הרב דניאל ציגלמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן, אפשר להתחיל.

שלום לכולם.

אז אנחנו מתחילים היום מגמרא במסכת יבמות,

דף טז.

הגמרא מספרת כאן סיפור מאוד מעניין,

שבימי רבי דוסא בן הרקינס, רבי דוסא בן הרקינס היה תלמיד חכם מאוד גדול וחשוב ומבוגר,

אז הותרה הצהרת הבת להכין. טוב, זה איזשהו דין מיוחד בהלכות יבמות, אנחנו לא ניכנס לזה כרגע.

והיה דבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה.

רבי דוסא בן הרקינס היה תלמיד חכם מאוד גדול ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש.

אז רשי אומר שהוא לא יכל להיות,

אז ממילא הוא לא יכול לבוא.

עכשיו, מה כל כך קשה?

בגלל שזו מחלוקת בית שמאי ובית הילל. אז כמו שאתם יודעים שאנחנו פוסקים בית הילל,

מזמילא היה קשה לחכמים איך יכול להיות שעכשיו ישנו את הפסק ויפסקו כמו בית שמאי.

אז איך יכול להיות שתלמיד חכם כזה חשוב ונשוא פנים ומבוגר,

הוא אומר שהלכה כמו בית שמאי.

אז הדבר היה קשה לחכמים.

טוב, זה עוד לא הגיע, זה היה לפני אלפיים שנה, זה עוד לא...

אז אמרו, מי ילך ויודיעו? מי ילך

ויודיע לו את זה, ואולי גם יושנה את דעתו?

אמר להם רבי יהושע, אני אלך

רבי יהושע בן חנניה.

הוא היה אב בית דין.

ואחריו, מי עוד ילך?

רבי לאוזן בן עזריה.

רבי לאוזן בן עזריה היה נשיא, ביחד עם רבן גמליאל, ביחד.

ואחריו, מי? רבי עקיבא.

אז שלושה תנאים מגדולי התנאים, רבי יהושע,

רבי לאוזן בן עזריה ורבי עקיבא, הלכו

לדבר עם רבי דוסן בן ארקינס. איך זה יכול להיות שהוא פסק כמו בית שמאי?

טוב, הלכו ועמדו על פתח ביתו, נכנסה שפחתו ואמרה לו, רבי, חכמי ישראל באים אצלך.

אמר לה, ייכנסו.

ונכנסו.

תפסוד רבי יהושע וישבעו על מיטה של זהב.

כנראה שרבי דוסן בן ארקינס

עוד הכיר את רבי יהושע,

אז מילא הוא היה מוכר לו, אז לכן הושיבו את המיטה של זהב, כיאות.

טען הקדוש, אז ודאי הושיבו את המיטה של זהב.

אומר לי, אז רבי יהושע אמר לו, אמור, רבי,

אמור לתלמידך אחר וישב. זאת אומרת, רבי עקיבא ורבי עזריה נשארו לעמוד.

אז הוא אמר לו, אולי תושיב אותם גם?

אז הוא אמר לו, מי הוא?

לא כל זה מהר?

אתה עושה לו פרוטקציה? בסדר, אני רוצה לדעת

מי זה.

בוא נשמע, מי זה שהוא צריך לשבת כאן?

רבי לוזר בן עזריה.

אז אותו הוא לא הכיר.

אז הוא אמר, ויש לו בן לעזריה, חברנו?

אה,

זאת אומרת, הוא הכיר את אבא שלו.

אז עכשיו, ברוך השם, אני זוכר לשמוע שיש לו בן.

וזה דבר מאוד מעניין. העניין הזה של עזריה,

כתוב בתחילת מסכת זבחים,

מוזכר תנא שקראו לו שמעון אחי עזריה.

אז כל התנאים, אנחנו יודעים במשנה ובשס,

כל מקום שמוזכרים תנאים, אז או שמוזכרים בשמם הפרטי,

או מוזכרים בשם אבא שלהם,

אבי יהושע בן חנניה.

פה זה יוצא מן הכלל.

כמדומני שאין עוד מקום אחר בשום מקום

שמוזכר בשם אח שלו, שמעון אחי עזריה.

מאוד מעניין. למה?

אז אומרת הגמרא שהיה ביניהם הסכם

ששמעון ילמד תורה בכולל

ועזריה ייתן לו פרנסה.

כי כנראה לא היה מספיק מהכולל או שהוא בכלל לא היה כולל.

אז ממילא שמעון למד תורה ועזריה אח שלו,

הוא נתן לו פרנסה.

אבל זה ככה, היה ביניהם כזה הסכם. וזה הגמרא מדברת על זה,

וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים מדברים שיש כזה מושג הסכם מסחר וזבולון.

כתוב שישכר וזבולון עוד כשהיו במצרים,

אז הם עשו הסכם שישכר ילמד תורה וזבולון ייתנו להם פרנסה.

ולכן גם כתוב בתורה,

סמך

זבולון, כן, יפה מאוד.

וישכר בו הולך היה פה איזה אוהל של ישכר שיושב ולומד,

וזבולון היה נוסע ועושה פרקמטיה וישכר היה לומד.

אז כך שכל הדברים האלה זה כבר כתוב בתורה ובמשנה ובגמרא.

ככה זה דרך

ככה זה רוץ נשם, שחלק ילמדו וחלק ילמדו בפרנסה. ככה כולם יזכו.

על כל פונים, אז שמעון אחי עזריה הוא למד,

ועזריה, אח שלו, עזר לו.

אז רבו יסעי,

זה כזה דבר גדול, הקדוש ברוך הוא יקפח אותו?

ודאי שלא.

אז מה הוא זכה?

אז דבר ראשון,

זה עוד מעט הדבר האחרון,

אבל נתחיל מן הקטן אל הגדול.

דבר ראשון הוא זכה לאושר מופלג ביותר. כתוב בגמרא,

בכמה מקומות.

רבי יוזר מן עזריה היה

רק המעשר, 12,000 עגלים כל שנה.

12,000 עגלים,

זה רק היה המעשר מהבהימות שלו.

זאת אומרת שהיה לו לכל הפחות עוד 24,000. וכל שנה,

אז היה לו 12,000 עגלים,

וזה רק המעשר.

זאת אומרת שסך הכול, כמה נולד לו?

120,000.

אז כמה עולה הפרה, אתם יודעים? אני לא יודע, כמה עולה הפרה היום?

אני לא יודע כמה, 1,000 שקל?

אז נגיד היה לו 120 מיליון שקל רווחים כל שנה.

רק אפס עולה 1,000 שקל?

אז פרה עולה עוד יותר.

3,000. 3,000. אז רגע, אני כבר מבדבד, אני לא יודע כל כך טוב חשבון, כמה זה יוצא?

אם אמרנו כמה יצא לנו 12,000 זה מעשר,

120,000

סך הכול. סך הכול הרווחים.

לא, סך הכול הרווחים.

זה נולד כל שנה.

אז 120,000, אז עכשיו 120,000 כפול 3,000. נו, מי יכול לעזור לי?

הוא יודע?

מה?

איך 36? התחלנו ב-120.

360 מיליון שקל.

רק הרווחים.

וזה רק הבהמות. מסתובבים. היה לנו גם שדות וכבשים וכל מיני דברים. טוב,

אז מה זאת אומרת שתשמעו?

עוזרים לאח ללמוד תורה,

אז מקבלים ככל הפחות 360 אלף,

לא, מיליון.

נו, מי רוצה?

מי קונה?

360 מיליון שקל בשנה.

אז זה מבחינת העולם הזה. עכשיו, מה הוא זכה?

זכה שיהיה לו בן,

רבי לוזו בן עזריה, רבי לוזו בן עזריה. אבא שלו זה עזריה. זה עזריה הזה שהוא עזר לאח שלו ללמוד.

אז יצא ממנו רבי לוזו בן עזריה.

מי זה רבי לוזו בן עזריה? כתוב בגמור במסכת ברכות,

שהיה שאלה מי למנות נשיא על עם ישראל.

רצו שרבן גמליאל לא ימשיך

ומישהו אחר יהיה.

אז זו הייתה הצעה רבי יושב בן חנרי, הצעה רבי עקיבא.

בסוף

התקבלה הצעה רבי לוזוב בן עזריה.

אז הוא אמר, טוב, הצעה מאוד טובה, אני רוצה להתייעץ בבית.

זו עוד מידה טובה שאנחנו צריכים ללמוד מכאן.

אני רוצה להתייעץ בבית, מה אומרים בבית?

אז בבית אמרו לו,

אתה רוצה להיות נשיא? נשיא צריך להגיד שיעורים.

ונאה לדרשן שיהיה לו שר סביבה.

אבל אתה בסך הכול בן 18,

אין לך שר סביבה.

אז איך אתה רוצה להיות נשיא?

טוב, נכון.

אז ממילא הקדוש ברוך הוא עשה לו נס

ונהיה לו שר סביבה.

הרמב״ם, דרך אגב, הרמב״ם פירוש המשנייס, הוא אומר,

שמה הפשט בנס הזה? הוא אומר שהוא כל כך התייגע בתורה,

שמרוב הגיעה בתורה, אז השר שלו הלבין.

טוב, אבל קופונים,

זאת אומרת שיהודי בגיל 18, כן, בגיל 18,

שאני, אני לא אומר אתם, אתם צדדים, אבל אני עוד הייתי זורק כל מיני בובקייס וזה,

אז בגיל 18 הוא כבר היה יותר מכולם נשיא עולם ישראל, ואמר שיעורים לכולם, ואמר תקנות,

בגיל 18, זה לא הולך ברגל.

אז אם אלה אז רואים שעזריה,

שהוא עזר לאח שלו,

אז זכה בשני העולמות, גם זכה

דבר קטן, העולם הזה,

וגם זכה דבר גדול, כזה בן שבגיל 18 הוא כבר היה נשיא ישראל.

אז זה כולל הרבה מאוד,

ודאי שהוא יודע את כל התורה כולה ואת כל השס ואת כל המשניות וכל הפסוקים, הכול בעל פה.

המאירי אומר, זה דרך אגב דבר מאוד מעניין,

אולי מישהו פעם, יהיה לו קצת זמן,

אז כתוב, יש הקדמה של מאירי לפרקי אבות.

אז המאירי שם מספר על כל התקופות שהיו, אז הוא מדבר על תקופת הגאונים. תקופת הגאונים זה היה,

היה תנאים,

אמוראים,

סבראים גאונים. זאת אומרת, בערך כמו, נגיד, אלף,

כמו לפני אלף, ארבע מאות, אלף, שלוש מאות שנה, בבבל.

אז הוא אומר, איך הייתה ידיעת התורה מבחינת הבקיאות אצל הגאונים?

אומר המאירי, תשמעו את המשפט, זה ממש מרטיט.

היה אצלם כל התורה כולה,

תורה שבכתב, כל התנ״ך, איוב, משלי, הכול,

ותורה שבעל פה, כל המשניות והגמרות,

הם ידעו את זה בעל פה כמו קריאת שמע.

אתם יודעים קריאת שמע טוב,

כן, כל אחד יודע בלילה להגיד אפילו שהוא עייף, קריאת שמע בעל פה בלי סידור.

ככה הם ידעו הכל, כל התנ״ך

ואת כל התורה שבכתב ובעל פה, כל הגמרא, כל השס, כל המשניות, הכל.

וזה כבר גאונים,

וכמה דולות היו הם תנאיים, אמוראיים,

זאת אומרת, זו כבר תקופה יחסית מאוחרת.

אז תראו את עצמכם מה היה צריך להיות רבי נוסף בן עזריה, מה היה צריך לדעת בעל פה?

זה רק מבחינת הבקיאות, ומה מבחינת העמקות וכל הסברות, כל העיון.

אז זה זכה עזריה.

אז ממילא רבי דוסו בן ארקינס עדיין הכיר את עזריה, אז הוא שמח,

או, יש בן לעזריה חברנו.

קרא עליו המקרא הזה, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לכם.

טוב, אחרי שהוא מכיר אותו, שזה בן של כזה יהודי חשוב,

אז תפסו והושבו על מיטה של זהב.

טוב, עדיין נשאר רבי עקיבא, עדיין עומד.

אמר לו הרבי, אמור לתלמידך אחר וישב.

עומר לאומי הוא,

עקיבא בן יוסף.

או, עומר לי, אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמחה הולך מסוף העולם ועד צויפי. זאת אומרת, שאומנם הוא לא הכיר אותו אישית,

אבל הוא שמע כנראה דברי תורה בשם רבי עקיבא,

אז אמילא הוא מאוד קיבל אותו גם.

גם אותו תפסו והושבו על מיטה של זהב.

טוב, אז עכשיו כולם יושבים,

התחילו לדבר בדברי תורה עד שהגיעו לנושא הזה שעליו הם באו לדבר איתו.

אז אמרו לו, הלכה כמו מי?

אמר להם, הלכה כבית הלל.

אז הרבי דוסא בן ארקינס עצמו אמר שהלכה כבית הלל, אז איך הם הרי שמעו שבית שמאי?

אז הוא אמרו לו, ולא משמחה אמרו לנו שהלכה כבית שמאי.

אמר להם, דוסא שמעתם? זאת אומרת, השם הפרטי שלי, או בן ארקינס שמעתם?

כי אולי אם אמרו לכם בן ארקינס,

אז אולי זה אח שלי,

ואח שלי הוא באמת מתלמידי בית שמאי,

ותיזהרו ממנו,

כי הוא יודע לענות הרבה תשובות, הוא מאוד חריף,

ואם הוא יתווכח אתכם הוא יכול לנצח אתכם.

טוב.

על כל פונים,

עכשיו יש פה משפט שבשבילו אנחנו בעצם הבאנו את כל הגמרא כרגע.

אומר לה רבי דוסה בן ארקינס כזה דבר,

תשמעו מעיד אני עלי שמים וארץ.

שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא.

היום זה כזה ביטוי, אבל פה זה כפשוטו.

מדוכה זה כזה כלי,

נגיד כמו איזה גיגית כזאת גדולה,

אז ממילא אם אתה הופך את זה, זה כמו כיסא.

אז ממילא על מדוכה זו ישב חגי הנביא.

יש אומרים שאולי חגי הנביא איריך ימים עד אז, ורבי דוסה בן ארקינס גם איריך ימים,

אז אולי הם נפגשו,

או שהקופונים האלו היו לו מסורת.

מחגי הנביא

ואמר שלושה דברים.

הדבר הראשון, כמו שדיברנו קודם, צרה טבעת אסורה, זה נושא אחד,

זאת אומרת שפוסקים כמו בסילן.

עכשיו,

עמון ומואב מעסרין מעסר אני בשביעית.

תכף נדבר, נרחיב על המשפט הזה.

והלכה שלישית, שאפשר לקבל גילים מאיזה עיר אחת שנקראת

כרדואים ותלמודים.

טוב, שני הדברים האלה לא נוגעים אלינו כרגע.

אבל מה שנוגע אלינו כרגע זה המשפט הזה,

שהוא אומר שקיבלתי

מחגי הנביא

שעמון ומואב מעסרין מעסר עני בשביעית.

אז בואו נלך לאט-לאט. מה הפשט במילים האלה,

מה עמון ומואב,

מעסרין מעסר עני בשביעית? מה פה הנושא?

רק לפני שאנחנו מתחילים את הנושא שאני רוצה להגיד, שאנחנו פה הולכים לדבר על נושא של גבולות ארץ ישראל וכולי, אני לא מתכוון שום דבר פוליטי,

שום דבר, רגשות, תשימו בצד.

אנחנו מדברים, מה שכתוב בגמרא, לעניינים של סדר זרעים,

לא שום פוליטיקה פה.

זהו.

עכשיו נחזור לעניינינו.

אז מה קרה כאן? עמון ומואב, מה זה עמון ומואב? אז עמון ומואב זה הכוונה עבר הירדן,

פחות או יותר בצד השני של הירדן.

עכשיו,

רש״י מסביר,

ישראלים, הכוונה, יהודים,

הדרים בארץ עמון ומואב,

שכיבש משה מסיחון,

כתוב שמשה עשה מלחמה עם סיחון

מלך האמורי והוא כבש את הארץ שלו.

עכשיו, איך היה הארץ שלו? אז חלק מהארץ של סיחון היה באמת של האמורים במקור,

אבל חלק מהארץ שלו הוא עשה מלחמה עם עמון ומואב, כמו שכתוב בפרשת שבוע הבא,

שעמון ומואב היו כל הזמן נלחמים ומדיינים, היה כל הזמן מלחמות ביניהם.

אז סיחון שמה התערב

והוא כבש חלק מהעמון ומואב.

עכשיו בש״ס מייסי הוא בטח חגג חגיגה גדולה, ניצחון,

היה שטה שם כל מיני דברים לכבוד הניצחון.

אבל למעשה הקדוש ברוך הוא סיבב את זה

כדי שהוא יטהר את ארץ עמון ומואב. מה הפירוש יטהר?

כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו שהעמון ומואב לא לעשות איתם מלחמה.

בגלל שהם היו נכדים של לוט

ולוט היה קרוב של אברהם אבינו והוא עזר לו וכו',

אז ממילא הקדוש ברוך הוא נתן להם שכר שהיהודים לא יילחמו איתם.

אז עמון ומואב היה אסור לעם ישראל לכבוש

חלק מהמדינה של עמון ומואב.

אז ממילא אז מה קרה?

אז בא סיחון מלך האמורי וכבש חלק מארץ של עמון ומואב אז ממילא עכשיו זה איבד שם עמון ומואב זה הפך להיות חלק מממלכת של סיחון אז ממילא עם סיחון לא היה ציווי לא ללחם איתו

אז לכן כשעם ישראל ניצחו את סיחון, לקחו את כל הארץ שלו,

אז גם הם זכו בחלק מארץ של עמון ומואב.

אז אף על פי שזה רק

הגיע לסיחון מעמון ומואב, אז היה מקום להגיד, בגלל שזה קשור לעמון ומואב,

שזה יעשו לעם ישראל.

כמה שמלון,

עמון ומואב תארו בסיחון.

החלק הזה שסיחון כבש מהם היה מותר לכבוש בחזרה.

ממילא בזמן של יהושע ומשה רבינו זה היה שייך לעם ישראל,

ואחר כך, אחרי הגלות,

אז גם כן היו כאלה שעדיין היו גרים שם.

יזמין מסבירה שעמון ומואב ישראל הם יהודים נעדרים בארץ עמון ומואב.

איזה ארץ עמון ומואב? שכיבש משה מסיחון.

עכשיו, ברגע שמשה רבינו כבש את זה,

אז, ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל.

זאת אומרת שהחלק הזה של עבר הירדן,

שמשה רבינו כבש ונתן את זה אחר כך

לגד, ראובן וגד וחצי שבט מנשה,

אז החלק הזה היה קדוש בקדושת ארץ ישראל.

ממילא נוהגו שם כל המצוות של התורה, כל המצוות התלויות בארץ,

מעשר ושמיטה וכו' וכו'.

כל המצוות התלויות בארץ נוהגות במדינה הזאת מדאורייתא.

אחר כך, מה קרה?

אחר כך הגלות,

אפילו הם גלו ראשונים מאשור ובבל.

אז ברגע שאשור ובבל לקחו,

אז התבטלה קדושת ארץ ישראל.

עכשיו בבית שני

זה היה מצב שזה היה מבוטל.

עכשיו, הגיעו עם עזרא, אחר כך הגיעו מבבל,

אבל הגיעו רק קצת אנשים, כתוב 40,000 אנשים, זה הכול.

ואחר כך הם כבשו חלק

וחלק לא.

וזה מושג מאוד חשוב שאנחנו עומדים ללמוד אותו בעזרת השם היום,

שיש חלק מארץ ישראל שנקרא כיבוש עולי מצרים.

זאת אומרת,

היהודים שבאו עם משה רבינו ויהושע בן נון נקראים עולי מצרים, לענייננו כרגע,

ויש חלק מהארץ שהם כבשו.

אחר כך, בזמן עזרא,

שזה נקרא בגמרא עולי בובל,

הם באו מבבל,

אז הם אמנם כבשו חלק גדול מארץ ישראל, אבל לא את הכול.

אז מילא יוצא שיש חלק שכבשו בזמן עזרא, זה נקרא עולי בובל,

ויש חלק שלא כבשו בזמן עזרא,

זה נקרא חלק עולי מצרים.

עכשיו,

שיטת רשי שעבר הירדן לא כבשו עולי בבל,

אז אם אלה, או עבר הירדן חלק של עמון ומואב, מה שאנחנו עכשיו מדברים,

אז אם אלה בטלה קדושתה,

אם בטלה הקדושה,

אז אם אלה בטלו כל המצוות התלויות בארץ.

לא נוהג שם מצוות שמיטה,

לא נוהג שם תרומות ומסורות,

מהתורה שום דבר לא נוהג.

אף על פי כן

רצו חכמים לחייב אותם,

במה חייבו אותם, אומר רשי,

וזורעין בשביעית,

מותר להם לזרוע בשביעית,

לא נוהג שם מצוות שמיטה, בגלל שזה לא ארץ ישראל.

ותיקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית,

שהם יפרישו מעשר עני, ככה זה תמיד הולך,

שנה ראשונה ושנייה

זה מעשר שני, שלישית מעשר עני,

רביעית, חמישית, מעשר שני, שישית,

מעשר עני.

עכשיו, שמיטה,

אין, הכול הפקר.

אם הכול הפקר, זה לא חייב בתרומות ומעשרות.

אז בשמיטה בארץ-ישראל אין שום מעשר,

הכול הפקר, אפשר, כל אחד יכול לקחת.

אבל אצלם לא נוהג שמיטה,

אבל בכל זאת חכמים רצו לחייב אותם בתרומות ומעשרות.

אז איזה סוג מעשר יחייבו אותם?

חייבו אותם להפריש מעשר עני.

למה דווקא מעשר עני? מה הסיבה לקביעה הזאת?

מסבירה שהיא מפני פרנסת העניים שבארץ ישראל,

שאין להם מה לאכול בשביעית.

אנשים עשירים עושים מחסנים.

אז כתוב בתורה, מה נאכל בשנה השביעית?

אז עונה התורה,

שהשם מצווה ברכה,

ואז יש יבול לשלוש שנים.

אז זה הכל טוב, אחד שיש לו שדה.

יש לו שדה, יש לו יבול, אז היבול מתברך.

האחד שאין לו כלום,

מה יכול לעשות?

אז אין לו מה לאכול בשמיטה.

אז לכן קבעו חכמים.

ששם בחלק עמון ומואב

יפרישו מעשר עניים, מעשר עני,

שיהיה להם מה לאכול בשמיעית.

ומה עוד? הם יכולים להרוויח שם מתנות עניים, כי הרי יש עוד מתנות עניים, לקט,

שכחה ופאה.

איזה מילה יכולים ללכת לבר ירדן ולאסוף שם לקט, שכחה ופאה.

בארץ ישראל הם לא יכולים,

כי בארץ ישראל אין כלום, הכל הפקר ולא זורים,

אז גם היה צומח קצת מה זה ספיחים,

אבל זה לא רק זה קצת,

זה לא צומח מעצמו, צריכים לעבוד בשדה.

בשביל שיצמח יבול טוב, צריך לעבוד טוב-טוב.

אז אם לא חולשים ולא זורעים ולא כלום, אז זה יוצא משהו מאוד עלוב.

אז ממילא מה העניים יכולים לקחת, אין להם מה לקחת.

אבל ככה עכשיו בעבר ירדן תיקנו ששם בשביעית

יכולים לזרוע ולחרוש והכול רגיל,

ממילא יש להם מעשר עני,

לקט שכחה ופאה.

עוד דבר אומר רש״י,

שמרוויחים,

שהם יכולים ללכת שם ולהשתכר,

לעבוד

בתור שכיר יום,

לחרוש, לזרוע.

יש איזה בעל בית עשיר שיש לו הרבה שדות, הוא לא יכול לבד להשתת על הכול, הוא חייב פועלים.

אז מי ייקח פועלים? מי שיש לו שדה פרטי שלו, הוא עובד בשדה פרטי, הוא לא הולך למישהו אחר.

אז מילא הוא חייב לקחת אנשים עניים שאין להם שדה,

והם יהיו הפועלים בשדה.

אז בארץ ישראל כל השנים הם עובדים בשדה של מישהו אחר.

הגיעה השמיטה, הכול הפקר, אין מה לעשות, אסור לחרוש, אסור לזרוע.

אז יש איזה מקום שם, קרוב לארץ ישראל,

שאפשר ללכת שם ולעבוד.

אז מזה עניים מרוויחים,

יש להם מתנות עניים, לקט שליחה ופועה במעשר עני,

וגם הם יכולים לעבוד.

אחר כך מסבירה הגמרא, המון אומיו מעצרים מעשר עני בשביעית.

דה אומר מר, עוד מעט נראה איפה זה המקור,

הרבה כרכים כבשו עולי מצרים,

עלי מצרים כתוב במפורש, ביהושע כבשו הכול, כמעט.

ולא כבשו עולי בובל. אחר כך, כשעזרא הגיע מבובל, הם לא כבשו את זה.

משמע בגמרא, שהם בכוונה לא כבשו.

למה? מה הייתה הכוונה שלהם לא לכבוש?

אז קודם כול מקדימה הגמרא מושגים חדשים.

קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. זאת אומרת,

כשיהושע כבש את ארץ ישראל,

אז הוא קידש את הארץ בקדושה,

ואז זה התחייב בכל המצוות. אבל מה?

זה היה רק כל זמן שעם ישראל היו בארץ ישראל. אבל ברגע שאשור ובבל הגלו אותם מהארץ,

בטלה קדושת הארץ.

ומה הסברה בזה? הסברה בזה, מסבירים,

בגלל שכל הקדושה

באה מכוח כיבוש,

באו יהושע לעם ישראל וכבשו

את ארץ כנען,

אז ממילא הקדושה נובעת מכיבוש.

ברגע שבאו עמים אחרים,

כמובן זה הכול היה בגלל שעשו עבירות,

אז הקדוש ברוך הוא שלח אותם. אבל למעשה הם כבשו בחזרה את ארץ ישראל.

אז כיבוש נגד כיבוש זה מבטל.

אז הקדושה הראשונה בטלה.

ממילא אחר כך, כשחזרו עם עזרא,

אז הם היו צריכים לעשות קידוש חדש.

אז ממילא והניחום, הם בכוונה השאירו מקומות ולא קידשו אותם,

כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

אז ממילא זו הייתה המטרה,

כדי שהעניים יהיה להם מה לאכול.

מה הם מרוויחים? דיברנו, מה שר עני,

לקט של שטחה ופאה ויכולים לעבוד.

יכולים לעבוד בשדה של מישהו אחר.

אז ככה כתוב מפורש במסכת יבמות דף ט״ז עמוד א׳. תכף נראה שיש עוד מקומות.

עכשיו,

כתוב, אשם אמר לנו כאן שבמקום כזה, שזה כיבוש,

עולי מצרים,

בזמן יהושע ומשה רבנו כבשו שם,

ולא כבשו עולי בובל, בזמן עזרא לא כבשו את המקום הזה,

אז כתוב ברש״ם מפורש שיכולים לעבוד שם.

זו כל המטרה.

על-ידי איזשהם עובדים שם יש מעשר עני,

יש לקט, שכחה ופאה,

והעניים עצמם יכולים לעבוד,

יכולים לקבל משכורת גם.

עכשיו, אנחנו פותחים מסכת שביעית, פרק שישי, משנה א',

תשמעו מה כתוב כאן,

שלוש ארצות לשביעית,

ארץ-ישראל מתחלקת לשלושה אזורים.

כל שהחזיקו עולי בובל,

שגם בזמן עזרא כבשו את זה,

אז כאן המשנה נותנת פחות או יותר מה גבולות

מארץ-ישראל ועד כזיב.

יש איזה מקום בצפון, באזור עכו, שנקרא כזיב,

אז שם זה הגבול הצפוני,

איפה שכבשו עולי בובל.

לא נאכל ולא נאבד.

זאת אומרת

שאסור לאכול שם ספיחים,

ואסור לאכול שם אחרי הביור, נוהג שם מצווה שביס,

ולא נאבד, ואסור לעבוד שם בשמיטה.

כתוב מפורש בתורה, אסור לחרוש, אסור לפצור, אסור לזמור,

אסור לזרוע, כתוב מפורש בתורה.

כל האיסורים האלה נוהגים

עד שם, איפה שכבשו עולי בובל.

אבל בכל שהחזיקו עולי מצרים, איפה זה?

מגזיב ועד הנהר,

ועד אמנה.

יש איזה מקום שנקרא אמנה.

איפה זה היום? אולי זו בירות? לא יודע בדיוק איפה.

ואיזה נהר מדובר כאן? אז המפורשים מאוד מתלבטים. איזה נהר? יש כל כך הרבה נהרות בעולם. איזה נהר?

אולי הדבולגה נגיע?

לא. אז הרמב״ם,

יש כאלה שאומרים שהכוונה נהר מצרים, כי נהר מצרים זה הגבול הדרומי

של ארץ-ישראל. אז זה כאילו נותנים לך את הגבול הצפוני והגבול הדרומי.

ויש שאומרים שנהר זה כוונה נהר פרת.

וראיתי, המערית אומרת שקבלה ביד יושבי ארץ ישראל שיש איזה נהר,

אני לא יודע, תגידו אתם, אולי אתם מכירים,

שנקרא ואדי אל-קסמיה.

קרה לכם כזה דבר?

בצבוען איפשהו.

טוב, אז יש איזה מקום, אז זה הנהר.

אה?

כן, אני לא מתווכח. סתם, מעניין אותי, אולי אתם הייתם שם פעם או משהו.

כן.

אז מה עם האזורים האלה?

נאכל אבל לא נאבד.

אז כתוב במפורש במשנה שבמקום הזה שהחזיקו עולי מצרים אסור מה?

אסור לעבוד שם בשביס.

אסור לחרוש ולזרוע בחלק של ארץ-ישראל שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בובל.

נכון? לא כבשו אותו עולי בובל.

אז זה לא ממש קדוש,

אבל כתוב כאן במפורש במשנה שאסור לעבוד שם עבודות קרקע.

אסור לעשות עבודות חקלאיות בחלק של ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים.

איזו מילה הקושייה ממש נשגבה.

כתוב ברש״י, עכשיו קראנו, רש״י בעומס דף ט״ז אומר שמותר לעבוד שם,

וזו כל המטרה,

כדי שיעבדו שם בשנת שמיטה,

ואז יש שם לקט, שכחה ופאה ומעשר עני,

ויותר מזה שהעניים עצמם ילכו ויחלשו שם בשדה.

אז מפורש שבחלק שכבשו למצרים מותר לעבוד בשמיטה.

למה? כי קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא.

ממילא מדאורייתא אין שום דבר,

השאלה אם חז״ל גזרו או לא. אז הפוך, במקום ההוא חז״ל אמרו,

בואו נעשה שם תקנה לעניים שאין להם מה לאכול בשנת שמיטה.

אז יוצא שהמקום הזה הוא מיוחד,

התירו בו עבודה בשנת שמיטה. כך כתוב ברש״י.

מאוד מפורשים.

אבל כאן כתוב במשנה,

מה שהחזיקו עולי מצרים לא נאבד,

בעין.

אז אסור לעבוד שם בשמיטה.

איזמלה קושייה נשגבה.

מה הפירוש? משנה מפורשת, לא כמו רש״י. רש״י אמר שמותר לעבוד שם,

מותר לחרוש ולזרוע,

וזו כל המטרה.

ופה כתוב במשנה שעשו.

איזמלה זה הקושייה הגדולה.

עכשיו בואו נראה עוד מקום שגם מסופר מעין זה.

מסופר במסכת חולין דף ז',

שבמי רבי הטילו את בית שאן.

רבי אמר שבבית שאן לא צריכים להאסר.

למה? על סמך מה הוא אומר?

בגלל שרבי יהושע בן זירוז,

בן חמיף של רבי מאיר, הגיס של רבי מאיר,

שקראו לו רבי יהושע בן זירוז,

העיד לפניו שהוא הלך פעם לשם עם רבי מאיר ביחד,

ורבי מאיר אכל שם עלה של ירק, בלי להסר.

מישהו הביא לו עלה של ירק והוא לא היסר אותו והוא אכל אותו.

סימן שבבית שאן בכלל לא צריכים להסר, אחרת איך יכול להיות?

הגמרא אחר כך שואלת, אולי הוא טעה? אין כזה דבר טעה.

אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב' ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם. אז כל שכן צדיקים.

אז ודאי שרבי מאיר לא טעה.

אז אומרים לו, אולי הוא בכל זאת היסר, אבל בכל זאת, אתה רואה שרבי יהושע בן זירוז,

שהיה גם טענה,

הוא מעיד על העניין, סימן שהוא בדק את העניין טוב והוא ידע שרבי מאיר לא היסר.

זה מראה שבית שאן

לא צריכים להסר.

למה בית שאן שונה מכל ארץ ישראל?

אז אומרת הגמרא את מה שדיברנו מקודם,

וזה המקור.

בגבומס ראינו שאומרים לזה עומר מר, לא מזכירים את השם.

אבל כאן, הגמרא במסכת חולין,

דף ז עמוד א', אומרת הגמרא

עומר רבי שמעון בן אליקים

משום רבי אלעוזר בן פדת

שאמר משום רבי אלעוזר בן שמוע

הרבה כרכים כבשו מולי מצרים ולא כבשו מולי בבל

וכסוף הקדושה הראשונה

קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. המילה הזאת, כסובר, זו מילה מאוד חשובה.

תזכרו שכאן בחולין כתוב,

וכסובר, קדושה ראשונה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא.

והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.

אז פה גם רשי וגם רבנו גרשום, יש פירוש מרבנו גרשום שהוא היה הרב של הרב של רשי,

שניהם אומרים

שבמקומות האלה,

כמו בית שאן ועוד מקומות שהניחו אותם במיוחד,

אז במקומות האלה מותר לזרוע ולחרוש בשמיטה.

אז במקומות האלה כתוב מפורש, עוד מקום, ממש מילה שחור על גבי לבן,

שמותר לחרוש ולזרוע בשמיטה.

אז במקומות האלה אותה קושייה, קשה לנו.

הרי כתוב במשנה מפורש שלא עובדים שם בשמיטה.

עוד מקום יש, במסכת חגיגה, דף ג' פה יש סיפור מאוד מזעזע. במיוחד הרשאתי אותו לסוף,

שלא תברחו כאן תכף ומייד.

תשמעו את הסיפור.

היה מייסי שאויו,

מעשה ברבי יויסי בן דרומסקיס, ככה היה השם שלו,

שהלך להגביל פני רבי אליעזר בלוד.

זאת אומרת צריך להיות רבי אליעזר.

אז הוא רצה להגביל פניו.

טוב,

אמר לו, מה החידוש שהיה בבית המדרש היום?

מה דיברו? מה דיברו בישיבה? מה דיברו בכולל היום?

אמר לו, נמנו וגמרו,

עשו מניין, כי בזמנם היה סנהדרין,

וסנהדרין עשו תקנות

וההלכות לעם ישראל,

וממילא עשו על ידי זה שהם עמדו למניין,

ואם היה רוב בעד, רוב נגד,

אז קבעו את התקנה.

אז נמנו וגמרו, עמון ומואב,

מעשרין ומעשרני בשביעית.

כן, מכירים כבר את המשפט הזה.

עכשיו תחזיקו חזק על הכיסאות.

אמר לו יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך.

רבי אליעזר עשה לו ניתוח במקום בלי סכין.

העיניים שלו נפלו פשוט מאוד,

פשוטו כמשמעו,

ואמר, תתפוס אותם, שלא ייפול על הרצפה.

מה קרה?

פשט ידיו וקבל עיניו. ככה קרה. הוא גזר, הצדיק גוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים.

מה קרה?

בחר אביליעזר ואמר,

סוד השם נראיו ובריתו לילדיעם.

אמר לו, לך אמור להם לחכמים בסנהדרין שעשו את התקנה הזאת,

אל תחושו למניינכם, שלא יהיה לכם שום ספק ושום פקפוק בתקנה שתיקנתם.

כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו,

ילכסה למשה מסיני, אז לכאורה כפשוטו,

כך מסביר הרש, זה ממש הלכה למשה מסיני.

עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

מה טעם?

הרבה כרכים כבשוהו למצרים ולא כבשוהו לבובל, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשתה ולא קידשה לצד לבוא,

וניחום כדי שיסמכו עליהם העניים בשביעית.

אז ממילא

הוא אמר להם שככה זה כבר הלכה למשה מסיני. הראש אמנם, הראש בתחילת מסכת מקוואות אומר שהכוונה היא שזה דבר ברור,

כמו שהלכה למשה מסיני זה דבר ברור,

אז ככה זה ברור, ההלכה הזאת.

אבל מה קרה? עדיין אנחנו לא הבנו מה קרה כאן. אז רשי מסביר

שהוגשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש.

אתה אומר, הסנהדרין בדור שלנו, אתה שואל אותי מה חידשו היום בישיבה,

אז בישיבה שלנו כביכול חידשו שהמון אוהב מעשרים מעשר עני.

אז היה קשה לרב אליעזר.

מה אתה אומר, שאתם חידשתם את זה?

ולא ממות אנשי הכנסת הגדולה הייתה תקנה זו.

עכשיו תשמע, אבל יש המשך, לא נורא.

יש המשך.

תענה לאחר שנתיישבה דעתו עכשיו עושה לו השתלה בחזרה.

בלי רופא, לא צריכים רופא,

לא צריכים שום דבר,

גם בזול, לא צריכים מגביל, כלום.

אמר, יהי רצון שיחזרו הנה יושב עם קוימון, פלא לקדוש ברוך הוא,

וחזרו.

אז זהו.

זה היה מעשה בדברה שהיית אומרת שמישהו שופטי אדם נכון ארזות, אבל אחר כך זה, זה עוד מעשה.

עכשיו אנחנו לומדים מעשה שהיה עם רב אליעזר.

מזמימלי הוא התפלל שזה יחזור בחזרה,

וחזרו. אז ברוך השם,

כמו שביקשת.

אבל למעשה, מה שנוגע לעניינינו ישירות כרגע,

מזמימלי אנחנו רואים מפורש שגם רב אליעזר אומר ככה, שעמון ומואב מעצרים עני בשביעית, והכול מסתמך על זה שיש חלק מהארץ שלא כבשו אותו עולי בובל,

ממילא הוא לא קדוש מהתורה,

וחכמים הניחו את זה במיוחד כדי שעניים יסמכו על זה.

וגם פה, מה שהוא אומר, שמותר לעבוד שם,

וגם יותר מזה, זה גם משנה במסכת ידיים.

במסכת ידיים גם יש אותה משנה,

וגם בתוספתא יש גם את כל המופיע, כל הסיפור הזה,

הנורא,

לכאורה,

נכון?

עזמימלי מופיע גם במשנה במסכת ידיים וגם בתוספתא.

ראינו בסייעתא דשמיא כמה וכמה מקומות,

ובכל המקומות האלה רשי מסביר שמותר לעבוד שם בשמיטה,

וקשה לנו.

מה הפשט?

הרי כתוב במשנה לאדיה שזה לא ככה, כתוב במשנה שהמקום הזה לא נאבד.

אז כבר שואלים את הקושייה הזאת, המשנה למלך ועוד האחרונים,

אז אנחנו רוצים, בעזרת השם, לדבר על כמה תירוצים

על הקושייה הזאת,

ולפני שאנחנו עוברים לחלק התירוצים,

אז יש לנו פה עוד הקדמה חשובה מאוד,

יש פה דברי הרמב״ם

בהלכות תרומות.

אז הרמב״ם מתחיל את הנושא של הלכות תרומות,

הוא כותב כאן הקדמה מאוד חשובה, לדעת איזה חלק מארץ-ישראל חייב, איזה חלק פטור.

אז אומר הרמב״ם ככה,

התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ-ישראל,

בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. אומר הרמב״ם, זה לא תלוי בבניין בית-המקדש.

ומה זה כן תלוי?

במקום אחר אומר הרמב״ם זה תלוי בבית כולכם. צריך שכל היהודים יגיעו לכאן.

אם כל היהודים היו מגיעים בזמן עזרא,

אז גם

זה היה נקרא,

שזה מקבל קדושה מדאורייתא, אבל למעט זה כתוב במפורש בעזרא, שהגיעו רק 40,000 יהודים.

אז לכן זה לא קיבל את הקדושה לגמרי, אז יוצא שלפי הרמב״ם באמת תרומות ומעשרות כבר מזמן עזרא,

כבר מזמן החורבן,

אם כן אז זה רק מדרבנן.

אבל מדאורייתא, ברגע שאין כל יושביה עליה,

אז אין חיוב תרומות ומעשרות מהתורה.

עכשיו, זה מהתורה.

הלאה, ונביאים התקינו שיהיו נהגות אף בארץ שנער.

אומר הרמב״ם שמתקנת נביאים גם בעיראק צריכים לתת מעשר.

למה? מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורוב ישראל הולכים לשווים שם.

וכרחומים הראשונים התקינו שיהיו נהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב,

מפני שהן סביבות ארץ ישראל.

אז ממילא גם בעיראק ובמצרים צריכים להפריש תרומות ומעשרות

מנביאים או מדראבונן.

באמת חיכיתי פה לשאול, אז לשאול, אולי מישהו יודע האם נהגו ככה, ולמה ייסע?

יש פה מישהו מעיראק אולי?

יודעים מה היה פעם?

אם היו מעשרים במצרים.

מעניין אותי לדעת, אולי מישהו יודע, אולי מישהו ישאל את סבא שלו או מישהו.

אה?

כן.

כן, אז אולי הייתי שם עם סבא או עם ההורים,

אם נהגו ככה, למה ייסע? מאוד מעניין לדעת.

כן.

אלקרופונים זה החלק הראשון. אז הנביאים תקנו גם שם.

עכשיו, מה זה ארץ ישראל? מתי נהיה קדושה של ארץ ישראל?

אומר הרמב״ם,

ארץ ישראל אמורה בכל מקום היא ארצות שכובש אותן

מלך ישראל או שופט

או נביא מדעת רוב ישראל.

אז מלך, למשל, כמו יהושע.

יהושע היה מלך ונביא,

וכל ישראל היו אותו ביחד.

אז מילא אז זה נקרא

כיבוש רבים.

וכיבוש רבים,

אז מילא זה מקבל קדושה של ארץ ישראל.

אבל יחיד מישראל,

או אפילו משפחה או שבט

שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם,

מה שכתוב בפורש בתורה, בגבולות האלה,

בכל זאת אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות.

מזוים אלה יוצא שלא מספיק עצם זה שהקדוש ברוך הוא הבטיח את זה לאברהם אבינו,

ולא מספיק שכבשו,

אלא זה צריך להיות מדעת כל ישראל,

רוב ישראל,

ומלך ושופט ונביא.

אז לכן, אומר הרמב״ם,

עכשיו אנחנו אומרים,

מפני זה חילק יהושע ובין דינו כל ארץ ישראל לשבטים,

אף על פי שלא גמרו לכבוש עדיין,

אבל כבר חילקו את הכול.

למה חילקו? כדי שאחר כך ילך לדין כיבוש רבים,

כי אם לא היו מחלקים את כל הארץ,

אז אחר כך זה לא היה מקבל קדושה של ארץ ישראל, כי זה היה נקרא כיבוש יוכי.

עכשיו, מה זה נוגע אלינו עכשיו למעשה? אומר עכשיו הרמב״ם דבר חשוב,

הארצות שכבש דובית חוץ לארץ,

חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צבא ואכלב

וכיוצא בהן,

אף על פי שמלך ישראל הוא.

אז לכאורה דוד היה מלך, אז זה מתקיים את התנאי.

וגם היה שם, על פי באיזין הגדול היה עושה,

בכל זאת אינו כארץ ישראל לכל דבריו. אז עכשיו אנחנו לומדים עוד מושג,

שיש איזשהו מקום שהוא נקרא

כיבוש יחיד.

אז הוא לא ארץ ישראל וגם לא חוץ לארץ.

זה משהו באמצע.

הרמב״ם,

אני אומר בשקט,

והרצות שכבש דוד היו נקראים סוריה.

אז ימיילא סוריה זה חלק מיוחד, יש שם הלכות מיוחדות.

סוריה, יש שם גם הלכות מיוחדות. מצד אחד זה לא ממש חוץ לארץ,

מצד שני זה לא ממש ארץ ישראל.

ולמה זה שונה?

בגלל שזה היה בזמן דובד המלך,

ומה שדובד המלך עשה זה נקרא כיבוש יוחיד.

ולמה זה נקרא כיבוש יוחיד?

מסביר הרמב״ם,

בגלל שהיה צריך קודם כול לכבוש את כל ארץ ישראל מכל הכנעיני,

ואחר כך להוסיף עוד מקומות.

אז באמת זה היה תופס.

אבל כתוב בגמרא שכביכול יצא בת כל ודמלא לדובד המלך,

ליד הפלתרין שלך לא כבשת, ליד הארמון.

זאת אומרת, בירושלים, שהיה שם יבוסי,

עוד לא גמרת לכבוש,

ואתה הולך לחבש כרכים בסוריה?

אז זאת אומרת שלכן זה לא חל שם דין של כיבוש רבים וקדושה של ארץ ישראל לגמרי,

בגלל שעדיין לא סיימו לכבוש את כל ארץ ישראל שהשם נתן לאברהם אבינו.

אבל אם באמת היה כובש קודם כול את כל החלק שהשם הבטיח לאברהם אבינו,

ואחר כך היה מגיע לשם,

אז באמת זה היה מקבל קדושה גמורה של ארץ ישראל.

אבל בגלל שזה לא היה ככה,

אז ממילא זה משהו באמצע,

זה לא ממש חוץ-לארץ ולא ממש ארץ-ישראל.

עכשיו, בואו נתקרב עכשיו יותר לנושא שדיברנו קודם.

כל שהחזיקו עולי מצרים,

כמו שדיברנו, שבזמן יהושע,

ונתקדש קדושה ראשונה, כיוון שגלו בטלה קדושתו,

כמו שדיברנו קודם. ברגע שהיה גלות על-ידי אשור ובבל,

אז הקדושה בטלה.

מסביר הרמב״ם מה שדיברנו קודם,

שקדושה ראשונה לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד,

אז קידשה לשעתה ולא קידשה רציד לבוא. ברגע שהיה כיבוש נגדי,

אז זה ירד, התבטל.

עכשיו, מה היה בזמן עזרא?

באו בחזרה.

כיוון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ,

קידשו הקדושה השנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא. הקדושה של עזרא,

זה כן עוזר גם לעתיד לבוא.

מה החילוק? למה בזמן יהושע לא?

בזמן עזרא כן.

אז מבררי,

כמו שדיברנו קודם, שבזמן יהושע זה היה על-ידי כיבוש.

עכשיו בא כיבוש אחר, ביטל את זה.

בזמן עזרא לא היה שייך לכבוש,

כמו שכתוב מפורש בפסוקים,

שכורש מלך פרס נתן להם רשות לעלות.

אבל של מי היתה פה השליטה? באופן כללי, של הפרסים,

ואחר כך יוונים, ואחר כך כל מיני עמים.

אבל לא היה ממש כיבוש,

אלא מה זה היה? זה מוגדר חזקה.

הם פשוט באו והתיישבו, החזיקו במקום.

אז דבר שבא לא על-ידי כיבוש גם לא מתבטל, אף-על-פי שעכשיו הרומאים כבשו בחזרה.

אבל הם לא יכולים לבטל את הקדושה שעזרא עשה.

למה?

כי הוא לא עשה את זה כיבוש.

כיבוש מבטל כיבוש,

אבל כיבוש לא יכול לבטל חזוקה.

אתה לא יכול לבטל את החזוקה,

את החזקה שעזרא עשה. אז בגלל שהקדושה השנייה של עזרא נובעת מחזקה,

אז לכן היא לא מתבטלת.

עכשיו, אומר הרמב״ם, זה הגמרות שראינו מקודם, איך הרמב״ם מפרש את הגמרא,

אומר הרמב״ם, והניחו אותן המקומות

שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל,

כשהיו,

אז זו פה שאלה, יש מקום לדון, האם כשהיו הכוונה כמו שהיה לפני החורבן

או שאולי הכוונה כמו שעכשיו, שזה לא קדוש בכלל?

ולא פטרו מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.

וזהו, ולא כתוב ברמב״ם שום מלה אחת

לגבי היתר עבודה.

ברמב״ם הוא לא מוזכר שמותר לעבוד.

אז לכאורה הרמב״ם פסק, כמו המשנה שלמדנו קודם, שלא נאבד.

רק לפי זה, אז מה ירוויחו העניים? רש״י לכאורה הסביר לנו טוב מאוד.

רש״י הסביר לנו שעל ידי זה,

אז יש להם לעניים לקט, שכרה ופאה מעשר עניים ויכולים לעבוד בעצמם.

אבל אם נגיד שהרמב״ם פסק שאסור לעבוד,

אז מה העניים ירוויחו?

אז יש כאלה שאומרים שירוויחו ספיחים.

או שאולי, כמו שנראה בהמשך,

שככה אולי התקנה הייתה שכל השנים הם פטורים מתרומות ומאצות, רק בשביעית חייבים.

אז אולי בגלל שרק בשביעית הם חייבים,

אז ממילא אולי יהיה להם יותר אפשרות לעזור לעניים.

טוב,

אבל קופונים, ככה כתוב ברמב״ם,

ולא מוזכר ברמב״ם שום מילה על זה שמותר לעבוד, ולכאורה אסור.

עכשיו אומר הרמב״ם סיכום, תשמעו, סיכום כל מה שרמדנו עכשיו,

נמצא כל העולם כולו לעניין מצוות התלויות בארץ, נחלק לשלוש מחלקות,

ארץ-ישראל אחת

וסוריה שני, וחוצה לארץ.

וארץ-ישראל, אם נחלקת לשניים בתוכו,

כל שיחזיקו עולי בובל חלק אחד,

והנשאר שיחזיקו בעולי מצרים בלבד,

ולא עולי בובל, זה חלק שני.

וגם חוץ-לארץ נחלקת לשניים,

ארץ-מצרים ושנער,

הכוונה עיראק

ועמון ומואב.

המצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים,

ושאר הארצות יותר רחוקות,

אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

יזמין אלה, אחר כך אנחנו מביאים פה את כל הגבולות,

מה שיש.

זו הנקודה.

הנקודה היא מה שהרמב״ם אומר לנו,

והרש״י וכולם, גמרות ומשטרות מפורשות,

שהחלק הזה שהחזיקו בעולי מצרים ולא החזיקו בעולי בובל,

אז הדין שלו הוא שונה, הוא שונה מכל שאר המקומות.

ועכשיו אנחנו נחזור בחזרה לקושייה ששאלנו,

איך רש״י אמר לנו בכל המקומות שמותר לעבוד שם?

הרי כתוב מפורש במשנה, בפרק ו' במסכת שביעית, משנה א',

כתוב במפורש שאסור לעבוד שם.

אז התירוץ הראשון שאנחנו נדבר עליו היום זה תירוץ של מערי קולקוס. מערי קולקוס, רבי יוסף קולקוס, הוא היה בערך בזמן של גירוש ספרד, בערך בזמן של בית יוסף,

ועכשיו, בזמננו זכינו שנדפס הפירוש שלו על ספר זרועים, גם כן ברמב״ם,

פירוש של הרמב״ם,

אז שם הוא עומד על הקושייה הזאת.

איך זה יכול להיות שרש״י אמר לנו שמותר לעבוד ובמשנה כתוב שאסור לעבוד?

אז תירוץ ראשון, אומר מערי קולקוס,

שרש״י יגיד לנו שהמשנה הזאת, במסכת שביעית,

שכתוב שם שאסור לעבוד,

המשנה הזאת חולקת, התנא של הממהלת המשנה הזאת, הוא חולק על כל היסוד.

כי הרי כל היסוד לכל הגמרות שראינו בכל הגמרות, הגמרא חזרה על זה כמה פעמים,

כסובר,

כן, מדויק הגמרות וכולין, כסובר,

קדוש הראשון הוא קיצ'א לשייטו ולא קיצ'א לשדלובוס.

אז אומר מערי קולקוס, התנא במסכת שביעית אוחז,

לא בוט לו.

אז ימלא יוצא, ברגע שהקידושה הראשונה לא התבטלה,

אז ימלא בכל המקומות שהקדוש ברוך הוא הבטיח לברם אבינו והחזיקו בזה בזמן יהושע,

אז הכל נשאר חיוב,

כל מצוות התלויות בארץ, מהתורה,

כמו שהיה בזמן יהושע.

אז אומנם הייתה גלות והיה חורבן לצערנו,

אבל הקדושה של הארץ לא התבטלה.

אם הקדושה לא התבטלה אז נוהג שם המצוות שביעית מהתורה.

ובספר אביעזם הוא גם כן אומר את זה מעצמו והוא מדייק, כתוב, כסובר,

קדושה ראשונה בטלה.

מה הפירוש המילים כסובר?

סימן שהוא סובר ככה,

משמע שיש תנא אחר שסובר אחרת.

זאת אומרת שיש תנא בעולם שסובר שקדושה ראשונה לא התבטלה.

אז אם הקדושה הראשונה לא התבטלה,

אז מילא כל המצוות הנוהגות בארץ זה עדיין מהתורה בכל המקומות,

בלי שום הבדל, עולי מצרים או עולי בובל,

זה בכלל לא משנה,

אז מילא זה נוהג מהתורה.

אז לכן התנא במסכת שביעית סובר שקדושה ראשונה לא בטלה,

ממילא מצוות שביעית נוהגת מהתורה גם בחלק שהחזיקו רק עולי מצרים,

אז אם ככה, אסור לעבוד.

אבל כל הגמרות שהבאנו מקודם,

זה הכול הולך למאן דאמה כסובה,

קדושה ראשונה אינו בוט לו.

אז אם הקדושה ראשונה אינו בוט לו, אז מהתורה לא נוהג כלום,

ועכשיו יש ביד חכמים לתקן תקנות.

אז הם אמרו והם אמרו,

הם אמרו לתקן תקנה כזאת שפה, בחלק שהחזיקו עולי מצרים,

אז יעבדו בשמיטה,

כדי שתהיה לעניים פרנסה.

למה? כי זה תקנות חכמים.

אז בגלל שזה בכוח חכמים לתקן תקנות מה שהם רוצים,

זאת אומרת מה שהם חושבים לנכון כמובן,

אז הם תיקנו שהמקומות האלה, ינהג בזה מעשה רוני בשביעית.

אבל מצוות שביעית לא נוהגת. למה? כי מטרה זה התבטל, הקדושה הראשונה התבטלה.

הרי מה שאלנו, במשנה בשביעית כתוב שאסור לעבוד שמה,

כי אתה נשמה סובר שקדושה ראשונה לא בטלה.

אז אם הקדושה הראשונה לא בטלה,

נדמה לי שיש איסור דאורייתא לגבי שביעית ולגבי כל המצוות,

אז לכן אסור לעבוד גם בחלק שהזיק עולי מצרים.

ככה אומר מריקולקו, זה תירוץ אחד.

תירוץ שני אומר שהיו באמת שתי תקופות בעם ישראל.

בהתחלה,

כשהגיעו, העצמם שכתוב בכל המקומות,

שהניחום,

זאת אומרת, זה היה מרצונם.

לא שלא היה להם אפשרות לכבוש,

היה להם מספיק טנקים והכול, מה שצריכים,

אבל לא הטנקים העיקר, זה סייעתא דשמיא.

אז ממילא הם יכלו לכבוש שמה,

רק מה, בכל זאת, מרצונם הניחו את המקום הזה ולא כבשו אותו.

ומה היה? הייתה להם מטרה בשביל העניים. זה היה בהתחלה, בהתחלה, כשהגיעו עזרא וסיעתו לארץ ישראל.

אז ממילא הם ראו לצורך שצריכים לדאוג לעניים,

אז אמרו, בסדר, מותר לעבוד כאן בשביל.

אבל אחר כך, בתקופה יותר מאוחרת,

אז החכמים של הדורות שאחרי זה ראו איזושהי סיבה, שאנחנו לא יודעים אותה, אבל יש איזושהי סיבה,

שראו שכנראה הייתה חולשה במצווה של שביעית,

ואז הם אמרו, למה השכן שלי שם גר בבית שאן והוא עובד ואני גר בבני ברק, לי אסור לעבוד, אני לא מבין למה?

אז הם אמרו, טוב, אתה לא מבין?

אז לכולם אסור.

אז אם עכשיו אתה מבין, בסדר, אז עכשיו לכולם אסור,

וזהו שקט, עכשיו כולם מתחזקים במצוות שמיטה ואף אחד לא עובד בשדה.

נגיד, דוגמה,

אז בימים אלה, בתקופה יותר מאוחרת,

תיקנו שגם במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים בלבד,

תיקנו איסור לעבוד, אף על פי שמעיקר התקנה היה שמותר לעבוד,

אבל אחר כך תיקנו שאסור לעבוד.

ככה מתרץ מלי קורקוס.

עכשיו החזון איש,

הוא מתרץ בצורה אחרת.

אומר החזון איש בסימן ג',

שלא ייתכן כזה דבר שאם אנחנו אומרים שיש איסור של שביעית,

אז מוכרחים להגיד שהפירות הם הפקר, בשביעית הפירות הפקר,

ממילא זה פטור מן המייסר.

אז לא יכול להיות כזה דבר שזה טרתי דססרי,

מצד אחד, שזה סתירה, סותר מנהום את עצמו.

מצד אחד אני אומר שנוהג פה דיני שביעית,

אסור לך לעבוד בשדה,

מצד שני, תן מעשר.

אז זו סתירה,

כי הרי כתוב בתורה במפורש שכל הפירות בשנת שמיטה הם הפקר.

אם אתה מתקן תקנה שאסור לעבוד בשדה,

אז מה אתה מתקן?

שבמקום הזה נוהג מצוות שביעית,

אז מוכרחים גם שיהיה כלול בזה גם מצוות הפקר על הפירות.

ברגע שהפירות הם הפקר,

אז לא שייך לחייב אותי לתת מעשר עני.

אפשר לתת מעשר עני מפירות ששייכים לי,

אז אני לוקח עשירית ונותן את זה לעניים,

אבל פירות שהן הפקר לא שייך לתקן תרומות ומעשרות.

ממילא אומר החזון איש, אם רצו לתקן תקנה שעניים יהיה מה לאכול,

אז ממילא מוכרחים לעשות תקנה שאין לנו כאן שביעית.

ממילא מותר לעבוד ומותר הכול.

אז אומר החזון איש,

וזה הכול דווקא בערים המיוחדות האלה, כמו שכתוב בגמרא שראינו,

בית-שאן,

או עוד מקום היה כנראה אשקלון,

קיסרי,

אז המקומות האלה הם מקומות מיוחדים שראו צורך,

שאם אנחנו נשאיר שם בלי מצוות שמיטה, אז ממילא העניים יהיה להם על מה לסמוך, תהיה להם פרנסה,

וממילא תקנו שיהיה מותר לעבוד,

וממילא לתת מעשר עני.

אז זה מקומות מיוחדים.

מה שאין כן, מה שכתוב במשנה במסכת שביעית בפרק ו',

אז זה אזור שלם, אזור ענק,

אזור ענק בצפון ארץ-ישראל,

ששם לא היה צורך לעניים. פשוט מאוד, אף אחד לא גר שם, במציאות.

מה הפשט?

עולי בבל החזיקו, סליחה, עולי מצרים החזיקו ועולי בבל לא החזיקו.

שם, פשוט מאוד, לא הגיעו לשם. אף אחד לא גר שם, באמת.

כשעזרא הגיע,

אז אף אחד מהיהודים לא הלך לאזור ההוא.

במקומות כמו בית-שאן וכדומה,

אז שם,

היה להם אפשרות לכבוש את זה, ובכל זאת הם השאירו את זה לצורך העניים.

כשאתה בא ומתקן תקנה לצורך העניים, אז אתה חייב להתיר לי לחרוש ולזרוע בשביעית,

ואז הפירות הם לא הפקר,

ואז אתה יכול להטיל על היהודים לתת מעשר עני.

אבל האזור הזה שהוא מגזיב, ומה שדיברנו, מה שכתוב במשנה,

זה אזור שלם שאף אחד לא בא לשם, אף אחד באמת לא החזיק שם.

אז לא היו שם בכלל יהודים.

אז למי אני אתקן תקנה? לעניים אחרים? אני צריך לתקן תקנה לעניים יהודים.

אז אף אחד לא ילך לחפש שם פרנסה.

אז לכן לא תיקנו שם את העניין הזה. אז מילא אמרו, טוב, בגלל שזה קרוב לארץ-ישראל, אז מוכרחים לגזור שיהיה אסור שם לעבוד בשמיטה.

אבל כל ההמשך שייתנו לעניים וכו' לא קיים שם.

אז לכן יש הבדל. יוצא שכל הגמרות שהבאנו קודם, זה מדובר בערים מיוחדות, בית-שאן וכדומה.

אז שם יש כזאת הלכה שלא נוהג שביעית, ממילא נותנים מעשר עני.

אבל במקום הזה, מגזי והלאה,

ששם בכלל לא היו גרים יהודים,

אז שם בכלל לא תיקנו את התקנה הזאת, רק תיקנו איסור עבודה בשביעית.

כך היה מתרצח חזונש.

עכשיו, התירוץ האחרון שאנחנו מדברים עליו היום

זה תירוץ של מקדש דוד. מקדש דוד היה הרב דוד הכהן רפפורט.

הוא היה מאגיד שיעור בישיבה של אוהל תורה לברנוביץ, ראש הישיבה היה רבי חולון וסרמן,

שנהרג על קידוש השם.

וגם במקדש דוד,

אז עוד לפני המלחמה, הרוסים תפסו אותו בבית-סוהר והוא נפטר שם,

והשם ייקום דומה.

אז הוא כתב ספר, מקדש דוד,

כי הוא למד בכולל של חפץ חיים, ששם למדו קודשים וכל הדברים.

אז הוא כזה השאיר, נשאר לנו ספר,

אחד מהספרים, שנקרא מקדש דוד.

אז שם לגבי,

בחלק של שביעית, בסימן נט,

אז הוא מחדש שם חידוש כזה,

שכתוב במשנה הבאה, בפרק ו', משנה ב',

אז כתוב שם לגבי הדין של סוריה,

כמו שראינו קודם ברמב״ם,

שסוריה זה משהו באמצע, מצד אחד זה עדיין לא ארץ ישראל,

אבל מצד שני זה לא מחוץ-לארץ.

אז יש שם דין מיוחד, כתוב במשנה,

או סין בתלוש בסוריה. מותר ליהודי לעבוד בפירות תלושים, למשל לדוש,

או לזהות את הגורן כשזורקים את החיטים והקליפות עפות,

אז ממילא את כל המלאכות האלה מותר לעשות בסוריה בשמיטה,

אבל לא במחובר.

אסור לעבוד בסוריה בשמיטה עבודות חקלאיות,

אסור לחרוש ולזרוע.

למה? מה סוריה מיוחד מכולם?

מה זה שונה מכולם?

אז כתוב בראשונים, אתה אמור,

שמא היהודים ירצו לעבור לגור שם.

זאת אומרת, סוף-סוף זה עדיין מוגדר כחוץ-לארץ,

ואנחנו באופן כללי רוצים שיהודים יגורו בארץ-ישראל,

בזמן שנוהגת מצוות יישוב ארץ-ישראל.

אז זה נדון בראשונים אם היום זה נוהג או לא, אבל קופונים, כשנהגה מצוות יישוב ארץ-ישראל, אז רצו שיהודים יגורו בארץ-ישראל.

עכשיו הם רואים שאצלם בשנת שמיטה קשה, קשה להסתדר.

אמנם אנחנו מאמינים בהשם, והשם שולח ברכה והכול, אבל בכל זאת היהודים קשה להם. הם רואים שבסוריה יש עבודה, יש פרנסה.

מזמינים, יש שם כל הזמן דרושים עובדים,

דרושים דורשים מומחה לחרישה, דרוש מומחה לקצירה.

אז מילא הם יבואו לשם לעסוק בפרנסה,

אחר כך יישארו שם שנת שמיטה,

יגידו, אוי, זה דווקא נחמד,

כמו באמריקה, כן, יש פה פרנסה בשפע, בסדר, בואו נישאר פה לגור.

אז מילא יעברו לגור לסוריה,

אז לכן גזרו שאסור לעבוד בסוריה במחובר, אסור לחלוש ולזרוע.

זאת אומרת, זה איסור מיוחד

שהוא לא נובע מהלכות של סדר זרעים בגלל שסוריה זה חירוץ לארץ בעצם, זה כיבוש יוכיד.

מילא מצד עצמו היה צריך להיות שמצוות שמיטה לא נוהגת שם.

בכל זאת אסור לחרוש ולזרוע בסוריה גזירה חדשה,

שמא יעברו לגור שם.

אז מילא, עכשיו אנחנו שומעים שיש עוד נקודה,

שיש איסור לצאת לחוץ-לארץ.

עכשיו יש עוד הלכה, שעוד לא דיברנו עליה היום,

אמנם זה קצת מאוחר, אבל בכל זאת תשתדלו.

יש הלכה שנקראת

טומאת ארץ העמים,

מעיקר הדין, היום לא נוהג לנו בכלל שום טומאה וטהרה,

אז אנחנו לא כל כך מבינים את זה.

אבל בזמן שהיה נוהג דיני טומאה וטהרה, מי שטמא, אסור להיכנס לבית-המקדש,

אסור לאכול תרומה,

אסור לאכול מעשה שני,

באיסורים.

אז עכשיו אחד שרק דרך בחוץ-לארץ,

הוא נהיה טמא בטומאת מת,

והוא צריך לעזות מאיפה של פרה אדומה שבע ימים ולטבול.

הוא נהיה טמא בטומאת מת.

גזרו טומאה על ארץ העמים.

מה הסיבה?

הרצון שמסבירים שאולי בזמן המבול, אז כל המתים שנפטרו במבול, איפה הם קבורים? אין להם קברים.

אז מילא זה מפוזר שם, אז אולי באמת מישהו דורך שם על קבר?

או אולי יש יהודים שנהרגו, ככה, יהודים,

שחמונד סלאם, מישהו בעל מידה נפטר על מיטתו,

אז מילא יש חבר קדישא וקובלים אותו בבית-קברות מסודר, ושמים ציון שפה יש טומאת מת ואף אחד לא דורך שם.

אבל בחוץ-לארץ אולי יהודים נהרגו ולא קברו אותם, אז מילא הם מושלכים,

אז מילא במשך הזמן יש עליהם חול, אבל אתה לא יודע, אולי למטה יש נפטרים.

אז מילא גזרו טומאה על ארץ העמים.

עכשיו כתוב בתוספות במסכת נזיר,

דף נד עמוד ב', כתוב, עוד סיבה,

למה גזרו טומאה על ארץ העמים?

כדי שלא יצאו לשם.

ככה כל יהודי שגר בארץ ישראל,

אבל הוא לא מנותק מבית-המקדש,

אז הוא רוצה לבוא לבית-המקדש, הוא רוצה לאכול תרומה,

כהן, הוא רוצה לאכול מעשר שני, כל הדברים האלה.

אז מילא הוא מגיע, הוא רגיל, מגיע, חוזר.

עכשיו, אם הוא יגור בחוץ-לארץ,

אז כל פעם שהוא מגיע הוא צריך להיטהר באפר פרה אדומה, צריך למצוא אפר פרה אדומה, צריך למצוא שמישייה זלע, ואחר כך צריך לחכות שבוע,

אז מילא יהיה לו צרות.

אז עם אלה הוא יגיד, טוב, אתה יודע מה, בסדר, לא כדאי לגור בארץ-ישראל, לא כדאי לגור בחוץ-לארץ,

אני אשאר בארץ.

אז לכן, מהתנסת שגזרו דין כזה של טומאת ארץ העמים,

שכל מי שיוצא לחוץ-לארץ נהיה טמא בטומאת מת,

והסיבה של התקנה, כדי שלא יעברו לגור בחוץ-לארץ.

כן,

אל תציעו את זה לסוכנות, עוד מעט אני לא יודע איזה תקנות הם יתקנו, שכל הילדים יחזרו.

עזור להם, אבל כן, אלקופונים, אילת זה גם עמוד אלף? אילת ודאי, אפשר לעשות שם יום תובשני עם ברכה.

עכשיו? כן. מה זה? כן.

כן, ודאי, מה השאלה?

אבל הם כבר עושים שם? לא.

זה תלוי ברמב״ם שדיברנו קודם, אני לא יודע אולי זה המון הוא אוהב,

אבל ככה מעיקר הדין ודאי שאילת זה חוץ לארץ.

זה ודאי שאף פעם לא קרה, לא עולי מצרים ולא עולי בבל.

למעשה, כתוב ברמב״ם,

היסוד,

בשתי מילים אני אזכיר מה שאתה מתכוון, בשתי,

לא עושים יום תבשילים אלא, איזה תבשילים?

יום טוב שני, יום טוב שני, יום טוב שני, ודאי שצריך לעשות, עם ברכה.

הם לא יודעים הלכה, אני מצטער.

אז בוודאי,

זה חוץ לארץ גמור,

מה השאלה?

אז הקופונים, בשתי מילים,

הנושא של הגבול הדרומי של ארץ-ישראל, זה מאוד נוגע למייסה,

כי יש בערבה הרבה יישובים שמגדלים, ועוד מעט יש שמיטה, בעזרת השם,

אז זה מאוד נוגע למייסה, איפה זה. כתוב ברמב״ם,

בהלכות קידוש החודש, כידוע העולם מתחלק כמו מעלות כאלה,

זאת אומרת, בגלל שזה כמו כדור,

אז מילא מחלקים את זה למעלות.

אז כתוב ברמב״ם, אל תתפסו ציטוטי על המילה, אבל פחות או יותר כתוב ברמב״ם שארץ-ישראל זה מעלה 32. אז מילא,

כתוב ברמב״ם שעד כאן זה בטוח ארץ-ישראל.

אז מילא לכן נוצר הוויכוח שיש בזמננו עד איפה זה הגבול הדרומי של ארץ-ישראל.

אבל זה ודאי שאילת זה יותר דרומה.

אז ודאי שזה חוץ-לארץ, בלי ספק.

שמעת, אמרתי שעושים יותר טוב שאי-אפשר. אז תתחיל להשמיע להם,

אז יהיה לך זיקויה רבים.

מפעילי המים היא לגבי מארגה שעם ישראלי גדול.

אז זה אומר הרמב״ם שבבבל,

אז מאסרים מתקנת נביאים.

לא, אבל נארגה זה במצב מסוים. זה בבבל אבל.

כן, אבל נארגה עצמה איתנה יותר קבוצה, אבל אתה מתחיל להם. בסדר, אבל זה לא נוגע למאי עשרה.

זה לא נוגע למעשר.

מעשר זה תקנת נביאים, עכשיו למדנו ברמב״ם. זה מה שביקשתי ממך לברר.

כן. אז על כל פודים רבו עיסאי.

כן. אז יש עניין, יש איסור

של טומאת ארץ העמים.

למה? אז מסבירים לנו תוספות שגזרו גזירה של טומאת ארץ העמים כדי שלא יצאו לחוץ-לארץ. זאת אומרת שעכשיו אנחנו צריכים ללמוד שזה אחד קשור לשני.

ברגע שיש איסור לצאת לשם יש טומאת ארץ העמים. איפה שיש טומאת ארץ העמים אסור לצאת לשם. זה שווה אחד לשני.

עכשיו בואו נחפש בששש מה לגבי החלק הזה

בצפון,

שדיברנו, שהחזיקו בו עולי מצרים ולא החזיקו בו עולי בובל.

מה הדין שלו לגבי טומאת ארץ העמים?

אז המקדש-לאביב עשה לנו את העבודה והוא מצא משנה במסכת חלה.

יש משנה במסכת חלה,

פרק ד' משנה ח',

ששם גם כן מדברים אותם שלושה אזורים שעכשיו למדנו אותם,

בפרק שישי של מסכת שביעית,

אותם האזורים בדיוק מוזכרים במסכת חלה.

וכתוב שם במסכת חלה,

שבחלק הזה,

מגזיף ועד הנהר,

אז צריכים להפריש שתי חלות,

חלה אחת

לאור וחלה אחת לכהן. זאת אומרת,

בגלל שיש שם טומאת ארץ העמים,

אז עכשיו, ברגע שאני מפריש חלה, החלה נטמאת,

ועכשיו אי-אפשר לאכול. כהן, אסור לו לאכול חלה טמאה,

אך כהן צריך לאכול חלב ותרומה טהורה.

אם זה טמא, אסור בדאורייתא לאכול.

אז אם אין לך מה לעשות, רק לשרוף.

אז עכשיו,

בזמננו למשל, מפרישים חלה אפילו משהו ותכף שורפים. למה? כי אי-אפשר לאכול,

ואין לנו כהנים מובטחים,

זה רק על-פי כהני חזוקה,

וודאי שאנחנו כולנו טמאים, טומאת מת, בגלל שאין לנו אפר פרה אדומה,

אז לכן אנחנו מפרישים אפילו משהו ושורפים, אין מה לעשות.

אבל בזמן הגמרא והמשנה, שעדיין נהג כל ההלכות, והיו כהנים,

שזה בטוח כהנים, אז לכן בארץ ישראל, אז תקנו חלה לתת לכהן,

רגיל.

אבל בחלק הזה, אז תקנו שתי חלות.

חלה אחת שורפים, כי זו החלה האמיתית מהתורה,

ממילא היא עכשיו נטמאה בטומאת ארץ העמים,

אז זו חלה טמאה, צריכים לשרוף אותה,

וחלה שנייה, נותנים לכהן, כדי שלא ישתכח תורה הפרשת חלה מעם ישראל,

אז תקנו מדרבנן להפריש עוד חלה,

והכהן יכול לאכול את זה. כהן טהור, זאת אומרת שאין לו בעיה רק של חוץ-לארץ,

אבל שאר הטומאות הוא טהור מהן והוא בטוח כהן,

אז הוא יכול לאכול את זה.

אבל קופונים, מה רואים?

שהחלה הראשונה היא טמאה. למה היא טמאה? היא טמאה מדין ארץ העמים.

אז מפורש,

רב בויסא מפורש במשנה, לכאורה, איך שמקדש דוד לומד,

מפורש במשנה שהחלק הזה בצפון ארץ-ישראל, שהחזיקו בעולי מצרים ולא החזיקו בעולי בובל,

יש בו טומאת ארץ העמים.

עכשיו, כמו שדיברנו קודם, יש לנו השוואה.

מה שטמא בטומאת ארץ העמים,

אז אסור לצאת משם לשם.

אסור לצאת למקום שיש בו טומאת ארץ העמים. למה? כי הרי אם הקדושה הראשונה לא קידשה לעתיד לבוא,

אז מזה חוץ-לארץ גמור, זה בכלל לא ארץ-ישראל.

אז לכן אסור לצאת לשם,

ולכן יש שם טומאת ארץ העמים.

עכשיו אומר מקדש דוד הכל, בעל מקומו בשלום.

הכרכים האלה, בית שאן וכדומה,

אז זה כתוב במפורש ברמב״ם, שאין שם טומאת ארץ העמים. למה? כי כל הערים האלה הם מובלעים בתוך ארץ-ישראל.

כן? זה כזה אזור שמסביבו כל הסביבה זה ארץ-ישראל, ובאמצע יש איזה מובלעת, יש איזה חלק,

שהוא לא ארץ-ישראל. למה?

כי עולי בובל לא כבשו אותו,

במיוחד הניחו אותו כדי שיסמכו על אבנים בשביעית.

וממילא שם מותר לעבוד, כמו שראשי אומר.

אבל שם אין טומאת ארץ העמים. מפורש ברמב״ם, בהלכות טומאת מת,

שאין תם טומאת ארץ העמים. אז ממילא גם לא אסור לצאת לשם.

אבל החלק הזה שהוא מיקזיב להלן, שעליו מדברת המשנה בפרק ו' במסכת שביעית,

שם כתוב במפורש שיש שם טומאת ארץ העמים.

אם יש שם טומאת ארץ העמים, אסור לצאת לשם.

מקום שאסור לצאת לשם, על זה למדנו במשנה ב'. במשנה ב' כתוב שבסוריה אסור לעבוד בקרקע בשנת השמיטה. למה?

שמא יהודים ירצו לצאת לשם ולהשתקע שם.

אם אתה תתיר להם לעבוד בשמיטה בסוריה,

אז יהודים יעברו דירה לסוריה.

וזה אנחנו לא רוצים שיקרה, כי זה חוץ-לארץ.

ולכן בסוריה יש טומאת ארץ העמים.

אז ממילא אומר אותו דבר בחלק הזה, מגזיב ולהלן, שעליו דיברנו.

יש שם טומאת ארץ העמים,

ואסור לצאת לשם,

ולכן גזרו שם גזרה מיוחדת, אינו נאבד.

אסור לעבוד שם בשמיטה.

למה?

שמא היצוא לשם, ושם זה חוץ-לארץ.

אז ממילא הכל היה בא למקומו בשלום.

מה שרשי אמר,

שבבית שאן ואחד לא יודע, מותר לעבוד בשוויס,

בגלל שזה לא חוץ-לארץ, לעניין זה.

אין שם טומאת ארץ העמים,

אין איסור לצאת לשם,

זה מובלע בתוך ארץ ישראל,

אז לכן מותר לעבוד שם בשוויס,

אין שום בעיה.

אה, אבל האזור שלם גדול בצפון הארץ, ששם לא החזיקו לבובל, אסור לצאת לשם,

וגם אסור לגור שם, אז ממילא חששו שיצאו לשם,

אז כדי שלא יצאו לשם,

אז גזרו שאסור לעבוד שם בשמיטה,

ולכן זה לא סתירה לרעש בכל המקומות שדיברנו.

יזמין, רק,

כן.

בשבילי בבית שאן?

עכשיו, הלכה למעשה,

אז באמת כבר שאלו בזמן החזון איש, כי ידוע החזון איש

שהוא היה בדור האחרון והוא העמיד את המצוות התלויות בארץ פה, ברוך השם,

וכל מה שאנחנו, בפי ואנו חיים.

אז שאלו אותו על בית שאן.

אז הוא ענה שיש בזה בעיה כזאת. דבר ראשון, זה ודאי, שחכמים שתיקנו בית שאן,

אז הם לא תיקנו איזה אזור, 100 קילומטר באזור בית שאן,

אלא הכוונה, העיר עצמה, ונגיד התחומים שלה, נגיד אלפיים אמה מסביב,

נגיד.

אבל עכשיו הבעיה היא מי מבטיח לנו שזה הבית שאן שיש היום, זה בית שאן שהיה בזמן המשנה,

כי הרבה פעמים בזמן ההיסטוריה זה קורה שהעיר נחרבת,

ואחר כך בונים מחדש ונותנים אותו שמע במקום אחר,

זה קצת בצד פה, קצת בצד שם,

טוב, באופן כללי זה לא מפריע.

כן, בדיוק. פעם היה בני ברק, בזמן המשנה גם היה בני ברק, אבל זה אותו בני ברק שהיה אז.

מי מבטיח לנו? אי-אפשר לדעת.

אז מילא אומר, אז מילא הלכה למעשה מאוד קשה איך לקיים את זה,

בגלל שאנחנו לא יודעים איפה זה בדיוק,

כי זה ודאי, זה לא אזור ענק,

זה אזור מסוים, אז אולי בית שאן של היום זה קצת יותר רחוק, וגמרנו, אנחנו לא יודעים איפה זה.

אז מה המסגרת? כן, אז אני לא יכול, אם יש לך איזו ידיעה ברורה, עדות,

שזה בית שאן של זמן המשנה,

אתה יכול, אבל כל זמן שאתה לא יודע, אתה לא יכול.

זהו, זו הסיבה.

זו הסיבה, זאת אומרת שהם שמעו לכל חזון איש,

שמעו בקולו, שבאמת בגלל שאנחנו לא יודעים איפה זה בדיוק אז לכן יש בזה בעיה.

טוב, אז רק לפני סיום אנחנו בואו נסכם, נסכם. מה יוצא לנו לפי כל התירוצים?

שיוצא ככה, לפי התירוץ הראשון שדיברנו,

אז יוצא שהמישנה במסכת שוויס זה בכלל לא על ההלוכה,

כי זה הולך למאן דאמר קדושה ראשונה קדושה לעתיד לבוא, ואנחנו לא פוסקים ככה.

אז מילא יוצא שכל המקומות שהוזיקו למצרים אז מותר לעבוד בשוויס כי בקדושה ראשונה בטלה והניחו אותם.

ככה זה יוצא לפי התירוץ הראשון שדיברנו.

לפי הצינוץ השני, בדיוק הפוך,

שבאמת בהתחלה באמת היה מותר,

ורשי דיבר על התקופה בהתחלה,

והמשנה בשביס מדברת על התקופה יותר מאוחרת,

בתקופה יותר מאוחרת גזרו לעבוד בשביס.

עכשיו, לפי ה...

בבקשה?

אבל זה מספק בסדר.

אני מסכים שזה ספק, אבל אתה מספק, אתה יכול לעשות.

לא, אבל...

אז זה דיברנו, זה כתוב מפורש, שהעניין הזה של איסור יציאה תלוי בתאומת תרץ העמים,

וזה כתוב מפורש ברמב״ם,

כתוב מפורש ברמב״ם שאין,

אז לכן אין איסור.

עכשיו, לפי החזיון איש והמקדשת דוד,

אז יוצא ככה, שהאזור הזה, מגזי ולהלן,

באמת אסור,

אבל עם הערים המובלעות,

אז מותר.

רק החילוק ביניהם,

כשהחזיון איש שומע מהי סיבת התקנה,

שלא הוא צורך להנים, ואיפה שאין צורך להנים אז לא. אבל לפי מקדשת דוד זה תלוי באיסור יציאה לחוץ לארץ.

אבל בדין, שניהם מסכימים,

שבמובלעות, בערים המובלעות,

אז נשאר מותר,

ואם הגזילו להלן,

נשאר אסור.

אז זה יצא מנפקא מינא בין כל התירוצים שדיברנו.