קניין טז'- במיעוט שיחה חלק ב'

מח' קנייני התורה

המשך במיעוט שיחה

מה עושים כאשר פורצת מלחמה? והחדשות רודפות זו אחר זו,

מה עושים כאשר ח"ו מתנהלת מחלוקת: ומעניין מאוד מה צד א' אמר ומה צד ב' יעשה כנגדו?

מה עושים כשנתבשרנו על שמחה ויש על מה לדבר?

כיצד נמנעים מלשוחח במקרים כגון אלה כשיש סיבה טובה לשוחח בהן לכאורה?

הנה שתי קבלות שקיבל עליו רבי חיים פרידלנדר בשנת תש"ח: כאשר ירושלים היתה מופגזת, וכול לב חרד מה יהיה? כתריס בפני השיחה קיבל על עצמו שתני דברים: א': למעט ככל האפשר בדברים בטלים,

ב': ולהימנע ככל האפשר מלהגיד  "דעתי והשערותיי על פגעי הזמן".

תמיד שיש אירועים: מה דעתך? להימנע מלומר דעתי כך חוסכים מדברים בטלים וקשקושים.

והנה לימוד הלקח מן הקבלות הללו:

כמה חוכמה טמונה בקבלה הזו.

וכמה ענווה, לא הביע דעתי, זה ענווה?.

כמה מניעת בזבוז מחשבה, וכמה דברים בטלים זה מונע. אתם שומעים?.

כמה חוכמה טמונה בקבלה הזו? כי זה חוכמה לנצל את הזמן ולא לאבדו.

וכמה ענווה: שאדם לא מביע את דעתו? כמה מניעת בזבוז מחשבה, במקום לחשוב מה דעתי על כל דבר, אפשר לחשוב בדברי תורה.

כמה דברים בטלים זה מונע, הרי כתוב: "דברת בם" ולא בדברים בטלים.

זאת ועוד:

להימנע מלהביע דעת זו פעולה קשה מאוד, תנסו, לא להביע את דעתכם, פעולה קשה מאוד, לכן תענית דיבור זה דבר גדול מאוד.

על כן כדי להקל את הקושי, כתב רבנו לעצמו: עלי לזכור כי עיקר הבעיה שעליה צריך לחשוב: היא אינה באיזה דרכים אפשר לראות סימני ישועה, כי "ישועת ה' כהרף עין", אם הגיע הזמן ואנו ראויים, אלא עיקר הבעיה בשבילי היא רק איך אני ממלא את תעודת הזמן הגדול הזה? איך אני עושה תשובה וסר מדרכי שהלכתי עד עכשיו ונעשה ממש בריאה חדשה.

אז כשיש התרחשויות כאלה כגון מלחמה, בעיה, מחלוקת, אדם יסתכל איך הוא עושה תשובה סר מן הדרך וחוזר להיות בריאה חדשה.

זה נקרא למלא את היעוד של הזמן.

כך כתב לעצמו הרב חיים פרידלנדר בשנת תש"ח.

הגאון מווילנא היה חושש מאוד מאוד מאיבוד הזמן, ויעיד על כך המעשה הבא: כאשר באה אליו אחותו לאחר תקופה ממושכת של חמישים שנה בקירוב שלא נפגשו, יצא הגאון מחדרו וקיבל אותה בסבר פנים יפות, אף בירך ברכת מחיי המתים כדין בהלכה, שאל לשלומה ולשלום משפחתה, ומיד חזר ללימודו.

"ראי נא אחותי הסביר לה ברוב ענווה: שערותיי הלבינו, ויש לראות מכך התראה מבית דין של מעלה שקיצי קרוב, ובעולם העליון אדרש לתת חשבון על כל מעשיי אם טובים אם רעים, כיצד איפה אוכל למלות את הזמן בדברי רשות, בעוד הרגעים השמורים לי בימי חלדי ספורים הם". אחותו הבינה לרוחו ופנתה לחדר הרבנית, ואילו הגאון עצמו המשיך בלימודיו.

במסירותו המוחלטת ללימוד התורה לא יכול היה להבין: כיצד יכול האדם לבטל מזמנו, בעוד שבאותה שעה הוא חייב ללמוד. בשעה שאדם חייב ללמוד איך הוא מבטל את הזמן?. הוא לא יכול היה להבין זאת.

פעם אחר חצות לילה סיפר רבי זלמן רוטברג ראש ישיבת "בית מאיר ": הלכתי עם רבי ירוחם לביתו של החפץ חיים לסדר רופא עבור בן תורה מראדין שחלה, כשהתקרבנו לפתח עלייתו של החפץ חיים עמדנו קפואים במקומנו: שמענו את קולו של החפץ חיים עושה חשבון נפש עם עצמו, על זמן מאותו יום שעבר ואינו זוכר מה עשה בו, וכך צעק החפץ חיים: ישראל מאיר, ישראל מאיר! איפה איבדת את הזמן?! איפה הפסדת שעה קלה זו?! וכה היינו נרגשים מהמעשה עד שלא היינו מסוגלים להיכנס לחדרו. למרות הדחיפות לסדר רופא לאחד הבחורים.

החפץ חיים היה ממשיל משלים על ערך הזמן וערך המילים: פעם אחת הוא נפגש בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים והיה נכנס עמו בשיחה בעניינים שונים, החתן רבי צבי שליווה אותו ניסח באותו זמן מברק דחוף, כרגיל עשה מאמצים לצמצם במספר המילים כדי לנסות לחסוך בתשלום, תוך כדי השיחה עם הנדיב הרגיש החפץ חיים שהם עלולים לבוא לידי דיבור שיש בו משום לשון הרע, והעיר מיד: תראה כמה מדקדקים אנשים בניסוח מברק וסופרים כל מילה ומילה למה? כי הם יודעים שכל מילה עולה להם כסף, אז אם בעניינם שנוגעים לענייני כסף מדקדקים כך הבריות, כמה יש לדקדק ולספור כל מילה אם זה נוגע לאיסורים חמורים, ופוגע בהפסדי ממונות וגם בדיני נפשות, אז כמה צריך לחסוך במילים.

 מסופר על רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, ששמירת הלשון של החפץ חיים קרמה אצלו עור וגידים: שהיה יכול להסתפק ברמיזה בהוראת אצבע וכיוצא, אף פעם לא הוציא את הדיבור מפיו. לשתות, לא צריך להגיד לשתות עושה סימנים רמזים.

כך אמרו בשמו: בטלגרמה ששלמו מחיר גבוה על כל מילה, אף אדם אינו מבזבז מילים,

וההגדרה "לא פסיק פומיה מגירסא", פיו לעולם לא הפסיק מתלמוד, לא היתה לגביו גדר מליצה מופרזת.

במשך שלוש שנים ומחצה שלמדתי בברנוביץ לא שמעתי מפיו אפילו מילה אחת מבלעדי תורה, כך מעיד תלמידו ראש הישיבה "דאקסלבן" רבי חיים יצחק חייקין: אפילו כשחזר לביתו אחר שבועות של היעדרות ארוכים מסעות למרחקים, כגון לנסיעתו בשנת תרפ"ג לכסיה של אגודת ישראל בווילנה, הרי עם היכנסו החליף עם רעייתו הרבנית מילים ספורות בלבד, מה שלומך? מה כותבים הבנים? ופנה מיד לתלמודו.

אפילו כשחזר בנו הצעיר רבי נפתלי בנוש מהישיבה דמיר אחר חודשים ארוכים של פרידה, הושיט לו ידו לברכת שולם עלייכם, ושאל בקיצור ווס מכסט טן? ובנשימה אחת השיב: נו, צריכים ללמוייד.

תלמידו רבי יוסף הרצמן מספר: זכורני כשהזר מלונדון ובא לישיבה, הלך לקראתו הרב רבי דוד רפופורט הי"ד בעל "צמח דוד", והושיט לו ידו: שולם עלייכם, השיב רבי אלחנן: הרצמן עליכם השלום, ולא דיברו מילה אפילו יותר מזה אע"פ שהיו ידידים נאמנים.

פעם כשישב במעונו ועלה באוזנו אוושת שיחה, מן החדר השני שם ישבה הרבנית ושוחחה עם קבוצה של נשים שבאו לבקרה, מיד פסק פסוקו: "גם תשעה קבין מידה היא, אבל דיבור בלא מידה בכלל אינו מן המידה", בעברית: גם תשעה קבין מידה היא, אבל דיבור בלא מידה בכלל אינו מן המידה.

מסופר על האדמו"ר מגור בעל  "האימרי אמת": רבנו קימץ בדיבורו עד קצי הגבול כמנהגם של נקיי הדעת, מובא בראשונים שזאת המידה: "אמור מעט ועשה הרבה", למדו אותה חכמים ז"ל ממידותיו של הקב"ה שהיא ממידות הכתר, ורבנו צדיק שיש בו ממידת קונו החזיק בה מאוד: "אמור מעט ועשה הרבה". כך מובא מאבות דרבי נתן פרק יג':

הוא לא היה שתקן ומופנם כל עיקר האנשים שהיו בקרבתו היו מספרים שהיה מקבל כל אדם בשמחה, השמחה פשוט קרנה מפניו, והיה משוחח תמיד בלבביות בנועם, פיו שופע דיבורים ממש, אבל רק בדברי תורה! אבל רק בדברי תורה.

ואפילו בדברי התורה התנהג כפי שכותב הרמב "ם בהלכות דעות":  "שיהיו דברי אדם מעטים וענייניהם מרובים", מחוץ לדברים שבקדושה לא הוציא מפיו שום דיבור כי אם החיוני ביותר. ולרוב השלים את כוונתו בתנועה וברמיזה. על כל מילה שהוציא מפיו יש להוסיף עשר מילים לפניה ועוד עשר מילים לאחריה, כל היו יכולים להבין כראוי את דבריו הקצרים, אמר פעם בנו האדמו"ר.

האנשים סביבו ראו שהוא מקיים בפועל את מאמר חכמים "בחולין" פט': "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם", יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר: "צדק תדברון".

ראו אצלו את הדמות חיה של רבי חיים בן עטר זלה"ה מישיבם של חסידי ישראל: כי הפה של לומדי תורה, דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, ואסור לדבר בו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים.

גם אופן דיבורו הזכיר את דברי בעל "חובת הלבבות", המתאר את העניו האמיתי כמי שמדבר מעט ובקול נמוך.

זמן מועט אחרי נישואיו בזווג שני, אמר רבנו לרבנית פייגה מינצ'ה ע"ה: כי עליה לדעת שהוא מדבר מעט מאוד, כל מילה שמוציא מפיו מחושבת מאוד, כדי שלא תפגע, יש אנשים הוא הסביר לה: יש אנשים העשויים ללכת לכל מילה אחת שלי אפילו לתוך האש, לכן צריך אני להיזהר מאוד בכל הגה.

אך במכתב ששלח פעם אל הרבנית חיה רדה ע"ה כתב בן השאר: אני טעם אחד אמרתי ואינני אומר הכל על כן הביני מעצמך.

היתה לו קורת רוח מיוחדת שאדם הבא אליו היה מבין את הרמז, בני ביתו והמשמשים היו כבר רגילים בכך, כאשר היה נזקק למשהו ורוצה שיביאו לו: לעולם אינו אומר בפה מלא, כי אם מראה להם באצבעו גרדה והבינו כוונתו.

סיפר נכדו רבי אהרן נח נוסקוביץ שנזדמן לו פעם לנסוע פעם עם רבנו בעגלה, באמצע הדרך כששאל העגלון: מה? החזיר לו אחד הנוסעים בפולנית: תק תק, כן כן, התעניין הרבי מה משמעות המילה תק? כשתרגמו לו אמר אז למה אמר פעמיים תק, קת, לא מספיק פעם אחת? אתם שומעים? בשביל מה לבזבז עוד מילה תגיד תק אחד וגמרנו.

וסיפר ישיש מתקופת  "השפת אמת " זיע"א: נכנסתי פעם אצל השפת אמת בחוליי להזכיר לו: "לרפואה שלמה" ויאמר אלי: כשתזקין ייטב לך.

אחר הסתלקותו נכנסתי אל רבנו בעניין אותו חולי גופו ופטר אותי בברכתו בקצרה: שתזקין, מיד ראיתי שהתשובות היום מחצה מאז.

היום הרב חיים קנייבסקי כבר לא אומר:  "ברכה והצלחה", אומר: בו"ה ר"ת: ברכה והצלחה, ויש אנשים שהוא אומר להם: פו"ז: פיאות וזקן, שיגדל פיאות וזקן, פו"ז, חבל להגיד הרבה מילים, זה גם זמן וגם על חשבון המילים שאמרנו וכ"ו.

בחוג המשפחה ידעו פעם לספר כיצד יעץ רבנו בעל  "השפת אמת" לדודו רבי ברוך קמינר שיואחז בפלך של שתיקה: רבי ברוך התאונן פעם בפניו כי התרגל לדבר אל בני האדם בעוקצנות כל שהיא, ודעקא שההרגל נעשה לו טבע שני ואי אפשר לו להיגמל מזה, אמר לו רבנו חס ושולם, יקבל על עצמו יחדל מלדבר, מאותו רגע התחולל שינוי עצום ברבי ברוך, קיבל את העצה פשוטו כמשמעו, ועד סוף ימיו ידוע היה כשתקן מופלג.

פעם שהוכיח רבנו את נכדיו בעניין שמירת הלשון הזכיר לדוגמא את השתקנות של הדוד שילמדו ממנו, רבי ברוך שהה אז בגור כשבוע ימים, ורבנו הבטיח לנכדים: שמי שיצליח להוציא מפיו של הדוד עשר מילים: יקבל פרס גדול מידיו, למרות כל התחבולות שעשו לא עלה הדבר בידם. וזה רק מפעם אחת שהוא אמר לו: יחדל לדבר. עד סוף ימיו הוא  חדל מלדבר.

כותב רבי חיים קנייבסקי שליט"א: ויש להעיר, שאיסור דברים בטלים אין הכוונה לאסור לדבר אפילו תיבה אחת שאינו דבר תורה, שזה אינו אלא לבעלי מדרגה גדולה, כמו שאמרו על הגר"א שבשעת פטירתו אמר: כמה רגעים ביטלתי מהתורה,

 ומה שאמרו בגמרא: "השח שיחת חולין עובר בלאו ועשה", פירש רש"י: דהיינו שחוק וקלות ראש. או כמו שלמדנו אומר "מיעוט שיחה" זה לליצנות.

ז"א אלה הדברים: מי שמשוחח שיחת חולין עובר על לאו עשה, אומר רש"י: שזה שחוק וקלות ראש, לא מילה רגילה.

ואמרו בשם החזון איש: שגדר דברים בטלים שאם מדבר עשר דקות כבר צריך להיות אכפת לו.

ומצאתי בהקדמת ספר בית הארון לרבי אהרן וולקין על מסכת  "בבא קמא" ששמע מאביו בשם הגר"א לבאר: "הא דשנו חכמים לאחד ממח' דברים שהתורה נקנית בהם "במיעוט שיחה", שזה אינו בשלילה כפי המובן הפשוט, כלומר שימעט בשיחה לגמרי מבלי להוציא אפילו דיבור בפיו, אלא רק הכוונה בהפך בחיוב היינו לחייב מיעוט שיחה, שאם ילמוד אדם הרבה בלי הפסק: דעתו תתבלבל עליו, ועל כן כדי להוקו מגרסה צריך להקל עליו זמן לשיחה קלה ובלבד שלא יהיה בזה דיבורים אסורים כמובן וגם לא יאריך בזה.

מיעוט שיחה: ז"א יש שיחה שאדם מידי פעם צריך לאוורר את עצמו קצת במי שלא יכול ללמוד כל הזמן ברצף כדי שלא תתבלבל דעתו אז מוריד קצת לחץ אבל ע"י מיעוט שיחה. באופן חיובי ולא באופן שלילי שלא לדבר בכלל. כך מסביר רבי אהרן וולקין.

סיפר רבי שאול קרביץ, רבי דוד רפופורט בעל  "המקדש דוד": היה מתמיד גדול ובעל מחשבה וריכוז גדולים, כל היום וכל הלילה רק למד ואת השיעורים הכין ברחוב, הוא נהג לצאת בקביעות ולטייל וכך להכין את השיעור, בסיבובים האלה שהלך ברחוב אנה ואנה הוא ממש לא חש במה שנעשה עמו כל כך היה שקוע בלימודו.

זכורני שבחורף קשה בשנת תרפ"ח תרפ"ט קור נורא 30 מעלות מתחת לאפס, באחת הלילות יצא להכין את השיעור לא הרגיש שהוא מתחיל לקפוא, כשחזר הביתה ראו שאבריו החיצוניים קפואים, אוזניים אף אצבעות, במקרים כאלה נהגו לקחת שומן של אווזים למרוח על המקום שיפשיר לאט לאט שלא יישבר ח"ו, {אם אתה מעקם את האוזן תשבר לך}, וכך מרחו את השומן על גופו של הגאון עד שיצא מסכנה.

פעם ספרו נתקל בעץ וניצל לפניו: סליחה" הוא חשב שנתקל בבן אדם ביקש סליחה, מרוב שהוא שקוע בלימוד, כך היה גם עם הרב ש"ך, הוא נתקל בעמוד ואמר לו סליחה.

אבל עובדה שהייתי בביתו ולפתע התחיל לשאול אותי כמה עולים עצים, מה מחיר של תפ"א בשוק, השתוממתי והבטתי בו פעם ראשונה ששמעתי שאלות מסוג זה, תמיד דיבר רק דברי תורה, מה אפשר היה לדבר אתו חוץ מלימוד תורה עם רבי דוד רפופורט בעל "המקדש דוד",

ואז אמר לי הגאון: אינני יכול לעצור את המחשבה, אבל אני רוצה לנוח מס' רגעים, לכן התחלתי לדבר סתם כדי לשחרר את המחשבה. ג'מבורי בורנטו.

רבי משה דויטש סיפר לבניו, שלאחר נישואיו התאמץ בלימוד מעבר לכוחותיו, נכנס לחולשת מוח גדולה, ולא יכול היה יותר להתרכז בלימוד: עקב כך היתה לו עוגמת נפש גדולה ונשאר בביתו, מר"ן בעל החזון איש עלה לבקרו ועודד אותו ואמר לו: שבעבר היה לו מקרה דומה שהעמיק בסוגיה קשה והיה קשה לו להתקדם, הוא נתן מכה ידו על השולחן ואמר: מה זה שלא הולך?!, סימוס גהן!, זה מוכרח ללכת!. והסימוס הזה עלה לו ביוקר, שאח"כ תקופה ארוכה לא יכל לעיין ולפתוח גמרא , ועסק רק בלימוד תנ"ך, והרגיע את הרב משה דויטש שבע"ה החולשה חלוף תחלוף וב"ה הוא הבריא.

רבי משה דויטש הוא היה בכולל עם החזון איש הוא היה צדיק גדול, זה הסיפור שספרתי לכם שאחד הוריש לו את כל הכסף.

בהיותו ילד מצא רבי ישראל גוסטמן בעל  "הקונטרסי שיעורים": את הדרך לפוש קמעא באמצע הלימוד, בבית המדרש בישיבה היו שס"ים ישנים שדפיהם התפוררו ובלו מרוב יושן, בקדמת ארון הספרים התרכזו שביבים, ופיסות נייר שנשרו מכרכים של הגמרות.

רבי פרץ יגל נוהג היה להסתכל על פירורי הדפים ולבחון: האם המילים הכתובות היו מרבנו גרשום, רבנו חננאל כידוע המודפסים בשולי הגמרא, ושמא המה התוספותים, הוא קיבץ את כל פירורי הדפים הביאם לרבי ישראל זאב ואמר: הבא נראה אם נוכל לשייך כל פיסת נייר למקומה הנכון, אתם שומעים?: זה נקרא לפוש קמעא באמצע הלימוד.

הרב: בע"ה אחרי שהבנו קצת אתמול והיום מה זה "מיעוט שיחה",

נו, נראה עכשיו כמה אתם מצמצמים בדיבור, איך אומרים החבר'ה: "שקול מילים" זה צריך להיות במשקל אבל מאוזניים של יהלומים, לא במשקל של תפוזים, שקול מילים.

מה שאתה לא צריך להגיד: אל תגיד

ומה שאתה צריך להגיד: תגיד בצמצום

ומה שאתה יכול לרמוז תרמוז.

תעשו ניסיון היום וכל נראה בע"ה תצליחו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.