קניין יח' - במיעוט שחוק - מח' קנייני התורה

המדרש שמואל אומר: כי מיעוט שחוק וקשה: כי הוה ליה למימר "בלא שחוק", כי לפי הנראה טוב העדרו ממציאותו: עדיף שלא יהיה צחוק מהמציאות של שחוק, אז למה להגיד מיעוט שחוק, צריך להגיד בלא צחוק, אז הוא מתרץ המדרש שמואל אלא העניין הוא כי מצינו בגמרא: שמביאים "מילי דבדיחותא" כי מזה מתרחבת דעתו, כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב, ועל ריבויו נאמר: שחוק וקלות ראש - מרגילים לערווה.

אומר דרך חיים: כי השחוק שהוא מופלג הוא הפך המחשבה של השכל, לכך השחוק מבטל השכל, ומזה תוכל להבין כי השחוק הוא מן ההיתול והליצנות בלבד, ואין ספק כי ההיתול והליצנות הוא הפך השכל, והליצנות אין בו ממש רק היתול, ואין משחוק דומה לשמחה שעיקר השמחה בלב בלבד.

ברוח חיים כתוב: "כי טחול שוחק", הגמרא בברכות אומרת סא': כי טחול שוחק, והוא הסטרא אחרא כך מובא בזוהר, והוא הפך התורה.

ובפסחים קיז', "בתפארת ישראל" מביא: מילתא דבדיחותא גם כן מיעוטו יפה כדי לשמח הנפש ולהבריקה בחריצות וזיכרון.

זו ההקדמה ועכשיו לעובדות ולמעשים

רבינו יונה על הרי "ף אומר הגמרא "בברכות" לא' אומרת, אסור לאדם למלא פיו שחק בעולם הזה: ומדוע? יש מפרשים ושטעם הדבר הוא משום חורבן בית המקדש, אם כן לא היה לו לומר: אין אדם ממלא פיו שחוק בעולם הזה, אלא היה לו להגיד: משחרב בית המקדש אסור לו לאדם למלא פיו שחוק, ומדינו אמר אחר שהעניין שאינו תלוי בחורבן, אלא אפילו בזמן בית במקדש אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה בשום עניין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצווה, אומר רבנו יונה. שלא ימשך לתוך שמחה מתענוגי העולם וישכח ענייני הבורא.

כי השמחה מושכת לענייני העולם וממלא שוכחים את ענייני הבורא. לכן אומרת הגמרא: אסור לו לאדם למלא פיו שחק בעולם הזה. מיעוט שחוק מותר, למלא אסור.

ועכשיו תשמעו עובדה מאליפה מהממת:

אש תמיד יוקדת היתה בקרבו של רבי עקיבא איגר, מגודל יראת בוראו. ועד כמה הרחיק מדברי שחוק ולצון, יעיד הסיפור הבא:

בשמחת אחת מיוצאי חלציו, ניגש אליו מחותנו אחר החופה, שאל אותו רבנו רבי עקיבא איגר: אם הוא מרוצה מהשידוך? המחותן שהיתה רוחו טובה עליו מתוך רוב שמחה השיב

בדרך בדיחותא: כי הכול טוב ויפה, אלא שלא שבע רצון כל כך מהמחותן.

כביכול הוא אינו מרוצה מרבי עקיבא איגר, מתוך כך שב רבנו עקיבא איגר לחדרו, ויהי כאשר התיישבו כל האורחים לסעודת החתונה, תמהו כולם שרבנו בושש מלבוא, נכנסו לחדרו לקראתו וראוהו יושב בעצב וצער רב נסוך על פניו, נבהלו מאוד כי לא ידעו מה פשר צערו? ושאלוהו: למה פני רבנו עצבים?: והשיב להם:

למה לא אהיה עצוב, הלו מחותני אינו מרוצה ממני, בוודאי עוול מצא בי, ויהי בשומעם זאת נחרדו מדבריו ולא האמינו למשמע אוזנם, והתנצלו לפניו לומר: הרי לא יעלה על הדעת: שאיש לא יתכבד להשתדך עם גאון וקדוש אשר העולם כולו מאיר מכבודו, ואך בדרך בדיחה אמר המחותן את הדברים האלה.

בשמעו זאת מיהר רבנו להשיב: אם כן! בוודאי שחוששני לישב בחתונה, פן דינו כמושב לצים ח"ו! עכשיו בכלל יש לו בעיה לשבת.

רבי חנוך דב פלואה הגאב"ד דלונדון מוסיף, ששמע עובדה זו מהגאון אב בית דין מצ'יבין והוסיפו: שהמחותן רצה לפייס את רבי עקיבא איגר, ולא נתפייס כלל ולא חזר עוד לחתונה. כך היה מתרחק מהשחוק והלצון, כי זה מעביר את השכל.

ויש לציין מה שכתב בספר, "ויעש אברהם", מנהגי הגאון הקדוש מצ'יכנוב בסימן שלא' שכן נהג רבי אברהם מצ'כנוב שלא להרבות בשחוק אפילו בחתונה.

{היום מביאים לחתונות: רקדנים זמרים, זיקוקים, וכול מיני חמורים וסוסים וכול מיני ליצנים}.

אז רבי אברהם מצ'כנוב לא הרבה בשחוק אפילו בחתונה והביא מקור מגמרא "בברכות" לא': חזינא דרבנן קא בדחי טובא, שם יש כמה מעשים ששברו כוסות יקרים ואמר להפסיק את "קא בדחי טובא", ז"א להוריד את השמחה טיפה יותר, חכמים גלשו טיפה.

ונסמך לזה ממרא רבי יוחנן: "דאסור למלאות פיו שחוק בעולם הזה" ומזה שסמכו את זה אחד לשני שמע מינה: שאפילו בשמחת חתן וכלה גם כן אסור.

ז"א אחר המעשים שרבנן היו שמחים יתר על המידה, ושברו שם כוסות בכדי בשביל להרגיע מה שנקרא, ומיד השתומם רבי אברהם אסור שימלא פיו שחוק בעולם הזה, אז מזה שסמוכיו המעשים והממרא: לומד מזה רבי אברהם מצ'כנוב שגם בשמחת וכלה אסור.

ועיין עוד בספר "גיליוני הש"ס בברכות שם, וגם בשבת קנא': שגם בשמחת נישואין יש גבול לשמחתנו,

וראה בשו"ת "שבות יעקב", חלק א' סימן קפב': ששחוק בחתונה הותר רק במקדש ולא בזמן הזה.

מסופר על רבי אריה לייב בעל "השאגת אריה", באו מאשכנז שני אברכים מופלגים עם כתב רבנות: ביקש הגאון לנהוג בהם מנהג הכנסת אורחים ולכבד אותם, אולם מיני מרקחת לא היו לו, כי היה עני מרוד.

הרב: אני לא מאמין רבותיי, כשאני קורא דברים כאלה, אני לא יודע.

שכן- שכול מה שהוא קיבל מקהילתו היו דמי שכירות בסך ארבעה זהובים לשבוע.

ענק, גאון העולם יושב אצלהם ונותנים רק ארבע זהובים לשבוע, זה הכול. מה זה אתם

יכולים להבין דבר כזה?.

לפיכך כיבד הגאון את אורחיו ביין שרף ובביצים מבושלות, ובתוך כך נכנסו בפלפול הלכה, על מה יש לברך בתחילה?: את ברכת שהכול, האם על הביצים שנחשבים כמאכל חשוב שהם נחשבים כמרקחת, או שיש לברך על יין שרף באשר הוא חביב על האדם?: על החשוב או על החביב?: ואמר אחד מהם שלדעתו צריך לברך על הביצים ואף הוסיף לכך רמז נרמז נמלץ מן הנאמר: "והעי מקדם", ביידיש: זה ביצה, אז כאילו ביצה קודם, כיוון ששמע זאת הגאון מיד נזדזע והשליך מיד מידו של המינוי לרבנות, הפך פניו אל הקיר ואמר: כי אסור להסתכל בדמות לצים, והם הלכו ממנו ברוב בזיון וחפו את ראשם. זה בעל "שאגת אריה".

אחד ממקורביו של רבי אליהו דושניצר מספר: לעולם לא אשכח כיצד רבי אליהו דושניצר היה שם את ידו על פיו כל מילה ששמע מילה דבדיחותא, כדי לקיים את דברי חכמים ז"ל "בברכות" לא': "אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה".

היה זה בחתונת האחד התלמידים מישיבת לומז'ה, הייתי אז כבן 14, והצגתי מחזה וכולם צחקו, לידי ישב רבי אליהו דושניצר וגם כן היה מוכרח לצחוק, אף עם זאת הניח ידו על מחצית פיו כל הזמן כדי שהצחוק לא יהיה שלם, "אסור שימלא אדם שחוק פיו", שישתדל לצמצם עד כמה שאפשר.

האדמו"ר מגור הבעל "הבית ישראל": היה לעיתים גוער מאוד בחסידיו, אך תמיד היה מסיים במילתא דבדחותא, ואם לא מיד אז אחר יום או יומיים.

פעם בעת רצון שח לאחד מחסידיו: מדוע צריך מניין של "במיעוט שחוק", הרי צחוק לא צריך בכלל, אלא אחר שמקפידים ואחר שגוערים צריך מעט צחוק.

אתם מבינים למה צריך מיעוט שחוק, להרגיע את ההקפדה ואת הגערה אז מיעוט שחוק זה הצורך של המיעוט שחוק.

ובשם "האמרי אמת", מובא שהקשה עליו בברייתא שהזכירה את "במיעוט שחוק", בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם: והלו שחוק בעולם הזה אסור מכול וכול, ומהו איפה במיעוט? אלא הסביר: כשרוצים לכעוס! צריך לשחוק. צריך שיהיה מיעוט באמתחת כמו שאומרים שאם תרצה לכעוס אפשר לשלוף משם את השחוק, ותרגע בבי, שהשחוק יועיל בכדי להירגע.

מתי צחק החפץ חיים בפה מלא?: את המאמר "שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה ", קיים הבעל חפץ חיים כפשוטו: פעם העיד שאפילו הברקות ופניני חוכמה שיש בהם שחוק אטם אוזניו משמוע, אולם: היו גם מקרים יוצאים מן הכלל, אחד ממשמשיו בשנותיו האחרונות רבי מרדכי פסח, סיפר: פעם בליל שבת קודש פרשת וארא, בשעת חצות ליל, סרתי לביתו של החפץ חיים ושמשעתי את קולו כשהוא קורא מפרשת השבוע, הטיתי את אוזניי לחלון ביתו לשמוע מקרוב את לימודו, והנה כשהיה מגיע בקריאתו למקום אחד ממכות מצרים, והיה מרים את קולו ומשמיע קריאת התפעלות: אי אי אי אי,

כאשר הגיע לפרשת מכת שחין, וקרא את הפסוק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד בפני משה מפני השחין", פרץ לפתע בצחוק רב ומתמשך כפי לא שמעתיו מעולם, כנראה בכך ביטא את לגלוגו ולעגו על מצבם של מצרים, ובכך ביקש לקיים כפשוטו את מאמר הכתוב: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", רש"י מפרש, התעללתי: שחקתי, אז הוא שחק! לקיים את הפשט של רש"י: "התעללתי".

אמרו חכמים ז"ל: "כל ליצנותא אסירא בר ליצנותא דעבודה זרה דשריא", ואכן בעוד שאת מאמר חכמים ז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שקיים החפץ חיים כל ימיו, הרי שמעבודה ואביזריי הוא, היה מתיר לעצמו למלא שחוק פיו ללעוג ולהתלוצץ.

הבלן של ראדין יאשה דרבדר איש פשוט וישר היה נוהג להתגאות בפני כל שומעיו כי זכה למה שלא זכו אחרים: לראות את החפץ חיים ממלא פיו צחוק, ומי גרם לו לכך?: יאשה דרבדר עצמו.

מעשה שהיה כך: כאשר החפץ חיים מגיע אל המקווה היה מספר מהבלן שיספר באוזניו סיפורי ליצנותא דעבודה זרה. כדי שהוא לא יהרהר במקווה בדברי תורה, אצל תלמיד חכם הראש עובד וכדי להסיח את דעתו: שיספר לו סיפורי ליצנותא דעבודה זרה.

פעם סיפר לו כי נסע באחד מימי השלגים בחברת כומר, וכיוון שהקור היה מקפיא עצמות, חיפש הכומר עצים להסקה כדי שיוכל לחמם בהם גופו, משלא מצא הכומר עצים בסביבה: נטל את הצלם שלו העשוי בול עץ שתי-וערב ושרף אותו, כדי שיהיה לו חימום שרף את האלוהים שלו.

נהנה החפץ חיים מהסיפור ולא מנע פיו מללעוג ולשחוק בכול כוחו, והיה אומר החפץ חיים כי יש דרך טובה ויעילה לבטל את העבודה הזרה שבעולם, ע"י הליצנות והלגלוג עליה. ואף היה ממליץ על כך את הכתוב: "את אשר התעללתי המצרים" שחקתי.

הרב: פעם הלכתי לרב חיים גריינמן שליט"א, שאלתי אותו: כבוד הרב האם אני צריך ללמוד את כל הנושא של האבולוציה וכול הדברים האלה בשביל לענות שאלות כאלה ואחרות? אמר לי לא לא צריך אתה תגיד: שאתה לא קוף ולא באת מהקופים והם באו מהעצים, הוא אמר: כל ליצנותא אסירה בר דליצנותא מעבודה זרה. והוא לא ידע שאני מספר את הסיפור עם הקוף כשהייתי בבית ספר, וכיוונתי לדעתו, בקיצור: זה סיפור של ליצנות לשחוק על כל השטויות של כל הכופרים ועל המהבילים האלה, לא רק מותר זה גם מצווה, לקעקע את ביצתן מה שנקרא.

רצינותו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, היתה לשם דבר, אזהרת חכמים ז"ל: שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה, לא הוסחה מדעתו אפילו שעה קלה: כשהשתתף בשמחת הנישואין של תלמידו רבי מנחם מנדל קפלן, עם בת הזקונים של מיודעו המשגיח רבי הירש גוטמן, קם באמצע המשתה אחד מגדולי התריסין "במיר" רבי שמואל וילנסקי קראקובר, להרבות השמחה בכול מיני להטוטים מצחיקים, והפליא לעשות,

עד שאפילו בן אדם רציני כרבי אלחנן לא יכול היה לכבוש צחוקו, ובכול ראו אותו פעם ראשונה צוחק בפה מלא. עד שהוא הפציר בתחנונים לרבי שמאול כי יחדל מלהטוטיו ולא יגרום לו שישחק.