שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

על פניו זה נראה הזוי לגמרי כל מה שקורה.

אה? על פניו זה הזוי. כן? למה זה הזוי?

למה? אני אגיד לך למה, פשוט מאוד. כן? כי בטח ניגשו ל... אפשר להתחיל. טוב, אז בואו נתחיל.

המעשה, השאלה שנדבר עליה השבוע,

זה מעשה שהיה לפני כשנה בדיוק.

היו שתי חתונות

בארמונות חן

שהתקיימו שם

באותו ערב.

שתי המשפחות היו זהות.

סגל ושפירא,

וגם הצד השני, סגל ושפירא.

אז בא לאולם כרגיל,

כשתולים את המודעה בחוץ לאולם,

פה מתקיימת חתונת סגל ושפירא,

וכן באולם השני, סגל ושפירא.

אז שתי האולמות בארמונות חן בבני ברק,

שבהן התקיימו בערב אחת שתי חתונות,

אולם אחד היה חתונה של משפחת סגל ושפירא,

אולם שני זה המשפחת סגל ושפירא,

שמו מודעות בחוץ.

משפחת סגל ושפירא אחת הם מירושלים, הם משפחה יותר עמידה.

הם הזמינו לחתונה, תזמורת עם חמישה כלים.

ואיך זה הולך?

אז אמר, אם הוא אורגן,

זה אלף דולר, אז אמר, לוקח לעצמו,

ולכל כלי הוא נותן לכל בעל כלי עוד חמש מאות דולר.

אז הוא כלי אחד עם האורגן,

זה אלף דולר.

יש לנו עוד ארבעה כלים,

כל אחד חמש מאות דולר, סך הכל שלושת אלפים דולר.

אז סגל מירושלים, שהוא בעל אמצעים,

הזמין תזמורת יוקרתית לחתונה,

חמישה כלים,

שהמחיר סך הכל שלושת אלפים דולר.

וכשהוא הזמין, סגר את האירוע עם התזמורת,

בא לתזמורת, שואל אותו,

בארמונות חן,

תאמר לי באיזה אולם זה, יש שם כמה אולמות, איזה אולם?

הוא אומר לו, באולם, אולם, אולם, אולם ב'. הוא לא זכר איזה אולם, הוא מסתכל בצד ימין, בצד שמאל, איפה הוא סגר?

אולם ב'.

אבל באמת,

הוא סגר באולם א',

והוא אמר לתזמורת באולם ב'.

טוב.

המשפחה השנייה, סגל מבני ברק שהתחתנו באותו ערב, שמה כשהם הזמינו את התזמורת, סגל מבני ברק עם שפירא,

הם משפחה יותר עממית, אין להם אמצעים.

אז הם הזמינו שלושה כלים.

עקרונית, המחיר היה צריך להיות אלפיים דולר.

כי הזמר, אם האורגן זה אלף,

ועוד שתי כלים, כל אחד זה חמש מאות,

אז צריך לצאת אלפיים דולר.

אבל בת הערניות, אחרי העניות הולכת העניות, אחת שאין לו כסף, אז הוא מתווכח.

אז הוא אומר לו, תשמע, אולי תעשי לי מחיר, המצב הכי לא הכי טוב,

כל כך שאנחנו גמרנו את כל ההוצאות של החתונה.

במקום אלפיים אפשר אלף שמונה מאות?

טוב, הוא ריחם עליו, הסכים, ירד לאלף שמונה מאות.

אז סגרו אלף שמונה מאות דולר.

הנה הגיע הערב של החתונה,

התזמורת היוקרתית שמגיעה מירושלים, חמישה כלים, אז צריכה לבוא יותר מוקדם, להתמקם.

הם הגיעו, כתוב אצלם אולם ב',

נכנסו לאולם ב'

והתחילו להתמקם במקום, מסתדר?

התזמורת השנייה של השלושה כלים

מגיעה אחר כך, היא רואה באולם ב' תזמורת,

אז היא מבינה שהיא צריכה להיות אצל סגל שפירא השני באולם א'.

היא נכנסת לאולם א' וגם מתחילה להתמקם.

טוב, אחרי זה הגיעו האורחים, החתונה הייתה שמחה,

כל החתונה הייתה ממש שמחה בשתי האולמות.

אף אחד לא שמחה בתזמורת,

היה ריקודים, היה שמחה,

משהו מיוחד.

סוף החתונה,

כשנגמר החתונה,

התחילו הבעיות כשבעל התזמורת היוקרתית

ניגש לאדון סגל מהאולם,

אבי החתן,

והוא ניגש אליו ואומר לו,

צריך לשלם.

כן? אז אומר לו קהל, כן, הוא משלם, הוא בא לשלם, הוא אומר לו, אתה יודע, המחיר סגרנו 3,000 דולר.

אמר, מה?

איך קפץ המחיר?

אתה לא זוכר שהתווכחתי איתך, הורדת לי מ-2,000, מ-1,800?

עכשיו אתה מדבר איתי על 3,000 דולר? מה קרה פה?

הבעיה לתזמורת, הוא אומר לו, תגיד לי,

1,800 דולר ל-5 כלים?

אתה נורמלי?

מי סגר דבר כזה?

הוא מסתכל, אומר לו, 5 כלים? אני הזמנתי בכלל רק 3. אתה עכשיו מספר לי שיש פה 5. אני רק הזמנתי 3 כלים.

והתחילו להתווכח.

נעבור לאולם השני,

באולם השני גם התזמורת סיימה,

ואדון סגל הירושלמי הולך

לתזמורת ונותן להם 3,000 דולר.

בא לתזמורת, רואה פה 3,000 דולר?

הוא אומר לו, תראה, יש לי פה שתי בעיות.

א', טיפ כזה אף פעם לא קיבלתי,

אבל דבר שני אני לא מבין, למה התווכחת כל כך על המחיר?

אמרת, המצב קשה.

פתאום אתה נותן פה טיפ של 1,200 דולר? מה קרה?

אמר לו, מה פתאום, מה זה, מה קרה?

סגרנו על 3-5 כלים.

אמרו לי 3 כלים.

הוא מסתכל, הוא רואה 3 כלים.

רגע, מה קורה פה?

מתחילים להתווכח, אבל מפה ועד שהוברר הדבר,

הדרך הייתה קצרה.

קלטו את הבעיה שיש פה סגל שפירא פה,

סגל שפירא פה,

והדזמורות סך הכל הוחלפו.

טוב, אז מר סגל ששילם את ה-3,000 דולר אומר לו, ידידי,

היה אצלי רק 3 כלים, עיגנת אצלי?

3 כלים זה 2,000 דולר.

1,800 דולר כמו שסגרת, אני לא רוצה לשלם יותר.

וואלה, הוא רוצה לקחת ממנו את הכסף, את השאר.

אמר לו,

תשמע,

אבל הזמנת אותי, אתה הזמנת אותי, ואתה אמרת לי כן.

הוא אומר לו, תראה, אבל ניגנתי לך בחמש כלים.

הוא אומר, אני לא הזמנתי, כן?

הרי מה היה פה, רבותיי? שימו לב טוב.

התזמורת ניגנה אצל אותו מר סגל,

היא ניגנה,

אנחנו מדברים,

היא ניגנה עם 3 כלים, והוא הזמין אמנם 5,

אבל הוא טוען,

אני נכון, הזמנתי 5,

קיבלתי 3,

אני משלם רק על 3.

הוא לא רוצה לשלם יותר, מה שקיבלתי, קיבלתי רק 3 כלים.

טוב, אז התזמורת השנייה,

כן?

התזמורת בעצם היוקרתית, שהיא ניגנה בחמש כלים,

היא ניגשת למר סגל השני,

היא אומרת לו, תשמע, אתה הזמנת אותי 5 כלים,

שלם אתה את ההפרש.

אני באתי פה עם 5 כלים.

הוא אומר לו, נכון, הזמנתי אותך, אבל לא ניגנת אצלי.

ניגנת בעולם השני, מה אתה רוצה?

אני נהניתי מה-5 כלים.

הוא אומר לו, תראה, תראה, נכון שלא נהנית,

אבל מי הזמין אותי? אתה.

ואתה אמרת לי, אולם ב', אני באתי לפי מה שאתה אמרת לי.

הוא אומר לו, נכון, אמרתי לך אולם ב', טעיתי, אבל בגלל זה אני צריך לשלם על מה שלא נהניתי?

ופה התחילו הוויכוח.

אז אנחנו צריכים לדעת עם מי הדין,

כמה הוא צריך לשלם,

והאם השני הרוויח מההפקר,

היה אצלו חמישה כלים והוא משלם רק 1,800,

או שהוא צריך להוסיף על מה שהוא נהנה.

כל זה יראה, נראה בסוגיות שלפנינו.

אבל זו בעיה אחת שהייתה בחתונה.

נעבור לעוד שלב בחתונה שהיה.

כלומר, סגל מירושלים, שמשפחה עמידה,

הם גם הזמינו לחתונה מזכרת.

ברכת המזון מאוד מהודרת עם שבע ברכות לכל האורחים.

אז הוא הזמין 250, כמות של 250-300 ברכת המזון מהודרים,

וזה מגיע.

המדפיס שולח את זה לחתונה, אמר לו ארמונות חן,

משפחת סגל שפירא,

המדפיס, השליח של הבית דפוס מגיע,

הוא רואה סגל שפירא באחד האולמות,

נכנס, הכניס את זה לבפנים.

הכניס את זה לאולם, נהיה את זה לאחד השולחנות.

נו, מניחים על השולחנות, אז כל האורחים, כל אחד לוקח אחד.

יש פה מזכרת, סגל שפירא.

סוף החתונה,

השליח של המדפיס שואל, בא, מה עם הכסף, הבאתי לך דרקונים.

אמר לו, אני הזמנתי ברקונים?

הוא אמר, לא הזמנתי שום דבר.

הוא אמר לו, תראה, יש פה בעיה עם התזמורת,

תתבלבלו, אולי השני הזמין.

הוא הולך לשני, אתה הזמנת ברקונים, אמר לו, נכון?

אמר לו, אז תשלם.

הוא אמר, אבל לא קיבלתי.

אמרתי לו, שמת בעולמו, הוא שמת בעולם השני,

מה זה קשור אליי?

אני, האורחים שלי, אף אחד לא קיבל, לא ברכת המזון ולא כלום.

מה אתה רוצה ממני?

אז השאלה היא, פה זה יותר קל.

הוא לא, התי, השליח שהגיע,

הוא הטעה את עצמו, אני לא אמרתי לך איזה אולם, כן?

אבל השאלה אם זה שקיבל אותם הוא חייב לשלם מצד מה שהוא נהנה מזה, או לא חייב לשלם אותם,

זה נראה בסוגיות שנלמד עכשיו בעזרת השם,

ונפתור את שתי הבעיות מהסוגיות.

אז בואו נראה.

נפתח בגמרא בבממציאה דף קי״ח.

יש גמרא בבממציאה דף קי״ח, תראו זה בסוף,

בצד השני ממש.

יש למישהו מה לענות על התשובה לפני שאנחנו נחשבים? מהדובר כנראה בא לעולם לידיע את שתי המשפחות.

מהתחלה אמרו לאו, איך שהוא שומע שבאולם א' יש סגל שפירא ובעולם השני יש סגל שפירא,

הוא אמר, אהלן, חנת יושר לסגל ושפירא, להגיד להם, תשמעו את זה, תתחילו להוציא להם לב בכל הדברים שאתם מארגנים, כי גם בעולם השני יש גם כאן סגל שפירא.

הוא חייב לעשות את זה? לא. אתה מזמין אצלי חתונה, אני מספיק כשאני תוהה את המודעה,

את הפתק בחוץ,

כאן סגל שפירא, כאן סגל שפירא. כתוב סגל. זה לא תפקידי.

הוא חשב, הוא עסוק באוכל, הוא לא חשב על זה. אתה יכול לתבע אותו על זה?

אתה צודק שאם הוא היה עושה את זה, אם היה בן אדם יותר...

אז עליו מותר ללכת ולהודיע על המשפחות. הוא לא עשה את זה, אבל הוא לא חייב את זה?

זה לא תפקידו.

זאת אומרת שהוא חייב בזיקרה, מתי? כן, לא תפקידו בכלל.

זה לא תפקידי. תפקידי לדאוג שהאוכל יהיה טוב,

שהשולחנות הכל יהיה מסודר. זה התפקיד של העולם, לא להתחיל להודיע הודעות ולסדר את הסידורים.

אם הוא היה באמת שם לב, אז אתה צודק, אז מצד הטוב והישר הוא היה צריך לעשות ולהודיע ולעדכן ולהזהיר.

יכול להיות שזה רשלנות בסוף. רשלנות שלא יכולה לחייב אותה, אבל זה ודאי שהוא לא חייב.

זה ודאי שהוא לא חייב, דרמה וכולי. לא חייב עוד מתשעים, מדיני שמים, מה זה לא חייב?

מי, בא לאולם? כן. מה הוא קשור לעניין?

בא לאולם, תפקידו לדאוג

שיהיה אוכל טוב מה שהזמינו,

שהמלצרים יתפקדו,

שהשולחנות יהיו מסודרים.

זהו.

צריך לדאוג, שתשמעו שעוד יתבלבלו,

זה לא תפקידו של בעל האורח, אתה והכלה לא יתפקדו.

לגבי הברקונים,

לגבי הברקונים, הבן אדם שקיבל את הברקונים,

למרות שהוא לא הזמין אותם,

הוא ראה שם הברקונים,

אז הוא היה אמור לדעת שיש פה איזושהי טעות. זה לא ייתכן ש-300 אנשים מקבלים ברקונים והוא לא שם את זה. הוא רואה את הברקונים, הוא חושב שזה אחד מהמשפחה,

הוא חושב שאחד מהמשפחה הביא פה את הברקונים, אחד מהמשפחה הביא אותם.

הוא אומר, הוא מעביר לך משפחה הצד השני,

הביא ברגונים לחלק, הוא בכלל לא יודע מה, הוא לא הביא,

אז הוא מבין שאחד מהצד השני הביא,

למזכרת.

אני חושב שבקטר הזה של העולם,

בשני עולמות,

יש כאלה שמזכירים גם בשם של החתון להכלה, או שטובים כאילו,

במודעה שהחתון הזאת פה והחתונה שם, ואז כאילו, זה היה המונע בזה.

בבקשה לגבי הרכודים, יש כאלה שעושים מזכרת.

מסגרת לחתונתם של כך וכך. אז הם כתבו, מסכרת מחתונת משפחת סגל ושפירא. עכשיו סגל ושפירא בשתי האולמות.

סגל ושפירא זה בשתי האולמות.

כן, אבל הוא לא חשב שיהיה להם עוד סגל ושפירא פה.

מסגל ושפירא, אתה חושב שאותו אדם שהזמין את החתונה,

את הברכונים בחתונה שלו, חשב שבאותו ערב יהיה בדיוק סגל ושפירא באולם ליד, הרי זה דבר שלא מצוי.

עד עכשיו לא קרה, אבל זה סיפור שקרה לפני שנה בדיוק. אני אגיד לך. עד אותו פעם לא קרה דבר כזה.

זה אחת ל...

לכבוד הדיין, משהו אני יכול להגיד?

אם אני הייתי בבית דין, בסנהדרין ככה, והייתי עושה חקירות שתי וערב,

הייתי בודק איזה וורד הם עשו, החבר'ה האלה, שהם חסר להם כסף, ופתאום נחתו עליהם דרכונים מאור יוקרתי,

והאבא של הקללה לא יודע שהאבא של החתן,

והוא היה מאוד קצר בכסף, כי פתאום הוא הזמין,

כמו שהוא אמר לו, הבעל תזמורת, אתה התפקחת אותי על 200 דולר, ופתאום עכשיו אתה נותן לי טיפ של ערך 200. אז אבא של החתן לא יודע שאבא של הקללה לא יכול היה להביא ברכונים כאלה?

ואבא של הקללה לא יכול לדעת שאבא של החתן לא יכול להביא ברכונים כאלה?

הוא התערב. מה, אני צריך לדעת מה הוא יכול לעשות?

החתן יזמור. מי שמטפל בתזמורת,

מי שאחראי לתזמורת זה אבא של החתן. לא, אני אמרתי, מה אני הייתי עושה בבית דיין? כן, אבל... הייתי עושה בקירות שתי וערב.

כן, זה לא היה עוזר הרבה, כי אבא של החתן,

הוא מזמין את התזמורת, עכשיו הוא רואה ברקולים, ברור שאבא של הכלה, מישהו במשפחה של הכלה, הביא את הברקולים, הוא צריך לחשוב שמתקיימת פה עוד חתונה בעולם השני,

בכלל לא צריך לחשוב דבר כזה, זה דבר שלא שכיח,

ואתם בעצמכם מבינים שזה סיפור לא שקורה אחד לתקופה קצרה,

זה קרה עד היום פעם אחת בארמונות חן,

הווי אומר שזה לא דבר רגיל.

תודה רבה. השאלה, אם אני מראה וסדר חברים,

זה מזיק זה נקרא, אם זה מזיק, אז זה לא משנה שזה משוקר,

אם אני מראה... או, או, זה יפה מאוד, זה הסוגיה שאני אומר.

יפה מאוד, אז בואו נראה את הסוגיה. אז בואו נראה רבותיי, בואו נראה את הסוגיה.

תראו את המשנה למעלה, הסוחר את הפועל, קי״ח עמוד א', כן?

הסוחר אומר את המשנה,

אז סוחר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש.

סחרתי פועל ואמרתי לפועל, תראה,

תאסוף לי קש ותבן מהשדה שלי או משדה של אפקר.

הוא ישלם לו, ואני אשלם לך על זה.

בסדר.

הוא אסף, עבד שם כמה שעות, אסף לו ערימות של קש, של תבן.

אחרי זה הוא אומר לנו, תשלם לי. והואימר לא אומר את המשנה,

תן לי שכרי, תשלם לי.

אז מה הוא אומר לו? במקום שישלם לו, מה הוא אומר לו?

אמר לו,

ואמר לו, תול מה שעשית בשכרך.

הוא אומר לו, תראה,

אתה מגיע לך ממני כסף?

כמה כסף מגיע לעבודה שלך?

עבדת. כמה סגרנו? לשעה חמישה? 30 שקל?

עבדת פה חמש שעות?

30 כפול חמש, כמה זה?

150?

כן?

מה הבעיה? קח

כנגד הקש הזה,

תבואה, מה שאספת. קח בשביחת הקש. הקש הזה שווה כסף.

קח כמות של 150 וכל טוב.

ככה הוא אומר לו.

אומרת המשנה,

אין שומעים לו, הוא לא יכול להגיד לו את זה. מה פתאום? עבדתי אצלך, את שלם כסף.

אל תגידי לי לקחת את מה שעבדתי, את הקש שעשיתי.

ויש פה חידוש.

אחד שהזיק את החבר שלו, אתם צריכים לדעת הכלל,

אחד שמזיק את החבר שלו, הגמרה בבה קמא דקו״ ואומרת שם.

יזיק לרבות שווה כסף. אם הזיקת אותי,

אני לא חייב לשלם לך כסף.

אני גם יכול לתת לך ישיב לרבות שווה כסף. שווה כסף ככסף.

אני חייב לך להזיק 100 שקל,

אני יכול להביא לחכה, שתבן, דברים שהם שווים כסף,

כשווה כסף, ככסף.

לא חייב להודיר את הכסף.

פה התחדש שפועל לא ככה.

פועל.

כשפועל צריך לשלם לו כסף, זה החידוש של המשנה.

פועל זה לא מזיק.

פועל, אם סגרת איתו, אתה חייב לשלם לו כסף, לא להביא לו שווה כסף.

לכן לא שומעים לו. אתה אומר לו, קח שווה כסף, קח תקש,

בעד מה שעשית, לא שומעים לו, מה פתאום?

עבד אצלך, תשלם לו כסף.

זה המשנה.

נקפוץ לגמרא, רבותיי, תראו בשורות הרחבות, בשורה השנייה,

את הגמרא.

אומרת הגמרא

מה כתוב במשנה?

שאין שומעים לו.

אם הוא אומר לו, קח את מה שאהבת,

הכס שאספת, קח את זה במקום הכסף, לא שומעים לו.

הוא חייב לתת כסף,

שואלת הגמרא, והתניא שומעים לו.

והרי ראינו ברייתא שכתוב מפורש שמה,

שכן שומעים לו, הוא יכול לקחת,

לתת לו את הקש. מה שהוא עשה?

סתירה.

אומרת הגמרא, אמר רב נחמן, לא קשיא.

כאן בשלו, כאן בשל חברו.

הגמרא מנסה לתרץ,

שתלוי.

אם אמרתי לך בוא תעבוד בשדה שלי,

ואני אשק תאסוף את כל הקש והתבל מהשדה שלי,

אז בשדה שלו הוא לא יכול להגיד לו, קח את הקש והתבל.

פה הוא חייב לשלם לו כסף.

מה שראינו ברייתא אחרת שכתוב, שומעים לו,

שהוא יכול,

מה הוא יכול?

הוא יכול לתת לו את הקש ואת התבל?

הברייתא השנייה, מדובר שהוא לא אמר לו, תעבוד אצלי בשדה.

הוא אמר לו, תעבוד בשדה של חבר שלי.

אז כשזה היה בשדה של חבר שלו,

שם הוא עבד, שם הוא עשה את העבודה,

אז שם הוא יכול להגיד לו, תשמע, במקום שאני לא חייב לשלם לך,

קח קש ותבל.

ככה הגמרא מנסה לתרץ.

אבל מיד הגמרא שואלת, מה ההבדל?

אמר רב נחמן, כן?

אומרת הגמורת, אמר לה רבא, לרב נחמן,

רבא אומר לרב נחמן, אני לא מבין את ההבדל.

בשלו, כמו שהוא עשה את זה אצלו,

מה הייתה עם, למה כשהוא עשה אצלי,

אני לא יכול להגיד לו, מה?

אני לא יכול להגיד לו, קח את מה? את הקש והתבל, אלא אני חייב לשלם לו כסף.

למה? דאומר לה, אגרא לך. הוא אומר לו, תשמע, חייבת לי כסף?

תן לי כסף.

אתה חייב לשלם לי כסף?

תן לי כסף, לא רוצה קש ותבן.

אם ככה, אומרת הגמרא, גם בשל חברו, נע משכרו עליו.

גם אם אני שכרתי פועל והראתי לו אצל החבר שלי לעבוד,

גם אני חייב לשלם לו את הכסף.

מאיפה יודעים את זה? דתניא, הנה יש לנו משנה.

ברייתא דתניא.

הסוחר את הפועל לעשות בשלו.

זכרתי פועל, אמרתי לו, שמע, אני מזמין אותך לעבוד אצלי, אני גר ברחוב זה וזה,

קומה שנייה, תעבור, אני רוצה שתעשה לי עבודה, צביעה לבית.

בסדר, הוא בא,

ואני מראה לו את הבית של החבר שלי.

הנה, פה הבית יצבא.

הוא לא יודע, כלום, נכנס, צובע את כל הבית,

אז זהו, הוא פועל,

הזמנת אותי לעשות אצלך,

והראה לו בשל חברו מה הדין.

אומרת הגמרא, נותן לו שכרו, משלם.

אתה חייב לשלם לפועל את כל הכסף שסגרת איתו,

אפילו שהוא לא עשה אצלך.

תשלם לו את כל המחיר.

ואחרי זה, חוזר ונותן מבעל הבית מה שהענה אותו.

אתה יכול להיכנס לדירה השנייה, ששם הוא צבא,

להגיד לבעל הבית, שמע, בסך הכל נהנית פה, אה? תראה איזה צביעה, איזה יופי.

תשלם מה שנהנית.

לא כמו פועל, אתה צודק, אתה לא צריך לשלם כמו מה שעולה, כמעט כמו שזה עלה לי.

לי עלה, עכשיו לצבוע לך את כל הבית, אלף דולר,

זה ודאי שאתה לא חייב לשלם לי, אבל יש לך פה הנאה. כמה אדם היה מוכן

לשלם שיצביעו לו את הבית במחיר מוזל?

100 דולר היית מוכן לבית? 150 דולר, ודאי, אה? זה מציאה, את זה תשלם, מה שנהנית.

זה הברייתא.

שולחן ערוך פוסק את הברייתא הזאת להלכה.

אנחנו נהפוך, נראה את השולחן ערוך בסימן ש״ל״ו.

אומר השולחן ערוך בסימן ש״ל״ו.

הנה משלם שתי שליש, לא? מה? הנה משלם שתי שליש מהמחיר.

עוד מעט ניכנס גם לסוגיה של בני נקמה, זה שתי שליש. עוד מעט ניכנס לזה. יפה עוד רגע.

אומר השולחן ערוך בסימן ש״ל״ו. תראו הלכה א״.

הסוכר את הפועל לעשות בשלו.

והראו בשל חברו.

סכרת את הפועל לעשות בשלך והראת לו את הדירה של השני, את השדה של השני.

נותן לו שכרו משלם. אתה חייב לשלם לפועל את הכל.

אתה חייב לשלם לפועל את כל מה שהוא עשה.

וחוזר ונוטל מחברו מה שנהנה הוא.

אחרי זה הוא חוזר ונוטל מהחבר שלו מה שנהנה.

אז כמו הברייתא שראינו, זה נפסק להלכה.

הדין הזה נפסק להלכה בשולחן ערוך, חושן משפט,

סימן ש״ל״ו הלכה א״.

בואו נחזור לסיפור שלנו, רבותיי, בחלק הזה.

בעל סגל מירושלים, המשפחה היוקרתית סגל מירושלים, שהזמינו את התזמורת היוקרתית, כן?

משפחת סגל מירושלים בעל האמצעים הרחבים שהזמינו את התזמורת היוקרתית.

הוא הזמין לחתונה תזמורת בת חמישה כלים.

מה הוא אמר לו? הוא שאל אותו, בעל התזמורת,

תאמר לי, איזה אולם אני צריך לבוא לנגן?

אמר לו, באולם ב'.

כלומר, הדין הזה זה נקרא

שאני סוחר את הפועל לעשות בשלי.

הזמין אותו מר סגל לעשות חתונה אצלו,

אבל מה הוא עשה בסוף?

הראה הוא בשל חברו.

הוא אמר לו, באולם ב', את האולם השני.

אז זה ממש המקרה שלנו.

מה הדין במקרה כזה?

מפורש בהלכה ראינו.

גם את הסוגיה וגם בהלכה מפורש. מה הדין במקרה כזה?

אז סוחר את הפועל לעשות בשלו,

ורע הוא בשל חברו.

אז אני חייב לשלם לפועל את כל השכר.

אם כן, שכרו משלם את הכל.

אז אם כן הדין הוא

אם כן הדין הוא

שמר סגל חייב לשלם לתזמורת היוקרתית 3,000 דולר,

אפילו שהם לא ניגנו אצלו.

צריך להוסיף, הוא זמן שנעלם.

הוא צריך לשלם לו את הכל. השני צריך להוסיף.

3,000 דולר הוא צריך לשלם לו. השני צריך להחזיר.

כלומר, זה ברור שזה שילם את ה-1,800 דולר,

את זה לא מחזירים לו.

זה שילם את ה-1,800 דולר,

אז הוא קיבל,

בעל התזמורת היוקרתית 1,800 דולר מהראשון,

אתה צריך להוסיף לו עוד 1,200 דולר כדי שיהיה לו 3,000 דולר.

אז אתה חייב שהוא יקבל 3,000 דולר לגמרי.

אתה צריך לדאוג לזה, מר סגל. למה? כי זה הדין. הסוחרת הפועל לעשות בשלו,

מר סגל הזמין את התזמורת היוקרתית לעשות אצלו,

והאירע הוא בשל חברו.

ואחרי זה הוא יראה איפה הוא יראה לתזמורת לנגן,

בעולם השני.

אז זה נקרא הדין ממש,

הסוחר את הפועל לעשות בשלו,

וראו בשל חברו.

אז הוא חייב לשלם את כל התזמורת.

רק מה?

עכשיו השני נהנה בחמש כלים.

תודה רבה. למה באמת, אם אני מתחייב,

למישול

שיעבוד אצלי, כן?

בסוף ירד קשר,

ואני אומר לו,

הפועל טוב תלך הביתה, לא הצטרחתי אליך.

מה קרה?

קיבלתי את זה כבר בלעדיך.

מה הזמנת את הפועל? למה? להשקול. את הפועל להשקול. נכון. בסדר, אז.

זהו. נו, אז מה זה קשור לפה? לא, השאלה, למה הוא חייב? האם זה בשוגג? האם הוא גם חייב אימור? איפה? פה? הוא ראה בשוגג. בסדר, זו טעות שלו. אתה הטעית אותי. מה זה משנה? אתה הטעית אותי. אדם מועד לעולם בין מזיד בין משוגג. מה זה משנה עם משואיק? זה גמרו את הסוגיות.

שוגג הוא חייב.

אה?

שוגג הוא חייב.

מזיד ושוגג חייבים. זה לא יהיה שונה מאם אני בסוף קיבלתי את זה. אם אני, לא, אני, אתה לא נתת לי מסיבות, לא ידע מסיבות.

משוגג. עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם.

זה שתי דברים, אתם מאמינים פה שתי דברים, שתי סוגיות.

אחד, שהזמין מישהו

והוא טעה, אז הוא שוגג. שוגג אתה חייב. אתה הטעית אותי.

זה לא משנה אם היית במזיד או היית בשוגג.

אתה הוא זה שהטעית אותי.

תשלם לי, אתה אמרת לי לעבוד, עבדתי, הטעית אותי באיזה מקום. אבל אתה הזמנת את כל החמש כלים, זה דבר ברור.

לכן הוא חייב לשלם את כל ההפרש, מר סגל.

מה קורה? אנחנו צריכים לדון עכשיו שהמשפחה השנייה,

האם היא צריכה לשלם תוספת כי היא נהנתה יותר בחמש כלים.

אז בואו נראה עוד סוגיה ונראה נעבור מה קורה למשפחה השנייה. בואו נראה. בואו נראה. אז בואו נראה סוגיה ולפי זה ניכנס לזה.

יש לנו גמרא בבבא מציע דף קא. תראו, ציינתי לכם את זה פה.

קא

זה ממש בהתחלה.

יש גמרא בבבבא מציע דף קא.

זה לא אונס. זה לא אונס גם לא אומה.

הוא אומר לא אונס ב'.

אתה אמרת לי על אולם ב'. לא, אתה אמרת שהיית אולם השני. זה בכלל לא אונס.

אתה טעית. אתה מזמין לא א', ואתה אומר לא אולם ב'? גם לא. מה שאתה מבולבל, אז תחזור. אתה טעית, מה?

אתה מזמין אולם א', ואתה אומר לתזמורת אולם ב'?

אתה טעית טעות חמורה.

עכשיו בואו נראה. יש לנו את הגמרא בבבא מציע דף קא.

איתמר, אתם רואים שם למטה? איתמר.

איתמר.

היורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות.

יש ראובן, איש לו שדה.

בת שמעון, אמר, איש לו שדה פה, אני איתה שם איזה עץ.

טוב, עץ דקל,

ונכנס בלי לבקש רשות, בלי כלום.

הביא עץ דקל, נטע אותו באדמה, סידר, הכל, עץ דקל לתפארת.

טוב, העץ דקל הזה שווה עכשיו,

אם אתה קונה עץ דקל ככה,

זה עולה לך סכום מאוד קטן ביחסית.

כלומר, 200 דולר.

כלומר, עכשיו שהוא נטה אותו באדמה,

העץ דקל הזה התחבר, אה, אז זה השביח,

שווה עכשיו 400 דולר, הוא הרוויח.

אז אומרת הגמרא, איתמר, היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות.

אמר רב, שמין לו וידו על התחתונה.

רב אומר, כיוון שירדת פה בלי רשות,

כלומר, אתה נתת אצלי, לא ביקשתי ממנו.

אז שמין וידו על התחתונה, מה זה נקרא שמין וידו על התחתונה?

אומר רב, תראה, בוא נראה.

יש מושג של הוצאות,

ויש מושג של שבח.

נורמלי זה משביח, אז אתה הוצאת על הדקל.

200 דולר.

היום זה שווה 400 דולר.

אז אומר רב, ככה.

אומר רב,

ידו על התחתונה, אתה רק משלם לו את ההוצאות.

רק את ההוצאות.

היה לך הוצאות של 200 דולר? זה מה שאני משלם לך. לא את השבח.

מה שזה השביח לי עכשיו ל-400 דולר,

אתה לא צריך לשלם לך.

רק את ההוצאות של 200 דולר,

לא יותר.

נכון? זה נקרא.

מה יהיה הדין הפוך, רבותיי?

אם ההוצאות היו יותר מהשבח.

אחרי שהוא נתן את זה, זה לא הלך,

וההוצאות היו לו 200 דולר,

והשדה השביחה רק ב-180 דולר.

אז הוא אומר, טוב, לפחות תן לי את ההוצאות.

לא, לא, לא, לא. ידך על התחתונה.

עשית בלי רשות? מקבל את השבח.

מה שהכי פחות אתה מקבל.

אם ההוצאות פחות מהשבח, אתה מקבל את ההוצאות.

אם השבח פחות מההוצאות, אתה מקבל את השבח.

הדבר הפחות אתה מקבל.

זה נקרא ידו על התחתונה.

אתה עשית את זה בלי רשות, אתה צריך להפסיד.

זה אומר מי?

רב.

שמואל מה אומר?

שמואל אומר,

ושמואל אמר, עומדין כמה אדם רוצה ליתן.

בשדה זו לנוטעה.

הוא משלם לו לא רק את ההוצאות,

אלא גם כמה אדם היה מוכן לשלם,

כמה שאדם היה מוכן לשלם בעד שינטעו לו דקל. הוא לא היה מזמין, כי להזמין דבר כזה זה עולה יקר, יישר כוח.

הוא לא היה מזמין את זה.

בשביל להזמין דבר כזה זה עולה לו יקר.

אבל אם מישהו נוטע לו את זה במחיר סמלי,

הוא היה מוכן לשלם.

אז מההוצאות ועד כמה שבשוק היו מוכנים לשלם,

אז דוגמה, אנחנו אומרים, דקל,

הוא עולה, כמו שדיברנו, 200 דולר עולה.

אבל, כן, נורמל, מי שמזמין את זה, 200 דולר.

העבודה ועוד הכול,

זה עוד 100 דולר.

300 דולר.

אבל אני לא מזמין את זה, אני לא הולך להשקיע על דבר כזה 300 דולר.

אבל זה ודאי, שאם מישהו יגיד לי שאני אטעה לך דקל וזה ב-150 דולר, זה מציעה בשבילי, זה שווה לי, כן?

זה נקרא כמה שאדם היה מוכן לשלם על הדבר.

אז רגע, האומדנא, כמה אתה מוכן לשלם? 150 דולר?

את זה אתה צריך לשלם לפי שמואל.

אז לפי שמואל הוא מרוויח,

לא כמו שזה, אבל ברוך השם, מקבל סכום יפה.

זה מחלוקת בין רב לשמואל, לכאורה.

אומר רב פפא, אין פה שום מחלוקת.

אמר רב פפא ולא פליגה,

כאן בשדה העשויה ליטה, כאן בשדה שאינה עשויה ליטה.

אין מחלוקת.

כל אחד דיבר על מקרה אחר.

רב,

שרב אומר, ידו על התחתונה והוא צריך להפסיד.

מדובר שאני נכנסתי לשדה שלך,

והשדה הזאת לא עשויה ליטה אילנות.

אתה בשדה לא נוטה אילנות בכלל.

אתה נוטה זרעים,

מלפפונים ועגבניות.

אתה אדם שאוהב ירקות,

בכלל לא נוטה אילנות.

אז השדה הזאת היא לא עשויה ליטה אילנות.

בשדה כזאת דיבר רע, לכן שם ידו על התחתונה.

אתה שנטעת, מה אתה נוטע פה? זה לא עשוי לזה.

אז ידך על התחתונה ואתה צריך להפסיד.

אם ההוצאות

יותר על השבח, אתה מקבל רק את ההוצאות. אם השבח, כן, את הדבר הכי פחות אתה מקבל.

בין בשבח, בין בהוצאות, את הדבר הכי פחות אתה מקבל.

למה?

כי אתה נטעת בשדה שלא עשויה ליטה.

הדין של שמואל, ששמואל אמר שלא, מה פתאום, הם משלמים לו יפה.

כמה אדם היה מוכן לשלם על זה, אז ככה צריך לשלם לו.

שמואל דיבר על שדה העשויה ליטה אילנות.

שדה שעשויה ליטה, רק אני לא אלך לנטוע כי אין לי כסף להשקיע סכום כזה גדול.

אבל זה עשוי ליטה.

אז פה שמואל אומר, אם זה עשוי ליטה,

אז תשלם לפחות כמה?

כמה שאנשים משלמים על דבר כזה?

שיהיה מוכנים לשלם על זה ממילא.

אז אין לנו מחלוקת.

תלוי באיזה שדה מדובר.

השולחן ערוך פוסק את זה להלכה.

בואו נראה את השולחן ערוך בסימן שעע

תראו, בסימן שעע הלכה א',

הייתי בא בלביית ואתה לא רוצה,

עוד מעט נדבר על זה. יפה מאוד, זה עוד נושא. השולחן ערוך גם מדבר על המקרה שלך, עוד מעט נדבר על זה.

אתה אומר טוב מאוד.

היורד, תראו את השולחן הערוך, הלכה א',

היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות.

אם הוא ירד שלא ברשות.

ונטעה, והוא נטע שם.

אז איזה שדה מדובר פה, רבותיי?

השולחן הערוך מבאר.

אם הייתה שדה העשויה ליטה,

אם השדה פה מדובר בשדה העשויה ליטה,

אז עדינו עומדים כמה אדם רוצה ליטן בשדה זו ולנוטעה ונוטל.

שואלים כמה אדם נורמלי היה מוכן לשלם שייטעו לו. הוא לא יכול להזמין, זה יקר לו, אבל אם היו עושים לך את זה, כמה היית מוכן לשלם?

ואת זה אתה משלם.

וכן,

ואם אינה עשויה ליטה, אבל אם השדה הזאת הוא שדה שהיא לא עשויה ליטה,

אז שמין לו וידו על התחתונה.

אז הנה הברייתא,

מה שרב פאפה אמר שזה לא מחלוקת,

ונפסק להלכה שזה לא מחלוקת,

ותלוי באיזה שדה מדובר פה.

עכשיו,

אחרי השולחן ארוך הזה, רבותיי, אני שואל אתכם, בואו נחזור אלינו.

אנחנו עכשיו דנים,

האם מר סגל שקיבל חמישה כלים, הוא הזמין רק שלוש,

אבל הוא קיבל חמישה כלים,

כמה הוא צריך לשלם על מה שהוא נהנה פה יותר? כמה הוא צריך לשלם? זה נקרא שדה עשויה ליטה. אז מה אתם אומרים? זה נקרא שדה עשויה ליטה או שדה אינה עשויה ליטה? ארבעים דולר הוא צריך לשלם.

שלוש שקלים ארבעים דולר זה נקרא שדה עשויה לי טעים ארבעים דולר אז בואו נראה לכאורה זה נקרא שדה שאינה עשויה לי טעה כי אם אני מזמין שלוש שקלים אז אני לא רוצה חמש שקלים זה לא עשוי אצלי בשביל חמש שקלים ממילא זה נקרא שדה שלא עשויה לי טעה אם זה נקרא שדה שאינה עשויה לי טעה רבותיי ממילא אז שדה שאינה עשויה לי טעה אני צריך לשלם לך רק על ההוצאות

מה זה ההוצאות?

לא כמה שנגן לוקח, אלא כמה, להביא לפה את התזמורת,

השתי כלים האלה, כמה היו להם ההוצאות של הדלק,

וכמה היו, אחד,

ביטלת פה איזה שעתיים שלוש, כמה אדם בטל משלמים על אדם בטל, שומר קישואים,

המשכורת הפשוטה, את זה אני צריך לשלם לך, לא יותר מזה.

אז כמה זה יכול לצאת?

100, 200 דולר? את זה מה שהוא צריך לשלם.

הוא השביח לו משהו.

מה?

אם אני משביח, זה משהו אחר,

אם אני מנגן.

מה ההבדל?

הוא השביח לו פה.

אם אני לא, אבל מזה אני יכול לקרוא בשוק, זה מה אני אעשה?

מה אני אעשה עם חצי... אתה אומר איזה סברה שאני אגיע אליה, סברה שהיא לא מקובלת בפוסקים, אבל...

הסברה הזאת לא מקובלת בפוסקים, אבל אני אגיע למה שאתה אומר, שני טבעות שרוצה להגיד ככה, אנחנו נדבר עליו בהמשך.

אבל לכאורה הוא בכלל, הוא לא הרגיש שזה שהזמין שלושה נגנים,

הוא לא הרגיש כאן שום שינוי.

אם הוא היה מרגיש,

היה אומר... אז נראה, אז בואו ניכנס לסוגיה, אז בואו נשים לב.

אתם אומרים טוב, אז ככה. אז אם, רבותיי, זה בעצם שדה שינה עשויה ליטה, כמו שדיברנו. למה? כי אם אני מזמין שלוש, אני לא עשוי לחמש.

בשדה שינה עשויה ליטה, מה צריך לשלם אמרנו?

בסך הכול, מה את ההוצאות?

ידו על התחשונה, רק את ההוצאות.

אז זה ממש 100, 150 דולר, זה שום דבר. זה הוא צריך לשלם,

ופה לכאורה נגמר הסיפור.

כן?

רק מה יהיה הדין, רבותיי?

יש עוד הלכה בשולחן ערוך, וזה מה שאתם אמרתם מקודם. מה השם שלכם?

יוסף. יוסף. מה שאמרת יוסף מקודם.

זה עוד עם השולחן ערוך. בואו נמשיך את ההלכה שראינו מקודם.

אומר השולחן ערוך,

אמר לו בעל השדה,

עקור אילנך ולך.

שומעים לו.

אם בעל השדה, שירדו אליו שלא ברשות.

אתה נתת אצלי בשדה שלא ברשות,

ואני רואה את האילן שלך אצלי בשדה.

אתה אמרתי לך, אני אומר לך, זה שדה שאינה עשויה לאיתה, אני לא רוצה את זה. נתת.

אז אתה בא ואומר לי, תשמע, לפחות ההוצאות, את כל ההוצאות וכל הדברים האלה.

אני אומר לך, תגיד לי, אני ביקשתי את ההוצאות מצידי עכשיו,

ואני מבקש ממך, תעקור את האילן הזה, אני לא רוצה אותו פה.

זה לא עשוי לי טעה, אני מעדיף לנטוע פה עכשיו מעפפונים.

יש מקרה, כל שדה שאינה עשויה לי טעה, הוא היה רוצה לנטוע עם מעפפונים.

אבל אחרי שיש לו את האילן, הוא לא יעקור אותו. זה שווה לי, אני מרוויח, בסדר.

אבל אם זה בן אדם, הוא אומר, לא רוצה את השדה בכלל.

וזה מה שיוסף טעם מקודם, הוא אומר, אני לא צריך את זה.

קח את האילן הזה מפה.

אומר יוש חנוך, אם הוא אומר, תעקור, הוא לא רוצה את זה,

הוא צודק, אתה צריך לעקור, אני לא חייב לשלם לך אפילו את ההוצאות.

אז בוא נעבור לתזמורת. אם התזמורת של השלוש כלים אומרת, תשמע ידידי, אני לא רוצה חמש כלים.

מצידי היית לוקח את זה, לא צריך. אם הייתי רואה אותך לפני החתונה, הייתי אומר לך את שתי הכלים האלה,

הבית.

למה הוא לא יכול לטעון ככה?

איפה הוא רוצה את זה? אפשר לשאול דנטים, לא באמת?

לא, בשדה שינה עשויה ליטה. זה מה שאתה, הסברה שאתה אומרת, זה בשדה עשויה ליטה.

אז זה כאילו, אני מסביר את הגדר, כאילו שליח, כאילו על פיו, יש בזה נושא ארוך. כי המעשה לא מבין, אז הוא לא אמר לו לב.

אם הוא אומר, הוא לא ראה את זה. הוא היה אומר, הוא לא ראה. אבל הוא לא ראה, הוא לא שם לב.

אם עכשיו הוא אומר לך, הוא צועק עכשיו, רבותיי, מה פתאום, מצידי שילך, לא הייתי רוצה את זה.

שקל לא מוכן לשלם על זה.

יש הבדל, אם הוא לא רוצה בגלל שזה עולה כסף,

באמת הוא באמת רוצה שתקל.

אז הוא אומר לך שהוא לא רוצה.

‫אדם אומר לך שהוא לא רוצה.

‫-הוא באמת רוצה רק כאילו היה לו כסף. ‫-הוא אומר, לא, אני לא רוצה, לא הרגשתי, ‫שמת לב שלא הרגשנו. מה אני צריך את זה? ‫אין בן אדם שבחינם...

‫אין בן אדם שלא ירצה ש...

‫בחינה... בסדר, אבל... ‫-יש הבדל, אולי באילן מדובר

‫שהוא ממש לא רוצה, ‫הוא עכשיו רוצה להקים פה, אני יודע מה.

זה לא מתאים לו עכשיו, אילן, ‫הבוקר, לא מתאים לו.

‫הוא מעיף את זה. ‫אז יש הבדל, יכול להיות שיש הבדל.

כן, אבל גם במה שאתה אומר, אתה אומר סברה טובה,

שפה סך הכל הוא נהנה.

אבל אם הבן אדם אומר לך שהוא לא הרגיש,

הווה אומר שאצלו זה לא היה הבדל.

אז איך אתה רוצה שאני אשלם כסף על דבר שאני לא הרגשתי אותו?

אבל הוא לא, הוא לא נפקא מינה בכלל. לא שמתי לב. הוא לא נפקא מינה בכלל. והוא אומר שאני לא רוצה את זה בכלל.

ואני לא רוצה את זה, לא רציתי ולא הזמנתי את זה.

אז ככה, בואו נראה, יש נתיבות שאני רוצה לדבר איתכם עליו, נתיבות מאוד מאוד מעניינות.

נתיבות המשפט

אומר הנסיב אס, אז הנסיב הזה נקרא נתיבות המשפט, זה על שולחן ערוך

בחושן משפט סימן ש״ו״

כותב

נתיבות המשפט סברה ובואו נראה אומר נתיבות המשפט סברה כזאת

יש הבדל אומר נתיבות המשפט

מה שנפסק בשולחן ערוך

אומר נתיבות המשפט מה שנפסק בשולחן ערוך

כל הדין של השולחן ערוך זה דווקא לגבי אילן

באת ונתת בשדה שלי אילן פה אני יכול להגיד לך קח את האילן ולך

למה? כי אני אומר לך הנה האילן שלך קח אותו

לא רוצה אותו, אני נותן לך מה לקחת.

אבל אומר הנתיבות, מה יהיה הדין אם באת וחפרת אצלי בשדה בור?

אז היה בורות למים.

עשית לי עבודה לבור, למים, שיהיה לי, אה, בור בבח. שדה, יש לי מים שם.

זה דבר חשוב, הרבה אנשים רוצים את זה.

אני אומר לך, תשמע, תשלם לי על הבור.

אז פה, אבל אם זה שדה שלא עשוי לבורות,

אז אני צריך לשלם לך,

ידו על התחתונה, רק את ההוצאות.

מה הדין אם בעל הבור אומר לו, מצידי קח את הבור, לא רוצה אותו.

אז לפי השולחן ערוך צריך להיות פטור, נכון?

אם הוא אומר לו, טול עציך מאבניך,

קח את האילן, הוא פטור לגמרי.

אומר הנתיבות, פה הוא לא יהיה פטור.

למה?

אומר הנתיבות, כל דברי השולחן ערוך זה דווקא במקרה

שאתה נותן לו לקחת משהו,

אתה נותן לו את מה שהוא הביא, את הדקל, אתה נותן לו את הדקל.

אז אתה משחרר אותו עם הדקל.

אבל פה מסכן, אתה לא נותן לו כלום. מה הוא ייקח, תעביר?

מה הוא ייקח מהבור?

תעביר.

פה אומר הנתיבות,

במקרה כזה,

הוא לא יכול לומר לו,

טול עציך ואבניך.

ככה אומר הנתיבות. אם הוא לא משתמש בבור,

אז מה משלם לו? מה?

הוא לא משתמש בבור, הוא לא צריך פה בור, אבל בכלל, בשדה דרק. בכל מקום, זה שווה לך, אומר הנתיבות, זה שווה לך, זה שווה.

זה משביח השדה היום עם בור שווה יותר כסף.

עכשיו אתה לא רוצה את זה, אתה אומר טול, לא שומעים לך. כל המושג טול אומר על נתיבות,

זה רק במקרה שאתה נותן לי משהו לקחת.

ככה אומר על נתיבות המשפט.

החזוניש

חולק עליו.

החזוניש שואל עליו שאלה חזקה מאוד.

שואל החזוניש, אני לא מבין.

הרי זה שבא ונטה, שימו לב את השאלה של החזוניש,

אולי אחרי זה נקרא את זה בפנים.

החזוניש שואל שאלה כזאת,

החזוניש נמצא בבבא קמא בסימן כ', שואל החזוניש, קושייה

חזקה על הנתיבות.

אומר החזוניש,

הוא אומר עוד דבר כזה, תראה,

אומר החזוניש,

כשאני חפקתי פה, דוגמה שהמקרה של השולחן ערוך דיבר,

נתת אצלי אילן,

אז מה אתה אומר על נתיבות?

רק פה השולחן ערוך אומר שאני יכול להגיד לך לקחת ואני פטור. למה?

כי אני נותן לך משהו.

הוא אומר החזוניש, נכון, אתה נותן לי את האילן,

אבל על כל העבודה שהשקעתי פה, אתה נותן לי משהו?

עבדתי פה שעות

לנטוע את האילן,

סידרתי את הכל פה,

על זה אני לא מקבל כלום שאתה נותן לי את האילן בחזרה.

ואם בכל זאת הדין אנחנו רואים שאתה יכול להגיד לי, קח את האילן ואתה פטור לגמרי,

אז רואים, זה לא בגלל שאני נותן לך משהו,

כי על העבודה אתה לא נותן לי כלום.

אז כמו שעל העבודה הוא פטור אפילו שהוא עבד,

ואתה הרי לא נותן לי כלום על העבודה,

אז רואים שזו לא הסיבה בשולחן ערוך בגלל שהוא נותן לו את האילן.

כי הרי על כל העבודה הוא לא נותן לו כלום כשהוא אומר לוקח את האילן ולך.

ובכל זאת הדין הוא שהוא פטור, הוא אומר לוקח את האילן ולך ואני לא צריך לשלם לך שום דבר.

אז זה לא הסיבה בגלל שנתנתי לך משהו, אומר חזון איש.

אם ככה גם בבור, אומר חזון איש, אין הבדל.

גם אם אתה לא נותן לי כלום,

אבל אתה אומר לי, קח את הבור, תאטום אותו מצידי,

אפילו שאני לא נותן בשני כלום,

לא צריך את הבור, תאטום אותו, תסגור אותו.

אומר החזון איש, גם פה יהיה פתור.

ככה אומר החזון איש.

זה מחלוקת, החזון איש לגבי בור, ומי? והנתיבות.

אז נו, בוא נחזור אלינו לפי החזון איש, רבותיי.

אתה יכול להשתמש בטוח את נתיבות המשפט יותר. למה? אבל החזון איש מביא שאלה מסברה. כן, אבל המחייב בדקן, מצד רוני גבש, השארתי, לא, לא נכון.

מה שעשיתי נשארו אצלך.

אני עשיתי מעשים, עכשיו אתה מבין לי להסתלק מפה,

נכון, אני הולך, אבל נשאר אצלך בסדר, מה שאני עשיתי. מה נשאר? לא, לקחת את האילן, לא נשאר כלום. כל המעשים, כל הפעולות. למה? לא, למה לחייב את הדין יורד?

למה לחייב את זה שלנו? לא מחייבים אותו. לא, למה לחייב את בעל השדה? למה לחייב את בעל השדה? לא מחייבים אותו.

אם בעל השדה אומר לשני, יטול את שכך ואבניך,

הדין הוא שלא מחייבים אותו, זה השולחן ערוך אומר.

כל מה שמחייבים אותו אמרנו זה רק אם הוא לא אומר לו קח את האילן ולך.

אלא הוא אומר לו שדה שאינה עשויה ידוע, מי אמר חליטו? אמרו, מי אמר לי? נתתי, אתה נהנה מזה תשלם.

אבל אם הוא אומר טול עציך ואבניך, קח את האילן הזה אמרנו,

זה היה לך בית השולחן ערוך שבעל השדה פטור לגמרי.

הוא אומר לנו הנתיבות, תדע לך, כל מה שבעל השדה פטור לגמרי זה רק באילן, כי הוא נותן לו לפחות לקחת את האילן לזה שנטע.

אבל בבור שלא נותן לו שום דבר, אומר הנתיבות שהוא חייב.

הבנו את החזונאיש, החזונאיש שואל שאלה עצומה.

אומר החזונאיש, מה פתאום, איזה היגיון יש פה?

הרי כמו שאתה רואה שלגבי העבודה

הוא לא משלם לו, אם אני אומר, זה השולחן ערוך פרוסק, שאם אני אומר, לוקח את העץ דקל שלך ותלך,

אז אני פטור לגמרי,

והרי על העבודה אתה לא משלם לו.

אז אתה רואה שמה שאני פטור זה לא בגלל שנתנתי לו את העץ

והוא הרוויח, כי הוא לא הרוויח את העבודה, העבודה הוא הפסיד אותה.

אז אתה רואה שלא בגלל שהוא קיבל משהו,

אז גם בבור, אם חפרת אצלי בור,

אני יכול להגיד לך, תאטום אותו מצידי, אפילו שאתה לא מקבל כלום,

אז אתה חייב.

ככה חזון איש אומר.

אז יוצא, רבותיי, שלכאורה לפי זה,

בתזמורת,

זה יהיה מחלוקת החזון איש והנתיבות.

למה?

כי פה בתזמורת, מה הוא יכול להגיד לו?

קח את התזמורת.

זאת אומרת, איזה קח? כבר הייתה חתונה, אין לו מה לקחת.

אז לפי הנתיבות, איפה שאין לי מה לקחת, אז מה הדין?

הדין הוא שהוא, מה הדין לפי הנתיבות? שאין לו מה לקחת,

הדין הוא שהוא חייב.

אז לפי הנתיבות בתזמורת, הוא יהיה חייב.

אבל לפי החזון איש,

שגם כשאין לו מה לקחת, הוא פטור,

אז זה צריך להיות הדין שמה?

שיהיה פטור.

אה?

ככה יצא המחלוקת. אבל לא.

יש המשך עוד בחזוניש,

יש עוד חזוניש שנדבר עליו.

דיברנו על החזוניש עכשיו בבבא קמא,

סימן כב,

יש חזוניש בבבא בתרא,

אבל אני מדבר על ההמשך של החזוניש שם,

הוא אומר עוד נקודה,

וזה ישנה לנו את התמונה גם לפי החזוניש.

חזוניש אומר, כל מה שאני חולק על הנתיבות,

זה דווקא המקרה שדיברנו. איזה מקרה?

שהוא חפר בור שמה, כן?

אבל אומר החזוניש,

מה הדין אם צבעתי לך את הבית, הדירה?

בלי רשות שלך, באתי וצבעתי את הדירה שלך.

אחרי שצבעתי, אני אומר לך, תשמע, תשלם לי את ההוצאות לפחות זמן, את ההוצאות שהוצאת על הדירה.

הוא אומר, מצידי תיטול את כל הצבע, תיקח את זה,

לא רוצה את זה בכלל,

טול את זכר באבניך.

פה אומר החזוניש,

פה אומר החזוניש שנראה לי שכבר פה הדין, הוא לא יכול להגיד לו ככה. למה?

פה, מה הוא יכול לעשות?

לקחת הצבע אי אפשר.

בבור, הוא לפחות יכול לאטום לך את הבור. אתה אומר שאתה לא צריך, אז הוא יסגור לך את הבור.

אבל פה מה הוא לא יכול לעשות?

ילך לך. ילך לך, אתה מזיק לי. הקיר שלי ידום לפני כן.

עכשיו עשה לי אותו יותר יפה.

אז אתה לא יכול להחזיר אותו למצב הקודם.

לילה חלק לי זה אסור לך.

אתה לא יכול להזיק אותי.

אז פה אומר החזון שהוא לא יכול לעשות שום דבר.

אז אולי אתה מצחק, אתה סתם אומר את זה.

אתה סתם מצחק.

שמה באמת אתה אומר לו, אני לא רוצה, אז הוא יסגור לך את הבור. אם באמת אתה לא רוצה, אז הוא יסגור לך את הבור.

אז זה מראה באמת שאתה לא רוצה.

אבל פה אומר רזון איש, מה הראייה?

אתה אומר, טוב אצלך, כי אתה יודע שהוא לא יכול לקחת.

אתה משחק בו.

טוב אצלך, אבל קח לצבע, מה קח? הוא לא יכול לקחת את זה.

פה אומר רזון איש, פה אולי באמת יכול להיות הדין,

שפה יהיה פתרון.

כי פה באמת הדין הוא, סליחה שהוא יהיה חייב.

למה? כי פה הוא לא יכול, זה נראה שאתה משחק בו.

לפי החזון איש הזה, רבותיי, שזה נמצא, החזון איש בבבקה, מה שדיברנו עליו,

לפי החזון איש הזה, בתזמורת זה אותו דבר.

מה זה תיקח את שתי הכלים? כבר הייתה חתונה, אין לי מה לקחת.

זה כמו צבע, שאני לא יכול, אין לי מה לקחת.

ממילא לפי החזון איש הזה יצא,

שגם לפי החזון איש,

שתמיד החזון איש אמר שבבור הדין הוא שהוא פטור והוא חלק על הנתיבות,

פה בתזמורת,

לכאורה גם החזון איש יודה שהוא יהיה חייב.

החזון איש מסתפק, ככה הוא נותן.

אבל יש את החזון איש שלי, אמרתי לכם, עוד חזון איש,

שהחזון איש השני נמצא במסכת בבא בתרא,

וציינו אותו פה, שם החזון איש אומר זברה כזאת.

החזון איש בבבא בתרא, בסימן ב',

הוא כותב זברה כזאת.

אומר החזון איש ככה, שימו לב,

זה בדיבור המתחיל ושבחה,

דף קמ' עבר, אם אתם רואים למעלה,

בדיבור המתחיל למטה ושבחה.

אומר החזון איש,

ושבחה דאי אפשר להסירו כמו צבע,

נמי העיקר תלוי בניחותא של הבעלים.

אם יש מעשה מוכיח על ניחותא,

דאיינינא ליה כעשוי ליטא.

חזון איש אומר זברה כזאת, תדע לך מה אומר החזון איש.

אנחנו צריכים לבדוק ולבחון אם נוח לבעלים מזה או לא.

אם באמת נוח לבעלים, הוא חייב לשלם.

צריך לעשות אומדנה, אולי באמת נוח לו. לבדוק.

שמוכיח שנוח לו, הנה פתאום אתה רואה שהוא המשיך הלאה לצבוע את ההמשך, או כל מיני דוגמאות כאלו.

אז פה הוא חייב לשנן, כי זה נוח.

אבל אם אתה יודע שבאמת לא נוח לו,

הדיינים רואים שבאמת לא נוח לו,

אז הוא פטור.

ואם זה ספק, צריך להשביע אותו שבועת עשת.

ממילא בתזמורת הדיין צריך לראות באמת,

במקרה שלנו לכאורה זה ברור שלא נוח לו.

הוא לא הרגיש בחמישה כלים.

הוא לא הרגיש לכאורה.

זה יוצר מרגיש.

זה לא אומר שלא נוח לו. אם היינו מיידעים אותו לפני, זה היה יכול להיות שיהיה נוח לו.

הוא אומר, אין לי הבדל בין שלוש לחמש.

הוא אומר, אין לי הבדל בין שלוש לחמש.

הנה לא הרגשתי.

עכשיו, יותר מזה רבות, כל ההסברה של הנתיבות שדיברנו, יש ספר מנחת פיתים.

הוא שואל גם שאלה עצומה על הנתיבות.

המנחת פיתים, זה נקרא בשולי המנחה, זה לא בסימן שלו עצמו.

בשולי המנחה, זה בסוף, בסימן שע״ה הוא שואל שאלה עצומה על הנתיבות. הוא מביא מעשה שהיה.

הראש בתשובת הראש.

הראש בתשובה כותב.

היה אדם שנסע לחוץ לארץ והשאיר דירה.

דירה לא הכי טובה. בא בן אדם ונכנס לדירה שלו וגר שם.

פתאום הוא רואה שהדירה שהוא גר שם הרעועה,

הקירות לא יציבות.

הלך, שיפץ את הדירה,

שם בטון, חיזק את היסודות.

אחרי זה עשה קיוד וסיוד, סייד את כל הדירה.

הדירה היא נפלאה.

מה הדין?

כותב הראש,

אומר הראש ככה,

על מה שהוא שיפץ את הבניין עצמו,

שלא יהיה רעוע ויציב?

אז זה ודאי בעל הבית חייב לשלם.

נהנת מזה, מה אתה, תראה איזה הנאה יש לך, כן?

החזיק לך את הבית, לא רק שנהנת,

לא רק שבעל הבית נהנה,

אתה חייב, היית גם לעשות את זה, בעל הבית.

בית רעוע, אתה לא יכול להחזיק מעמד.

ממילא, אז זה הוא עשה בשביל הבניין, זה אתה מחויב גם לעשות.

אבל אומר הראש, לגבי הקיוד וסיוד,

הוא לא חייב לשלם לו.

על הקיוד וסיוד לא חייב לשלם, ככה אומר הראש.

על זה, בעל הבית לא חייב לשלם.

למה? כי זה לא מחייב, לא חייב וזה לא עשוי, לא הייתי עושה את זה, זה לא דבר שמחייב.

רבותיי,

אומר המלכת פיתים,

מה הנתיבות אמר?

הנתיבות אמר שדבר שאי אפשר לקחת אותו, מה הדין?

דבר שהשני לא יכול לקחת אותו, מה הדין?

הוא אמר שהוא חייב.

אומר המלכת פיתים, רואים פה מפורש שלא?

הנה, פה סיוד וקיוד אי אפשר לקחת.

וכפסק הראש שפטור.

אז הנה, ראש, ראשונים נגד הנתיבות, שזה היה האחרון.

ככה שואל שאלה חזקה,

המנחת פיתים על הנתיבות. הנה, יש לנו מקרה שהראש מדבר מפורש,

שזו הייתה דירה,

ולגבי הבניין הוא חייב לשלם, לגבי הסיוד הוא פטור מלשלם.

למה פטור מלשלם?

למה אתה פטור מלשלם?

הוא אומר לנו, כתוב מפורש בראש שהוא פטור. למה? לפי הנתיבות הרי השני לא יכול לקחת את זה. יגידו, למה? קח את זה, מי אמר לך שאתה עושה? אני לא יכול לקחת. את הסיוד אני לא יכול לקחת.

הנתיבות אומר שאיפה שאי אפשר לקחת, חייב לשלם.

למה פטור?

הוא נשאר בשאלה עצומה על הנתיבות.

אבל אני חושב שהקושייה שלו, מנחת פיתים, לא קשה לנתיבות בכלל.

הפוך, זה ראייה לנתיבות.

כי מי שרואה את הראש, הראש מסביר יותר את דבריו. והראש כותב מפורש בתשובה שם,

כותב הראש,

שעל הקיוט וסיעוד,

על הקיוט וסיעוד שהיה מבחוץ,

אומר הראש, למה הוא לא חייב לשלם לו?

שעשה את זה, אומר הראש, להנאתו שלא, הוא לא עשה את זה בשביל בעל הבית.

מה של להחזיק נביאה את זה בשביל בעל הבית, שיעמוד לו.

אבל קיוט וסיעוד, מה שהוא ציין את זה, הוא רוצה לחזור לגור במקום יפה.

אז עשה את זה בשביל הנאת עצמו.

משמע שרק בשביל שעשה בראש את זה בשביל הנאת עצמו,

לכן הוא פטור. אבל משמע בראש, שאם הוא היה עושה את זה באמת בשביל השני, מחר הוא כבר לא יגור פה.

כל מה שהוא עושה את הסיעוד זה רק בשביל השני.

משמע בראש, שיהיה חייב.

כי הראש שלו מפורש בגלל שעשה את זה להנאת עצמו.

משמע שאם הוא עשה את זה בשביל בעל הבית, הוא יהיה חייב.

למה אם הוא עשה את זה שבעל הבית יהיה חייב?

רואים, כמו הנתיבות בראש.

שכיוון שפה הוא לא יכול להגיד לו, טול את זה, קח את זה,

כי אי אפשר לקחת את זה, אז פה חייב.

אז אני אומר, מהמקרה שהמנחת פיטים שואל על נתיבות המשפט,

משמה זה ראייה,

רבותיי,

זה ראייה לנתיבות המשפט.

אולי כל משהו גרוע. הוא רואה שהיה שם על נטל.

מה?

טוב אדם שנכנס לתוך הדירה ו... עכשיו כמה חודשים הוא גר שם? הוא עשה את זה בשביל עצמו.

שנה שלמה עם דירה. אבל הוא יישאר לבעל הבית. בסדר, אבל הוא עשה את זה לנהל עצמו עכשיו.

מה שבעל הבית נשאר אצלו, זה סדר. אדם שמוכן לשכור דירה ויעשה את זה לחודשיים שלוש, הוא מוכן להשקיע כל כך הרבה... אם הוא גר שנה, אדם זה,

אם הוא ייקח דירה בחינם, להשתלט, הוא גר שם,

לפחות הוא משקיע על הסיעוד. מה, אתה רוצה שיגור בערובה?

הוא רוצה לסייד את זה, לעשות את זה יפה?

למה לא?

הוא מוכן להשקיע?

לא, זה כתוב שהוא פטור מלשלם.

כי הוא עשה את זה להנאת עצמו.

אם באמת הוא עשה את זה בשביל השני, הוא היה חייב.

אבל פה הוא עשה את זה בשביל להנאת עצמו, הוא עשה את זה, לא עשה את זה בשביל השני.

אולי זה סתם טענת מזיק, שהוא אומר לו, תיקח את מה שצבעת פה.

כי נסתום, הוא כן ירצה שזה יהיה.

נסתום, הוא כן ירצה שיהיה פה קיר צבוע בבית שלו.

ואם אולי הוא עושה את זה,

אצלו בן אדם שנכנס לתוך הבעיה, אתה לא מבין בן אדם אחר שיעשה את זה.

כן, זה היה אומר. אם הוא אומר שהוא לא היה עושה את זה, אצלו הוא לא מדבר,

אז זה היה מושג שאומר, אני לא רוצה את זה, טול עציך ואבניך. אמרנו במקרה כזה.

וכתוב בראש שהוא פטור.

אז הם רצו להביא ראיה נגד הנתיבות, אמרנו, תירצו, שלא.

הראש אומר, בגלל שהוא עשה את זה להנאת עצמו, אבל באמת, אם הפרושים הוא עשה את זה להנאת השני,

הוא היה חייב. למה?

כמו הסברה של הנתיבות.

אז אם אנחנו רוצים לסכם את הדין, רבותיי, אם אנחנו רוצים לסכם את הדין,

אז סיכום הדין הוא,

לכאורה,

הסיכום של הדין,

אם הוא טוען,

בעל התזמורת,

שהוא בכלל לא נהנה מהחמש כלים,

באמת, אנשים כן נהנים מחמש כלים.

יש עונה, אולי לא שמת לב, אבל יש פה עונה.

צריך למדוד לכאורה,

כמה בן אדם, כן?

הרי זה הסקנו, שזה נקרא שדה שאינה עשויה ליטה.

זה ברור.

כי אם אני מזמין שלוש, זה לא עשויה ליטה חמש.

אז זה הסקנו, זה נקרא שדה שאינה עשויה ליטה.

אז פה, אם זה שדה שאינה עשויה ליטה,

אנחנו נכנסים לנידון הזה של אם אומרו לו תול עציך ואבניך.

תח את עציך ואבניך, אני לא צריך את זה.

זה הנושא שלנו, אם אומרו תול עציך ואבניך.

אז יצא שפה גם לפי הנתיבות,

שאי אפשר להגיד את צור לצרך ואבניך,

אז לפי הנתיבות,

לכאורה הדינו שהוא יצטרך, אם הוא לא יכול להגיד לו אותו לצריך ואבניך,

אז לפי הנתיבות הדין הוא שהוא יהיה חייב.

אבל רוב הפוסקים, וכמו שהבאני מהחזון איש והמלכת פיתים וכולם חולקים,

ורוב הפוסקים משמע שגם כשהוא לא יכול לקחת,

הדין הוא שמה שהוא יהיה פ-טו.

רק מה הבאנו?

הבאנו את המקרה הזה, שגם החזון איש מסתפק ונוטה לחייב במקרה שהוא מצחק בו לכאורה, שאין לך ראייה.

אבל זה העסקנו, שהחזון איש אומר בבא קמא,

שהדיינים צריכים לבחון,

אז הם צריכים לראות באמת אם הוא נהן, יש לו הנהל, ניחותא מזה או לא.

אם רואים שזה בן אדם באמת שלא היה משלם על זה שקל,

הבן אדם הזה, אנחנו מנכירים אותו.

היית אומר לו, תוסיף עוד כלי בשביל 100 דולר,

נותן לך עוד שתי כלים,

מה פתאום, הוא לא היה מוכן להוסיף,

אז באמת הוא יהיה פתור לגמרי.

אבל אם הוא באמת אדם שהיה מוסיף קצת,

מה שהיה מוסיף אומרים לו, אתה בן אדם אמיתי.

דע לך.

מה שהיית מוסיף,

בשביל שתי כלים, את זה תשלם.

היית מוכן בשביל גרושים שיהיה לך שתי כלים, את זה תשלם.

ככה יצא הדין.

ונעבור מפה לשאלה הבאה שדיברנו עליה.

השאלה השנייה שהייתה, זה שוב לגבי ברכת המזון שהגיעה.

אז פה ככה,

בן אדם גם, רבותיי, בן אדם

שיביאו לו ברכת המזון.

היית מוכן לשלם על זה איזה 50 דולר או 100 דולר?

לקבל 250 במקום 500 דולר?

אם בן אדם כזה, אתה יודע שהוא היה מוכן,

אז הוא צריך לשלם את זה מה שהיה מוכן. אני אומר לך, תשמע, לי שקל הוא מוכן, מה פתאום אני צריך שהעורכים יהיו?

מה זה נותן לי שהעורכים לוקחים?

אז באמת הוא יהיה פתור.

תלוי לפי האורך של כל בן אדם ובן אדם.

ואם הבן אדם טוען שבאמת לא,

ואתה הרבה דין רואים שלו, למשל, אם זה בן אדם שאומר לך, מה פתאום אני לא הייתי מוציא?

כי אתה יודע שלפני שתי חתונות הוא כן הוציא.

זאת אומרת, מה לא היית מוציא? לפני שתי חתונות של הבן הקודם שלך כן עשית, מה אתה אומר שאתה לא עושה?

עכשיו אין לך כסף, אולם.

אז תשלם לפחות משהו מינימלי, כן היה שווה לך.

אם היו אומרים לך, בשביל משהו מינימלי כן היית משלם.

אז זה לפי ריאות עיני הדיין,

אם באמת באמת לא נכלא,

אז זה כמו תור לציך ואהב עליך שהוא פטור, ואם זה כן ניכא לא,

אז במה שניכא לא הוא צריך כן לשלם.

מפה אני אעבור לנקודה שלא כתבתי לכם, קיצרנו בדף את השאלה השלישית שהייתה,

זה היו הרבה שבאו, נותנים בחתונות מעטפות, כסף.

אז היו הרבה כהן ולוי שנתנו מעטפות.

אז מי שנתן צ'קים, אז רואים את הצ'קים בכתובת, שואלים אותו לאיזה סגל ושפירא הגעת.

אבל היו הרבה מעטפות שהם רואים,

כל צד מקבל כהן, וזה מקבל לוי,

הוא לא יודע איזה כהן,

איזה ילד, אם משה כהן איש כמה, לוי כמה, אני לא יודע עם מי, שייך למי.

אז פה בעצם הדין הוא שפשוט אתה מוציא מחברה ואומר עליו הראייה.

אצל מי שזה נמצא הכסף, הוא זכה בזה.

שני צריך להביא ראייה שהכהן שאצלו זה הכהן הזה וזה לא כהן אחר.

כן? זה סיפור שלהם הרבה עוד מעטפות.

ורדינו שמה שכל אחד אצלו, הכסף המזומן,

עד שהשני צריך להביא ראיה, שהכהן הזה שנתן, משה כהן,

זה מהצד שלו,

ולא מהצד השני.

אני אסיים את השיעור במשהו על הפרשה.

כתוב בפרשה,

אנחנו רואים שאברהם אבינו, אחרי הברית מילה, כתוב שהוא יושב פתח האוהל כחום היום.

איך כתוב הפסוק?

והוא יושב פתח האוהל כחום היום,

חם היום, אבל הוא רוצה לעשות מצוות הכנסת אורחים.

מה כתוב בהמשך הפסוק? וירא שלושה אנשים.

אז איך הפסוק ממשיך הלאה?

וירא עץ לקראתם מפתח האוהל.

תגידי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה, רבותיי.

כתוב שאברהם אבינו יושב פתח האוהל. הוא יושב בפתח האוהל.

אז מה זה המשך הפסוק?

וירא עץ לקראתם מפתח האוהל.

ודאי שמפתח האוהל.

הוא יושב בפתח האוהל, הוא רואה שלושה אנשים,

אז ודאי שהוא רץ מפתח האוהל. מאיפה הוא רץ?

אתם שומעים את השאלה? הפסוק כופל.

אומר הפסוק,

כן, שאברהם יושב בפתח האוהל כחום היום.

וירא שלושה אנשים,

וירוץ לקראתם מפתח האוהל. מההתחלה הוא רץ, הוא יכול לרוץ אחרי עשרה מטר, הוא רץ מההתחלה. מה זה משנה מאיפה הוא רץ? מה זה משנה?

כתוב שהוא יושב, אז תגיד לי וירוץ.

מה זה עוד פעם מפתח האוהל?

זה מראה על המסירות. אז זו שאלה אחת, שאלה אחת שצריך להבין אותה.

מה זה עוד פעם, הכפילות הזאת?

עוד הערה שאפשר לדון בה,

רשי אומר שמכאן גדול הכנסת אורחים יותר מקבלה על פני השכינה. למה?

כי הוא דיבר עם הקדוש ברוך הוא.

זה קשור? את האורחים הוא עזב אותו וברח.

אז לכאורה, מי אמר שזה יותר גדול?

אולי שתי המצוות שוות.

הוא קיים עם הקדוש ברוך הוא דיבר איתו.

הוא רצה לקיים גם עוד מצווה שהיא שווה לה.

אז הוא רוצה להרוויח את זה משתי המצוות.

אנחנו נכנסים לנושא של העוסק במצווה פטור מהמצווה ועוד נושא בפני עצמו,

אבל לכאורה, מה הראייה כל כך? אולי הוא רוצה לקיים את המצווה הזאת בגלל המצווה הזאת?

כן?

אז שימו לב רבותיי, בהלכה נפסק.

תראו איזה פשט

נפלא אני מזמין לכם פה את הדברים. שתי הקושיות האלה,

זה יהיה מיושב כמין חומר.

בהלכה נפסק רבותיי, שאחד שהולך לעשות מצווה צריך לרוץ לכבוד מצווה.

אתה הולך לעשות מצווה, צריך לרוץ לכבוד מצווה.

אחד שגמר מצווה,

מה הדין?

צריך ללכת לאט.

למה? כתוב בהלכה, קשה לך להיפרד מהמצווה.

אז תלך לאט אחרי שגמרת את המצווה.

עכשיו, השאלה, שעל זה לא מדברים הפוסקים על שולחן ערוך והקושר, מדברים על המצווה שרצים והולכים,

שאלה חדשה. מה יהיה הדין, רבותיי?

אדם גמר מצווה והולך לעשות מצווה אחרת.

הוא גמר מצווה, אז מה יעשה?

אם ירוץ מההתחלה, אבל אסור ללכת אחרי מצווה בריצה.

צריך ללכת לאט, כי קשה לך.

אז פה יש תשובה של הפוסקים,

מעניינת, תלוי.

אם המצווה שהוא הולך אליה יותר חשובה,

אז הוא צריך לרוץ מההתחלה,

כי הוא רץ למצווה יותר חשובה.

אבל היא, כן, אבל אם המצווה היא לא יותר חשובה, אז הוא צריך ללכת בהתחלה לאט,

כי המצווה הראשונה שהוא עשה יותר חשובה,

צריך להיפרד ממנה לאט.

מה הדין, רבותיי?

אם שתי המצוות שוות

אז חצי דרך ילך לאט להיפרד מהמצווה הראשונה חצי דרך ילך לאט להיפרד מהמצווה הראשונה והחצי השני ירוץ לכבוד המצווה השנייה

כאן כתוב הפסוק

ואברהם יושב פתח האוהל הוא יושב

בפתח האוהל וירוץ שלושה אנשים וירוץ לקראתם מפתח האוהל הפסוק מגלה לך שהוא רץ מהפתח למה מהפתח הוא רץ?

סימן שהמצווה השנייה יותר גדולה,

לכן הוא רץ מפתח האוהל. אומר רשי, מכאן שגם הכנסת אורחים היא יותר גדולה מקווה פני השכינה,

כי אם זה לא היה יותר גדול,

הוא לפחות שווה כמו ששאלנו,

אז חצי שילך וחצי שירוץ,

ממנה גם הקושייה הראשונה מיושבת. אין פה איתור בפסוק, שאלנו מה זה כתוב עוד פעם, והיה רוץ מפתח האוהל.

בטח שמפתח האוהל רץ, מאיפה הוא רץ?

התשובה היא לא חידוש גדול, הוא רץ מההתחלה כמו שאמרתם.

הוא רץ מההתחלה, למה הוא רץ מההתחלה?

כי המצווה השנייה יותר גדולה.