דווקא באופן שיש עדיין לחיות, ברגע שקלה לחיה מן השדה אסור לך לאכול מן הבית. אז ממילא זה עסק.

אז פה זה איסור עסק, ופה זה תבל

שזה מספדי שמיים, אז לכן בוחרים דווקא עסק.

אז מלא מוכח מזה שיש בזה איסור.

כי אם נגיד לפי רמב״ן, אז מה הבעיה? אז תפקיר.

מה הבעיה פה?

למה בכלל יש פה בעיה של פיקוח נפש ואתה צריך לדחות איסורים?

יש לך פה פירות,

שמה צריכים לעשות להם? ביור? אז תעשה להם ביור, תפקיר אותם.

מה הבעיה?

אז מלא מוכח מזה שאין לזה תקנה.

ברגע שהגיע זמן הביור זה נעשה באופן סופי ואין לזה תקנה.

ככה הוא מוכיח.

אז באמת, דבר ראשון, החזון איש

דוחה את זה. דבר ראשון הוא אומר שכתוב ברמב״ם מפורש,

ברמב״ם במאכלות אסורות,

הרמב״ם אומר שהכוונה היא על ספיחים,

וספיחים זה איסור מדרבנן. זאת אומרת, כל מה שאנחנו דיברנו עד עכשיו זה מדין דאורייתא,

שמדאורייתא אין שום הבדל בין פירות האילן,

בין ירקות וזירונים וכל הדברים שגדלים באדמה,

אז הכול אותו דין.

אבל אחר כך חז״ל גזרו

שכל דבר שצומח באדמה ולא עץ,

אז חז״ל גזרו איסור ספיחים.

למה?

כי בדרך כלל הרי כתוב שבשמיטה אסור לעבוד ואסור לזרוע ואסור לחרוש.

ופתאום רואים אחד ויש לו בשדה פירות,

צרמכנו שם חיטה.

אז אומרים לו, מאיפה החיטה הזאת?

אז הוא אומר, זה רק ספיחים.

מה הפירוש?

בקציר של שנה שעברה נפלו כמה זרעים, כמה גרגילים במשך הקציר,

וזה צמח מעצמו.

טוב, אם זה קרה באמת ככה אז אין בזה שום בעיה אבל יש בעיה שיש אנשים שעוברים עבירות

והולכים בסתר בלילה חולשים וזורעים

ואחר כך כשצומח פירות אז הם מצטדקים לא זה צמח לבד, זה ספיחים.

אז לכן בגלל שהיה כזה תופעה אז חז״ל גזרו

שכל דבר שהוא צומח משנה לשנה, חיטה וכל הדברים האלה,

אז זה נעשה מדראבונן באופן מוחלט.

רק פירות אילן מותר לאכול,

אבל פרי האדמה אסור לאכול.

אז ממילא אומר הרמב״ם, זה הכוונה פה, שוויץ.

שוויץ הכוונה ספיחים.

אז ספיחים זה איסוד דרבנן.

אז מדובר, תבל זה עונש מיטה בידי שמיים.

וספיחים אמנם דרבנן זה חמור מאוד אבל זה לא כמו מיסי בידי שמיים ולכן בוחרים שוויץ שזה נקרא יותר קל כי זה רק איסוד דרבנן.

אז ממילא יוצא שאם אתה רוצה להוכיח את דעת הרמב״ם, הרמב״ם בעצמו לוקח לך את כל הקרקע מתחת לרגליים.

שהגמרא ביומא מדברת בכלל על נושא של ספיחים, משהו אחר לגמרי.

אז זו

דחייה אחת.

דחייה שנייה אומר החזון איש

שאולי מדובר כאן שאי אפשר לקיים מצווה סביעו.

למשל, הבית אם לא נמצא,

אבל הבית לא נמצא.

מצד אחד הוא מרשה לך לאכול.

הוא נגיד נסע לאיזה מקום והשאיר מישהו בבית שלו ואמר אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה אבל הוא לא נמצא.

עכשיו פתאום אותו אחד נהיה חולה מסוכן והוא חייב לאכול מהפירות,

אז יש לו רשות לאכול מהפירות, הוא לא גזלן.

אבל מצד שני הוא לא יכול לקיים מצווה סביעו,

כי מצווה סביעו זה רק על הביילים.

ואם הביילים לא נמצא אז אי אפשר לקיים את המצווה סביעו, ואחרי זה נאסר.

אז אי אפשר לשאול שתעשה ביעור עכשיו.

עוד החיטים צומח איש, למשל. יש דין בשוויס לא אוכלה ולא להפסד.

אז אם זה לא אוכלה ולא להפסד אז למשל דבר כזה שדרכו לאכול חי,

אי אפשר לאכול אותו מבושל.

למשל, מלפפון.

מלפפון אוכלים אותו רק חי

אם אחד מבשל מלפפון זה מוזר מאוד אף פעם לא אכלתי כזה דבר ולא ראיתי

זה עדיין כבוש מבושל זה עוד נושא אבל מבושל כן אני אומר אבל זה דוגמה אני רוצה להגיד דוגמה

שאם אחד בשם מלפפון אז זה בוודאי לא דרך

אז אם אחד לוקח מלפפון שקדוש בקדושת שביעית ומבשל אותו אז הוא מפסיד אותו

עכשיו הרופא אמר החולה הזה חייב לאכול מלפפון מבושל

זו התרופה שלו

אז עכשיו מצד הלכות שביעית זה עבירה כי כתוב לאוכלה ולא להפסד

אז הוא מבטל מצוות עשה לאוכלה

מצד שני

הוא חייב את זה בשביל פיקוח נפש אז זו השאלה האם עדיף לו לאכול מלפפון של תבל

או עדיף לו לאכול מלפפון של שביעית שהוא מבשל אותו

לא

זה גם כן זה לא עוזר בשביס בשביס כתוב לאוכלה ולא למלוגמה

זה עוד עניין

כן,

זה עוד עניין, אסור בכלל להשתמש לרפואה.

אסור להשתמש בפירות שביעית לרפואה, זה עוד עניין.

אבל עכשיו אנחנו מדברים מצד זה שהוא גם עובר,

שהוא אוכל את זה מבושל. דבר שדרכו לאכול חי, אסור לאכול אותו מבושל.

אסור לקחת פירות שביעית ולעשות מזה רפואות.

רפואה, השאלה היא אם הוא לוקח את הרפואה בתור כדורים.

גם אסור.

לא רק... אני מבין.

אסור לקחת פירות שביעית ולעשות מזה רפואה.

כתוב בדרשה מפורשת בחז״ל, בכמה מקומות, מסכת סוכה וכל מה שאנחנו דורשים,

לאוכלה ולא למילוגמה. מילוגמה זה רפואה.

אסור לעשות תרופות מפירות שביעית.

לא תחבושת, כן.

טוב, אבל אני לא אוכל, זה מולי על זה.

לא.

ככה הדין.

ככה הדין.

זה לא דרך אכילת גדולה, זה... הוא אמר בדרך החיניים, הוא יאכל דרך אכילת גדולה.

אז אם הוא אוכל את זה כדרך האוכלים,

אתה צודק. למשל, התרופה שלו זה לאכול חלה.

אז הוא אוכל חלה כמו שכולם אוכלים.

בזה אתה צודק, זה אין בעיה.

אבל אם אתה מייצר מזה כדור, אתה מייצר מזה רפואה,

אז זה אסור מפירות שביעית.

אז זה ראייה אחת.

עוד ראייה

מביא הרש שריליו.

יש, כתוב בגמורה,

בבקאמה, דף קא',

כתוב בגמרא,

בגד שצבאו

בקליפי שביעית ידלק.

צריכים לשרוף את הבגד.

עכשיו, איך מדובר כאן?

הרי כתוב מפורש

שמותר להשתמש בפירות שביעית לצביעה. זאת אומרת, אם יש לנו צמחים כאלה

שמכינים מהם צבעים,

אז מותר לכתחילה לצבוע בבגדים האלה.

דיברנו על זה כבר פעם.

הגמרא אומרת, זה נקרא הנאתו בראש הווה.

זה מותר לגמרי

לצבוע בגד בצבע שעשו מפירות שביעית.

אז עכשיו,

ממה נפשך? איך מדובר?

היהודי הזה לקח בגד וצבע אותו בפירות שביעית כדין,

אז למה לשרוף אותו?

אלא מה?

מוכרחים להגיד שכבר הגיע זמן הביום.

כל הצמחים האלה של הצבעים כבר לא נמצאים בשדה. הגיע כבר זמן הביום.

וכתוב מפורש שצריכים לשרוף את הבגד.

אם כמו הרמב״ן והתוספות, מה הבעיה? תפקיר את הבגד וזהו.

אז למה אתה צריך לשרוף אותו?

אז מזה שכתוב בגמרא מפורש

בגד שצבעו בצבע שעשו מפירות שביעית ידלק, יישרף,

סימן שהביום זה דווקא בשריפה ולא בהפקר.

כי אם אפשר לעשות הפקר, למה אתה לא מפקיר אותו?

יש לך בגד טוב, צבוע, הכל טוב ויפה.

ולמה אנחנו אומרים שעדיין זה נמצא בקיומו?

למה זה לא השתנה בצורתו?

כמו שאני אומר באוכל, אם אדם לאס משהו. כן. אז זה באמת...

אני לא קורא לו אחרי איזה אוכל.

לאחר נעשה,

לאחר צביעה, אני לא קורא לו פריש.

כן.

כן. אז זה באמת הסוגיה שם במסכת בבא קמא.

והסוגיה שם דנה,

שהאם חזותא מילתא או לא.

זאת אומרת, זה שיש לי חזותא, אני רואה צבע.

אז זה באמת נחשב משהו חשוב. בסדר, זה חשוב. או שלא? אני מסכים לך. לא. אז הגמור אומרת שאפילו נגיד שבעלמא חזותא לאו מילתא,

אבל פה יש פסוק מיוחד, תהיה בהווייתה תהיה.

בשביל... בשביל...

החזותא של הפרי. נכון. אבל זה לא הפרי.

אני מסכים. אז זה בדיוק מה שהגמרא דנה.

כן, אבל זה בדיוק מה שהגמרא דנה. זה בדיוק הנושא, מה שאמר אומר,

זה בדיוק הגלגלת של הסוגיה שם.

וזה הגמרא אומרת שיש לנו גזירת הכתוב מהפסוק

שצבע של שביעית זה נקרא כמו הפרי של שביעית.

נכון? בלי הפסוק בלתי יודע את זה.

אבל יש לי פסוק מיוחד

שצבע של שביעית זה כמו פרי של שביעית.

אז על כל פנים, אז מוכרח מכאן

שהביעור זה בשריפים.

עוד ראיה הוא מביא, ראיה מאוד מעניינת, כולם יודעים את הפסוק הזה.

כולם חוזרים על הפסוק הזה הרבה פעמים.

כתוב בתורה,

אולי בעלים מלך.

אה, כמו קודם.

שלום. מה חושב הבעלים? כן, אז מה, כמו קודם, שאי אפשר לקיים מצווה... וצבור מזה שביעית, צבור מזה, ועכשיו הבעלים של השביעית זה המצב.

כן, זה כמו... רעיון, רעיון, אולי, באמת.

זה בירושה.

מדובר במקרה חריג. לא, בירושה, בסדר.

באמת יש לנו שביעית.

מה?

שביעית, שמה, שבועים להבקיע?

אם זה עובד עיניים בירושה,

אז התורה כותבת פסוק מיוחד, ירדה התורה לסוף דעתו של אדם.

אומרים לאדם, יש לך מצווה שביעית.

אז עכשיו אנחנו גרים בעיר, אנחנו לא כל כך מרגישים.

אבל יש עיקר,

כל שנה הוא זוגע וקוצר, זה הפרנסה שלו, זה האוכל שלו.

עכשיו אומרים לו,

שנה אחת לא תזרע ולא תקצור.

אז מה הוא שואל?

אז מה נאכל בשנה השביעית?

אז מה אני אוכל?

אין, לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

אז מה אני אוכל?

אז זה התורה אומרת לו, אתה צודק, זו שאלה לגיטימית.

אבל אנחנו עונים, אז הקדוש ברוך הוא אומר,

וציוויתי את ברכתי בשנה השישית,

אז הקדוש ברוך הוא נותן ברכה בשנה השישית,

ואז

יש לכולם אוכל לעוד שנתיים.

ואם זה יובל,

עוד שלוש שנים.

הקדוש ברוך הוא שולח ברכה מיוחדת, ואז אפשר להסתדר.

באמת יש נדון בזמן הזה,

זו יכולה שביעית דרבנן,

אז האם יהיה ציוויתי את ברכתי?

אז החזונים שהכריע, כן, יש.

טוב, החזונים שלו צריך ראיות, אבל שמעתי עכשיו לאחרונה,

היה איזה חקלאי,

שבדיוק עכשיו, בימים האחרונים, הוא קיבל על עצמו לשמור שמיטה,

וגדל לו בצל, רבותיי, אמרו לי,

קילו ורבע.

בצל אחד,

כזה גודל, קילו ורבע.

עגבניה 800 גרם, עגבניה אחת.

אז רואים, יהודי קיבל על עצמו לשמור שביעית, אז עכשיו בשנה השישית,

זה הזמן, הוא קיבל תכף ומייד, הקדוש ברוך הוא ציווה את ברכתו.

הרב סיפר על אותו יהודי

מלימורזינה, כן, טוב.

אז הקופונים, אז יש לנו ברכה בשנה השישית.

אז זה פסוק שכולם יודעים.

עכשיו, איך כתוב בתורת כהנים?

בתורת כהנים כתוב,

אין לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו,

ואם אין זורי נכך אין אוספין.

לא זרעת. אז למה כתוב בשאלה,

כביכול,

שואלים, אין לא נזרע ולא נאסוף?

אם לא זרעת, אז מאיפה תאסוף?

ודאי שלא.

איפה אחרים?

איפה אחרים? כל ארץ ישראל הכל אסור.

אולי זה רעיון לגבי הצפונים, רגע יפה מאוד.

כל ארץ ישראל אין כלום אף אחד לא זרע אז מה יש לך לעשות?

אין כלום אם לא זרוע איך יצמח?

אז מת אתה אז הרב חנוך אומר פה טוב מאוד וככה אומר רבי עקיבא

רבי עקיבא אמר כמו שאתה אומר

אמר רבי עקיבא מכאן שספיחים אסורים מהתורה שיטת רבי עקיבא

שספיחים אסורים מהתורה

אז מילא אפילו שלא זרעת אותם,

אז זה נפל מהשנה שעברה וצמח מעצמו.

זו שיטת רבי עקיבא.

אבל חכמים חולקים על זה.

חכמים סוברים שסביכם זה רק יסוד רבנן, לא דאורייתא.

אז מה אומרים חכמים?

מה התשובה?

אם לא נזרע אז איך נאסוף?

אומרים חכמים שהשאלה כביכול של העם זו שאלה כזאת,

שמה שקודם כול אמרת לו לא תזרע,

וגם כן מה שצמח לבד ואנחנו כונסים אותו הביתה,

אלא אנחנו מכניסים אותו לקיום.

אלא מה אמרת לנו?

תבערו את זה.

אז מה אנחנו אוכלים? מן הביור ואילך.

ככה כתוב בתולסקוי העניים.

זאת אומרת שהשאלה היא ככה, הם לא נזרע.

עכשיו מה,

אולי יצמח מספיכם של שנה שעברה,

או למשל עץ שהוא עובר משנה לשנה,

אז אולי נאסוף את זה ויהיה לנו?

אז בא משה רבנו ואומר כביכול,

לא, צריכים לעשות ביור.

אז לכן השאלה היא, מה נאכל אחר הביור?

אז מה אפשר לך לנו?

לזרוע אסור לנו,

ומה שצומח מעצמו אתה אומר לבאר אותו,

אז מה נאכל אחר הביור?

אז הוא אומר, הוא אומר שריליו, הנה יש לך הוכחה.

אם נגיד שביור זה רק להפקיר ואחר כך אני בעצמי זוכה,

אז מה הבעיה? מה אתה שואל, מה אני אוכל אחר הביור?

מה שהפקרת וזכית, את זה תאכל, מה הבעיה?

אלא מוכח מזה שביור זה שרייפה.

איזמן, חייבים להשמיד את כל הפירות.

איזמן אכן שואלים, אפילו מה שנאספנו,

גם את זה אתה אומר לבאר.

אז לא נשאר לי שום דבר מה לאכול.

אפשר לא לתגיד מה זה לא נאסוף ולא נאסוף, נאסוף את מה שנאמרנו בשנה השישית.

מותר לאסוף.

מה שצמח בשנה השישית מותר לאסוף בשביעית.

זה לא עניין של זמן, זה עניין של פירות. אבל אסור לאסוף בתורה של נסחר. אז אני אסביר.

שהנושא הזה של פירות שביעית

זה לא נושא של זמן, אלא זה נושא של הפרי.

האם אנחנו מסתכלים על כל פרי ופרי,

האם יש בו קדושת שביעית או לא?

אז פרי שיש בו קדושת שביעית,

אז אסור לעשות בו עבודה אפילו בשמינית.

ואם זה פרי שאין בו קדושת שביעית,

אז אפילו בשנת שמיטה עצמה מותר לעבוד בו,

בגלל שהכל תלוי בקדושה של הפרי. אם הפרי הוא לא קדוש אז מותר לך רגיל.

למשל, בעצים זה הולך אחרי חנתה.

אז כל העצים שחנתו,

זאת אומרת שהתחיל הפירות

בשנה השישית ועכשיו באמצע עוד מעט יש שמיטה,

אתה תראה יש הרבה פירות על עצים,

מותר לקחת אותם רגיל,

מותר לאסוף אותם רגיל.

אז זה לא, בשנה השביעית זה לא קובע הזמן,

אלא זה קובע, זאת אומרת יש דברים שכן,

אבל בפירות זה תלוי לפי הקדושה.

אם הפירות האלה כבר חל עליהם קדושה אז אסור לצוף אותם בצורה רגילה,

ואם הפירות האלה לא חל עליהם קדושה אז מותר לאסוף אותם רגיל.

אז משהו לא צריך להפקיר אותם.

רק פירות שקדושים בקדושת שביעית.

אז איך אני אדע מה להפקיר?

אפשר ללכת לשדה, אני יודע שהכול יפקיר. אתה שואל מצוין, באמת העניין הוא ככה.

אני אגיד לך יותר מזה,

יש מחלוקת בית יוסף והמביט,

האם

השמיטה זה מצווה לביילים להפקיר,

או שמיטה זה הפקרתא דמלכא

שנייה אחת או שזה הפקרתא דמלכא הקדוש ברוך הוא מפקיר

אז לפי הבית יוסף

אם הביילים לא הפקיר אפילו שהוא עבר עבירה אבל אסור לך לקחת זה גזל

אתה חייב לדעת שהביילים הפקירו אז לכן לפי הבית יוסף אתה צריך כל פעם שאתה רוצה לקחת מהפקר אתה צריך לוודא

שבאמת

הפקירו את זה

ולפי המוות אז לא אז באמת אין הכי נמי לפי המוות אתה צריך לראות

צריך להיזהר, שמה שזה אסור, אסור לקחת.

כן, מה אתה שואל?

מה שאלה?

כן, מה אתם אומרים?

רגע, למה זה עניין זה?

אם אני אומר שבן אדם... כי זה מצווה על הבית, אני מבקר.

אם יש בן אדם שיש לו בהמה,

שהיא אסורה או שהיא שחתה אלו קדימה, או שהיא מלאה לה, או שהיא חטפה,

כן?

הוא לא יכול להשתמש,

אבל כאילו נגיד שהיא גם אסורה באדמה,

הוא לא יכול להשתמש משום צד,

למה אדם משתמש משלו, לא ברשותו, לשום שיבוש.

אם היא לא שואלת אותו לשום שיבוש,

אין לו שום רשות משתמשת לשום שיבוש,

הוא לא יכול להגיד. זה לא איסור ההנאה. זה לא יעבור להגיד.

אז באמת יש... זה עניין שלא יעבור להגיד.

באמת יש בזה מחלוקת הראשונים. אם באמת דבר שאסור בהנאה,

שייך בזה ביילוס.

אבל יותר מזה, הרי פה מדובר עוד לפני הביור, מדובר בזמן שמותר.

בהתחלה של השנה השביעית,

אז מילי הפירות האלה מותרים באכילה.

רק מצווה על הבילים להפקיר אותם.

אנחנו לא מדברים עכשיו על הביור,

מדברים עכשיו על התחלה.

בהתחלה, בהתחלה של שנת שמיטה,

אז לפי הבית יוסף מצווה על הבילים ללכת לשדה ולהפקיר את הפירות שיש לו.

ועכשיו מותר לאכול אותם.

באופן שהם מותר, לא אוכלים.

כן, כן.

נכון, פרי האדמה הולך אחריה לכיתה.

באילן אחרי חנתה פירות האדמה לפי הלקיטה

טוב, רעיון, רעיון, בסדר.

טוב, על כל פנים, אז מה נשאר לנו כאן?

אז נשאר לנו פה

או שיש לנו... עכשיו, הרמב״ן העבירה היה...

שהביטוי שלו, אז צריכים לשמוע שהבא לי מפקיר. אם לא, אז זה גזע.

כתוב בהלכה שצריך להגיד שהבא לי מפקיר. ככה סבר רבי סייסף.

בית יוסף, לא מספיק.

מרן.

מרן, כן.

זה המחלוקת המפורסמת, בית יוסף והמרבין, זה כל ה...

כן.

זה לא לגבי נוכרי. זה נכון, זה תוצאה מזה.

כי תוצאה מזה, זו גם שאלה בנוכרי.

זה הכול מסתעף מזה.

כי אם זה הפקרת דמלכה,

אז אפילו ביד נוכרי, זה גם כן קדוש בקדושת שביעית. זה הכול מולך לפי זה.

רגע, אם יש עכשיו נוכרי ששכר קרקע פה ב... שכר?

כן.

זה בעיה.

אתה לא יגיד שיש לך מטח או אשמם, יש לך הר-ציון,

שני כנסיות של עבודה גדולה. זה יראה למציאות.

עכשיו, בוא נגיד שיש לו שדה משלו, שנת שמיטה.

מה קורה איתו?

נו, טוב, זה מחלוקת בית יוסף והמביט.

לפי המבליט יש בזה קדושת שביעית בפירות שלו,

ולפי בית יוסף לא.

לפי בית יוסף בן מימין,

רגע,

לפי האמנדלמין יכול לאכול את הפירות עם המבליט? לא, לאכול את האכול בכל מקרה.

השאלה אם זה קדוש בקדושת שביעית.

רפקא מינא מותר לעשות בזה מסחר,

אם מותר אחר כך בבית, איך מתנהגים לזה, אם קדושת שביעית או לא?

אבל הרמב״ן הרי הביא ראייה במסכת תמורה.

במסכת תמורה כתוב רשימה של דברים שאסורים בהנאה וצריכים לשרוף אותם,

ושביעית לא מוזכר שמה.

מה נעשה עם זה?

אז הוא אומר סיליו, לא.

שם התנא מדבר על דברים שזה איסור לאו,

או איסורים חמורים.

חמץ בפסח,

זה קורס, כל הדברים האלה.

אז שמה, על זה התנא דיבר, אבל שביעית זה איסור עשה.

איסור עשה, תנא לא דיבר.

עכשיו מה עוד הרמב״ן הביא ראייה?

שביעור של שביעי זה כמו ביעור של מעשר שני.

הוא אומר שאיליו,

בוא נראה ברמב״ם. איך הרמב״ם הסביר מה זה ביעור של מעשר שני? תשמעו חידוש.

כתוב ברמב״ם בפרק יא, מלחוץ במעשר שני ונטר לוואי.

אומר הרמב״ם,

כיצד הוא עושה? איך עושים ביעור מעשר?

מעשר ראשון נותן ללוי. מעשר עני נותנו לעניים.

נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי,

או מעות פדיעתן,

הרי זה מבער אותן ומשליך לים או שורף.

אז מה אמן שואל? כתוב בתוספתא של ביעור של פירות שביעית זה כמו ביעור של מעשר שני.

ביעור של מעשר שני זה גם כן שרפה.

אז לכן אי אפשר לשאול על רמב״ם.

הרמב״ם מאוחז שגם ביעור מעשר שני זה גם כן שורף.

אז אמן, כמו ששמה זה בשרפה, אז גם פה זה בשרפה.

אז אמן מסיים הרב סריליו,

ויש לאדם לאצור בשנה השישית כל הדברים, תבואה ושמן ויין וקיטניס

ושום ובצל עד השנה השמינית. כל אחד שרוצה לגור בארץ ישראל,

אז הוא צריך מחסנים שיהיה לו כל הדברים לשנה שלמה.

כי הרי ברגע שמגיע זמן הביעור הוא צריך לבער.

איך מבערים שורפים?

אז מילא כולם שורפים, אין כלום.

אז מילא אם אתה רוצה לגור בארץ ישראל אתה צריך מחסנים שלמים של כל הדברים.

ועל זה נאמר מי יקום במקום קודשו ומי יגור בהולכו ומי ישכון בהר קודשכו.

אז אם מי שרוצה לגור בארץ ישראל, לפי זה צריך שיהיה לו מחסנים לכל הדברים.

לפני המחסנים הוא צריך לצלוף מחסנים גם.

כן.

צריך לצלום במאות המחסנים, יש אנשים עשירים ששניהם דברים לאין שקרות.

כן.

זהו.

אז הכי פה נמרא בויסר, אז יוצא שביעור זה מחלוקת הפוסק עם גדולה.

האם ביעור זה על ידי סריפה או על ידי הפקר?

למה אי אפשר להחלל את זה?

לחלל.

אז דבר ראשון, יש מחלוקת האם אפשר לחלל פירות שביעית או שצריך דווקא דרך מקח.

וחוץ מזה, גם אם תחלל, אז את הכסף צריכים לפסוק.

לא בעיה.

אפשר על מטבע.

לא. אז זה, זה, יש תמיד,

כלל, שהקדש שווה מונה ומתחלל שווה פרוציה. זה רק בהקדש, מייסר שיני.

אבל שביעית זה אני לא בטוח.

תמיד עם מייסר שיני אומרים לא.

טוב, אני שומע.

איך עושים פה החבר'ה?

לוקחים את הכל, מבעלים את זה על המטבע,

מעבירים את התפושה, הולכים לים.

זה של מייסר שיני, כן.

אבל בשביעית זה לא בטוח שזה מתחלל דרך חילול. זה רק מתחלל דרך מקח.

מה?

ובעצי חודש לא עושים.

לא. מייסר שיני, אז זה כתוב מפרש בתורה שצריכים לחלל.

כתוב

וצרת הכסף.

למה רק לתאים?

כל העדות.

נו, נכון. הנה, כתוב ברמב״ם.

אבל זה מטבע, לא תפרעו רמב״ם. נו, אומר הרמב״ם במפורש.

נשאר אצלו פירות מעשר שיני או מעות פדייתן.

למה שמענו?

סליחה? אז אני אגיד בקול רם.

או מעות פדייתן,

הרי זה מבער אותן ומשליך לים או שורף.

זה בשיני. בשיני זה כמו שביעי זה מרמב״ם.

כן, זה לגבי הביעו. לגבי הביעו.

אבל לחלל, זה לא אומר שאפשר לחלל פירות שביעית גם כן על כסף.

אבל אתה מבער אותו דבר דומיין בזה.

ביעור זה כן. השאלה אם זו שרפה או לא שרפה.

אז לגבי פעולת הביעור, אז אני אומר זה שורף.

אבל עכשיו יש שאלה, מי אמר שאפשר לחלל פירות שני על כסף?

סליחה, פירות שביעית על כסף.

למה שלא יהיה אפשר?

כי לא כתוב בתורה, אז לא.

מה לא כתוב? ואיפה כתוב בתורה שכאלה? עצרת הכסף בידיך. בעצם השני כתוב במפורש.

ושביעית לא. לגבי ביעור, לגבי ביעור.

אבל לא לגבי חילול.

עכשיו באמת המארי קורקוס והכסף מישנו מביא אותו,

אז הוא בכל זאת מכריע כדעת התוספות,

ואומר שבמיוחד שהדוחק בארץ ישראל גדול,

אז ממילא צריכים להחמיר.

והחוכמה סודום כתב, יש לו ספר מיוחד על הלכות ארץ ישראל, נקרא שרי צדק.

אז הוא כותב שמקרא הדין פוסקים כמו הרמב״ם.

רק מה?

מי שעני הוא לא יכול,

אז הוא יכול לסמוך על התוספות.

והוא כותב שאם הקדוש ברוך הוא יזכה אותו לעלות לארץ הקודש,

אז הוא יקיים מצווה סבירור כמו הרמב״ם.

אבל כחולים אחרים אומרים שלא, אם אתה פוסק כמו התוספות,

אז עכשיו זה פירות שביעית.

אסור לשרוף פירות שביעית ואתה מפסיד אותן.

ולמעשה באמת החזון איש כותב שנוהגים לעכל

כדעת הרש והרמב״ן,

וגם בסדר השביעי, שאחוז איש כתב, אז הוא סידר שככה נוהגים דווקא להפקיר.

ככה נדמה לי ככה מנהג היום.