הרב יהודה מרדכי ליבוביץ משניות "יומא"

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ודאי שיש על כל מילה היא ברורה ומדויקת הפרשה זה בדרך כלל אנחנו אומרים הפרשה הכוונה היא שאין חיבור

בין שני הדברים הפרשה זה אומר שאין חיבור בין שני הדברים הדבר הזה יש אדם שהוא

לא נמצא במקום הזה אבל בראש שלו הוא נמצא שם במחשבה שלו זה גם כן יש איזשהו חיבור הפרשה זה הכוונה שאין חיבור הוא צריך שלא יהיה לו חיבור עכשיו הוא

מבית המקדש

אנחנו לא יודעים כמעט את זה בשאלה. אמרנו שיש פוטין שאם יוכל לבוא לבית, הוא לא יכול לבוא לבית. נכון, נכון.

אגב, הם סוברים שזה גם נקרא הפרשה.

אם הוא רק קצת נמצא בבית זה כבר נקרא הפרשה. יש כאלה שאומרים לא.

כלום, לא לבוא לבית. כן, יפה. נמשיך הלאה, משנה ב'.

אומרת המשנה

כל שבעת הימים

הוא זורק את הדם

ומקטיר את הקטורת

ומטיב את הנרות

ומקריב את הראש ואת הרגל.

זאת אומרת, באה המשנה ואומרת לנו לא מספיק

שאתה יושב

בבית המקדש

ומופרש מהבית,

עובד עבודת ונמצא במקום קדוש, מתכונן הכנות רוחניות, הכנות נפשיות לזה.

זה לא מספיק.

צריך גם להתכונן הכנות מעשיות.

ביום כיפור הכהן יושב,

הכהן עומד,

ועושה את כל העבודות היום כיפור.

כל השנה הכהן גדול כמעט לא חייב לעשות עבודות.

תכף נראה בהמשך.

יום הכיפור,

כל עבודת יום הכיפור מוטלת על הכהן הגדול.

זה העניין שלו, זה התחום שלו. ולכן מאוד חשוב שהכהן בשבעה הימים הללו מתרגל,

מתרגל, מתרגל, מתרגל כל הזמן. הוא מתרגל את עבודת בית המקדש,

את עבודת הקורבנות.

לכן,

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם.

איזה דם?

על איזה דם אנחנו מדברים?

כל יום מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד.

קורבן התמיד זה אומר שכל יום, תמיד, כל יום, בבוקר יש

קורבן אחד, ובערב קורבן אחד שמקריבים אותו.

כדי שהכהן הגדול יהיה רגיל לעשות זריקת הדם ביום הכיפורים,

לכן הוא צריך לעשות כל יום משבעת הימים, להתאמן,

לזרוק את הדם של קורבן התמיד. כל יום, לזרוק את הדם של קורבן התמיד, וכל יום.

רגע, קורבן התמיד כל השנה?

קורבן התמיד זה כל השנה.

כל השנה הכהן הגדול לא עושה את זה.

אם הוא רוצה הוא יכול לעשות,

אבל הוא לא חייב לעשות את זה.

שבעה ימים הללו שהוא מופרש מביתו ונמצא בבית המקדש,

שבעה ימים הללו הוא חייב

כל יום לעשות את זריקת הדם של התמיד. זה תרגול, ככה הוא מתרגל.

עכשיו אני אשאל אתכם שאלה,

לפני שנמשיך הלאה, מה זה מקטיר את הקטורת? זורקת הדם.

הדם של מה? של קורבן התמיד.

אבל אני יודע שקורבן התמיד,

יש לו דברים נוספים.

שחיטה.

שוחטים את הקורבן,

אחר כך, שלב שני אחרי ששוחטים את הקורבן, מקבלים את הדם של הקורבן,

ורק אחר כך זורקים את הדם.

אז למה המשנה שאומרת שהכהן הגדול היה צריך להתרגל ולהתאמן

בשבעה הימים הללו, אומרת המשנה הוא זורק את הדם

והם שחיטה?

למה המשנה לא אומרת כל שבעת הימים הוא שוחט את הקורבן,

הוא מקבל את הדם וזורק את הדם?

אז הוא לא שוחט?

למה? על שחיטה לא צריך להתאמן?

הרי ביום כיפור, לא, ביום כיפור היה צריך גם לשחוט.

ביום כיפור העבודה שלו הייתה לשחוט.

לשחוט פר,

לשחוט עיל, לשחוט שעיר, זה גם היה חלק מהעבודות שלו.

כל הקורבנות שוחטים.

מה?

כן.

כל הקורבנות שוחטים. ביום כיפור הכהן הגדול היה צריך לשחוט את כל הקורבנות.

אז למה לזה הוא לא צריך להתאמן?

יפה, אומר רבי יוסף, נכון?

רבי יוסף אומר שזריקת אדם זה כולל את הכל גם, כן.

כך הוא אומר.

אבל יש שאומרים דבר מעניין, וזו

נקודה מעניינת, תשמעו סברי יפה.

כל השנה הכהן, כל כהן ששוחט,

כהן אחד שוחט,

שוחט לגמרי,

עושה שחיטה גמורה של הבהמה,

וכהן אחר מקבל את הדם.

כי אי אפשר לעשות את שני הדברים. אם אתה שוחט לגמרי את הכבש או את הפר, לא משנה,

אם מישהו אחר לא יקבל, אף אחד לא יוכל לקבל, אדם ישפך, אז מישהו אחר מקבל.

ביום כיפור,

הכהן הגדול, הוא צריך לעשות את כל העבודות.

הכול. אז איך הוא יכול גם לשחוט וגם לקבל

ביום כיפור?

אי אפשר, זה לא מציאותי.

אם אתה שוחט את הכול, אתה לא תספיק.

אתה שוחט את ה... איך אתה תספיק לקבל? מישהו אחר? אי אפשר שמישהו אחר,

הכהן הגדול עושה הכל,

אדם ישפך, אז מה עושה הכהן הגדול?

לכן

ביום כיפור יש עבודה מיוחדת,

צורה מיוחדת לעבודה שאין אותה כל השנה.

מה זו הצורה הזאת?

ביום כיפור הכהן הגדול מתחיל את השחיטה

והוא לא מסיים אותה.

הוא מתחיל,

עושה את העיקר, ומיד אחר כך מגיע הכהן אחר שמסייע לו והוא גומר את השחיטה.

בינתיים הוא מקבל את הדם.

הוא שחמד עליו, מה זה עושה את הכהן?

שהרב אמר שופט הכהן זה לא נכון כל הרגעים שקנה ברוב קנה בבשת השחיטה. נכון. אז הוא כאילו רק,

כי גדול מתחיל את הזה, חותך את הקנה והבשת בהתחלה,

ואז כהן בא וגובשים את זה. בדיוק.

ברגע השחיטה ישר כרגיש. נכון, אבל עדיין יש לו את האפשרות.

הכהנים זריזים, יש לו עדיין, אם הוא לא צריך לגמור את כל הפעולה,

יש לו עדיין את האפשרות לקבל את זה עם כלי.

זה מה שהוא עושה ביום כיפור,

אבל לא עושים את זה כל השנה.

כל השנה הכהן ששוחט צריך לשחוט הכול.

הכהן שמקבל, מקבל הכול. ביום כיפור,

הכהן הגדול עושה פעולה שונה מכל השנה.

הוא שוחט חלק ומקבל.

עכשיו בואו נראה מה קורה.

שבעת הימים הללו

שבהם הכהן הגדול מתכונן לעבודת יום הכיפורים.

אם הוא ישחט כמו שהוא שוחט כל השנה,

כמו שצריכים לשחוט כל השנה,

שזה שחיטה גמורה,

זה יכין אותו ליום כיפור או לא יכין אותו ליום כיפור?

יכין אותו.

אני רוצה להגיד לכם למה זה לא יכין אותו.

למה זה לא יכין אותו? כי ביום כיפור איך שוחטים?

שחיטה לא מלאה.

כל השנה הוא חייב לשחוט?

שחיטה מלאה.

שבעה ימים לפני יום כיפור, איך הוא צריך לשחוט?

שחיטה מלאה.

הוא התרגל לשחיטה מלאה.

מה שיקרה, פשוט זה יעשה הפוך מהמטרה.

כי הרי כל השנה צריכים לשחוט שחיטה מלאה.

ויום כיפור צריכים לשחוט שחיטה חלקית.

אם נגיד לו לתרגל את השחיטה

בשבעת הימים הללו, הוא יהיה חייב לשחוט שחיטה מלאה, וזה לא יעזור לו, זה לא יתרגל לו, להפך.

לא עשינו כלום.

לא עשינו כלום. יכול לטעות.

לכן אומרת המשנה, הוא מתחיל את העבודה מהזריקה.

אתה רוצה לתרגל ולהתאמן, אבל תתרגל למה שאתה יכול.

מה שיגרום לך להפך, זה אל תעשה.

על השחיטה הוא לא מתאמן.

בכלל? כלום? בכלל.

עד יום כיפור? עד יום כיפור.

מה הוא יתאמן? הוא לא יכול להתאמן, אין לו אפשרות.

אם תגיד לו להתאמן כמו שכל השנה הוא עושה שזה שחיטה מלאה, להפך זה יקלקל לו.

הוא יתרגל ביום כיפור לשחוט שחיטה מלאה, וזה לא טוב.

הוא בעצמו עושה, שוחט חלקי, מיד תופס את הכלי ומקבל.

איך אפשר לחלק? אתה שואל?

איך אתה מחלק את השליטה?

אתה שוקל איזה תנועה אחת ותנועה אחת, אתה שוקל את הבן אדם, זה שנייה וחצי.

ואם אתה מעביר שקים ואתה עושה את זה, אתה יכול לפצוע את השקים.

נכון.

אני באמת, אני לא יודע, זו שאלה. הכהנים, כתוב שהכהנים היו זריזים. הכהנים היו זריזים.

כתוב שבאמת בערב פסח,

כשהיו כל ישראל מגיע להקריב קורבן פסח,

היו מעבירים את הדם מהשוחט

ששחט קורבן פסח עד המזבח שזורקים את הדם.

היו מעבירים את זה מאחד לשני.

כהן אחד היה שוחט, כהן אחד מקבל דם,

מעביר לכהן שלידו, והוא לכהן שלידו, והוא לכהן שלידו, עד שהיו זורקים.

ככה היו מעבירים אחד לשני.

היו מעבירים במהירות כל כך גדולה,

שזה היה נראה כאילו פס של זהב.

לא היו רואים שזה כלי שעובר מאחד לשני. זה היה נראה כאילו פס ארוך של זהב, כזו מהירות. הם היו זריזים, היו כהנים,

שבט שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות המשרת שלו, נתן לו את התכונות האלה, המיוחדות,

לעבוד בבית המקדש, והוא עשה את העבודה הזו כמו שצריך.

היה ניסים, היה ניסים. אנחנו תכף, בעזרת השם, נספיק היום,

נדבר על אחד עשרה ניסים מבית המקדש. תכף נראה במשנה הבאה,

שאלה מאוד מעניינת, לא במשנה הבאה, במשנה ד'.

שאלה מאוד מעניינת על העשרה ניסים שהיה שם בבית המקדש.

תכף נראה.

טוב, בכל אופן, זה ההתחלה, כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, הוא מקטיר את הקטורת.

בכל יום היו מקטירים בבית המקדש קטורת

שעשו אותה מפסמים מיוחדים מה שאנחנו אומרים פתאום הקטורת

עשו אותה פסמים מיוחדים והיו מקטירים בכל יום קטורת ממשקל

של מאה זהובים

כל יום משקל מנה משקל מאה זהובים מחציתה בבוקר ומחציתה בערב

הכהן הגדול לא היה צריך לעשות את זה כל יום אבל בשבעה ימים שלפני יום הכיפורים

כדי להתאמן בהכתרת הקטורת של יום הכיפורים, שזה היה עושה דווקא הכהן הגדול,

לכן הוא היה עושה בכל שבעת הימים הללו את הכתרת הקטורת.

הוא מיטיב את הנרות.

הדבר השלישי שהוא היה עושה,

היה מיטיב את הנרות. מה זה נקרא הטבת הנרות?

הטבת הנרות.

הוא היה מיטיב את הנרות.

מה זה נקרא הטבת הנרות?

בבית המקדש באוהל מועד הייתה מנורה.

הכהן הגדול כל יום,

לא הכהן הגדול, הכהן היה כל יום מדליק את המנורה שבבית המקדש בערב.

למחרת בבוקר

היה מגיע הכהן ומנקה את האפר של הפתילה של אתמול,

מחליף פתילה,

שם שמן, זה נקרא הטבת הנרות.

לפי הרמב״ם

היה עוד שלב

שזה גם נקרא הטבת הנרות. כל בוקר הוא היה מכין את הנרות

וגם היה מדליק את הפתילה כדי שהיא תהיה טובה יותר.

זה נקרא הטבת הנרות.

בדיוק.

אז זה לפי הרמב״ם גם כן חלק מהטבת הנרות.

אז זו עוד אחת מהעבודות שהכהן הגדול היה עושה בשבעת ימי ההכנה ליום הכיפורים,

היה מיטיב את הנרות.

למה לא כתוב שהיה מדליק את הנרות?

פשוט לפי הרמב״ם, כי ההטבה זה כולל הדלקה.

הוא מקריב את הראש ואת הרגל.

דבר נוסף שהיה עושה,

הוא היה מקריב את הראש ואת הרגל.

ראש ורגל של מה?

של קובענה תמיד.

יפה.

כי שוב, אחת מהעבודות שהיה צריך לעשות ביום הכיפורים זה נקרא

להעלות את האיברים

על המזבח.

להקטיר אותם על המזבח.

וכדי להתאמן בזה שוב, היו מביאים לו את הראש ואת הרגל של קובענה תמיד.

הוא היה עומד על הכבש למעלה,

ליד המזבח, שם איפה ששורפים. היו מביאים לו את הראש ואת הרגל של קובענה תמיד. הוא היה סומך עליהם

וזורק אותם. שוב, כדי להתאמן.

למה רק את הראש ואת הרגל?

נו, מה אתה אומר?

למה?

שואל,

אה?

רבי ניסים שואל, מה העניין דווקא בראש ורגל? מה עם שאר הדברים?

שאר האיברים גם כן צריכים להקטיר אותם.

אז למה את שאר הדברים אולי המקטיר?

ומה עם השער? את השער אולי המקטיר?

לא, אבל הכישורים כנראה... הוא אומר הראשונים, תמיד יש לו, הוא אותו כיוון תמיד הולך רבי יוסף.

אתה אומר משהו, אתה מתכוון להכל אבל בעצם.

כמו שאמרת בהדלקת, בזריקת הדם, אתה מתכוון לזריקה, שזה גם.

נכון? יש כאלה שאומרים ככה, יש כאלה שאומרים

אם אתה בא, כל הרעיון הוא להתאמן

אתה לא צריך להתאמן על הכל,

להתאמן על ההקטרה, אתה צריך להתאמן על רגל ועל יד ועל ראש ועל... לא, לא צריך להתאמן על הכל, צריך להתאמן על חלק מהדברים. מה הדברים הראשונים שמקטירים? הראש והרגל.

וזה הדברים הראשונים, אתה מקטיר אותם אחר כך, זה כבר עוזר לך לאימון.

מה?

כנראה כאילו שני סוגים.

זה שני,

הרגל זה סוג אחד, וראש זה סוג אחד.

שיהיה לו את כל הסוגים,

לא דבר אחד.

תפוס את זה בצורה אחרת.

ושאר כל הימים.

עכשיו אומרת המשנה, פה גמרנו את הנושא הזה, מה הוא עושה בשבעת הימים? כל שבעת הימים הוא מתאמן, הוא מכין. מה הוא מכין?

הוא זורק את הדם, מקטיר את הקטורת בבוקר ובערב,

מטיב את הנרות, זאת אומרת הוא מנקה את הנרות מהאפר,

מכין פתילות חדשות ושמן חדש,

ועושה את ההקטרה של הראש והרגל של התלמיד,

הכול כדי שהוא יתאמן,

כשיגיע יום הכיפורים הוא יוכל לעשות את הדברים בצורה חלקה.

כיוון שכבר המשנה הזכירה לנו את

העניין הזה של עבודת הכהן הגדול בשבעת הימים, אז אומרת המשנה עוד דבר, דע לך מה קורה בשאר כל השנה.

שאר כל הימים, כל השנה.

מה עושה הכהן הגדול?

חייב לעשות עבודות, לא חייב לעשות עבודות.

המשנה לא אומרת, מה הוא עושה בשבער הימים?

אומרת המשנה, ושאר כל הימים, תלוי. אם רצה להקריב, מקריב.

הוא לא רצה, הוא לא מקריב.

הזכות שלו.

הכהן הגדול,

מעל כולם.

זאת אומרת ככה, בואו נסביר את הדברים יותר,

איך הדברים היו מתנהלים בבית המקדש.

כל כהן שרוצה להקריב היה מגיע לבית המקדש ואומר,

סליחה רבותיי, אני כהן,

אני רוצה להקריב, תנו לי להקריב. ככה זה היה עובד?

לא. לפי השאלה לא. נכון, לפי השאלה לא.

גם לפי התשובה לא.

כן. איך זה היה עובד?

משה רבנו חילק את שבט לוי,

את הכוהנים, לא את שבט לוי, את הכוהנים, שבשבט לוי לשמונה משמרות.

מה שנקרא שמונה קבוצות.

ארבע קבוצות ממשפחה אחת,

איתמר ואלעזר.

ארבע מאלעזר, ארבע מאיתמר. שמונה קבוצות.

אחר כך הגיע שמואל הנביא,

כשהלוויים כבר גדלו, המשפחות הכוהנים גדלו,

וחילק את כל הכוהנים ל-24 קבוצות. 24 משמרות.

זה נקרא 24 משמרות כהונה. 24 קבוצות.

לכל קבוצה

היה ראש,

ראש משמר קראו לו,

והמשמר היה מחולק לבתי אבות.

ראש משפחה.

ראש משמר. הוא היה מעל כולם.

תחתיו היו נגיד חמש, שש משפחות.

וכל משפחה היה ראש משפחה.

בסדר?

כל משמר היה יכול לעבוד פעמיים בשנה.

זאת אומרת, שני שבועות בשנה. שבוע אחד, 24 משמרות.

כל משמר, שתי שבועות במהלך.

בסך השנה.

בסך הכל, 48 שבועות.

בפסח ובסוכות,

כל המשמרות, מי שרצה לעבוד, היה יכול להגיע ולעבוד איזה עבודות שהוא רוצה.

בפסח וסוכות.

כן? גם בשבועות. כל הרגלים

היו יכולים לעבוד מה שרוצים.

כל השנה ה-24 המשמרות האלה היו מחולקים. כל משמר היה לו את השבוע שלו. אתה המשמר הזה, משמר בית יהוריו, אתה בשבת ההיא.

אתה המשמר הזה,

אתה בשבת ההיא,

וכן הלאה וכן הלאה.

וכל משמר,

כשהגיע השבוע שלו,

ראש המשמר היה מחלק את השבוע לפי ראשי ביתיו.

ראש ביתיו אחד היתה משפחת שמעוני.

משפחת שמעוני, אתם עובדים ביום ראשון.

משפחת גלעדי, אתם עובדים ביום שני.

יום שני, פרשת שמיני,

זה היה משמר, לדוגמה, משמר בית יהוריו.

יום שני, משפחת גלעדי, ואז בבוקר

היו עושים גורל.

פיס.

זה אנחנו נראה בהמשך המשמרות. היו עושים גורל.

איזה עבודה אתה תזכה. איזה עבודה אתה תזכה. איזה עבודה. כל אחד היה זוכה בעבודה. אחד היה עושה את העבודה הזאתי,

את תרומת הדשן, את הקרבת התמיד.

וככה היו מחלקים את זה לכל המשמרות.

עוד דבר שהמשמרות היו מקבלים זה לחם הפנים.

היה בבית המקדש

לחם שנמצא משבוע לשבוע,

וסוף השבוע היו מחלקים את הלחם. מי היה זוכה באותו לחם?

המשמר שעבד באותו שבוע.

פה אומרת המשנה, הכהן הגדול, לא היה לו שום משמר.

הוא לא היה שייך לשום משמר.

הוא היה עצמאי.

יום אחד הוא קם,

רוצה להגיע לבית המקדש,

לעבוד באיזושהי עבודה.

הוא מגיע, אומר להם, היה גורל, כן? טוב, אני רוצה עכשיו לעבוד. בבקשה, מה כבוד הרב רוצה לעבוד? איזו עבודה?

אני רוצה היום לעבוד גם בקורבן התמיד,

וגם יש פה איזשהו קורבן חטאת. יש? יופי. אני רוצה לקחת את החלק, חלק מהבשר.

מה שהוא רוצה, הוא יכול לקחת.

מה שהוא רוצה, הוא יכול לעבוד. אבל הוא לא חייב.

זו פריבילגיה שהייתה לכהן הגדול.

זו אומרת המשנה.

שאר כל הימים. אם רצה להקריב, מקריב.

לא רצה, לא מקריב.

שכהן גדול

מקריב חלק בראש,

הוא ראשון. מה זה חלק בראש?

ראשון.

הוא הראשון להקריב מה שהוא רוצה, יכול, וכן נוטל חלק בראש.

הראשון שהוא רוצה לקחת, איזה חלק שהוא רוצה לקחת מהקורבנות.

לדוגמה,

הגיע אדם,

הביא קורבן שלמים.

הביא קורבן חטאת.

מה עושים עם קורבן חטאת?

שוחטים את הבהמה.

זורקים את הדם.

חלק מהאיברים מקריבים על גבי המזבח,

וחלק מחלקים לכהנים ואז מגיע הכהן גדול ואומר אם יש איזה חתיכת בשר טובה בדיוק אני צריך היום

באים אליי קרובים וידידים אני רוצה חתיכת בשר הכי טובה שיש הכי משובחת

אומרים לו אבל

אדוני אתה לא מהמשמר אין כזה דבר לא כולם מכבדים אותו זה הכהן הגדול

תאר לך אנחנו עושים סעודה

פתאום מגיע גדול הדור אומר

אפשר לקבל את החלק, מה תיתן לו?

החלק הכי חשוב

זה היה הכהן גדול

כמה שהוא רוצה הוא יכול לקחת, הבעל תלוי, למשל

יש שני סוגי קודשים, יש מה שנקרא קודשי המקדש

זה קורבנות

שמביאים אותם לבית המקדש

ואוכלים אותם בקדושה

ויש קודשים שנקראים

קודשי הגבול

זה דברים שלא מביאים אותם לבית המקדש אלא מגיעים מכל הארץ

לדוגמה תרומות ומעשרות

אדם יש לו שדה

צריך להפריש מהשדה תרומה

חלק מסוים ולתת אותו לכהן

יש המון המון אנשים, פעם היו בכלל כולם חקלאים

המון תבואה צריך לתת תרומה לכהן

האם גם בתרומה הזאת הכהן יכול לקחת מה שהוא רוצה, הכהן הגדול?

או שכל מה שאמרנו שהכהן יכול לקחת את החלקים הכי טובים זה רק מה ש...

בבית המקדש קודשי המקדש אבל מה שקשור לכל העם

לא קשור לבית המקדש על זה לכהן גדול אין זכות

על זה המשנה לא מדברת

מגיע הרב אפשטיין ואומר

ודאי

כל מה שאפשר ליטול הכהן הגדול מה שהוא רוצה זה רק מה שקשור לבית המקדש שם הוא הבעל הבית

אבל מה שנוגע לתרומות ומעשרות או דברים נוספים בזה הכהן הגדול שווה לכולם

בסדר?

איך מושכים אותו?

איך הם בוחרים אותו?

הכהן

שהיה מזרע בדרך כלל, מזרע אהרון הכהן ושהיה

משכמו ומעלה מעל כולם

רק בזמן בית המקדש השני, כן, שקרנו

נכון, תכף, כתוב ארבע דברים

ב... צריך להיות הכהן הגדול, הוא צריך להיות יותר גדול מכל האחים שלו בכוח

פשוט בכוח

בנוי

היה צריך להיות יפה, יפה תואר, מרשים, גבוה,

בחוכמה ובעושר

מה היה קורה אם היה כזה כהן גדול, חכם,

גיבור,

מרשים,

אבל לא היה לו כסף

וכל הכהנים היו מתאספים ואומרים לדעתנו דווקא הכהן הזה הוא זה שמתאים, יש לו את התכונות הכי טובות אבל אין לו כסף, מה עושים?

מביאים לו כסף

הכהן הגדול מאחיו

ואם הוא לא, גדליהו מאחיו האחים שלו מגדלים אותו, נותנים לו כסף,

נותנים לו כסף עד שהוא נהיה עשיר גדול

ודאי היה צריך להיות מובחר

ותכף נראה במשנה כל מיני דברים שהם סתירה לזה, אבל ודאי כהן גדול צריך להיות מעל כל העם

למשל מי שהוא עשיר, מה זה מראה?

עשיר

זה בעצם שפע

שהקדוש ברוך הוא נותן

אז מי שהוא עשיר יש לו במידה מסוימת קרבה לקדוש ברוך הוא בדבר מסוים

מאיפה מגיעה העשירות?

מהקדוש ברוך הוא

מישהו עשיר יש לו קרבה מסוימת הכהן הגדול היה צריך להיות הכי קרוב לקדוש ברוך הוא, גבורה מאיפה מגיעה?

מהקדוש ברוך הוא,

צריך שיהיה לו חוכמה מאיפה מגיעה?

מהקדוש ברוך הוא, יופי מאיפה מגיעה הקדוש ברוך הוא, הכהן הגדול

שהיה הכי קרוב לקדוש ברוך הוא

ועבד בפנים בתוך בית המקדש המקום הכי קדוש הוא היה צריך להתברך בכל המעלות

שהקדוש ברוך הוא נתן מתנות בעולם הזה חוכמה

עושר.

היום זה לא משמעותי הדברים האלה, כי היום אחרי שנחרב בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא מיום שנחרב בית המקדש אני הצטמצמתי.

והיום אני נמצא

בדלת אמות של הלכה.

דלת אמות של הלכה, שם אני נמצא.

אתה רוצה לדעת מיהו אדם שזוכה לקרבת אלוקים הכי גדולה? היום זה לא העשיר

ולא מי שיש לו גבורה ונוי.

כן, היום

השפע האלוקי נמצא בתורה.

מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא דלת אמות שם הוא נמצא.

אתה רוצה להכיר אותו?

תלמד עוד ועוד ועוד ועוד יזכה. כשהיה בית המקדש היה קורבנות,

היה מגיע שפע, עשרה ניסים היו,

כל יום בבית המקדש הוא היה עשרה ניסים, זה היה מדהים.

הריח של הקטורת

שהיו מקטירים בבית המקדש,

עד איפה היה מגיע?

מירושלים עד איפה?

בבית המקדש היו מקטירים כל יום קטורת.

קטורת פסמים.

הריח היה כל כך טוב

שהגמרא מספרת

הכלות

שהיו יוצאות לחתונה לא היו מתבשמות,

כי לא היה צורך.

קטורת, היה כל ירושלים מלאה בבושם.

כל ירושלים, אתה מסתובב, מלאה בבושם. אבל לא רק ירושלים,

הבושם, הריח הזה, היה מתפשט מבית המקדש כל יום עד

לעיר יריחו.

לכן יריחו נקראת, יריחו,

ריח.

עד שם היה מתפשט הריח של הקטורת. והריח הזה היה נכנס

לנשמה של האנשים.

פועל עליהם על הנשמה.

מרומם אותם.

אתם יודעים, אפילו יותר מזה.

בבית המקדש הייתה שירת הלוויים.

מה העניין הגדול הזה של שירת הלוויים? הייתה מקהילה של הלוויים?

היו שרים שירים? מה העניין בזה?

יש בזה הרבה דברים.

אחד מהדברים המעניינים,

אנחנו יודעים שבזמן, היום יש לנו שבעה תווים.

שבע תווים.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה שמונה.

אחרי שבית המקדש נחרב, כבר אין את התו השמיני.

לעתיד לבוא כתוב שיהיה עשרה תווים.

מה זה התו ראשון, תו שני?

מה הרעיון הזה של התווים? מה הקשר תווים לבית המקדש?

מה, בגלל שאין בית המקדש אז איננו תווים?

יש לנו רק שבע.

נכון?

יש לנו רק שבע.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה שמונה.

רציתי לבוא. אבל מה זה קשור? מה, בית המקדש זה מקום של עבודת הקודש? מה זה קשור למוזיקה?

אלא מה?

כל התווים של המוזיקה

הם מכוונים כנגד מידות בנפש.

אלה שלומדים קבלה יודעים שיש עשר ספירות, נכון?

אתם לא לומדים.

אבל שמעו, שמעתם. יש עשר ספירות.

אני גם לא לומד קבלה, רק אנחנו יודעים שיש עשר ספירות.

עשר ספירות, אבל היום בעולם הזה יש רק שבע ספירות.

הקדוש ברוך הוא משתמש עם שבע ספירות. שבע ספירות זה שבע מידות.

מידות שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. מידת החסד, מידת החחמים, מידת הנצח, מידת ההור.

מידות שהקדוש ברוך הוא. וכל מידה כזאת שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם,

היא נמצאת גם בנפש של כל אדם.

כל תו במוזיקה מכוון כנגד מידה מסוימת.

של אחת משבע המידות.

כשבית המקדש היה קיים, היו שמונה מידות, היו שמונה תווים.

כשבית המקדש נחרב,

נשארו לנו רק שבע תווים,

שזה שבע מידות שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם היום.

לעתיד לבוא תהיה הנהגה הרבה יותר טובה,

הנהגה הרבה יותר רחבה, תהיה הנהגה של חסד,

אין גבול,

של חוכמה, אין גבול,

וזה יתבטא בתווים נוספים.

מה הרעיון של זה?

יהיה עשר תווים, כן, כנגד עשר המידות האלה.

הרעיון,

כשבמוזיקה, אתה שומע מוזיקה,

זה משפיע על הנפש.

לפי איך שאתה מסדר את התווים,

לפי זה הנפש שלך מושפעת.

הכוהנים בבית המקדש,

הלוויים,

היו בקיאים ומומחים עצומים

בחוכמת המוזיקה,

לכוון

איזה מוזיקה לעשות,

איזה תווים לפעול על פיהם בנפש של האדם. היה מגיע האדם לבית המקדש,

והכוהנים היו רואים ברוח הקודש שלהם שהוא צריך לעבוד

על עצמו בעניין של אמונה בהשם.

הוא חלש בזה.

או איזה עבירות מסוימות. מה הם היו עושים, הכוהנים?

נותנים רמז ללוויים,

מוזיקה, תנו איזה מוזיקה.

ואז הלוויים היו מתחילים בשיר,

שהיה מכוון בדיוק

אליו

בדיוק למה שהיה חסר לו בנפש.

פתאום היה שומע את המוזיקה,

והנפש שלו מתעוררת,

והיה מתגעגע לקדוש ברוך הוא, ומשתוקק לקדוש ברוך הוא.

מאיפה זה?

מחוכמת המוזיקה.

היה מגיע אדם שהיה צריך להתחזק במידת הגבורה, למשל.

היה קשה לו לעבוד נגד היצר הרע.

הלוויים היו עושים מוזיקה שמחזקת את הגבורה.

הוא פתאום היה שומע כזאת מוזיקה, והיה מרגיש חזק בעצמו.

כן, אני יכול עכשיו לצאת, להילחם נגד כל העולם,

רק לעבוד את הקדוש ברוך הוא.

זה היה הרעיון של המוזיקה בבית המקדש.

היום נאבד לנו.

חלק מהחוכמה הזאת הלכה לכושים,

חלק לקניבלים.

שהם עושים מוזיקה לפני שהם,

שאני חושב ככה, אני חושב שהסיבה שהם עושים מוזיקה מסוימת לפני שהם אוכלים את הקורבנות שלהם זה שהמוזיקה הזו מכוונת כנגד האכזריות, מידת האכזריות.

נחזק להם את מידת האכזריות כדי שיוכלו להשתמש בה.

חלק,

יש קניבלים? יש, בטח.

יש.

אתה לא יודע שיש קניבלים?

באפריקה יש.

יש בערכים,

יש להם אחד מהסיפורים שהם מספרים בחורים שחזרו בתשובה,

הם מספרים שהם היו באחד הטיולים,

לא זוכר בדיוק איפה, באחד המקומות, והם נפלו לשבט קניבלים.

זה מובא באחד מהחובות של ערכים.

בחורים ישראלים,

שם הם חזרו בתשובה.

נפלו לשבט קניבלים.

יש מוזיקה שהיא מעוררת את האבות.

תאבות התשוקות הבהמיות,

מאיפה זה מגיע. זו חוכמה מיוחדת.

היום המוזיקה הזו נפלה אל הגויים, החוכמה הזאת.

לכן יש קצת בעיה, אלה ששומעים מוזיקה שהיא לא כשרה ולא טובה,

זה בדיוק הבעיה, זה משפיע על הנפש.

אבל כשהיה בית המקדש,

החוכמה המיוחדת הזו הייתה שלנו,

והלווים ידעו בדיוק איזו מוזיקה לכוון.

זה בית המקדש.

היום נכרה בית המקדש, אנחנו יודעים, הכל נמצא בתורה.

לומדים את התורה, שואבים, שואבים חוכמה, שואבים, ואז זה יכול לקרב אותנו לקדוש ברוך הוא, להדביק אותנו לקדוש ברוך הוא.

זה בית המקדש הראשון,

או שניהם דבר, או שניהם?

שניהם היה,

היו דברים שבית המקדש השני היה שונה מבית המקדש הראשון,

כמה ניסים שלא קרו בבית המקדש השני,

אבל השפע הזה שהיה בבית המקדש, זה היה גם בית המקדש השני.

מיום שחרב בית המקדש השני, מאז הצטמצם כל העם.

הלאה.

אנחנו עוברים למשנה ג'.

השלב הבא

בהכנת הכהן הגדול

לעבודת יום הכיפורים,

אומרת המשנה, מסרו לו זקנים מזקני בית הדין,

הזקנים מזקני הסנהדרין.

בבית המקדש

בלשכת הגזית

היה מקום שנקרא לשכת הסנהדרין.

שם היו החכמים, חכמי התורה הגדולים ביותר,

והם היו מגיעים, שניים

מחכמי הסנהדרין

היו מגיעים אליו, אל הלשכה שלו, לכהן הגדול,

שניים מזקני בית הדין,

וקוראים לפניו בסדר היום.

לומדים איתו ביחד את כל העבודה כדי לתרגל ולהתרגל.

ולא רק שקוראים לפניו בסדר היום,

אלא אומרים לו, אישי כהן גדול, אישי, הכוונה אדוני,

אדוני כהן גדול,

קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת?

היו צריכים להכין אותו.

לא רק להכין אותו ולקרוא איתו,

מלמדת אותנו כאן המשנה,

אתה רוצה לזכור את הדברים בצורה הטובה ביותר?

תגיד בפה, קרא אתה בפיך,

שמא שכחת או שמא לא למדת.

מה זאת אומרת שמא לא למדת?

יכול להיות כהן גדול שהוא לא למד?

ראינו שכהן גדול צריך להיות חכם מכל האחים שלו, מכל אחיו,

גדול בחוכמה,

בגבורה.

אולי, יכול להיות.

אם אתם זוכרים, אתמול למדנו שבזמן בית המקדש השני הייתה תקופה מסוימת

שהיו קונים את הכהונה בכסף.

זה לא היה אנשים שהיו ראויים לזה.

הם קנו את זה בכסף, הם לא היו ראויים לזה.

אז הנה,

אולי אתה שייך לאלה, שמא לא למדת.

עכשיו,

אני שואל אתכם שאלה.

מסרו לו זקנים מזקני בית הדין.

למה צריכים למסור לו שני זקנים?

מה, אי אפשר זקן אחד שילמד?

יבוא רב אחד מהדיינים של הסנהדרין וילמד אותו.

למה המשנה אומרת, מסרו לו זקנים מזקני בית הדין וקוראים לפניו בסדר היום?

זהו, פעם אנחנו רואים.

טובים השניים?

מן האחד.

תמיד עדיף שיהיה שניים.

טוב, שם זה בשביל שמירה.

כדי לשמור עליהם בדרך.

אבל פה אנחנו מדברים על הרעיון של שתיים, שהם תמיד עוזרים אחד לשני. כל דבר שעושים אותו בשתיים, אם האחד חלש, אם האחד ייפול, השני

מחזק אותו.

תמיד זוג,

תמיד יותר טוב מיחיד.

זוג נשוי,

תמיד יש לו יותר כוח,

כי הם שניים.

אפילו כאן, שזה כהן גדול,

אנחנו רוצים ללמד אותו את סדר היום, שלא יתבלבל, שלא ייטה.

שניים.

קרעת בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת.

אבל הדבר השני,

שניים אי אפשר לעשות שניים לא יכולים לדבר, זה בעיקר ללא משתיים.

שניים ילמדו אותו על החברה. כן, ברור, נכון. ברור שלא הכוונה ששניהם ביחד נעמדים ואומרים,

אתה שומע מה אנחנו אומרים? ככה וקרה. הוא לא שומע כלום.

לא, אחד מדבר. ברור.

אחד מדבר והשני שומע. יש פה אחד הרבנים בבלי ברק, שהוא רב גדול מאוד, והוא תמיד מקבל שאלות להלכה, יושב איתו עוד מישהו.

עכשיו, הוא עונה.

הוא הרב.

אבל תמיד יושב איתו עוד מישהו.

והוא מתייעץ איתו, הוא אומר לו,

ככה וככה וככה, נכון? בסדר.

תמיד שיהיה לו עוד מישהו איתו.

יש סיוע. יש סיוע, בדיוק.

להתייעץ, לחשוב.

אפילו הגמרא אומרת ללמוד.

לומדים לבד?

לא. אומרת הגמרא לומדים עם חברותא, עם שניים.

מי שלומד לבד?

בן שכינה.

שכינה שרויה בשניים שלומדים.

יותר מזה, כתוב, אם אין לך, אין לך. אין אפשרות. אין אפשרות.

אבל אם יש אפשרות ללמוד שניים ואתה לומד לבד, אומרת הגמרא,

זה לא רק שזה לא עוזר,

אלא תניאד טיפש יותר.

אבל אם יש לך ספר מסוים שאתה רוצה ללמוד, נגיד אתה רוצה בגרסה משהו אחר.

גרסה זה משהו אחד, כן. גרסה, חזרה, זה כן אפשר לעשות לבד.

כי אתה לא לומד דברים חדשים.

אתה חוזר על זה.

ללמוד דברים חדשים. אם אין לך, תראה, אדם שאין לו אפשרות ללמוד עם חברותה, אז אין. אם אין, אז אין.

אבל כשיש לך אפשרות...

עדיין, השכל של האדם,

תמיד כשאתה מוציא דברים החוצה,

אתה מבין אותם הרבה יותר טוב.

אתה חושב על משהו, הוא אומר, כן, כן, הבנתי, הבנתי.

תסביר לי, מה הבנת?

הוא מתבלבל.

למה? הוא הביא... ככה זה.

אתה מוציא,

אתה חודר לדברים. אז אתה לומד לבד, נראה לך שהבנת, כן, כן, הבנתי פה את הדברים.

ועל זה אתה בונה עוד דברים, ובונה עוד דברים, בסוף אתה יוצא טיפש גמור.

כן?

זה לא טוב.

חברותא, אתה אומר לו משהו, הוא אומר לך,

הוא שומע, רגע, רגע, מה אמרת פה?

הספרה הזאת לא נכנסת, לא נשמעת, לא מסתברת.

ככה עוזרים אחד לשני.

יש עוד דעה.

יש עוד דעה, נכון.

אז גם כאן היו מוסרים לו זקנים מזקני בית הדין שניים, וקוראים לפניו בסדר היום, ואומרים לו, אישי כהן גדול,

קרעת בפיך, שמה שכחת או שמא לא למדת.

דין נוסף,

הגענו לערב יום הכיפורים שחרית.

ערב יום הכיפורים בבוקר,

מעמידים אותו בשער מזרח של האזהרה,

שזה השער המרכזי,

שער הניקנור,

ומעבירים לפניו פרים,

ואלים וכבשים

מעבירים לפניו.

פרים, אלים, כבשים.

מה זה עושה?

כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה.

אז הוא נזכר.

רגע.

אה, זה פער, נכון. פער יש לו עבודה אחרת.

זה כבש של עבודה אחרת.

פשוט להתרגל, להתרגל, להתרגל, לא רק בעבודה. לא רק בלימוד, אלא גם בעבודה המעשית, את כל הפרטים.

שלא יהיה שום טעות.

יום הכיפורים זה היום הכי קדוש בשנה.

שלא תהיה שום טעות.

אבל כאן יש שאלה מאוד מעניינת.

מעבירים לפניו, תשימו לב, המשנה אומרת,

מעבירים לפניו פרים ועילים וכבשים.

אבל הייתה עוד באימה שהיו מקריבים אותה בבית המקדש ביום הכיפורים,

שזה נקרא שעיר.

שעיריזים.

למה המשנה לא אומרת שעיר?

פרים, עילים, כבשים, כן, מביאים.

מה עם שעירים?

היה שעיר אחד לעזאזל ושעיר אחד לקורבן.

שעיר לעזאזל, זה היה,

שולחים אותו שם, את כל העבירות של היהודים.

ביום כיפור, כן.

לא, אבל צריך להעביר לו. אמרנו שמעבירים לו כדי שיתרגל. מעבירים לו פרים, עילים, כבשים. מה עם שעיר?

למה שעיר לא מעבירים לו?

התשובה היא,

אז הוא אומר, רבי אהה... זה אחר כך בין ישראל, לא? זה שולח... אה, יפה.

אתם אומרים בצורה טובה.

הוא אומר שלא יקטרג,

שלא יקטרג. זה יכול להישמע טוב שלא יקטרג. הבעיה שפר,

כתוב במשנה שהיו מעבירים גם פרים.

הפר הוא היה כנגד העבירות של הכוהנים.

מה עם זה?

שלא יקטרג גם כן.

אז אומרת תפארת ישראל, הוא אומר ככה, הוא אומר

הסיבה שלא העבירו

שלא העבירו את השעירים, שלא תיחלש דעתו של הכוהן הגדול, כי השעיר היה מכפר על עבירות בני ישראל.

הכוהן הגדול,

כשהוא מגיע ביום הכיפורים, הוא צריך לבוא עם כל העוצמה,

עם כל הכוח.

אז אתה מעביר לו את השאיר והוא נזכר, וואי, מה היה השנה?

איזה מחלוקות,

איזה מריבות, איזה דברים היו בעם ישראל.

כבר נחלש,

נחלש לו הלב.

לא רצו להחליש לו את הלב,

לא העבירו את השעירים.

את הפער

של הכוהן הגדול,

של לכפר על הכוהנים, כן היו מעבירים.

למה?

כי הוא יודע על עצמו.

הוא אומר, בסדר, אני חוזר בתשובה.

האחים שלי הכוהנים, אני מדבר איתם, אחזיר אותם.

אבל כל עם ישראל,

איך אני יכול לקחת אחריות?

זה מחליש אותו.

היו נזהרים כל כך הרבה פרטים גם לא להחליש את הכוהן הגדול בדבר הזה, ולא היו מעבירים לו את השעיר כדי שלא ייחלש.

שיבוא עם כל העוצמה, עם כל הכוח.

זה סתם.

אגב, אנחנו לומדים מזה כמה אדם חשוב שיהיה לו בעבודת השם

את העוצמה.

לא להסתכל על השלילי.

לא להסתכל על השלילי, להסתכל על החיובי.

החיובי בכל דבר.

אני אתן לכם דוגמה.

אסור להתייאש. שלא להתייאש.

אסור להתייאש.

אפילו מעשה אחד קטן של יהודי הוא נחשב בשמיים ענק.

יהודי אומר לעצמנו, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו,

אה,

בזה אני לא בסדר,

ושם אני לא בסדר,

וכאן אני לא עושה טוב, וכולי וכולי.

ואנחנו נחלשים.

במקום זה אנחנו צריכים להסתכל על הנקודות הטובות שלנו.

בזה אני טוב,

ובזה אני טוב, ובזה אני טוב, וזה ייתן לנו כוח,

ייתן לנו עוצמה, ויש כלל.

הצלחה

גוררת הצלחה.

הצלחה גוררת הצלחה.

כשאתה מסתכל על עצמך, כשאתה מצליח,

בעבודת השם זה יגרום שתצליח עוד יותר

ואז תצליח עוד יותר ואז תצליח עוד יותר

הצלחה גוררת הצלחה

וגם אם יש כישלון לא צריך להיבהל, נכון?

אפשר לחזור בתשובה

קודם כל אפשר כל הזמן רק הצלחות

כי ברגע שאתה מרשה לעצמך טוב, לא נורא, אתה יודע, זה כבר תחטא עוד פעם כי אתה אומר לעצמך טוב, לא נורא, לא נורא, אם אני אחטא, לא נורא. תן לך לגשמי, לגשמי עכשיו. אדם פתח את זה. תשמעו עם הצלחות. נפל בעסק זהו, התקלנו כל הקיצים.

זה משהו. אתה תמיד מתקדם כשאתה תקן קדימה, סתם לך הרבי בן אבווארץ' אומר, תחשוב טוב, יהיה טוב.

זה הגישה ככה חיובית, כמו שהרב אמר. נכון, נכון. אבל לא נפעל במקבלות. נכון.

זה לא אומר, אדם אומר,

נפלתי, עברתי עבירה, לא נורא, לא קרה שום דבר. בטח שנורא.

נורא מאוד. אבל אל תגיד לעצמך,

אל תיכנס לדיכאון.

נכון? זה נורא.

נחזור בתשובה, נמשיך הלאה. אבל לא להסתכל על השלילי.

לדעת אותו,

ולא לחיות אותו.

לחיות את החיובי.

את השלילי לא לחיות, את השלילי אין לו חיות.

חיות יש רק בדברים החיוביים.

הדברים השליליים, אין בהם חיות.

תדע את הדברים השליליים כדי שתוכל לתקן אותם,

אבל החיות שלך, השמחה,

ההסתכלות התמידית, תהיה בדברים החיוביים. ההצלחה, היא גוררת הצלחה נוספת.

זה העבודה שלך. אבל אם אתה אומר על דבר שנפלת,

אתה אומר על דבר נורא ואתה לא מזדעזע מזה,

אז לא יהיה לך בעיה כזאת לעבור עובדים.

ברור אותי. אדם מזדעזע, ודאי. אבל לא לחיות את זה. זה מה שאני אומר.

יש אדם שהחיות שלו... צריך לזכור את זה כל הזמן.

לא צריך לזכור כל הזמן, לא.

זה לא טוב.

מי שמרגיש בעצמו שזה לא מחליש אותו, זה בסדר. אבל יש כאלה שזה מחליש אותם.

כל הזמן הוא רואה את עצמו באור שלילי.

אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר.

להפך, אתה תדע כמה אתה בסדר, ואז זה יגרום לך לעוד הצלחות.

נכון, להחליש.

חס וחלילה, אדם לא יגיד,

אה, עברתי עבירה, זה שום דבר.

ודאי, עבירה זה לא בסדר, ובשביל זה הקדוש ברוך הוא נתן תשובה.

ואדם חוזר בתשובה.

נתן לנו יום כיפור, אנחנו עכשיו לומדים על מסכת יומא, יום כיפור,

מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל, שהוא מוחק להם את כל העבירות.

אבל יש אנשים שחיים מהכישלונות או חיים מהחסרונות.

זה לא בסדר.

זה לא רק בעבודת השם,

גם בחיי היום-יום.

למה אתה עושה ככה?

למה אתה עושה ככה?

למה לא עשית את זה? ולמה אתה לא עושה את זה?

הילד שלך

חוזר מהתלמוד תורה

למה חזרת ככה עם החולצה בחוץ?

ולמה, איך היה המבחן? קיבלת תשעים וחמש? למה תשעים וחמש? למה לא מאה?

למה לא זה? למה לא? למה לא?

תחשוב כמה כן יש!

אומר לי אשתך, למה לא עשיתי את זה ואת זה ואת זה?

מה כן עשיתי?

זה כן אתה יודע.

רבי יחיא

הייתה לו אישה לא טובה.

הייתה לו אישה רעה.

אנחנו אומרים אישה רעה, הכוונה אישה רעה,

רעה בתכלית.

רעה שלא יופי, זה ממש טובה.

בדיוק, ביחס. כן, אישה רעה זאת אישה ש...

אין מצב שאדם חי עם כזו אישה. זו אישה רעה הייתה לו.

אומרת הגמרא שרבי יחיא היה חוזר הביתה,

הביתה

תמיד היה מביא לאשתו איזושהי מתנה.

מתנה לאשתו.

למה?

כזו אישה רעה, בסדר, לא אמרתי לך,

אל תתעצבן עליה, אל תכעס עליה.

אבל להביא לה מתנה?

אמר רבי יחיא, כן,

אני אביא לה מתנה.

דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.

תסתכל על החיובי.

תראה כמה דברים חיובים יש באשתך.

רבי חייא.

אני לא ילדים. זה היה רבי חייא. היה לו ילדים.

זה רבי חייא.

אנחנו? על אחת כמה וכמה.

תראה, כל אחד ו...

משהו לא מסתדר בכלל ביטאי. איזה שיעור של הרב פעם מתנהגים לי חביתה, זה שלוש דקות, והם נשאר.

על זה אני מדבר.

היא הכינה לו חביתה.

נכון.

נכון.

ובכל אופן הוא היה רואה את החיובי.

אז אנחנו לא יכולים לראות את החיובי אצלנו?

זה לא קשור לעבודת השם, זה בכלל איכות חיים.

זה נכון. זה גם קשור לעבודת השם, אבל זה גם איכות חיים.

נכון.

תראה, כל עבודת השם זה איכות חיים.

אני אומר, אבל זה מעבר לזה, זה לא רק למצוות.

נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.

אדם שחי בחיובי אז הוא יכול לספוג הרבה יותר ברוב המשברים בקלות. נכון.

יש בנפש שתי מידות.

מידה שנקראת מידת אהבה ומידה שנקראת מידת היראה.

מידת האהבה זה המידה של חיבור

ומידת היראה זה מידה של ריחוק.

שני המידות,

הקדוש ברוך הוא ברא אותן, אדם צריך להשתמש.

אבל המידה החזקה שאדם צריך להשתמש בה

זה מידת האהבה, המידה של החיבור.

להתחבר לדברים.

היראה היא תמיד מסייעת

לאהבה

אבל העיקר זה אהבה. האהבה היא נמצאת,

תמיד אנחנו אומרים אהבה היא נמצאת בימין

והשנאה זה בשמאל.

מידת היראה, שזה מידת השנאה, היא נמצאת בשמאל.

כן, הגמרא אומרת לעולם

תהיה ימין מקרבת ושמאל דוחה.

והשמאל תמיד זה היד החלשה.

מידת השנאה או מידת היראה שהיא בצד שמאל היא המידה החלשה.

תתנהג איתה בחולשה, רק לסייע.

אבל העיקר זה לראות את החיובי, העיקר זה להתחבר, זה מידת האהבה.

זה מה שאנחנו רואים, כן?

זה מה שאנחנו רואים גם במשנה כאן, את הרמז הזה.

היו מעבירים לו את כל הדברים,

היו מעבירים לו את פרים ועילים וכבשים,

אבל את השעירים

לא היו מעבירים לו.

למה?

שלא תיחלש דעתו

מלראות את הקורבנות של עם ישראל.

חולשת הדת

שווה משהו.

בסדר?

נמשיך הלאה בשנה נוספת או שנסיים היום?

יום כיפור, כפרת עוונות, זה נכון,

והקדוש ברוך הוא יודע שאנחנו ניפול.

הוא יודע.

רק מה הקדוש ברוך הוא בודק ביום כיפור,

איפה הלב שלנו באמת נמצא.

אדם שמגיע ליום כיפור ואומר,

תראה עוד יומיים בכל מקרה אני אחזור הרי, אז מה אכפת לי?

נעשה את הטקס,

נעביר אותו ככה איך שהוא,

איך שיעבור, יעבור.

אז אומר הקדוש ברוך הוא, אני לא אכפר עליו.

אבל אחד שמגיע ליום כיפור ואומר, אתה יודע, ריבונו של עולם,

היום הזה, יום כיפור, זה יום שהוא מעל הטבע.

עכשיו,

ביום הזה שהוא מעל הטבע,

תבדוק את הלב שלי.

והוא עובד

על עצמו

עם דמעות. הוא אומר, באמת, הלב שלי רוצה

להיות נקי,

רוצה

לעבוד אותך.

והראיה,

שביום הזה,

שהוא היום מעל הטבע,

כשהשטן לא נמצא,

תבדוק את הלב שלי, תראה איפה הוא נמצא,

הוא נמצא איתך. אני מתחרט על העבירות.

אני רוצה לעשות מצוות.

אומר הקדוש ברוך הוא, אם הלב שלך נמצא איתי,

אני יודע שתיפול.

אתה לא מתכנן מראש ליפול.

אם הייתי ממשיך את יום כיפור,

את הקדושה הזאת לכל השנה,

אתה היית נשאר גם כן ככה.

אבל יום כיפור זה מבדק.

כשאני נותן יום כזה מיוחד,

מסלק את השטן, איפה אתה נמצא?

אתה נמצא איתי?

אז אני מעביר את כל העבירות, בוא נפתח חשבון חדש.

אבל אם גם ביום הזה אתה לא איתי...

טוב, הרב כבר הגיע, אז אנחנו נסיים כאן בשנה ד'.