טוען...

קניין ל"ד - מתרחק מהכבוד - חלק א'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 03.06.2014, שעה: 08:49


ל"ד מתרחק מן הכבוד או לגרסא אחרת אינו רודף אחר הכבוד. רש"י אומר מתרחק מן הכבוד ואינו רודף אחרי כבוד כחדא חשיב לו, דהיינו זה מידה אחת.

ואינו רודף אחר הכבוד אומר המחזור ויטרי, אלא מתרחק ממנו אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול שהיה נחבא אל הכלים, שמתוך כך אינו נבזה בעיניו ונמאס מללמוד מכל אדם, מתוך כך זה לא יהיה נבזה בעיניו ונמאס מללמוד מכל אדם אלא הוא ילמד מכל אדם, ומאחר שלומד מכל אדם היא מתקיימת בידו, התורה תתקיים בידו, כמו שאמר דוד "מכל מלמדי השכלתי". והמדרש שמואל אומר, אינו לומד בשביל שייקרא רב או חכם ויכבדוהו אנשים רק בשביל אהבת ה'. אינו לומד בשביל שייקרא רב או חכם ויכבדוהו אנשים רק בשביל אהבת ה'.

גם אפשר שרמז שאם רואה בני אדם יושבים בדרך אשר הוא רוצה לילך, הוא מקיף את הדרך כדי שלא יקום בפניו ויכבדוהו כי הוא מתרחק מן הכבוד, זה יזכה לתורה.

גם אפשר שרמז כי הרחקתו מן הכבוד הוא פתח גדול ללימוד התורה, וזה כי לפעמים יש זקן שלא קנה חכמה, ומפני הכבוד אינו רוצה להשפיל עצמו לילך ללמוד מישהו קטן ממנו בשנים, ועל כן המתרחק מן הכבוד הוא סיבה שילך ללמוד מכל מלמדיו אפילו מן הקטן ובזה יקנה קנין התורה.

דבר זה מבואר מה שאמרו כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, והבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, ואין כבוד אלא תורה, שעל ידי התורה האדם יורש הכבוד הגמור, לפיכך אם בורח מן הכבוד יורש כבוד התורה שהיא עיקר הכבוד, שהבורח מן הכבוד זוכה לכבוד, איזה כבוד - תורה עצמה, כך אומר דרך החיים. לחם שמים אומר שהכבוד אחד משלשה דברים שמוצאיים את האדם מן העולם. גם אמרו הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם, דהיינו מי שמטילים עליהם את צרכי הציבור הם כלים מאליהם, ז"א הכבוד, אדם שנותנים לו כבוד, פירוש להיות פרנס על הציבור, עוסק בצרכי ציבור, הם כלים מאליהם.

ואמנם הכבוד הראוי הוא חיזוק לתורה, מכל מקום לא יתכן לרדוף אחריו, כי על ידי כך בודאי מתבטל מתורה, כל שכן שלא יהיה כוונת לימודו כדי להשיג כבוד על ידו, כמו שאמרו חכמים בנדרים ס"ב, לא יאמר אקרא ואשנה בשביל שאקרא רב.

נעבור לעובדות ולמעשים. שכרו של העוסק בתורה בסתר הוא בהיותו קשור לה' ובהתענגו בתורתו. ביאר רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, אמרו בשלהי מנחות, תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עסוקים בעבודה, בעבודה עבודת ה', שנאמר "הללו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". ובסוף תמיד כתוב, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר "קומי רוני בלילה לראש אשמורות נוכח פני ה'". יש לומר, שהכוונה שלימוד בלילה הוא שלומד בעת אופל לא לכבוד, רק בסתר, בצנעה, בעת הדחק, והלומד על מנת להתכבד או להעשות רב, או להשלים את נפשו, הוא כזורע, ואחרי כן שבא לעת התועלויות נעשה כקוצר, וזה הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, נאמר על כל מפעלות האדם אם לא בא עדיין התכלית נעשה כזורע לאיזה פעולה. ואין זה שעת רינה, אבל העוסק בתורה במסתרים ולבלי איזה תכלית, רק התקשרותו לתורה הוא התכלית, אם כן השכר שלו הוא משיג מעת עסקו בתורה, וזה קומי רוני בלילה, שתיכף בעת הלימוד ירונן מטוב לב כי קשור הוא לה' יתברך מידי עסקו בתורה וטועם נועם התורה האלוקית. אז מה הוא אמר פה, הוא אומר, רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל המשך חכמה, הוא אומר שמי שלומד בלילה שכינה כנגדו, ומי שלומד בלילה הוא ודאי שלא לומד בשביל כבוד, הרי אנחנו לומדים להתרחק מן הכבוד, למה כי זה בסתר בצנעה, מי רואה אותו, אף אחד לא רואה שהוא לומד. אבל מי שלומד על מנת להתכבד, או הוא רוצה להיות רב, או שהוא רוצה להשלים את נפשו, זה נקרא שהוא זורע, הוא עוד לא הגיע לזה שהוא מכובד כבר והוא כבר רע והוא השלים את נפשו, הוא עדיין כזורע. מתי שיבוא הזמן של התועלת שהוא השיג מה שהוא רצה זה נקרא קוצר. מה כתוב על אלה, "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו", כל זמן הזריעה הם עוד לא ברינה, רק כשהם  יקצורו, נגיד הוא למד להיות רב שבע שנים, והוא נהיה רב, עכשיו שהוא יהיה רב אז הוא יקצור ברינה, עכשיו הוא יהיה מבסוט, אבל מי שלומד בלילה הוא מתרונן, הוא מרנן כבר בעת הלימוד, היקצורו אצלו זה עכשיו, "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", עכשיו הוא כבר קוצר. מה הקצירה? ההתקשרות שלו לתורה זה התכלית, הוא לא רוצה שום נפקותא מזה, הוא רוצה להיות מחובר לתורה, מזה הוא עושה רגע. אם כן השכר שלו הוא משיג בעת העסק בתורה, זהו "קומי רוני בלילה", תיכף בעת הלימוד ירונן מטוב לב, כי הוא קשור לה' יתברך בשעה שהוא עוסק בתורה וטועם את נועם התורה האלוקית. הבנתם את החילוק כן?

בצוואתו לבניו, כותב רבי אליהו רגולר, יען כי לא ידע האדם את עתו, ובפרט בימים האלו בעוונות הרבים, לזאת אני מצוה ומזהיר את בני שיחיה, בגזרת כיבוד אב, שלא יתעצלו כלל מללמוד תורה לשמה, על מנת לעשות ולקיים, ואם בסדר זרעים וקדשים שיהיה הלימוד במקום מעשה, כי אילו היה בידם לקיים וקיימו, והעיקר הוא החיזוק, כמו שנאמר "חזק ואמץ בתורה ובמעשים טובים" ולא לשום קניית שם חס ושלום, שיאמרו עליהם שבח בקיא או חריף, כי כל השבחים הם הבל ורעות רוח, כי אין שום אדם המשבח עומד המשובח בעת צר לו חס ושלום, כמו שראיתי בעיני, אשר כל הכבוד והשבח שמכבדים העולם את האדם זה ממש כמו ארס של נחש ועקרב, ואינם מועילים כלום, ואינם נכללים בכלל כל מילי דמעלי להיא קשה וכו'. לכן המובחר שבלימוד לשמה הוא שיהיה האדם מסתיר עצמו מללמוד תמיד ברבים, אם לא מי שזוכה ללמוד עם תלמידים לשם שמים להרביץ תורה, אמנם זו מלאכה גדולה, כי טבע האדם להשיג חמדה שיהיה סברתו ולימודו נחשב ומקובל באזני המקשיבים, ועל ידי זה הוא נהנה מכיבוד התורה, מכבוד התורה, ופיגול הוא לא ירצה. אם לא האדם שהוא גיבור גדול, לבטל את הנחת והשמחה במאמרים שזכרנו, כי הכל הבל נראים כאוהבים, אבל אין עומדים לו בשעת דחקו. וזה הכלל סובב על כל ענין וענין, להתפעל אייי, אייי, וזה הכלל סובב על כל ענין וענין, להתפעל האדם לעשות וללמוד לשמה ולא לקבל נחת וכבוד מבני אדם, כי אין בזה ממש. ואין בכיבודם שום ממש, ולא לחינם הזהירו לברוח מן הגדולה, והמקבל בליבו נחת ושמחה על השבח שמשבחים אותו ועל הכבוד ידע נאמנה שהוא פגום בנפשו, ומגרש ממנו קן התורה ואכסניה של תורה, ואחרית הענין הבל ותוהו, ומקנאים בו בני אדם וגורם לו קטטה ומריבה ושנאת חינם למי שמנגדו ואלף רעות כמוהו. זה הצוואה לבנים שכתב רבי אליהו רגולר. אייי. נראים לו כאוהבים בשעת הנאתם ואין עומדים לו בשעת דחקו, אלה הפוליטיקאים הסרוחים, אה, בשעה שהרב כדורי התאים להם להיות המקובל וסגן המקובלים, אי הריצו את התמונות שלו בכל הארץ, המקובל, המקובל ברך את ש"ס, אבל ברגע שהוא החליט להקים מפלגה איייי, אמרו מיהו בכלל, כורך ספרים, מי הוא בכלל, מגיש תה, מי הוא בכלל, אה, אה, נבילות, ככה אתם אומרים על אדם שאתם אמרתם שהוא גדול המקובלים וזקן המקובלים ותלמידו של הבן איש חי וכו', הפך להיות ברגע מגיש תה וכורך ספרים? נבלות? עליכם אמרה המשנה, אייי, נראים כאוהבים בשעת הנאתם ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו, אייי, לכן צריך להתרחק מן הרשות. ווי ווי ווי ווי, נבלות. כן, לכולם. כשהרב עמר היה מתאים להם אה, תלמיד חכם, פשששש הרב הראשי, פששששש תראה איזה גלימה, פששששששש תראה איזה שו"תים, פששששששש, אחרי זה הא, אתה מריץ מישהו אחר שאנחנו לא רוצים? יבבי איזה מילים איזה גידופים איזה קללות, שופך את דמו של הרב עובדיה, דוקר אותו, פשששש איזה דברים, מה קרה? מה קרה? מה קרה? זהו, נ בלות, זה מה שכתוב פה. על זה אמר רבי אליהו רגולר בצוואה לבנים שלו, אל תתפעלו משום שבח כלום, שום דבר, שום דבר, זה ארס של נחש ועקרב, זה לא מועיל כלום, הכל שקר, כל השבחים זה הבל ורעות רוח, אין שום אדם המשבח עומד למשובח בעת צר לו חס ושלום. אייי. אחד בא ואומר לשני, הגאון הגדול וזה וזה ותשבחות והכל וזה, אחרי שנגמרה הדרשה הוא ניגש אליו הגאון הגדול ואומר לו, כבודו אני בדוחק, אולי כבודו ילווה לי אלף שקלים. איפה אתה יודע, כמה אני מסובך, איזה חובות, יש לך זכות לתת לגאון הגדול הזה, להחזיק תלמיד חכם, אבל לא לתת ממש, רק הלוואה, הלוואה הוא יחזיר, לא לא זה בדוחק גדול עכשיו, אני ממש לא יכול, הלואי והייתי יכול. מה זה אלף, אלפיים תתן לו, אבל אין אפשרות. אייי.

משמו של רבי יהודה זאב סגל ראש הישיבה דמנצ'סטר היה אומר רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, איך אפשר לו לתלמיד חכם שלא יבוא לידי הרהור גאוה בעת שקמים לפניו. אלא שהעצה היעוצה לזה היא, שהתלמיד חכם צריך להרגיש בנפשו כאדם שנכנס לבית הכנסת וספר תורה בידו, וכולם קמים בפניו. וכי יעלה על הדעת שנושא הספר שהכל קמים לכבודו? הלא ודאי הרגשתו וידיעתו שהכל קמים בפני הספר תורה שבידו, כך צריך תלמיד חכם להרגיש כשקמים בפניו כי לא מפניו הם עומדים, אלא מפני הספר תורה שהוא נושא בליבו. וזו העצה שהוא לא יפול בהרהור של גאוה שקמים מפני גופו של התלמיד חכם. אלא בגלל התורה שבו. זה מה שאמרו הני בבלאי תבשאי קמי מקיימי ספרא דאורייתא ולא קיימי מקמי דגוברא רבא. הבבליים הטפשים היו קמים מפני ספר תורה אבל לא קמים מפני חכם, אמר הם רואים גוף, גוף של בן אדם, גוף של בן אדם הולך זה כמו שלי, והם לא מבינים שהתורה שבו צריכים לקום מפני התורה שבו. זה בדיוק העצה שניתנה פה. ככה היה אומר רבי יהודה זאב סגל ראש הישיבה דמנצ'סטר, שמה, שרבי שלום מרדכי הכהן שבדרון היה אומר את העצה הזו.

התרחקות מן הכבוד אינו דבר של מה בכך, הלומד תורה ומתרחק מהכבוד הנלווה לעיסוקו התורני, מדרגתו גבוהה בהרבה מזולתו המשמש במשרה נושאת כבוד. הלומד תורה ומתרחק מהכבוד הנלווה לעיסוקו התורני, המדרגה שלו גבוהה בהרבה מזולתו המשמש במשרה נושאת כבוד.

סיפור שסיפר רבי איסר זלמן מלצר יאיר את ענינו בענין זה. אחד מגדולי הדור בזמנם של הרמ"א והמהר"ל מפראג, נקרא לבירור אצל הרמ"א הואיל והוציאו עליו לעז, הרמ"א לא כתב על המכתב ישר זה וזה וזה, קרא לו. ושוחח איתו הרמ"א והנה התברר לו לרמ"א שגדול זה זוכה מידי פעם לגילוי אליהו. ביקש ממנו הרמ"א שכאשר יהיה לו גילוי נוסף ישאל אותו מפני מה הוא אינו הרמ"א זוכה לכך, אתם שומעים? הרמ"א קרא לגדול הזה, ומתברר שהוא זוכה לגילוי אליהו. והרמ"א לא זוכר, אז הוא ביקש פעם הבאה שתפגש עם אליהו תשאל אותו למה אני לא זוכה. כעבור חודש ימים בא הלה אל הרמ"א, וסיפר לו שבגילוי האחרון שהיה לו שאל את אשר התבקש לשאול, והתשובה שקיבל שאליהו אינו נוהג להתגלות ליהודים שהולכים עם שרוולים רחבים. הכוונה לאלה שמשמשים במשרה שהכבוד בצידה, כגון רב או ראש ישיבה שהשרוולים הרחבים היינו הבגד העליון המיוחד לרבנים ואנשי מעלה כידוע, שכיהן הרמ"א כרבה של קראקא. משסיים רבי איסר זלמן את סיפור המעשה, אמר כשדמעות בעיניו, אנחנו הרי בעלי שרוולים רחבים, החזון איש הוא הרי היה ללא שרוולים רחבים, אתם שומעים? החזון איש היה ענק וגדול הוא לא היה עם שרוולים רחבים, ואנחנו בעלי שרוולים רחבים. הוא בא להגיד, אנחנו לא נזכה לגילוי אליהו, והחזון איש מן הסתם זכה לגילוי אליהו. מן הסתם, הוא אמר לא היה לו שרוולים רחבים אז אין סיבה שאליהו יתגלה אליו במדרגה של החזון איש. הוא לא נשא משרה, לא היה לו  משרה לחזון איש, הוא לא רצה שום תפקיד, כלום, כאילו יהודי פשוט. אתם שומעים?

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, פעם אחת נכנסתי אל מרן הסטייפלר יחד עם בחור אחד שלא ראה סימן יפה בתלמודו וביקשו ממני שאכנס איתו לרבינו. רבינו הסטייפלר הורה לנו לשבת, עוד לפני שמסרתי את הפתק פנה אל הבחור במתק לשון, אתה יודע למה יש בחורים שנשבר להם בלימוד, שפתאום מקבלים משבר? יש לזה רק סיבה אחת, מפני שלומדים וחושבים על כבוד, שרוצה שהראש ישיבה יחזיק ממנו, שיכבדו אותו, כואב לו שחברו יודע יותר ממנו, שחבריו שואלים שאלות  טובות באמצע השיעור והוא לא שואל, כל זה גורם לו צער, והקנאה אוכלת אותו, והוא מקבל משבר. אבל דע לך שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד, שאחרי 120 שנה באים לעולם האמת עולם הנצח, שם לא תופס שום חשיבות שום ענין שבעולם, לא רכוש, לא נכסים, שום דבר, דבר אחד ויחיד - תורה, שם כל המשא ומתן רק בתורה, שם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה, יאמרו לו, עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו צריך להיות רק לתכלית הזה, שלא יבוש ולא ייכלם לעולם ועד בעולם האמת הנצחי. כאשר לומד לתכלית הזו בלבד אז לא אכפת לו בכלל מעניני כבוד, ושום קנאה לא תעלה על ליבו, ולא אכפת לו אם מחזיקים ממנו כאן, ואם מכבדים אותו שם, שום דבר לא אכפת לו, כי כל מחשבותיו נתונים רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה. ואז אין לו משברים ותמיד הוא בשמחה. איזה ניתוח, ראיתם? זה נקרא לקחת בן אדם לנתח אותו, להוציא ממנו את כל המחלות, ולתפור, ולך מאושר אתה בריא לעולם, יותר לא יהיה לך מחלות, זהו. אם לא תחוש לכבוד וממילא לא תקנא ולא תצפה לשום שבח ואתה לומד כי אתה יודע שזה מה שאתה מכין לעולם הבא, אחד שמכין סנדוויץ' בבוקר לעבודה, מה, הוא מכין את הסנדוויץ' ליד החלון שיסתכלו שהוא מכין סנדוויץ' והוא שם עגבניה וביצה ומיונז וזה? ואם לא יסתכלו ולא יגידו לו פשששש כל הכבוד כל הכבוד אז לא יהיה לו טעם באכילה אח"כ בעבודה? מה? אדם שמכין צידה לדרך אוכל לעולם הבא הוא צריך שישבחו אותו שהוא מכין אוכל לדרך? מה המטרה שישבחו שאתה עושה סנדוויצ'ים או המטרה שתאכל בסוף. אתם מתארים לכם בן אדם שאוסף אנשים בואו תראו, עכשיו אני הולך להכין סנדוויץ'?

כשהיו שואלים את רבי יוסף רוזובסקי במה עיסוקו, היה משיב, אני מורה בישיבה. מעולם לא אמר אני ראש  ישיבה, למה? כי הוא היה מורה לתלמידים את הדרך אשר ילכו בה. מה התפקיד שלך - מורה, איפה אתה מורה? בישיבה. לא ראש ישיבה, מורה בישיבה.

על הסבא מנובהרדוק רבי יוסף יוזל הורוביץ מסופר, מעודו לא קבע לו עמדה של מכובד, ולא ראה לעצמו זכות עדיפות על אחרים, היה רץ תמיד כנער משרת את עצמו, מתנהג כאחד ההדיוטות ומזלזל בכבודו בכל הליכותיו. בדרכים היה נוסע ברכבת במחלקות האחרונות, כשהוא מעורב בין ההמונים. אם בעמידה ואם בישיבה, נתאכסן בפונדקאות העממיים, ומטשטש כל היכר של יתרון על זולתו. כשהיה בא להתפלל בבית כנסת מחוץ למקום מושבו, עמד למטה מאחורי הבמה עם העניים והפחותים. היה מצטער על שנאלץ בעת צאתו למקומות רחוקים לערוך מגביות בשביל הישיבה להשתמש במכתבי המלצה שהיו משבחים אותו ומכתירים אותו בתארים מכובדים לטובת הצלחת עניני ישיבתו, ולשם שיווי משקל היה מנחית את עצמו ונוהג בשפלות. ויש אשר היו נוהגים בו לרגלי זה בזלזול, ומתייחסים אליו כאל הדיוט, בעת שהותו בעיר אודסה לרגלי יסוד ישיבה, כשראהו השמש עומד בשורה האחרונה עם ההדיוטות חשב אותו להלך עני, ונתן לו להחזיק את ספר התורה לאחר גלילתו, ומאז נהג תמיד רבי יוזל ליטול את ספר תורה מהמגביה ולהחזיקו בזרועותיו עד שעת הכנסתו לארון. מעודו לא נתן לערוך לכבודו קבלת פנים ומסיבה, ולא הרשה לתלמידיו ללוותו או לקדם פניו. בעת שהיה מרגיש שמתכוננים לכך, השתמש בתכסיסים שונים להסתלק מזה, בעת מסעותיו לא היה מספר לתלמידיו מתי הוא עומד לצאת לדרך, או שהיה יוצא באמצע הלילה. פעם בהתכוננו לבקר את ישיבתו בעיר רוסטון הרגיש שאנשי המקום מתכננים תכנית לפגוש אותו בתחנת הרכבת, כשם שרגילים היו לקדם פני רבותיהם האדמו"רים, שינה מיד את זמן בואו והגיע ברכבת אחרת. כך קרה בעיר רוגוצ'וב שראה שהתלמידים עומדים ללוותו בעת צאתו לדרך, שלח אותם לסידורים שונים ונשאר עם שני בחורים בלבד. התנהגותו זה לא נשאה אופי של הצנע לכת או של בריחה מן הכבוד כרגיל אצל אחרים, כי אם יחס של ביטול אל הכבוד, הוא לעג לכל הכיבודים, לא ראה בהם כל ערך ממש, לא היה אכפת לו אם מכבדים או מגנים אותו. ולא עוד, אלא בשעה שהיו מגנים אותו ואף מגדפים במקרים שלא היו נדירים, היה מחויך ומחייך בשעת המעשה והתקבל רושם שהוא נהנה מזה. משום כך, מעודו לא התחשב בפעולותיו ברושם שיעשה כלפי חוץ ולא עלה על דעתו מה שיאמרו הבריות, שהיה צורך באיזה מעשה ופעולה לא היתה דעת הבריות נחשבת בעיניו כלום, אם לשבח ואם לגנאי, אם לכבוד ואם לבזיון.

ויש אשר רבי יוזל היה מבזה את עצמו בכוונה תחילה לשבור את תאוות הכבוד. מספרים שבימי שבתו בקובנה היה מתכסה בשק ומטייל בחוצות, פעם שם נעליו על כתפיו, ועבר ברחובות העיר כשהוא יחף, באחד הימים נזדמן במסיבה עם אישי המוסר גדולי הדור. רבי שמחה זיסל, רבי יצחק בלאזר ועוד, כל המסובים דרשו בדברי תורה ומוסר, האוירה היתה רצינית וחדורה מחשבה ודעת. כשהגישו לשולחן את הלפת מצמץ פתאום רבי יוזל בשפתיו כאילו מתוך תאווה ללפת וקרא בקול, אה, כמה טעימה לפת זו, אי, הרי זה מחיה. המסובים החליפו מבטים איש אל רעהו כאילו אומרים, מה מוזר האיש הזה, שאין לו ענין בשיחה בדברי תורה ורק הלפת בעיניו? לאחר מספר שנים סיפר רבי יוזל את המקרה הזה לחתנו רבי אברהם יפהן וציין שהוא מסופק אם עלה על דעת איש מהמסובים שעשה זה בכוונה כדי להשפיל את עצמו.

אדם גדול אחד רצה להכיר את רבי יוזל, ובא לבקרו, רבי יוזל עמד באותה שעה בסעודה וכשהרגיש כנראה שהאורח רוצה לתהות על קנקנו, שם צלחת לפניו וגמע את המרק שבתוכה בלגימה אחת כדרך הזולים והסובים, כדי להשפיל את ערכו בפניו. אתם שומעים, לקח את הצלחת ועשה ככה ושתה מהצלחת, אתה בא לבדוק מי אני, הנה קח טרררררררר. ככה זה נובהרדוק, נובהרדוק היו עובדים על עצמם, היו נכנסים לבית מרקחת מבקשים מסמרים, אז היו מקללים אותם מבזים אותם, אתה מבין, בשביל שלא יהיה להם כבוד, הם עבדו על מידת הכבוד שלא יהיה כבוד, ביזו את הכבוד, הסתלקו מהכבוד. אתה מבין? התרחקו מהכבוד בכל דרך. תראה, אדם שנהנה משבחים זה כבר השכר שלו לעולם הבא, הוא מקבל את זה פה. הבנת? רק אדם שיודע לבטל, לבטל בעצמו, יש פסוקים שאומרים בשעה שאומרים לבן אדם, בשביל לבטל, אתה מבין, להתנגד לכבוד שחולקים לו.

 

ש. ...זה יכול להיות חילול ה'

 

הרב: נכון, נכון נכון, אבל הם נקטו שזה עדיף, אתה מבין כי התורה לא תתבזה מזה, כי אם לא מחזיקים ממנו אז איזה תורה תתבזה. כאילו הם אומרים אחד כזה זה לא בן תורה, זה לא אדם עם תורה, זה אדם דתי פשוט כזה, אתה מבין כמו חילוני פשוט כזה. זה לא המייצג, אם יראו אחד שהוא נחשב חשוב גדול וכו' וכו', הוא עושה דברים של שטות, זה יכול להיות בעיה. אבל בן אדם שאתה לא מזהה מי הוא בדיוק והוא עושה את זה ככה בשביל שאתה לא תחלוק לו כבוד וכו', אתה מבין? עכשיו תאר לך שההוא בא ותוהה על קנקנו, והוא חושב שהוא ככה וככה וככה, והוא לא עשה לו את התלמיד הזה עכשיו, הוא ישבח אותו וילך לשבח אותו ויגיד לו פששש ואיזה הנהגות ומה ראיתי ואיך מה ופה ושם... זה לא משנה, זה לא משנה, אבל זה מצטבר, מצטבר, יצאה שמועה, והשמועה מתפשטת, ויום אחד הוא יגיע למקום ויהיו עוד אלף אנשים שיכבדו אותו, ויהיו עוד אלף ואח"כ עוד אלף ואח"כ עוד אלף ,אח"כ הוא יגיע לתחנת רכבת כולם יחכו לו, ואח"כ הוא יגיע לשמה אז כולם יחכו לו, וכולם זה, ואח"כ ככה ואח"כ ככה, הוא לא רוצה את זה, לא רוצה את זה.

 

ש. לא שומעים

 

הרב: קנאת סופרים זה בחכמה, לא בגלימה. לא בשרוולים הרחבים, שמעת? אליהו לא בא לשרוולים רחבים, שמעת? שמעת מה מפסיד בן אדם שמקבל כבוד, שמעת? שמעת? תפקיד זה כבוד, שררה, אתה הרב של העיר פלוני ומכבדים אותך בתור רב העיר, אם אתה רב העיר הפסדת את אליהו הנביא. אתה מבין? הם  ידעו מה זה כבוד, מה הנזק שלו, אתה מבין, אנשים אחרים בלי כבוד אז הם מתים, מתאבדים, ממש מתאבדים ממש. אתמול התאבד מישהו, אמרו לו שאין מקום, אין מיטה בבית חולים, אז הוא אמר שהוא יתאבד, ניסה להתאבד, הצילו אותו אבל אמרו עדיין אין  מיטה, אז הוא יצא והתאבד בחוץ. אין אחריות. אין שכל. מתוק הוא לא רוצה להשפיע שום דבר לא רוצה כבוד זה הכל. עזוב מטרות עכשיו, אנחנו מדברים על הסבא מנובהרדוק, הסבא מנובהרדוק זו היתה האחיזה שלו, ככה הוא חינך את התלמידים שלו וככה הם עבדו, אין כבוד אין שום דבר, זהו.

 

ש. לא שומעים

 

הרב: תודה. אנחנו למדנו על הסבא מנובהרדוק אתה צריך לדעת שיש שיטות בזה, זה שיטה של נובהרדוק. זה מתקבל מצויין, זה השיטה של נובהרדוק. ויש שיטות אחרות שהן אומרות אחרת, לא הרבה, שמינית מן השמינית, אחד חלקי שישים וארבע שיהיה לאדם כבוד בשביל כבוד התורה, לא בשבילו, אבל זה, אבל מכל מקום זה עבודה גדולה, עבודה גדולה להתרחק מן הכבוד. אדם שתלוי בכבוד מסכן, הוא לא יכול ללמוד, הוא לא יכול להתקדם ולא כלום, כי אם הוא לא רואה שיש הערכה אז הוא מתייאש, כי הוא מצפה לכבוד, הוא מצפה לפרס, הוא מצפה למשהו. איך אתה מגדל ילד, אתה משבח אותו, יש לו יצר הרע, יצר הרע דורש כבוד, ולילד קטן יש רק יצר הרע, אז איך תטפח אותו? אין לו יצר טוב, אתה לא יכול להגיד לו האמת זה לא צריך כבוד, הפוך, צריך לשבח אותו על זה שהוא התאמץ, שהוא לומד, שהוא זה, תן לו עידוד והכל, אז הוא מטפח את עצמו יותר ויותר, רואה שזה משתלם, אבל זה לילדים ולקטנים ולנשים, אבל מי שיודע את האמת עושה את האמת בגלל שהיא האמת בלי שום קשר, יש אנשים, אין אנשים, מה הקשר, העבודה היא עבודה שלך, אתה מכין סנדוויץ', אתה רוצה כבוד על זה שאתה מכין סנדוויץ'? אתה רוצה לאכול, אז מה איזה כבוד אתה רוצה על זה שאתה מכין סנדוויץ'? אתה ראית פעם שאדם מכין סנדוויץ' הוא אומר לכל אחד תטעם תטעם אם זה תעים, תראה אם עשיתי את זה טעים, לא יישאר לו כלום, לא יישאר לו כלום, אם כל אחד יטעם מהסנדוויץ' שלו מה יישאר לו? אם הוא רוצה שיטעמו מהתורה שלו כל הזמן כל הזמן בשביל הכבוד, לא יישאר לו מהסנדוויץ' כלום, העולם הבא כבר לא נשאר, נגמר, הוא אכל את הכל. עם הכבוד הוא גמר את הסנדוויץ', גמרנו, אין כלום.

 

ש. לא שומעים

 

הרב: מי אמר שלא, אבל זה השיטה של נובהרדוק, זהו, אתה צריך להבין שיש שיטות.

רבי אלחנן וסרמן הי"ד היה בורח מפני הכבוד כמפני האש, גם כשנאלץ להופיע בבתי כנסת שונים בכדי להתרים את קהל המתפללים עבור הישיבה, בהכנסו פנימה הוליכו אותו רגליו ברגע הראשון אל הכותל המערבי, שמה הוא הרגיש בנח, לא הלך למזרח, איפה שהמכובדים והרבנים. הלך לצד השני, למערב. מארחיו הרבנים שכהנו בבתי הכנסת כמובן הרגישו בזה אי נוחות, הם במזרח ורבי אלחנן במערב? פעם שאל אותו אחד הרבנים, וכי דרך ישרה היא זו? האין לחשוש במקרה זה מפני ענווה מעושה? יכולים לדון שזה בעצם ענווה מעושה, אתה יושב פה בשביל שיגידו לך עלה עלה, למרות שזה הנהגה ככה כתוב לעשות, אבל זה אולי ענווה מעושה, השיב רבי אלחנן, שאלתי מכבר את רבינו החפץ חיים, איזו היא דרך ישרה שיבור לו אדם כמוני, הלא כשיושב בשולי בית הכנסת יתכן שמתהלל בליבו מי כמוני עניו, הוא שאל בעצמו את זה, ויען אלי החפץ חיים במתק שפתיו, אפילו הכי לישב במערב עדיף מלישב במזרח ולהתמרמר בלב שאינו ראוי לכבוד הזה. כדרך שאמרו, מעשה מוציא מידי מחשבה, ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה. יבבי, אתה שומע, כדאי לך לשבת עם מחשבה, אתה מבין, במערב מלישב במזרח ולהתמרמר אייי, שאני לא ראוי לכבוד הזה. למה כי מעשה מוציא מידי מחשבה, המעשה קובע אתה מכובד ותעזוב את המחשבה שאתה ממורמר שלא מגיע לך לשבת פה, בתכלס אתה יושב פה, מכבדים אותך, מה מועיל המחשבה שלך בפנים, הבנת? אבל שמה המעשה שיכולםי לחשוב אה, תשב שמה במערב ואתה תחשוב אוי, איזה עניו אני, אין כמוני עניו, אומר כן כן אבל המעשה מוציא מידי מחשבה, זה שאתה יושב שמה זה בסדר גמור, מה שאתה חושב זה כלום זה גורנישט, המעשה זה קובע בתכלס, איפה אתה יושב בסוף. זה רק חכמה שהחפץ חיים יכול להגיד דבר כזה, זה משהו לא יאומן. והוא עוד תומך את זה בראיה מן הכתובים מה שנקרא.

ועוד מסופר על רבי אלחנן וסרמן, מעשה שנזדמן לברנוביץ רבי טוביה הורוביץ אב"ד סנוק שבא בשליחות המפעל קרן התורה ונתבקש לדרוש בבית המדרש העירוני התאסף קהל רב ובתוכם רבי אלחנן, שבנוכחותו הוסיף חשיבות ומשקל לאסיפה המיוחדת במינה. כי חפץ היה לעודד את המפעל ולעזור לאורח המכובד במשימתו, הוא סרב לעלות ולישב בכותל המזרח למרות שהגבאים הפצירו בו, אלא התערב מאחורי הבימה ביחד עם פשוטי עמך ונשאר לעמוד על רגליו. בתוך נאומו פתח לפתע הרב האורח רבי טוביה הורוביץ אב"ד סנוק, פתח במשפט כזה, יהודי ברנוביץ, הידעתם מי שרוי בתוככם? הידעתם את רבי אלחנן מיהו? והפליגו בתיאור אישיותו הרמה ובשבח מעלותיו הסגוליות, אבל רבי אלחנן לא הספיק לשמוע לא בלבד את הספיא, גם את השם רבי אלחנן כבר לא קלט, מכיון שבאותו רגע שהנואם קרא את הידעתם מי שרוי בתוככם, נשא את רגליו ונמלט מבית המדרש החוצה כבורח מדליקה.

היה לי מעשה כזה ביהודי, בעצם זה התחיל עם האשה שלו, אשתו צלצלה לפה והחליטה שהיא רוצה לתרום סכום נכבד למעלה ממאה אלף שקל, מאה עשרים אלף אם אני זוכר טוב, פיצויים שהיא קיבלה על עשרים שנה, והיא צלצלה לקבלה ואמרה שלום, אני רוצה להעביר סכום של מאה עשרים אלף שקל. טוב, אז הפקיד הודיע לי שמישהו רוצה לתרום אז אמרתי שיבדקו אם זה לא מתיחה, שיוודאו. לפני כמה ימים שלחו לי אס אם אס שיש מישהו שרוצה לדבר איתי בטלפון, הוא רוצה לתרום עשר מיליון שקל. לא צלצלתי אליו בחזרה, השאיר טלפון, לא צלצלתי. מי שרוצה לתרום יגיע עד לפה. מי שאומר בטלפון שהוא רוצה לתרום עשר מיליון זה מתיחה. בכל אופן לא משנה, אז אמרתי שיבדקו, בדקו, והיא לא הסבירה למה היא רוצה לתת 120, ואז ביקשתי שיבררו למה היא רוצה לתת, למה היא החליטה ואז התברר שזה אמיתי, היא רוצה לתת. ובאמת הם העבירו את הסכום. טוב, אז כהכרת הטוב הזמנתי אותם אורחי כבוד לסוף שבוע שיהיו איתנו, ובשיחה שאני נותן בד"כ בשבת, אמרתי רבותי, נמצאים איתנו פה זוג, רק אמרתי את המילה זוג שניהם ברחו כל עוד נפשם בהם. ממש ככה, כמו הסיפור הזה, יצאו החוצה. לא רצו שיראו מי הם ויצביעו עליהם ויגידו עליהם, שום דבר. כשהיא צלצלה למה לא האמנתי, קודם כל זה סכום נכבד שאף פעם לא היה דבר כזה שמישהו יצלצל בטלפון ויגיד אני רוצה לתרום סכום כזה. דבר שני, היא לא ביקשה פאילו ברכה, תשאירו פתק לרב שיברך או משהו, מה, בן אדם תורם רוצה איזה ברכה משהו, איזה תמורה על המאה עשרים אלף, משהו קטן, שום דבר. אתם יודעים מה זה שום דבר? שום דבר. איזה אנשים מיוחדים, כשהכרתי אותם, חבל על הזמן, חבל על הזמן, לא יאומן כי יסופר, לא יאומן כי יסופר. לא יצלצלו יגידו שמע, אפשר לשלוח לנו אולי ככה או אפשר לתת לנו אולי ככה או ככה, שום דבר, שום דבר. כאילו שם שתי שקל לצדקה במנחה וזהו, שלום. אתם יודעים מה זה עשרים שנה לעבוד, ואת כל הסכום, לא תגיד השאירה לעצמה חלק, אפשר לשפץ את הבית, להחליף מטבח, אפשר לשפר את האוטו לעשות ככה לעשות ככה, אפשר להשאיר לילדים, שום דבר, מאה עשרים. וכשרק אמרתי יש פה זוג טוזזזזז עפו משם. אשריהם ישראל. אשריהם ישראל.

מסופר בנוסעו פעם ברכבת, הבחין יהודי חרדי ביהודי קטן קומה שיושב בפינת הקרון מהורהר ומנומנם לחצאין. התקרב אליו היהודי וכדרך אחינו בני ישראל נכנס עמו בשיחה של היכרות בנוסח הרגיל, שלום עליכם, מהיכן היהודי? מפלך וילנא, מאיזו עיר? עיירה קטנה סמוכה ללידא. מה שמה של אותה עיירה? ראדין שם עיירתי, השיב בענווה. כך, ראדין? שקע היהודי בהתפעלות, או, אתה יהודי ראדיני, הרי שם מצוי ביניכם צדיק גדול החפץ חיים, אה. אבל היהודי הראדיני לא סבל ביטוי שכזה ובנעימה של ביטול השיב מיד, זה צדיק? חדשות השמעת לי, יהודי פשוט הוא ככלל היהודים, את זה היהודי לא יכול היה לסבול, הנשמע כזאת? העזה של יהודי להעליב את החפץ חיים, איי לך, בוש והכלם יהודי זקן שכמותך הרשה לעצמו לזלזל בכבודו של זה שהעולם מסכים פה אחד שהוא גדול הדור! ברם לליבו של הישיש לא נגע מוסר זה כלל, בעקשנות הוסיף להחזיק בשלו ובגמגום לחצאים מחה כאילו כלפי עצמו, לא, לא, ידעתי הריני מכירו אינו צדיק, יהודי פשוט הנהו. היהודי הקנאי התרתח עוד יותר והגביר את חירופיו, אך בין כה וכה נעצרה הרכבת ליד התחנה, עלו נוסעים חדשים שהכירו מיד את החפץ חיים וניגשו אליו תוך יראת כבוד עמוקה, ומשנתגלתה לפתע ליהודי זהותו של הנעלב נבהל עד מאד ותוך צער ודמעות הוא גמגם רבי מחול לי, לא ידעתי, לא ידעתי. מושך החפץ חיים בכתפיו ונבצר ממנו להבין בשביל מה עליו למחול לו, אומר לו כי העליבו, אך איך ובמה, אמנם כן הוא כנהו צדיק, אכן הוא איננו אשם בכך, הוא לא ידע, מילא מה שעבר עבר, מעל פניו אפשר היה לקרוא את השאלה, המכיר כבר לפחות יהודי זה בטעותו כי הוא החפץ חיים הוא יהודי קרתני פשוט ולא צדיק. לפחות היהודי הזה שהתרתח ראה בסוף שהחפץ חיים זה יהודי פשוט. כי הוא חשב מה, בן אדם כזה מתנהג ככה, מדבר ככה על החפץ חיים, איך יכול להיות, אז איזה יהודי הוא חשב שעומד לפניו? יהודי פשוט ואפילו פחות מפשוט, איך אתה יכול לדבר ככה עליו. עכשיו הוא הבין עד כמה החפץ חיים באמת פשוט. אבל צדיק, אבל פשוט.

על תקריות רבות דומות מסופר את הקריאות שמאפיינות את גודל ענוותו, כיצד השתדל בכל האמצעים לבטל את עצמו באמת. אבל להסתיר לזמן רב את גדלותו לא עלה בידו מעולם. מסופר למשל כי בשבתו פעם בפונדק תוך המתנה לנסיעה לעיירה סמוכה ישבו בעלי העיירות וסיפרו ביניהם, אז שח שמה אחד, אומרים כי החפץ חיים בכבודו ובעצמו עומד לבקר בעיירתנו, מעיר השני, אומרים כי הוא צדיק וגאון גדול מאד וכי אין דומה לו בדורותינו בעולם כולו, תשומת ליבם הופנתה פתאום לדבריו של יהודי זר שישב סמוך אליהם שהיה בעיניהם כמשולח, איננו כה גדול כפי שהנכם מתארים אותו, ידעתיו דוקא, הוא אינו אלא יהודי פשוט שמתאמץ לשמור על השולחן ערוך, העיר להם. מששמעו בעלי העגלות כך, העתירו על הבלתי נודע הזה מנה הגונה של חירופים בנוסח העגלונים, בגלל העזתו לבטל את החפץ חיים, אף חשבו בתור קנס לא להסיעו כלל עמהם, אך כשראו שהמשולח הזר שומע חרפתו ואינו משיב להם נתרככו והסיעו אותו בעגלה. כשהגיעו לעיירה ונודע להם כי אותו זר שהגיע עמהם אינו אחר אלא החפץ חיים, אצו אליו מיד כדי לפייסו ולבקש מחילתו, הרגיע אותם החפץ חיים בחיוך, כי אם היה על שום מה לבקש מחיל ההרי עליו היה מוטל לעשות זאת ולא עליהם, שכן הוא שביטל את החפץ חיים ולא הם, ז"א אם מישהו צריך לבקש מחילה זה לא הם, הם לא בטלו את החפץ חיים, הוא ביטל את החפץ חיים אז הוא צריך לבקש מחילה, אתם לא צריכים לבקש מחילה. אייי.

השנה תרצ"ג, ראדין, חג שמחת תורה האחרון לחיי החפץ חיים. החפץ חיים היה ישיש מופלג, כוחותיו אזלו, הביע את רצונו להתפלל תפילת החג במעונו הפרטי, קשתה עליו ההליכה אל בית הישיבה. כשנודע הדבר לרבי אלחנן וסרמן הלך ונכנס אצל החפץ חיים פנימה לבקש אותו שיסכים לבוא בזמן עריכת ההקפות, תלמידו רבי חיים יצחק פופקא שנוכח באותו מעמד מוסר על חילופי הדברים שעברו ביניהם: רבי אלחנן פתח ואמר, אם הדבר רק אפשרי, בודאי מוטב שרבינו יבוא אל הישיבה, ואם ההליכה ברגל קשה עליו ישאוהו על גבי כורסא שיושב בה. מיחה בו החפץ חיים, לשאת בכורסא? דבר כזה מתאים למר בר רב אשי ואינו בשבילי. אייייי. זה מתאים לאמוראים שהיו לוקחים אותם באפריון, אבל אני? שיקחו אותי בכורסא? חס ושלום.

כשהתקיים מעמד ירחי כלה הראשון שבשווייץ, הגיע פניה מאירופה להזמנתו של מרן הגר"מ שך אל  מעמד הפתיחה. באירופה חשבו לנצל את ביקורו של רבינו לעוד ענינים רוחניים, כאשר ההשתתפות בירחי כלה היתה כיסוי הרשמי להזמנתו. כמה מתלמידיו נכנסו אליו וביקשו שיעתר להזמנה. רבינו דחה את ההצעה ואמר, אין לי כח לנסיעה כזאת. רבי צבי שינקר שהיה בין המבקשים הסביר לרבינו כי הבקשה אינה אלא לשני שיעורים בלבד, שיעור הפתיחה ועוד שיעור אחד. זה לא יעייף, וכאן נגעו התלמידים בנקודה שתפסה מקום חשוב אצל רבינו, הם תיארו לפניו את כבוד השמים וכבוד התורה שיביא עמו רבינו בבואו לשווייץ, רבינו נשאר בסירובו, והסביר לתלמידיו, אבוא לשויץ, בשדה התעופה ימתינו לי אנשים, לא אוכל לשאת זאת, וממילא גם אם יצא מכך כבוד שמים אני פטור מזה. שכן יגיע לי מכך הרבה כבוד ואין לי כח לזה. אתם שומעים חנג'ורי.

נשאל פעם רבי יצחק הוטנר, כיצד מתיישבת מידתו לברוח מפרסום ומכבוד עם העובדה שהוא עומד בראשו של מוסד תורני גדול ומפורסם. על כך השיב במשל, אחד הדוחק את עצמו לשבת במזרח של בית הכנסת, דינו כבעל גאוה, אחד הנשאר עומד על פתח הדלת נידון כעניו, ואילו זה שיושב באמצע היא סתם גורנישט. כך אם הייתי נסתר לגמרי, לכל הפחות הייתי יכול להרויח את ההרגשה שאני עניו, אבל עכשיו שמצד אחד הזמין הראש ישיבה ומצד שני לא דמות פומבית במובן המקובל, וכל מה שה' יתברך נותן לי מקום לפעול בענינים של טובת הציבור אינו נעשה אלא בצורה של מאחורי הפרגוד, הריני דומה לאדם המתיישב באמצע האולם שאף עניוות אין בזה. והמשיך והסביר, ישנן כספות עם מגירות זו לפנים מזו, יש שגונזים אוצרותיהם במגירה האחרונה ביותר, להסתיר כספם מעין כל רואה, יש מחלקים את האוצרות בין כל המגירות, אלא שהאוצר הגנוז כאן גם במגירה המוסתרת ביותר. והנמשל, פעם יש יותר כיסוי והתגלות מועטת מאשר בכיסוי גמור במגירה האחורית. ופעם בדברו על העבודה הקשה של מלך בישראל להיות מכניע גדול ומוכנע גדול בחדא מחתא, התבטא על הישיבה בעזרה למלכי בית דוד בלשון: אפשר לשבת עם הראש למעלה כפוף מאד מאד. אתם שומעים? צריך הרבה חכמה בקיצור כיצד לבטל את הכבוד.

תמיד כשאני לוקח לידי ספר מסילת ישרים, כתב רבי יצחק הוטנר בצעירותו בשנת תר"צ, אני מוצא את עצמי תחת הרושם העז של מידת הצנע לכת של לוצאטו המתגלה לנו על ידי ספרו זה. כי הגע בעצמך, אדם שכל הווייתו שקועה היתה בחכמת הנסתר, והקבלה והמסתורין היו נשמת חייו ונשימת חייו, בם הגה והרגיש, בם חי את חייו, בם עבד את אלוקיו, והאדם הלז מחבר ספר אדם על נושאים כאלו שהקבלה מהפכת ומהפכת בהם, והוא אחת החליט לא לנגוע בהם, והוא דן על כל אותם הנושאים ומהפך בהם ומעמיק בהם ובשעת מעשה הוא סותם את כל מעיינות המסתורין המפקים בנפשו פנימה שלא יפרצו החוצה והדבר עולה בידו. מה הוא אומר? הוא אומר אדם שחי את תורת הקבלה כל חייו, לא כמו המקובלים של היום, הרמח"ל הקדוש שהגאון מוילנא העיד עליו שהוא ידע את תורת הסוד כמו הארי הקדוש, על רבינו חיים ויטאל שהיה תלמיד המובהק של הארי הסתפק הגאון, עד שהוא ראה במקום בספרא דצניעותא בפירוש שהוא אמר מהלך מסויים שממנו הוא הבין שהוא יודע את הסוד באמת, אבל היה לו ספק על המרח"ו, התלמיד המובהק של האר"י, אבל הרמח"ל לא היה לו שום ספק שהוא יודע את תורת הסוד על בוריה. אדם שחי ככה, הרמח"ל, מי יכול להבין, בגיל עשרים כבר היו לו גילויים של מלאכים, של נשמות עליונות וכו', בשביל זה רדפו אחריו, מה זה רדפו אחריו, ה' ירחם. פעם הקראנו את זה את כל ההיסטוריה שלו. מכל מקום, אז כשאתה הולך לכתוב ספר מסילת ישרים שפה בעצם בכל מילה ומילה בכל מידה ומידה, בכל המעלות שצריך לעלות, זה זה החומר של הקבלה, והוא סותם את הכל ולא נותן לזה להתפרץ. לו יצוייר שהיו נעלמים כתבי רמח"ל בחכמת הנסתר והיה נשאר לנו רק ספר מסילת ישרים, היו ההיסטוריונים מעידים בברירות שהרמח"ל היה רציונאליסט מושבע, איש ההגיון. כאן לפנינו חזיון של הצנע לכת במדרגה הנשגבת שלה, אבל הגאון מוילנא גילה לנו שכל מסילת ישרים עם כל מה שהוא העלים, כל כולו קבלה. הוא קיפל בתוך המילים הפשוטות שנראות רציונאליות את כל תורת הסוד. אבל זה רק הגאון יכול להרגיש. אתם שומעים דבר כזה? יש כאלה שלא יודעים כלום, והם אומרםי כל פעם על פי הסוד על פי הסוד ליודעי חן ליודעי חן וכל מיני כאלה דברים מפזרים אתה מבין כל מיני קשקושים ולא יודעים מילה וחצי מילה. ז"א מה שאין בהם הם רוצים שיחשבו שיש בהם, וזה מה שיש בו רוצה שיחשבו שאין בו. יחי ההבדל הקטן.

בספר אש תמיד מובא, כשהגיע בעל ההפלאה לפרנקפורט דמיין לשבת על כסא הרבנות בקהילה גדולה זו, הכינה לו הקהילה קבלת פנים מפוארת. במרכבה מצופה זהב וכסף הושיבו את הגאון הגדול, אברכים למדנים וחריפים הוליכוה. אתם שומעים? הכינו לו מרכבה מצופה זהב וכסף, הושיבו את הגאון הגדול בעל ההפלאה, ואברכים למדנים וחריפים הוליכוה, כל הרחובות שהוליכו לבית הכנסת הגדול היו מלאים אנשים נשים וטף, כולם רצו לזכות ולראות במאור פניו של מרא דאתרא החדש, כששמעו ששמעו יצא בכל התפוצות. ליד הרב ישבו במרכבה שניים מחשובי ראשי הקהל, ומרוב סקרנות הסתכלו לימין ולשמאל על הקהל הרב שבא לחלוק כבוד לרב החדש, ולא הרגישו כלל שהגאון והצדיק הגדול יושב במרכבת הכבוד ובוכה, ובוכה! דמעות כבדות נשרו בעיניו לתוך זקנו, דמעות כבדות נשרו מעיניו לתוך זקנו, רבי, למה הוא בוכה? שאל אחד מראשי הקהילה, מה הוא חושב כעת בשעת קבלת פנים עצומה זו? ענה הרב בקול בוכין, דומה עלי כאילו מוטל הנני מת בארון בדרך לבית החיים וכל העיר מלווה אותי, אנא פרנסים יקרים, הגידו לי האם כל הנפטרים בעירכם זוכים להלויות רבות עם כאלה. שמעו הפרנסים מפי הרב החדש דברים כאלה ובכו גם הם. זה לויה זה. בלויה אז למדנים וחשובים לוקחים צדיק, כשיש צדיק נפטר אז כל החשובים מרגישים שזה זכות ללוות את המת, זה מה שהוא הרגיש, שמלוים את המת.

מי שבני אדם מכבדים אותו בעל כרחו כמו רבי חיים וולאז'ין למשל, מה יעשה? יש לו מקום להתחמק מן הבריות? אם כן כיצד אפוא יועיל לברוח מפני הכבוד? לרבי חיים עצה ופתרון גם עבורו. על כל פנים צריך שיקבע בליבו שאין בו שום מעלה, ולא יתפעל מאומה מהכבוד אפילו כחוט השערה. רבינו בחיי יש לו פתרון מדהים, הוא אומר משפט, לו חטאי יריחון כולם ממני יברחון, אם לחטאים שלי היה ריח כולם היו בורחים. המזל שלא מריחים חטאים, אבל מי שיודע שיש לו  חטאים על מה הוא מתגאה, על מה כבוד? על מה כבוד? רבי ישראל מאיר, החפץ חיים היה עומד מול הספריה והיה מטיח בעצמו תוכחת, אה ישראל מאיר, ישראל מאיר, אתה יודע את כל הספרים פה בעל פה, אז מה אתה מחזיק מעצמך? זהו. מספיק לעמוד מול הספריה ולהגיד כמה ספרים אתה יודע פה בעל פה, אתה לא יודע, על מה אתה רוצה כבוד? אבל רבי חיים מוולאז'ין היה אומר, צריך שיקבע בליבו שאין בו שום מעלה ולא יתפעל מאומה מהכבוד. אפילו כחוט השערה, והוא עצמו מספרים היה בוכה תדיר בדמעות של ממש על כל הכבוד שהיו נוהגים בו מיודעיו ומכריו, מה גם בבואו לוילנא, ירושלים דליטא, שהיו אז כל הקהל ראשיו ונכבדיו חולקים לו כבוד באופן מיוחד, וכמה שהיה הוא בורח מן הכבוד, היה רודף אחריו ומשיגו. פעם סיפר לתלמידו על כמה המצאות נפלאות ותחבולות מחוכמות שהיה עושה בעצמו שלא ירגיש מאומה מהמהומה שהיתה מתרחשת ומתרגשת סביבו. אם תמצי לומר משמעות חדשה מצינו כאן לבורח מן הכבוד, שלא יהיה הוא מונע ומעכב את הכבוד מלבוא עליו, שהרי במקום שכיבדוהו בעל כרחו עסקינן, אלא שיהיה מבריח את עצמו ומדכא את תחושותיו מן הכבוד המורעף עליו ומסובבו, נחמה היתה לו לרבי חיים על כל הכבוד שחלקו לו בני דורו, נחמה אחת לכל עינויי הנפש והמצפון שלמרבה הכבוד כפוהו ויסרוהו רבות, והיא שכבר התורה היא שפסקה עבורו את הכבוד. שכן אמרו חכמים ז"ל, דמוקיר רבנן משתמעין מילי כצורבא מרבנן, מי שמוקיר את החכמים, מייקר אותם מכבד אותם, נשמעים דבריו כתלמיד חכם. אני, התנצל רבי חיים, הייתי מוקיר את מורי ורבי הגאון זללה"ה, הגאון מוילנא, אם כן מן הדין הוא שיישמעו דברי, כל זכות אחרת לא מצא רבי חיים בעצמו אלא זאת, שהוקיר וכיבד את רבו, ואם זו לא תקרא ענווה למופת ענווה מהי? הוא לא מצא שום זכות למה צריכים לכבד אותו, אבל הוא אומר יש דין, שמי שמוקיר רבנן אז מוקירים אותו, אז הוא אומר בזכות שאני כבדתי את מורי ורבי הגאון מוילנא אז  לכן מוקירים אותי ומכבדים אותי.

לכיבוד בסנדקאות היה רבי חיים שמואלביץ מסרב, כאשר התברר לו כי יש סב או קרוב חשוב אחר שרצוי לתת לו סנדקאות, אז כל מקום שהיה מישהו מבני המשפחה קרוב שעלול להפגע או דברים כאלה אז הוא היה מסרב. כשהיו מזמינים מונית עבורו היה מתנגד, מה ההתנגדות? מה זה אכפת לי אם עוד חמישים נוסעים יהיו איתי? בתור לאוטובוס היה נותן לתלמידיו לעלות לפניו ולא פעם גם היה משלם עבורם. תלמיד שבא להתקבל לישיבה פגש ברבי חיים שמואלביץ, ורבי חיים שלח אל חמיו ראש הישיבה ונשא את מזוודותיו של התלמיד במעלה המדרגות. כשיצא התלמיד מראש הישיבה והודיע בשמחה שהתקבל, הרים את המזוודות שלו רבי חיים שמואלביץ והלך עמו להראות לו את החדר. בדרך שאל אותו הבחור, מה התפקיד של כבודו בישיבה?אמר לו אני השמש. מעולם לא נטל גדולה לעצמו ולא ראה במעלותיו את זכייתו האישית, פעמים רבות דיבר על כך שגדלותו של האדם באה מכח הציבור, אם הציבור מאמין בו הוא גדל מתוך אותה אמונה. רבי חיים מיעט להחשיב את השפעת שיחותיו על הציבור, כאשר היו אומרים לו כי השיחה שאמר היתה כמין חומר, היה משיב, אתה רוצה רק להנות אותי, צריך היה לעמול קשות לשכנעו שלשיחותיו יש השפעה כלשהי על הציבור. כשיצאו ספריו, ספרי שיחותיו לאור נחטפו תוך ימים קצרים. הדבר היה פלא בעיניו. לפני ההדפסה הוא טען שאף אחד לא יחפוץ בספרים הללו, וכשסיפרו לו שהם נמכרים בקצב גובר והולך, הפטיר רבי חיים, זה רק בזכות אבות. שום דבר הוא לא תלה בעצמו.

סיפר רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, רבי יעקב יצחק רודרמן מייסד ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור סיפר לי עובדה מופלא מרבי ברוך בער, עד כמה מאס בכבוד ובחל בו. הדבר היה לעת שהגיע רבי ברוך בער לארה"ב, במסע למען הישיבה בקמניץ, אחד מהתלמידים ארגן לכבודו דינר, במעמד כל הנדיבים שהתאספו התחיל אותו תלמיד להציג בפני הקהל את התארים של רבי ברוך בער, את גדלות התורה שלו, ואת צדקותו המופלגת. כששמע זאת רבי ברוך בער התחיל להראות סימנים של חוסר סבלנות, כי בענוותנותו הרבה לא מסוגל היה לשמוע את כל שפע דברי התהילה והשבח שהרעיפו עליו. עם כל רגע שעבר נטרדה מנוחתו יותר ויותר, עד כי פנה בקול הנואם, שקר הוא אינו אמת, אין הנואם דובר נכונה. התלמיד כופף מיד את עצמו ולחש לאוזן של הרב, רבי, הרי הגעתם לאמריקה לאסוף כסף להתרים את הקהל למען הישיבה, באמריקה מדברים בשפה הזו, אחרת אין שום סיכוי להצליח בערב כזה, ככל שיתרבו התהילות והשבחים יגדלו הסכומים שיתרמו. שמע זאת רבי ברוך בער והניע בידו בתנועת ביטול באמרו, טוב, דבר, אבל הוא תפס בקצות שרווליו וחיפה בהם על שתי אזניו שלא ישמע שוב את דברי השבח והתהילה. וכך המשיך לשבת עד שגמר את הנאום לתלמיד. המחזה הזה חזר ונשמה בערב נוסף שערכו לכבודו, לאחר גמר המסיבה כשהלך עם תלמידו לאכסניה דיבר בהתמרמרות רבה על הגורל המר שנפל בחלקו, שכך מרעיפים עליו שבחים בלי גבול. כשהגיעו לאכסניה דאג בעל הבית להזהיר מראש שלא יאכל מהדגים שהוגשו לשולחן, שכן חושש שאינם טריים כל כך ועלולים לגרום הרעלת קיבה. רבי ברוך בער לא שם לב לדברים ואכל מן הדגים. לאחר סיום הסעודה נכנס לחדר שהוכן מבעוד יום, ועלה על יצועו לנוח את מנוחת הלילה. לאחר זמן מסויים כשבני הבית כבר נמו את שנתם, התעורר לפתע בעל הבית כשהוא שומע קול הקאה. התקרב לחדרו של רבי ברוך בער והתחוור לו כי האורח הדגול מקיא. בראותו כך נכנס בחרדה ואמר לו, הלא הזהרתי את הרב לבל יאכל מדגים אלה. רבי ברוך בער ענה לו, כלום אתה חושב שאני מקיא מהדגים? לא מיני ולא מקצתי, אני מקיא מכיון ששמעתי, המעיים שלי התחילו להתהפך בקרבי מהבחילה והגועל מרוב השבחים והתהילות שהמטירו עלי בימים האחרונים עד שחשתי רצון להקיא בגלל זה. לכן הוא הקיא, לא מהדגים.

בספרו הראשון שערי תבונה, זכה מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי למכתב הסכמה, מכתב הסכמה מנשיא ישראל, הסטייפלר קיבל מכתב הסכמה מנשיא ישראל, מי זה היה? רבן של כל בני הגולה רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, זה נשיא זה? אייי. ואולם מפני שבמכתב ההסכמה הזה נכלל ביטוי כל שהוא שיכול להביא אדם לידי גאוה וכבוד, נמנע מלהדפיסו. שמעתם? קיבל מכתב הסכמה מגדול הדור, אבל היה בו איזה משפט שלא, לפי דעתו זה היה כבר מוגזם, אז הוא לא הדפיס את המכתב.

תלמידיו של רבי אליהו לאפיאן מעידים, מתרעם היה תמיד ואומר שאינו יכול לסבול את התארים הרבים שכותבים עליו, כגון וכדומה, לפעמים אף ראינוהו מתלוצץ ועושה גימטריות וראשי תיבות להיפך, כמו כן כמעט בכל פעם שהיה מקבל מכתב ומתחיל לקרוא היה על המקום מקפל את ראש המכתב שכתוב לכבוד ומתחיל מגוף המכתב.

בהיותו כבן שמונים ותשע שנים, תלה רבי אליהו לאפיאן על דלת הישיבה בכפר חסידים את המודעה הבאה: אני מבקש מהעולם ומבני הישיבה, בבקשה, שלא יעמדו כשאני נכנס לבית המדרש. י

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת