קניין לב'- אוהב את התוכחות- חלק א' - מח' קנייני התורה

ארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, לב': אוהב את התוכחות

רש "י אומר: "דכתיב: "הוכח לחכם ויאהבך",

מדרש שמואל אומר: כאשר ריבו יכיחהו לא יהיה בועט בו כתינוק הבורח מן הספר, מסכים למאמר: אף חוכמתי עמדה לי", חוכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי, כך אמר שלמה המלך עליו השלום, ז"א: כשהרב מוכיח את התלמיד לא יהיה התלמיד בועט כמו תינוק שבורח מן הספר או מבית הספר, וזה מסכים למה שאמר שלמה המלך: אף חוכמתי עמדה לי", תורתי שלמדתי באף היא שעמדה לי, אימו היתה קושרת אותו לעמוד ומכה אותו בסנדל, כדי שילמד תורה ויקיים את המצוות כמו שצריך, ויקום בזמן לתפילה.

גם אפשר שרמז שיהיה הוא מהמוכיחים את העם ויהיה אוהב את התוכחות ויוכיח לאחרים, ולא יאמר: "שלום עליך נפשי, כי למוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב, ואין טוב אלא תורה", שבשכר זה מתגלין לו רזי תורה.

אז המדרש שמואל אומר: שיהיה הוא מהמוכיחים לעם ויהיה אוהב את התוכחות להוכיח לאחרים, בד"כ אנשים לא אוהבים להוכיח אחרים מכיוון שהם לא רוצים לקבל הערות וגערות, אז הוא מה לי להתערב טוב כך מה אכפת לי, הוא לא דואג באמת לשני, דואג לעצמו שלא יפריע לאחרים ושלא יפריעו לו שלום, ולא יאמר: "שלום עליך נפשי, שלא יחפש לעצמו את מנוחת הנפש שלו ע"ח זה שאנשים חלילה יחטאו כלפי ה', כי כתוב בפסוק: "למוכיחים ינעם" מובטח להם גן עדן, ועליהם תבוא ברכת טוב, זו ברכת התורה הקדושה, שבשכר זה מתגלין לו רזי תורה.

רבי נחומיה בן הקנה אומר: כמה פעמים לקה רבי עקיבא {אז הוא קרא לו עקיבא בן יוסף} כמה פעמים לקה רבי עקיבא בן יוסף על ידי, וכל שכן שהיה מוסיף לי אהבה, היה אוהב עקיבא את התוכחות ומוסיף אהבה כלפי המוכיח. נמצא לומד חוכמה ומוסר הרבה כמו שאמר: "מכל מלמדי השכלתי".

אם אחד מעיר לך שנקרע לך הבגד אתה מודה לו, ואם אומר לך שהתלכלכת מהאוכל אתה מודה לו, ואם אומר לך שהתלכלכת בחטא למה אתה לו מודה לו? הרי אם אתה חכם אתה תאהב אותו, "מוכח לחכם ויאהבך", זה מה שהיה רבי עקיבא, היו מוכיחים אותו מוסיף אהבה למי שמוכיח אותו, תודה רבה תזכה למצוות.

ואיכא לומדה אוהבת התוכחות כלומר: שאוהב להוכיח בני אדם כדרך שהוא אוהב את התוכחה לעצמו, צריך שיהיה אוהב את התוכחות לשני הצדדין לא תוכחה תוכחות: שהוא מוכיח ומוכיחים אותו, כשם שהוא מוכיח את האחרים כך הוא ישמח שמוכיחים אותו, שהיא האהבה הגמורה האמיתית, כמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו אז יודע כי באמת אהוב ואוהב מאהבה נאמנת ואמיתית, ז"א: אם באמת אנשים אוהבים אותו בגלל שהוא מוכיח רואים שאהבתו אליהם היתה אמיתית, "כי כמים הפנים לפנים כלב האדם לאדם", כי האדם מרגיש אם מוכיחים אותו להקניטו או מוכיחים אותו להועילו, וזה התברר מצד מקבל התוכחת, כמובן מדובר בחכמים שאוהבים תוכחת אבל לא בטיפשיים ששונאים תוכחת, "כסילים ישנאו דעת",

ברוח חיים כתוב: לשמוע תוכחה ולהוכיח איש אחר זה נקרא אוהב את התוכחות, לשמוע תוחכה ולהוכיח איש אחר לכן אמר תוכחות בלשון רבים,

והתפארת ישראל אומר: כשיוכיחו אדם ישמח בזה, זה נקרא אוהב את התוכחות,

עד כאן ההגדרות ועכשיו עובדות ומעשים:

כל חיי אדם תלויים ביסוד הזה של שומע התוכחות, כותב רבי ירוחם ממיר: כי מי הוא שזכה להיות מהמושלים ביצרם אשר יכול לסמוך על חוכמתו שלו ולהבנות על גבם, שואל רבי ירוחם: : כי מי זה האיש שזכה להיות מהמושלים ביצרם אדם שיוצר ביצרו כל הזמן, היצר שלו תחת שליטה ולא מצליח לפתותו והוא עושה כל הזמן חשבונות עם עצמו,אשר יכול לסמוך על חוכמתו שלו ולהבנות על גבם, שואל רבי ירוחם: מי זה האיש שזכה להיות מהמושלים ביצרם שיכול לסמוך על חוכמתו שלו ולהבנות על גבה לומר: זיכיתי נפשי אני כבר מסודר יצר הרע לא שולט בי, הוא אומר זאת על סמך דברי הרמח"ל ב- "מסילת ישרים", כי העצה האמיתית לא יוכלו לתת אותה ולראות אמיתת אלא אותם שבכר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו,

מי יכול לתת לאדם עצה אמיתית בעצמו: לא יוכלו לתת אותה ולראות את אמיתה אלא אותם שבכר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו, מי שעבר את זה והשתחרר מיצרו ומושל בו וידוע לכל שאדם זה לא מפותה ע"י יצרו, אדם כזה יכול לתת עצות לאחרים כיצד להיחלץ ממנו,

ש. האם יש כאלה?

הרב: יש כמה כאלה כן.

עניינו של השומע תוכחות וכפישוטו, "להיות שומע": הפשט הוא להיות שומע, אין הכוונה לשמוע ולהבין אלא להטות אוזן לשמוע ולהקשיב מה שהזולת אומר, קודם כל שומע את התוכחות, אוהב לשמוע קודם כל תשמע, ולהקשיב מה שהזולת אומר וכן לעשות, בן אם יבין בן אם לא יבין, כי הזולת בודאי מכוון אל האמת,

ז"א: אם אנו מדברים כבר על אחד כזה שהשתחרר מיצרו והוא מהמושלים ביצרם והוא אומר לך משהו אז תקשיב, בן אתה מבין או לא מבין מה הוא אומר למה הוא אומר ותעשה מה שהוא אומר.

חכמים ז"ל הפליגו בגודל העניין של שומע תוכחות: לא יתכן שהאם יכונן ויכונן את דרכיו ביושר ללא שישמע אל הזולת, אומר שלמה המלך: "ושומע תוכחות קונה לב", יש לו קניין בליבו, אדם שהוא שומע תוכחות אז ליבו ברשותו כי היצר בעיקר נותן לאדם סיבה לא לשמוע, לחפש מומים במשמיע, כמו אומר לחברו: "טול כיסם מבין שיניך", ישר הוא תוקף:"טול קורה מבין עיניך", אתה מדבר איתי על קיסם לך יש קורה בעין, אתה מדבר איתי על עבירה קטנה לך יש עבירות גדולות, מי אתה שתגיד לי, אבל שומע תוכחות קונה לב אומר שלמה המלך. וישעיה הנביא אומר: "שמעו ותחי נפשכם", שעצם השמיעה היא מחייה את נשפו של האדם, האוזן הוא האבר הכי חשוב שיש לאדם יותר מהעיניים, בשמיעה אדם מחיי את נפשו, ממיתה לחיים אדם יכול לחיות את נפשו מכוח השמיעה.

צא וראה מוסיף רבי ירוחם, התורה מעמידה לנו מעשה רב: בואו ונראה מעשה רב, משה רבינו זה רב גדול? משה רבינו בואו ונעשה מעשה רב שלו, מה זה כוח השמיעה של משה רבינו: יתרו חותן משה איש גר ואורח היה שנוכח בדברים לא טובים ולא מתוקנים הוכיח ללא כל השתהות, ישר יתרו הוכיח את משה רבינו, את מי הוא מוכיח את משה רבינו.

אז בואו נבין קודם כל איך זה מתחיל: יתרו היה האדם שטעה והטעה את הרבים, הוא היה כומר לעבודה זרה, והוא נישא עבודה זרה מסוימת ראה שאין בה ממש בישר בה בעט אותה וניסה אחרת, ראה שאין בה ממש לא עונה לא משפיעה לא כלום שום דבר גם בה בעט כך עבר על כל עבודה זרה של העולם, "כי גדול ה' מכל האלוקים", איך אתה יודע כי הוא בדק את האלוהים שהיו קיימים, בקיצור: כל הזמן היה מטיף לאנשים לעבוד עבודה זרה הוא טעה והוא הטעה, אז הוא חי בשקר כל ימיו.

משה רבינו היה אמת לאמיתה, ה' לא בוחר באנשים שהם לא אמיתיים, כי הוא אמת תורתו אמת חותמו אמת ואם משהוא לא אמת אז הקב"ה לא מתחבר אליו בכלל, "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי", אז לא יכול שתהיה סעייתא דשמיא למשהו שדובר שקרים, רק למשהו אמת, אז ע"י מי יתנו את התורה ע"י איש אמת ע"י משה רבינו, אז משה הוא איש אמת ויתרו הוא איש של שקר, למה שקר כי הוא הלך אחרי השקר, אבל בתוך תוכיותו הוא היה איש אמת, רק הוא טעה טעה, לא היה מי שידריך אותו, אבל מכל מקום כשבא אחד עם רקורד שקר של טועה ומטעה ומוכיח ומעיר למי שהוא אמת ושנבחר ע"י הקב"ה יש מקום בכלל לשמוע אותו?, מי אתה שתבוא שהגיד לי מה לעשות מה נכון ומה לא! ישר היתה צריכה להיות דחייה!, נכון?

נו, על מה מוכיח יתרו את משה רבינו על שהוא מזלזל בכבודם של ישראל, שמעתם? מה היינו אומרים: חוצפה!.

מה הוא אומר לו: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר ועד ערב", תראה איזה טור יש בחוץ! מה זה? איך שלא נבין את הביקורת הזאת אשר ודאי לא היה בה משום זלזול של משה רבינו הרי בסופו של דבר נאמר: "וישמע משה", וישמע שמעתם? כתוב: "וישמע יתרו", כתוב: "וישמע משה", אותו כוח שמיעה יש להם "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר לו", גם אם בן אדם כבר שומע למשהו ומבין שהוא צודק מנסה לשנות משהו או להוסיף משהו כדי שלא יחשב שהוא שמע מאה אחוז לו, והוא היה כל כולו טועה ומוטעה, ופה שומעים שמשה רבינו "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר לו" מכל מקום בחשבון גדול עשה מה שעשה.

בתורה בדברים א' יד' מצינו, שהיה לו למשה רבינו תביעה על עם ישראל שאמרו: "טוב הדבר אשר דברת לעשות", ומסביר רש"י: היה לכם להשיב משה רבינו ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, ואחרי הכל אחרי שרואים שקיבל בכל משה ועשה כפי עצת יתרו הרי שהיה פה סוף כל סוף איזה טעות מצד משה רבינו, ומזה יש להשתומם ממשיך המשגיח ממיר בן ירוחם: על רוב כוחו ותקיפות הדעת של יתרו שהסכים ללמוד כל דבר וללמוד על דבר וללמוד על דברים דקים ולא חדל מלהביע דעתו על תיקון החיסרון ולהוכיח אפילו את מנהיגם של ישראל, יסוד הנהגתו של יתרו נעוץ בגודל הכרתו את האמת, כי היסוד הוא "שהוכיח תוכיח" הוא היסוד שבנוי על: "ואהבת את רעך כמוך", בלי אהבה אין תוכחה אלא הקנטה.

וכבר שיבחו כחמים ז"ל את יתרו בילקוט שמעוני יח' בשם ריבי פפוס אמרו: גנאי הוא למשה ולשישים ריבו שלא אמרו: "ברוך" עד פתח יתרו ואמר: "ברוך ה'", אחרי אהבה כזו אחרי הברכה על הצלת ישראל "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים" ראוי לו להוכיחם, יתרו הוא האיש אשר יוכל להוכיחם באמת, הוא שאת טובתם הוא דורש מוכרח הוא גם להגיד להם את הדרך להשגת הטובה, כי איך יראה ברעתם אשר תמצא אותם אם לא יוכיחם אם לא יגיד להם את האמת? ומשה רבינו שמע בקול יתרו. והתורה מחשיבה מאוד את שמיעתו זו של משה בקול יתרו, "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים"!, כך מובא בראש השנה כה' ב'.

וזאת משום ששומע תוכחות זו היא ההקדמה לתורה, בלי שיהיה לך אוזן שומעת אין לך הקדמה לתורה, תורה לא יכולים לקבל אלא דוקא אם יודעים היטב טעות מצויה: שאדם יכול לטעות, וכי טעות תתכן גם אצל משה רבינו, יש טיפשים שאומרים מה איך יכול להיות מה הרב טעה? איך יכול להיות, מה איך יכול להיות כל אחד מזומן לטעות, אנחנו בני אנוש, אומנם החכמים יותר מדקדקים לא לטעות החכמים האמיתיים כמובן לא כל החכמים, אבל תיתכן טעות, רואים פוסקים אפילו שחוזרים בהם מטעותם אומרים טעיתי ומתקנים את הפסק, וזה פסק הלכה ופסק הלכה צריך להתיישב על מדין עד שכותבים צריך כמו שאומרים הרבה טבילות בשביל להוציא דבר מתוקן ול- אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא זה לא כל כך פשוט צריך סיעייתא דשמייא.

אז אדם שאומר כזה דבר זה מה שהוא רוצה להאמין, אבל התורה מאוד מפוקחת הוא אומר שתיתכן טעות בכל אדם, משה רבינו שהיה עניו מכל אדם בכל אופן כעס מס' פעמים וחוכמתו ונבואתו נתעלמו ממנו, שכל הכועס אפילו חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו אפילו נביא הנבואה מסתלקת ממנו, אז הוא העניו מכל אדם אפשר גם, אז אם בו אפשר במי אי אפשר?

מכל מקום שומע תוכחות זה הקדמה לתורה, תורה לא יכולים לקבל אלא דוקא אם יודעים היטב סוגיה וכי טעות תיתכן כי תיקרה גם אצל משה רבינו.

גם בחוכמה ישנה הבחינה "כשל זה הדבר: ישנה לבחינה זו הרבה מחדלים וכשמכירים היטב מכירים סוף טעויות החוכמה מבינים כבר היטב כי עצה ואין דרך אחרת לעמוד על מתכונת הדברים כי אם בשמיעת תוכחה, "תיזהר שלא תסמוך בלבבך ושמע עצה וקבל מוסר", כך אומר הרא"ש "באורחות חיים", האיש הזה יאהב את התוכחה שמוצא שלל רב, יודע היטב עי אין שום מציאות לסמוך על עצמו.

ואמרו חכמים ז"ל בילקוט שמעוני פרשת דברים: כי המקבל תוכחה נעשה חכם,