הרב אברהם בן יעיש 12/09/2014 משמר

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תעשה לו את המיקרופון.

בכבוד.

תעשה לו את המיקרופון.

כן, כן, כן.

כידוע, הגמרא אומרת, פותחים בכבוד אכסניה.

אנחנו ממש מתפעלים מאכסניה נפלאה.

כשאנחנו נמצאים בקיץ זה ממש נפלא לראות

איך שלילה שלם יושבים ועוסקים בתורה.

כידוע, ארי זהל כותב

שמי שנעור כל הלילה ואינו ישן כלל ועוסק בתורה,

אם הוא חס ושלום חייו כרת,

על איזו עבירה מהכריתויות,

נחשב לו אותו לילה כמו הכרת.

זו ודאי זכות גדולה שיושבים ועוסקים בתורה,

נותנים אפשרות להגות בתורה,

והרב איתנו, ברוך השם, זה דבר נפלא.

וכמובן שאף אחד לא יכול לומר שהוא נקי מכרת.

לא קשה להיכשל בכרת, בפרט בשבת.

לפעמים אנחנו רואים אנשים מוצאים איזה סערה מסלט.

סערה או משהו, זה ייתכן שזה ממש פה מפריע לו,

זה ייתוש, בלי לשים לב.

לפעמים זה בשוגג, שוגג קרוב למזיד.

זה דברים שבקל ניתן לעבור עליהם.

אנשים לפעמים מוצאים הוצאות.

כתוב בחז״ל למה פרק ראשון של מסכת שבת זה

יציאות השבת.

אנשים,

היום שאל אותי יהודי, הוצאה?

זה דרבנן? אנשים לא יודעים שזה איסור דאורייתא.

אחת הסיבות, כתוב בפוסקים שמובא בפרק ראשון,

להראות את החומרה של הוצאה, שהרבה לא יודעים שהוצאה זה איסור דאורייתא, כמובן,

ואחד שלומד ודאי שיודע.

אז אם כן,

לא קשה להיכשל בייסורים חמורים, בין בשוגג, בין במזיד וכולי.

אז אנחנו, בעזרת השם יתברך,

נפתח הערב בכל מיני נושאים קצת.

היום נהיה מודה של מיקס, קצת ראש השנה, קצת יום כיפור. אנחנו כרגע

כשבועיים, כבר פחות משבועיים,

פחות משתי שבתות ליום ראש השנה,

וכבר אפשר לפתוח בהלכות סוכה.

כתוב בפוסקים,

שלושים יום לפני החג או לא.

עוסקים בהלכות החג.

אם כן, נשתדל לראות גם קצת נושא של ראש השנה,

קצת כיפור, קצת סוכות, בעזרת השם,

כמה שנספיק, בעזרת השם.

נפתח, כרגע אנחנו, ברוך השם, אמרנו סליחות.

ואמרנו, פתחנו באשרי יושבתיך.

הבאנו בפעם הקודמת את המעלה של פרק אשרי, שהגמרא במסכת ברכות מביאה את המעלה של הפרק הזה,

שיש בו קו בית אותיות שמשבחים בהם את הבורא.

מי שזוכה לומר את הפרק הזה ג' פעמים הוא בין העולם הבא.

אם כן, וכן הרבה שבחים נאמרו על הפרק הזה.

אז לכן מובא בפוסקים, ראיתי מדוע פותחים את הסליחות

באשרי יושבתיך,

מהמעלה של הפרק הנפלא הזה, שזה שבח לבורא בכל אותיות התורה הקדושה.

אז אנחנו, ברוך השם, כבר התחלנו לומר סליחות מראש חודש אלול,

כפי שמובא בפוסקים, מרן פוסק,

נוהגים לקום באשמורת הבוקר,

מראש חודש אלול ואילך, עד יום הכיפורים.

מובא בפוסקים, מדוע דווקא מראש חודש אלול, שאז ידוע,

משה עלה למרום,

וגם אז העבירו קול במחנה, שופר,

והטור מביא שתי דעות, מדוע השופר הזה, אם השופר הזה כדי לעורר לי תשובה,

עצם השופר של ראש חודש אלול זה

היום שמשה עלה, שלא ידעו כמו פעם קודמת בעבודה זרה, שידעו שזה הזמן שמשה עלה למרום.

וכפי שמובא בחז״ל,

החודש הזה זה אלול, ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי,

ועם בעלי המוסר, כמה שאני לדודי,

כך דודי לי,

כמה שיותר מתאמצים.

וסופי תיבות עשר, עשר, יש לנו את ה-40 יום שצריכים להתכונן ולהתחזק, להגיע לקראת יום הכיפורים הגדול והנורא.

ידוע, יש הרבה רמזים על חודש אלול.

כפי שאמרנו, אני לדודי ודודי לי,

בחומש דברים ובא

ומה להשם את לבבך ואת לבב זרעך,

את לבבך ואת לבב,

ראשי תיבות אלול.

מדוע הפסוק הזה, דווקא הרבה פוסקים מביאים אותו?

כידוע,

אומר רבנו יונה, כשאדם בא לעשות תשובה,

הרבה מפריעים יש לו,

הרבה, השטן מאוד מפריע, לא טוב לו שאנחנו משפרים את מעשינו.

אז השם יתברך, וגם קשה לנו לפעמים,

אדם רגיל לכל מיני הרגלים,

אז התורה, בורא עולם מבטיח ומעל, עשה לך ברית מילה,

ברית ללב,

ומעל השם אלוקיך את לבבך וגם את לבב זרעך, אם קשה לך עם הילדים,

השם יעזור לך וימול גם את לבבך ואת לבב זרעך.

כפי שאמרנו, בימים האלה כתוב שכל היום,

כל הקדוש מחברו, חרב מחברו, כמה שהימים קדושים,

יקרים, שם השטן מפריע.

מספרים פעם,

אתם יודעים,

מובא בפוסקים לבחור

בעל תוקע מיוחד,

וגם חזן מיוחד. האמת, תמיד היה קשה לי.

יש הרבה קהילות שלוקחים ילדים קטנים, מעלים אותם חזן.

ילד קטן, אתה רואה, קופץ, היא עוד חזן.

בפוסקים מובא,

וזה לא כתוב דווקא עליהם נוראים, לקחת חזן, כידוע, מעל גיל 30,

זקן, ומלא מצוו, ושום עבירה שלא הייתה לו שום שם רע.

בקיצור, למצוא כזה חזן, בוודאי שזה,

אני לא יודע אם שייך למצוא חזן כמו שכתוב בהלכה.

יש מהאחרונים שהביאו, זה מובא דווקא עליהם נוראים.

אבל פשוט מרן, לא ממש בא ככה.

כל השנה, למעשה, צריכים לבחור חזן שיהיה כמו שצריך. אמנם במקום שאין איש, לוקחים את מי שיש.

אז אם כן, היה באיזה מקום,

בחרו בעל תוקע מיוחד במינו.

ואחת הסיבות, שמעתי גם, למה,

הרי הידוע שנותנים עלייה לתורה לבעל התוקע, לחזן.

מה מגיעה לו עלייה?

עלייה זה משמח את האדם.

הרי כל העניין שהתפילה תבוא, גם גיל וברעדה, גם רעדה, גם ודאי, אבל שיהיה גיל, שיהיה שמחה.

כמו שאנחנו רואים בפרשת,

תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובתום לבב, עניין של השמחה חשובה גם בתשובה, גם בתפילה.

אם כן,

אז בוחרים בחזן מיוחד, בוחרים בבעל תוקע מיוחד.

הייתה איזו קהילה שבחרו בעל תוקע, צדיק גדול,

והנה,

רגע לפני התקיעות,

תמיד יש אנשים, תן להם לתקוע בצד, הוא תוקע, תענוג.

הוא בא לתקוע בשעת התקיעה,

נסתם, נסתם השופר. מה קרה? שופר זה דבר מעניין.

אדם שמנגן על כלי נגינה,

הוא לוחץ, הנגינה יוצאת.

שופר זה לא ככה, רואים שאנשים בעלי תוקעים מיוחדים,

פתאום בשעת התקיעה, אני מכיר אנשים ששוקעים, תענוג לשמוע אותם.

הם באים לתקוע לפני ציבור, נתקע.

אם כן, אותו יהודי צדיק שהיה ממוחה לתקיעה,

ובא לפני התקיעות לתקוע,

אז הוא מנקק קצת את השפתיים, ככה,

ופתאום הוא מגלה שנתלשה לו שערה.

כולו נהיה חיוור,

ישב על הקרקע והתחיל לבכות, לזעוק.

הרב של הכנסת לא ידע מה קרה, הוא אמר לו, איזו תשובה?

כן, יש כאלה, כן,

ידוע קורים כמה דברים לפני.

לא הבינו, היהודי בוכה, צועק.

בא אליו הרב ואומר לו, מיי היי?

הוא אומר לו, כבוד הרב, נתלשה לי שערה.

אמרנו, איך אני אתקע? ביום ראש השנה, ביום הדין,

וכמובן, מה נאמר?

בלי כוונה.

שוגג,

חייב חטאת.

אדם שרוצח בשגגה גולל לעיר מקלט, שגגה זה לא פשוט, מגיע לו עונש.

הרבה חושבים שגגה, נו, מה בכך? זה לא ככה.

לא סתם רוצח בשגגה גולל לעיר מקלט, זה עונש חמור מאוד, זה יכול להיות מאסר עולם, זה לא פשוט.

אז אדם שעושה עבירה בשגגה זה לא, אנשים חושבים שבשגגה זה לא,

ודאי ששגגה זה חמור מאוד, אם היה נזהר זה לא היה קורה.

אז כמובן שהיה לו צער גדול מאוד,

וכמעט, ולא רצה לתקוע.

אז בא הרב ועודד אותו,

סיפר לו, היה איזה סופר,

סופר מיוחד במינו,

כתב ספר תורה נפלא, בהידור, בין בכתיבה, בין בכל מה שהיה שם,

וכפי שאמרנו,

בזמן הקדושה, בזמן הדבר הקדוש, השטן נכנס,

והסופר בא לכתוב יהודה,

התחיל לכתוב יהודה,

וחשב זה שם השם,

כתב יו״ק וו״ק,

קידש שם שמיים.

אז יש בזה כמה דעות, איך עושים, מה עושים אם קורה שכתבו שם השם?

צריכים למחוק, אסור למחוק שם השם.

אז יש כאלה מקלים, זה ידוע, יש בזה שיטות בפוסקים,

יש כאלה שלא ממש לקדור את השם,

ממש לא את היריעה, לגנוז, זה ממש,

יש כאלה שקולפים את שם השם, זה לא פשוט, איך הם עושים את זה?

גם יש כאלה שהם מנסים לקלוף, ופתאום שם השם נחלק לשתיים, ועוברים על מחיקת שם שמיים, זה לאו דאורייתא השם ישמו, כן?

ראיתי איזה סופר, הוא אומר לי, בוא תראה איך אני,

אני לא מפחד לקרוע את שם השם, הוא תפס בזוזה,

חצה, איפה שכתוב אלוהים,

חצה לשתיים, הוא אומר לי, זה אלוהים אחרים, זה מותר.

אבל אלוקים, שם שמיים, זה לא פשוט.

אז אותו סופר ראה לו צער גדול מאוד,

כתב שם שמיים, עכשיו יגנה שם השם, מה יעשה?

היה בצער גדול, כולו זועק.

פתאום נכנס איזה צדיק לבקר אותו, הוא רואה אותו זועק, כולו אומר, מה קרה? אומר, אתה רואה?

שם שמיים, מה יהיה? נגנז.

אמר לו, האמת, כשקראתי את הסיפור הזה, שנים לא הבנתי מה הכוונה.

אמר לו, אם תפס אותך, שיחנק בגרונו.

לא הבנתי, כשקראתי את הסיפור לא הבנתי מה הפשט בזה.

מאז שישבתי ועיינו בזה,

השטן בא להפריע, רואה כזה ספר תורה נפלא, כזה סופר, ככה, ירא שמיים.

מה, איך אני אתן לו לכתוב כזה ספר, שישלים את המלאכה שלו כמו שצריך?

השטן חייב להיכנס.

נותן לו לטעות,

לייאש אותו.

היה לי פעם חבר, סופר מיוחד במינו.

כתב כמה יריות של ספר תורה.

הוא קם,

נשפך לו עד איו עבודה של כמה חודשים. הוא נהדר נדר, הוא לא כותב יותר.

לא כותב יותר. גם אחד ניסה לכתוב תפילין לבן שלו.

יום צום, אמר היום, אני אוכל.

אבצ'י אחד,

נפסל התפילין.

ראיתי, האמת, שמעתי לו,

יצא לאחרונה ספר נפלא על גדולי עולם,

איך הם התנהגו,

איזה כל מיני מידות שלהם. במקרה, שמעתי רק על הרב כדורי, דבר מאוד מעניין.

משהו נפלא, נזכרתי בנושא של הכתיבה.

הוא היה כותב, כידוע,

דברים, כל מיני כמיהים, אז בא אליו איזה יהודי עם צרה גדולה מאוד,

אז הרב כדור היה כותב לו איזה כמיה,

ככה עם דיו וקלף.

והנה הוא כותב וכותב, ולקח לו זמן, כוונות.

אשתו הגיעה ארוחת צהריים, קוראה לו,

קורא לו לאכול,

הוא שומע, הוא שקוע, קורא לו,

הגיע אליו,

דווקא בשולחן,

כל הדיו נשפך לו,

נשפך לו כל הדיו,

כל מה שעשה, כל העבודה ירדה לטמיון.

נו,

קצת לכעוס, לא?

התפרץ בצחוק.

צחוק, צחוק. אנשים לא הבינו מה קרה לו.

אמר, זה מה שהיה צריך לקרות,

זה מה שהיה צריך לקרות.

הלוואי והיינו,

וככה כל האנשי בית אמרו, איך הרב הגיע לכאלה מדרגות גבוהות?

ככה, עמל של שעות,

להציל פה איזה יהודי עם איזה כמיה חשוב,

ובא איש הנותנת מכה,

כל הדיו נשפך על הכמיה,

הרב אפילו לא מקפיד טיפה, לא בליבו, לא בפ...

כלום, לא רק זה, הופך את זה לצחוק.

ככה היה צריך לקרות באמת, זה מה שהיה אמור לקרות.

אמרו, איך הגעת לכאלה? אמרו, שנים זה שנים של עבודה.

שנים של עבודה.

אז כפי שאמרנו, השטן מנסה להפריע פה עם הרב כדורמי בכל מקום, הוא מנסה, מחפש אותנו בכל מקום.

חודש אלול, מחליש אותנו, תגיד סליחות, אחר כך, מה עם לימוד, מה עם זה?

ודאי שתלמוד תורה כנגד כולם, הרי יש שאלה בפוסקים.

עדיף סליחות

או לומר קורבנות.

סליחות או תלמוד תורה, כמובן שתלמוד תורה כנגד כולם.

אבל אשרי עם ישראל שיאמרו סליחות, אבל כמובן שתלמוד תורה כנגד כולם, כמו שהזכרנו במקום הקדוש הזה,

שדוגלים בעניין שתלמוד תורה כנגד כולם.

אז אם כן, אמר לו אותו צדיק, תדע לך,

השטן עכשיו, כמו שאותו סופר נכנס לו להפריע את מלאכתו,

ככה עכשיו השטן נכנס,

רוצה להפריע לך בתקיעות,

שלא תתקע, ואם תתקע, תתקע בלי כוונה,

לא בשמחה, בצער, בעוגמת נפש,

והתקיעות לא יהיו כמו שצריך.

אז תגיד לשטן,

תסלק אותו, ייגר בך השם השטן.

זה תפקידו של יצר רע,

בפרט בימים האלה.

אז השם יתברך מבטיח לנו, השם ימול את לבבינו,

יעזור לנו בימים האלה, שנוכל לעבור את הימים האלה כמו שצריך.

ידוע לכולם,

אנחנו, כפי שאמרנו, מתחילים את הסליחות מראש חודש אלול.

אחינו, האשכנזים, לא, הם מתחילים כארבעה ימים לפני ראש השנה.

מה הסיבה?

מה המקור לזה? יש דבר מאוד מעניין.

מאוד מעניין,

כי ידוע לכולם, ובא בפוסקים,

שיש לנו,

יש עניין לצום, כך כתוב, הרמ״ה מביא,

מרן מביא לצום, נוהגים להתענות בערב ראש השנה. כך מרן מביא.

פעם אמר לי, איזה צדיק גדול, נוהגים?

מי יכול לאכול לפני ראש השנה? יום הדין

לחיים ומוות.

מי שיכול לאכול, נוהגים?

כמובן שאנשים מראשי המים מקיימים את הצום הזה בשמחה ובטוב לבב, כמו שאמרנו, איך אפשר לאכול בכלל לפני יום הדין.

אבל מובא ברמה, המדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים.

יש מישהו נוהג ככה?

אז ראיתי באחרונים, היום, נחלשו הגופות.

לפני כמה שנים, לפני הרבה שנים,

הייתה לי איזה קרוב משפחה באיזה ישיבה, לא משנה,

באיזה ישיבה כאן בארץ, בעלי תשובה.

סיפר לי שאצלהם נהגו כמו דעת הרמה הזו.

בישיבה, ראש הישיבה אמר להם, רבותיי,

עשרתם בתשובה וגם אין אוכל.

יש סנדוויצ'ים, מי שרוצה שיאכל בצד. מי שרוצה, יש כאן מנהג.

המדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים. אני לא יודע עוד מי שנוהג במנהג הזה. בכל אופן,

לפני לא הרבה שנים,

ראיתי שבאיזו ישיבה שצמו,

אפשרו לבחורים לצום, נתנו להם את האפשרות.

מי שרוצה, יש סנדוויצ'ים. ארוחת צהריים לא תהיה כאן, אין ארוחות, יש סנדוויצ'ים בצד.

מי שרוצה, שיצום בימים האלה.

בכל אופן, אז

מה הקשר לצום, למה שדיברנו לגבי סליחות? אז כתוב כאן באחרונים,

עשרת ימי תשובה צריכים לצום. אז יש לנו כמה ימים שאי אפשר לצום.

ראש השנה יומיים, אי אפשר לצום.

יש לנו אחר כך שבת,

לא ניתן לצום. והיום הרביעי,

הערב יום כיפור מצווה לאכול, אי אפשר לצום. יוצא, חסר ארבעה ימים מעשרת ימי תשובה.

אז ההשלמה שלהם, משלימים אותם ארבעיים לפני.

אז כל המנהג כשאומרים סליחות, יש קשר בין הסליחות לבין הצום.

ככה זה לפי דעת הרמה.

לכן מקדימים סליחות לפני ראש השנה כארבעה ימים,

וכך מתחילים גם לצום באותם ימים.

ארבעה ימים לפני ראש השנה ועוד שישה ימים בעשרת ימי תשובה,

חוץ מצום גדליה ויום כיפור.

עוד ארבעה ימים זה להשלים עשרה ימים של צום.

עוד מובא כאן דבר מאוד מעניין,

מדוע מה הארבעה ימים שנועדו לפני ראש השנה?

כתוב בקורבנות דבר מאוד מעניין.

בקורבנות כולן כתוב

להקריב קורבן, ואילו בקורבן של ראש השנה כתוב

לשון שונה,

והבאתם קורבן.

אומרים חז״ל, מה השינוי?

כל הקורבנות כתוב להקריב קורבן,

ואילו בקורבן של ראש השנה מובא לשון, סליחה, ככה, בפנחס כתוב והקרבתם עולה,

על עולה,

בעולה,

ובראש השנה כתוב ועשיתם עולה.

אומרים חז״ל, מה זה בא ללמד אותנו?

שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו.

ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר את מומי חטאתו ולשוב עליהם.

כמו שהקורבן,

ארבעה ימים לפני, בודקים אותו אם יש בו מום, אם לא,

ככה אנחנו, שאנחנו, ועשיתם עולה, שאנחנו נעשה את עצמנו כעולה להשם,

בודקים את עצמנו ארבעה ימים.

וזה הטעם לדעת הרמה שארבעה ימים לפני כן מתחילים לומר את הסליחות.

זה בנושא של הסליחות, בנושא של הצום שהזכרנו,

כמובן מי שיכול,

מצווה גדולה ועניין גדול עצום לפחות.

בערב ראש השנה מי שיכול יותר,

גם ברוך יהיה.

ראיתי מובא באחרונים דבר מעניין,

מדוע ראש השנה נפל דווקא בחודש תשרי?

יש כמה, כמובן, זה תחילת השנה, כמו שיש סוף היום, עושים חשבון נפש, סוף השבוע,

סוף החודש, יום כיפור קטן.

יש סוף השנה, תחילת השנה, חשבון חדש.

ראיתי דבר מעניין.

חודש, כידוע, חודש תשרי, יום הדין נפל בחודש השביעי,

חודש שהוא שבע במצוות.

יש לנו פה ארבעת המינים, סוכה,

כן, יום כיפור,

הרבה, הרבה מצוות.

אדם שרוצה לדון את השונא שלו,

אדם לפעמים מסוכסך עם איזה אדם, אז הוא שומר לו ממלא, מתמלא השק,

עד שהקדיש את השיאה, ואז הוא נופל אליו, מזכיר לו את כל מה שהוא עשה עשרים שנה אחורה,

בכעס גדול. כך כל המחנכים אומרים, אדם בא לחנך את הילד שלו, הוא בא בכעס.

זה לא מועיל לשום דבר.

אם זה עם אשתו, השכן, אין תועלת בכעס הזה.

לא מקבל שום דבר.

אותו דבר הוא בא להוכיח איזה חבר.

ראיתי דבר מאוד מעניין.

כעס, מצוות הוכחה זו מצווה נפלא עד מאוד.

הוא בא באחרונים שבעל כעס פטור ממצוות הוכחה.

כמה שהמצווה הזו היא חשובה ויקרה.

אדם שהוא כעסן, אין בזה תועלת. כשהוא בא, מוכיח בכעס,

לא רק שהוא לא מועיל בתוכחה,

לפעמים יוצא בדיוק ההפך.

אם כן,

בכלל כל הנושא של הכעס, כידוע, זה גם מובא לא לכעוס, וראש השנה זה יום שאין לכעוס. מדוע? מי רוצה שהשם יכעס עליו? מי רוצה? כולנו רוצים לצאת נקיים בדין.

אז כמובן רוצים שהשם ידון אותנו לטובה. ודאי שאנחנו לא נכעס בימים האלה. בפרט בראש השנה כתוב שזה חמור לכעוס.

בכל אופן, הבאנו מדוע ראש השנה מובא בימים האלה. בחודש השביעי, חודש הוא שבע במצוות. ברוא העולם בא, מתי הוא דן אותנו?

בחודש אנחנו מלאים מצוות. ראיתי את אשראי עם ישראל.

לפני שבועיים כבר איזה יהודי בנה סוכה.

איפה הראש של האנשים?

כבר הראש שלהם איפה? ארבעת המינים, סוכה.

איפה נעשה את הסוכה?

איפה תהיה? כן, ברוך השם, השנה אתרוג,

לפני שנת השמיטה. כבר כולם חושבים ארבעת המינים. כולם, יש להם את המחשבות של כל הנושא של ארבעת המינים ומה יהיה בכיפור.

כבר קנו כיסא.

איפה יהיה להם מקום? נתפלל פה? נתפלל לשם? ברוך השם.

עם ישראל כבר מחשבה טובה מצטרפת למעשה. כל המחשבות במצווה.

חודש אלול, הימים האלה.

אז ברוא העולם דן אותנו בימים האלה שמלאים מצוות,

שוודאי הדין שלנו יצא לטובה בעזרת השם.

כפי שהזכרנו, הנושא של הצליחות,

תחילת חודש אלול, ארבעים לפני ראש השנה.

יש כאלה שלפעמים, איך אומרים, בוא נעתיק, בזה הוא רוצה להיות, איך אומרים, להעתיק את האחים שלנו.

לא נורא, יש כאלה אומרים, ארבעים לפני,

כמובן שלא בחינם נתנו את החודש לפני, לא הקנאה של הצליחות.

ולא רק אמירת, כל המטרה הרי של הצליחות כדי שנשוב לבורא עולם.

זה לא פשוט, ראיתי פעם, שבת תשובה.

יש כאלה, איך אומרים, מה זה נקרא שבת תשובה או שבת תשובה?

תשובה זה על ההפטרה שמובאה שם.

יש כאלה לקרוא לזה שבת תשובה של עשרת אמת תשובה,

אבל ראיתי רמז נפלא, למה לקרוא דווקא שבת תשובה?

ושבת עד השם אלוקיך.

אדם צריך לעשות תשובה בשלמות, עד השם.

מא' עד ת', שבת תשובה.

מתי השבת התשובה תהיה מושלמת? שיגיע לת',

לסוף.

אם מישהו אמר לי ככה,

על פי הרמז,

ת', זה לא מדויק אבל משהו נחמד מאוד, ת',

למה שבת תשובה?

שהת' תהיה, יש לו עניין בת', ת', הרי זה תינוקות.

אדם צריך, כשהוא עושה תשובה, צריך להיות כמו תינוק בסוף.

לפני שאין עליו שום עבירה כמו תינוקות של בית רבן שלנו, שהוא מקחה, צריך התשובה להיות מושלמת.

אז אם כן,

ודאי שהאם האדם צריך כמה שיותר להקדים את התשובה. ידוע המשל,

מספרים על אותו שועל שהיה מזיג באיזה עיר,

כל הזמן היה מזיק, החליטו איזו קבוצה של אנשים

שהם תופסים את השועל הזה, מטפלים בו. כידוע, השועל, חיה קטנה וערמומית.

והשועל, ניסו לתפוס אותו, והוא חמק מהם, חמק, עד שבאו וכמעט תפסו אותו.

אבל כערמומיותו, הוא עשה את עצמו כמת, נפל עליו.

על הארץ.

טוב, אמרו, נפל, מת, נו, נלך הביתה, ברוך השם.

הנה, פגענו, נפגע השונא שלנו.

בא אחד, אומר, לא חבל, אתם יודעים מה זה שועל?

אה, איזה זנב יפה יש לו, כמה הוא יקר,

מה ניתן לעשות עם זנבו?

בואו נפחות נוריד לו את הזנב. טוב, השועל שומע את זה, אומר,

מה יהיה?

טוב, הזנב הלך, אבל לפחות הגוף נשאר.

חותכים את הזנב, הוא ככה מתאפק, טוב.

בא מללכת, אומר, ארכנגה, אתם יודעים מה זה?

יש סגולה, על פי המקובלים,

אם אדם לוקח שן של שועל, תולה אותה, סגולה לרפואה.

השועל שומע את זה, וליבו נהפך בקרבו, מה יהיה?

גם את השיניים יורדו לי. טוב, כל אחד, יש לו איזה מסכן בבית, חולה בבית, כל אחד דוקר לו איזה שן, והשועל מתאפק, אומר,

הלך הזנב, הלכו השיניים, לפחות יישאר הגוף.

טוב, באים ללכת, אומר, רק רגע, רק רגע אחד מה הוא אומר, אבל מה עם, אתם יודעים מה זה? פרווה של שועל, מה ניתן לעשות בה?

ועד השועל רואה שקלטה אליו הרעה, ומרים את רגליו ובורח.

אומרים חז״ל, אני אפשר לזה, אנחנו לא נחכה עד הרגע האחרון,

עד שאדם, כל מיני דברים קופצים עליו עד יום הדין.

לא בחינם, אומרים חז״ל, מדוע יום הדין ניתן לפני ראש השנה?

בכלל, למה נתנו כל שנה יום הדין?

יום הדין,

הרי בורא העולם יודע שאם היה נותן פעם בכמה שנים עם הדין,

מה היה איתנו?

מדוע מקדימים את יום הדין לראש השנה?

אדם לא חוזר בתשובת שיעורי שאת החבל קשור על צווארו. סיפר לי איזה יהודי,

מתעסק בתשמישי קדושה, מוכר ספרי קודש.

הוא אומר לי, באיזה יום קונים הכי הרבה מחזורים לראש השנה?

בערב ראש השנה עד הדקות האחרות. הוא אומר לי, פעם איזה תלמיד חכם בא,

בערב ראש השנה אומר לו, אין לי טלית.

נכנס לחג,

טלית, תביא לי קיטל. אדוני, כבר חג?

מה, אני אלך בלי קיטל? בלי טלית? על חג, כבר נכנס החג.

לא, יש היתרים?

ככה בסוכות, ככה, תראה, עד הרגע האחרון, חנוכיות.

למה?

זה דרכו של העץ הערה. עד הסוף, לחכות עד הרגע האחרון.

אנחנו נמשיך קצת בעניינים של סוכות.

אמרנו, אנחנו כחודש לפני חג הסוכות. יש לנו דברים מעניינים שקשורים לחג הסוכות.

כידוע, חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו.

אומר בעל אבננזר, מדוע, הרבה שואלים, מדוע דווקא חג הסוכות, חג שמחתנו? וידוע שבתורה מובא בשלושת הרגלים,

בחג סוכות שלוש פעמים כתוב שמחה בפסוקים.

לעומת זאת, בחג שבועות, פעם אחת.

ובפסח אפילו פעם אחת.

אין לנו, לא כתוב שמחה.

תומים על זה חזל, מדוע?

אז הבעל אבננזר אומר רעיון נפלא, זה גם קשור לפרשת השבוע.

כידוע, אנחנו עם פרשת כי תבוא, יש

מאה קללות חסר שתיים, צדיק ח' קללות.

אומרים חזל, רשי פרשת פנחס מביא שהצדיק ח', 98 כבשים

שהם במוספים של חג הסוכות

כנגד 98 קללות של פרשת כי תבוא.

מה הקשר ביניהם?

אומר, כתוב, תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, אומר הבעל אבננזר,

שמה התורה תובעת אותנו? לעבוד השם בשמחה.

למה קוראים צרות, אדם לא שמח, אז הוא ממילא, אין לו חשק לה, כתוב אחד,

היצר היה אחד הגדולים ביותר שאדם מיואש.

ממילא אין לו חשק לה לעשות מצוות, אין לו חשק להתפלל.

אומר בעל אבננזר,

התיקון,

התיקון ל-98 קללות זה 98 קורבנות שמביאים אותן בשמחה בחג הסוכות שנקרא חג שמחתנו. זה התיקון,

בפרט בחג השמחה הזה.

אז שואלים חזל, כמו שאמרנו,

מדוע שמחים דווקא בחג הסוכות,

אומרים חזל,

בפסח נידונים על התבואה.

בעצרת,

כן, יש לנו עדיין נידונים על פירות האילן, אז אנשים בצער,

אבל תבואה זה באמת,

תבואה זה פרנסה, בלי תבואה לא שייך לחיות,

אז לכן אין שמחה, לא מובא שמחה בפסח.

שבועות, פירות, פירות זה נחמד, אבל אפשר לחיות בלי פירות,

אז מובא שם פעם שמחה, פעם אחת שמחה.

לעומת זאת, בסוכות,

שברוך השם, יש תבואה, יש פירות, ממילא האדם יכול להיות שמח. ככה אחד ההסברים שמסבירים מדוע יש שמחה גדולה בחג הסוכות.

כמובן שיש עוד טעמים בזה.

אנחנו קוראים עכשיו המנהג של,

יש כמה קהילות שנוהגים לקרוא לדוד השם,

אורי ואישי,

כי יצפנני בסוכו, כידוע לכולם,

אורי זה יום ראש השנה,

אישי זה יום הכיפורים,

כי יצפנני בסוכו, חג הסוכות.

אז הרבה שואלים, מדוע יום ראש השנה נקרא אורי,

איזה אור יש כאן?

אז כפי שהבאנו קודם,

עם בורא עולם, תאמרו לעצמם שלא היה יום הדין, לא היו דנים אותנו.

מה היה קורה בלי, איך היינו נראים בלי יום הדין?

איך היינו, זה ממש אור בשבילנו, השם מאיר עלינו.

סתם ככה צריכים, אחד ההסברים, יש כידוע הרבה אנשים, וגם יש כאלה בעולם הישיבות, בזמנים האלה יש כאלה, נכנסים לדיכאון, רק נכנס חודש אלול,

כיפור, השם ירחם.

אני זוכר לפני שנים, מה שעודד אותי בימים האלה, כתוב בהרבה ספרים, ספרי המוסר, זה לא, הפוך,

זה לא רצון השם, חס ושלום.

לא שאני אהיה בעצבות, חס ושלום. עצבות זה גומר על המצוות, וחס ושלום. אדרבה, אדם יראה איזה ימים של שמחה.

בורא העולם קרוב אלינו, הוא נמצא איתנו, איזו שמחה נפלאה זו צריכה להיות. איזה קרבת,

אבל אני קרבת אלוקים לי טוב, בורא העולם קרוב אלינו. צריכים להרגיש נחמד, איזה תענוג זה,

שהשם קרוב אלינו, אז לכן גם יום הדין, השם דן אותנו, זה אור? איזה אור יש כאן?

אדם בא לשופט, הוא כולו רועד, זה האור שלנו.

אם לא היו דנים אותנו, באיזה חושך היו נמצאים? ברוך השם.

השם דן אותנו, אנחנו מתקנים את המעשים.

יום הכיפורים זה יום הישועה.

יש דעה מעניינת, שהרי הידועה, של רבנו הקדוש,

קשה מאוד להבין אותה,

אבל הוא מובא בגמרא במסכת יומה,

אמנם לא נפסק כמוהו, שיש צעד שעיצומו של יום מכפר.

עצם היום הקדוש הזה, אדם עובר באיזו מכבסה,

גם אם לא עשה תשובה, הוא מכפר. כמובן, לא נפסק כמוהו,

אבל בכל זאת, שיש כזו דעה שרבנו הקדוש אומר כזה דבר,

קשה מאוד להבין אותה,

אבל כך הוא אומר,

כמובן להלכה זה רק עם תשובה, בלי תשובה זה לא מועיל.

בכל אופן, זה ודאי ימים נפלאים, שאדם

מוכרח לנצל אותם, ובסוף מגיעים לחג הסוכות,

כי יצפנני בסוכו.

יש את השיבת האושפזין,

יש הרבה שמחה את האושפזין העיקריים, אחרי אנחנו נקיים מעוונות והאחדות רבותיי.

מה יש לנו בסוכות?

ארבעת המינים.

ארבעת המינים זה הרי דבר נפלא.

יש לנו את כל המינים ביחד מתאחדים.

האתרוג שמסמל את האחד שיש בו גם תורה ומצוות,

ושאר המינים, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה,

וערבה.

ראיתי פעם שאלה יפה,

מדוע אנחנו עוגדים את הערבה,

את ההדס,

את הלולב, את האתרוג, לא.

מדוע האתרוג כך בצד?

בשעת הברכה, חייבים לקרב אותו,

שלא יהיה חציצה,

אבל למה לא מחברים אותו? מה נענה? יש בעיה טכנית?

אני בטוח שימצאו לזה פתרון. זה לא, ודאי זה לא הבעיה.

אם כן, מדוע האתרוג לא מחברים אותו לארבעת המינים?

למה לא מתחבר לשלושת המינים האחרים?

כידוע, האתרוג מסמל.

הוא מסמל את אלה שיש בהם גם תורה וגם מצוות.

גם תורה וגם מצוות. יש הרבה כאלה, ברוך השם, מפיצים תורה,

מזכים את הרבים,

אבל הם הולכים,

משפיעים עליהם. בשעת הברכה, בשעת התפילה,

בשעת התורה, נדבקים, אחר כך תברח, למה אתה,

זה מסוכן, אתה יכול להיות מושפע מהם.

אחד עשייה ככה, מסביר עם חברה נדמה, מסביר נפלא.

לכן,

תתקרב בשעת הברכה, בשעת השיעור, אבל אחר כך תשתדל להתרחם, כי למה אתה בסכנה שלא תהיה מושפע.

מה קורה עם שאר המינים?

יש לנו ערבה, אין לה לא תורה ולא מצוות.

אלה הדס, יש תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה. נו, מה איתם? למה הם מתחברים ביחד?

שמעת דבר נפלא.

אתרוג זה משהו אחר.

אחד שיש בו תורה בלי מצוות,

השם ירחם.

כתוב שטוב לו שלא נברא.

מצוות בלי תורה,

זה כמעט בלתי אפשרי לקיים את המצוות הזה. זה דבר שלא שייך.

אדם יקיים מצוות בלי תורה?

נאמר שיש כזו מציאות, אבל איך נראה אותה מצווה?

איך שייך לקיים את המצוות? נאמר שהוא מקיים,

אם זה עם העומק שלהם,

כי כתוב מצוות בלי תורה, אבל ודאי שזה,

ודאי לא עם כל הכוונה של זה וכמה זמן זה ימשיך.

אז חז״ל באו לרמוז לנו, תדע לך.

אחד שיש לו מצוות בלי תורה. תורה בלי מצוות,

אין לו בעיה להיות עם הערבה, הוא מתחבר אליה, הוא קרוב אליה, אין לו בעיה.

השלמות, רק אחת שהוא שלם, רק הוא מתרחק מעצמו,

הוא מתרחק מעצמו, ואם הוא יתקרב הוא גם יהיה מושפע.

זה רמז נפלא שמוצאים עוד דבר, כידוע.

איפה כתוב, הרי ידוע, יש דבר מעניין מאוד בנושא של ארבעת המינים.

כתוב, ולקחתם לכם פרי עץ הדר.

יש עניין של הדר, דין מיוחד,

הראשונים דנים,

מה אם זה כלי וענבהו,

כל השנה יש עניין להיעדר, לקרוא תפילין נאה,

כל דבר נאה.

תנאי לפני במצוות, מה הדין המיוחד? אומרים, יש דין מיוחד

בארבעת המינים, וזה מובא דווקא באתרוג,

פרי עץ הדר.

מקישים את זה לשאר המינים, כן?

הקש, ללולב, שגם יהיה הדר.

בכל אופן,

אז גם שואלים, מדוע דווקא נאמר על האתרוג פרי עץ הדר?

זה בדיוק כמו שאמרנו קודם.

האתרוג, מה מסמל?

גם הוא מסמל את הלב.

לב,

זה העיקר, הלב צריך להיות מושלם. אם הלב לא יהיה מושלם, הלב הרי מפעיל את כל הגוף,

חייב להיות בשלמות.

אז עליו נאמר האדר. ממנו אפשר ללמוד דברים אחרים, אבל העיקר האדר נאמר באתרוג.

הזכרנו קודם, גם מסמל את הלב וגם מסמל את האלה שיש בהם, גם תורה ומצוות.

הם צריכים להיות מושלמים.

הם צריכים להיות תמיד מהודרים בלבושם, בתוכנם, בהכול.

תלמיד חכם חייב להיות בשלמות, לכן האדר נאמר.

ודאי תפיץ הלאה.

מהאתרוג נלמד לשאר המינים, הוא מפיץ לאחרים.

האדר נאמר ב...

אתרוג. אתה תהיה מהודר, ממילא תוכל גם להשפיע על האחרים.

זה האתרוג. לכן דווקא בו כתוב את העניין של ההדר.

ישנה קושייה, דבר מאוד מעניין, כידוע לכולם, יש מדרש, ולכולם יש שיר ששרים אותו.

בשיר הזה, שנוהגים לשיר, כתוב שם, דבר מעניין,

שההדסים מסמלים את שלושת אבות.

ולעומת, מה זה ערבה?

משה ואהרון בדי ערבות.

כשאני מתקשאתי בקושייה, איך ייתכן לומר?

משה ואהרון בדי ערבות?

כן?

איך ייתכן?

מה הקשר? אז מה נאמר?

וידוע, ערבות מסמל, אין שם כלום?

משה ואהרון.

גדולי העולם, ככה כתוב, מה הקשר?

חשבנו פעם פירוש נפלא לזה.

נשאל עוד קושייה, הרי אתם יודעים,

כשמסייעים את חג הסוכות, לוקחים חמישה בדי ערבות,

חובטים אותם, חובטים אותם לרצפה.

מה העניין?

כמובן, יש סודות נפלאים וגנוזים, מנהג נביאים,

אבל כמובן אין דבר שלא נרמז בו איזה משהו.

הערבה, כידוע, כמו שהאתרוג מסמל את הלב,

כידוע, הערבה,

ההדס מסמל את העיניים,

לתקן את פגם העיניים, האתרוג את הלב,

והערבה, את הנושא של הפה,

נושא של שמירת הפה, זה הערבה.

הלולב זה לב אחד לעם ישראל. בכל אופן, אם כן,

הערבה, הערבה מסמלת את השפתיים.

מה התפקיד של השפתיים?

הגמרא אומרת,

אדם לעמל יולד, חוקרת הגמרא,

לאיזה עמל?

כל עמל אדם לפיהו.

לפיהו, לעסוק בתורה,

לעודד את השני כמובן.

זה תפקיד של הפה.

אם כן, שוב, מה הקשר בין משה ואהרון לבדי ערבות?

יש סיפור מפורסם שכולם מכירים אותו.

כתוב ביחין ובועז שם, במסכת קידושין,

בפרק העשירי שם, סיפור מפורסם, אני לא אגיד,

בקצרה, רק נקודה אחת מהסיפור שבטח כולם מכירים אותו,

שמשה רבנו,

היה שם צייר שצייר אותו, והביאו את זה לאיזה מלך,

וראה את התכונות של משה, איזה חכם וחכם, חוכמת הפרצוף,

שראה תכונות של משה שהן תכונות

ממש נוראות.

הפוך ממשה, לא ענווה, גאווה גדולה וכאב וכולי, מידות

גרועות מאוד. כמובן שאותו מלך הבין שהם האשימו אחד את השני, הצייר האשים את זה עם חוכמת הפרצוף, שהוא לא מבין כלום, וכן ההפך.

לבסוף המלך החליט לפגוש את משה,

והוא מגלה שהצייר צייר נכון, אבל כבר הגיע, דיבר עם משה ואמר לו את הסיפור, ואז משה אמר לו, דע לך,

שהם לא אמרו לך את כל המידות הרעות שיש בי.

וכאן שואלים, איך ייתכן כזה דבר? משה רבנו מידות רעות?

אלא כולם מסבירים,

זה לא חוכמה שאדם נולד עם מידות טובות. מי שאדם נולד, נולד עם מידות טובות, סיפר לי איזה יהודי כעסן מאוד, הוא אומר לי, אני אין לי חיים, הוא אומר לי, אין לי חיים.

את כל ספרי המוסר קראתי,

קצת זזתי בסנטימטר, אני כל דבר מרגיז אותי, זה לפעמים מגוחה לראות על מה הוא צועק, ואיזה מכה, חולי.

איך כתוב על...

גאווה זה מום, כעס זה מום, איך אומרים?

מום, אמן כתוב שם, מומחן זה אמן, מום, זה מום השם מרחם.

באמת, ראיתי במגילה, הרבה חודשים שזו טעות.

ממש כמה זה מום, גאווה, כעס, יש מומים שהשם מרחם לתקן אותם.

אם כן,

אז יש כאן, אז כפי שאמרנו על משה רבנו, זה לא חוכמה להיוולד אדם עם עמדות טובות, יש אנשים נולדים עם עמדות טובות.

תמיד שואלים,

לפעמים באים ושואלים שאלה מפורסמת, שואלים, נו, אנחנו המקום ליד הרב להגיד, אבל ידוע שאלה מפורסמת שכל הבאים, הרבה חילונים שואלים, איך ייתכן?

תראה, אדם דתי מתנהג ככה, איך ייתכן ככה הוא מתנהג?

אומרים להם, מה הבעיה?

אם הוא היה לא דתי,

תדע לך איך הוא היה מתנהג.

ברוך השם, הדת, התורה, הרימה אותו קצת.

אבל מה, הסכן הזה נולד בגובה חצי מטר?

התורה הרימה אותו עוד חצי מטר.

יש אדם שנולד עם מידות טובות,

קיבל מתנה, יש לו שלוש מטר גובה, יש לו מידות נפלאות.

מתנה מבורא עולם, נו, ברוך השם, זכה.

אדם נולד עם אפס מידות, מידות נמוכות מאוד, מסכן, אז התורה משפרת אותו. אתה רואה, רבנים גדולים, רבנים, מכיר השם, רבנים,

אתה רואה אותם, איזה מידות, מה לעשות? אם הוא לא היה רב מסכן,

איפה הוא היה נמצא עכשיו?

אם הוא היה בלי תורה, איך הוא היה נראה? ברוך השם, שהוא לומד תורה, אז מה הוא אומר?

נכון, זה עושה חילול שם, מה לעשות? אבל אדם ירא שמיים אמיתי, מבין זה.

מה פתאום? אז מה, מה קרה? אני יודע איך הוא נולד, תבדוק אותו,

איך הוא נולד, מאיזה מידות הוא נולד. לאן הוא הגיע? ברוך השם, שהוא שינה את עצמו.

אם הוא היה בלי תורה, איך הוא היה נראה?

וכל אדם עם תורה, איך הוא יכול לשנות את עצמו?

אז אם כן,

זה מה שנאמר למשה רבנו, שהוא נולד עם מידות קשות ביותר.

וזהו, הלך ושינה את עצמו.

הפך את המידות.

תראו דבר נפלא.

משה ואהרון בדי ערבות.

למה בדי ערבות?

אנחנו בפה הזה, בערבה, זה הפה, כל אדם לפיהו.

האדם עושה, מה משה רבנו עשה?

הפיץ תורה לעם ישראל.

מה בזכות משה היה מן?

שואלים תמיד, למה בזכות משה היה מן?

מן כידוע בזכות משה היה מן, בזכות אהרון היה ענני כבוד,

בזכות מרים היה באר.

רק השבוע התחדש לי דבר מעניין. לא יודע, אולי מכירים את זה? אני לא ידעתי את זה.

כולם יודעים שהמן היה לו כל הטעמים.

ראיתי בשם החידה מובא שגם באר מרים היה לה כל הטעם של המשקאות.

אני לא ידעתי את זה. החידוש בשבילי זה דבר מאוד מעניין.

אני לא יודעת נפקאמינה לאיזה עניין.

בכל אופן, משה רבנו...

סליחה?

הבנים של אהרון, שבגיעו שהוא היה יין.

מה?

היין הזה היה... יפה מאוד.

בכל אופן,

משה רבנו

עסק בתורה, לימד תורה את עם ישראל, הוא זכה, בזכותו היה מן, מן.

למה מן בזכותו?

מן זה הלחם.

לכו לחמו ולחמי.

אפשר בלי תורה? זה הלחם שלנו.

בלי לחם אי אפשר לחיות.

מי לימד תורה את הנשים? שיעור הנשים? מרים, כמובן, מסרה.

מים זה גם תורה, בזכותה היה באר מרים.

גם בו היה כל הטעמים, כמו שבמן היה, למה במן כל הטעמים?

ככה תורה.

יש מוסר, יש הלכה, יש אגדה, יש גמרא, יש סוד.

הכל, ברוך השם, יש בתורה. זה המן, יש בו כל הטעמים.

רק תיכנס, תוכל... מה שתרצה, תוכל לטעום במן.

הכול לפי מה שאתה רוצה, לפי הרמה שלך, לפי הרצון שלך.

זה, משה, בזכותו שלימד תורה לעם ישראל,

בזכותו היה מן.

בזכות מרים לימדה תורה את הנשים,

זכותה היה באר עם כל הטעמים, כפי שאמרנו. גם היא לימדה את הנשים.

בזכות אהרון מה היה ענני כבוד?

ענני כבוד.

זכה אהרון, בזכותו היה ענני כבוד. גם אהרון, כתוב שם שגם הוא לימד. כולם עסקו בתורה.

אם כן,

משה ואהרון, כמובן, הפיצו תורה בעם ישראל, עסקו בתורה.

זה מסמל את השפתיים.

כן?

השפתיים האלה, עם אותן שפתיים, הרי ידוע בשם רבי שמעון ברוך הוא אומר,

שאמר פעם שהלוואי והם נבראים לנו שתי פיות, אחר כך הוא ראה עם פה אחד בקושי, אנחנו שומרים עליו. פה אחד לקדושה, פה אחד לדברי חולין.

הפה, אנחנו קשה לשמור על הפה.

והנה אותו פה שיכול להיות כערבה.

ודאי, אפשר לדרדר איתו להיות ערבה.

אבל את אותה ערבה אפשר להפוך להיות משה ואהרון.

לא חוכמה להיוולד משה ואהרון, להיוולד משה ואהרון.

להיוולד ערבה, להיוולד עם מידות רעות.

כזו העברה לפשוטה.

אין בה לא טעם ולא ריח, אדם נולד עם מידות רעות, מושחת.

והנה הוא הופך את כל המידות שלו.

זה הסמל. משה ואהרון, בדי ערבות, נכון.

במתבייסות שלהם הם ערבות. נולדו כאלה, מידות כאלה קשות.

אבל הצליחו להיות משה ואהרון, לא חוכמה להיוולד משה ואהרון. חוכמה להיוולד ערבה ולהתהפך להיות משה ואהרון.

ממה דבר נפלא?

למה יש חמישה בדי ערבות שמכים בהם ביום האחרון?

הרי מה המטרה?

האחדות, שנהיה ביחד, גדול לשלום, להתאחד אחרי שכולנו

יתרנו ביום כיפור להתפלל עם העבריינים ועשו תשובה כולם,

ויצפננו, כולנו נכנסים לסוכה שיש בה את השכינה, את האבות הקדושים, כולם נכנסים ביחד.

כל ארבעת המינים, כל עם ישראל מתאחדים ביחד.

והנה מה המטרה ביום האחרון של חג הסוכות,

אחרי שהתאחדנו עם כל האחים שלנו,

לקחת את הערבה, לחבוד בה.

אין ערבה יותר, הייתה ערבה,

היא הפכה להיות משה ואהרון.

ולמה חמישה בדים,

גם בל ירמוז, איך הערבה הפכה להיות משה ואהרון? על ידי לימוד התורה הקדושה.

זה זיכה אותה להיות משה ואהרון.

פה ישנך שאלה מאוד מעניינת. אתם יודעים שלמה יש לנו, אנחנו חוגגים את חג הסוכות?

ענני כבוד, כי בסוכות השבתי.

יש שאלה מפורסמת, שואלים האחרונים, מדוע עושים זכר לענני כבוד,

עושים סוכה.

למה לא עושים זכר לבאר?

לא מגיע למרים, לא מגיע, שזכותה היא הבאר?

למה לא עושים זכר לענני כבוד, סליחה, למן,

למן ולבאר?

אז ישנם כמה תירוצים נפלאים, למה לא עושים?

תירוץ אחד, כפי שאמרנו הרי קודם,

למן היה הרבה טעמים.

אז מה נעשה זכר למן? זה קשה, זה מסובך לעשות זכר למן. אותו דבר, הבאר,

היה לה המון טעמים, לא שייך לעשות.

מה נעשה זכר? כמה שתעשה לו, לא יספיק.

זה דבר אינסופי.

ככה, תירוץ נוסף שמעתי.

הרי

על המן היה תלונות.

הלחם הקלוקל,

הבאנו בשבועות קודמים שהלחם הקלוקל התלוננו עליו,

שאין בריאה שאוכלת ולא מוציאה,

ואז באו נחשים, התלוננו.

דבר שהתלוננו עליו, לא ראוי לעשות זכר אצלו.

עוד גם על הבאר, התלוננו, אין מים. לכן שתי הדברים האלה לא עשו להם זכר.

אז כפי שאמרנו, זכה אהרון,

ועוד אפשר לומר.

למה דווקא אהרון זכה?

כידוע,

כשנפטר אהרון, כל עם ישראל בכו.

ואילו משה לא, כתוב ישראל, לא כולם.

מה היה עושה אהרון? אוהב שלום,

רודף שלום, אוהב את הבריאות וקרבן לתורה.

אהרון, כמה גדול השלום.

אדם שהוא מעורה עם הבריאות. חס ושלום, משה ואהרון היו שקולים, לא באים לך שלום.

להמעיט מערכו של משה, חס ושלום.

אבל המעלה, ורואים שכולם באו להספיד את אהרון,

המעלה הזאת של רדיפת השלום,

וזה גם נמצא בחג הסוכות,

האחדות הזאת, להיות באחדות, להיות בשלום.

זכה אהרון שעושים זכר, ולא בחינם בחג הסוכות,

שאנחנו כולנו מתאחדים, כל המינים ביחד.

ראיתי שאלה יפה.

כשאנחנו נכנסים לסוכה, אנחנו הרי,

תמיד זה עובר, כל המצוות עובר לעשייתם. מדוע בכניסה לסוכה לא מברכים? אתם יודעים, לא בעשייה של הסוכה,

את השיחיינו סומכים לקידוש,

אבל בכניסה הרי אנחנו מברכים כל פעם

להישב בסוכה, כמובן רק כשאוכלים, לא כל פעם כשסתם יושבים,

אבל מדוע בערב שבת סומכים את זה, כשיש קידוש, מיד אחרי הקידוש,

בימי חול המועד,

סמוך למוציא, מדוע לא לפני?

אז הרי ידוע שעניין של הסוכה זה הישיבה,

זה אכילה, כי בסוכות הושבתי,

להתעכב בסוכה, לא רק,

אז לכן זה נקרא כמו שבנטילה אומרים שאדם נוטל ידיים,

אז אחר כך לפני הניגוב הוא יכול לברך, עוד, כן, למה הוא לא מברך לפני הנטילה?

אז גם,

עד שהוא לא ניגב זה גם חלק מה... לכן אותו דבר, ככה מתרצים כאן בעניין של הברכה של ארבעת המינים, סליחה, של הסוכה.

ראיתי עוד דבר מעניין.

אנחנו,

כידוע, מברכים על מצע.

פעם אחת על אכילת מצע.

מדמים הרי הרבה בין סוכות לפסח.

בלילה ראשון מברכים על אכילת מצע,

ותו לא.

לעומת זאת, בסוכות, כל פעם מברכים.

מה הסיבה שכאן רק פעם אחת?

ככה ראיתי שואלים.

אז כידוע, באמת, יש פעם מצווה, יש הגאון מבין לשומר, באמת, כל אכילת מצע זו מצווה.

כמובן, זו לא מצווה חיובית.

מצווה קיומית. אם אכלת, קיימת מצווה.

אז פעם אחת זה חיובי, גם לפי הגאון מבין לשומר, שיש מצווה בכל אכילת מצע.

כמובן, זו לא מצווה שאתה מחויב בה.

כל מצע אתה מקיים מצווה.

אבל קיומית יש לנו פעם אחת. לעומת זאת,

הישיבה בסוכה,

בסוכות תישבו שבעת ימים. אמנם גם, כמובן,

הרי ידוע שלגבי מה ההבדל בעניין של אכילה לבין שינה בסוכה.

שנת ערעי,

אפילו שנת ערעי אסורה מחוץ לסוכה. לעומת זאת, אכילת ערעי מותרת.

אז אם כן, מאחר שיש מציאות שאדם יתחייב חיוב גמור בסוכה, לכן הוא חייב לברך כל יום כשהוא יושב בסוכה.

אנחנו מתקרבים, ואנחנו כבר מסיימים, ואנחנו מתקרבים לימים הקדושים האלה. וכמובן, שאדם מדי פעם צריך להתחזק בנושא של בין אדם לחברו.

אדם בדרך כלל מתחזק, ברוך השם, סליחות ותפילות,

אבל לפעמים קשה עונשם של מידות מעונשם של עריות.

נושא של המידות, תיקון המידות.

ולא בחינם ידוע שנאסר,

יש פרק לולב הגזול, נאסר בארבעת המינים גזל.

וכתוב דבר מאוד מעניין. אתם יודעים, פרק יפיוטט בתהילים זה פרק מפורסם,

שיש בו את הכי הרבה פסוקים,

כידוע, כמו המסכת הכי גדולה, 176 פסוקים. שמונה פעמים כל האותיות. זה 176 פסוקים.

גילו חזל דבר מאוד מעניין,

שכל הפסוקים האלה שנמצאים בפרק הזה,

יש בהם בדרך כלל

חמישה-שישה מילים.

יש ארבעה פסוקים שיש בהם ארבעה מילים. דבר מאוד מעניין.

ומה יש במילים האלה? תראו איזה יופי.

פסוק אחד, בפיקודיך עשיך ואבית אורחותיך.

מה זה בא לרמוז בפיקודיך עשיך?

תורה, אני לומד תורה.

ואבית אורחותיך זה קיום המצוות.

זה בא לרמוז על האתרוג.

שימו לב, ארבע מילים,

ארבע פסוקים, יש להם ארבע מילים.

פסוק שני,

ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי.

רמז להדס, מעשים טובים, זה הדס.

סעיפים שנאתי ותורתך אהבתי.

זה הלולב, תורה בלי מצוות.

קראתי, הושיעני ואשמרה את דבותיך.

זה אין בי לא תורה ולא מעשים טובים, רק תפילה.

זהו רמז לערבה.

אז זה הפסוקים האלה שרומזים לארבעת המינים, נמצאים בפרק קט בתהילים.

גילו חז״ל דבר מאוד מעניין,

שבפסוקים האלה שקראנו,

אין בהם את האותיות ג', ז' ול'.

שלושת האותיות האלה לא קיימות, לא קיימות.

גזל.

לומר לך שאיסור גזל חמור, ותיזהר בעניין של גזל בארבעת המינים.

אז שואלים, דווקא גזל בארבעת המינים? בכל דבר יש איסור גזל. מה פה?

גזל מקטרק בראש, כידוע, חומרה של גזל.

אלא פה תמיד אדם לפעמים מוצא לו כל מיני היתרים של גזל.

הוא מוצא פה איזה מקל, פה איזה משהו. שאל אותי מישהו השבוע, הוא רוצה לחטוף

מעצי דקל שיש בעיר, האם מותר?

זה גזל הרבים.

אתה גוזל כאן, אתה הולך וכותב מדקל שנעשה לנוי,

איזה היתר יש לנו?

כמובן שזו מצווה הבאה בעבירה, והוא לא יקיים את המצווה.

אז כאן לפעמים יש לאדם איזה היתר, יש כאלה,

לוקחים מכל מיני בניינים, כל מיני עצים.

כמובן שזה לא אנשים משלנו. בכל אופן, אנשים עוצרים להם כל מיני היתרים בפרט.

עוד כמה הלכות שכנים, ראיתי כמה דברים, שאלות מעניינות מאוד

בהלכות שכנים

בשם הרב זילברשטיין, דבר מאוד מעניין.

כמה דברים ככה פיקנטיים שכדאי לשמוע אותם.

הרב זילברשטיין נשאל שאלה מאוד יפה.

אדם מוזמן לשמחה,

והוא יודע שבעל השמחה הזה לא בעל החתונה שלו,

לא בעל הבר מצווה.

האם הוא, עכשיו הוא אומר, אני לא בא, אני גם לא בא.

האם זה עניין של נקמה?

לא תיקום, הוא נוקם פה.

האם מותר לו לעשות את זה? הוא ודאי עובר ללקמה.

אז ודאי הוא אומר, פשוט הדבר. אם הוא לא הולך מחמת שהוא לא בא, אני גם לא בא.

כאילו נוקם בו, ודאי שזה עניין של לא תיקום.

ולא רק זה, גם אם יבוא ויגיד, תראה, אני לא כמוך,

עובר לא תיטור.

אז כמובן שהוא חייב ללכת לאותה שמחה. אלא אם כן,

הוא לא הולך מחמת להחזיר הוראה.

קשה לו.

הוא יושב ולומד, הוא עסוק.

כמובן, מצד הכרת הטוב, אם מישהו הלך אליך, לפעמים אדם הולך.

הכרת הטוב, קשה לי ללכת,

אבל אני חייב להכיר לו טובה, להחזיר לו טובה.

מסופר על הרב אלישיב, תמיד היה מקבל מתנה, רושם. יש הרבה רושמים, אבל מקבלים אלף, נותנים חמש מאות.

תמיד מסופר עליו, וכל מתנה, לא היה מקבל מתנות, אבל היה רושם, כל מתנה שנותנים לו,

תמיד הוא היה מוסיף,

תמיד יותר.

אדם הזה חייב להיות, כמובן,

שימחו אותו, ישמח את האחרים.

של פה עוד שאלה מעניינת.

קורה לפעמים שאחד הדיירים בבניין

לא שילם

ועד בית.

עכשיו באים אליו, מטרים בו, הבן אדם לא משלם.

האם מותר לרשום את השם שלו בלוח מודעות?

לבזות אותו ברבים.

שאלה מאוד מעניינת.

הוא מצא לזה סימוכים מאוד מעניינים,

הוא מביא שיהיה היתר לבזות אותו.

מה הראייה שלו?

הוא מביא ראייה מאוד מאוד יפה.

כתוב בגמרא

אדם

שרואה אדם עם השעון שלו באמצע הרחוב.

האם מותר ללקחת לו את השעון?

עבידין איש דינא דנפשי.

אז להיכנס לבית זה קצת בעיה, אבל אם הוא רואה ברחוב את השעון, הוא בטוח שהשעון שלו, שגנב לו השכן,

והוא רואה אותו ביד שלו.

מותר ללכת ולחטוף לו אותו.

מה קורה עם ביזיון?

עכשיו הוא צועק והוא צועק, גנב, לא גנב, מה קורה?

יהיה ביזיון, ויבזה אותו ברבים.

מוכח מהגמרא,

אפילו שיהיה ביזיון,

עושה מעשה לא ראוי מותר לבזות אותו ככה הוא מביא ראיה לזה.

עוד שאלה מעניינת הוא מביא כאן.

האם אדם לפעמים קורא בעניין

רוצים משחקים לעשות איזה מראה יפה, איזה

פרחים יפים,

האם אפשר לקפוץ את כל הדיירים או לא?

דייר אחד אומר אני אין לי כסף,

אני לא מעוניין.

האם

הולכים על פי רוב? לא הולכים על פי רוב.

זה פסק מאוד מעניין.

תלוי.

אם זה דבר פשוט,

הבניין מלוכלך עכשיו לכולם, זה דבר מינימלי,

לצבוע את הבית, לשים איזה פח, איזה משהו.

דברים מקובלים,

ודאי שניתן לכפות, הרוב כופה את המיעוט.

אבל אם זה דברים מיוחדים,

הם רוצים לעשות עכשיו איזה,

כמו כניסה של איזה בית מלון,

לאדם מסכן, איזה אברך שאין לו, אי אפשר לכפות אותו. כמובן שגם יחיד שמתנגד יכול להתנגד ואי אפשר לכפות אותו על זה.

עוד מביא כאן שאלה מאוד מעניינת.

מסופר על איזה אדם, הרי יוצא עשן מהבית של השכן שלו.

הרי יש מצווה להציל את ממונו של השני,

לא תעמוד על דם רעיך.

רעש, עשן יוצא מבית חברו.

דפק על הדלת, אין קול ואין עונה.

פחד שמא ישנים או לא ישנים, לא נמצאים, סכנה,

יישרף הבית.

הלך והזמין מכבי אש.

בא מכבי אש, פרץ הדלת, קיבע את האש.

לא היה אש מי יודע מה שם בבית, אבל היה שם קצת עשן.

נשאלה פה השאלה, מי ישלם פה על המכבי אש? בא עכשיו, המכבי אש, שולח תשלום.

יש פה כמה מאות שקלים לשלם, מי ישלם? האם זה שהזמין את המכבי אש,

או אותו דייר שהזמן בשבילו המכבי אש?

פסק הרב דבר נפלא.

הרי כמובן שיש מצווה, אותו השכן עשה מצווה.

מה הנקודה שהייתה טענה של בעל הבית? אומר לו, אדוני,

העשן שהיה זה משהו קטן, זה לא יכול לשרוף את הבית, באמת כך היה.

רציני. אם מדובר שהעשן שלך היה לסוף את הבית, פשוט הדבר.

אבל היה עשן קטן, לא משהו רציני.

גם אם זה היה נמשך כמה שעות, לא היה קורה איזה אסון גדול.

אבל השכן לא ידע את זה.

והוא עשה הכל,

כמו שכתוב בהלכה, יש מצווה להציל את ממונו של השני, השבת אבדה.

אדם רואה איזה ברז פתוח, אנשים לפעמים רואים איזה ממטרה, עוברים.

צריכים לדעת, יש השבת אבדה, אתה רואה איזה רכב עם אור דלוק.

מצווה, להשיב אבדה, שלא ייגמר לו המצבר וכולי.

אז כמובן שהרב פסק, אדם שעשה פה כהלכה,

מזמין פה איזה אמבולנס לאיזה מישהו שעכשיו הוא זקוק לזה,

מזמין מכבי אש.

כמובן שזה שהזמינו בשבילו חייב לשלם, כי ככה על פי דין תורה הוא חייב לעשות.

ממילא אותו אדם חייב לשלם ולא יכול להימנע מאותו תשלום.

אנחנו נסיים באיזה סיפור מעניין.

מספרים פעם,

היה יהודי מלא מלא,

יהודי מלא בעבירות, לא עלינו ולא עליכם.

והוא נפגש, אם זה הגיע,

הגיע בימים נוראים, ככה כמו כל יהודי שרוצה להתקרב לבוראו,

והיה שם איזה רב צדיק גדול ואמר לו, כבוד הרב,

האם יש סיכוי, אני מלא מלא עבירות, אין עבירה שאני לא מכיר שעשיתי.

אמר לו, אם יש סיכוי

לאיזה משהו,

הוא אומר לו, הרב, לפי מה שאתה מספר,

דבר אחד רק אפשר לעשות לך,

גזר דין מוות,

ההוא נבהל.

זה מה שהרב פוסק?

כן,

אתה צריך

להסתלק מן העולם.

ההוא,

נכנס לו,

אמר, זה מה ש...

והרב מבטיח לי גן עדן?

מבטיח לך גן עדן.

ליד הרב?

ליד הרב.

טוב, ההוא התפעל.

מקבל,

מקבל עליי.

טוב,

הרב אומר לו, תתכונן למחר, בוא לבית מדרש, אנחנו פה מכינים עופרת,

מטילים לגרונך.

זה יהיה הסוף, תעשה תשובה שלמה, כמובן.

וכך היה, הרב הזמין אותו, והיהודי בכה,

ותשובה שלמה על כל חטאיו, עוד עבירה ועוד עבירה.

בסוף הרב אמר לו, שמע ישראל, תקרא, אתה עומד

להגיע לגן עדן,

שמע ישראל, הרב מבטיח, גן עדן ליד הרב, ליד הרב.

ככה הבטיח לו הרב.

והנה הרב סגר לו את העיניים,

פתח את פיו והטיל לתוך גרונו,

והיהודי צועק.

מה הוא צועק? הרב, רימית אותי. מה הרב שם לו בפיו?

שם לו דבש לתוך פיו.

בא יהודי צועק.

הרב,

מה עשית לי?

מה אני אעשה עם כל העבירות?

אני רוצה תיקון.

והתחיל לצעוק, למה רימית אותי? הרב אומר לו, בשר המנוחה ואתה חתיכתך תכופר. ברוך השם, קיבלת עליך מיתה,

כאילו התבצעה בך מיתה.

אין בורא עולם חפץ במותו של הרשע, כי אם בשובו מדרכו הרעה.

לא זה בורא העולם רוצה, הוא רוצה שנשוב אליו.

אם כן,

אותו אדם באמת מסופר שם דבר נפלא.

באמת אותו דבר מאוד מאוד נתן לו, ובאמת, ברוך השם, הוא עשה תשובה שלמה.

והיה צמוד לרב בלימוד התורה, במידות טובות.

והגיע יומו של הרב והסתלק לגן עדן.

ואחרי כמה ימים אותו תלמיד ראה שאין לו מה לעשות בעולם הזה, בלי רבו. מה הוא יעשה בלי רבו? אתם יודעים שאדם שרוצח עם שגגה, מגלים רבו עמו. למה?

לא נגזר עליו גזר דין מוות רוחני, נגזרה עליו גלות.

אבל למה מגלים רבו עמו?

בלי תורה הוא יכול לחיות?

אז מגלים רבו עמו.

אותו יהודי,

כמו שידוע, חברותו של רשת לקיש ורבי יוחנן, כשרבי יוחנן הסתלק מן העולם,

אז רשת לקיש, אף הוא לא יכל, הרגיש שאין לו מה לעשות בעולם. אז אותו תלמיד כך הרגיש,

ביקש שיתנו את נשמתו תוך כמה ימים, הוא גם

עלה לבית דין של מעלה.

מסופר שאחד מידידיו, שהידידים שם היה,

חזר אליו בשבעה ואמר לו,

איך הוא לומד ממש, כמו שהרב הבטיח לו,

ככה התקיים, שממש צמוד לרב שם בגן עדן,

נמצא צמוד אליו. באמת יהיה רצון שנזכה, בעזרת השם, בעים הקדושים האלה,

כולנו לעשות תשובה שלמה,

להתחזק בארבעת המינים,

לקיים אותם כהלכה, והעיקר, רבותיי, העיקר זה תיקון המידות ולהיות הרבה בשמחה.

לא לקחת את הימים האלה קשה, רבותיי, שאנחנו נהיה כולנו אחדות קודם כל, כמו ארבעת המינים, להתאחד כולנו, נהיה יחד, כולם, לאהוב אחד את השני, כל אחד

לתקן את עצמו כמה שיותר פחות כעס, יותר חיים אחד על השני,

רחמנות אחד על השני, אהבת הבריות והאחדות,

גדול השלום, מרצון שנזכה כולנו להיות באחדות שלמה,

לאהוב אחד את השני, בזכות זה ודאי נזכה כולנו להיחתן בספרם של צדיקים גמורים, בעזרת השם.