סמך אותו לרב. מנער שרץ עם חומש מבית ספר PUBLIK SCHOOL בית ספר עממי של הגויים, רץ עם חומש הוא רוצה ללמוד, הוריו אמרו: מסיבת בר מצווה נגמר זהו.

אתם רואים מה זה? עם טיפה סבלנות להקים מעמיד תורה בישראל. זה לא פשוט.

יש אנשים שאין להם סבלנות אפילו לילדים שלהם.

מעשה באברך עילוי שהיה יוצא ונכנס אצל מר"ן החזון איש, וכתב חידוש ובו חלק על החזון איש: אחד נכנס ויוצא אצל החזון איש וכתב חידוש וחלק על החזון איש, טוב.

לחלוק על החזון איש זה לא פשוט כי צריך להיות לפחות במדרגה של החזון איש,

ודבר שני מה הוא עשה? הלך ופרסם את החידוש בכתב עט תורני, בלי להראות לחזון איש, לאחר תקופה מסוימת בא לחזון איש וראה שעל השולחן מונח אותו כתב עט שבו מופיע חידושו.

מיד התנצל ואמר לחזון איש: שטעה במעשה שלו, כי לפני שפרסם היה צריך קודם לדבר עמו ולברר את העניין וביקש מהחזון איש שלא יקפיד עליו.

נענה ואמר לו החזון איש: האמת היא שהייתי צריך להקפיד עליך, אבל מה אעשה שבחנות שלי לא קיים המושג הזה של קפידא. זה המזל שלו.

כך היה הילל הזקן: אמר לו, כדאי וכדאי שתשלם 400+400 והלל לא יקפיד.

פעם אחת נתקף מרן בעל החזון איש התקפה עזה ר "ל, והסתגר בחדר: אדם אחד שהגיע לביתו חשב שמותר לו להיכנס, אפילו שהוא הסתגר בחדר העז פנים ופתח את הדלת וראה את רבינו בצערו, מיד יצא מן החדר ולאחר זמן בא לבקש מחילה שלא יקפיד עליו, בגלל שפתח את הדלת בלי רשות, אמר לו רבינו: באמת הייתי צריך להיות לי קפידה על זה שאתה חושב שאני יכול להקפיד, אבל מה אני יעשה ראיני יכול להקפיד? אינני יודע קפידה מה היא? והיה מורגל בפיו: החומר הזה לא נמצא בבית מרקחת שלי.

אצל אנשים זה תרופה כשהם מקפידים חבל על הזמן.

הרב: יש רב אחד עכשיו שהוא מורשע וכנראה שפותחים נגדו תיק: כל מי שמצלצל אליו הוא צועק עליו, "אתה בנידוי אתה בחרם" למה צלצלת אלי! תתבייש לך תפנה למשרד מה אתה פונה אלי?. מנדה את כולם.

בהלווייתו של רבי שרגא גרוסברג: נשא מר"ן רבי מנחם אליעזר מן ש"ך דברי הספד, והוא האריך להגדיל את תורתו בתורה, אך באופן מיוחד התמקד בנקודת הסבר פנים יפות שהיה לו, ובעובדה שהוא לא התרגז, ושח רבי יצחק זילברשטיין: שאלתי את גיסי רבי חיים קנייבסקי שליט"א: האם זה העיקר בדמותו של רבי שרגא גרוסברג שהוא לא התרגז

תשמעו איזה משפחות: וסיפר לי רבי חיים שלפני שנים נסע עם דודו הגדול מר"ן החזון איש, להלווייתו של רבי אליהו דושניצר, המנהל הרוחני של שיבת לומז'ה, ובזמן הנסיעה אמר לי החזון איש: שרבי אליהו לא התרגז מעולם. דהיינו, אם רוצים לדעת מי היה רבי אליהו: צריך לדעת שהוא לא התרגז ודי למבין, אתם יודעים מה זה אומר שאדם לא מתרגז: עניו, עניו, עניו.

כמה פעמים חזר הרב ש"ך זוצ"ל והדגיש: כי עיקר מעלתו של החפץ חיים לא היתה כצדיק כפי שמקובל לחשוב אלא בגאונותו האדירה, "נישט צדיק! גאון הגאונים", כך היה אומר על החפץ חיים, לא אומר צדיק. אומר: גאון הגאונים.

יש פה קטע מדהים כשאתם שומעים על הקטע הזה פששששש. אתם מבינים הכול אחרת:

באחת ההזדמנויות הסביר הרב ש"ך: מדוע חרג לדעתו החפץ חיים והזכיר בביאור הלכה  "בהלכות תקיעת שופר" את חידושו של אחד מגאוני דורו רבי שמחה הכהן מדווינסק: בעל, "האור שמח, והמשך חוכמה": בניגוד לכול שאר הגדולים אותם הוא לא מזכיר "במשנה הברורה" כלל.

יש מקום אחד שהוא מזכיר דווקא את "המשך חכמה, את האור שמח" את רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מכול גאוני הדור שהיו של המשנה הברורה של החפץ חיים, והרב ש"ך מסביר לדעתו: למה חרג החפץ חיים והזכיר בהלכות "בהלכות תקיעת שופר"?:

היה זה בעקבות חילוקי דעות בין: החפץ חיים והאור שמח.

באספה מסוימת בה השתמש "האור שמח" בביטוי חריף מאוד נגד החפץ חיים, נושא המחלוקת נסב על הוראת הממשלה הרוסית שהרבנים ילמדו שפות זרות, היו שנקטו שעדיף שהרבנים ילמדו רוסית, מאשר שיקחו רבנים "מטעם", שידעו את השפה.

{כמו היום: כל הרבנים מהרבנות, שהם נתמכים או משולמים ע"י הרבנות והם נקראים "רבנים מטעם", הם לא משרתים את התורה הם משרתים את "המטעם", גם את הטעם שהם מקבלים}.

ולכן, גם אחרים התנגדו לכך וטענו שלרבנים אסור להשקיע בלימוד השפה, ועל "הרבנים מטעם" יתגברו בצורה אחרת.

רבי מאיר שמחה נקט: שעדיף שילמדו הרבנים רוסית, ומלבד שלא יהיו הרבנים מטעם. ואילו רבי חיים בריסקר והחפץ חיים נקטו דעה הפוכה. האסיפה נמשכה כמעט שבועיים, וחתנו של החפץ חיים שאל את חתנו רבי חיים מבריסק: האם להביא את חמיו לתגבור? האם להביא לתגבור לאספה את החפץ חיים, רבי חיים לא רצה שהחפץ חיים יבוא, אך הוא בא מעצמו, וה- "אור שמח" שהיה קנאי גדול, הגיב לדברי החפץ חיים בחריפות רבה, וכדי להראות קבל-עם שאין בליבו טינה כל שהיא על "האור שמח", הכניס החפץ חיים וורט שלו אל תוך "המשנה הברורה".

כך הסביר הגאון הרב ש"ך מדעתו: הזוי הלת איך!, ככה אני אוחז, שזאת הסיבה היחידה שהכניס את דבריו בשונה מכול בני דורו. שהוא ארך אפים! לא מקפיד!, ראיתם מעלה כזאת?. אמרתי שאראה לכם והנה:

רבי צבי הירש זקס נכד החפץ חיים מספר: בזמן שלמד אחי בישיבת "לייקווד" היה פעם בארץ ישראל עם רבי אהרן קוטלר, הלכו לבקר את הבריסק רב, ושוחחו בענייני צורכי ציבור, נתגלגל הדבר והגיעו לדבר על החפץ חיים, ניצל רבי אהרן קוטלר את ההזדמנות ושאל את הרב מבריסק: העולם מגדיר את החפץ חיים כצדיק, כחסיד, כבעל מופת, אבל אף אחד אינו מגדירו כגאון, והרי "שנייתי ספר", משנה הברורה, ונחזה: נביא ספר ממשנה הברורה ונתבונן ונמצא: שהיה הגאון בדורו! כך אומר רבי אהרן קוטלר לבריסק רב. אז למה מגדירים אותו תמיד: צדיק חסיד בעל מופת ולא גאון?

ענה הרב מבריסק: "רצון יראיו יעשה", החפץ חיים לא רצה להתפרסם כגאון, זהו זו היא התשובה על המקום שלף את התשובה.

"רצון יראיו יעשה ", החפץ חיים לא רצה להתפרסם כגאון, התירוץ הזה היה קשה בעיני אחי, כך מספר רבי צבי הירש זקס נכד החפץ חיים: כי אם לצדיק, לחסיד כן רצה החפץ חיים להתפרסם? כשאתה אומר שהוא לא רצה להתפרסם כגאון נו, זה בסדר, אבל מה עם שאר בכינויים שמכנים אותו, מה עם זה? זה כן היה נח לו שיכנו אותו כצדיק וחסיד ובעל מופת? אבל בשל יראתו מהרב מבריסק הוא לא ההין לשאול אותו שוב, ואת רבי אהרן לא הזדמן לו לשאול, וכך נותרה הקושיה בעניו.

מה אתם אומרים יש לכם תירוץ? הוא אומר: לא מסתדר, טוב גאון אני מבין אבל צדיק וחסיד ובעל מופת כן? יש לכם תירוץ?.

עברו כמה שנים והבריסקרוב הסתלק לגנזי מרום, וכמוהו רבי אהרן קוטלר, בסמוך למקום מגוריו של אחי ברח' צפניה בירושלים היה גר אדמו"ר אחד, {מעניין שלא מציינים את שמו}.

אחי היה נכנס אליו לפעמים למנחה ומעריב להשלים לו מנין, האדמו"ר הזה נחשב היה ללמדן, פעם שח אדמו"ר שזה עתה ראה ביאור הלכה, שממנו נשקפת גאונותו של החפץ חיים, ומעניין הדבר הוסיף: למה העולם לא הכיר את החפץ חיים בגאונותו ולא מגדירו כגאון?: ואמר לו אחי ששאלה זו שמע לפני כמה שנים מרבי אהרן קוטלר, ששאל את הבריסק רב, והבריסק רב ענה לו על זה: "רצון יראיו יעשה", ואמר האדמו"ר: כזה תירוץ גאוני!,

הוא בעצמו שאל אותה שאלה ששאל רבי אהרן קוטלר שקיבל תשובה מהבריסק רב, אז הוא אומר לו כעד: אני שמעתי את התשובה שקיבל מהבריסק רב, שהוא אמר לו רצון יראיו יעשה, אז הוא אמר: יו! איזה תירוץ גאוני!.

ופה היתה הזדמנות לאחי ושאל אותו: והאם כחסיד וכצדיק כן רצה החפץ חיים להתפרסם אמר לו האדמו"ר כי אינו מבין את שאלתו? החפץ חיים בעצמו לא הכיר בכך שהוא צדיק, הוא בעצמו היה סבור שהוא בקושי מקיים מצווה כתיקונה, אבל גאון! החפץ חיים הרי ידע היטב מה זה תויירה, הוא ידע, הוא ידע על עצמו שהוא גאון, על זה הוא ביקש שלא יתפרסם כגאון!. וזה תירוץ גאוני הוא אומר על הבריסק רב.

עכשיו אתם רואים זה מה שאמרתי פה כשהרב ש"ך היה מדגיש: שעיקר מעלתו של החפץ חיים לא היתה כצדיק! כפי שמקובל לחשוב, אלא בגאונותו האדירה: "נישט צדיק", גאון הגאונים. איייי. איך זה מתוך מדבש אתם מבינים מה זה?. מדרגות מדרגות מדרגות.

הנה יש לכם רעיון איך לא לכעוס אולי תאמצו את הרעיון של הסבא מקלם.

אתם יודעים חכמים בד"כ מתקנים תקנות לכלל הציבור. אבל פה הסבא תיקן תקנה לעצמו ולא לכלל הציבור.

הסבא מקלם תיקן תקנה שלא לכעוס בשום פנים ואופן בכול מקרה שיהיה בעולם: אלא אם כן! ילבש תחילה בגד מיוחד לכך, אתה רוצה לכעוס? של תחליף בגדים, מהעצלות הוא כבר יוותר,

בקהל אומרים: עד שהוא יתלבש הוא כבר לא יכעס,

הרב: ראיתם איזו תקנה?

ראיתי פעם באחד הספרים שהיה אדם שלא היה יכול להפסיק לאכול מיני מתיקה לא יכול, אז הוא הלך לאחד אחד ואמר לו מה הבעיה? אתה לא יכול להתגבר על תאוותך זו, אמר לו אני כל הזמן מקבל על עצמי ולא מצליח, אמר לו אין בעיה: תקבל עליך בהחלטה שאתה לא אוכל מיני מתיקה עד שאתה לא שם שלוש פעמים מלח על זה, ואח"כ תאכל אין בעיה. מי יכול לאכול את זה אחר שיש עליו שלוש פעמים מלח, זה רעיון לא? אבל החלטה אמיצה. עכשיו תשמעו דבר מדהים:

פעם הדריך הסבא מקלם רבי שמחה זיסל משגיח רוחני בישיבה ואמר לו: כשאתה מטיף דברי תוכחה לתלמיד פעם פעמיים והוא לא מציית ,כמובן שבפעם השלישית תכעס על התלמיד שממרה את פיך, אבל אותה שעה תתבונן על עצמך:

למה אתה כועס על תלמידך? האם אתה בעצמך בפעמיים ושלוש לתקן את חסרונותיך הזקוקים לתיקון? אדרבא: תעיין ותראה, ולמה תכעוס?.

 אדם קצר רוח כלפי חברו אבל ארך אפים כלפי עצמו!, הפוך צריך להיות, תכעס על עצמך למה אתה לא מסוגל לתקן את עצמך, ותהיה ארך אפים לאחרים.

זה ג'מבורי כפתור ופרח. לכול דבר לא רק לילדים "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים", גם כשכועסים זה רק כאילו, רק כאילו מותר, לכעוס ממש אסור, חוץ מעל הרשעים, "האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ליה", אם אתה רואה רשעות או עוולה או דברים כאלה: שמה מותר לכעוס, הכעס בשביל שלא תירגע ותפעל כנגד העוולה, הרתיחה היא כדי שלא תצטנן, ולא לומר: מה נעשה הם אנשים כאלה וכ"ו, אדרבא: אם התורה היא באמת אצלך אמיתית: היא תרתיח אותך כשאתה רואה עוול כזה, והרתיחה הזו היא טובה בכדי להביא אותך לידי ביצוע דהיינו: לשנות את המצב, אבל אם אתה קפוא: אז לא מעניין אותך כבוד שמים ולא כלום.

החפץ חיים פעם ראשונה שראה חילול שבת לעיר שהישיבה הגיעה, הוא בכה בכה, בכה בשבת, ראה חילול שבת וסיפר לתלמידים מתוך בכי וזעזוע נפשי עמוק, אחרי כמה שבועות הוא ראה שוב חילול שבת ושוב הוא בכה, אבל אמר להם הפעם זה לא כמו בפעם הקודמת.

אדם מתרגל ר"ל, מה אומר דברנו זה לא עוזר שום דבר, ככה זה הילדים: אין דבר כזה צריך לפעול, לא להשלים עם מצב, אין דבר כזה, לפעול, לפעול, לפעול אין ככה זה, מה זה ככה זה?.

תאר לך אתה בא הביתה ואתך אומרת לך ככה זה, ואתה אומר: אני לא מבין למה הבית

לא נקי? והיא אומרת ככה זה, זה תמיד מתלכלך, אז מה? אז מנקים כל פעם מחדש? מנקים כל פעם מחדש, לא אומרים עלך מצב כזה ככה זה.

על התרחקותו של החפץ חיים ממידת הכעס, סיפר רבי שלום שבדרון את הדברים הבאים: נכדו של החפץ חיים זיע"א רבי צבי הירש זקס {ששמענו עליו קודם}, סיפר ששמע מפי אחד מתלמידי זקנו: זה החפץ חיים, כי הבחין כמה פעמים בחפץ חיים כי בחצות הלילה הוא נכנס לביה"כ ומשתהה שם זמן רב.

החליט אותו תלמיד להתחקות אחרי מעשה רבו, פעם אחד הקדים, עלה לעזרת נשים, המתין עד שהחפץ חיים יבוא לבה"כ. לראות מה הוא עושה בשעות כאלה?

בחצות נכנס החפץ חיים לבה"כ, פתח את ארון הקודש והתחיל לבכות:

ריבונו של עולם: ישראל מאיר הוא כהן, ישראל מאיר הוא כהן! וכהן עלול לבוא בנקל לידי כעס! אם כן עוזריני ה' שאוכל להתגבר על הכעס! וכך עמד הצדיק שעה ארוכה התפלל ובכה שיזכה להינצל ממידת הכעס.

רבי ישראל מאיר היה מדבר ובוכה לקב"ה כמו תינוק, הוא היה שוכב על הרצפה ובוכה, היתה רואה את זה היתה מזדעזע, אתה גדול ישראל שוכב על הרצפה ובוכה לקב"ה ישראל מאיר ישראל מאיר מדבר על עצמו כל הזמן, הנה תשמעו.

כן, סיפר תלמיד אחר: שבאחד מימות החורץ בהשכמת הבוקר מצא את החפץ חיים שרוע על הרצפה ומוכיח את עצמו בצעקה על מידת הכעס, שכפי הנראה גילה בעצמו נטייה ביום שלפניו. אתם שומעים: על הרצפה שרוע.

משהיו שומעים את החפץ חיים הנמיך את קולו לקול נמוך ביותר: היו מקורביו יודעים כי הוא עושה זאת בכוונה כדי להשתלט על עצמו שלא יבוא לידי כעס.

סיפר רבי מרדכי הכהן שבדרון, באחד השבתות ישבתי בבית הכנסת בחברתו של רבי חיים טודרס הרשלר: ושוחחנו בינינו בעניין מסוים, בחוץ השתבבו ילדים והקימו רעש גדול שהפריע לו, ביקש ממני רבי חיים טודרס הרשלר שאצא ואשתיק אותם, שאלתי אותו: מפני מה כבודו לא יוצא בעצמו לעשות כך? והוא השיב לי" כעסן אני, וחוששני שאכעס על הילדים, לכן אני מבקש ממך שאתה תעשה כך.

כשספרתי את המעשה הזה לגיסי רבי שלמה זלמן אויירבך, ושאלתי אותו: מפני מה אמר רבי חיים טודרס שהוא כעסן? בעוד שהוא ידוע לכולם שהוא אדם רגוע ונינוח?

ענה לי רבי שלמה זלמן אויירבך זוצ"ל: שהוא זוכר אותו בצעירותו, שהיה כעסן, אלא שעבד על עצמו עד כדי כך שאי אפשר להאמין שפעם הוא היה כעסן, והוסיף על כך רבי שלמה זלמן ואמר: כי הפלא הוא כי אפילו עכשיו בימי זקנותו לאחר שנים רבות כל כך של עבודה בהתגברות על הכעס: עדיין מפחד הוא מהמידה הזו.

הוא לא רוצה להיתקל במידה, אם צריך להוכיח ילדים או משהו, עזוב אני לא רוצה לצאת כי אני עלול, אתם שומעים איזה שמירה.

זה נקרא שהתורה נקנית "בארך אפים", צריכים לעבוד כל זה אחרת התורה לא נקנית, כי אדם שמקפיד: חוכמתו מסתלקת, כועס: חכמתו מסתלקת, בשביל לקנות תורה צריך ארך אפים, צריך לעבוד על זה.

נדיר! למצוא אדם הנחשד בדבר שאין לו כל קשר אליו, ויתרה מזו אף מתנגד לו, שחושדים אותו בדבר שבוא מתנגד לו, והוא מבליג: איפה תמצא בן אדם שחושדים בו בדבר שלא עשה לעולם, ולא רק זה גם בדבר שחושדים אותו שהוא עשה הוא בכלל מתנגד לו, והאדם הזה מבליג. כי הבלגה במקרה זה פירושה אחד: אם הוא מבליג זה אומר שמי שחושדים בו צודקים, מה הראיה? שהוא לא מתקומם נגד החושדים בו לשווא, אז לכאורה כאילו ההבלגה מוכרחת.

לפנינו מעשה מהמעשים המיוחדים מהדור הקודם:

רבי שמעון צבי הורוביץ המכונה רבי שמעון לידר מייסד ישיבת  "שער השמים", שהבליג כנגד חשד שווא בו כי חשש שאם יגיב יבוא לידי כעס:

בעת המלחמה האיומה של השואה הנוראה, גמרו אומר כמה מבעלי קבלה המעשית אשר בירושלים לעשות מעשה, למען ינחול הצר הצורר מפלה מוחצת. חקרו ודרשו אחרי שמו ושם אמו החליטו לעלות באווירון מעל מערת המכפלה, ולשחוט שם תרנגולת, ויכוונו בשעת מעשה שמות וכוונות מיוחדות שעי"ז ייעקר הצורר הרע מקרב הארץ.

זה כמה מקובלים החליטו לעשות בקבלה מעשית, דבר זה לא התקבל יפה אצל כמה מגדולי הרבנים.

באחת הימים ישב רבי שמעון צבי הורוביץ, אחר תפילת וותיקיו, ועסק בשיעורי תורה שלאחר התפילה, לפתע התפרץ אחד לעברו: ומחה בפניו בפני עם ועדה: על דבר אותה פעולה של שחיטת התרנגולת שלדעתו היא נראית כפעולת כישוף או כשחיטת חוץ.

רבי שמעון ישב בהכנעה, קיבל בזיונו באהבה, המשיך את שיעוריו כאילו לא לו מכוונים הדברים. עבר שבוע המצא רבי שמעון שוב באותו ביה"כ, וגילה ברבים שאין לו שום שייכות לפעולת שחיטת התרנגולת, והעמיד אותם על אמיתת הדברים, כי הוא היה מהמתנגדים לפעולה הזו, וסיבת הודעתו זה שהוא מודיע להן כעת: זה משום "והייתם נקיים", וזה שהוא לא הגיב עד עכשיו? כי אז היה מגיע לכעס.

הרב: זה גיבור גדול. אני סיפרתי לכם את הסיפור עם האבא שציווה את בנו, כן? מה לא? שתלין את כעסך לילה אחד.

היה אבא אחד שלפני שנפטר ציווה את בנו צוואה, מה הצוואה: תלין את כעסך לילה אחד, תמיד שתגיע לכעס אל תכעס באותו רגע, לילה שלם תישן ולמחרת תחליט אם תרצה לכעוס או לא, אבל באותו רגע אל תכעס.

הוא הלך למדינת הים ועזב את אשתו ובמשך שנים רבות עסק במסחר שם, יום אחד הוא חוזר בהפתעה להפתיע, והוא עולה במדרגות, וכשהוא פותח את הדלת הוא שומע את אשתו מתנשקת עם מאן דהוא, ווי ווי ווי שלף את חרבו מן הדנה ועכשיו הוא מחבר אותם ביחד, אבל הוא נזכר בצוואה: "תלין כעסך לילה אחד", החזיר את החרב למקום ובא לצאת פתאום הוא שומע את אשתו אומרת: אייי. בני אם אבא שלך היה יודע כמה גדלת,

ואז הוא נתן תודות לאלוקים ולאביו שציווה אותו כי אם לא כן בעוד דקות הוא היה נאשם ברצח אשתו ובנו. ומזה שהוא הרפה! בגלל הצוואה הם ניצלו.

במאמר מעמיק מתייחס רבי יהודה לייב בלוך מטלז, בעל  "השיעורי דעת" לשאלה הידועה והמפורסמת  "רשע וטוב לו ", והוא מאיר את עינינו בסוגיה הזו, איך זה רשע וטוב לו? נעיין בדבריו: הלו ראינו דרך רשעים צלחה, ורבים שהצליחו בתרמיתם להעשיר וכד'. איך זה?.

אבל עלינו לדעת שדברי התורה הקדושה והנביאים הם אמת וכול אשר מישראל יכונה לא יפקפק בהם, זה ברור: כי הרשעה היא להפסד וגירעון, רק צריך לדעת כי סיבות רוחניות ישנן הרבה כמו: שאם אחד יחרוש שדהו ולא יזרע, ואח"כ לא תצמח שדהו ויאמר: הלו כי שקר העידו מה שאומרים: כי החרישה היא סיבה לצמיחת הפירות, הלו אני חרשתי שדי ולא הצליחה, יאמר לו: ודאי הוא כי חרישה היא סיבה לצמיחה, אבל יש עוד סיבות שגם בהן תלויה הצמיחה, כמו מי שיזרע על צחיח על סלע ודאי לא יועילו מעשיו, כי אפילו שזריעה היא סיבה לצמיחה: אבל בשדה שהיא מעובדת שהיא מוכשרת לקלוט את הזרע.

ככה בעניינים רוחניים: ודאי שנתינת צדקה סיבה להתעשר ותרמית והונאה זו סיבה לעניות, אבל יש גם סיבות הרבה שגם בהם תלוי תוצאות הדברים, כמו שמצאנו בחכמים: יש אשר יתחייב אדם לכרת חס וחלילה מן העולם הבא, אז מטיבים לו בעולם הזה לשלם לו גמול מעשיו הטובים, כדי לאבדו מן העולם הנצחי, אז יש סיבה שלא להיפרע ממנו מיד

וכדומה לזה: ישנן סיבות אחרות שמעקבות את העונש הראוי לבוא, ושגם הן הורחקו בטבעה של ההשגחה, כמו שיקרה בענייני הטבע החומריים, אם אחד יחרוש ויזרע שדהו, ואח"כ יבואו מים וישתפוה, והיה אם יספר זאת לחברו יתמה עליו ויאמר: הרי גם לי יש שדה שמה ואני חרשתי וזרעתי והצמיח ועשת פרי, איך אצלך נסחף השדה? על זה יענה לו כי המים השוטפים הלכו ברוח שערה, אבל שדהו של פלוני מוקפת גדר מן הצד ששם נשב הרוח ולא באה שתף בגבולו.

כמו כן יארע בעניינים רוחניים: הן אמת הוא כי חמס ושוד הן סיבה לעניות וצרות, אבל יארע לפעמים כי זכות וטולה, יש זכות אחת והיא טולה לו, החטא הוא שתף מים זדונים, אבל יש כאן מבצר המונע מלהזיקו, מה זה? הזכות, אבל מי פתי יעסוק בעסקים נפסדים אפילו שלפעמים יקרה מקרה שגם עסק רע מצליח, מי יכניס עצמו לסכנה לשוט במים הזדונים בים סוער על סירה קטנה אפילו שלפעמים יארע שיינצל.

כך צריך האדם לדעת: כי אפילו שיארע שלפעמים האדם ניצול מפני שום זכות וכד'. אבל זה ודאי: כי חטא ופשע זה סיבה לאבדון מלבד העונש בעולם הבא, כי אם לרוב מביאים הם את העונש עוד בעולם הזה, כי מה שזכות טולה: אינו אלא רק עד שתתמלא הסאה.      

אבל לבסוף נפרעים ממנו כי החטא לא נמחה ונשאר תמיד סיבה לרעה ואבדון, ורק כל זמן שיש בכוח הזכות להגן עליו, מתעכבת פעולתו, אבל מכיוון שכלה הזכות מיד בא העונש המר הראוי לפי גודל החטא.

רבי יעקב עמדין  "היעבץ" שהיה פילוסוף אלוקי חוקר וצופה על העולם בעין ביקורתית חדה, מוסר בתולדתו מה שראה בימי חייו, איך הכול בא בחשבון, ומספר: שראה כמה משפחות חשובות ונכבדות שעלה עליהם הכורת פתאום, ובאו עליהן צרות רעות ורבות זו אחר זו, והיה נראה כי ניתך עליהן חמת ה', ורבים תמהו: מה זה ועל מה

זה? אבל הוא זכר את המעשים שנעשו בבתים האלה לפני עשרות שנים, וידע והכיר כי זהו העונש הראוי להם על מעשיהם מאז. ז"א: יש דברים שמתעכבים עשרות שנים.

הרי כמה צריך האדם לירוא מעונש הבורא "כי נקה לא ינקה", ואפילו אם זכות טולה לפעמים נפרעים ממנו, ומה גם הרי כל אחד צריך לפחד שמא חיסר רק מעט ובחטא אחד מתמלאת הסאה.

לכן אמרינן  "בקידושין": לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו הוא חייב וחציו זכאי עשה מצווה אחת אשריהו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה, הלו כל אדם צריך לירוא שמא במעשה האחד שהוא הולך לעשות יכריע לכף חובה ואז ענוש ייענש מיד על כל מה שהוא חייב.

עכשיו תשמעו כמה עובדות מזעזעות שיהיו לכם לזיכרון, שתדעו שהקב"ה פורע "מידה כנגד מידה".

בחומרה יתרה מתייחסת התורה לעינוי של יתום ואלמנה,  "כל אלמנה ויתום לא תענום ", אומר הכתוב,  "אם ענו תענה אותו,כי צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" התורה מציינת לפנינו בפסוקים האלה: חטא ועונש, מה החטא: עינוי אלמנה ויתום, מה העונש: אינו מתואר, לא תאריך שבו הוא יופיע, אלא עובדת הבטחה היא מלפני ה', כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו.

בדומה לזה אנו מוצאים "במסכת אבות" על דברי המשנה: "ונפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו", מה זה מדעתו ומשלא מדעתו? יש להם על מה שיסמוכו, פירש רבינו עובדיה מברטנורא: מדעתו: פעמים שזוכר את חובו ואומר: יפה דלתוני, זה מדעתו, הוא יודע בדיוק על מה הוא קיבל את העונש.

ויש שלא מדעתו: פעמים ששוכח וקורא תגר כנגד דינו של המקום ברוך הוא, כי הוא לא יודע על מה? ויש להם על מה שיסמוכו, על מה הם סומכים: על הפנקס ועל החנווני שהוא נאמן על פנקסו, כמו שכתוב: "הכול נתון בערבון, החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח", כך הייסורים הללו: הם נסמכים על מעשיו של האדם הנזכרים בפני המקום ברוך הוא, אע"פ שהם נשכחו מן האדם, עד כאן דברי הברטנורא.

הרב עושה תרגילים עם התלמידים להעיר אותם שלא יירדמו ושהדם יזרום.

ותשמעו ביטוי מוחשי לכך שאכן הייסורים והעונש הבאים על האדם נסמכים על מעשיו טמון בשתי העובדות שלפנינו, תשמעו מה קרה בנעורי החפץ חיים: אלמנה גרה בביתו של אדם פשוט בשכירות, מתוך עוניה לא היה לה לשלם שכירות, בעל הבית עמד לגרש אותה מהדירה באמצע ימי החורף, מכיוון שלא רצתה לצאת הסיר את הגג! פרק את הרעפים והשאיר אותה ככה בחורף, כל אנשי העיר רעשו על השערורייה הזאת, לגרש אלמנה עניה בימי הקור החוצה, אבל בעל הבית לא שם לב לצעקת האלמנה וגרש אותה מעיצומם של ימי החורף.

החפץ חיים שמר את העובדה בליבו, ומכיוון שעברו כמה שנים אחר הנבלה הזאת ולא קרה שום דבר, חשב חפץ החפץ חיים בליבו וגם אמר למכריו: כלום אפשר הדבר שלא יאונה לו כל אוון, הלו התורה אמרה בפירוש: "וחרה אפי", אומנם כעבור עשר שנים נשמע קול הברה בעיר כי אותו בעל הבית נשך אותו כלב שוטה ולא ארכה מחלתו עד שהלך לעולמו. מת מכלבת.

הוסיף וסיפר רבי לייב הבן של החפץ חיים, עוד מעשה שאירע בראדין: טבח חטף בן ישיבה והעמידו במקום בנו לשלוח אותו לצבא, הדבר קרה בימי חורפו של החפץ חיים,

ותמה החפץ חיים על המקרה המעציב הזה, כלום אפשר הדבר שהדבר לא יבוא על "שכרו", על מעשה מגונה זה? עברו שלושים שנה, 30שנה, חלה בן הקצב אותו שלא רצה לשלוח לצבא ושלח בתמורתו בחור ישיבה, חלה במחלת הכולרע" ר"ל, לא ארכה מחלתו ומת מיתה משונה, והחברה קדישה לא רצו לטפל בקבורתו מפני הסכנה של המחלה המדבקת, והאב הזקן בעצמו הוכרח לקבור את בנו בידיו ממש.

זה היה בעולם הזה רק, אין דבר כזה שנמלטים מהדין, "מידה כנגד מידה", איך שאתה מתנהג כך יתנהגו אתך.

הרב: בשיעור לפני יומיים אמרנו בהרצאה שירמיהו שזרקו אותו לבור ובאו להוציאו בחבלים אז הוא אמר: ריבונו של עולם סולם אחד לפחות שנעלה כמו שצריך, אמר לו מה עם הזקנה שלך רחב שחררה אותם? כתוב: ותורידם בחבל, אז אתה רוצה סולם? אם היתה מוריד אותם בסולם היית מקבל סולם, איפה שילמו לרחב: בנכד שלה בירמיהו, את הורדתם רק בחבל גם אותו יצילו רק בחבל, אם היית מורידה אותם בסולם הוא היה יוצא עם סולם, אתם שומעים איפה החשבונות הולכים? אין אדם שנמלט מן הדין.

מעשה אירע ופיטרו את אחד הרמים במוסד תורני אחד: שמע זאת המרן הסטייפלר וחרה לו הדבר: הוא שלח מכתב לראש אותו מוסד ובו דברי תוכחה באין, נורא נוראות נדהמתי. והמשיך לכתוב, ומבלי להיכנס לגוף הדברים אי אפשר לעלות על הדעת לפטרו ולהניח את המשפחה כאוניה בלב ים ח"ו, הלו אית דינה ואית דנה: יש דין ויש דין, וקודשה בריך הוא, מאריך אפה אבל גבה דליה, ומאד מאוד צריך לפחוד מה' יתברך, כי הוא ישלם מידה כנגד מידה.

אתם שומעים? יצא הסטייפלר מגדרו על פיטוריו!, של אחד מן הרמים ממוסד תורני, מה עם המשפחה שלו אתה משאיר אותם כך בלי, אוניה מטרפת בסערה?

"ארך אפים" בקיצור: כל מה שאנחנו אומרים זה להגיד כמה ארך אפים צריך השביל התורה.

הנביא מלאכי מסיים את נבואתו בהבטחת הקב"ה: {הרב שר ומצטרפים לשירה} "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות ולב לבבות על בנים, ולב בנים על אבותם".

אז אם כן הנביא מסיים את הנבואה "הנה אנוכי שולח לכם", בעניין הזה של יום הדין הגדול והנורא, תקשיבו יש להבין: מה המיוחד ביום הדין הזה? והלו בכול שנה ושנה ישנם ימי דין, ראש השנה יום הכיפורים, וביותר אחרי שעולה הנשמה השמימה לעולם הנשמה, אז נידונה הנשמה לדין או לרחמים.

מיישב מרן רבי יצחק זאב הלוי מבריסק הגרי"ז, יום הדין הגדול הוא סוף כל החשבונות, כי אז יהיה דין וחשבון של כל הבריאה, וכול המעשים כולם: עד יום הדין הגדול אי אפשר לשום אדם אפילו אם הוא צדיק ביותר לדעת מה יהיה סוף דינו,

ראייה לכך הוסיף: אנו מוצאים בגמרא שבשעה שהעלה שאול את שמואל באוב: היה שמואל מתיירא מן הדין, שמואל בגן עדן, איפה בגן עדן? אצל משה רבינו, שמעתם?

והוא מפחד מן הדין, מה כתוב: כתוב שהוא הלך והביא את משה ואמר לו: תשמע אולי ח"ו עכשיו קוראים לי, הבעלת האוב קוראת לשמואל והוא פוחד אולי קוראים לו לדין, אז הוא אומר למשה בא איתי ותעיד עלי שלא היה דבר שכתבת בתורה שלא קיימתי. כך מובא המעשה.

הרי אפילו שהיה במחיצתו של משה רבינו מכול מקום היה מתיירא עדיין מן הדין למה?:

משום שרק יום הדין הגדול באחרית הימים הוא סוף כל החשבונות, ואז יהיה הבירור האחרון.

הרב: יש לי קלטת שלמה: "חמשת העולמות", כדאי שתשמעו אותה שם אני מסביר את כל חמשת העולמות ואיך מגיעים עד ליום הדין האחרון ומה עוד אפשר לתקן ולעשות אפילו שהאדם כבר יצא מהעולם.

אז ביאור העניין הוא כך: לפעמים עושה אדם פעולה בהיותו בעולם כגון: שתומך בממונו או בדעותיו באנשים מסוימים, אך אחרי שנים הרבה או אפילו אחרי הרבה מאות בשנים, מתוך שתמך בהם אז יכולים לעשות עתה דברים רעים, או שאחד מצאצאיו או תלמידיו   

יעשו דברים שאינם הגונים זמן רב אחרי פטירתו מן העולם, משום שבחייו ראו אצלו שמעו ממנו דברים תמוהים.

וכך להפך: אם מתוך תמיכתו בחייו באנשים מסוימים בממון ובדעה: דבר שבשעתו לא היה בו כל עניין חיובי, ורק אחרי תקופה ארוכה מעת פטירתו מן העולם מתוך שתמך בהם הגדילו אז הם או צאצאיהם בתורה ויראה, או שאחד מצאצאיו ותלמידיו אפילו תלמיד מתלמידיו מרבה עתה בתורה וביראה מתוך ששמעו ממנו באיזה עניין באיזה עניין קטן, הרי מזכים אותו.

חשבונות כגון אלה אי אפשר לחשב לו לחשב בכול שנה ואפילו לא פטירת האדם מן העולם, כי הפעולה הטובה או הרעה תוכל להצמיח עוד פירות רק אחרי שנים הרבה, ואפילו דברים שאפשר כבר לדון אחרי כמה שנים, אין דנים מתוך מידת "ארך אפים" שאולי הללו עוד יטיבו דרכם ואולי עוד ישובו בתשובה, אז אפשר לדון אותם עוד אחרי שנים, כזה ביום ה' הגדול והנורא יום הדין הזה שהוא סוף כל החשבונות.

והנה אחת מידותיו של הקב"ה שהוא  "ארך אפים": והגמרא דורשת כל האומר הקב"ה ותרן, יוותרו חייו, ומסיים על זה בירושלמי: אלא מאריך את רוחו אבל בסוף גובה מה שמגיע, והיינו שבאמת אינו נאבד שום דבר שאינו נפרע עליו, וכול מה שאנחנו רואים היום משלו