טוען...

קניין י"ז - במיעוט תענוג - חלק ג'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 14.05.2014, שעה: 07:14


קניין טז'- במיעוט תענוג – חלק ג' - מח' קנייני התורה

 

"הטור" בתחילת "הלכות שבת" מביא דברי הגמרא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", פעם שאל רבי יעקב בעל הטורים את אביו הרא"ש רבינו אשר על עצמו: האם הוא נכלל על אלה שנאמר עליהם: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", או שמותר לו להצטרך לבריות מכיוון שאפילו לעשות שבתו חול את בידו?: אתם שומעים באיזה תנאים חי בעל הטורים?.

 

נורא למתבונן באיזה מצב למד בעל הטורים תורה, ומה קבלו מזה כלל ישראל?. זאת תורה נלמדת בדוחק,דברים אלה מביא רבי מיכל יודל לפקוביץ בעל "המנחת יהודה" בפתיחת משא שבו בין יתר דבריו תיאר את הקשיים והמלחמות, שהיו מנת חלקם של בני התורה בדור הקודם, ואת המתבקש מאתנו, הוסיף ואמר: אצלנו מרוחקים מאוד ממושגים אלו, בתקופה שהיינו צעירים היו לנו קצת מושגים בזה, היינו עוד "פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן", הרגשנו מצבים כאלה בלימוד התורה, תורה מתוך הדחק זו תורה אחרת לגמרי, תורה לשם תורת ה', הגוף אינו קיים רק הנשמה והלב והנפש פועלים.

 

דוגמה: בזמן שלמדתי בווילנה בישיבה "רמיילס" בכל יום ראשון בבוקר לא היתה כיכר לחם לאכילה, ומדוע? לא היו מביאים לחם מהמאפיה, היה גבאי שהיה הולך לבתים לאסוף ככרות לחם, כל בעל הבית היה נותן פתק לחנות שיתנו כך וכך ככרות לחם עבור תלמידי הישיבה, ולפי הפתקים היה הגבאי אוסף את הלחמים ומביאם לישיבה, הוא לא היה משימם בחדר האוכל, אלא היה מחלק קילו או שניים לכל תלמיד ותלמיד ביום ראשון לשבוע נמצא שכמעט לא היה פת לחם לאכול וכל אחד היה מסתדר עם האוכל לעצמו, לפעמים היה קשה להכניס את האוכל לפה, בכל זאת ישבו ולמדו, בכל זאת ישבו ולמדו.

היינו סובלים בחדרים מקור עז לא הסיקו את התנורים, לפעמים היינו מתעוררים באמצע הלילה נכנסים לאולם הישיבה לעמוד ליד התנור בגלל הקור העז שהיה, ועוד כהנה מצבים גשמיים קשים, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

בזמנו לא היה תה בישיבה, היו מחלקים מספר קוביות סוכר למשך שבוע, פעם דברו עם רבי חיים עויזר על סבלם של הבחורים, כמדומה שדברו על המחסור בסוכר או דבר אחר, ומסרו שהשיב בבאי לישנה: בנים חביבים, בעלי בתים חשובים אשר בווילנה גם להם אין זאת, כך הוא אמר ולא היה הדבר גוזמה.

היתה תקופה של רבי חיים עויזר עצמו היה נוסע בכיכרה עם יהודי נוסף כדי לאסוף כסף אצל בעלי הבתים בשביל להחזיק את הישיבה.

אירע שנכנס לבית שלא הכירו בעל הבית, אבל ראה בכל זאת לפניו דמות אדם עם תואר פנים תרם 25 זהובים זלוטס, אח"כ נודע לו שהמתרים היה רבי חיים עויזר שלח תוספת לתרומה שנתן, עד כדי כך היה המצב הגשמי של הישיבה.

פעם התלוננו הבחורים בפני רבי חיים עויזר שקר מאוד בחדרים, ותכף שלח על המקום רבי חיים כמה עגלות, אבני הסק להסיק בהם התנורים, אלא שהתנורים היו שבורים, וכל החדרים עלו בעשן, והיו סובלים מכאבי ראש, לכן או שסבלו מקור עז או שסבלו מכאבי ראש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

כיבוס הבגדים לא נעשה בישיבה, היתה באה גויה ולוקחת את הבגדים לכיבוס, כאשר כל בחור צריך לממן זו מכיסו הפרטי, המצב הגשמי היה ממש נורא, ולא נשברו מהמצבים הללו, כי אלו שזוכים ללמוד תורה מתוך הדחק מרגישים בעונג לימוד התורה וממלא אותם בשמחת החיים ואינם מרגישים בדוחק.

 

אני חושב שבזמננו לא היו עומדים בניסיונות דוחק כאלו, עכשיו מפונקים הרבה מפנקים בבית, בימים ההם: מי חשב על חליפה? מי חשב על כובע? מה שהיה היה, לא היה כלום לא דרשו כלום ולא חסר כלום.

אבל, גם בתקופתנו שחסר עניין לימוד התורה מתוך הדחק אפשר גם ללמוד תורה על דרך זה שיהיה כלימוד מתוך הדחק, כלימוד מתוך הדחק, איך עושים זאת?: בתנאי שלא יעשו עסק מהחלק הגשמי, אם יעשה אצלו לעיקר רק את לימוד התורה והעונג רק מהתורה, יש לזה בחינה של לימוד התורה מתוך הדחק, כי כל הרחוב מלא בתענוגים.

 

חלון הראווה של הרחוב זה תענוגים, עידונים, מילוי רצונות, וצריך לעבוד על עצמו לעקור כל מה שרואה, שלא יהי אצלו עיקר ויסוד בחיים, כפי שמוכר ומורגל הביטוי באמריקה: לעשות חיים, שכל זה יכול להתבטאות באופנים שונים, אם ברדיפה אחרי תאוות האכילה, או להסתובב בקיוסקים, או לראות סרטים של כדור-רגל, ואם בריצה אחרי המודה בלבוש, חגורות, עניבות נעליים שפיץ וכ"ו, כל בכלל לימוד התורה תוך עידון ומילוי רצונות, ע"ז כתב הרמב"ם : "אין דברי תורה מתקיימין באלה שלומדים תורה מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה ".

 

העניין הזה שלא ימלא הנאותיו ורצונותיו נשכח לגמרי: לא מבינים מה זה? הלו נשכח שכל ענייני הגשמיות הם רק טפלים, וכל עיקר העיקרים זה רק רוחניות, ואמרו במדרש בתהילים: "צדיק אוכל לשובע נפשו", הצדיק והמשכיל אוכל מעט כדי לקיים עצמו לעבודת הקב"ה, אומנם הוא לבוש נקי ואוכל כדי צורכו, אבל כל זה רק כדי לקיים עצמו, אבל הרשע והאוויל אינו כן, אלא אוכל להנאת גופו ממלא ביטנו ואינו חושש להוצאת ממון.

הגמרא "בחולין " מביאה על יעקב אבינו ע"ה: שחזר בשביל פחים קטנים כי צדיקים חסים על ממונם אפילו על שווי פרוטה כי פרוטה כשרה קשה להשיג.

האם יודעים בזמננו מושג כזה? בתקופתנו רגילים בפזרנות ובפינוק וממלא יש צורך לממון, ומחפשים וטרודים מזה בתוכניות שונות, ואם כן במצב קשה אפשר להיות שקוע בלימוד? הרי המח מבולבל לו היתה ירידה בהבנת השקפת ערך החיים כפי שארה בזמננו

הרי כמה תלמידי חכמים היו יוצאים גדולי תורה, והסיבה שלא יוצאים כאלה? כי מותרות העולם הזה והנאותיו מטרידות אותו מיגיעת התורה. עד כאן דברי מיכל יודל לפקוביץ זוצ"ל.

 

על דברי הברייתא, כך היא דרכה של התורה, "פת במלח תאכל, ומים במסורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה": הקשה רבי יצחק בלזר בעל "הכוכבי אור": מה היא ההוספה "ובחיי צער תחייה"?: וכי "פת במלח תאכל, ומים במסורה תשתה, ועל הארץ תישן", זה לא מספיק חיי צער? עוד צריך להודיע לנו שצריך להיות חיי צער? אלא תרץ שחיי צער פירושה: שגם הפת במלח וכ"ו הינם בספק, ואין האדם יודע אם למחר יהיה לו, ואעפ"כ כן: "ובתורה אתה עמל".

כלומר: אדם לא יודע מה ילד יום, אם מחר יהיה גם את הפת במלח, אז זה חיי צער שאדם חי כך, אין לו ביטחון אפילו על מים במסורה ואפילו לא פת במלח, אז אדם כזה חי חיי בצער, ואעפ"כ ובתורה אתה עמל.

 

רבי ציון ידלר המגיד הירושלמי סיפר: פעם אחד דיברתי עם רבי נפתלי הירץ בעניין מידת ההסתפקות ואמר לי: שמידת ההסתפקות לא די להסתפק בעניין האכילה ולקבל באהבה כמו שאמרו חכמים: "פת במלח תאכל ומים במסורה תשתה, אלא צריך להסתפק לקבל באהבה את הסיבות: איך בא לו הפת במלח? ואמר לי שבעת שהיה גר במאה שערים היתה פרנסתו ע"י אישה אחת שאספה ככרות לחם מהשכנים, והביאה לו לאכול, ופעם אחת אחרה להביא לו את הלחם, והיה לומד ברעבון נפשו עד שחשכו עיניו וכמעט שהגיע לבולמוס, מכיוון שראה שפתחה את הדלת והביאה את הלחם, האירו עיניו כמאמר חכמים ז"ל: "פת בסלו", הוא נרגע יש לו פת בסלו, הלחם הגיע. פת בסלו.

מזה יכולים לדעת כיצד היו דורות ישנים היו לומדים מתוך הדחק ומתפללים במסירות נפש.

 

בעל "הערוך לנר", מעיר רבי יעקב אטלינגר מובן הדבר שאין הכוונה מיתה ממש על מה מדובר: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", זה מובן שאין הכוונה למיתה ממש, הרי מת איך תקוים התורה על ידו? אז איך כתוב?: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".

אלא מצינו שחובל נקרא נטילת נשמה, מפני שממעט הדם ממעט הנפש, אז מי שחובל בחברו זה נוטל נשמה, כי הוא ממעט את הדם, ממעט הדם זה ממעט הנפש, וחלק מן הנפש זה כאילו כל הנפש.

והתורה וכן מצוות אחרות שאכן אינן מתקיימות בטורח ויגיעה ששוברים את כח האדם, כמוהן כנטילת הנשמה, וזו היא כוונת חכמים ז"ל: "בממית עצמו עליה", אדם שמתיש את כוחו שובר גופו, זה כמו נטילת נשמה, הרי זה לומד במצב שממית עצמו עליה, ואז דברי תורה יתקיימו בו.

 

רבי חיים הבריסק באר מאמר חכמים "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן" כך: על האדם להחשיב את עצמו כאילו הוא מת, ממלא יתבטלו כל הסיבות והתירוצים שמעקבים אותו ללמוד.

מה הסיבות?: אני חייב לסדר את זה, אני צריך לקפוץ לשם, אני צריך לסגור את זה, אבל אם אתה מת: אין לסדר אין לקפוץ ואין לסגור אין שום דבר, ואז הוא יבחין היטב כמה הטרדות שלו טפלות לגבי לימוד התורה.

 

נתאר לעצמנו המחיש: שיום אחד החליטו בשמים לאפשר לכל הנפטרים לקום מהקבר במשך שעה אחת, ובאותה שעה הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ופושטת ונודעת הבשורה והשמועה על דבר זה, מיד נוהרים כל האנשים החיים בעולם הזה לכוון בית הקברות לפגוש את בני המשפחה שהלכו לעולמם, מגיע הרגע הגדול והקברים נפתחים, ומתוכם עולים ובאים כל האנשים שמתו, בני המשפחות בראותם רואים את יקיריהם עולים מן הקבר לאחר שנים של צפייה וגעגועים, רצים לקראתם לחבקם לדבר עימם, ובטוחים מהם כי מן הסתם המתים, החיים רוצים גם הם הדבר כמותם.

אולם מה רבה תדהמתם בראותם כי כל המתים החיים, לא פונים אליהם כלל וכלל, והם חסים על כל רגע ורגע, ותכך ומיד הם רצים כל עוד נפשם בם לבתי מדרש ולבתי כנסת ויושבים ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה.

 

סיים רבי חיים את דבריו ואמר, זהו הביאור: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם ", התורה מתקיימת במי שמתייחס בזמן לעולם הזה בדיוק כמו אחד שקיבל הזדמנות לצאת מהקבר לשעה אחת, ורץ מיד לשבת ללמוד תורה.

"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם ". חנג'רי.

 

ז"א: צריך להבין אדם שכבר נפטר הוא כבר יודע מה ערך התורה, יש לו זמן לפגישות? אז הבין הגאון מווילנה, אחרי שפגש את אחותו אחרי 50 שנה ואמר שולם עלייכם מה נשמע? להתראות בעולם הבא. למה? "כי יש לו כבר זקן לבן, מאותתים לו שהקץ שלי קרוב אז אני הולך ללמוד, נפגש בעולם הבא". הבנתם? הוא הבין את זה.

 

באחד משיעוריו הנודעים מחומש ורש"י, תאר האדמו"ר מצנז קלויזנבורג איך בדורות עברו עמלו בתורה מתוך הדחק? אצלנו ברודניק כמעט ולא יצאנו במשך כל ימות השבוע מכותלי בית המדרש, הורגל בפיהם של הלומדים:

שביום ראשון אין צורך לאכול כי עדיין שבעים ממאכלי שבת קודש,

יום שני הלו הוא יום של תענית {תענית שני וחמישי כן?}

ביום שלישי הביאו להם מהבית מעט אוכל,

וביום רביעי עדיין שבעו מאכילת יום שלישי,

ויום חמישי גם כן יום תענית,

ויום שישי הרי תכף יחזרו הביתה ויאכלו שלוש סעודות, אז מי צריך לאכול? וחוזר חלילה. זה היה ברודניק.

מלימוד כזה גדלו וצמחו פעם גדולי ישראל אמיתיים שכל התורה כולה היתה שגורה בפיהם. למה? הפה היה פנוי לדברי תורה, הם לא אכלו. אייייי. זה נותן תאבון ללמוד.

 

שנות ילדותו של רבי שלמה זלמן אויירבך זוצ"ל עברו עליו בדוחק ובעניות רבה: הדלות המחרידה ששררה בבית הוריו, אינה ניתנת לתיאור במילים, הבית היה ממש ריק מכל, ואפילו קצת לחם יבש היה מצרך יקר ערך בביתם.

פעם התבטא בפני אחיו הצעיר רבי אברהם דב, אתה נולדת כבר בזמנים טובים, מה זה זמנים טובים: שמפעם לפעם היתה מצויה בבית ביצה, שהיתה מתחלקת לארבעה ילדים, ביצה קשה, ארבעה ילדים אכלו, פעם ב... גם בזמנים אלה אירע לו אחת שלרבי שלמה זלמן היה הולך לחיידר, בלי לטעום כלום קודם לכן, ומשאיר בבית את מנת האוכל הדלה והזעומה שנועדה לו עבור אחיו ואחיותיו הקטנים יותר.

אמו השתפכה פעם בפני בנה הצעיר האם האוכל שהכנתי עבורך אינו מוצא חן בעיניך? אבל צדקת זו הוסיפה: אחיך שלויימי לא אחת הלך לחיידר ללא אוכל, צא ולמד כיצד היו נראים הזמנים הלא טובים.

 

בשבעת ימי המשתה שלו חש ברע, תכף אחר גמר הסעודות שבע ברוכייס, היה מקיא את כל האוכל, כשהתפלאה על כך רעייתו הצעירה הסביר לה: עד לנשואיי לא זכיתי מעולם לטעום טעם מאכלי בשר בימות החול, רק בשבתות ובימים טובים הגישו לנו מנה של רגלי עוף עם המעט בשר שעליהן, ואילו בימים אלו אוכל אני מנות בשר מידי יום ביומו, אין פלא שהקיבה לא מסוגלת לעכל מאכלים כאלו.

 

בתקופה מאוחרת יותר גילה רבי שלמה זלמן: מצעירותי לא חשתי אף פעם הרגשת שובע ולא ידעתי כלל מה היא הרגשתו של אדם שבע. שמעתם דבר כזה?.

 

ובשעה של גילוי לב שח לאחיו רבי אברהם דב: בשנות נעוריי יכולתי בנקל לפתור את עצמי מלהתמסר כליל ללימוד לתורה, העניות והדלות ששררו מבתינו היו מצדיקות בהחלט את עזיבת הלימוד, והיו משמשות לי היתירים מצוינים לחפש לעצמי עיסוקים אחרים, למרות זאת לא חשב רבי שלמה זלמן לרגע לעשות כן, אדרבא: בשעות הקשות של הרעב שבטנו הציקה לו מאוד וטבעה את שלה, היה מתגבר שבעתיים, מתעמק בעיון מסוגיה מסובכת שוקע בבירור הלכה עמומה, ואז היה נמצא בעולמות אחרים, עולם של ארבע אמות של הלכה, עולם שאין בו לא רעב ולא מצא, היה שוכח לחלוטין מעולם ומלואו ומהרעב המציק לו.

 

זה היה הפטנט, אתם מבינים? כדורי ההרגעה, נכנסים לעיון לסוגיה ושוכחים שרעבים וצמאים והכל. מזה צמחו גדולי עולם.

 

כשהייתי בביתו בשבתות מספר נכדו של רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון: מנהג קבוע נהג להתפלל כמנהג ותיקין, תפילה בנץ, לאחר התפילה עשה קידוש, נטלנו ידיים ואכלנו רק דגים, את הבשר אכלנו בצהריים שלו יכביד עליו ויפריע ללימוד,

מהבוקר למדנו ברציפות קרוב לשבע שעות, הספקנו בכמה שנים ללמוד יחד את כל "המנחת חינוך", ואת ספר "קצות החושן", ואת כל "השב שמעתתא".

 

פעם אחת לאחר לימוד של שעתיים רצופות אמרתי לסבי ז"ל: עייפתי מאוד, אולי אעשה כוס תה כדי להתרענן? התפלא עלי הסבא רבי שלום מרדכי שבדרון ואמר בתוכחה גלויה: מה יהיה, כל שעתיים תעשה כוס תה להתרענן? המשכנו ללמוד עד לסיום חוק לימודנו דהיינו שבע שעות רצוף.

בשעת הסעודה פניתי לסבא ובקשתי את רשותו להעיז פנים ולשאול דבר מה, הסכים, שאלתי אותו: מדוע סבא התרעם עלי כשרציתי להפסיק על מנת לשתות באמצע הלימוד?: ואילו במחילה "בזיכרון משה", במשך שעתיים מספיק הסבא ללגום מספר כוסות תה? פשששששש. התחייך הסבא וביקש שאביא לו את הרמב"ם בהלכות "תלמוד תורה".

 

פתח בפרק ג' הניח אצבעו על הסעיף הקדים ואמר: כשאני מדבר מפני הציבור אני מרים את קולי ומתאמץ בשביל שלא אכביד על מיתרי קולי ואייגע אותם, נזקק אנוכי לשתות משהו מידי פעם, זהו בדרושייס, בדרשות.

אבל בלימוד חובתנו דווקא מתוך עמל ויגיעה כלשון הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון, ומתוך אכילה ושתיה".

 

אז לפי זה יוצא לרב שבדרון שצריך ללמוד גם שבע שעות בלי לשתות כוס תה באמצע, כי הרמב"ם אומר "שזה לא מתקיים במי שלומד מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו, ולעפעפיו תנומה", זה המצב בשביל ללמוד תורה. שם היא מתקיימת.

 

והרעים בי קולו והצליף במוסר מדוע כותב הרמב"ם: מתוך! עדון, ומתוך! אכילה ושתיה? מדוע הוא דייק בלשונו לכתוב שהתורה לא מתקיימת מתוך! דברים אלו? כוונתו אליך נכדי היקר לומר לך: נתעייפת מעט? אתה רוצה לנוח עם כוס תה? ואח"כ להמשיך ללמוד, מתוך! השתיה? לא זאת דרכו של התורה!!!!. התורה מתקיימת רק מי שמצער עצמו עליה, לומד ברציפות עם העייפות ומוסר את עידוני נפשו בשביל התורה. חנג'ורי.

 

הגמרא מספרת על מעשה ידוע של רבי עקיבא שנשא לאשה את רחל בתו של כלבא שבוע העשיר, מששמע זאת כלבא שבוע הדיר את בתו מכל נכסיו הרבים, נדר נדר שלא תיהנה מנכסיו: מועד הנישואין היה בימות החורף מרוב עוני ודוחק שכלל מחסור בכרים ובכסתות, ישנים היו רבי עקיבא ואשתו בין חבילות תבן, ראה הקב"ה בעניים הללו ורצה לגרום להם קורת נחת רוח, שלח את אליהו הנביא, הלך אליהו הנביא ועמד בפתח ביתם וקרא בקול: תנו לי מעט תבן אשתי ילדה ואין לי אפילו תבן שתשכב עליו.

פנה רבי עקיבא אל אשתו כרוצה לנחמה אמר: ראי יש כאלה שאפילו תבן אין להם.

 

והקשה רבי ראובן זאב גרשנוביץ: אם אכן רצה הקב"ה להקל על מצבו רבי עקיבא היה צריך לשלוח ביד אליהו מעט ממון שיתן לו באיזה דרך לרבי עקיבא שיהי לו במה לפרנס את עצמו מעט ובזה היה מקל עליו יותר, מהנחמה שהמציא לו ע"י שמיעת העובדה שיש אנשים שחיים במצב קשה יותר, לא ככה?

אלא ביאור הדברים: ידע הקב"ה שרבי עקיבא בכוחו, ע"י העמלות בתורה להגיע לדרגה שהגיע אליה של מי שיושב ודורש תילי תילים של הלכות, עד שמשה רבנו תשש כוחו מהמראה הזה של רבי עקיבא, כמבואר בגמרא "במנחות" כט'.

וכדי להגיע לדרגה זו לזכות בכתרה של התורה, נדרש דווקא עמל תורה מתוך הדחק, ועל כן אם רבי עקיבא היה מקבל ממון וכך היה משפר את מצבו הגשמי, היתה נחסרת מאתו עמילות בתורה מתוך הדחק, ואז לא היה בכוחו להגיע לרום המדרגה שהגיע אליה לדרוש תילי תילים של הלכות על קוצו של יוד.

אז ה' רצה שהוא ימשיך ללמוד בעוני, הוא לא רצה שהיה מתוך עושר.

 

האבן עזרא היה עני כל ימי חייו, חנינא בן דוסא היה עני כל ימי חייו, רבי יהודה היה עני כל חייו, עניים! למה? התורה נקנית בעוני!. בעניות בדחק בצער הגוף, כשהגוף מצטער הנשמה פורחת, אבל אם הגוף נהנה מתעדן, הנשמה נרדמת.

אחרי ארוחה טובה, אה, לשים את הראש על הכרית יבביי העגל הלך לישון, מוווווו אייייי.

 

סוד היווצרותה של שולשלת בריסק המעטירה, שעליה נמנו, בעל "בית הלוי", רבי חיים מבריסק, וצאצאיהם נתגלה פעם ע"י רבי אהרן סלובייצ'יק, אגב סיפור הדברים הבאים: בתקופת רבי חיים מוולוז'ין חי יהודי בשם רבי משה סולוביצ'יק, הוא התעסק בסחר עצים, היה בעל יערות והיה ידוע בעל עשירותו המופלגת ובידו הנדיבה לעזור ולסייע לכל דל וכל נצרך, ויהי היום ועושרו הלך לפתע לטמיון והדבר היה לפלא גדול, ובפקודת רבי חיים מוולוז'ין, הושיבו בית דין מיוחד על מנת לבדוק את כל עסקיו במגמה למצוא את העילה לנפילתו הפתאומית.

 

ויהי היום ועושרו הלך לפתע לטמיון והדבר היה לפלא גדול.

בפקודת רבי חיים מוולוז'ין, הושיבו בית דין מיוחד על מנת לבדוק את כל עסקיו כדי למצוא את העילה לנפילתו הפתאומית.

לאחר בירורים מדוקדקים כי הגיעו הדיינים לכלל מסקנה: שלא שום דופי בניהול העניינים. הסברה היחידה שהעלו בדבר סיבת הירידה מנכסיו היתה: מה שעבר על דברי חכמים.

מה הוא עבר?: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. יותר מ20% לא יבזבז. בזה שחילק מכספו ביד נדיבה לכל פושט יד ולכל נזקק ונצרך.

רבי חיים דחה את המסקנה הזו באומרו: כי לא יתכן שעל דבר זה נענש בדבר החמור הזה!.

רבי משה עצמו הואיל ונשאר פנוי מעסקיו, פנה אל עבר בית המדרש, והחל ללמוד במרץ רב ובעיון גדול, וחיש מהר נתגלה כי בעל כישרון ועשה חיל בלימודו, עלה ונתעלה עד שנחשב בין טובי הלומדים, גם את בניו הולך עמו לבית המדרש, עד שיצא שמעם כגדולים בתורה.

 

כעבור שנים אמר רבי חיים מוולוז'ין: עכשיו אני מבין את פשר נפילתו הכלכלית של רבי מוישה סלוביצ'יק, כפי הנראה רצו ליתן לו משמים! שושלת מפוארת! של תלמידי חכמים! כשכר גדול! על הצדקה שפיזר, אלא שמבית עשירים! לא תתכן שתצא שושלת כזאת, לפיכך נטלו ממנו את העשירות כדי שילמד תורה מתוך הדחק, ועתה יכולים לזכות, ולזכות אותו בדורות של תלמידי חכמים מופלגים.

שח רבי ברוך בר ליבוביץ בעל "הברכת שמואל": מורי ורבי רבי חיים מבקריסק, בדק בדיקה קפדנית את שני הספרים שחיבר בעל "השאגת אריה, וטורי אבן" זה כנגד זה: ומצא כי הספר "שאגת אריה "עולה בהרבה על הספר "טורי אבן", ראיה מכאן הוסיף: מעליונותה של תורה הנלמדת בשעת הדחק.

ז"א: רבי חיים מבריסק עבר על שני הספרים האלה, שחיבר השאגת אריה, אבל בזמן שהוא היה עני יצא לו הספר שאגת אריה לאין שיעור לעומת סיפרו השני טורי אבן.

 

מסופר, שאלו את רב אריה לייב, בעל "קצות החושן" התקבל בעולם התורה יותר מאשר ספרו "אבני מילואים", אפילו ששניהם יצאו מתחת ידיו, מה עוד שאת אבני מילואים כתב בגיל מאוחר יותר, השיב רבי אריה לייב: שאת ספרו "קצות החושן" הוא חיבר בשנות עניותו, ואת ספרו "אבני מילואים" חיבר בשנות עשירותו.

אתם שומעים מה שאני מדבר אתכם? אז זה אומר הכל, תורה שנלמדת בדחק זה עולם אחר, עולם אחר לחלוטין.

 

הרב: ויש לי לומר על הדברים האלה בכגון דא:

בשבע שנות עניותי ברוך ה', שהיה בראשית דרכי אחר נישואיי, ואמרתי לאשתי: יהיו שבע שנים קשות, ואחרי זה ירווח לנו, וכן היה.

היו אולמות מפוצצים אלפי אנשים כל ערב, אלפי אנשים כל ערב: 31 הרצאות כל חודש, אלפי אנשים בכל ערב, לפי זה, זה ההבדל, כשהתורה נלמדת מתוך דחק יש לה חן אחר, יש לה מתיקות אחרת, יש לה טעם אחר.

תשמעו את הקלטות הראשונות שלי ותראו באיזה קצב אני מדבר שמה, כמו תת מקלע תתתתתתתתתתתת, הייתי מדבר 9 שעות, תשע, רצוף, לא היו מגישים לי תה, בלי תה, עוד לא היו רגילים שמגישים תה, תשע שעות והולכים להתפלל שחרית,

אייי. איפה הימים ההם לא היו הסרטות אז, חבל. אולי יש עוד הרצאה אחת אני חושב שעדיין הלכתי עם חליפה ומגבעת, יבביי איזה הרצאות.

 

ככה זה תורה שהיא מתוך דחק זה עולם אחר לגמרי, תורה מתוך עידון: זה משהו אחר לגמרי, לכן יהודים: כל מי שמתעכב לקום לשתות תה באמצע הלימוד וכ"ו וכ"ו ומסוגל ללמוד ברציפות בלי קשקשת: אז לפחות זה יחשב לו שהתאמץ ללמוד מתוך הדחק, זה עולם אחר, מעתם את הדיוק: מתוך! אכילה, מתוך! שתיה, של הרמב"ם.

 

מה הרב שבדרון מסביר לנכד? אתה רוצה אה? מתוך, זה מה שאומר הרמב"ם לא מתוך, התורה לא מתקיימת כשלומדים מתוך עידון, מתוך! שתיה, מתוך! אכילה.

 

צריך שלא יסיח את דעתו שום דבר חוץ מהלימוד, התיישבת! יאלה רצוף תרביץ, אם מתחילים אני צריך זה צריך זה, זהו. הגשמיות עדיין מושכת אותך אחריה ואמר לך: עזוב עזוב תורה קודם כל תשקה את הסוס, קודם כל שהסוס ישתה ואח"כ תמשיך.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר

 

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת